גמרא
פירוש
מַתְקֵיף לַהּ רַב חִסְדָּא: לְאַחַר שֶׁמִּילָּא כְּרֵיסוֹ הֵימֶנּוּ, חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ עֲלֵיהּ! אֵלָּא אֲמַר רַב חִסְדָּא: מֵעִיקָּרָא מְבָרֵךְ עֲלֵיהּ ״בּוֹרֵא פְרִי הָאֲדָמָה״ וְ״עַל אֲכִילַת מָרוֹר״ וְאָכֵיל, וּלְבַסּוֹף אָכֵיל אֲכִילַת חַסָּא בְּלֹא בְרָכָה.
בְּסוּרָא1 עָבְדִי כְּרַב הוּנָא, וְרַב שֵׁשֶׁת בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ עָבֵיד כְּרַב חִסְדָּא. אוְהִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ דְּרַב חִסְדָּא. רַב אֲחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא מְהַדַּר אַשְּׁאָר יְרָקוֹת, לְאַפּוֹקֵי נַפְשֵׁיהּ מִפְּלוּגְתָא.
אֲמַר רַבִּינָא: אֲמַר לִי רַב מְשַׁרְשִׁיָּא בְּרֵיהּ דְּרַב נָתָן: הָכִי אֲמַר הִלֵּל מִשְּׁמֵיהּ דִּגְמָרָא: לָא נִיכְרוּךְ אִינִישׁ מַצָּה וּמָרוֹר בַּהֲדֵי הֲדָדֵי וְנֵיכוּל, מִשּׁוּם דִּסְבִירָא לַן: מַצָּה בַּזְּמַן הַזֶּה דְּאוֹרָיְיתָא וּמָרוֹר דְּרַבָּנַן, וְאָתֵי מָרוֹר דְּרַבָּנַן וּמְבַטֵּיל לֵיהּ לַמַּצָּה דְּאוֹרָיְיתָא.
וַאֲפִילּוּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
1 כן בכ״י מינכן 95. בדפוס וילנא: ״בסוריא״.
ויקח החסא ויברך עליו על אכילת מרור ומטבל בחרוסת ואוכל ממנה כזית. וכן לכל אחד כזית. ואם אין לו חסא יקח עולשין או משאר שכתבתי למעלה (ראב״ן פסחים מ״ג:). ואם אין לו אלא ירק אחד, מברך עליו בטיבול ראשון פרי האדמה ועל אכילת מרור ויאכל, ובטיבול שני אוכל בלא ברכה, כרב חסדא דקיימא לן כוותיה. וכיון שאכל כבר מרור למה צריך לחזור ולאכול, משום לקיים על מצות ומרורים, מצה והדר מרורא. ושני טיבולין שאנו עושין כדי שיתמהו התינוקות וישאלו מה נשתנהב. כי כשרואין שמטבל לפני ברכת המוציא, ידעג שיטבל עוד כי אין מנהג לאכול קודם המוציא ואחריוד. ולא יאמר אדם באגדה אין אנו חייבין לטבל אפילו פעם אחת, דמה חיובא יש לתינוקותה, אלא כך יאמר, אין אנו מטבילין אפילו פעם אחת. ואחר כך יקח מצה ומרור שהוא חסא, או שאר ירקות אם אין חסא, וכורך יחד מזה זית ומזה זית ואוכל בלא טיבול וברכה זכר למקדש כהלל שהיה כורך פסח מצה ומרור יחד ואוכל. ויתן לכל אחד. ולפי שנחלקו בדבר זה הלל וחכמים, שחכמים אומרים מצה בפני עצמה ופסח בפני עצמו, ולא איתמר הלכתא לא כהלל ולא כחכמים, עבדינן כתרויהו, אכלינן כל חד לחודיה ומברכין אכל חד כחכמים, והדר ביחד כהלל בלא ברכה, דכיון דמספקא לן הלכתא כמאן שפיר דניבירך אכל חד מדניבריך אכולהו כהדדי.מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים
הערות
א שיטת רבינו דנפיק בטיבול שני משום דבעינן מצה והדר מרור [וכ״ה בס׳ העיטור הל׳ מצה ומרור דקל״ו ע״א ׳דחובת מרור בתר מצה היא דכתיב על מצות ומרורים מצה ברישא והדר מרור׳. ועי׳ גם לשון הרא״ש רס״י כו]. וכ״ד תוס׳ קטו רע״א. והרמב״ן פירש בדעת הרי״ף דיצא בטיבול ראשון וטיבול שני הוא כדי שישאלו. וכ״ד עוד ראשונים, עי׳ שעה״צ סי׳ תעה סקכ״ט.
ב לכאורה אין דיבור זה דבוק לדיבור שלפניו, לענין מי שאכל מרור בטיבול ראשון, אלא בא לבאר ענין שני טיבולין דעלמא, כרפס ומרור. ואמנם יתכן שקאי אדלעיל, וכמו שהוא ברי״ף דכ״ה ע״א: מברך ברישא אמרור וכו׳ ואכיל וכו׳ ולבסוף אכיל בלא ברכה וכו׳ ואמאי מטבלי תרי זימני כדי שיראו התינוקות וישאלו. ועי״ש במלחמות שהבין מלשון זה שד׳ הרי״ף דיוצא בטיבול ראשון וטיבול שני כדי שישאלו, אבל רבינו מפרש שיוצא בשני וכדי שישאלו קאי על הראשון. ועי׳ חזו״א סי׳ קכד עמ׳ ריג לדקי״ד ע״ב.
ג יודעים.
ד רשב״ם במשנה קיד סע״א פירש שהשינוי המתמיה הוא עצם הטיבול קודם סעודה, ורבינו נראה שמפרש שהשינוי הוא שמטבל פעמיים [וכלשון השאלה במשנה קטז ע״א ׳שתי פעמים׳]. ובא רבינו להסביר שאע״פ שאמירת מה נשתנה היא לפני טיבול שני והיכי ידעי למתמה, וע״ז קאמר כי הטיבול השני ידוע להם ׳קודם שיראוהו מטבל שכן נהוגין כל השנה׳ (לשון ראבי״ה) ולכן כשרואין שמטבל לפני ברכת המוציא, מתמיהין. (כל הדיבור הובא בראבי״ה סעיף כז).
ה מימרא דרב ספרא קטז ע״א. וכפירוש רבינו כ״ה בפירוש רש״י להגדה: חיובא לדרדקי, שהרי הנער שאל כל אלו הדברים. וכיון לזה בס׳ מצא חן הו״ד באמה״ת עמ׳ תשד. ודלא כפי׳ רשב״ם שפי׳: הא משום הכירא דתינוקות כדי שישאלו עבדינן.
הערות
Gemara
Peirush