לדברי האומר מקלקל בחבורה כו׳ – וא״ת והלא ר׳ יהודה הוא דפטר מקלקל בחבורה ומתני׳ דמחייב בשאינן ראויין דהיינו מתעסק ששוחט זבח זה וסבור שהוא אחר לא אתי כר״י דלדידיה מתעסק פטור כדמוכח בפ׳ ספק אכל (כריתות יט:) דקאמר הנח לתינוקות מתוך שמקלקל בחבורה חייב מתעסק נמי חייב אלמא משמע מאן דפטר מקלקל בחבורה פטר נמי מתעסק וא״כ מתני׳ לא מתוקמא כמאן דפטר מקלקל בחבורה וי״ל דלדברי האומר מקלקל בחבורה פטור היינו רבי יוחנן אליבא דרבי שמעון דפטר היכא דמקלקל לגמרי דליכא תיקון כלל ולאפוקי מדר׳ אבהו דבפ׳ האורג (שבת קו.) תני ר׳ אבהו קמיה דר׳ יוחנן כל המקלקלין פטורין חוץ מחובל ומבעיר א״ל פוק תני לברא חובל ומבעיר אינה משנה ואת״ל משנה בחובל וצריך לכלבו ומבעיר וצריך לאפרו והיינו אליבא דר״ש מדמפליג בין חובל ומבעיר לשאר מקלקלין אבל מקלקל גמור לא אפי׳ לר״ש מיהו אכתי קשה לר״י כיון דס״ד דליכא תיקון כלל במתני׳ א״כ תקשי לכ״ע היכי חייב לר״ש מקלקל בחבורה הא מלאכה שאינה צריכה לגופה היא ופטור אפילו בחבורה כדמוכח בסוף כל כתבי (שבת קכא:) דפטר ר״ש התם הורג נחשים ועקרבים משום מלאכה שאינה צריכה לגופה ובריש הנחנקין (סנהדרין פד:) נמי מסיק מאן שמעת ליה דאמר מקלקל בחבורה חייב ר״ש האמר מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה.

שחטו ונמצא טריפה בסתר פטור – תימה לר״י אמאי פטור והלא לא עשה מצוה ומתניתין אוקימנא כר״ש דמחייב אפי׳ לר׳ יהושע היכא דלא עשה מצוה וליכא למימר דהכא פטור משום דחשבי׳ ליה כאנוס דע״כ לאו מטעם אנוס פטר ליה אלא משום דטעה בדבר מצוה כדמוכח בגמ׳ דפריך אי ר׳ אליעזר חטאת נמי מחייב דהא לית ליה טעה בדבר מצוה פטור ותי׳ ר״י דכל זה מדברי ר״מ.

תיקן להוציאו מידי אבר מן החי – משמע דתקרובת ע״ז מטמאה מדאורייתא מדלא קאמר תיקן להוציאו מידי נבילה ולא מיחייב אהך טומאה אם נכנס למקדש ובע״ז פ׳ ר׳ ישמעאל (עבודה זרה נב.) משמע שהיא מדרבנן דבעי רבי יוחנן תקרובת ע״ז של אוכלין מהו כו׳ או דילמא איסורא דאורייתא לא בטלה טומאה דרבנן בטלה וי״ל דאיצטריך הכא לשנויי תיקן להוציאו מאמה״ח כי היכי דלא ניפשוט מהך ברייתא דטומאת תקרובת לאו דאורייתא וכן בסוף העור והרוטב (חולין קכט.) דאמר אביי הרי אמרו תקרובת ע״ז של אוכלין מטמא טומאתה לאו דאורייתא דאי דאורייתא מצינו לאוכלין שמטמא טומאה חמורה ומשני כששימש מעשה עץ שימש התם נמי דיחויה בעלמא הוא.

אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר – כל עיקר רעיה מדרבנן דמדאורייתא לא צריך רעיה כלל ולהכי קאמר אלמא לא בעי עקירה א״ה כי לא ניתק נמי אי אמרת בשלמא בעי עקירה א״ש דבעינן ניתק דע״י ניתק יזכור לעוקרו אבל לא ניתק לא דגזרי׳ עוקרו אטו לא עוקרו אבל השתא דלא בעי עקירה קודם ניתוק נמי ליכשר דליכא למיחש למידי ומשני דקודם ניתוק גזרי׳ אחר כפרה אטו לפני כפרה ואחר ניתוק נמי דיעבד כשר אבל לכתחלה מיהא גזרי׳ אטו לפני כפרה ומנא תימרא דתנן אשם כו׳ בדמיו אין אבל הוא גופיה לא דהא כ״ע מודו דלאחר עקירה וניתוק היה יכול לשוחטו לכתחלה דליכא למיגזר אטו קודם עקירה הואיל ואיכא היכירא דניתוק אי לאו משום דגזרינן לאחר כפרה וניתוק אטו קודם כפרה ומה שפי׳ ר״י דאי אמרת דבעי עקירה אתי שפיר דגזרו בשלא ניתק דילמא אתי לשחוט בלא עקירה ק׳ א״כ פסח בשאר ימות השנה דבעי עקירה אמאי לא מצריך רעיה מקשי׳ דאמר פ״ק דמנחות (דף ד.) א״ר הונא אמר רב אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר לעולה ניתק אין לא ניתק לא מ״ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא אלמא ניתוק דאורייתא הוא והכא משמע שהוא מדרבנן וגזרי׳ אטו קודם כפרה ואור״י דה״פ התם אמר קרא הוא בהוייתו יהא קודם כפרה וכיון דמדאורייתא הוי בהוייתו קודם כפרה גזרי׳ אחר כפרה אטו קודם כפרה ור״ת פי׳ דה״ק במנחות ניתק אין לא ניתק לא וטעמא כדמפרש הכא דגזרי׳ אטו לפני כפרה ומסיק מ״ט אמר קרא הוא כלומר מ״ט כשר הלא הלכה למשה מסיני הוא דכל שבחטאת מתה באשם רועה אמר קרא הוא משמע בהוייתו שלבסוף כשיסתאב וימכר שהדמים לנדבה והויא עולה ואתא קרא ללמוד על הלכה דהכי גמרינן דכל שבחטאת מתה באשם קרב עולה א״נ כי גמרי׳ דבאשם רועה למצוה א״נ דבאשם אזיל לנדבת ציבור ולא ידעי׳ אי הוא עצמו או דמיו וגלי קרא דהוא עצמו ואי לאו הלכה ה״א הוא בהוייתו דמעיקרא יהא ולא יקרב עולה וראי׳ לפי׳ זה דבתמורה פ׳ אלו קדשים (תמורה יח.) גר׳ בכל הספרים א״ר הונא אשם שניתק לרעיה ושחטו סתם כשר מ״ט אמר קרא הוא בהוייתו יהא ולא גר׳ התם בשום ספר ניתק אין לא ניתק לא.