Pesachim 115a – פסחים קטו.‏ – Shas HaMeforash

(1)

מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: לְאַחַר שֶׁמִּילָּא כְּרֵיסוֹ הֵימֶנּוּ, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהּ! אֵלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: מֵעִיקָּרָא מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף אָכֵיל אֲכִילַת חַסָּא בְּלֹא בְרָכָה.

Rav Ḥisda strongly objects to this opinion: Do you think that after one fills his belly with lettuce, he then recites another blessing over it? Rather, Rav Ḥisda said: Initially one recites two blessings over the lettuce: Who creates fruit of the ground, and: Commanded us over eating bitter herbs, and he eats it; and later in the seder he eats lettuce without a blessing.

ר׳ חננאלרש״ירשב״םראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל

אמר רבא לא ניכול איניש מצה ומרו׳ בהדי׳ הדדי דסביר׳ לן (מצה) [דמרור] בזמן הזה דרבנן ואתי מרור דרבנן ומבטל מצה דאורייתא ואפילו למאן דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הני מילי דאורייתא ודאורייתא כגון מצה ומרור בזמן שבית המקדש קיים דתרוייהו מדאורייתא אבל בזמן הזה דמרור דרבנן הוא לא.

ולבסוף אכיל – בלא ברכה, משום דבעינן תרי טיבולי:

ולבסוף אכיל בלא ברכה – משום דבעינן תרי טיבולי¹:

1. ומשמע לפי רשב״ם שלרב חסדא יוצא יד״ח המצוה בטיבול הראשון (מפני שמצוות א״צ כונה, או שצריכות כונה וצריך לכוון באכילה הראשונה כדי שיוכל לברך עליה ולא אחר שמילא כריסו, ראה מאירי בעמ׳ הקודם ורמב״ן במלחמות ה׳ כאן), והטיבול השני הוא כדי שישאלו. אבל תוס׳ ד״ה מתקיף חלק על רשב״ם, ונקט שגם לפי רב חסדא יוצאים יד״ח רק באכילה השניה ולא בראשונה, מפני שמצוות צ״כ. וראה בבירור השיטות בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##. [וצ״ע המבואר לקמן ברשב״ם קיט, ב ד״ה אין מפטירין, שמשמע שנקט כתוס׳, שיוצאים יד״ח בטיבול השני, והעיר בזה בהעמק שאלה (שאילתא קנד אות ב) ובכמה מספרי זמננו].

ויקח החסא ויברך עליו על אכילת מרור ומטבל בחרוסת ואוכל ממנה כזית. וכן לכל אחד כזית. ואם אין לו חסא יקח עולשין או משאר שכתבתי למעלה (ראב״ן פסחים מ״ג:). ואם אין לו אלא ירק אחד, מברך עליו בטיבול ראשון פרי האדמה ועל אכילת מרור ויאכל, ובטיבול שני אוכל בלא ברכה, כרב חסדא דקיימא לן כוותיה.

מתקיף לה רב חסדא לאחר שמילא כריסו כו׳ – רב חסדא נמי נראה דסבר כר״ל דבעי כוונה אעפ״כ סבר דאין נכון לברך בטיבול שני כיון שכבר מילא כריסו דאי סבר אין צריכות כוונה ה״ל למימר בהדיא דנפיק בטיבול ראשון ואם יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולא צריך לרב חסדא לאהדורי אשאר ירקי ומברך לרב חסדא בטיבול ראשון על אכילת מרור אע״ג דעיקר מצות מרור לא נפיק אלא בטיבול שני אחר מצה מועלת הברכה שבירך בטיבול ראשון לטיבול שני מאחר שאכל ממנו מעט בטיבול ראשון מידי דהוה אברכת שופר דמברך אתקיעות דישיבה ומועלת ברכה לתקיעות שבעמידה שהם עיקר ונעשית על סדר ברכות והשתא כל אלו אמוראי סברי דבעי כוונה וסתמא דמסדר הש״ס סבר הכי מדאיצטריך לפסוק כרב חסדא ואי אין צריכות כוונה פשיטא דלא יברך בטיבול שני דאפילו לא בירך בטיבול ראשון נפק ביה ואי יברך בטיבול שני הויא ברכה לבטלה ולית הלכתא כוותיה דאבוה דשמואל דאית ליה בפרק ראוהו ב״ד (ר״ה דף כח.) אין צריכות כוונה דקאמר בכפאו ואכל מצה יצא ומוקי לה בכפאוהו פרסיים והתם לא מייתי מאכלו בלא מתכוין משום דלגבי אכילה לא בעינן כוונה כולי האי כמו בתפלה ותקיעה ומש״ה נמי לא מייתי הכא ברייתות דהתם דבעו כוונה דגבי תפלה ותקיעה בעי כוונה טפי כדפרישית.

והדר אכיל חסא בלא ברכה – ונראה דאין צריך לברך בפה״א אע״ג דהגדה הוי הפסק כדפרישית לעיל ולא מיפטר בברכה של טיבול ראשון מ״מ ברכת המוציא פוטרתן דהוה להו דברים הבאים בתוך הסעודה מחמת הסעודה שהרי ירקות גוררין הלב וקרי ליה נמי למרור פרפרת הפת וכן אמר בכיצד מברכין (ברכות דף מב.) בירך על הפת פטר את הפרפרת פרפר׳ היינו דברים הממשיכים האכילה כגון דגים קטנים ותמרים וירקות והיו רגילים לאוכלם בתוך הסעודה בין מאכל למאכל ולכך פטר את הפרפרת לפי שבא לצורך שעל ידי כך אוכל יותר ואין לומר דפרפרת היינו דבר שבא ללפת בו את הפת דהא הוי בכלל הא דקתני התם דמברך על העיקר ופוטר את הטפילה וקאמר נמי רבי חייא פת פוטרת כל מיני מאכל ורב פפא נמי פסיק התם הלכתא דברים הבאים תוך הסעודה מחמת הסעודה והיינו הפרפרת כדפי׳ אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם שלא מחמת הסעודה תוך הסעודה כגון תאנים וענבים שאינן באין להמשיך המאכל ולא ללפת אלא לתענוג צריכין ברכה לפניהם ולא לאחריהם אחר הסעודה אפילו פרפרת טעונין ברכה בין לפניהם בין לאחריהם וה״ר יוסף טוב עלם כתב בסדרו למה שאר ירקות באין תחלה לפטור חזרת מברכה ראויה לה וליתא דהא משום היכירא באין ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי מילי ועוד דרב חסדא מברך שתיהן אחזרת ועוד דמשמע דלא פטר ליה פת ושמא אינו מחשיבו פרפרת הפת כיון שאינו אוכל ממנו אלא כזית.

בד״ה מתקיף לה כו׳ והתם לא מייתי מאכלו כו׳ לא בעינן כוונה כוליהאי כמו בתפלה ותקיעה כו׳ עכ״ל [א] צ״ע לחלק התם בהכי דהא רבא מייתי התם מכפאו ואכל מצה אתקיעה ועיין שם בתוספות תירוץ אחר בזה וק״ל:

בד״ה והדר אכל חסא כו׳ דהגדה הוה הפסק כו׳ ולא מפטר בברכה של טיבול ראשון כו׳ עכ״ל היינו בברכת בורא פה״א שהוא ברכת הנהנה ה״ל הגדה הפסק אבל בברכת מרור לא הוה הפסק כמ״ש התוספות לעיל לרב חסדא מ״ד אשופר כו׳ וק״ל:

בא״ד למה שאר ירקות באין תחלה כו׳ ולא שייך כאן חבילות אלא בתרי כו׳ עכ״ל שכתב שם הטעם שאין לומר ב׳ ברכות כאחד כו׳ דהיינו דאין עושין מצות חבילות ועל זה קאמרי דהכא שייכי ב׳ ברכות כא׳ כיון דאינה אלא מצוה א׳ ואינה דומה לקידוש ולבהמ״ז כדלעיל וק״ל:

תוס׳ ד״ה מתקיף לה ר״ח וכו׳ מועלת הברכה שבירך בטיבול הראשון. עי׳ לקמן קכ ע״א תוס׳ ד״ה באחרונה:

שם ד״ה והדר אכיל וכו׳ ולא שייך כאן חבילות. עי׳ ברכות לט ע״ב תוס׳ ד״ה הכל מודים:

מתקיף לה [מקשה עליה] על דעה זו רב חסדא: יכול אתה לומר שלאחר שמילא כריסו הימנו ואכל בלא ברכה חוזר ומברך עליה בפעם השניה בברכה זו? אלא אמר רב חסדא: מעיקרא [מתחילה] מברך עליה [עליו] ״בורא פרי האדמה״ ו״על אכילת מרור״ ואכיל [ואוכל], ולבסוף אכיל [אוכל] אכילת חסא בלא ברכה.

Rav Ḥisda strongly objects to this opinion: Do you think that after one fills his belly with lettuce, he then recites another blessing over it? Rather, Rav Ḥisda said: Initially one recites two blessings over the lettuce: Who creates fruit of the ground, and: Commanded us over eating bitter herbs, and he eats it; and later in the seder he eats lettuce without a blessing.

מאמרים באתר אסיף

כורך / הרב אבישי נתן מייטליס (ודרשת בחגך - פסח, תשס״ח)

ההגדה - יחיד קורא או כל אחד ואחד / דוד מולסון (מאבני המקום ז, בית אל תשנ״ג)

נטילת ידים אז והיום / חיים גולדברג (אורות עציון טז, אור עציון תשמ״ט)

זכר למקדש - דרשה ודרישה לציון / הרב יהודה זולדן (מעלין בקודש ו, כולל בית הבחירה תשס״ב)

מטבל בחזרת... וכל שטיבולו במשקה / הרב יהודה זולדן (באר יהודה - פסחים, מעליות תשפ״ב)

אכילת כורך ועיקרון מצוות מבטלות זו את זו / נדב רוזנטל (שערים לגמרא פסחים, אורות שאול תשע״ט)

הערות בעניין מצוות חרוסת בליל הסדר / הרב עמיחי ישראל כנרתי (הכי אתמר ה, איתמר תשע״א)

הבציעה על המצות בליל הסדר / הרב שלמה לוי (עלון שבות בוגרים טז, הר עציון תשס״ב)

ר׳ חננאלרש״ירשב״םראב״ןתוספותמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל

(2) בְּסוּרָא¹ עָבְדִי כְּרַב הוּנָא, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבֵיד כְּרַב חִסְדָּא. ^אוְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַשְּׁאָר יְרָקוֹת, לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָא.

The Gemara comments: In Syria, they act in accordance with the opinion of Rav Huna. And Rav Sheshet, son of Rav Yehoshua, acted in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara summarizes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara relates that Rav Aḥa, son of Rava, would seek other vegetables for Passover to preclude himself from taking sides in the dispute. He first recited only the blessing: Who creates fruit of the ground, and later added the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, thereby satisfying all opinions.

א. רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ה:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:ב׳

1. כן בכ״י מינכן 95. בדפוס וילנא: ״בסוריא״.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

א רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:י״ב
סמ״ג מצוות עשה מ״א
טור אורח חיים תע״ה:ב׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:ב׳

רב אחא מהדר אשאר ירקי לאפוקי נפשיה מפלוגתא.

ומעירים: בסורא עבדי [עושים] כשיטת רב הונא. ורב ששת בריה [בנו] של רב יהושע עביד [היה עושה] כשיטת רב חסדא. ומסכמים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו]. של רב חסדא. מסופר: כי רב אחא בריה [בנו] של רבא היה מהדר [מחזר] על שאר ירקות לפסח כדי לאפוקי נפשיה מפלוגתא [להוציא עצמו מן המחלוקת] שיוכל לברך תחילה ״בורא פרי האדמה״ בלבד ואחר כך ״על אכילת מרור״ ויצא ידי חובה לכל הדעות.

The Gemara comments: In Syria, they act in accordance with the opinion of Rav Huna. And Rav Sheshet, son of Rav Yehoshua, acted in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara summarizes: And the halakha is in accordance with the opinion of Rav Ḥisda. The Gemara relates that Rav Aḥa, son of Rava, would seek other vegetables for Passover to preclude himself from taking sides in the dispute. He first recited only the blessing: Who creates fruit of the ground, and later added the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, thereby satisfying all opinions.

עין משפט נר מצוהר׳ חננאלפירוש הרב שטיינזלץהכל

(3) אֲמַר רַבִּינָא: אֲמַר לִי רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: הָכִי אֲמַר הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: לָא נִיכְרוּךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוּל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לַן: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן, וְאָתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לַמַּצָּה דְּאוֹרָיְיתָא.

Ravina said: Rav Mesharshiya, son of Rav Natan, said to me that Hillel said as follows, citing tradition: A person should not wrap matza and bitter herbs together and eat them. He ruled in this manner because he maintains that today, after the destruction of the Temple, the obligation to eat matza applies by Torah law, and the obligation to eat bitter herbs without the Paschal lamb applies by rabbinic law. And if one were to wrap them together, the bitter herbs, whose obligation applies by rabbinic law, would come and nullify the matza, whose obligation applies by Torah law.

רש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ומבטל ליה – לטעם מצה דאורייתא:

מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן – וטעמא מפרש בשילהי פירקין¹:

1. קכ, א.

אתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא – וכל שכן דאי לא הוי מרור אפי׳ מדרבנן דמבטל להמצה כדמשמע לקמן והא דשרי בהקומץ (מנחות דף כג:) מצה מתובלת לא אתו בשמים ומבטלו למצה דאין מן הבשמים כי אם דבר מועט ודלא כאותן שאסרו מצה מתובלת בשם רש״י אף בימים אחרונים משום דמחמעי לה.

ואתי מרור דרבנן ומבטל לה למצה דאורייתא – י״מ משום דאע״ג דמין ושאינו מינו ויהיב טעמא וטעמ׳ לא בטיל אפי״ה כיון דטעמא דמרור נפיש מבטל ליה לטעמי דמצה. והרמב״ן ז״ל פי׳ דלאו משום בטול טעם אתיא לה אלא משום מעלת המצות שתיקנו לעשות כל מצוה בפני עצמה ודרבנן ודאוריית׳ הו״ל כרשות לגבי מצוה ומבטל לה:

אמר ר׳ יוחנן חלוקין עליו חביריו על הלל דתני׳ כו׳ הרב אלפסי ז״ל כתבה בהלכותיו נראה דס״ל הכי דחלוקין עליו חביריו ומהאי ברייתא והרב בעל המאו׳ השיב עליו דהלל למצוה בעי כרוכי דס״ל דמצות אין מבטלו׳ זו את זו ובזמן שבית המקדש קיים דמצה ומרור דאוריית׳ וא״ר יוחנן דרבנן פליגי עליה וסברי דאין יכול לכורכן משום דמצות מבטלות זו את זו ומייתי לה מהאי בריית׳ דקתני יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן ת״ל על מצות ומרורים יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו:

בד״ה אתי מרור כו׳ וכ״ש דאי לא הוה מרור אפילו מדרבנן דמבטל לה מצה כדמשמע כו׳ עכ״ל דאז הוה מרור רשות ומבטל למצה דמצוה וק״ל:

א אמר רבינא: אמר לי רב משרשיא בריה [בנו] של רב נתן, הכי אמר [כך אמר] הלל משמיה דגמרא [משם המסורת]: לא ניכרוך איניש מצה ומרור בהדי הדדי וניכול [אל יכרוך אדם מצה ומרור יחד ויאכל], משום דסבירא לן [שאנו סבורים] להלכה כי מצה בזמן הזה לאחר חורבן הבית דאורייתא [שמן התורה] מצותה, ואילו אכילת מרור דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד היא, כאשר אין אוכלים גם קרבן פסח, ואתי [יבוא] המרור שהוא מצוה דרבנן [שמדברי סופרים] בלבד ומבטיל ליה [ומבטל אותו] את טעמה וממשה של מצות אכילת מצה שהיא דאורייתא [שמן התורה].

Ravina said: Rav Mesharshiya, son of Rav Natan, said to me that Hillel said as follows, citing tradition: A person should not wrap matza and bitter herbs together and eat them. He ruled in this manner because he maintains that today, after the destruction of the Temple, the obligation to eat matza applies by Torah law, and the obligation to eat bitter herbs without the Paschal lamb applies by rabbinic law. And if one were to wrap them together, the bitter herbs, whose obligation applies by rabbinic law, would come and nullify the matza, whose obligation applies by Torah law.

רש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(4) וַאֲפִילּוּ למ״דלְמַאן דְּאָמַר ״מִצְוֹת אֵין מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ״, ה״מהָנֵי מִילֵּי, דְּאוֹרָיְיתָא בִּדְאוֹרָיְיתָא אוֹ דְּרַבָּנַן בִּדְרַבָּנַן, אֲבָל דְּאוֹרָיְיתָא וּדְרַבָּנַן, אָתֵי דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לדאוריית׳לִדְאוֹרָיְיתָא.

And even according to the one who says that mitzvot do not nullify each other, that principle applies only to a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by Torah law, or to a mixture of one food whose obligation applies by rabbinic law with another food whose obligation applies by rabbinic law. However, in a case of a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by rabbinic law, the food whose obligation applies by rabbinic law comes and nullifies the food whose obligation applies by Torah law.

רשב״םפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אפילו למאן דאמר – לקמן:

הני מילי כו׳ – דכיון דכי הדדי נינהו וכולהו קיום מצוה נינהו לא מבטלן אהדדי¹:

ומבטל ליה – לטעם מצה דאורייתא²:

1. חידוש הוא, שהרי גם מ״ד ״מצוות אין מבטלות״ נוקט (בדאורייתא ודרבנן) סברת ״ביטול מצוות״ מפני ביטול הטעם, כמבואר ברשב״ם בסמוך, וא״כ מה לי דאורייתא או דרבנן. בשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ צו ביאר כוונתו ע״פ הר״ן בנדרים נב, א ששני דברים שווים אינם מבטלים זא״ז אלא מחזקים זא״ז, וכל קיום מצוות ה׳ ענין אחד הוא. וראה גם בדבר שמואל כאן. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.

2. וכ״כ (למ״ד ״מבטלות״) רש״י כאן ורש״י בזבחים עט, א ד״ה הלל, ותוס׳ שם עח, א ד״ה אלא. ומבואר שענין הביטול הוא מפני ביטול הטעם, וכן מבואר בתוס׳ לקמן עמ׳ ב (ד״ה ידי מצה) שדן בחילוק בין סוגייתנו שהמרור מבטל את המצה לבין הסוגיה בבלע מצה ומרור שידי מצה יצא וידי מרור לא יצא. ושם נפק״מ שהביטול הוא רק בלעס ולא בבלע. וכן משמע כסברא זו בסוגיה בזבחים עט, א שהשוו ביטול באיסורים לביטול במצוות, וראה בדבר שמואל כאן. [ויש אחרונים שבארו שהכוונה לביטול ממשות המצה, שהרי מבואר לקמן עמ׳ ב שאין צריך טעם מצה ולכן ״בלע מצה יצא״ (והוא חיסרון רק באדם האוכל). וראה ברכות לח, ב לגבי מצה מבושלת ״בעינן טעם מצה״ (והוא חיסרון במצה עצמה), ובחידושי הרשב״א שם הוכיח גם מסוגייתנו שצריך טעם מצה, וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##. וראה לגבי נידון הטעם בסוגייתנו מש״כ כאן בדבר שמואל ובאוצמ״ה טור תרא והערה 19. וע״ע בחידושי רבינו דוד לגבי ביטול הטעם של המצה מפני טעם המרור]. וע״ע בנספח כאן מהו הנידון של מצוות מבטלות זא״ז אם הסברא היא ביטול הטעם. והמאירי ומהר״ם חלאוה בשם הרמב״ן נקטו שיטה אחרת מרשב״ם, שהביטול של סוגייתנו הוא מצד מעלת וחיבת המצוות לקיימן כל אחת לחוד.

ואפילו לשיטת מאן [מי] שאמר: מצות אין מבטלות זו את זו, הני מילי [דברים אלה] אמורים דאורייתא בדאורייתא [מצוה אחת שמן התורה במצוה אחרת שמן התורה] או דרבנן בדרבנן [מצוה אחת שמדברי סופרים במצוה אחרת שמדברי סופרים], אבל קיום שתי מצוות דאורייתא ודרבנן [מצוה שמן התורה ושמדברי סופרים] — אתי דרבנן ומבטיל ליה לדאורייתא [באה מצוה שמדברי סופרים ומבטלת את זו שמן התורה].

And even according to the one who says that mitzvot do not nullify each other, that principle applies only to a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by Torah law, or to a mixture of one food whose obligation applies by rabbinic law with another food whose obligation applies by rabbinic law. However, in a case of a mixture of one food whose obligation applies by Torah law with another food whose obligation applies by rabbinic law, the food whose obligation applies by rabbinic law comes and nullifies the food whose obligation applies by Torah law.

רשב״םפירוש הרב שטיינזלץהכל

(5) מַאן תַּנָּא דִּשְׁמַעַתְּ לי׳לֵיהּ ״מִצְוֹת אֵין מְבַטְּלוֹת זוֹ אֶת זוֹ״? הִלֵּל הִיא, דְּתַנְיָא: אָמְרוּ עָלָיו עַל הִלֵּל, שֶׁהָיָה כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״ (במדבר ט׳:י״א).

The Gemara asks: Who is the tanna that you heard say that mitzvot do not nullify each other? It is Hillel, as it was taught in a baraita: They said about Hillel that he would wrap matza and bitter herbs together and eat them, as it is stated: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these two foods should be consumed together.

ר׳ חננאלרש״ירשב״םראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מאן תנא דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל דתניא אמרו עליו על הלל שהיה כורך המרור על המצה ואוכלו בבת אחת כו׳ אמר ר׳ יוחנן חלוקין עליו חבריו על הלל דתניא יכול לא יהא אדם יוצא ידי חובתו בפסח אלא אם כן כורכן בבת אחת מצה ומרור ואוכל כדרך שהלל אוכלן ת״ל על מצות ומרורים יאכלוהו [אפילו] זה בפני עצמו וזה בפני עצמו השתא דלא אתמר הלכתא לא כרבנן ולא כהלל מברך אמצה לחודיה ואכיל ומברך אמרור לחודיה ואכיל והדר כריך ליה למרור אמצה ואכיל להו בבת אחת בלא ברכה זכר למקדש כהלל.

שהיה כורכן בבת אחת – פסח מצה ומרור:

כורכן בבת אחת – פסח מצה ומרור כורכן¹ בכרך אחד², כמו כורכו בגמי³:

יאכלוהו – כל אחד בפני עצמו⁴, מדלא כתיב יאכלו⁵ ואנא ידענא דאפסח קאי דכתיב לעיל⁶ ואכלו את הבשר⁷:

1. [כ״ה ברוב כתה״י ור״י אלמדארי. בדפו״ר: מצה פסח, מצה ומרור (ואין כך בכתה״י). בכת״י מו ומס-2 נשמט לגמרי ״פסח ומצה ומרור״]. וכ״כ רש״י כאן ורוב הראשונים, שכורכין שלושתן ביחד, והוא ע״פ התוספתא פסחים פ״ב הט״ו וירושלמי חלה פ״א ה״א. ודנו הראשונים איך ניתן לבלוע שלושה כזית בבת אחת, והרי בית הבליעה מחזיק כביצה, ראה במרדכי דף לח, ב בדפיו ובשו״ת תרוה״ד סי׳ קלט. [אבל הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״ח הל׳ ו-ז כתב שכורך את המצה ומרור, ואח״כ אוכל את הפסח, ועיי״ש בראב״ד ובלח״מ. וראה בהרחבה בביאור שיטתו בהערת המהדיר על רבינו חננאל כאן ובאוצמ״ה טור תרח-תרט].

2. ״בבת אחת״ אינו ציון זמן אלא של מצב חיבור.

3. משנה עירובין פ״י מי״ד (קג, ב) וברייתא שבת קכ, ב. וצ״ב כוונתו, וראה מש״כ בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.

4. ולפ״ז ״יאכלוהו״ היינו גם המצה והמרור, ומבואר לפ״ז שגם במרור נאמר דין ״אכילה״ וצריך כזית, ולא סובר כמשמעות הרא״ש סי׳ כה שרק מפני הברכה ״על אכילת״ צריך כזית, וראה תרוה״ד פו״כ סי׳ רמה (שו״ת כתב סופר או״ח סי׳ פו ושו״ת תורת חסד או״ח סי׳ מט אות י).

5. אותו (רק בדפו״ר, ובכתה״י אינו).

6. שמות יב, ח. והוא בענין פסח מצרים, ובגמ׳ הביאו את הפסוק ״על מצות ומרורים יאכלוהו״ (במדבר ט, יא) בענין פסח שני. וראה ברש״ש ובאוצמ״ה טור תרט-תריא, וכן בתורה שלמה שמות יב אות קפג ובמילואים שם פרק כ.

7. ברמב״ן שמות יב, ח מבואר שהכריכה אינה מעכבת ממה שכתוב ״על מצות ומרורים״ ולא ״עם מצות ומרורים״, וכעי״ז בהעמק דבר שם, וראה באוצמ״ה הערה 77 והערה 85.

וכיון שאכל כבר מרור למה צריך לחזור ולאכול, משום לקיים על מצות ומרורים, מצה והדר מרור^א.

ושני טיבולין שאנו עושין כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה נשתנה^ב. כי כשרואין שמטבל לפני ברכת המוציא, ידע^ג שיטבל עוד כי אין מנהג לאכול קודם המוציא ואחריו^ד. ולא יאמר אדם באגדה אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, דמה חיובא יש לתינוקות^ה, אלא כך יאמר, אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת.

א. שיטת רבינו דנפיק בטיבול שני משום דבעינן מצה והדר מרור [וכ״ה בס׳ העיטור הל׳ מצה ומרור דקל״ו ע״א ׳דחובת מרור בתר מצה היא דכתיב על מצות ומרורים מצה ברישא והדר מרור׳. ועי׳ גם לשון הרא״ש רס״י כו]. וכ״ד תוס׳ קטו רע״א. והרמב״ן פירש בדעת הרי״ף דיצא בטיבול ראשון וטיבול שני הוא כדי שישאלו. וכ״ד עוד ראשונים, עי׳ שעה״צ סי׳ תעה סקכ״ט.

ב. לכאורה אין דיבור זה דבוק לדיבור שלפניו, לענין מי שאכל מרור בטיבול ראשון, אלא בא לבאר ענין שני טיבולין דעלמא, כרפס ומרור. ואמנם יתכן שקאי אדלעיל, וכמו שהוא ברי״ף דכ״ה ע״א: מברך ברישא אמרור וכו׳ ואכיל וכו׳ ולבסוף אכיל בלא ברכה וכו׳ ואמאי מטבלי תרי זימני כדי שיראו התינוקות וישאלו. ועי״ש במלחמות שהבין מלשון זה שד׳ הרי״ף דיוצא בטיבול ראשון וטיבול שני כדי שישאלו, אבל רבינו מפרש שיוצא בשני וכדי שישאלו קאי על הראשון. ועי׳ חזו״א סי׳ קכד עמ׳ ריג לדקי״ד ע״ב.

ג. יודעים.

ד. רשב״ם במשנה קיד סע״א פירש שהשינוי המתמיה הוא עצם הטיבול קודם סעודה, ורבינו נראה שמפרש שהשינוי הוא שמטבל פעמיים [וכלשון השאלה במשנה קטז ע״א ׳שתי פעמים׳]. ובא רבינו להסביר שאע״פ שאמירת מה נשתנה היא לפני טיבול שני והיכי ידעי למתמה, וע״ז קאמר כי הטיבול השני ידוע להם ׳קודם שיראוהו מטבל שכן נהוגין כל השנה׳ (לשון ראבי״ה) ולכן כשרואין שמטבל לפני ברכת המוציא, מתמיהין. (כל הדיבור הובא בראבי״ה סעיף כז).

ה. מימרא דרב ספרא קטז ע״א. וכפירוש רבינו כ״ה בפירוש רש״י להגדה: חיובא לדרדקי, שהרי הנער שאל כל אלו הדברים. וכיון לזה בס׳ מצא חן הו״ד באמה״ת עמ׳ תשד. ודלא כפי׳ רשב״ם שפי׳: הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו עבדינן.

בזמן שבית המקדש קיים היתה אכילת מצה ואכילת מרור מן התורה שנא׳ על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שאין בית המקדש קיים מרור מדרבנן שלא נאמר מצות ומרורים אלא בזמן שיש פסח ובמצה מיהא הכתוב חזר וקבעו חובה ונמצא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן ומעתה לא יכרוך מצה ומרור כאחד לצאת ידי שניהם שהרי טעם מרור בא ומבטל של מצה שהוא של תורה ואע״פ שאמרו אין מצות מבטלות זו את זו דוקא של תורה בשל תורה או של סופרים בשל סופרים אבל של תורה בשל סופרים אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וא״כ למדת שבזמן שבית המקדש קיים מותר ומ״מ אם בזמן המקדש היתה עיקר המצוה לאכול כל אחת לפני עצמה או לכרכן בבת אחת נחלקו בה הלל הזקן וחכמים והוא שאמרו אמרו עליו על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים שהיה כורכן בבת אחת משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו שיהא הכל בבליעה אחת ר״ל הפסח והמצה והמרור אלא שבדיעבד אף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומאחר שהוא סובר שעיקר המצוה לכרכן אתה למד שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי מצה ומרור שתי מצות הם והראיה שהרי הוקבעה חובת מצה בלא זכר אכילת מרור ואעפ״כ מצוה לכרכן ולדעת חכמים עיקר המצוה אכילת כל אחת בפני עצמה עד שאפשר לדעתם שלא יצא בכריכה וזהו שאמרו יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והקשו מאי אפילו דמשמע כל שכן בכריכה והשיבו שברייתא זו לדעת הלל נאמרה וללמד שבדיעבד אפי׳ בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומ״מ ענין חלוקי׳ עליו חבריו לא זז ממקומו אלא שאין ראיה לכך מברייתא זו וכשם שהלל סובר שעיקר המצוה בכריכה ושיצא אף שלא בכריכה כך רבנן סוברים בהפך שעיקר המצוה שלא בכריכה אלא שלדעתם לא יצא בכריכה מטעם בטול מצות זו את זו:

ושואלים: מאן תנא דשמעת ליה [מי הוא התנא ששמעת אותו אומר] כי מצות אין מבטלות זו את זו? הרי הלל היא. דתניא [שהרי שנינו בברייתא] אמרו עליו על הלל שהיה כורכן את המצה והמרור בבת אחת ואוכלן. והמקור לכך, מתוך שנאמר: ״על מצות ומררים יאכלהו״ (במדבר ט, יא), כלומר יחד.

The Gemara asks: Who is the tanna that you heard say that mitzvot do not nullify each other? It is Hillel, as it was taught in a baraita: They said about Hillel that he would wrap matza and bitter herbs together and eat them, as it is stated: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), which indicates that these two foods should be consumed together.

ר׳ חננאלרש״ירשב״םראב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל

(6) אֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: חוֹלְקִין עָלָיו חֲבֵירָיו עַל הִלֵּל, דְּתַנְיָא: יָכוֹל יְהֶא כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהִלֵּל אוֹכְלָן? תִּלְמוֹד לוֹמַר ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״, אֲפִילּוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ. מַתְקֵיף לַהּ רַב אָשֵׁי: אִי הָכִי, מַאי ״אֲפִילּוּ״?

Rabbi Yoḥanan said: Hillel’s colleagues disagree with him, as it was taught in another baraita: I might have thought that one should wrap matzot and bitter herbs together and eat them in the manner that Hillel eats them; therefore the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” meaning that one may eat even this, the matza, by itself, and that, the bitter herbs, by themselves. Rav Ashi strongly objects to this proof: If so, if the Sages disagree with Hillel and maintain that mitzvot nullify each other, what is the meaning of the word even in this baraita? This wording indicates that Hillel’s opinion is not rejected entirely, but that one fulfills his obligation even if he eats the items without combining them.

רשב״םבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץעודהכל

מתקיף לה רב אשי אי הכי כו׳ – ומיהו ודאי חלוקין עליו חביריו¹, כרבי יוחנן², אבל מהכא לא שמעינן³:

1. שאין לכרוך, מפני שמצוות מבטלות זו את זו, או שסוברים את הלימוד מהפסוק (ראה בהערה הקודמת) שדוקא כך בלי כריכה.

2. בכת״י ל נמחק כר׳ יוחנן ונכתב ״כדאמרינן״.

3. משמע כמש״כ הר״י מלוניל והמנהיג סי׳ פג שיש לפי רב אשי שלוש דעות: הלל שמצריך דוקא כריכה (ונראה שהוא לעיכובא, ותוס׳ ד״ה אלא נקט שהוא לכתחילה), רבנן דרבי יוחנן שדוקא כל אחד לחוד, ורבנן דברייתא שאפשר כך או כך. ומה שרשב״ם הוצרך לכך, הוא מפני שבלשון הגמרא משמע שרבי יוחנן ״קבלה היתה בידו״ (לשון הרז״ה והר״י מלוניל) שחכמים חולקים על הלל, גם בלי הברייתא, וכ״כ תוס׳ במרדכי ותוס׳ רא״ש. ונמצא בעוד מקומות שרבי יוחנן ס״ל ״חלוקים עליו חבריו״ ע״פ מסורת שבידו, ראה לגבי מלקות במכות, כג, ב ולגבי חליצה בגיטין עא, ב. [בלשון ערומים (הל׳ חמץ ומצה ח, ו) כתב שכן משמע מלשון הגמרא לעיל שאומרת בסתמא רק לפי הלל מצוות אין מבטלות זא״ז, אבל יש תנא שסובר שמצוות מבטלות זא״ז. וגם משמע כן מסוף סוגייתנו: ״השתא דלא אתמר הלכתא״ וכו׳, משמע שיש דעת רבנן שאינו יוצא יד״ח באופן של כורך]. תוס׳ ד״ה אלא כתב שלפי פירוש הקונטרס (רשב״ם) ״משבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן״. והיינו שלכא׳ רבי יוחנן מביא ראיה לדבריו מהברייתא, ולפי רשב״ם רבי יוחנן אומר (ע״פ ה״קבלה שבידו״) את דעת רבנן שאין לכרוך, ומביא ברייתא שהיא דעה אחרת, שאפשר לכרוך, והיינו ״שיבוש״. ועיי״ש בתוס׳ שיטתו שיש גם לפי רבי יוחנן אליבא דרב אשי רק דעה אחת של רבנן, שאין חובה לכרוך. וע״ע בבעה״מ, מלחמות ור״ד מבונפיל שהאריכו בזה.

{רי״ף פסחים כה.}

{שמעתא דכיצד לאכול מצה ומרור}

כתב הרי״ף ז״ל: אמר רבי יוחנן: חלוקין עליו חביריו על הלל, דתניא: יכול לא יצא אדם ידי חובתו וכו׳.

ולא זו דרך הגמ׳. דהא אוקמה רב אשי להא ברייתא כהלל. ובגמ׳ אין לנו ראיה על מה שאמר ר״י, אלא שיש לנו לומר שקבלה היתה בידו.

וכיון דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן, עבדינן כדנהוג עלמא. שאילו עמדה הלכה כרבנן, היה אוכל זה בעצמו וזה בעצמו. ואילו עמדה הלכה כהלל, היה אוכל כזית מצה לחודיה, דהיא דאורייתא, כי היכי דלא ליבטליה מרור דרבנן, והדר כריך להו בהדי הדדי ואכיל, זכר למקדש. נמצא אוכל שני זיתי מצה ואחד של מרור. השתא דמספקא לן הלכתא, צריך שני זיתי מצה ושני זיתי מרור.

והיכא דלית ליה כולה סעודתא ממצה דמנטרא, אלא כזית בלחוד דמנטר, כתב הרי״ף ז״ל (רי״ף פסחים כ״ז.) כיצד תקנתו. ולפי דבריו עלו בידינו שני זיתי מצה. וקשה הדבר, היאך פתח בכזית אחד וסיים בכשני זיתים.

ובודאי, היכא דליכא אלא כזית אחד, אינו כורך מצה ומרור. ובהא אפילו הלל מודה בזמן הזה.

[במאור דף כה. ד״ה הא דתניא. לרי״ף סי׳ תשפו (פסחים דף קטו.)]

כתוב שם: וההיא דאמר ליה רבי זירא לשמעיה [ראש השנה דף כח:] איכוון ותקע לי וכו׳.

אמר אברהם: כבר כתבתי עוד במסכת ראש השנה¹ דרבי זירא אדרבה הוא דפליג דאמר [ראש השנה דף כט:] התוקע לשיר יצא אבל אדאבוה דשמואל לא פליג. והיכא דכפאוהו ואכל מצה יצא דשניא אכילה משאר מצות הואיל ונהנה, שכן מצינו [כריתות דף יט.] מתעסק בשבת פטור אבל מתעסק בחלבים ועריות חייב שכבר נהנה. ורבא הוא דיליף לשאר מצות מאכילת מצה ולא קיימא לן כותיה אלא כרבי זירא דמעשה רב². ובזה לא השויתי עם הרב ז״ל, שהוא לא הביא הא דאבוה דשמואל [ר״ה דף כח:] ולא הא דתניא [פסחים דף קיד:] אכלן דמאי יצא, דאלמא בכל המצות נמי בעינן כונה ואפילו באכילה. ואיפשר משום³ [דפשוטן של משניות בעי כונה. ואע״ג דמתרץ להו רבא שנויי נינהו ולא סמכינן עלייהו דשנויי דחיקי, ומשום הכי סמכינן עליה דרבי זירא ודחינן לרבא. אלא דקשיא ליה דהא דרבי אליעזר ורבי יהושע בענין מתנות [ר״ה דף כח:] פלוגתא עליה דרבי יוסי [פסחים דף קיד:]⁠⁴.

1. להלן מסכת ראש השנה פ׳ ראוהו בית דין למאור דף ז. ד״ה לפום סוגיא.

2. עיין ברבינו מנוח על הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ו ה״ג והל׳ שופר פ״ב ה״ד ובמ״מ שם.

3. מכאן והלאה מהנדפס. ובכ״י כתוב בגליון: חסר כאן ממס׳ עירובין כמו דף אחד.

4. עיין במלחמות (ר״ה סוף פ״ג ד״ה לפום סוגיא).

{רי״ף פסחים כה.}

{שמעתא דכיצד לאכול מצה ומרור}

ועוד, כתב הרי״ף ז״ל: א״ר יוחנן, חלוקין עליו חביריו על הלל, דתניא, יכול לא יצא אדם ידי חובתו וכו׳, ולא זו דרך הגמ׳, דהא אוקמה רב אשי להאי ברייתא כהלל, ובגמ׳ אין לנו ראיה על מה שא״ר יוחנן, אלא שיש לומר קבלה היתה בידו.

אמר הכותב: מגיהי ספרים גרמו לו לבעל המאור ז״ל לתפוס על רבינו ז״ל. מפני שהגיהו במקצת הנוסחאות, אלא אמר רב אשי - האי תנא תנא דהלל הוא. וכבר עמדנו על נוסחי ספרד ישנות ואין הגירסא כן.

גם אינו נראה לפרש כך, מדקתני, כדרך שהלל אוכלן. ואילו לתנא דהלל, כדרך שאמרה תורה הוא. ועוד, דהאי לישנא לכתחלה משמע. דאי דיעבד, הו״ל למיתני: יכול אם אכלן זה בפני עצמו וזה בפני עצמו לא יצא בהן ידי חובתו, ת״ל, וכו׳. ואי האי תנא דהלל הוא, כיון דא״ר יוחנן, חלוקין עליו חביריו, דתניא הא, ואדחי, אלמא¹ אתמר בגמרא במסקנא, השתא דלא אתמר הלכתא כמר וכמר. הא בלא פלוגתא אשכחן ליה לדהלל, ורבי יוחנן מיהא² מתניתא אמרה ואדחיא לה.

אלא האי תנא תנא דרבנן הוא. והכי קתני: יכול לא יוצא אדם ידי חובתו אלא בכריכה, כהלל, ת״ל, יאכלוהו. אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יוצא בהן לכתחלה. ומכאן א״ר יוחנן, חלוקין עליו חביריו על הלל. שהוא אומר בכריכה, והם אומרים אפי׳ בלא כריכה.

ורב אשי לאו לר׳ יוחנן אתקיף, אלא למאי דקאמרינן, ואפילו למ״ד מצות אינן מבטלות זו את זו, ופירשו בגמ׳ דהלל היא אבל לרבנן מבטלות, דא״ר יוחנן, חלוקין עליו חביריו - דתניא וכו׳. ואהא אקשינן: א״כ, מאי אפילו. אלא דכ״ע מצות אינן מבטלות, ואם רצה, אפילו לרבנן כורכן ואוכלן כדרך שהלל אוכלן. ועיקר מצותן אפי׳ בלא כריכה, וחלוקין עליו חביריו.

וזה שאין אנו פוטרין עצמינו בכזית מצה לחודה וכזית אחד במצה ומרור בכריכה, משום דאפי׳ תימא מצות אינן מבטלות זו את זו, ה״מ מצוה ומצוה, אבל מצוה ורשות, אתי מצוה³ דרשות ומבטלא מרור דמצוה דדבריהם. והיינו נמי טעמא דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא, משום דרבנן ודאורייתא רשות ומצוה נינהו. ועוד, שהיה צריך לברך על המרור ולא על המצה שעמו, וכיון שמצותן לכתחלה אפי׳ בלא כריכה, לא נראה לחכמים לעשות מצה טפילה למרור, שמא ינהגו כן בזמן הבית, במהרה יבנה. אלא זכר למקדש כשוין עבדינן, כיון דאפשר הוא.

זהו פירושא לפי דעתו של רבינו ז״ל, ונכון הוא. אלא שקשה לי בו מה שאמרו בזבחים (בבלי זבחים ע״ט.) בפ׳ שנתערבו. דא״ר אליעזר: כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה. מאן שמעת ליה דאמר, מצות אין מבטלות, הלל היא, דתניא, אמרו עליו וכו׳. ומסקנא דשמעתא היא התם ולא אתקיף עלה רב אשי, לומר, דאפי׳ לרבנן אין מבטלין.

ואיכא למימר דלא נחית התם גמרא למקהי קהיאתא בהך ברייתא, אי כרבינא אי כרב אשי, אלא קאמר, להלל שמעינן ליה הכי, ולאו למימרא דאשכח להו לרבנן דפליגי עליה, דמצות מבטלות. גדולה מזו: הא מני. ר״ע היא, דדייק לישנא יתירתא (בבלי בבא בתרא קל״ח:). וליכא דפליג עליה כלל, אלא לדידיה הוא דשמעי׳ ליה.

ומימרא דר״א גופא דייקא. דקאמר, כשם שאין מצות מבטלות זו את זו כך אין איסורין וכו׳. ואי ס״ד לרבנן מבטלות, היכי שביק רבנן ופשיט׳ ליה דהלל, וגמר מינה נמי לאיסורין. אלא משמע דסבירא ליה, מצות לכ״ע אינן מבטלות זו את זו.

ואף על פי שהביא בהלכות מימרא דרבינא כלשונה, אפי׳ למ״ד מצות אינן מבטלות, שלא בהקפדה כתבה, דלא פסיק בהא מילתא כלום. דלא קאמר: לא ליכרוך איניש מצה ומרור משום דמצות מבטלות זו את זו, ואפי׳ למ״ד אין מבטלות, ה״מ דאורייתא ודאורייתא וכו׳. אלא טעמא דמעיקרא נמי, משום דמצה דאורייתא ומרור דרבנן הוא. אלא דפריש בגמרא דהלל היא, הא לרבנן מבטלות. ואפשר דמרבינא גופיה נפקא, ואפשר דגמרא הוא דפריש הכי ועלה אתקיף רב אשי ודחיה. ורבינו ז״ל לא על מנת לדקדק ממנה מחלוקת של כלום הוא כתבה, ולא לפסוק בדבר זה כלום בא לכאן.

וזו שכתב רבינו ז״ל במאן דלית ליה כולא סעודתא דמינטרא אלא כזית בלחוד, דהוא דאית ליה כזית הצריך לו קאמר. ודבר פשוט הוא.

1. נראה דצ״ל: אלמה

2. נראה דצ״ל: מהא

3. נראה דצ״ל: מצה

אמר ר׳ יוחנן: חולקין עליו חביריו על הלל ואין הכל מסכימים לדעתו. דתניא [שהרי שנינו בברייתא אחרת]: יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן, תלמוד לומר: ״על מצות ומררים יאכלהו״ — אפילו זה המצה בפני עצמו וזה המרור בפני עצמו. מתקיף לה [מקשה עליה] על הוכחה זו רב אשי: אי הכי [אם כך] שחכמים חולקים על הלל ואומרים כי מצוות מבטלות זו את זו, מאי [מה היא] לשון אפילו? שמלשון זו משמע שאינם באים לפסול את דרכו של הלל אלא לומר שגם בלא כריכה יוצא.

Rabbi Yoḥanan said: Hillel’s colleagues disagree with him, as it was taught in another baraita: I might have thought that one should wrap matzot and bitter herbs together and eat them in the manner that Hillel eats them; therefore the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” meaning that one may eat even this, the matza, by itself, and that, the bitter herbs, by themselves. Rav Ashi strongly objects to this proof: If so, if the Sages disagree with Hillel and maintain that mitzvot nullify each other, what is the meaning of the word even in this baraita? This wording indicates that Hillel’s opinion is not rejected entirely, but that one fulfills his obligation even if he eats the items without combining them.

רשב״םבעל המאורראב״ד כתוב שםרמב״ן מלחמות ה'פירוש הרב שטיינזלץהכל

(7) אֵלָּא אֲמַר רַב אָשֵׁי: הַאי תַּנָּא הָכִי קָתָנֵי: יָכוֹל לֹא יָצָא בְּהוּ יְדֵי חוֹבָתוֹ אא״כאֵלָּא אִם כֵּן כּוֹרְכָן בְּבַת אַחַת וְאוֹכְלָן כְּדֶרֶךְ שֶׁהִלֵּל אוֹכְלָן? תִּלְמוֹד לוֹמַר ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״, אֲפִילּוּ זֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ וְזֶה בִּפְנֵי עַצְמוֹ.

Rather, Rav Ashi said: This is what this tanna is teaching: I might have thought that one fulfills his obligation with them only if he wraps matzot and bitter herbs together and eats them in the manner that Hillel eats them. Therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” i.e., one fulfills his obligation even if he eats the matza by itself and the bitter herbs by themselves.

תוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

אלא אמר רב אשי – אין נראה כפירוש הקונטרס דמשבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן שהרי טוב להגיה הברייתא אפילו לחסר כמו שאנו מגיהין כמה ברייתות מלשבש דברי ר׳ יוחנן אלא רב אשי מתקיף אבני ישיבה דמפרשי דחולקין רבנן ואסרי לכרוך דא״כ מאי אפילו אלא רבנן סברי דבכל ענין מצותן בין ע״י כריכה בין כל אחד לבדו ופליגי אהלל דמצריך לכרוך ונקטי רבנן אפילו משום הלל וא״ת מנא לן דסבר הלל דאין מבטלות דילמא שאני הכא דגלי קרא ועוד הא לרבנן נמי אין מבטלות דהא אם כרכן נמי יצא וי״ל מדסבר דלכתחלה יש לו לכרוך ובדיעבד נפיק כי לא כריך אם כן בעלמא אין מבטלות דאי מבטלות א״כ איצטריך קרא הכא להתיר כריכה ולומר דהכא לא מבטלי והלכך לרבנן דמוקי קרא בדיעבד שמעינן דבעלמא מבטלות ושאני הכא דגלי קרא.

וי״מ שלרבנן עיקר המצוה כמה שירצה בין בכריכה בין שלא בכריכה ואין גורסין תנא דבית הלל היא אלא כך גורסין אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא אף בדיעבד אלא בכריכה ת״ל יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולדעת זה אף לרבנן אין מצות מבטלות זו את זו ומה שאמרו מאן תנא דקאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא וכן שבזבחים פרק התערובות אמרוה בלשון זה בעצמו פירושו שמצינו לו שאמרה כן ולרבנן לא מצאנוה להם בפירוש:

ואתקיף ליה רב אשי אי הכי מאי אפי׳ אלא אמר רב אשי תנא דהלל הוא – וכיון דדחי לה רב אשי מדקתני אפי׳ תו לא שמעי׳ מהא בריית׳ דחלוקין עליו חביריו אבל ודאי אפשר דאע״ג דמבריית׳ דאידחו דברי ר׳ יוחנן מ״מ עיקר דבריו לא נדחו דגמרא גמיר׳ לה דפליגי רבנן עליה והיינו דאסיקנא והשתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר. והרמב״ן ז״ל כתב דודאי ר׳ יוחנן מברייתא מייתי לה ולא מגמרא דהא לא קאמ׳ מאי היא דתניא דהוה משמע דאנן מדנפשין בעי׳ למילף לה מברייתא אבל השתא דקתני דתניא אלמא איהו מבריית׳ יליף לה. ועוד דברוב הספרים לא גרסי׳ האי תנא דהלל הוא אלא ה״ג אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו כו׳. תדע לך דאי תנא דהלל הוא היכי קתני כדרך שהלל הי׳ אוכל. אלא הכי פירושו דהלל בעי כריכה לעיכובא דוקא ואמר ר׳ יוחנן דחלוקין עליו חביריו ולא בעי׳ כריכה אלא למצוה ומייתי לה מברייתא דקתני אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפ״ע וקמה לה הכי דחלוקין עליו חביריו. ואתקפתא דרב אשי לאו לר׳ יוחנן היא אלא לרבינא דאמר מאן שמעת ליה דאמר מצות אין מבטלות זו את זו הלל כלומר ורבנן פליגי עליה ומהאי ברייתא דקתני אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו שמעי׳ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו אלא דפליגי עליה דהלל לעכובא וכדברי הרב אלפסי ז״ל. והכי קתני יכול לא יצא ידי חובתו אא״כ כורכן וכהלל ת״ל כו׳ וא״ת א״כ דרבנן נמי אית להו מצות אין מבטלות זו את זו מאי האי דאמרינן במס׳ זבחי׳ בפ׳ כל הזבחים א״ר אלעזר כשם שממצות אין מבטלו׳ זו את זו כך אין איסורין מבטלין זה את זה מאן שמעת לי׳ דאמר מצות אין מבטלו׳ זו את זו הלל היא דתניא וכו׳. ואם איתא כולי עלמא נמי הוא ולא אקשי׳ התם רב אשי כדאקשי׳ הכא. א״ל דהתם לא נחית תלמודא לאפרושי אי כרבינא אי כרב אשי ונקט ליה הלל דאשכחן ליה הכי לדברי הכל. אבל קושטא דמילתא רבנן נמי לא פליגי עליה תדע לך דאם איתא דרבנן פליגי עליה ר׳ אלעזר דיליף מנה כך אין איסורין מבטלין זה את זה שביק רבנן ועביד כהלל אלא ש״מ כדאמרן ונמצאו דברי הרב אלפסי ז״ל מכוונין:

בד״ה אלא אמר רב אשי כו׳ ונקטי רבנן אפילו משום הלל כו׳ עכ״ל דלדידהו כיון דאית להו בעלמא דמבטלות ושאני הכא דגלי קרא דשרי נמי ע״י כריכה כמ״ש התוספות לבסוף א״כ לא הל״ל אפילו זה בפני עצמו כו׳ דאדרבה דזה בפני עצמו כו׳ עדיף להו אלא לפי סברת הלל דבעלמא אין מבטלין ואין חילוק בין כרך ובין לא כרך והכי גלי קרא דכריכה עדיפא קאמרי רבנן שפיר אפילו זה בפני עצמו כו׳ אך לא ידענא מי הכריח לומר להלל דלא גלי קרא אלא לכתחלה יש לכרוך אימא דאף לעיכובא קאמר קרא ועיין בזה במרדכי וק״ל:

אלא אמר רב אשי: האי תנא הכי קתני [תנא זה כך שנה] כך יש להבין את דבריו: יכול לא יצא בהו [בהם] ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל היה אוכלן ולא באופן אחר — תלמוד לומר: ״על מצות ומררים יאכלהו״ — אפילו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו, ואין חובה לנהוג כהלל.

Rather, Rav Ashi said: This is what this tanna is teaching: I might have thought that one fulfills his obligation with them only if he wraps matzot and bitter herbs together and eats them in the manner that Hillel eats them. Therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs,” i.e., one fulfills his obligation even if he eats the matza by itself and the bitter herbs by themselves.

תוספותבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

(8) הָשָׁתָא דְּלָא אִיתְּמַר הִלְכְתָא לָא כְּהִלֵּל וְלָא כְּרַבָּנַן, ^במְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מַצָּה״ וְאָכֵיל, וְהָדַר מְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וְהָדַר אָכֵיל מַצָּה וְחַסָּא בַּהֲדֵי הֲדָדֵי בְּלֹא בְרָכָה, זֵכֶר לַמִּקְדָּשׁ כְּהִלֵּל.

The Gemara comments: Now that the halakha was stated neither in accordance with the opinion of Hillel nor in accordance with the opinion of the Rabbis, one recites the blessing: Commanded us over eating matza, and eats matza to fulfill his obligation. And then he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, and eats the lettuce as bitter herbs. And then he eats matza and lettuce together without a blessing in remembrance of the Temple, in the manner of Hillel in the days of the Temple, who ate matza and bitter herbs together with the Paschal lamb.

ב. רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ו׳
טור אורח חיים תע״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:א׳

עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םראב״ןתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ב רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:ו׳
טור אורח חיים תע״ה:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ה:א׳

ערך זכר

זכר – ^אלמקדש כהלל (פסחים קטו.) פי׳ בזמן שבית המקדש קיים היה הילל מברך במצה על אכילת מצה ועל המרור על אכילת מרור וכורך מצה ומרור ואוכל בבת אחת כיון דשניהן מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאורייתא דכתיב בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין ליכא פסח לא כמפורש בסוף (פסחים קכ.) אסור לאוכלן בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא הלכך אוכל זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלן בבת אחת זכר כשהיה בית המקדש קיים כיון דשניהן מדאורייתא שמותר לעשות כן כהלל וכיון דכבר ברכנו וזו אכילה לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה. (בראשית רבה ג) אמר רבי יצחק כל המזכיר את צדיק ואינו מברכו עובר בעשה מאי טעמא זכר צדיק לברכה וכל המזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה מאי טעמא ושם רשעים ירקב אמר רבי שמואל בר נחמני מצינו בהקב״ה מזכיר את ישראל ומברכן שנאמר ה׳ זכרנו יברך.

א. [דענקען.]

והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן מברך אמצה לחודה:

זכר למקדש כהלל – זכר למה שהיה עושה הלל¹ בזמן שבית המקדש קיים שהיו אוכלים פסחיהם:

1. כת״י: זכר למה שעושין.

והשתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן – דהא¹ רבנן דברייתא מודו להלל דכריכה נמי שפיר דמי, אבל ר׳ יוחנן קאמר דפליגי רבנן² עליה לגמרי ולית להו כריכה כלל:

מברך אמצה לחודא³ כו׳:

זכר למקדש כהלל – זכר למה שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש קיים, שהיו אוכלים פסחים⁴:

1. לפי מה שביאר רב אשי.

2. רבנן אחרים, כמבואר ברשב״ם לעיל.

3. ונראה שכך גרסו רש״י ורשב״ם בגמ׳ ״אמצה לחודא״, שהרי כך נמצא בכל כתה״י של הגמרא שלפנינו, וכן בילקוט שמעוני (פרשת בא רמז קצז), בגאונים (הלכות גדולות עמ׳ קפ והלכות פסוקות עמ׳ פד) וראשונים (ר״ח, רי״ף, המנהיג, מהר״ם חלאוה, תוס׳ שבמרדכי ותוס׳ רבינו פרץ, אגודה ועוד). ולפ״ז העתיקו רש״י ורשב״ם את לשון הגמרא, וכן נראה מאריכות הציטוט ברש״י, שאינו ״דיבור המתחיל״ אלא ציטוט.

4. בפשטות כוונתו מפני שאז המרור מדאורייתא. וע״ע בגרי״פ על רס״ג מ״ע נא שביאר כוונת רשב״ם מצד הקרבן פסח.

ואחר כך יקח מצה ומרור שהוא חסא, או שאר ירקות אם אין חסא, וכורך יחד מזה זית ומזה זית ואוכל בלא טיבול וברכה זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור יחד ואוכל. ויתן לכל אחד. ולפי שנחלקו בדבר זה הלל וחכמים, שחכמים אומרים מצה בפני עצמה ופסח בפני עצמו, ולא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כחכמים, עבדינן כתרויהו, אכלינן כל חד לחודיה ומברכין אכל חד כחכמים, והדר ביחד כהלל בלא ברכה, דכיון דמספקא לן הלכתא כמאן שפיר דניבירך אכל חד מדניבריך אכולהו כהדדי.

אלא מברך אמצה ואכיל ומברך אמרור כו׳ – אם היה כורך שניהם יחד תחלה הוה אתי מרור דרבנן ומבטל למצה ואם היה אוכל מצה בלא מרור תחלה כשהיה כורכן אחר כך אתי מצה דרשות ומבטל מרור דרבנן ומיהו אי הוה קיימא לן כהלל הוה עבדינן הכי מצה לחודא והדר מצה ומרור בכריכה כיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן.

והא דאמרינן והדר כריך מצה ומרור זכר למקדש כהלל, קבלתי מאבא מרי ז״ל שמטבל בחרוסת בכריכה כשם שהיה הלל עושה, שהרי כורך זכר למקדש כהלל. ואי איתמר הלכתא כהלל הוה מברך אמצה והדר כריך מצה ומרור, דאי נמי אתי מרור דרבנן ומבטל ליה למצה דאורייתא נהי דלא נפיק ידי מצה ידי מרור מיהת נפיק.

ולענין פסק הואיל ולא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכים לעשות זכר למקדש אוכלין תחלה כל אחד בפני עצמו מחשש בטול זו את זו ומברך על כל אחת בפני עצמה ואח״כ אוכל משתיהן בכריכה בלא ברכה זכר למקדש כהלל ושמא תאמר והלא בזמן הזה אף בלא (הלל) [רבנן] אתה צריך לאכול כל אחת בעצמה שהרי אתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומ״מ היה אפשר לאכול מצה לבד ולכרוך אח״כ ולא היינו צריכים למרור בפני עצמו וכן אין קפדים בו על בטול מצה שכבר יצא ממנה אבל עכשיו נחוש אף לדברי חכמים ואוכלים מכל אחד בפני עצמו ואח״כ כורכין אם בטבול אם שלא בטבול הואיל ופסקנו חרוסת מצוה וענין בטול מצות זו את זו לאו בטול טעם הוא שהרי אין הטעם בטל בכך אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו אא״כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה ומ״מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הדור לו והרי חרוסת אף לדעת האומר שאינו מצוה לא היינו אומרין בו שיטבל אחר שכך היא דרך אכילה וגדולי המחברים מצריכים טבול אף במצה ואין הדברים [נראים]:

השתא דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר מברך אמצה לחודה ואכיל כו׳ – והדר אכיל מצה ומרור בהדי הדדי זכר למקדש כהלל בלא ברכה. כלומר דאי הוי קיימ״ל כרבנן לא בעי כריכה כלל דאפי׳ בזמן הבית ליכא חיובא בכריכה ואי הוי קיימ״ל כהלל לא בעי אכילת מרור תרי זמני אלא אכל כזית מצה והדר כריך מצה ומרור בהדי הדדי ומברך אמרור ואכל משום דמרור דרבנן והאי מצה נמי מדרבנן זכר למקדש ולא מבטלי אהדדי וא״ת והשתא נמי נעביד הכי ליתא דלרבנן כיון דאפי׳ בזמן הבית לא בעי׳ כריכה לחיובא השתא נמי לא בעי׳ זכר ונמצא מצה דכריכה רשות ומרור דרבנן מצוה ומבטל ליה רשות למצוה כי היכי דמבטל דרבנן אדאוריי׳ כל שטיבולו במשקין צריך נטילת ידים. ואע״ג דאין נט״י לפירות וכש״כ למשקין אלא משום דידי׳ שניות וגזרו על המשקין להיות תחילה נגעו בה ומשום חשש טומאה ולתרומה ומשום ליתא דתרומה תקנו אף בחולין אבל לא משום מעלת המשקין נגעו בה כלל:

ומעירים: השתא דלא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כרבנן [עכשיו שלא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כחכמים], כך יש לעשות: מברך על אכילת מצה ואכיל [ואוכל ממנה] לצאת ידי חובת מצה, והדר [ואחר כך] מברך ״על אכילת מרור״ ואכיל [ואוכל ממנו] והדר אכיל מצה וחסא בהדי הדדי [ואחר כך אוכל מצה וחזרת ביחד] בלא ברכה זכר למקדש, כשם שהיה עושה הלל בזמן שבית המקדש היה קיים ואכל מצות ומרורים עם קרבן הפסח.

The Gemara comments: Now that the halakha was stated neither in accordance with the opinion of Hillel nor in accordance with the opinion of the Rabbis, one recites the blessing: Commanded us over eating matza, and eats matza to fulfill his obligation. And then he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, and eats the lettuce as bitter herbs. And then he eats matza and lettuce together without a blessing in remembrance of the Temple, in the manner of Hillel in the days of the Temple, who ate matza and bitter herbs together with the Paschal lamb.

עין משפט נר מצוההערוך על סדר הש״סרש״ירשב״םראב״ןתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל

(9) אֲמַר רִבִּי אֶלְעָזָר אֲמַר רַב אוֹשַׁעְיָא: ^גכָּל שֶׁטִּיבּוּלוֹ בְּמַשְׁקֶה, צָרִיךְ נְטִילַת יָדַיִם. אֲמַר רַב פַּפָּא: שְׁמַע מִינַּהּ, הַאי חַסָּא,

Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: Anything that is dipped in a liquid before it is eaten requires the ritual of washing of the hands. The obligation to wash one’s hands was instituted to preserve ritual purity and to prevent people from causing teruma food to contract ritual impurity. Hands are generally considered impure to the second degree of ritual impurity, and they confer impurity upon any liquid with which they come in contact. Liquids that become ritually impure are automatically impure to the first degree and will therefore transfer ritual impurity to any food that is dipped in them. Rav Pappa said: Learn from this halakha, which requires the washing of hands, that for this lettuce on Passover,

ג. רמב״ם הלכות ברכות ו׳:א׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור אורח חיים קנ״ח:ד׳
טור אורח חיים תע״ג:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים קנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ו׳

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״םתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל

ג רמב״ם הלכות ברכות ו׳:א׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ח׳:א׳
סמ״ג מצוות עשה כ״ז
טור אורח חיים קנ״ח:ד׳
טור אורח חיים תע״ג:ו׳
שולחן ערוך אורח חיים קנ״ח:ד׳
שולחן ערוך אורח חיים תע״ג:ו׳

{רי״ף ברכות מ״א.}

{בבלי פסחים קטו ע״א} אמר ר׳ אלעזר¹ אמר ר׳ אושעיא כל שטיבולו במשקין² צריך לנטילת³ ידים.

1. ר׳ אלעזר: כבמאמר הבא. חסר בדפוסים.

2. במשקין: כ״י קרפנטרץ, אשכול, רא״ה: ״במשקה״.

3. לנטילת: ג^צז, כ״י נ, כ״י פריס 312, רא״ה: ״נטילת״.

צריך נטילת ידים – משום המשקין, שהידים שניות וכל הפוסל בתרומה מטמא משקין להיות וכו׳:

כל שטיבולו במשקין – כגון¹ ירק בכותח² או בחומץ³:

צריך נטילת ידים – משום משקה, שהידים שניות וכל הפוסל את התרומה מטמא משקים להיות תחילה⁴:

1. בשו״ת רדב״ז (ח״ד סי׳ עח) כתב שכוונת רשב״ם לומר שרק דבר שדרכו לטבל במשקין חייב נט״י. וכן משמעות לשון הלכות גדולות (הל׳ ברכות פרק ו): ״אבל פירי דטיבוליהו במשקין הוא כגון סויקא ושתיתא צריך נט״י״. וראה על נידון זה בספר הבתים עמ׳ רפ ובמאירי ברכות קונטרס בית יד עמ׳ 219. [ועוד יתכן שכוונת רשב״ם לומר שרק דבר שטיבולו עבור אכילתו ולא לנקיונו וכדומה, ראה בברכ״י סי׳ קנח אות ה ואוצמ״ה כאן טור תרלח].

2. מאכל שמעורב בו מי חלב, כמבואר לעיל מב, א, ומי חלב נחשבים ״משקה״ לענין טומאה, ראה מכשירין פ״ו מ״ה (פמ״ג סי׳ קנח א״א ס״ק ז). [וראה מש״כ בזה בשמועת חיים עמ׳ תצט, מדוע לא בטל ברוב].

3. יין שהחמיץ, ודינו נשאר כיין שהוא אחד משבעה משקין (ראה לקמן באוצמ״ה טור תרמ הערה 15 שנחלקו בכך אחרונים). [ויתכן שלכן רשב״ם הביא דוקא דוגמאות אלו, כותח וחומץ, לחידוש שעדיין נחשב כז׳ משקין. וע״ע ברמב״ם ובראב״ד (הל׳ טומאת אוכלין א, ד) שנחלקו האם רק ז׳ משקין מטמאין וצריכים נט״י, וע״ע באוצמ״ה כאן הערה 138 וגמ׳ שוטינשטין סוף הערה 23].

4. ראה לעיל יד, ב. ובתוד״ה כל שטיבולו האריך בטעם התקנה. [בתוס׳ כאן ד״ה כל דן בדברי הקונטרס: ״הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא״, עיי״ש, והעיר ע״ז המהרש״א שאין הדברים לפנינו ברש״י או ברשב״ם. וגם בכל הכת״י אינו. ויתכן שהוא פירוש התוס׳ לדעת הרשב״ם, שסתימת לשונו מראה יותר כך שהוא ככל נט״י לפת שהיא כדי שלא יטמא המאכל, ואם סובר כתוס׳ היה צריך להודיענו קודם שבכלל יש דין שאסור לטמא את גופו].

כל שטיבולו במשקה צריך נטילה – פי׳ בקונ׳ אע״ג דקי״ל (חולין דף קו.) הנוטל ידיו לפירות ה״ז מגסי הרוח כיון דאיכא משקין וקיי״ל (פרה פ״ח משנה ז) כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחלה הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא ואין נראה לפרש כן דאם כן כי פריך למה לי נטילת ידים הא לא נגע ומאי נפקא מיניה אפילו אי לא נגע כיון דסוף סוף אכיל משקה המטובל לא גרע מאוכל מחמת מאכיל דבעי נטילת ידים ועוד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דילמא נגע כדאמר רב פפא ונראה דנטילה דהכא לא משום קדושה ונקיות כמו בנהמא אלא משום שלא יטמא המשקין להיות תחלה ויהא אסור לשתותן ולפסול את גופו כדתנן בפ״ב דחולין (דף לג.) השוחט ולא יצא מהן דם כו׳ הא יצא מהן דם אין נאכלין בידים מסואבות ואמר נמי בסדר הסיבה (ברכות דף מג.) הביאו להן יין כל אחד נוטל ידו אחת פי׳ שלא יטמא היין ויפסול גופו והתם סגי ביד אחת אבל במרור נוגע בב׳ ידיו וקאמר הסיבו מביאין להם מים אע״פ שכל אחד כבר נטל ידו אחת חוזר ונוטל ב׳ ידיו אע״ג דאמרינן (ידים פ״ב מ״א) נטל ידו אחת משטיפה אחת טהורה צריך ליטול שתיהן ולפי שנטילה ראשונה לא היתה לשם קדושה לכך סבר המקשה דבהך נטילה ליכא למיגזר שמא יגע ולפי זה נראה דאין לברך על אותה נטילה כיון דליכא הכא מצוה לשמוע דברי ר״א בן ערך (חולין דף קו.) וכ״ש אנן שאין אנו נזהרין מלטמאות עצמנו ומלאכול אוכלין טמאין ואין אנו צריכין לאותה נטילה והמברך הרי זה מברך ברכה לבטלה ובכל סדרים כתיב שצריך על הנטילה לברך ואין נראה כדפרישית.

אמר רב פפא האי מרור צריך לשקועיה משום קפא, דאי ס״ד לא צריך לשקועיה למה לי נטילת ידים, הא לא נגע. לעולם אימא לך לא צריך לשקועיה דקפא מריחא מיית, [אלא למה לי נט״י] גזירה דמא נגע. פירוש קפא, תולעת. דגרסינן בתוספתא דתרומות הקפא שבירקות והתולעת שבעיקרי [אילנות] וייבחושין שביין ושבחומץ מותרין סיננן במסננת אסורין. (ומחזי) [ומיירי] ברישא (שמתירין) [שמותרין] בשהתליעו לאחר שנתלשו, דאי במחוברין ודאי אסורין. והא דאמרינן הכא משום קפא, לאו משום איסורא קאמר, דלענין איסורא מה לי אי מיית [מה לי] אי לא מיית, תרוייהו אסירי בין חי בין מת. אלא לענין הזקא קאמר, דחי מזיק מת אינו מזיק.

זה שביארנו במשנה שאחר קידוש נוטל את ידיו אע״פ שאינו אוכל סעודתו עדיין ומשום קידוש אינו צריך נטילה שהיין פירות הוא והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח טעם הדבר מפני שהוא צריך לטבל בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אע״פ שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה הא מטעם האוכלין לא שאין שני עושה שלישי בחולין ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם:

בד״ה כל שטיבולו כו׳ פירוש בקונטרס כו׳ ה״ל הנך פירות כמו נהמא וצריך כו׳ עכ״ל אין זה פירש״י ולא פירוש רשב״ם הכא דאיכא לפרושי כדבריהם ור״ל כמו נהמא דגזרו ביה נטילה משום סרך תרומה דשני עושה בו שלישי ואסמכוה אקרא והתקדשתם וק״ל:

בא״ד וכי לא ידע המקשה דאיכא למיחש דלמא נגע כדקאמר רב פפא כו׳ עכ״ל ר״ל דמקשה הוא ניהו רב פפא דקאמר אי ס״ד לא צריך לשקועיה נט״י ל״ל כו׳ ודו״ק:

בא״ד ולפסול את גופו כדתנן כו׳ הא יוצא מהן דם אין נאכלין בידים כו׳ עכ״ל לא הבנתי ראייתם דהתם לאו משום הא דמשקה הוא אלא שהבשר נעשה מוכשר ע״י הדם כדפרכינן התם הא יצא מהן דם כו׳ והא אין ב׳ עושה ג׳ בחולין ודו״ק:

בא״ד ואמרי׳ נמי בסדר הסיבה הביאו להם יין כו׳ דקאמר הסיבו הביאו להם מים כו׳ עכ״ל כצ״ל וברייתא היא בפ׳ כיצד מברכין [ב] מיהו התוספות כתבו שם טעם אחר לנטילת ידו א׳ ליין דאינו אלא משום כבוד ברכה ודו״ק:

ב אמר ר׳ אלעזר אמר רב אושעיא: כל דבר שטיבולו במשקה שנאכל אגב טבילתו במשקה כלשהו — צריך נטילת ידים לפניו. שמצות נטילת ידים היתה משום גדר טהרה, שלא יבוא אדם לטמא מאכלי תרומה, שכיון שהידים חזקתן טמאות (כדין שני לטומאה) הרי הן מטמאות את המשקה, וכלל הוא שהמשקה שנטמא הופך תמיד להיות ראשון לטומאה וחוזר ומטמא את האוכל שטיבולו בו. אמר רב פפא: שמע מינה [למד ממנה] מהלכה זו המצריכה נטילת ידים, כי האי חסא [חזרת זו] של פסח

Rabbi Elazar said that Rav Oshaya said: Anything that is dipped in a liquid before it is eaten requires the ritual of washing of the hands. The obligation to wash one’s hands was instituted to preserve ritual purity and to prevent people from causing teruma food to contract ritual impurity. Hands are generally considered impure to the second degree of ritual impurity, and they confer impurity upon any liquid with which they come in contact. Liquids that become ritually impure are automatically impure to the first degree and will therefore transfer ritual impurity to any food that is dipped in them. Rav Pappa said: Learn from this halakha, which requires the washing of hands, that for this lettuce on Passover,

עין משפט נר מצוהרי״ףרש״ירשב״םתוספותההשלמהבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים קטו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה פסחים קטו., ר׳ חננאל פסחים קטו., רי"ף פסחים קטו. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס פסחים קטו., רש"י פסחים קטו. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רשב"ם פסחים קטו. – פרק עשירי – מהדורת הרב עמיחי כנרתי, סיוע וביקורת: הרב יואל קטן והרב אריאל אביני, באדיבות מכון שלמה אומן שעל יד ישיבת שעלבים (כל הזכויות שמורות). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., ראב"ן פסחים קטו. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות פסחים קטו., בעל המאור פסחים קטו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם פסחים קטו. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההשלמה פסחים קטו. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' פסחים קטו. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים קטו. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים קטו. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות פסחים קטו., גליון הש"ס לרע"א פסחים קטו., פירוש הרב שטיינזלץ פסחים קטו., אסופת מאמרים פסחים קטו.

Pesachim 115a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Pesachim 115a, R. Chananel Pesachim 115a, Rif by Bavli Pesachim 115a, Collected from HeArukh Pesachim 115a, Rashi Pesachim 115a, Rashbam Pesachim 115a, Raavan Pesachim 115a, Tosafot Pesachim 115a, Baal HaMaor Pesachim 115a, Raavad Katuv Sham Pesachim 115a, HaHashlamah Pesachim 115a, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 115a, Meiri Pesachim 115a, R. Moshe Chalava Pesachim 115a, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 115a, Gilyon HaShas Pesachim 115a, Steinsaltz Commentary Pesachim 115a, Collected Articles Pesachim 115a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון