גמרא
פירוש
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: לְאַחַר שֶׁמִּילָּא כְּרֵיסוֹ הֵימֶנּוּ, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהּ! אֵלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: מֵעִיקָּרָא מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף אָכֵיל אֲכִילַת חַסָּא בְּלֹא בְרָכָה.
בְּסוּרָא1 עָבְדִי כְּרַב הוּנָא, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבֵיד כְּרַב חִסְדָּא. אוְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַשְּׁאָר יְרָקוֹת, לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָא.
אֲמַר רַבִּינָא: אֲמַר לִי רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: הָכִי אֲמַר הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: לָא נִיכְרוּךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוּל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לַן: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן, וְאָתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לַמַּצָּה דְּאוֹרָיְיתָא.
וַאֲפִילּוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95. בדפוס וילנא: ״בסוריא״.
בזמן שבית המקדש קיים היתה אכילת מצה ואכילת מרור מן התורה שנא׳ על מצות ומרורים יאכלוהו ובזמן שאין בית המקדש קיים מרור מדרבנן שלא נאמר מצות ומרורים אלא בזמן שיש פסח ובמצה מיהא הכתוב חזר וקבעו חובה ונמצא בזמן הזה מצה דאורייתא ומרור דרבנן ומעתה לא יכרוך מצה ומרור כאחד לצאת ידי שניהם שהרי טעם מרור בא ומבטל של מצה שהוא של תורה ואע״פ שאמרו אין מצות מבטלות זו את זו דוקא של תורה בשל תורה או של סופרים בשל סופרים אבל של תורה בשל סופרים אתי דרבנן ומבטל דאורייתא וא״כ למדת שבזמן שבית המקדש קיים מותר ומ״מ אם בזמן המקדש היתה עיקר המצוה לאכול כל אחת לפני עצמה או לכרכן בבת אחת נחלקו בה הלל הזקן וחכמים והוא שאמרו אמרו עליו על הלל הזקן שהיה בזמן שבית המקדש קיים שהיה כורכן בבת אחת משום שנאמר על מצות ומרורים יאכלוהו שיהא הכל בבליעה אחת ר״ל הפסח והמצה והמרור אלא שבדיעבד אף זה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומאחר שהוא סובר שעיקר המצוה לכרכן אתה למד שאין מצות מבטלות זו את זו שהרי מצה ומרור שתי מצות הם והראיה שהרי הוקבעה חובת מצה בלא זכר אכילת מרור ואעפ״כ מצוה לכרכן ולדעת חכמים עיקר המצוה אכילת כל אחת בפני עצמה עד שאפשר לדעתם שלא יצא בכריכה וזהו שאמרו יכול יהא כורכן בבת אחת ואוכלן כדרך שהלל אוכלן תלמוד לומר יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והקשו מאי אפילו דמשמע כל שכן בכריכה והשיבו שברייתא זו לדעת הלל נאמרה וללמד שבדיעבד אפי׳ בזה בפני עצמו וזה בפני עצמו יצא ומ״מ ענין חלוקי׳ עליו חבריו לא זז ממקומו אלא שאין ראיה לכך מברייתא זו וכשם שהלל סובר שעיקר המצוה בכריכה ושיצא אף שלא בכריכה כך רבנן סוברים בהפך שעיקר המצוה שלא בכריכה אלא שלדעתם לא יצא בכריכה מטעם בטול מצות זו את זו: וי״מ שלרבנן עיקר המצוה כמה שירצה בין בכריכה בין שלא בכריכה ואין גורסין תנא דבית הלל היא אלא כך גורסין אלא אמר רב אשי הכי קתני יכול לא יצא אף בדיעבד אלא בכריכה ת״ל יאכלוהו אפי׳ זה בפני עצמו וזה בפני עצמו ולדעת זה אף לרבנן אין מצות מבטלות זו את זו ומה שאמרו מאן תנא דקאמר אין מצות מבטלות זו את זו הלל היא וכן שבזבחים פרק התערובות אמרוה בלשון זה בעצמו פירושו שמצינו לו שאמרה כן ולרבנן לא מצאנוה להם בפירוש: ולענין פסק הואיל ולא נאמרה הלכה לא כהלל ולא כרבנן ואנו צריכים לעשות זכר למקדש אוכלין תחלה כל אחד בפני עצמו מחשש בטול זו את זו ומברך על כל אחת בפני עצמה ואח״כ אוכל משתיהן בכריכה בלא ברכה זכר למקדש כהלל ושמא תאמר והלא בזמן הזה אף בלא (הלל) [רבנן] אתה צריך לאכול כל אחת בעצמה שהרי אתי דרבנן ומבטל דאורייתא ומ״מ היה אפשר לאכול מצה לבד ולכרוך אח״כ ולא היינו צריכים למרור בפני עצמו וכן אין קפדים בו על בטול מצה שכבר יצא ממנה אבל עכשיו נחוש אף לדברי חכמים ואוכלים מכל אחד בפני עצמו ואח״כ כורכין אם בטבול אם שלא בטבול הואיל ופסקנו חרוסת מצוה וענין בטול מצות זו את זו לאו בטול טעם הוא שהרי אין הטעם בטל בכך אלא שחבוב מצוה מצריך שלא לערב טעם אחר עמו אא״כ היא טעם מצוה שכמותה או חמורה ממנה ומ״מ כל שהוא דרך אכילתו אין בו ביטול ואין טענה מכאן לאסור שלא לטבל אכילת המוציא בתבשיל אדרבה כך היא אכילתו וכך היא הדור לו והרי חרוסת אף לדעת האומר שאינו מצוה לא היינו אומרין בו שיטבל אחר שכך היא דרך אכילה וגדולי המחברים מצריכים טבול אף במצה ואין הדברים [נראים]: זה שביארנו במשנה שאחר קידוש נוטל את ידיו אע״פ שאינו אוכל סעודתו עדיין ומשום קידוש אינו צריך נטילה שהיין פירות הוא והנוטל ידיו לפירות הרי זה מגסי הרוח טעם הדבר מפני שהוא צריך לטבל בחרוסת וכל שטבולו במשקה צריך נטילת ידים אע״פ שאין צריך לשקע את המרור כלו בחרוסת שמא יארע וישקעהו עד שתגע ידו במשקה וסתם ידים שניות וכל שני מטמא משקין להיות תחלה הא מטעם האוכלין לא שאין שני עושה שלישי בחולין ובסעודת פת הוא שתקנוה על סמך והתקדשתם:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush