¹ ומשמע לפי רשב״ם שלרב חסדא יוצא יד״ח המצוה בטיבול הראשון (מפני שמצוות א״צ כונה, או שצריכות כונה וצריך לכוון באכילה הראשונה כדי שיוכל לברך עליה ולא אחר שמילא כריסו, ראה מאירי בעמ׳ הקודם ורמב״ן במלחמות ה׳ כאן), והטיבול השני הוא כדי שישאלו. אבל תוס׳ ד״ה מתקיף חלק על רשב״ם, ונקט שגם לפי רב חסדא יוצאים יד״ח רק באכילה השניה ולא בראשונה, מפני שמצוות צ״כ. וראה בבירור השיטות בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##. [וצ״ע המבואר לקמן ברשב״ם קיט, ב ד״ה אין מפטירין, שמשמע שנקט כתוס׳, שיוצאים יד״ח בטיבול השני, והעיר בזה בהעמק שאלה (שאילתא קנד אות ב) ובכמה מספרי זמננו].

² קכ, א.

³ חידוש הוא, שהרי גם מ״ד ״מצוות אין מבטלות״ נוקט (בדאורייתא ודרבנן) סברת ״ביטול מצוות״ מפני ביטול הטעם, כמבואר ברשב״ם בסמוך, וא״כ מה לי דאורייתא או דרבנן. בשו״ת חת״ס יו״ד סי׳ צו ביאר כוונתו ע״פ הר״ן בנדרים נב, א ששני דברים שווים אינם מבטלים זא״ז אלא מחזקים זא״ז, וכל קיום מצוות ה׳ ענין אחד הוא. וראה גם בדבר שמואל כאן. וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.

⁴ וכ״כ (למ״ד ״מבטלות״) רש״י כאן ורש״י בזבחים עט, א ד״ה הלל, ותוס׳ שם עח, א ד״ה אלא. ומבואר שענין הביטול הוא מפני ביטול הטעם, וכן מבואר בתוס׳ לקמן עמ׳ ב (ד״ה ידי מצה) שדן בחילוק בין סוגייתנו שהמרור מבטל את המצה לבין הסוגיה בבלע מצה ומרור שידי מצה יצא וידי מרור לא יצא. ושם נפק״מ שהביטול הוא רק בלעס ולא בבלע. וכן משמע כסברא זו בסוגיה בזבחים עט, א שהשוו ביטול באיסורים לביטול במצוות, וראה בדבר שמואל כאן. [ויש אחרונים שבארו שהכוונה לביטול ממשות המצה, שהרי מבואר לקמן עמ׳ ב שאין צריך טעם מצה ולכן ״בלע מצה יצא״ (והוא חיסרון רק באדם האוכל). וראה ברכות לח, ב לגבי מצה מבושלת ״בעינן טעם מצה״ (והוא חיסרון במצה עצמה), ובחידושי הרשב״א שם הוכיח גם מסוגייתנו שצריך טעם מצה, וראה בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##. וראה לגבי נידון הטעם בסוגייתנו מש״כ כאן בדבר שמואל ובאוצמ״ה טור תרא והערה 19. וע״ע בחידושי רבינו דוד לגבי ביטול הטעם של המצה מפני טעם המרור]. וע״ע בנספח כאן מהו הנידון של מצוות מבטלות זא״ז אם הסברא היא ביטול הטעם. והמאירי ומהר״ם חלאוה בשם הרמב״ן נקטו שיטה אחרת מרשב״ם, שהביטול של סוגייתנו הוא מצד מעלת וחיבת המצוות לקיימן כל אחת לחוד.

⁵ [כ״ה ברוב כתה״י ור״י אלמדארי. בדפו״ר: מצה פסח, מצה ומרור (ואין כך בכתה״י). בכת״י מו ומס-2 נשמט לגמרי ״פסח ומצה ומרור״]. וכ״כ רש״י כאן ורוב הראשונים, שכורכין שלושתן ביחד, והוא ע״פ התוספתא פסחים פ״ב הט״ו וירושלמי חלה פ״א ה״א. ודנו הראשונים איך ניתן לבלוע שלושה כזית בבת אחת, והרי בית הבליעה מחזיק כביצה, ראה במרדכי דף לח, ב בדפיו ובשו״ת תרוה״ד סי׳ קלט. [אבל הרמב״ם הל׳ חמץ ומצה פ״ח הל׳ ו-ז כתב שכורך את המצה ומרור, ואח״כ אוכל את הפסח, ועיי״ש בראב״ד ובלח״מ. וראה בהרחבה בביאור שיטתו בהערת המהדיר על רבינו חננאל כאן ובאוצמ״ה טור תרח-תרט].

⁶ ״בבת אחת״ אינו ציון זמן אלא של מצב חיבור.

⁷ משנה עירובין פ״י מי״ד (קג, ב) וברייתא שבת קכ, ב. וצ״ב כוונתו, וראה מש״כ בנספח בסוף ספרנו עמ׳ ##.

⁸ ולפ״ז ״יאכלוהו״ היינו גם המצה והמרור, ומבואר לפ״ז שגם במרור נאמר דין ״אכילה״ וצריך כזית, ולא סובר כמשמעות הרא״ש סי׳ כה שרק מפני הברכה ״על אכילת״ צריך כזית, וראה תרוה״ד פו״כ סי׳ רמה (שו״ת כתב סופר או״ח סי׳ פו ושו״ת תורת חסד או״ח סי׳ מט אות י).

⁹ אותו (רק בדפו״ר, ובכתה״י אינו).

¹⁰ שמות יב, ח. והוא בענין פסח מצרים, ובגמ׳ הביאו את הפסוק ״על מצות ומרורים יאכלוהו״ (במדבר ט, יא) בענין פסח שני. וראה ברש״ש ובאוצמ״ה טור תרט-תריא, וכן בתורה שלמה שמות יב אות קפג ובמילואים שם פרק כ.

¹¹ ברמב״ן שמות יב, ח מבואר שהכריכה אינה מעכבת ממה שכתוב ״על מצות ומרורים״ ולא ״עם מצות ומרורים״, וכעי״ז בהעמק דבר שם, וראה באוצמ״ה הערה 77 והערה 85.

¹² שאין לכרוך, מפני שמצוות מבטלות זו את זו, או שסוברים את הלימוד מהפסוק (ראה בהערה הקודמת) שדוקא כך בלי כריכה.

¹³ בכת״י ל נמחק כר׳ יוחנן ונכתב ״כדאמרינן״.

¹⁴ משמע כמש״כ הר״י מלוניל והמנהיג סי׳ פג שיש לפי רב אשי שלוש דעות: הלל שמצריך דוקא כריכה (ונראה שהוא לעיכובא, ותוס׳ ד״ה אלא נקט שהוא לכתחילה), רבנן דרבי יוחנן שדוקא כל אחד לחוד, ורבנן דברייתא שאפשר כך או כך. ומה שרשב״ם הוצרך לכך, הוא מפני שבלשון הגמרא משמע שרבי יוחנן ״קבלה היתה בידו״ (לשון הרז״ה והר״י מלוניל) שחכמים חולקים על הלל, גם בלי הברייתא, וכ״כ תוס׳ במרדכי ותוס׳ רא״ש. ונמצא בעוד מקומות שרבי יוחנן ס״ל ״חלוקים עליו חבריו״ ע״פ מסורת שבידו, ראה לגבי מלקות במכות, כג, ב ולגבי חליצה בגיטין עא, ב. [בלשון ערומים (הל׳ חמץ ומצה ח, ו) כתב שכן משמע מלשון הגמרא לעיל שאומרת בסתמא רק לפי הלל מצוות אין מבטלות זא״ז, אבל יש תנא שסובר שמצוות מבטלות זא״ז. וגם משמע כן מסוף סוגייתנו: ״השתא דלא אתמר הלכתא״ וכו׳, משמע שיש דעת רבנן שאינו יוצא יד״ח באופן של כורך]. תוס׳ ד״ה אלא כתב שלפי פירוש הקונטרס (רשב״ם) ״משבש רב אשי מילתיה דרבי יוחנן״. והיינו שלכא׳ רבי יוחנן מביא ראיה לדבריו מהברייתא, ולפי רשב״ם רבי יוחנן אומר (ע״פ ה״קבלה שבידו״) את דעת רבנן שאין לכרוך, ומביא ברייתא שהיא דעה אחרת, שאפשר לכרוך, והיינו ״שיבוש״. ועיי״ש בתוס׳ שיטתו שיש גם לפי רבי יוחנן אליבא דרב אשי רק דעה אחת של רבנן, שאין חובה לכרוך. וע״ע בבעה״מ, מלחמות ור״ד מבונפיל שהאריכו בזה.

¹⁵ לפי מה שביאר רב אשי.

¹⁶ רבנן אחרים, כמבואר ברשב״ם לעיל.

¹⁷ ונראה שכך גרסו רש״י ורשב״ם בגמ׳ ״אמצה לחודא״, שהרי כך נמצא בכל כתה״י של הגמרא שלפנינו, וכן בילקוט שמעוני (פרשת בא רמז קצז), בגאונים (הלכות גדולות עמ׳ קפ והלכות פסוקות עמ׳ פד) וראשונים (ר״ח, רי״ף, המנהיג, מהר״ם חלאוה, תוס׳ שבמרדכי ותוס׳ רבינו פרץ, אגודה ועוד). ולפ״ז העתיקו רש״י ורשב״ם את לשון הגמרא, וכן נראה מאריכות הציטוט ברש״י, שאינו ״דיבור המתחיל״ אלא ציטוט.

¹⁸ בפשטות כוונתו מפני שאז המרור מדאורייתא. וע״ע בגרי״פ על רס״ג מ״ע נא שביאר כוונת רשב״ם מצד הקרבן פסח.

¹⁹ בשו״ת רדב״ז (ח״ד סי׳ עח) כתב שכוונת רשב״ם לומר שרק דבר שדרכו לטבל במשקין חייב נט״י. וכן משמעות לשון הלכות גדולות (הל׳ ברכות פרק ו): ״אבל פירי דטיבוליהו במשקין הוא כגון סויקא ושתיתא צריך נט״י״. וראה על נידון זה בספר הבתים עמ׳ רפ ובמאירי ברכות קונטרס בית יד עמ׳ 219. [ועוד יתכן שכוונת רשב״ם לומר שרק דבר שטיבולו עבור אכילתו ולא לנקיונו וכדומה, ראה בברכ״י סי׳ קנח אות ה ואוצמ״ה כאן טור תרלח].

²⁰ מאכל שמעורב בו מי חלב, כמבואר לעיל מב, א, ומי חלב נחשבים ״משקה״ לענין טומאה, ראה מכשירין פ״ו מ״ה (פמ״ג סי׳ קנח א״א ס״ק ז). [וראה מש״כ בזה בשמועת חיים עמ׳ תצט, מדוע לא בטל ברוב].

²¹ יין שהחמיץ, ודינו נשאר כיין שהוא אחד משבעה משקין (ראה לקמן באוצמ״ה טור תרמ הערה 15 שנחלקו בכך אחרונים). [ויתכן שלכן רשב״ם הביא דוקא דוגמאות אלו, כותח וחומץ, לחידוש שעדיין נחשב כז׳ משקין. וע״ע ברמב״ם ובראב״ד (הל׳ טומאת אוכלין א, ד) שנחלקו האם רק ז׳ משקין מטמאין וצריכים נט״י, וע״ע באוצמ״ה כאן הערה 138 וגמ׳ שוטינשטין סוף הערה 23].

²² ראה לעיל יד, ב. ובתוד״ה כל שטיבולו האריך בטעם התקנה. [בתוס׳ כאן ד״ה כל דן בדברי הקונטרס: ״הוה להו הנך פירות כמו נהמא וצריך ליטול כמו בנהמא״, עיי״ש, והעיר ע״ז המהרש״א שאין הדברים לפנינו ברש״י או ברשב״ם. וגם בכל הכת״י אינו. ויתכן שהוא פירוש התוס׳ לדעת הרשב״ם, שסתימת לשונו מראה יותר כך שהוא ככל נט״י לפת שהיא כדי שלא יטמא המאכל, ואם סובר כתוס׳ היה צריך להודיענו קודם שבכלל יש דין שאסור לטמא את גופו].