בראשונה לא – דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה:
(1) 
בָּרִאשׁוֹנָה לָא! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל אֲכִילָה גַּסָּה, אֵימָא לָא, קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
בָּרִאשׁוֹנָה לָא! לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה, דִּילְמָא אָתֵי לְמֵיכַל אֲכִילָה גַּסָּה, אֵימָא לָא, However, if one eats matza before these other foods, no, one may not start eating other foods after matza. The mishna apparently supports Rav Yehuda’s opinion. The Gemara rejects this proof: The Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if one eats matza after eating other foods, perhaps he will come to eat it in the manner of excessive eating, as he is compelled to eat when he is not hungry. Consequently, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.
בראשונה לא – דאין אדם רשאי לאכול כלום אחר מצת חובה1:
1. כביאורו לעיל קיט, ב ד״ה אין מפטירין, שמצת האפיקומן היא מצת החובה.
באחרונה אין בראשונה לא – פי׳ בראשונה בלא אחרונה לא כגון דלית ליה אלא כזית מצה ותו לא דטוב לאוכלו על השובע ולהיות טעם מצה בפיו אבל ודאי אי אית ליה מצה לכל סעודתו טוב לו לאכול מצה בתחלה לתיאבון ולברך עליה ואח״כ בגמר סעודתו יאכל כזית מצה ויהיה טעם מצה בפיו ועיקר מצוה על הראשונה שהיא באה לתיאבון וגם יהא לבסוף טעם מצה בפיו באותו כזית אחרון ואפילו אם עיקר מצוה באחרונה אין זה תימה אם אנו מברכין על הראשונה כדי לפטור המצה של אחרונה שהרי אין לברך על האחרונה משום שלאחר שמילא כריסו הוא אבל יכול הוא לברך על הראשונה ותיפטר האחרונה שהיא עיקר המצוה כדפרישית לעיל לרב חסדא גבי תרי טיבולי דמרור וכן צ״ל להלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה והכי הוי אכיל מצה דאורייתא אם כן בתחלת סעודה היה מברך על המצה ואוכל דמועלת אותה ברכה לברכת מצה עם הפסח שבסוף ומיהו לההיא פירוש׳ דלעיל דלרב חסדא בעי לחזר על שאר ירקות לטיבול ראשון כדי שיברך על המרור בטיבול שני א״כ ה״נ יחזר כמו כן על הסופגנין לאכול בתחלה כדי שיברך על אכילת מצה לבסוף מיהו לפי׳ אחר שגם לרב חסדא אין צריך לחזר על שאר ירקות אלא מברך על המרור בטיבול ראשון ובאותה ברכה יצא בטיבול שני ה״נ יברך על מצה דמתחלה ויצא בשל מצות מצה שלבסוף.
ישנו מקצתן יאכלו כולן לא יאכלו פי׳ אם התחילו לאכול הפסח וישנו כולן לא יאכלו משום דנראה כאוכל את הפסח בשני המקומות ובשתי חבורות וחומרא בעלמא הוא והלכך דוקא באכילת פסח אבל באכילת מצה ישנו כולן יאכלו. וכן כתב הרב בעל המאור ז״ל. אבל רבינו שמואל ז״ל כתב דה״ה באכילת מצה באחרונה שהוא זכר לפסח שאם ישנו כולן דלא יאכלו והביא ראיה מדאמרינן בגמ׳ בעובד׳ דרבה דהוה נאים ואמר ליה אביי מינם קא נאים מר ואמר ליה אין נמנומי קא מנמנמא דתנן נמנמו יאכל נרדמו לא יאכלו ואביי ורבא לאחר חורבן היו ואין שם פסח. והרב בעל המאור ז״ל דחאה דאותו מעשה בשאר ימות השנה היה ולא הביאוהו בגמ׳ אלא ללמד שיש חלוק בין מינם דהיינו נרדם ממש ובין נמנומי דהיינו נים ולא נים. ועוד דאלו לענין פסח בעא מניה מאי נפקא ליה מינה דאפי׳ היה רבה ישן ממש הרי אביי שהיה נעור ותנן ישנו מקצתן יאכלו אלא שרבינו שמואל ז״ל מפרש דר׳ יוסי ארישא קאי ולחומרא דאם נרדמו אפי׳ מקצתן לא יאכלו אפי׳ האחרים והראשון נראה עיקר דכולי האי לא מחמרינן במצה. ופי׳ מקצתן יאכלו אפילו אותן שישנו מקצתן:
בפרשב״ם בד״ה ישנו כולן כו׳ וליכא לפרושיה טעמיה משום דאין מפטירין כו׳ עכ״ל לרב קושטא הוא הא דאין מפטירין כו׳ נמי הוה טעמא משום ב׳ מקומות אלא לשמואל ור״י קאמר דהא דאין מפטירין הוה טעמא דלא ליבטיל טעם הראשון וק״ל:
תוספות בד״ה באחרונה כו׳ וכן צ״ל דהלל שהיה כורך מצה ופסח בסוף הסעודה כו׳ עכ״ל ר״ל דמצה דאורייתא להלל ע״י כריכה והיינו בסוף הסעודה עם הפסח שנאכל לבסוף על השובע ובתחלת הסעודה היה מברך על המצה כו׳ ויש לדקדק כיון דמצות כריכה להלל היה בסוף הסעודה אנו שעושין זכר למקדש כהלל אמאי אנו עושין את הכריכה קודם סעודה ויש לישב כיון שאנו מסתפקין לעיל אם הלכה כהלל אם לאו א״כ לרבנן דפליגי עליה יבטל טעם המרור שהוא רשות את מצה דאורייתא דקי״ל כרבא בשמעתין דמרור דרבנן ומצה דאורייתא ודו״ק:
בא״ד ומיהו לההוא פי׳ דלעיל כו׳ א״כ ה״נ יחזור כמו כן על הסופגנין כו׳ עכ״ל והלל נמי היה אוכל בתחלה סופגנין כו׳ ועיין בפסקי תוספות וק״ל:
בראשונה — לא, כלומר שאין רשות לאכול מצה תחילה ואחריה דבר אחר, והרי זו ראיה לדברי רב יהודה. ודוחים: מכאן אין ראיה, בלשון לא מיבעיא קאמר [נצרכה אמר]. לא מיבעיא [נצרכה] לומר שאם אוכל מצה בראשונה שיצא בה משום דקאכיל [שכן הוא אוכל] אותה לתיאבון, אבל אם אכל באחרונה אחר שאכל דברים אחרים דילמא אתי למיכל [שמא יבוא לאכול] אכילה גסה, אכילה של אונס ובחוסר תיאבון, ואם כן אימא [אמור] שלא יצא בה, קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לאכול אפילו בסוף.
However, if one eats matza before these other foods, no, one may not start eating other foods after matza. The mishna apparently supports Rav Yehuda’s opinion. The Gemara rejects this proof: The Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if one eats matza after eating other foods, perhaps he will come to eat it in the manner of excessive eating, as he is compelled to eat when he is not hungry. Consequently, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.
הכל
(2) מָר זוּטְרָא מַתְנֵי הָכִי: אֲמַר רַב יוֹסֵף אֲמַר רַב יְהוּדָה אֲמַר שְׁמוּאֵל: מַפְטִירִין אַחַר הַמַּצָּה אֲפִיקוֹמָן. נֵימָא מְסַיַּיע לֵיהּ: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן. אַחַר הַפֶּסַח דְּלָא, אֲבָל אַחַר מַצָּה מַפְטִירִין!
This is how Mar Zutra taught this discussion: Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: One may conclude after the matza with an afikoman. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his opinion: One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. The Gemara infers: It is after the Paschal lamb that one may not conclude with an afikoman; however, after matza one may conclude with an afikoman.
נימא מסייע ליה הסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה דייקי׳ מינה מדקתני באחרונה שמע מינה אין מפטירין אחר מצה אפיקומן ודחי׳ דלמא לעולם מפטירין וה״ק בראשונה דלתאבון קא אכיל (זה) לה למצה ודאי נפיק אלא אפילו באחרונה דאיכא למימר דלמא אתא למיכל למצה אכילה גסה קא משמע לן.
מר זוטרא מתני להא דשמואל מפטירין אחר מצה אפיקומן לימא מתני׳ מסייע ליה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן כו׳.
מפטירין אחר מצה אפיקומן – וא״ת אחר הפסח מאי טעמא אין מפטירין הא נפיש טעמיה טפי ממצה יש לומר כדמפרש בירושלמי דמשום הכי נאכל על השובע שלא יבא לידי שבירת עצם וכתיב (שמות יב) ועצם לא תשברו בו ומש״ה אין אוכלין שום דבר וא״ת הא במנחה נמי אמרי׳ בתמורה (דף כג.) ובמנחות (דף כא:) דנאכלת על השובע וליכא למימר האי טעמא י״ל דהתם ה״ט שלא יצא משלחן רבו רעב אבל במצה לא שייך האי טעמא דלאו משלחן רבו הויא כולי האי וחגיגה הבאה עם הפסח אע״ג דאיכא למ״ד דאית בה משום שבירת עצם ואפ״ה אינה נאכלת על השובע היינו משום דפסח בן שנתו הוא ורכיך וחיישינן לשבירת עצם אבל חגיגה לא ומאן דאמר אין מפטירין אחר מצה ופסח אם כן לא ס״ל כטעם הירושלמי אלא סבר דבעינן שיהא טעם מצה ופסח בפיו.
מר זוטרא מתני הכי [היה שונה את הסוגיה הזו כך], בלשון הבאה: אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפטירין אחר המצה אפיקומן. נימא מסייע ליה [האם אפשר לסייע לו] ממה ששנינו: אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן, ונדייק: אחר הפסח — הוא שלא, אבל אחר המצה — מפטירין,
This is how Mar Zutra taught this discussion: Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: One may conclude after the matza with an afikoman. The Gemara suggests: Let us say that the mishna supports his opinion: One does not conclude after the Paschal lamb with an afikoman. The Gemara infers: It is after the Paschal lamb that one may not conclude with an afikoman; however, after matza one may conclude with an afikoman.
הכל
(3) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא אַחַר מַצָּה דְּלָא נְפִישׁ טַעְמַיהּ, אֲבָל לְאַחַר פֶּסַח, אֵימָא לָא, קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara rejects this contention: The mishna is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one may not conclude with an afikoman after eating matza, as the taste of matza is slight; however, after the Paschal lamb, one might say that this prohibition does not apply. Therefore, the mishna teaches us that it is prohibited to conclude with an afikoman after the Paschal lamb as well.
כבר ביארנו בענין הסדר שאחר קריאת ההגדה מברך על המצה המוציא ועל אכילת מצה ואחר שכן אינו חוזר ומברך על כזית מצה באחרונה שהוא זכר לפסח מ״מ אם לא היה לו מצה הראויה לצאת בה ידי חובתו אלא כזית לכל אחד עושה סדר שקודם סעודה במצה שאינה ראויה ואינו מברך עליה ברכת חובה אלא ברכת המוציא ומברך עם המרור ואוכל וחוזר וכורך מאותה שאינה ראויה עם המרור ואוכל ממנה ואוכל אחריה כל סעודתו ולבסוף מברך על אותו כזית של משומרת ברכת חובה ואינו טועם אחריה כלום וכבר ביארנו שהסופגנין והדובשנין והאסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה:
מי שאין לו יין בלילי פסחים ויש לו מצה משומרת מקדש על הפת וכיצד הוא עושה פותח בהמוציא ובוצע ומניח ידו עליו עד שייקדש ומברך לאכול מצה ואוכל והרי נמצא שאינו יכול לאכול פה זו עד שיברך עליו המוציא וקידוש ואכילת מצה ואחר כך מטבל בשאר ירקי וקורא הגדה ומברך על המרור וכורך:
מי שהוצרך לברך בשנים או שלשה בתים כתבו גדולי הפוסקים שמברך בביתו ועושה סדרו ואוכל ומברך ברכת המזון וכדי שלא ישהא את האחרים יותר מדאי אינו גומר הללו עדיין ומברך בבית האחר ועושה סדרם הוא מברך והם אוכלים ואף המוציא שהוא ברכת הנהנין ובברכת הנהנין אמרו שאם יצא אינו מוציא בכאן אפשר לו לברכו להם שמאחר שנקשר הוא בברכת אכילת מצה שהיא ברכת חובה דינו כברכת חובה כמו שביארנו במסכת ראש השנה בברכת המוציא של מצה וברכת היין של קידוש היום ומ״מ כשאכלו הם מברכים ברכת המזון שהרי אמרו מי שאכל יברך ואח״כ הולך לו לבית אחר ועושה על דרך זה עד שישלים את כלם ואח״כ חוזר לביתו וגומר הללו ושותה כוס ההלל ומ״מ אינו טועם כלום משאכל מצה באחרונה ומ״מ י״א שכל שרוצה לאכול אח״כ הואיל ודעתו לאכול מצה באחרונה רשאי ואין הדברים נראין:
בתלמוד המערב אמרו שמי שנשבע בשאר ימות השנה דרך כלל שלא יאכל מצה אסור לאכול אף בפסח שהשבועה חלה אף עליה בכולל ואם פרט שלא לאכול מצת הפסח לוקה ואוכל והנדרים חלים אף על דבר מצוה אף בלא כולל ואם אמר קונם אכילת מצה עלי אסור בה ומ״מ מה שאמרו מיין ושכר יזיר לעשות יין מצוה כיין הרשות לא מצד שהנזירות בכלל נדר שבזו אף בנזירות דינו כדין שבועה הואיל ולענין נזירות איסור עצמו על החפץ הוא אלא שמדין כולל נאמרה וכדין שבועה שהיא חלה לדעתנו בבטול מצות עשה בכולל ויין מצוה פורש במקומו שאין לך יין שתהא שתייתו מצוה מן התורה אלא פירושה כשנשבע לשתותו ונדר אח״כ בנזירות ודברים אלו יש בהם דינים ארוכים וכבר ביארנום באור מרווח בשלישי של שבועות:
מצה בזמן הזה לילה הראשון מן התורה ואע״פ שהכתוב תלאה בפסח כמרור מ״מ הכתוב חזר וקבעה חובה ודוקא לילה הראשון וכדכתיב בערב תאכלו מצות ומתוך כך אין מברכין עליה אלא לילה הראשון ואע״פ שבסוכה אין חיובה גם כן אלא לילה הראשונה בלבד ואעפ״כ מברכין עליה כל שבעה פי׳ בו שברכת סוכה אינה על האכילה אלא על העיכוב והרי השינה מכלל חובות שבה ואי אפשר בלא שינה ונמצאת על כל פנים חובה אבל מצה אפשר בבצקות של עכו״ם וסופגנין ודובשנין כל שבעה תירצנוה בפנים אחרות במסכת סוכה:
ודוחים: בלשון לא מיבעיא קאמר [לא נצרכה אמר]. לא מיבעיא [לא נצרכה] לומר שלא יאכל אחר מצה משום שלא נפיש טעמיה [מרובה טעמה] והאוכל אחריה מפיג טעם מצה לגמרי, אבל לאחר פסח אימא [אמור] שלא גזרו, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאפילו אחר פסח אין מפטירים.
The Gemara rejects this contention: The mishna is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one may not conclude with an afikoman after eating matza, as the taste of matza is slight; however, after the Paschal lamb, one might say that this prohibition does not apply. Therefore, the mishna teaches us that it is prohibited to conclude with an afikoman after the Paschal lamb as well.
הכל
(4) מֵיתִיבֵי: הַסּוּפְגָּנִין וְהַדּוּבְשָׁנִין וְהָאִיסְקָרִיטִין, אָדָם מְמַלֵּא כְּרֵיסוֹ מֵהֶן, וּבִלְבַד שֶׁיֹּאכַל (אֲכִילַת) כַּזַּיִת מַצָּה בָּאַחֲרוֹנָה. בָּאַחֲרוֹנָה אִין, בָּרִאשׁוֹנָה לָא!
The Gemara raises an objection: With regard to unleavened sponge cakes, cakes fried in oil and honey, and honey cakes, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza after consuming them. The Gemara infers from here that if he eats matza after those cakes, yes, this is permitted; however, if one eats matza before these other foods, no, this is not an acceptable practice.
מיתיבי [מקשים]: הסופגנין והדובשנין והאיסקריטין אדם ממלא כריסו מהם ובלבד שיאכל כזית מצה באחרונה ונדייק: באחרונה — אין [כן] הוא שיאכל, אבל בראשונה — לא!
The Gemara raises an objection: With regard to unleavened sponge cakes, cakes fried in oil and honey, and honey cakes, a person may fill his stomach with them on Passover night, provided that he eats an olive-bulk of matza after consuming them. The Gemara infers from here that if he eats matza after those cakes, yes, this is permitted; however, if one eats matza before these other foods, no, this is not an acceptable practice.
הכל
(5) לָא מִיבַּעְיָא קָאָמַר, לָא מִיבַּעְיָא בָּרִאשׁוֹנָה דְּקָאָכֵיל לְתֵיאָבוֹן, אֲבָל בָּאַחֲרוֹנָה, דְּאָתֵי לְמֵיכְלַהּ אֲכִילָה גַּסָּה, אֵימָא לָא, קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .:
The Gemara answers: As explained above, the Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if he eats matza after eating other foods, when he might come to eat it in the manner of an excessive eating, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.
ומשיבים: לא מיבעיא קאמר כפי שאמרנו שבלשון ״לא נצרכה״ אמר, לא מיבעיא [נצרכה] לומר שיוצא במצה שאוכל בראשונה דקאכיל [לפי שאוכלה] לתיאבון אבל אם אוכלה באחרונה דאתי למיכלה [שיכול לבוא לאוכלה] אכילה גסה, אימא [אמור] שלא יצא בה, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שיכול לצאת אף בה.
The Gemara answers: As explained above, the Tosefta is stated in the style of: Needless to say. Needless to say, one fulfills his obligation if he eats matza before other foods, as he eats it with an appetite. However, if he eats matza after eating other foods, when he might come to eat it in the manner of an excessive eating, you might say that one does not fulfill his obligation if he eats matza after all those other foods. Therefore, the Tosefta teaches us that one may eat matza even after consuming those foods.
הכל
(6) אֲמַר רָבָא: אמַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא, ב וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן. וּמַאי שְׁנָא מָרוֹר? דִּכְתִיב ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים״ (במדבר ט׳:י״א), בִּזְמַן דְּאִיכָּא פֶּסַח, יֵשׁ מָרוֹר, וּבִזְמַן דְּלֵיכָּא פֶּסַח, לֵיכָּא מָרוֹר.
Rava said: The mitzva of matza nowadays, even after the destruction of the Temple, applies by Torah law; but the mitzva to eat bitter herbs applies by rabbinic law. The Gemara asks: And in what way is the mitzva of bitter herbs different from matza? As it is written, with regard to the Paschal lamb: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), from which it is derived: When there is an obligation to eat the Paschal lamb, there is likewise a mitzva to eat bitter herbs; and when there is no obligation to eat the Paschal lamb, there is also no mitzva to eat bitter herbs.
אמר רבה מצה בזמן הזה דאורייתא מרור מדרבנן מאי שנא מרור דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח איכא מרור והאידנא דליכא פסח אמרור נמי לא איחייב אי הכי אמצה נמי דהא על מצות ומרורים כתיב מרור דומיא דמצה ופרקי׳ לא מצה הדר אהדרה קרא בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה אף על גב דליכא פסח רב אחא בר יעקב אמר אחד מצה ואחד מרור בזמן הזה דרבנן.
1. רבא: גמז : ״רבה״, וכן בר״ח.
2. מאי: גסה : ״ומאי״.
3. פסח: גמב : ״פיסחא״.
4. בזמן: גמב גמז גסה , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים, הלכות ריצ״ג. חסר בכ״י א , גמח .
5. פסח: גמב : ״פיסחא״.
6. אין, לא: כ״י קרפנטרץ : ״איכא מרור, ליכא מרור״, כבר״ח.
7. כ״י קרפנטרץ משלים אף כאן: ״בזמן דאיכא פסח איכא מצה בזמן דליכא פסח ליכא ״.
8. אהדריה: כ״י נ : ״אהדרה״.
9. שנ׳: גמז , דפוסים: דכתיב . חסר בכ״י קרפנטרץ .
10. תאכל: דפוס קושטא : תאכלו .
11. אלהיך: חסר ב-גמב .
12. מה: כ״י קרפנטרץ : ״לומר לך מה״.
13. היה: כ״י א אחר הגהה, גמח . כ״י א לפני הגהה: ״הא״. גמב : ״הוה ליה״ כבר״ח. גמז , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״הוי״. דפוסים: הוה .
14. שהיה בכלל: גמז : ״שבכלל״.
15. ללמד: כבר״ח. חסר ב-גמב גמח , דפוס קושטא .
16. הראשון: גמב גמג גמז גסה , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים, ר״ח. כ״י א : ״ראשון״.
17. אבל: וכן ב-גמב , כ״י נ . חסר ב-גמז , כ״י קרפנטרץ , דפוסים, ר״ח.
18. קבעו: כ״י נ : ״קבלן״.
19. לדורות: וכן ב-גמב . חסר ב-גמז , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים, ר״ח.
20. פרק: גמז , דפוסים: בפרק .
21. שלישי: גמב : ״שלשה״. ירושלמי שם ג:ד.
22. אוכל: גסה : ״לאכל״.
23. אשב: גמב : ״לשב״.
אמר רבא אכל מצה אחר חצות לר׳ אלעזר בן עזריה לא יצא. ולית הלכתא הכי, אלא כר׳ עקיבא דאמר כל הלילה. דקיימא לן הלכה כר׳ עקיבא מחבירו. ואע״ג דסתם לן תנא הכא ובפרק קמא דברכות כר׳ אלעזר בן עזריה [ד]הוה ליה סתם [ב]מתניתין ומחלוקת (דברייתא) [בברייתא] והלכה כסתם, אשכחן בפרק הקורא את המגילה למפרע דסתם לן כר׳ עקיבא, ומה לי חדא סתמא ומה לי תרי סתמי.
סליק פרקא וסליקא מסכת פסח ראשון
א אמר רבא: אכילת מצה בזמן הזה אף לאחר חורבן הבית היא דאורייתא [מן התורה], ומרור חיובו רק דרבנן [מדברי סופרים]. ושואלים: ומאי שנא [ובמה שונה] מרור? שכן נאמר בקרבן הפסח ״על מצות ומררים יאכלוהו״ (במדבר ט, יא) ומכאן הוא למד: בזמן דאיכא פסח [בזמן שיש חובת קרבן פסח] יש גם חובת מרור מן התורה, ובזמן דליכא [שאין] פסח ליכא [אין] גם חובת מרור מן התורה.
Rava said: The mitzva of matza nowadays, even after the destruction of the Temple, applies by Torah law; but the mitzva to eat bitter herbs applies by rabbinic law. The Gemara asks: And in what way is the mitzva of bitter herbs different from matza? As it is written, with regard to the Paschal lamb: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11), from which it is derived: When there is an obligation to eat the Paschal lamb, there is likewise a mitzva to eat bitter herbs; and when there is no obligation to eat the Paschal lamb, there is also no mitzva to eat bitter herbs.
הכל
(7) מַצָּה נַמֵי, הָא כְתִיב ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים״! מַצָּה מִיהְדָּר הֲדַר בֵּיהּ קְרָא: ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״ (שמות י״ב:י״ח). וְרַב אֲחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה דְּרַבָּנַן.
The Gemara asks: But if so, the same reasoning should apply to matza as well, as it is written: “With matzot and bitter herbs.” The mitzva of matza should also depend on the obligation of the Paschal lamb. The Gemara rejects this contention: The verse repeats the obligation to eat matza, as it states: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot” (Exodus 12:18). This verse establishes a separate obligation to eat matza, unrelated to the Paschal lamb. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: Nowadays, both this, the mitzva to eat matza, and that, the mitzva to eat bitter herbs, apply by rabbinic law, as the Torah obligation to eat these foods is in effect only when the Paschal lamb is sacrificed.
רב אחא בר יעקב אמר אחד זה ואחד זה מדרבנן – צ״ע בההיא סוגיא דפרק כל שעה (לעיל דף כח:) דמשמע בין לר׳ יהודה בין לר״ש סבירא להו דהוי דאורייתא מר נפקא לן מעליו מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות דעליו מיותר לומר דעליו של פסח הוא חייב לאכול מצות ומר נפקא לן מבערב תאכלו מצות כדרבא וצ״ל דההיא פלוגתא אליבא דרבא ולא כרב אחא בר יעקב ומ״מ תימה דרבי יהודה מצריך קרא לטמא ושהיה בדרך רחוקה וערל ובן נכר כסברת רב אחא בר יעקב דלית הילכתא כוותיה ואנן קיימא לן כרבי יהודה לגבי רבי שמעון.
אולם אם כן מצה נמי [גם כן] הא כתיב [הרי נאמר]: ״על מצות ומררים״, הרי שאף המצה טפילה לקרבן הפסח! ודוחים: מצה מיהדר הדר ביה קרא [חזר בו המקרא] על חובת אכילתה בפסוק אחר, שנאמר: ״בראשון בארבעה עשר יום לחודש בערב תאכלו מצת״ (שמות יב, יח), וקבע בזה חובה מיוחדת לאכילת מצה שאינה תלויה בקרבן. ורב אחא בר יעקב אמר: אחד זה חובת מצה ואחד זה חובת מרור בזמן הזה דרבנן [מדברי סופרים], וחיובם מן התורה רק בזמן שיש קרבן פסח.
The Gemara asks: But if so, the same reasoning should apply to matza as well, as it is written: “With matzot and bitter herbs.” The mitzva of matza should also depend on the obligation of the Paschal lamb. The Gemara rejects this contention: The verse repeats the obligation to eat matza, as it states: “In the first month, on the fourteenth day of the month in the evening, you shall eat matzot” (Exodus 12:18). This verse establishes a separate obligation to eat matza, unrelated to the Paschal lamb. And Rav Aḥa bar Ya’akov said: Nowadays, both this, the mitzva to eat matza, and that, the mitzva to eat bitter herbs, apply by rabbinic law, as the Torah obligation to eat these foods is in effect only when the Paschal lamb is sacrificed.
הכל
(8) אֵלָּא הָכְתִיב ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״! הַהִיא מִיבָּעֵי לֵיהּ לַטָּמֵא, וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה, דס״ד דְּסָלְקָא דַּעְתָּךְ אָמֵינָא, כֵּיוָן דְּפֶסַח לָא אָכְלִי, מַצָּה וּמָרוֹר נַמֵי לָא נֵיכוּל, קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן .
The Gemara challenges: But isn’t it written: “In the evening, you shall eat matzot”? The Gemara answers: Rav Aḥa bar Ya’akov needs that verse for the following halakha: When the Temple was standing, one who was ritually impure or one who was on a distant road was nonetheless obligated to eat matza. As it could enter your mind to say that since these two categories of people do not eat the Paschal lamb on the first Pesaḥ, they also do not eat matza and bitter herbs. According to Rav Aḥa bar Ya’akov, this verse teaches us that even one who was ritually impure and one who was on a distant road are obligated to eat matza and bitter herbs, as these mitzvot do not depend on one’s eligibility to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ.
טמא ושהיה בדרך רחוקה וכן ערל ישראל אע״פ שאין אוכלין בפסח אוכלין הם בחיוב במצה ומרור ומותר להאכיל מצה ומרור למשומד לעבודה זרה ולגר תושב ושכיר:
ומקשים: אלא הכתיב [הרי נאמר] הפסוק הנוסף: ״בערב תאכלו מצת״! ומשיבים: ההיא מיבעי ליה [אותו כתוב צריך לו] לא לענין מצה בזמן הזה, אלא לענין טמא או מי שהיה בדרך רחוקה בזמן הבית שיהא גם הוא חייב במצה, דסלקא דעתך אמינא [שהיה עולה על דעתך לומר] כיון דפסח לא אכלי [אינם אוכלים] בפסח הראשון מצה ומרור נמי [גם כן] לא ניכול [יאכלו] על כן קא משמע לן [משמיע לנו] שבכל זאת חייבים במצה שאינה תלויה בקרבן.
The Gemara challenges: But isn’t it written: “In the evening, you shall eat matzot”? The Gemara answers: Rav Aḥa bar Ya’akov needs that verse for the following halakha: When the Temple was standing, one who was ritually impure or one who was on a distant road was nonetheless obligated to eat matza. As it could enter your mind to say that since these two categories of people do not eat the Paschal lamb on the first Pesaḥ, they also do not eat matza and bitter herbs. According to Rav Aḥa bar Ya’akov, this verse teaches us that even one who was ritually impure and one who was on a distant road are obligated to eat matza and bitter herbs, as these mitzvot do not depend on one’s eligibility to sacrifice the Paschal lamb on the first Pesaḥ.
הכל
(9) וְרָבָא אָמַר לָךְ, טָמֵא וְשֶׁהָיָה בְּדֶרֶךְ רְחוֹקָה לָא צָרִיךְ קְרָא, דְּלָא גָרְעִי מֵעָרֵל וּבֶן נֵכָר, דְּתַנְיָא: ״כָּל עָרֵל לֹא יֹאכַל בּוֹ״ (שמות י״ב:מ״ח), בּוֹ אֵינוֹ אוֹכֵל, אֲבָל אוֹכֵל בַּמַּצָּה וּמָרוֹר.
The Gemara asks: And Rava, who maintains that it is a mitzva from the Torah to eat matza nowadays, how could he respond to that interpretation of the verse? Rava could have said to you: I do not require a special verse to teach that a ritually impure person and a person who was on a distant road are obligated to eat matza. These people are obligated because they are no worse than an uncircumcised man or an alien, i.e., one who does not observe the mitzvot, who are obligated to eat matza despite the fact that they do not sacrifice the Paschal lamb. As it was taught in a baraita: “But no uncircumcised man shall eat from it” (Exodus 12:48). “From it” indicates that he may not eat from the Paschal lamb; however, he does eat matza and bitter herbs. The same is true for anyone else who is prevented from eating the Paschal lamb.
כל בן נכר לא יאכל בו בו אינו אוכל – אין לפרש בו אינו חייב לאכול דהא ודאי חייב לאכול דהא חייב בכל המצות אלא שאינו רוצה ונראה לפרש דמיירי בישראל מומר בשעת שחיטה וחזר ועשה תשובה וקאמר אף על גב דישראל מעליא הוא כיון שלא נמנה עליו בשעת שחיטה שוב אינו אוכל בו אבל אוכל הוא במצה ובמרור וערל היינו שמתו אחיו מחמת מילה וחייב בכל המצות ומקיים כולן אלא שאינו בפסח ובפרק מי שהיה טמא (לעיל דף צו.) גרס תרוייהו כל ערל לא יאכל בו כל בן נכר לא יאכל בו למה לי ומשני צריכי דאי אתמר ערל משום דמאיס כו׳ לכאורה משמע דאיצטריך גופיה דקרא ולא נהירא דלמה לי צריכותא אפילו דמו להדדי לגמרי וכי מזהירין מן הדין פשיטא דתרוייהו צריכי למכתב אלא אדיוקא דקראי קאי דדייקינן בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל הוא במצה ובמרור קיימא הך צריכותא והכי מיפרשא התם צריכא דאי אשמעינן כלומר תרוייהו צריכי לדיוקא דקרא אבל אוכל הוא במצה ובמרור דאי אשמעינן ערל משום דלבו לשמים אבל בן נכר אימא לא ואי אשמעינן בן נכר משום דלא מאיס אבל ערל אימא לא ואף על גב דגמרא לא קאמר הכי ליכא למיחש שלא בא להשמיענו אלא שחלוקים זה מזה והוי כאילו צריכי לגופייהו ודכוותה אשכחן בפ״ק דב״ק (דף ג.) גבי ושלח דמשמע שן ומשמע רגל כו׳.
בד״ה כל בן נכר כו׳ אין לפרש בו אינו חייב כו׳ עכ״ל עיין בכל דבריהם אילו בדיבור זה בתוספות פ׳ כל שעה ובפ׳ הערל כפי חילוף הנוסחאות וק״ל:
בד״ה רב אחא כו׳ מר נפקא ליה מעליו כו׳ דעליו מיותר לומר דעליו של פסח כו׳ עכ״ל קשה להולמו דמאן דנפקא ליה התם מדכתיב ז׳ ימים תאכל וגו׳ מהיקש׳ הוא אכילת מצה לאזהרת חמץ לקבוע אכילת מצה לדורות כמו אזהרת חמץ כו׳ כפרש״י שם ובספרים מדויקים נמחק כל זה מדברי התוספות וכצ״ל מר נפקא ליה מדכתיב שבעת ימים תאכל עליו וגו׳ ומר נפקא ליה מבערב וגו׳ וק״ל:
ושואלים: ורבא הסובר שאף מצה בזמן הזה חובתה מן התורה מה אומר הוא על טענה זו? אמר לך [יכול היה לומר לך]: טמא ושהיה בדרך רחוקה לא צריך קרא [צריכים מקרא מיוחד] ללמד שחייבים במצה. שלא גרעי [גרועים הם] מערל ובן נכר שחייבים בה אף על פי שאינם מקריבים ואוכלים את הפסח. דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: ״וכל ערל לא יאכל בו״ (שמות יב, מח) ומדייקים: ״בו״ כלומר בקרבן פסח אינו אוכל, אבל אוכל הוא במצה ומרור וכן כל שאר הדחויים מפסח, ושואלים:
The Gemara asks: And Rava, who maintains that it is a mitzva from the Torah to eat matza nowadays, how could he respond to that interpretation of the verse? Rava could have said to you: I do not require a special verse to teach that a ritually impure person and a person who was on a distant road are obligated to eat matza. These people are obligated because they are no worse than an uncircumcised man or an alien, i.e., one who does not observe the mitzvot, who are obligated to eat matza despite the fact that they do not sacrifice the Paschal lamb. As it was taught in a baraita: “But no uncircumcised man shall eat from it” (Exodus 12:48). “From it” indicates that he may not eat from the Paschal lamb; however, he does eat matza and bitter herbs. The same is true for anyone else who is prevented from eating the Paschal lamb.
הכל
(10) וְאִידַּךְ? כְּתִיב בְּהַאי וּכְתִיב בְּהַאי, וּצְרִיכִי.
The Gemara asks: And the other, Rav Aḥa bar Ya’akov, how does he respond to this argument? The Gemara answers: According to Rav Aḥa bar Ya’akov, the halakha that one must eat matza and bitter herbs despite being unable to partake of the Paschal lamb was written with regard to this person, an uncircumcised man, and it was written also with regard to that one, a ritually impure person, and both verses are necessary. We cannot learn the halakha of a ritually impure person from that of an uncircumcised man, or vice versa, as is explained in several places.
כתיב בהאי וכתיב בהאי – וצריכי1, דטמא ושהיה בדרך רחוקה לא יליף מיניה מערל ובן נכר, דהא אית ליה תשלומין לפסח שני, והלכך לא יאכל מצה בראשון עד שיעשה פסח שני ויקיים על מצות ומרורים יאכלוהו2, אבל ערל ובן נכר דין הוא שיאכלו מצה בראשון דהא לא אכלי בשני3. ואי כתב רחמנא בערב תאכלו מצות הוה מוקימנא ליה בערל ובן נכר שיאכלו משום דלית להו תשלומין, אבל טמא ושהיה בדרך רחוקה דאית להו תשלומין לא ליחייבו בראשון, הלכך כתב רחמנא ערל ובן נכר4:
1. נראה שמילה זו היא מפירוש רשב״ם ולא מהדיבור המתחיל, וכ״ה בכת״י ל, ולא כדפוסים. וראה בדק״ס אות ל שיש של״ג בגמרא מילה זו, וכגמ׳ לעיל כח, ב. ועיי״ש ברש״י ש״מצי יליף מיניה״.
2. בדבר שמואל עמד על החידוש בהו״א הזאת, שהרי אם מצוות מצה ומרור הן גם מצוות בפני עצמן איך ניתן לדחותן לפסח שני כדי לקיים מצוותן עם הפסח. וראה בנספח בסוף ספרנו.
3. לכן נצרך פסוק לרבות טמא ושהיה בדרך רחוקה לחיוב מצה בפסח ראשון. [לכא׳ גם ערל וטמא ישנם בדין פסח שני, וראה מש״כ בזה הצל״ח, אור חדש, חידושי ריב״ש, הגרי״פ על סהמ״צ לרס״ג עשה מז-מט עמ׳ ריט, חו״ב לגר״ח גריינמן זצ״ל, שמועת חיים וחמודי ציון].
4. [כ״ה בכל הכת״י ודפו״ר, והשתבש בדפוסים מאוחרים ל״טמא ושהיה בדרך רחוקה״]. וכונת הרשב״ם שאחר שכתבה התורה לרבות מצה בערל ובן נכר מופנה הפסוק ״בערב תאכלו מצות״ לחייב מצה לטמא ודרך רחוקה.
ואידך [והאחר] רב אחא בר יעקב, מה משיב הוא לטענה זו? ומשיבים: לדעתו כתיב בהאי וכתיב בהאי [נאמר בזה ונאמר בזה והם נצרכים שניהם] שאין ללמוד טמא מערל, ולהפך, כמבואר כבר בכמה מקומות.
The Gemara asks: And the other, Rav Aḥa bar Ya’akov, how does he respond to this argument? The Gemara answers: According to Rav Aḥa bar Ya’akov, the halakha that one must eat matza and bitter herbs despite being unable to partake of the Paschal lamb was written with regard to this person, an uncircumcised man, and it was written also with regard to that one, a ritually impure person, and both verses are necessary. We cannot learn the halakha of a ritually impure person from that of an uncircumcised man, or vice versa, as is explained in several places.
הכל
(11) תַּנְיָא כְּוָותֵיהּ דְּרָבָא: ״שֵׁשֶׁת יָמִים תֹּאכַל מַצּוֹת, וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עֲצֶרֶת לַה׳ אֱלֹהֶיךָ״ (דברים ט״ז:ח׳), גמַה שְּׁבִיעִי רְשׁוּת, אַף שֵׁשֶׁת יָמִים רְשׁוּת.
The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: “Six days you shall eat matzot, and on the seventh day shall be a solemn assembly to the Lord your God” (Deuteronomy 16:8). Just as eating matza on the seventh day is merely optional, i.e., there is no obligation to eat matza on the last day of Passover, but only to avoid eating leavened bread, as the verse states: “Six days you shall eat matzot,” so too, eating matza during the first six days is optional.
תניא כותיה דרבא ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת מה שביעי רשות אף ששי נמי רשות מאי טעמא שביעי הוה ליה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל שנאמר ששת ימים תאכל מצות יצא שביעי ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא שאכילת (פסח) [מצה] באלו הימים רשות יכול אף לילה הראשון רשות ת״ל על מצות ומרורים אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים אין בית המקדש קיים מנין ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה וקיימא לן כרבה דמצה דאורייתא ומרור בזמן הזה דרבנן.
1. הרשות: גמב גמג : ״רשות״.
2. וכול׳: בכ״י קרפנטרץ חסר ציון להמשך.
מה שביעי רשות – דכתיב וביום השביעי עצרת, דלא כתיב תאכל מצות, שהרי הוציאו1 מן הכלל:
אף ששת ימים רשות – שאם רוצה יכול לאכול בשר בלא לחם, או להתענות:
1. אצ״ל: הרי שהוציאו.
מה שביעי רשות – דכתיב וביום השביעי עצרת1 ולא כתיב תאכל מצות2, שהרי הוציאו מן הכלל3:
אף ששת ימים רשות – שאם רצה לאכול בשר בלא לחם4 או להתענות5 הרשות בידו6:
1. דברים טז, ח.
2. וכ״כ רש״י.
3. [בכת״י מו המשך: ״שהרי הוציאו מן הכלל דששת ימים ללמד שהוא רשות״].
4. כ״כ רש״י. ומש״כ בשר יתכן שהוא לדוגמא, או מפני שמחת יו״ט, כמבואר לעיל קט, א. [וי״א שצריך דוקא פת, כגון מצה עשירה, מפני חיוב יו״ט בפת (תוס׳ ר״פ והמרדכי בסדר של פסח), וראה בב״י סי׳ קפח מחלוקת הראשונים על חיוב פת ביו״ט, ונפק״מ לשכח יעלה ויבוא. וראה מחזור ויטרי סי׳ רל שתמה על רש״י ורשב״ם כאן].
5. כ״כ רש״י. בתוס׳ ר״פ והמרדכי בסדר של פסח תמהו על אפשרות זו, איך מותר להתענות ביו״ט. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##. וע״ע לעיל קיז, ב סוף ד״ה רבותיה דאגריפס, ובהערה שם. [גם בסוכה כז, א הזכיר רש״י לגבי חג וחוה״מ ״להתענות״, וכ״ה שם ד״ה חזר בו ר״א, ועיי״ש באוצמ״ה].
6. יתכן לדייק מרש״י ורשב״ם כאן, שהנפק״מ לגבי ״רשות״ היא רק שיכול לא לאכול מצה, אבל אם אוכל מצה קיים מצוה ״שבעת ימים תאכל מצות״, וכשיטת הגר״א במעשה רב סי׳ קפה, וצ״ע. וראה בחמודי ציון עמ׳ תרמ ובמים שאובים עמ׳ תיח (וע״ע בחזקוני שמות פרק יב, מש״כ בפס׳ טו ובפס׳ יח, ודוק).
{שמעתא דשבועה לאסור אכילת מצה}
ואף אותו הירושלמי (ירושלמי שבועות ג׳:ד׳) שכתב: שבועה שלא אוכל מצה - אסור לאכול מצה, לא נתברר לנו טעמו. וכבר כתבנו בו דעתנו במסכת שבועות.
{הטעם שאין מברכין על מצה כל ז׳ כשם שמברכין על סוכה}
ויש ששואלין באכילת מצה, מה טעם אין אנו מברכים עליה כל ז׳ כשם שמברכים על הסוכה כל ז׳. דהא גמרי מהדדי שלילה הראשון חובה, מכאן ואילך רשות, בין במצה בין בסוכה, כדאיתא בפרק הישן תחת המטה (סוכה כ״ז.).
ויש להשיב: לפי שאדם יכול בשאר ימים לעמוד בלא אכילת מצה, ויהא ניזון באורז ודוחן וכל מיני פירות. משא״כ בסוכה, שאין יכול לעמוד בלא שינה ג׳ ימים, והוא חייב לישן בסוכה ולטייל בה.
והיינו דאמרינן בשבת, בפרק רבי אליעזר (בבלי שבת קל״א:): מצה וכל מכשיריה דוחין את השבת, דברי רבי אליעזר. מנא ליה לר״א הא. אי מסוכה. מה לסוכה שכן נוהגת בלילות כבימים.
זהו טעם שמברכין על הסוכה כל ז׳ ואין מברכין על המצה כל שבעה. וטעם נכון הוא.
{שמעתא דשבועה לאסור אכילת מצה – רי״ף פסחים כ״ז:}
ובאותו הירושלמי שכתב רבינו ז״ל: שבועה שלא אוכל מצה - אסור לאכול מצה בלילי הפסח, כבר כתבנו גם אנו בו דעתנו במסכת שבועות, בדברים נכונים וברורים.
ומעירים: תניא כוותיה דרבא [שנויה ברייתא כשיטתו של רבא]: ״ששת ימים תאכל מצות וביום השביעי עצרת לה׳ אלהיך״ (דברים טז, ח) ונלמד מכך: מה אכילת מצה ביום השביעי אינה אלא רשות ואין חובה ממש לאכול מצה אלא רק להמנע מן החמץ, שהרי נאמר רק ״ששת ימים תאכל מצות״, אף ששת ימים הראשונים אינם אלא רשות.
The Gemara comments: It was taught in a baraita in accordance with the opinion of Rava: “Six days you shall eat matzot, and on the seventh day shall be a solemn assembly to the Lord your God” (Deuteronomy 16:8). Just as eating matza on the seventh day is merely optional, i.e., there is no obligation to eat matza on the last day of Passover, but only to avoid eating leavened bread, as the verse states: “Six days you shall eat matzot,” so too, eating matza during the first six days is optional.
הכל
(12) מַאי טַעֲמָא? הָוֵי דָּבָר שֶׁהָיָה בַּכְּלָל וְיָצָא מִן הַכְּלָל לְלַמֵּד, לֹא לְלַמֵּד עַל עַצְמוֹ יָצָא, אֵלָּא לְלַמֵּד עַל הַכְּלָל כּוּלּוֹ יָצָא.
What is the reason that it is optional to eat matza on the first six days of Passover as well as the seventh? The seventh day of Passover is something that was included in a generalization but was explicitly singled out to teach. According to the rules of exegesis, it was intended to teach not just about itself but about the entire generalization. In other words, the seventh day of Passover was initially included in the verse: “You shall eat matzot for seven days” (Exodus 12:15), but was excluded from this generalization by the verse: “Six days you shall eat matzot.” In accordance with the above principle, the halakha of the seventh day applies to all the other days of Passover as well. That means there is no obligation to eat matza for all seven days of the Festival, but only on the first day.
הוי דבר שהיה בכלל – דכתיב שבעת ימים תאכל עליו מצות1, ויצא מן הכלל בהאי קרא דששת ימים, ללמד שהוא רשות, ולא ללמד על עצמו לבדו אלא ללמד על הכלל כולו דהיינו שבעת ימים, דזו היא אחת מי״ג מידות שהתורה נדרשת בהן.
מאי טעמא [מה טעם הדבר]? הוי [נעשה לו] היום השביעי של פסח דבר שהיה בכלל שהרי בכלל שבעת ימי הפסח הוא, שהרי נאמר ״שבעת ימים תאכל מצות״, ויצא מן הכלל בפסוק זה, שנאמרו בו רק ששת ימים, ואם כן לא יצא מן הכלל אלא כדי ללמד, ובמקרה כגון זה לפי כללי מדרש ההלכה לא ללמד על עצמו בלבד יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא שאין חובת אכילת מצה בכל שבעת ימי הפסח.
What is the reason that it is optional to eat matza on the first six days of Passover as well as the seventh? The seventh day of Passover is something that was included in a generalization but was explicitly singled out to teach. According to the rules of exegesis, it was intended to teach not just about itself but about the entire generalization. In other words, the seventh day of Passover was initially included in the verse: “You shall eat matzot for seven days” (Exodus 12:15), but was excluded from this generalization by the verse: “Six days you shall eat matzot.” In accordance with the above principle, the halakha of the seventh day applies to all the other days of Passover as well. That means there is no obligation to eat matza for all seven days of the Festival, but only on the first day.
הכל
(13) יָכוֹל אַף לַיְלָה הָרִאשׁוֹן רְשׁוּת? תִּלְמוֹד לוֹמַר ״עַל מַצּוֹת וּמְרוֹרִים יֹאכְלוּהוּ״.
The baraita continues: I might have thought that even the mitzva to eat matza on the first night of Passover is included by the above principle, and it too is merely optional; therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11).
יכול אף לילה הראשון של פסח אכילת מצה בו רשות בלבד, תלמוד לומר: ״על מצות ומררים יאכלהו״ (במדבר ט, יא).
The baraita continues: I might have thought that even the mitzva to eat matza on the first night of Passover is included by the above principle, and it too is merely optional; therefore, the verse states: “They shall eat it with matzot and bitter herbs” (Numbers 9:11).
הכל
(14) אֵין לִי אֵלָּא בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים; בִּזְמַן שֶׁאֵין בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיָּים, מִנַּיִן? ת״ל תִּלְמוֹד לוֹמַר ״בָּעֶרֶב תֹּאכְלוּ מַצּוֹת״, הַכָּתוּב קְבָעוֹ חוֹבָה.:
I have derived nothing other than that one is obligated to eat matza when the Temple is standing. From where is it derived that one is obligated to eat matza on the first night of Passover even when the Temple is not standing? The verse states: “In the evening you shall eat matzot.” The verse here establishes the mitzva of matza as obligatory, in accordance with the opinion of Rava.
ערך זכר
זכר – אלמקדש כהלל (פסחים קטו.) פי׳ בזמן שבית המקדש קיים היה הילל מברך במצה על אכילת מצה ועל המרור על אכילת מרור וכורך מצה ומרור ואוכל בבת אחת כיון דשניהן מן התורה אין זה מבטל את זה אבל בזמן הזה דמצה דאורייתא דכתיב בערב תאכלו מצות ומרור דרבנן דכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו בזמן דאיכא פסח אין ליכא פסח לא כמפורש בסוף (פסחים קכ.) אסור לאוכלן בבת אחת דאתי דרבנן ומבטל דאורייתא הלכך אוכל זה בעצמו וזה בעצמו ואחר כך אוכלן בבת אחת זכר כשהיה בית המקדש קיים כיון דשניהן מדאורייתא שמותר לעשות כן כהלל וכיון דכבר ברכנו וזו אכילה לזכרון בעלמא לא מברכינן עלה. (בראשית רבה ג) אמר רבי יצחק כל המזכיר את צדיק ואינו מברכו עובר בעשה מאי טעמא זכר צדיק לברכה וכל המזכיר את הרשע ואינו מקללו עובר בעשה מאי טעמא ושם רשעים ירקב אמר רבי שמואל בר נחמני מצינו בהקב״ה מזכיר את ישראל ומברכן שנאמר ה׳ זכרנו יברך.
א. [דענקען.]
מהכא שמעינן דמצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן, דהא תניא כוותיה דרבא. וקיימא לן נמי כרבי יוחנן1 דאין אוכלין אחר מצת חובה2 שבאחרונה שום דבר בעולם3, דלא ליבטיל טעם מצה מיניה4. אבל שתיית יין5 לא מבטל ליה6, דשתיה לא מבטלה אכילה7:
1. כ״ה בכל כת״י. לעיל קיט, ב לגבי מצה הוא דברי רב יהודה אמר שמואל, וכבר תמהו ע״ז בשו״ת שואל ומשיב תנינא ח״ד סי׳ קמד ובהגהות מהרש״ם, עיי״ש. ונראה שכוונתו למחלוקת רבי יוחנן עם רב בפירוש איסור אכילת אפיקומן, וההדגשה כאן על ״שום דבר בעולם״.
2. לשיטתו לעיל קיט, ב שהמצה האחרונה היא מצת החובה.
3. וכ״פ הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח ה״ט ושאר הראשונים.
4. כמבואר ברשב״ם שם שזה טעם הדין.
5. אפילו יין מותר, ויש שחילקו בין יין למים, וראה היטב באמרכל הל׳ פסח סי׳ לח, ובהערות שם מהד׳ מכון שלמה אומן.
6. שהרי כך דינו, לשתות עוד שתי כוסות אחרי המצה, ועל כרחך שלא מבטלת שתיה טעם האכילה. [ומה שדנו בראשונים לאסור שתיה אחר הכוסות הוא מטעמים אחרים, שנראה כמוסיף על הכוסות או שמא ישתכר, ראה ברי״ף, תוס׳ לעיל קיז, ב ד״ה רביעי, רא״ש סי׳ לג, ועוד].
7. [כ״ה בכת״י ל, מס ומו ורש״י על הרי״ף ואו״ז סי׳ רלב. בכת״י מי ודפו״ר: אכילה מיניה]. וכוונתו לביטול הטעם, ולכן אף שמצד גדר השתיה למדנו ש״שתיה בכלל אכילה״ (יומא עו, א) מ״מ אינה כאכילה ממש ואינה מבטלת אכילה.
ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה – ראיתי מקשים בזה נחזור ונאמר לילה הראשון בכלל היה וכשיצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא על הכלל כולו ומה לילה הראשון חובה אף כל הכלל כולו חובה. ואין זו קושיא של כלום דכלל דחובה מצאנו ז׳ ימים מצות תאכלו הילכך כשיצא שביעי לרשות ללמד על כל הכלל כולו יצא אבל כלל דרשות היכן מצאנו לא בא אלא מן הדין שהשביעי לימד על כל הכלל שיהא רשות וזו המדה אינה אמורה אלא בכלל הכתוב בתורה ולא בדבר שיבוא מן הדין ובכל התורה לא תמצא אלא כלל דחובה שבעת ימים מצות תאכלו ולא תמצא כתוב לא תאכל אלא מן הדין יבוא.
ואף מכאן אין לי אלא בזמן שבית המקדש קיים שחובה לאכול מצה, בזמן שאין בית המקדש קיים מנין שיש חובת אכילת מצה בלילה הראשון? תלמוד לומר: ״בערב תאכלו מצת״ הרי שהכתוב קבעו חובה. וכדברי רבא.
I have derived nothing other than that one is obligated to eat matza when the Temple is standing. From where is it derived that one is obligated to eat matza on the first night of Passover even when the Temple is not standing? The verse states: “In the evening you shall eat matzot.” The verse here establishes the mitzva of matza as obligatory, in accordance with the opinion of Rava.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : דיָשְׁנוּ מִקְצָתָן, יֹאכְלוּ; כּוּלָּן, לֹא יֹאכְלוּ;
MISHNA: If some of the participants at the seder fell asleep, thereby interrupting their meal, they may eat from the Paschal lamb when they awake. If the entire company fell asleep, they may not eat any more. If they all fall asleep, this is considered a complete interruption, and if they were to resume their meal it would be akin to eating the offering in two different places.
משנה. כולם לא יאכלו – אם התחילו לאכול פסחם וישנו, ועדיין לא אכלו כל פסחם לא יאכלו, דנראין כאוכלי פסח בשתי חבורות1, או בזמן הזה שאין פסח, אם ישנו כולם בין2 שני כוסות הראשונים לאחר הסידור לכוסות האחרונים, הפסק סעודה הוא לא יאכלו:
1. כ״ה בכת״י ובדפו״ר, וכ״ה בר״י מלוניל ונמו״י, ולא כרשב״ם שכתב שני מקומות. וראה מש״כ בזה בשו״ת שרידי אש ח״ב סי׳ לה (מהד׳ ירושלים תשנ״ט, ח״א סי׳ מח).
2. מכאן הוא בכת״י רש״י ודפו״ר, וכן הגיה בהגהות הב״ח (ומקומה בסוף הדיבור, ולא כדפוסים ששמוה בתחילה). ומבואר שגם שינה באמצע הסעודה נחשבת הפסק, וכרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח הי״ד, ולא כרשב״ם שרק שינה באמצע אכילת מצת האפיקומן נחשבת הפסק, וכמש״כ כאן לגבי פסח ״אם התחילו לאכול פסחם״. וראה דרכי משה סי׳ תעח אות א והגהת הרמ״א על השו״ע שם סע׳ ב.
משנה. ישנו כולן לא יאכלו – אם התחילו לאכול פסחם וישנו1 שוב לא יאכלו, דנראה כאוכל פסח בשני מקומות2, דמאחר שישנו הסיחו דעתן מלאכול עוד3 וחשיב ליה תנא כאכילת שני מקומות4, וחומרא בעלמא הוא5. וליכא לפרושי משום דדמי לאכילת שתי חבורות6, משום דאם כן קשיא סתמא אסתמא, דהא בכיצד צולין7 סתם לן תנא כרבי יהודה דפסח נאכל בשתי חבורות אבל אין האוכל אוכל בשני מקומות, הלכך טעמא דמתניתין משום אכילת שני מקומות. והוא הדין נמי במצה בזמן הזה8, לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה9 באחרונה וישן10 הפסק אכילה היא ושוב לא יאכל11, משום דעבדינן זכר לפסח בזמן שבית המקדש קיים12, וכן מוכח בגמרא דאפילו בזמן הזה מיירי תנא13. וליכא לפרושי14 טעמא משום דאין מפטירין אחר מצה אפיקומן15, דאם כן תיקשי לאידך לישנא דאמרינן מפטירין אמאי לא אותיבנא מיניה לעיל16:
1. משמע שדוקא שישן לאחר שהתחיל לאכול את הפסח, או המצה כלקמן (לא פורש כמה הוא ״התחלה״, ואולי בכזית, וראה מנח״ח מצוה טו ופר״ח סי׳ תעח ס״ק ב, ושמועת חיים כאן) נחשבת השינה הפסק, אבל אם ישן בתוך הסעודה מותר אח״כ לאכול, וכ״פ הרמ״א סוף סי׳ תעח, ויש שהחמירו אפילו באופן הזה, ראה מנהגי מהר״ש מנויישטט סי׳ שב סע׳ י (הו״ד גם במנהגי מהרי״ל עמ׳ קטז), וע״ע באוצמ״ה טור תתכד הערה 12 רשימת הדעות. וע״ע לקמן בהמשך הדיבור לגבי מצת האפיקומן: ״לאחר שהתחיל לאכול מצת חובה באחרונה וישן״.
2. כתב מצד ״נראה״, ולקמן ״נחשב״, וצ״ב האם הוא ענין אחד (ראה בספר ברכת יהודה לרב שטארק שליט״א, אשדוד תשפ״א).
3. וצ״ל שאם ישנו רק מקצתן לא נחשב היסח הדעת, כעין המבואר לעיל קא, ב ביצאו והניחו שם זקן או חולה, ראה אוצמ״ה טור תתכא. [במ״ב סי׳ תעח ס״ק ז כתב במקום היסח הדעת ״הפסק״: ״דהשינה חשובה הפסק, ועשאוהו רבנן כאוכל בשני מקומות״].
4. ראה מש״כ הגר״י ענגיל בגליוני הש״ס (ירושלמי זרעים ח״א כלל לז) שהביא דוגמאות לזה שהדעת משווה ״מקום״. [לפי הראב״ד (בהשגות על בעה״מ וכן על הרמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח הי״ד) טעם הדין הוא משום היסח הדעת מצד עצמו, שפוסל בקדשים. ולרשב״ם צ״ב האם גם כל היסח הדעת אוסר לאכול או רק שינה].
5. דין מדרבנן. וחידוש הוא שהחמירו חז״ל בזה אע״פ שמבטל מצוות אכילת הקרבן (אם לא אכל כזית, ראה הערה לעיל) וגורם לאיסור נותר, וראה בתפארת ישראל ובמחנה דן.
6. כדברי רש״י. וע״ע באוצמ״ה הערות 1-8.
7. לעיל פו, א.
8. כ״כ חידוש זה רש״י (עיין מלוא הרועים), וכ״ד הרא״ש, המרדכי והנמו״י, וכ״מ ברמב״ם הל׳ חו״מ פ״ח הי״ד. והוא חידוש להוסיף את דין המשנה מ״חומרא בעלמא״ גם במצה. והטעם לכך מבאר רשב״ם כאן משום שהמצה האחרונה זכר לפסח. ולעיל קיט, ב כתב תוד״ה אמר רב בשם הקונטרס (ואינו לפנינו) שהטעם הוא מפני שהוקשה המצה לפסח. [אבל תוס׳ שם, וכאן בעוד ראשונים (בעה״מ, ראב״ד, מהר״ם חלאוה ור״ן) נקטו מטעמים שונים שדין המשנה הוא רק בפסח ולא במצה, ודחו את הראיה מרבה ואביי].
9. כשיטתו לעיל קיט, ב שהמצה האחרונה היא מצת החובה.
10. משמע שדוקא שישן לאחר שהתחיל לאכול אפיקומן נחשב הפסק. וראה בהערה בתחילת הדיבור לגבי פסח, וראה בהערה ברש״י.
11. מצה.
12. מבואר שמצת האפיקומן היא זכר לקרבן פסח עצמו, וכ״כ הרא״ש סי׳ לד. וראה הליכות שלמה, פסח, עמ׳ דש הערה 352. ולעיל קיט, ב כתב רבינו שהיא זכר למצה הנאכלת עם הקרבן, ועיי״ש באוצמ״ה הערה 38.
13. מהמעשה בסמוך ברבה ואביי, שהיו לאחר החורבן ולא היה ק״פ, וכ״כ רשב״ם לקמן עמ׳ ב ד״ה רבי יוסי אומר. ויש חולקים, שאין דין זה במצה, והמעשה ברבה ואביי לא היה בפסח, ראה תוס׳ לעיל קיט, ב ד״ה אמר, וכן מש״כ כאן על הרי״ף הראב״ד, בעה״מ והר״ן. ובשו״ע סי׳ תעח סע׳ ב פסק כרשב״ם.
14. כמשמעות המגיד משנה הל׳ חו״מ פ״ח הי״ד.
15. לעיל קיט, ב. ולפירוש זה מדובר שנרדמו לאחר האפיקומן, ולא כפירוש הראשון שמדובר באמצעו. [ומה שלפי פירוש זה גם מצה כלולה בדין זה, הוא מפני שהאכילה השניה לאחר השינה היא אכילת רשות ומבטלת טעם המצה של מצוה, ראה ברש״ש. וראה בשו״ע הרב סי׳ תעח סע׳ א, מ״ב סי׳ תעב ס״ק כב והליכות שלמה על פסח פ״ט דבר הלכה אות קה-קו].
16. אמנם אפשר להעמיד את המשנה דוקא בק״פ ולא במצה, ואז לא קשה ממנה על מ״ד מפטירין, ועדיין נמצא דברי האמוראים לקמן שלשיטתם דין המשנה גם במצה. וראה מש״כ הרש״ש, חת״ס, הגהות מלא הרועים, ר׳ אליעזר משה הורביץ, שלמי תודה ואמת ליעקב.
מתניתין. ישנו מקצתן יאכלו, כולן לא יאכלו. ר׳ יוסי אומר נתנמנמו יאכלו, נרדמו לא יאכלו. פירש רבינו שלמה ז״ל משום דנראה (דשני) [כשני] מקומות, ופירש נרדמו לא יאכלו, אפילו מקצתן. ומאי דאמרינן בגמרא אביי הוה יתיב קמי רבה, חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר אמר ליה נמנומי קא מנמנמא ותנן נתנמנמו יאכלו נרדמו לא יאכלו, פירש רבינו שלמה ז״ל (דבכל) [דבליל] ראשון של פסח הוה, וכי היכי דאמרינן גבי פסח נרדמו לא יאכלו הכי נמי במצה אם לאחר שהתחיל לאכול כזית מצה באחרונה נרדם אחד מהם לא יאכל. ואנו רגילים לפרש מעשה דרבה הכא לאשמועינן שיש הפרש בין מתנמנם לנרדם. והראב״ד ז״ל פירש מעשה דרבה בשאר ימות השנה, ומשום היסח הדעת נגעו בה. דכיון דנרדם אסוחי אסח דעתיה, ודילמא נגע בדבר (להלוך) [לכלוך]. וכן מה ששנינו נרדמו לא יאכלו, משום היסח הדעת [הוא], דפסח נפסל בהיסח הדעת. ובירושלמי מפרש הפסח אחר חצות לא יאכל משום הסח הדעת.
ישנו מקצתם אחר שהתחיל לאכול יאכלו ר״ל אחר שיעורו ואין זה נראה כשתי חבורות או כשני מקומות הא ישנו כלם לא יאכלו ור׳ יוסי אומר שאף ישנו כלם אם אינה שינה גמורה אלא נמנום יאכלו וענין מתנמנם הוא נים ולא נים תיר ולא תיר הא נרדמו כלם לא יאכלו וכן הלכה:
ולענין מצה י״א הואיל וזכר לפסח היא דנין בה כו׳ ומביאים ראיה ממה שאמרו בגמרא אביי הוה יתיב קמיה דרבה חזייה דהוה מנמנם אמר ליה מינם קא ניים מר ר״ל שינה גמורה אמר ליה נמנומי קא מנמנימנא כדתנן נתנמנמו יאכלו והם מפרשים שלענין איסור היה שואלו ולענין מצה ואע״פ ששינת מקצתם אינה מפסדת כך פירושו מינם קא ניים מר עד שאם יארע כן לכלכם (אין) מצות מצה נפקעת וי״מ מכאן שר׳ יוסי להחמיר בא במשנתנו שאף במקצתן אין מותרין לאכול אלא בנמנום ואין נראה כן:
ולמדנו מ״מ שאף במצה כן שהרי אביי ורבה לא בזמן פסחים היו ומ״מ י״מ שדין זה אינו במצה כלל ואביי לא בא לחקור אלא על תכונת השינה שראה בו אם הוא קוראה שינה או נמנום ולענין פירוש משנתנו והשיבו שנמנום היה וגדולי המפרשים כתבו בענין ישנו מקצתם שמצד היסח הדעת נגעו בה שהוא פוסל בקדשים ואע״פ שאין דין היסח הדעת במצה הוזכרה בכיוצא בה לענין נטילת ידים ולימד שהנמנום אין בו היסח הדעת להצריך נטילה וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
ב משנה ישנו מקצתן של הסועדים ולפיכך הפסיקו בסעודתם — יאכלו מן הפסח אם נתעוררו אחר כך. אם ישנו כולן — לא יאכלו עוד, שנעשה הדבר כהפסקה גמורה ונראה כאוכל פסחו בשני מקומות.
MISHNA: If some of the participants at the seder fell asleep, thereby interrupting their meal, they may eat from the Paschal lamb when they awake. If the entire company fell asleep, they may not eat any more. If they all fall asleep, this is considered a complete interruption, and if they were to resume their meal it would be akin to eating the offering in two different places.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.