×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) גמ׳גְּמָרָא: אֲמַר ר״לרֵישׁ לָקִישׁ: זֹאת אוֹמֶרֶת מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, כֵּיוָן דְּלָא בְּעִידָּן חִיּוּבָא דְּמָרוֹר הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ, בְּ״בּוֹרֵא פה״אפְרִי הָאֲדָמָה״ הוּא דְּאָכֵיל לֵיהּ. וְדִילְמָא לָא אִיכַּוָּון לַמָּרוֹר, הִלְכָּךְ בָּעֵי לְמִהְדַּר לְאַטְבּוּלֵי לְשֵׁם מָרוֹר, דְּאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ, מִצְוָה לָא בָּעֲיָא כַּוָּונָה, לְמַה לָךְ תְּרֵי טִיבּוּלֵי? וְהָא טַבֵּיל לֵיהּ חֲדָא זִימְנָא!
GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אמר ריש לקיש זאת אומרת מצות צריכות כונה דכיון דהאי חזרת לאו בעידן חיובא דמרור אכיל ליה בבורא פרי האדמה אכיל ליה לפיכך בעי טבול אחרינא דלא אכוון בקמייתא ואקשי׳ ודלמא מצות אין צריכות כונה ואמאי מטבלינן תרי זימני כי היכי דתהוי הכירא לתינוקות וישאלו אמאי מטבלינן תרי זימני ואסיקנא אפילו במרור לחודיה בעינן תרי טבולי כי היכא דלהוי היכרא לתינוקות ולאו משמע דמצות צריכות כונה.
{בבלי פסחים קיד ע״ב} גמ׳ תניא ר׳ יוסי אומר אע״פ שטיבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת1 ושני תבשילין מאי שני תבשילין אמר רב הונא סלקא וארוזא רבה2 [מהדר]⁠3 אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומיה דרב הונא [חזקיה]⁠4 אמר אפילו5 דג וביצה6 רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לפסח ואחד זכר לחגיגה7 הצלי זכר לפסח
והמבושל זכר לחגיגה8 רבינא אמר אפילו9 [גרמא]⁠10 ובישולא.
{בבלי פסחים קיד ע״ב-קטו ע״א} פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי מברך ברישא בורא פרי האדמה ואכיל [ולכי]⁠11 מאטי12 אחזרת מברך על אכילת מרור13 ואכיל [אלא14] היכא דליכא שאר ירקי מאי מברך15 אמר רב [הונא]⁠16 מברך ברישא17 אמרור בורא פרי האדמה ואכיל [ולכי]⁠18 מאטי אחזרת מברך על אכילת מרור [ואכיל19] אמ׳ ליה רב חסדא לאחר שמילא כריסו הימנו חוזר ומברך עליו אלא אמר רב חסדא מברך ברישא אמרור בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור [ואכיל20] ולבסוף אכיל21 בלא ברכה והילכתא כרב חסדא. ואמאי מטבלינן22 תרי זימני כדי שיראו התינוקות וישאלו. רב אחא23 בריה דרבא24 מהדר אשאר ירקי לאפוקי25 נפשיה מפלוגתא אמר26 ראבינא אמר רב משרשיא27 בריה דרב חנן28 הכי אמר הלל משמא דגמרא לא נכרוך29 איניש מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל30 משום דסבירא לן31 מצה בזמן הזה דאוריתא [ומרור דרבנן ואתי מרור דרבנן32 ומבטיל33 ליה למצה דאורייתא34] ואפילו למאן דאמר מצות35 אין מבטלות זו את זו הני מילי דאוריתא ודאוריתא דרבנן ודרבנן אבל דאוריתא ודרבנן36 אתי דרבנן ומבטל דאוריתא: תניא אמרו עליו על הלל37 שהיה כורכן בבת אחת ואוכלן משום38 שנאמר {במדבר ט:יא} על מצות ומרורים יאכלוהו אמר ר׳ יוחנן39 חלוקין עליו חביריו על הלל דתניא יכול לא יצא בהן ידי חובתו אלא אם כן כורכן בבת אחת ואוכלן40 כדרך שהלל [אוכלן]⁠41 תל׳ לומ׳ על מצות ומרורים יאכלוהו ואפילו42 זה בפני עצמו וזה בפני עצמו והשתא דלא איתמר הילכתא לא כהלל ולא כרבנן ואנן43 בעינן למעבד44 זכר למקדש45 ובעינן נמי למיכל46 כל47 חד וחד48 מיניהו בפני עצמו כי היכי דלא ליתי49 מרור דרבנן [וליבטיל]⁠50 מצה דאוריתא מברך51 אמצה לחודיה52 ואכיל ומברך אמרור53 לחודיה ואכיל54 והדר אכיל מצה ומרור55 בלא ברכה זכר למקדש כהלל56.
אמר ר׳ אלעזר אמ׳ ר׳ אושעיא57 כל שטבולו במשקין58 צריך נטילת ידים.
1. וחרוסת: כ״י קרפנטרץ, כ״י נ, דפוסים, וכן בר״ח. חסר ב-גמב גמח. בפיהמ״ש לרמב״ם כתב על דברי ראב״צ במשנה שחרוסת מצוה: ״ואינה הלכה״. אלא בהל׳ חמץ ומצה ז:יא פסק שהוא מצוה מדברי סופרים.
2. רבה: גמב, כ״י קרפנטרץ: ״רבא״.
3. מהדר: רק כ״י א: ״מהדרא״.
4. חזקיה: גרק כ״י א: ״וחזקיה״.
5. אפילו: חסר בכ״י קרפנטרץ.
6. וביצה: וכן בר״ח, ריצ״ג, ר׳ יונתן. דפוסים: וביצה שעליו. אשגרא ממשנה ביצה ב:א.
7. לפסח... לחגיגה: גמב: ״לחגיגה... לפסח״.
8. הצלי... לחגיגה: גמב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. וכן לשון הר״ח כפי שנעתק בשמו ברשב״ם ותוספות. בר״ח המקורי הוא בלשון קצר יותר: ״אחד זכר לצלי ואחד זכר לחגיגה מבושל״. חסר בכ״י א, גמח, ואינו ברמב״ם הל׳ חמץ ומצה (ח:א).
9. אפילו: חסר בכ״י קרפנטרץ.
10. גרמא: רק כ״י א: ״גרמדא״.
11. ולכי: גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י א: ״וכי״.
12. מאטי: כ״י נ: ״מטא״. וכן בהמשך שם.
13. על אכילת מרור: כך נוסח הברכה בשאילתות צו (סי׳ צ), בר״ח, בכל עותקי הרי״ף, וברמב״ם הל׳ חמץ ומצה (ח:ח). בין נוסחואת בה״ג: ״|ולאכול מרור״.
14. אלא: גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. חסר בכ״י א.
15. מאי: מברךכ״י קרפנטרץ: ״היכי עביד״. כל כי״י רק: ״מאי״.
16. הונא: רק כ״י א: ״יהודה״.
17. ברישא: חסר בכ״י נ.
18. ולכי: גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים. כ״י א: ״וכי״.
19. ואכיל: גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, וכן בה״ג. חסר בכ״י א, גמב.
20. ואכיל: גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, וכן בשאלתות שם ובה״ג. חסר בכ״י א, וכן חסר בר״ח.
21. אכיל: כ״י קרפנטרץ: ״אכיל מרור לחודיה״.
22. מטבלינן: וכן ב-גמב גמח, כ״י נ. דפוסים: מטבלי.
23. אחא: גמח: ״אדא״.
24. דרבא: כ״י נ: ״דרבה״.
25. לאפוקי: וכן בר״ח. גמח: ״לסלוקי״.
26. אמר: כ״י קרפנטרץ: ״דאמ׳⁠ ⁠״, המשך וסיוע למאמר הקודם.
27. משרשיא: וכן בכ״י נ. חסר בכ״י קרפנטרץ לפני הגהה. חסר בדפוסים.
28. חנן: כ״י קרפנטרץ: ״נחמן״.
29. נכרוך: וכן גמב: ״ניכרוך״. גמ, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא: ״ליכרוך״. גמח, דפוסים: ״ליכריך״. (אינו בר״ח).
30. ואכיל: וכן כ״י קרפנטרץ. גמ גמב גמח: ״וניכול״. דפוסים: וליכול. חסר בכ״י נ. ראה ר״ח לשון המשפט: ״לא ניכול איניש מצה ומרור בהדי הדדי״.
31. לן: כ״י נ: ״ליה״.
32. דרבנן: גמ גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, ר״ח. אינו בדפוסים.
33. ומבטיל: גמ, כ״י נ: ״ומבטל״.
34. ומרור... דאורייתא: חסר בכ״י א, כנראה מחמת הדומות.
35. מצות: בכ״י קרפנטרץ מנוקד: ״מִצְוֹת״.
36. דאוריתא ודאוריתא דרבנן ודרבנן אבל דאוריתא ודרבנן: וכן בר״ח. כ״י קרפנטרץ: ״דאוריתא אדאוריתא ודרבנן אדרבנן, אבל דאוריתא אדרבנן״.
37. הלל: כ״י קרפנטרץ: ״הלל הזקן״, וכן בהמשך שם. וכן גמב (כאן) לפני הגהה.
38. משום: חסר בכ״י נ.
39. יוחנן: גמח: ״נחמן״.
40. ואוכלן: חסר ב-גמ.
41. אוכלן: גמ גמב גמח, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוס קושטא. וכן בר״ח. דפוסים: אכלן. כ״י א: ״אוכל״.
42. ואפילו: חסר בכ״י קרפנטרץ, כפי שחסר בר״ח.
43. ואנן: כ״י קרפנטרץ: ״אנן״.
44. למעבד: גמ, דפוסים. חסר בכ״י א, גמב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ.
45. למקדש: גמב: ״לבית המקדש״.
46. למיכל: וכן בכ״י קרפנטרץ. גמ גמב גמח, כ״י נ, דפוסים: ״דליכול״.
47. כל: חסר בכ״י קרפנטרץ. גמ: ״לכל״.
48. וחד: גמב, דפוסים.
49. ליתי: גמב, כ״י נ: ״ליתיה״.
50. וליבטיל: גמב, דפוסים. גמ: ״וניבטיל״. גמח: ״ומבטיל״, כדלעיל. כ״י נ: ״ולבטיל״. כ״י קרפנטרץ: ״ולבטל״. כ״י א: ״ליבטיל״.
51. מברך: כלשון הגמ׳. כ״י קרפנטרץ: ״ומברך״ כמשתלב בתוספת המחבר.
52. אמצה לחודיה: וכן בר״ח. גמ: ״מצה לחודה״. גמב גמח, כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״אמצה לחודה״.
53. ואכיל ומברך אמרור: גמ: ״ואכיל ובריך אמרור״. גמח: ״ואמרור לחודיה״.
54. ומברך אמרור… ואכיל: גמ גמב, כ״י נ, כ״י קרפנטרץ, דפוסים, ר״ח. חסר בכ״י א, שמא מחמת הדומות. כ״י נ רק: ״ומברך אמרור לחודיה״.
55. אכיל מצה ומרור: גמ גמב, כ״י נ: ״אכיל מצה ומרור בהדי הדדי״. דפוסים: כריך מצה ומרור בהדי הדדי ואכיל ליה.
56. כהלל: גמב: ״כהלל הזקן״.
57. אושעיא: כ״י קרפנטרץ, דפוסים: ״הושעיא״.
58. במשקין: כ״י נ, כ״י קרפנטרץ: ״במשקה״.
גמ׳ זאת אומרת מצות צריכות כונה – משום הכי בעי תרי טיבולי שמא לא נתכוון לשם מרור הואיל ובירך בורא פרי האדמה כשאר ירקות דעלמא.
זאת אומרת מצות צריכות כוונה – משום הכי בעי תרי טיבולי שמא לא נתכוון בראשון לשם מרור הואיל ובירך עליו בפה״א כשאר ירקות דעלמא שהרי אין עדיין אכילת מצות מרור לברך עליו על אכילת מרור עד לאחר המצה.
זאת אומרת מצות צריכות כוונה – ריש לקיש סבר דמתני׳ סתמא קתני ומיירי אפי׳ יכול למצוא שאר ירקות אין לו לטרוח אחר שאר ירקות אלא עושה שני טיבולין במרור והיינו משום דמצות צריכות כוונה וכיון דלא בעידן כו׳ ובבורא פרי האדמה הוא דאכיל ליה כלומר שלא בירך על אכילת מרור ודילמא לא איכוון ודילמא לאו דוקא כלומר ודאי לא איכוון למרור דאין מצוה אלא עד טיבול שני אחר מצה הלכך בעי למהדר ואטבולי פי׳ ולברך על אכילת מרור ולא נקט וברוכי משום דרב חסדא אית ליה בשמעתין דמברך על אכילת מרור בטיבול ראשון והא דקאמר ובבורא פרי האדמה אכיל ליה היינו כלומר שאינו אוכל לשם אכילת מרור אלא אכלו לצאת בבורא פרי האדמה דאי סלקא דעתך לא בעי כוונה אם כן יצא חובת מרור בטיבול ראשון אע״ג דאכלו לפני מצה וכתיב על מצות ומרורים לא הויא עיכובא אמאי צריך תרי טיבולי במרור הוה ליה לאהדורי אשאר ירקות משום היכירא בטיבול ראשון ואחר מצה בטיבול שני יאכל מרור והגמרא דחי דלעולם אין צריכות כוונה ומהדרינן אשאר ירקי משום היכירא וכדי לאכול מרור אחר המצה ומתניתין קמ״ל היכא דליכא שאר ירקי דאפי׳ במרור בעינן תרי טיבולי כדי לאכול מרור כמצוותו ומשום היכירא ולא אמרי׳ שלא יאכל מרור עד לבסוף ולא נחוש להיכירא.
כבר ביארנו במסכת ראש השנה שהמצות אין צריכות כונה ואחר שכן כל שאוכל מרור הואיל ויודע שמרור הוא אוכל ושהוא בזמן חיובו אע״פ שאינו מתכוין באכילתו לשום מצוה יצא ולדעת קצת מפרשים אפי׳ לא היה אוכל אלא כמתעסק ר״ל שאף לאכילה אינו מכוין שכל שבענין אכילה אחר שהוא נהנה אף כונת אכילה אינו צריך אחר שמ״מ יודע הוא באכילה ושהוא בזמן חיוב האכילה שהנאתו עושתהו על כל פנים מכוין לאכילה ולכוין ידי יציאת מצוה אינו צריך אא״כ הוא מכוין בה שלא לצאת שכל שהוא מכוין שלא לצאת וכל שכן אם גלה בדעתו בכך אין ספק שלא יצא שאין אדם יוצא ידי מצוה על כרחו מעתה במשנתנו כשאין שם ירקות שאמרו שטבל בחזרת אע״פ שמ״מ לא כוון לצאת בה ידי מרור שהרי עיקר מצותה אחר מצה דמצות כתיב תחלה והדר מרורי׳ אעפ״כ יצא וזה שצריך טבול שני אינו אלא להעיר התינוקות שירגישו ברבוי הטבולין שלא בתוך עיקר הסעודה או שהשניה הבאה לאחר המוציא עיקר המצוה וראשונה שהיא קודם סעודה לגמרי להעיר התינוקות ומ״מ יצא בראשונה ולמדת שזה שאמר ר׳ יוסי אע״פ שטבל בחזרת מצוה להביא מצה וחזרת וחרוסת שמשמען של דברים שאף חזרת שניה מתורת מצוה היא ומפני שלא יצא בראשונה אחר שלא כוון בה לעיקר מצות מרור אין הלכה כן וגדולי הפוסקים שהביאוה נמשכים לסברתם שהם פוסקים שהמצות צריכות כונה ואין הדברים נראין כמו שביארנו במקומו אכלן בלא מתכוין יצא וכן אם אכלן דמאי שרוב עמי הארץ מעשרין הם כמו שביארנו לענין זימון ואם אכלם לחצאין חצי זית תחלה וחצי זית אח״כ כל שאין בין חצי זית זה לחברו יותר מכדי אכילת פרס יצא הא אם היה ביניהם יותר מכן לא יצא:
בד״ה זאת אומרת כו׳ ר״ל סבר דמתני׳ סתמא קתני ומיירי כו׳ עכ״ל הוצרכו לכל זה משום דמשמע להו דלר״ל נמי בעי ב׳ טיבולין משום היכרא דאל״כ תקשי ליה ל״ל תרי טיבולי כלל ליעבד ההוא חד טיבול שאחר המצות וליכוון ועיין במרדכי:
א גמרא אמר ריש לקיש זאת אומרת מסדר הדברים האמור במשנה כי מצות צריכות כוונה כלומר, צריך אדם להתכוון בשעת עשיית המצוה שהוא עושה בכך את אותה מצוה ויוצא בכך ידי חובתו. ומכאן הראיה: כיון שאת החזרת בפעם הזו שלא בעידן חיובא דמרור הוא דאכיל ליה [בזמן חיובו של המרור הוא שאוכל אותה], אלא רק על ידי ברכת ״בורא פרי האדמה״ הוא דאכיל ליה [שאוכל אותה]. ודילמא [ושמא] לא איכוון [התכוון] לצאת ידי חובת מרור, הלכך בעי למהדר לאטבולי [לכן צריך לחזור ולהטבילו] לשם מרור. דאי סלקא דעתך [שאם עולה על דעתך לומר] כי מצוה לא בעיא [צריכה] כוונה, אם כן למה לך תרי טיבולי [שני טיבולים]? והא טביל ליה חדא זימנא [והרי כבר טבל פעם אחת]!
GEMARA: Reish Lakish said: That is to say that mitzvot require intent. One who performs a mitzva must do so with the intent to fulfill his obligation. The proof of this from the mishna is that since one does not eat the lettuce at the time of his obligation to eat bitter herbs, he eats it after reciting only one blessing: Who creates fruit of the ground. And clearly the reason is that perhaps he did not intend to fulfill his obligation to eat bitter herbs, and therefore he needs to dip it again for the purpose of bitter herbs. For if it could enter your mind that mitzvot do not require intent, why do you need two dippings? But he has already dipped the lettuce once.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מִמַּאי? דִּילְמָא לְעוֹלָם מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וּדְקָאָמְרַתְּ תְּרֵי טִיבּוּלֵי לְמַה לִי? כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת.

The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others.
רי״ףרשב״םההשלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא הא קמ״ל – דבעינן תרי טיבולי משום תינוקות שישאלו ועבדי היכירא טובא ומיהו ממרור קמא יצא ידי חובתו ומהדר ר״ל א״כ דמשום היכירא דתינוקות לחוד נקט תרי טיבולי ולאו לאשמועינן מצות צריכות כוונה לאשמועינן שאר ירקות בטיבול ראשון ומרור בטיבול שני דאיכא נמי היכר לתינוקות אבל במרור לחודיה לא בעינן תרי טיבולי דכולי האי לא עבדינן משום היכירא דתינוקות להקדים אכילת מרור קודם זמנו.
ענין מצות אין צריכות כונה כתבתי במסכת ראש השנה.
ודוחים: ממאי [ממה] אתה מוכיח זאת? דילמא [שמא] תאמר: לעולם מצות אין צריכות כוונה. ודקאמרת [ומה שאמרת] תרי טיבולי [שני טיבולים] למה לי? יש להשיב: כי היכי דליהוי היכירא [כדי שיהיה היכר] שבפסח לתינוקות, לכך נוהגים במנהגים שונים ומוזרים כדי שישאלו התינוקות מה נשתנה ובכלל זה אף הטיבול הנוסף.
The Gemara rejects this contention: From where do you know that this is the case? Perhaps I can say that actually mitzvot do not require intent. And that which you said, why do I need two dippings, perhaps the reason is so that there should be a conspicuous distinction for the children, which will cause them to inquire into the difference between this night and all others.
רי״ףרשב״םההשלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכִי תֵּימָא, א״כאִם כֵּן, לִישְׁמְעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת! אִי אַשְׁמְעִינַן שְׁאָר יְרָקוֹת, הֲוָה אָמֵינָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת הוּא דְּבָעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, אֲבָל חֲזֶרֶת לְחוֹדָא, לָא בָעֵי תְּרֵי טִיבּוּלֵי, קָמַשְׁמַע לַן דאפי׳דַּאֲפִילּוּ חֲזֶרֶת, בָּעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, כִּי הֵיכִי דְּלֶיהֱוֵי בֵּיהּ הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת.

And if you say: If so, let the tanna teach us this halakha with regard to other vegetables as well, as there is no obvious reason that lettuce is chosen for this distinction. In response, I would say that had the mishna taught us about other vegetables, I would have said that it is only where there are other vegetables that one requires two dippings, one for the other vegetables and one for the bitter herbs; however, if one has only ḥazeret, he does not require two dippings, as one dipping is sufficient. Therefore, the mishna teaches us that even if one has just ḥazeret he requires two dippings, so that there be a conspicuous distinction for the children.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דילמא הא קמשמע לן דבעינן תרי טיבולי – משום תינוקות שישאלו ועבדינן היכירא טובא.
וכי תימא [אם תאמר]: אם הטעם רק משום היכר אם כן לישמעינן [שישמיענו במשנה הלכה זו] גם בשאר ירקות ולא באכילת חזרת שלפני ושאחרי אכילת מצה? יש לומר כי אילו אשמעינן [היה משמיע לנו] שאר ירקות, הוה אמינא [הייתי אומר]: היכא דאיכא [מקום שיש] שאר ירקות הוא דבעינן תרי טיבולי [הוא שאנו צריכים בו שני טיבולים] לירקות האחרים וגם במיוחד למרור, אבל אם היתה לו חזרת לחודא [לבדה] לא בעי תרי טיבולי [אינו צריך שני טיבולים] ודיו בפעם אחת, לכן קמשמע לן [השמיע לנו] שאפילו אם יש לו חזרת בלבד בעינן תרי טיבולי [צריכים אנו שני טיבולים], כי היכי דליהוי ביה היכירא לתינוקות [כדי שיהיה בה היכר לתינוקות].
And if you say: If so, let the tanna teach us this halakha with regard to other vegetables as well, as there is no obvious reason that lettuce is chosen for this distinction. In response, I would say that had the mishna taught us about other vegetables, I would have said that it is only where there are other vegetables that one requires two dippings, one for the other vegetables and one for the bitter herbs; however, if one has only ḥazeret, he does not require two dippings, as one dipping is sufficient. Therefore, the mishna teaches us that even if one has just ḥazeret he requires two dippings, so that there be a conspicuous distinction for the children.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) וְעוֹד תַּנְיָא: אֲכָלָן דְּמַאי, יָצָא; אֲכָלָן בְּלֹא מִתְכַּוֵּין, יָצָא. אֲכָלָן לַחֲצָאִין, יָצָא,

And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ועוד תניא אכלן דמאי או אכלן בלא כונה או חצאין יצא ובלבד שלא ישהה באכילת חצאין בין אכילה לאכילה יתר מכדי אכילת פרס הנה תניא בהדיא דלא בעו כונה ופרקי׳ תנאי היא דתניא ר׳ יוסי אומר אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת ושני תבשילין לאו מכלל דר׳ יוסי סבר מצות צריכות כונה ודחי׳ ודלמא ר׳ יוסי נמי צריך תרי טבולי כי היכי דלהוי הכירא לתינוקות ואמרי׳ אם כן אמאי קתני מצוה אלא משום דסבר מצות צריכות כונה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אכלו לחצאין – חצי זית בפעם ראשונה וחצי זית בפעם שניה ובמרור קא איירי.
ועוד תניא – בהדיא דמצות אין צריכות כוונה ותיובתא דריש לקיש.
אכלן דמאי יצא – דאי בעי מפקר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה.
אכלן חצאין – חצי זית בפעם ראשון וחצי זית בפעם שני ובמרור מיירי.
אכלן דמאי יצא – אבל ודאי לא יצא אע״ג דמעשר ירק דרבנן כדאמרינן גבי מצה בכל שעה (לעיל דף לה:) אבל לא בטבל ומוקי לה בטבל טבול מדרבנן ואיתקש מרור למצה ובדמאי יצא נמי במצה משום דאי בעי מפקיר נכסיה וחזי ליה וטעמא דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק התם (לעיל דף לה:) מלא תאכל עליו חמץ יצא זה שאיסורו משום בל תאכל טבל ואיתקש מצה לחמץ.
אכלו בלא מתכוין יצא – קשיא לריש לקיש ואע״ג דריש לקיש דייק ממתניתין ע״כ מתניתין לא איירי בכל ענין אלא בדליכא שאר ירקות וקא משני תנאי היא וכיון דאיכא תנא דסבר כריש לקיש דייק שפיר ריש לקיש ממתניתין דצריכות כוונה כי מסתמא איירי בכל ענין אפי׳ איכא שאר ירקות.
בד״ה אכלן דמאי כו׳ וטעמ׳ דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק כו׳ עכ״ל דאי בטבל מדאורייתא הוה יצא מדאורייתא ידי מצה לא הוו מחמירו ביה אפילו בודאי דרבנן טפי מבדמאי וק״ל:
ועוד תניא [שנינו בברייתא]: אכלן את הירקות הללו של הפסח דמאי (שלא ידוע אם התעשרו כבר), כגון שקנה את הירקות מעם הארץ — יצא. אכלן בלא מתכוין — יצא. אכלן לחצאין תחילה חצי זית למרור והפסיק ואחר כך אכל חצי זית נוסף, גם אז — יצא.
And furthermore, it was taught in a baraita: On Passover, if one ate vegetables of doubtfully tithed produce, i.e., he bought the vegetables from an am ha’aretz, he has fulfilled his obligation. If he ate them without the intent of the mitzva, he has fulfilled his obligation. If he ate them in halves, by eating half an olive-bulk of bitter herbs, pausing, and then eating an additional half an olive-bulk, he has fulfilled his obligation.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִשְׁהֶא בֵּין אֲכִילָה לַחֲבֶירְתָּהּ יוֹתֵר מִכְּדֵי אֲכִילַת פְּרָס.

And the Gemara adds: With regard to this last case, one who eats an olive-bulk in halves, that is the halakha, provided that he does not pause between eating the first half an olive-bulk and the other half an olive-bulk more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. If one takes longer than this amount of time, the two parts of bitter herbs cannot combine. This baraita indicates that even if one eats the bitter herbs without intention he has fulfilled his obligation, which presents a difficulty for Reish Lakish.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובלבד שלא ישהא בין אכילה של חצי כזית אחד לחבירתה יותר מכדי הזמן המספיק לאכילת פרס (חצי ככר לחם) שאז שוב אין אכילות מצטרפות. ומכאן מוכח שאף אם אכלן בלא כוונה יוצא, וקשה אם כן לריש לקיש!
And the Gemara adds: With regard to this last case, one who eats an olive-bulk in halves, that is the halakha, provided that he does not pause between eating the first half an olive-bulk and the other half an olive-bulk more than the time it takes to eat a half-loaf of bread. If one takes longer than this amount of time, the two parts of bitter herbs cannot combine. This baraita indicates that even if one eats the bitter herbs without intention he has fulfilled his obligation, which presents a difficulty for Reish Lakish.
רי״ףפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) תַּנָּאֵי הִיא, דְּתַנְיָא: רִבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אע״פאַף עַל פִּי שֶׁטִּיבֵּל בַּחֲזֶרֶת, מִצְוָה לְהָבִיא לְפָנָיו חֲזֶרֶת וַחֲרוֹסֶת וּשְׁנֵי תַּבְשִׁילִין.

The Gemara answers: The issue of whether or not mitzvot require intent is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Although one has already dipped the ḥazeret once, it is a mitzva to bring before him ḥazeret and ḥaroset, and two cooked dishes. Apparently, he lacked intention during his first consumption of lettuce, and therefore he must be given additional lettuce with which to fulfill his obligation.
רי״ףרש״ירשב״םבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'מהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תנאי היא – דהאי תנא לית ליה צריכות כוונה ור׳ יוסי אית ליה צריכות כוונה.
תנאי היא – דהאי תנא לית ליה מצות צריכות כוונה ורבי יוסי אית ליה.
אע״ג שטיבל בחזרת – טיבול קמא היכא דליכא שאר ירקות.
מצוה להביא כו׳ – כלומר מצוה להביא מן התורה דאכתי לא קיים מצות אכילת מרור הואיל ולא נתכוון דמצות צריכות כוונה.
{שמעתא דמצות צריכות כוונה}
הא דתניא: ר׳ יוסי אומר: אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וכו׳ – נקיטינן מינה בגמ׳, מצות צריכות כוונה, ור׳ יוסי לטעמיה, דאמר בתקיעות1 (ראש השנה כ״ט.), עד שיתכוין משמיע לשומע2, אלמא, בעינן כוונה.
והרי״ף ז״ל כתבה בהלכותיו, למימרא דהלכה היא. ואף הוא נמי אזיל לטעמיה, לפי מה שכתב במסכת ר״ה (רי״ף ר״ה ז׳:), שנראה מדבריו דכר׳ יוסי סבירא ליה.
ואנו לא נראה לנו אלא כרבנן. וכההיא דתניא: אכלן בלא מתכוין, יצא. וכדשלחו ליה לאבוה דשמואל (ראש השנה כ״ח.): כפאוהו ואכל מצה, יצא. ואסיקנא התם דלצאת לא בעי כוונה.
וההיא דא״ל רבי זירא לשמעיה - איכוון ותקע לי (ראש השנה כ״ח:), לא קיימא לן כוותיה, דכר׳ יוסי סבירא ליה, כדאסיקנא התם. ודרבנן עדיפא.
וכתב רבינו האי גאון ז״ל: [אף על פי שהלכה היא שהעושה מצוה]⁠3 אף על פי שלא נתכוון יצא, יהא אדם רגיל להתכוין למצוה.
1. בדפ״ר: בתקיעת שופר
2. בכתי״ו: ושומע. וכן נראה נכון
3. כל זה אינו בדפ״ר.
{שמעתא דמצות צריכות כוונה}
ועוד, הא דתניא, ר׳ יוסי אומר, אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת, נקיטינן מינה בגמ׳, מצות צריכות כוונה, ור׳ יוסי לטעמיה, עד, והרב אלפסי ז״ל כתבה בהלכותיו, למימר דהלכתא היא, ואף הוא נמי אזיל לטעמיה, לפי מה שכתב במס׳ ר״ה.
אמר הכותב: ודאי שכן דעת רבינו ודעת ראשונים. ואף לרבינו האי גאון ז״ל מצינו שפסק, מצות צריכות כונה. ונוסיף לברר הדבר במס׳ ר״ה, אם גומר השם עלינו.
אבל בכאן אנו צריכין לפרש. כיון דקיי״ל כרב חסדא, דמברך ברישא אמרור בורא פרי האדמה ולאכול מרור ואכיל ולבסוף אכיל בלא ברכה, ודאי מטבול ראשון הוא דנפק ליה ידי חובה, שהרי אכלו לשם חובה במתכוין ועליו בירך. הילכך, הא דתניא, אף על פי שטבל בחזרת מצוה להביא לפניו מצה וחזרת, בדיעבד הוא. והכי קאמר: אף על פי שלא טבל טבול ראשון בשאר ירקות, אלא טבל בחזרת שלא במתכוין, שלא היה דעתו אלא כמטבל בשאר ירקות ולא בירך עליה אלא בפה״א, מצוה להביא לפניו מצה וחזרת וחרוסת. אבל כשנהג כדברי רב חסדא, אינו מצוה, אלא כמו שאמר רבינו ז״ל: כדי שיראו תינוקות וישאלו.
אבל ריש לקיש כרב הונא סבירא ליה. והיינו דקאמר: זאת אומרת, מצות צריכות כונה. כלומר: שלפיכך הוא יכול לטבל תחלה בחזרת ושלא לברך עליה אלא1 בפה״א, ובטבול שני מברך, על אכילת מרור, ויוצא בו. דלכתחלה מצות ואח״כ מרורים, אלא דמיקדמינן לטבול מכדי אכילה, שלא כדרך שאר לילות, משום דאית ביה היכירא לתינוקות. דאי ס״ד מצות לא בעי כוונה, א״כ, על כרחנו, משעת טבול ראשון יצא, ואינו יכול להמתין מלברך עד טבול שני. וכיון שיצא בטבול ראשון ובירך עליו, למה הוא חוזר ומטבל פעם אחרת. וא״ת, משום תינוקות, יטבל בשאר ירקות תחלה כדי שיהא יוצא בטבול שני שאחר מצה. וכולה סוגיא כדאיתא, ריש לקיש כרב הונא.
גם בזה דברי רבינו ז״ל מסתייען. דאף רב הונא סבר מצות צריכות כונה. ורב חסדא גופיה לא אתקיף עליה, לאחר שיצא ידי חובתו יחזור ויברך עליו, אלא, לאחר שמלא כריסו ממנו. משמע דאיהו נמי מודה לזה, דמצות צריכות כונה.
1. בדפ״ר: לא
תניא ר׳ יוסי אומר אעפ״י שטבל בחזר׳ מצוה להביא לפניו מצה חזרת וחרוסת – כלומ׳ משום דאית ליה מצות צריכות כוונה. והרב אלפסי ז״ל כתבה בהלכותיו נראה שכן דעתו לפסוק וכן כתב בראש השנה ההיא דאמרי׳ עד שיתכוין שומע ומשמיע. וכן ההיא דר׳ זירא דא״ל לשמעיה איכוון ותקע לי. ופירושו צריכות כוונה לצאת ידי חובה אבל כוונת עיקר המצוה מצות אין צריכות כוונה כדמשמע במס׳ ברכות פרק הי׳ קורא. והא דאמר רב חסדא בסמוך לאחר שמלא כריסו ממנו חוזר ומברך עליו וכתבה רבי׳ ז״ל דאלמא מצות אין צריכות כוונה ליתא אלא ה״ק לאחר שמלא כריסו ממנו ונהנה ממנו היאך ראוי לברך עליו אבל לצאת ודאי לא יצא והיינו דלא אמר נמי לאחר שיצא ידי חובתו חוזר ומברך עליו:
ומשיבים: תנאי היא [מחלוקת תנאים היא] בענין זה. דתניא [ששנויה ברייתא], ר׳ יוסי אומר: אף על פי שטיבל לפני האוכל בחזרת מצוה להביא לפניו חזרת וחרוסת ושני תבשילין, ולכאורה הטעם בזה הוא שמשום שלא כיוון באכילה הראשונה לכך צריך להביא לפניו פעם נוספת ובאכילה זו יכוון לשם מצוה.
The Gemara answers: The issue of whether or not mitzvot require intent is a dispute between tanna’im, as it was taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Although one has already dipped the ḥazeret once, it is a mitzva to bring before him ḥazeret and ḥaroset, and two cooked dishes. Apparently, he lacked intention during his first consumption of lettuce, and therefore he must be given additional lettuce with which to fulfill his obligation.
רי״ףרש״ירשב״םבעל המאוררמב״ן מלחמות ה'מהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) וְאַכַּתִּי מִמַּאי? דִּילְמָא קָסָבַר רִבִּי יוֹסֵי מִצְוֹת אֵין צְרִיכוֹת כַּוָּונָה, וְהַאי דְּבָעִינַן תְּרֵי טִיבּוּלֵי, כִּי הֵיכִי דְּתֶיהֱוֵי הֶיכֵּירָא לַתִּינוֹקוֹת! א״כאִם כֵּן, מַאי מִצְוָה?

The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time.
רי״ףרשב״םפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אי הכי מאי מצוה להביא כו׳ – מביאין הוה ליה למיתני.
ומקשים: ואכתי [ועדיין] גם לאחר הבאת מקור זה ממאי [ממה] אתה מסיק שר׳ יוסי סבור כן מפני שלדעתו מצוות צריכות כוונה? דילמא קסבר [שמא סבר] ר׳ יוסי מצות אין צריכות כוונה, והאי דבעינן תרי טיבולי כי היכי דתיהוי היכירא לתינוקות [ומה שאנו צריכים שני טיבולים כדי שיהיה היכר לתינוקות]. טענה זו דוחים: אם כן הוא מאי [מה לשון] ״מצוה״ יש בדבר זה שאמר כאן ר׳ יוסי, שהרי בהיכר לתינוקות עצמו אין משום מצוה, אלא ודאי המצוה היא מצות אכילת מרור עצמה ולכן צריך לחזור ולאכול מפני שמצוות צריכות כוונה.
The Gemara asks: And still this is no conclusive proof, as from where do I know that Rabbi Yosei is of the opinion that mitzvot require intent? Perhaps Rabbi Yosei maintains that mitzvot do not require intent, and the reason that we require two dippings is so that there should be a conspicuous distinction for the children. The Gemara rejects this argument: If so, for what reason does Rabbi Yosei use the term mitzva? There is no mitzva from the Torah to provide a distinction to stimulate the curiosity of the young ones. The mitzva is to eat bitter herbs, and evidently this individual must return and eat them again because he lacked intention the first time.
רי״ףרשב״םפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) מַאי שְׁנֵי תַּבְשִׁילִין? אֲמַר רַב הוּנָא: סִילְקָא וַאֲרוּזָא. רָבָא הֲוָה מֵיהְדַּר אַסִּילְקָא וַאֲרוּזָא, הוֹאִיל וּנְפִיק מִפּוּמֵיהּ דְּרַב הוּנָא.

The Gemara asks: What are these two cooked foods mentioned in the mishna? Rav Huna said: Beets and rice. The Gemara relates that Rava would seek beets and rice for his meal on Passover night, since this ruling came from Rav Huna’s mouth. Although Rava realized that Rav Huna was merely citing examples and did not mean that one must eat those specific foods, he wanted to fulfill the statement of his teacher precisely.
ר׳ חננאלרי״ףרשב״םתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי שני תבשילין אמר רב הונא אפילו סלקא וארוזא אמר רב אשי שמע מינה מדקאמר אורז מבושל דלית הלכתא כר׳ יוחנן בן נורי דאמר אורז מין דגן הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סילקא – תרדין ורבותא היא וכל שכן שני מיני בשר.
הואיל ונפק מפומיה דרב הונא – בשביל חיבתו להראות הלכה כמותו.
סילקא וארוזא – וכ״ש שני מיני בשר.
כבר ביארנו שבזמן הזה מצוה להביא שני תבשילין ושני תבשילין אלו נחלקו בהם בגמ׳ מהם שאמרו אף בשאינן מיני בשר אלא אפילו סלקא וארוזא ולמדת שהאורז מותר לבשלו ואין לחוש לדברי האומר שהוא מין דגן ואף בזמנים הללו נהגו באכילתו בפסח ואף קצת בני אדם שנוהגים להרחיקו בפסח לא מצד עצמו אלא מצד שיש בו גרגירים בקליפתם שדומין לחטה ולבם נוקפם שיהיו גרגירי תבואה שמתערבים עמו ומהם שאמרו אפי׳ דג וביצה שעליו והוא שהיה דרכם ליתן ביצים טרופות בתבשיל של דגים קטנים ויש מפרשים ביצה שבמעי הדגה ויש מהם שהצריכו לשני מיני בשר אחד זכר לפסח והוא צלי ואחד זכר לחגיגה והוא מבושל ולשון זה פסקו גדולי המחברים וכן ראוי לעשות ומ״מ נהגו העם בזרוע וביצה ואף במדרש באים עליהם מצד הלשון ר״ל ביעא ודרעא כלומר בעא רחמנא ופרוקינן בדרעא מרממא וכן נהגו לצלות הפסח על הגחלים מפני שהפסח לא היתה צלייתו אלא בשפוד של רמון שאם בשל מתכת חם מקצתו חם כלו ואנן צלי אש בעינן ואם בשל שאר עצים מוציאים הם מים מצד חום האש והוה ליה צד בישול ומתוך שאין שפוד של רמון מצוי צולין אותו על הגחלים וכשאירע ערב פסח בשבת אין נוהגין בביצה שהרי חגיגה אינה דוחה שבת:
ב שואלים: מאי [מה הם] שני תבשילין שהוזכרו במשנה? אמר רב הונא: כגון סילקא וארוזא [תרד ואורז]. מסופר: רבא הוה מיהדר אסילקא וארוזא [היה מחזר על תרד ואורז] לאכלם בליל פסח הואיל ונפיק מפומיה [ויצא מפיו] של רב הונא ואף שידע שלא התכון רב הונא דווקא לירקות אלה, מכל מקום רצה לקיים כלשון הרב בדיוק.
The Gemara asks: What are these two cooked foods mentioned in the mishna? Rav Huna said: Beets and rice. The Gemara relates that Rava would seek beets and rice for his meal on Passover night, since this ruling came from Rav Huna’s mouth. Although Rava realized that Rav Huna was merely citing examples and did not mean that one must eat those specific foods, he wanted to fulfill the statement of his teacher precisely.
ר׳ חננאלרי״ףרשב״םתוספותבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר רַב אָשֵׁי: שְׁמַע מִינַּהּ דְּרַב הוּנָא לֵית דְּחָיֵישׁ לְהָא דְּרִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי, דְּתַנְיָא: רִבִּי יוֹחָנָן בֶּן נוּרִי אוֹמֵר: אוֹרֶז מִין דָּגָן הוּא, וְחַיָּיבִין עַל חִימּוּצוֹ כָּרֵת, וְאָדָם יוֹצֵא בּוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

Rav Ashi said: Learn incidentally another halakha from this statement of Rav Huna, that there is no one who is concerned about that statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in all regards; and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover; and one fulfills his obligation with it on Passover, if it was properly baked into matza. It can be inferred from Rav Huna’s suggestion to use cooked rice, that rice cannot become leavened.
רי״ףרש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ש״מ – מדקאמר רב הונא דמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לה לדרבי יוחנן.
ש״מ – מדקאמר רב הונא שמבשלין אורז בפסח ולא חייש לחימוץ לית דחש לדר׳ יוחנן בן נורי.
לית דחש לה לדר׳ יוחנן בן נורי – וטעמא דאינו בא לידי חימוץ אלא לידי סרחון בפ׳ כל שעה (לעיל דף לה.).
ש״מ מדרב הונא לית׳ לדר׳ יוחנן בן נורי – ממה שמעי׳ דליתא למאי דכתבי רבו׳ הצרפתים ז״ל גבי הני אין אורז ודוחן לא דאע״ג דאין אדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח שאינן באין לידי חמץ גמור אבל לידי חמץ נוקשה מיהא אתו ואסור לבשלן בפסח ונזהרין מן האורז והזרעונין וכל כיוצא בהן שהוא תופח. והא דהכא הוי תיובתייהו דהא מבשלי ליה להאורז:
אמר רב אשי: שמע מינה [למד ממנה] מדברי רב הונא גם הלכה אחרת בדרך אגב, כי לית דחייש להא [אין מי שחושש לדבר זה] שאמר ר׳ יוחנן בן נורי. דתניא הרי שנינו בברייתא], ר׳ יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא לכל דבר וחייבין על חימוצו כרת בפסח ואדם יוצא בו ידי חובתו משום מצה אם שמרו מחימוץ בפסח. ולכן משמיע לנו רב הונא שאין חוששים לכך.
Rav Ashi said: Learn incidentally another halakha from this statement of Rav Huna, that there is no one who is concerned about that statement of Rabbi Yoḥanan ben Nuri. As it was taught in a baraita: Rabbi Yoḥanan ben Nuri says: Rice is a type of grain in all regards; and one is liable to receive karet for eating it in its leavened state on Passover; and one fulfills his obligation with it on Passover, if it was properly baked into matza. It can be inferred from Rav Huna’s suggestion to use cooked rice, that rice cannot become leavened.
רי״ףרש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) חִזְקִיָּה אָמַר: אפי׳אֲפִילּוּ דָּג וּבֵיצָה שֶׁעָלָיו. רַב יוֹסֵף אָמַר: צָרִיךְ שְׁנֵי מִינֵי בָּשָׂר, אֶחָד זֵכֶר לַפֶּסַח, וא׳וְאֶחָד זֵכֶר לַחֲגִיגָה. רַבִּינָא אָמַר: אֲפִילּוּ גְּרָמָא וּבִישּׁוּלָא.

Ḥizkiya said: The two cooked foods can even be fish and the egg that that was fried on it. Rav Yosef said: One requires two types of meat on Passover night, one in remembrance of the Paschal lamb and the other one in remembrance of the Festival peace-offering, which was also eaten on Passover night. Ravina said: For the two cooked foods one may use even the meat on the bone and the gravy in which it was cooked.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חזקיה אמר אפילו דג וביצה רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לצלי ואחד זכר לחגיגה מבושל ורבינא אמר אפילו גרמא ובישולא הן שני תבשילין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אפילו דג וביצה שעליו – שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים.
ואחד זכר – לחגיגת ארבעה עשר.
גרמא ובישולא – חתיכת בשר ומן המרק.
אפי׳ דג וביצה שעליו – שהיו רגילין להטיח את הדג בביצים והיינו רבותא דאע״ג דדמי לתבשיל אחד חשיב שני תבשילין.
ואחד זכר – לחגיגת ארבעה עשר הבאה עם הפסח.
שני מיני בשר – צלי כנגד הפסח ומבושל כנגד חגיגה כך פירש רבינו חננאל מרומי.
גרמא ובשולא – חתיכת בשר ומרק שנתבשלה בו.
שני מיני בשר – פירוש ר״ח צלי זכר לפסח ומבושל זכר לחגיגה ולא נהירא דקיימא לן כבן תימא (לעיל דף ע.) דאין חגיגה נאכלת אלא צלי דמתניתין אתיא כוותיה לכך נראה דתרוייהו מבושלין וכן משמע לשון תבשילין.
אחד זכר לפסח ואחד לחגיגה – כשחל י״ד להיות בשבת אין צריך רק בישול אחד דחגיגת י״ד אינה דוחה את השבת ומיהו אומר ר״י דמ״מ אין לחלק דדמי לחובה אם היינו מניחים מלעשות שני תבשילין וגם יש לחוש שמא לא יעשו בשאר פסחים ואין שום חשש אם אנו עושין אע״ג דלא צריך דליכא למיחש שמא יבנה בית המקדש ויאמרו אשתקד עשינו זכר לחגיגה בשבת והשתא נמי נקריבה בשבת דהקרבה מסורה לזריזין וכשיבנה משה ואהרן יהא עמנו וליכא למיטעי אך הבא להניח מלעשות שני תבשילין אין מזהירין אותו.
רב יוסף אמר שני מיני בשר אחד זכר לפסח וא׳ זכר לחגיגה דשניהם באין בשר – אבל לא שמעי׳ לי׳ דנבעי א׳ צלי וא׳ מבושל דדיו אם החמרת להצריך שני מיני בשר והרב אלפסי ז״ל שכתב אחד צלי וא׳ מבושל לאו לעכובא אלא דמנהגא הכי.. וכתב ה״ר יעקב מאורליינש ז״ל שאם חל יו״ט ראשון של פסח במוצאי שבת א״צ לעשות זכר לחגיגה ובמין אחד בשר סגי לפי שלא היתה בו חגיגה שהפסח דוחה את השבת ואין החגיגה דוחה את השבת. ויש משיבין עליו דא״כ אף בשא׳ הימים נמי שהרי פעמים שא״צ להביא חגיגה כלל אם ימעט הבית מהיות משה שאין החגיגה באה אלא כשנמנו חברי׳ הרבה על הפסח וכדי שיהא נאכל על השובע. ואין זו תשובה דאין דנין אפשר משאי אפשר דהתם אי בעי עביד אי בעי לא עביד אבל הכא אפי׳ אי בעי נמי לא עביד והיאך עושין זכר למה שאינו ה״ג היכא דאיכא שאר ירקי מברך מעיקרא, אשאר ירקי בפ״ה וכי מטי אחזרת מברך לאכול מרור היכא דליכא שאר ירקי מאי אמר רב הונא מברך מעיקר׳ אמרור בפ״ה וכי מטי אחזרת מברך על אכילת מרור כו׳ דכל ברכה שהוא עובר לעשייתה היא בלמד ואחר עשייתה היא בעל כמו שכתבתי בפ״ק בס״ד. והרב אלפסי ז״ל שכתב בשניהם על אכילת מרור לאו דוקא שהרי במצה כתיב לאכול מצה ובודאי ברכת מצה ומרור שוין הן:
בד״ה ב׳ מיני בשר כו׳ לכך נראה דתרווייהו מבשלין כו׳ עכ״ל לכאורה תרוייהו צולין הל״ל לבן תימא ואפשר דאין לחוש לצלותן כיון דאינן באין חובה אלא לזכר בעלמא ולשון תבשילין הכי משמע להו דלא בעי לצלותן וק״ל:
תוס׳ ד״ה אחד זכר לפסח וכו׳ דחגיגת י״ד אינה דוחה את השבת. ע״ל נט ע״ב תוס׳ ד״ה בי״ד שחל ובדף ע ע״ב תוספות ד״ה מ״ט:
חזקיה אמר: שני תבשילין אלה הם אפילו דג וביצה שהיו מורחים עליו לצורך טיגונו. ואילו רב יוסף אמר: צריך שני מיני בשר היו מביאים לפניו בליל הפסח, אחד זכר לקרבן הפסח, ואחד זכר לקרבן חגיגה הנאכלת עם הפסח. רבינא אמר: אפילו גרמא ובישולא [חתיכת בשר שעל העצם ורוטב שנתבשלה בו], הרי הם נחשבים כשני תבשילין.
Ḥizkiya said: The two cooked foods can even be fish and the egg that that was fried on it. Rav Yosef said: One requires two types of meat on Passover night, one in remembrance of the Paschal lamb and the other one in remembrance of the Festival peace-offering, which was also eaten on Passover night. Ravina said: For the two cooked foods one may use even the meat on the bone and the gravy in which it was cooked.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םתוספותמהר״ם חלאווהמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) פְּשִׁיטָא, הֵיכָא דְּאִיכָּא שְׁאָר יְרָקוֹת, מְבָרֵךְ אַשְּׁאָר יְרָקוֹת ״בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְאָכֵיל, וַהֲדַר מְבָרֵךְ ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל;

With regard to the halakha of eating vegetables, the Gemara clarifies: It is obvious that where there are other vegetables available besides bitter herbs, at the first dipping one recites over the other vegetables the blessing: Who creates fruit of the ground, and eats, with the intention of including in this blessing the bitter herbs he will eat later. And then, at the second dipping, he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, on the lettuce and eats it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אסיקנא היכא דאיכא שאר ירקי מברך אשאר ירקי בורא פרי האדמה ואכיל וכי מטי לאכילת מרור מברך על אכילת מרור ואכיל ליה היכא דלית ליה אלא חזרת בלבד היכי עביד ואסיקנא רב חסדא אמר מברך אחזרת מעיקרא בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ובסוף אוכל חזרת בלא ברכה והלכתא כרב חסדא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פשיטא היכא דאיכא שאר ירקי – מברך מעיקרא אירקי בורא פרי האדמה דאסור ליהנות מן העולם בלא ברכה וכיון דיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה״א על הירקות תחלה דהיינו ברכה הראויה להם ויפטור את המרור הבא אחריו מברכת בפה״א ואח״כ יברך על החזרת על אכילת מרור.
פשיטא היכא דאיכא שאר ירקות – מברך מעיקרא בטיבול ראשון אשאר ירקות בורא פרי האדמה דאסור ליהנו׳ מן העולם הזה בלא ברכה דכיון שיש לו שאר ירקות הכי שפיר טפי שיברך בפה״א תחלה דהיינו ברכה הראויה להן ויפטור את המרור מברכת פרי האדמה ואחר כך יברך על החזרת על אכילת מרור.
ג לענין דין ירקות מבררים: פשיטא [פשוט ברור לנו], היכא דאיכא [היכן שיש] שאר ירקות חוץ ממרור מברך בטיבול ראשון אשאר ירקות ״בורא פרי האדמה״ ומכווין לפטור בברכה זו אף את המרור שייאכל מאוחר יותר ואכיל [ואוכל] מהם, והדר [ואחר כך] בטיבול שני מברך על החזרת ״על אכילת מרור״ ואכיל [ואוכל] ממנו.
With regard to the halakha of eating vegetables, the Gemara clarifies: It is obvious that where there are other vegetables available besides bitter herbs, at the first dipping one recites over the other vegetables the blessing: Who creates fruit of the ground, and eats, with the intention of including in this blessing the bitter herbs he will eat later. And then, at the second dipping, he recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, on the lettuce and eats it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״ירשב״םפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֵלָּא חַסָּא, מַאי? אֲמַר רַב הוּנָא: מְבָרֵךְ מֵעִיקָּרָא אַמָּרוֹר ״ב״פבּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל.

However, what is the halakha where there is only lettuce available? When should one recite each blessing? Rav Huna said: One initially recites the blessing: Who creates fruit of the ground, over the bitter herbs, i.e., the lettuce, and eats them. And ultimately, after the matza, one recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, over the lettuce and eats it.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב הונא מברך כו׳ – רב הונא סבר כריש לקיש דבעי כוונה ואפי׳ אית ליה שאר ירקות עביד במרור שני טיבולי.
כל שיש שם שאר ירקות וחזרת אין ספק שעל הירקות מברך בורא פרי האדמה ועל החזרת שאחר המצה שהיא עיקר מצות מרור על אכילת מרור ואין צריך לחזור ולברך בהן בורא פרי האדמה לברכת ההנאה שכבר נפטר בה בשל שאר ירקות אבל כשאין שם שאר ירקות והוא מטבל בחזרת אף בראשונה כיצד יעשה נחלקו בה רב הונא ורב חסדא שלדעת רב הונא אף בזו מברך תחלה בורא פרי האדמה ועל השניה על אכילת מרור ולרב חסדא מברך על הראשונה בורא פרי האדמה ועל אכילת מרור ועל השניה מטבל בה בלא ברכה ונראין הדברים שבמצוה צריכות כונה או אין צריכות כונה נחלקו שלדעת רב הונא מצות צריכות כונה ומעתה לא יצא ידי חובת מרור בראשונה הואיל ולא כוון בה לצאת כמו שביארנו למעלה וצריך לברך על זו השניה והשיבו רב חסדא וכי לאחר שמלא כרסו ממנה יחזור ויברך עליה שהוא סובר מצות אין צריכות כונה וכבר יצא בראשונה שאלמלא טעם זה אין מלוי הכרס מפקיע שלא לברך עליה בזמן חובתה שהרי משנתנו בשאין שם שאר ירקי היא ואכל מרור בראשונה ופירשה ריש לקיש לדעת מצות צריכות כונה ופירש בטעמו כיון דלאו בעידנא דמרור אכילה דהא בבורא פרי האדמה לבד אכלה צריך לחזור ולטבל בברכת חובה אלא ודאי רב חסדא כך היה אומר לאחר שכבר יצא ממנו ועשה ממנו כל צרכיו והוא המשל במלוי הכרס היאך יחזור ויברך עליה אלא מברך על הראשונה שתיהן ומטבל בשניה בלא ברכה וכן הלכה אלא שאם מכוין שלא לצאת בראשונה מברך על השניה אכילת חובה ולדעת הפוסקים מצות צריכות כונה מברך בראשונה ברכת הנהנין ובשניה אכילת חובה ואחר שכן ראוי לתמוה על גדולי הפוסקים שפסקו צריכות כונה ופסקו כרב חסדא ויראה לי שלדעתם כונת רב חסדא לומר אחר שמלא כרסו במרור שאינו של חובה אלא הערה לתינוקות יברך בה ברכת חובה וטעם זה אף למצות צריכות כונה ראוי לאמרו אלא שעיקר הדברים כדעת ראשון וממה שראינו לריש לקיש בפירוש משנתינו כמו שכתבנו:
בד״ה אמר רב הונא כו׳ רב הונא סבר כר״ל כו׳ ואפי׳ אית ליה שאר ירקות כו׳ עכ״ל כצ״ל דהיינו שאין לו לטרוח אחר שאר ירקות כמ״ש לעיל לר״ל דע״כ ס״ל לרב הונא כר״ל דאל״כ היאך יברך בטיבול שני כיון שכבר יצא בטיבול ראשון ה״ל ברכה לבטלה כמ״ש לקמן ודו״ק:
אולם היכא דליכא אלא חסא מאי [היכן שאין אלא חזרת מה דינו]? כיצד ומתי עליו לברך? אמר רב הונא: מברך מעיקרא אמרור [מברך מתחילה על המרור] ״בורא פרי האדמה״ ואכיל [ואוכל] ולבסוף לאחר המצה מברך עליה [עליו] ״על אכילת מרור״ ואכיל [ואוכל].
However, what is the halakha where there is only lettuce available? When should one recite each blessing? Rav Huna said: One initially recites the blessing: Who creates fruit of the ground, over the bitter herbs, i.e., the lettuce, and eats them. And ultimately, after the matza, one recites the blessing: Commanded us over eating bitter herbs, over the lettuce and eats it.
רי״ףתוספותבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

פסחים קיד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ חננאל פסחים קיד:, רי"ף פסחים קיד: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י פסחים קיד:, רשב"ם פסחים קיד:, תוספות פסחים קיד:, בעל המאור פסחים קיד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ההשלמה פסחים קיד: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן מלחמות ה' פסחים קיד: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי פסחים קיד: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהר"ם חלאווה פסחים קיד: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי הלכות פסחים קיד:, גליון הש"ס לרע"א פסחים קיד:, פירוש הרב שטיינזלץ פסחים קיד:, אסופת מאמרים פסחים קיד:

Pesachim 114b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Chananel Pesachim 114b, Rif by Bavli Pesachim 114b, Rashi Pesachim 114b, Rashbam Pesachim 114b, Tosafot Pesachim 114b, Baal HaMaor Pesachim 114b, HaHashlamah Pesachim 114b, Ramban Milchamot HaShem Pesachim 114b, Meiri Pesachim 114b, R. Moshe Chalava Pesachim 114b, Maharsha Chidushei Halakhot Pesachim 114b, Gilyon HaShas Pesachim 114b, Steinsaltz Commentary Pesachim 114b, Collected Articles Pesachim 114b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144