ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים – דהא בני קטנים משמע. ועיכובא דגדולים פסולין לקמן יליף.
ת״ל תורים – לקמיה מפרש מאי תלמודא.
(1) 
וּמָה בְּנֵי יוֹנָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים תּוֹרִים שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים ת״ל תַּלְמוּד לוֹמַר {ויקרא א׳:י״ד} תּוֹרִים גְּדוֹלִים וְלֹא קְטַנִּים.
וּמָה בְּנֵי יוֹנָה שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים תּוֹרִים שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים If pigeons, which were not deemed fit when older, were deemed fit when younger, as the term “young pigeons” indicates that they are young, then with regard to doves, which were deemed fit when older, isn’t it logical that they were deemed fit when younger? Therefore, the verse states: “Doves,” meaning older and not younger.
ת״ר יכול יהו כל התורין כשרין וכל בני יונה כשרין, ת״ל מן התורים, ולא כל התורים, מן בני היונה, ולא כל בני יונה, פרט לתחלת הציהוב שבזה ושבזה.
מאימתי תורין כשרין, משיזהיבו. מאימתי בני יונה פסולין, משיצהיבו. פירו׳, כשמתחילין כנפיהן להצהיב הוא תחילת גדלותן, וכשהאדימו כבר כזהב הוא גמר גדולתן, והילכך משיזהיבו כנפיהם נקראין גדולים וכשרין בתורין, וכשמתחילין להצהיב פסולין בזה ובזה, דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו.
ודברים שנכנסו בגמרא תחת משנה זו ממה שלא ביארנוהו במשנה אלו הן אע״פ שביארנו במשנה שבני יונה קטנים כשרים לא קטנים מכל וכל אפי׳ בני יומן אלא משיעלעלו ופירושו משיהא דמן מצוי עד שכשאדם עוקר נוצה גסה מבין כנפיו מוצא עקר הנוצה מתמלאת דם ומאותה שעה כשרים לקרבן עד שיצהיבו:
בד״ה אצטריך קרא כו׳ משום דאינו יכול לסמוך אע״ג דסמיכה לא מעכבא כו׳ עכ״ל מתוספות דרפ״ב דיומא היכי ליעבד לסמוך דלמא אשה הוה וקא עביד עבודה בקדשים לא לסמוך כו׳ עכ״ל ואפי׳ למ״ד סמיכות נשים רשות היינו בהקפת יד כדאיתא בפ״ב דחגיגה אבל בפ׳ ר״א דמילה כתבו התוספות דאינו יכול לסמוך דהיכי נעביד מספיקא לא מייתי על תנאי דאם נקבה היא תהא עולת נדבה דלא ליהוי חולין בעזרה דהא עולת ראייה לא בעי סמיכה כו׳ עכ״ל והוא תמוה דבפ״ב דביצה וחגיגה מוכח דעולת ראייה בעי נמי סמיכה וכ״כ הרמב״ם וצ״ע:
ומה בני יונה שלא הוכשרו בגדולים, שהרי ״בני״ משמעו קטנים — הוכשרו בקטנים, תורים שהוכשרו בגדולים — אינו דין שהוכשרו גם בקטנים? תלמוד לומר: ״תורים״, ללמד: גדולים דווקא ולא קטנים.
If pigeons, which were not deemed fit when older, were deemed fit when younger, as the term “young pigeons” indicates that they are young, then with regard to doves, which were deemed fit when older, isn’t it logical that they were deemed fit when younger? Therefore, the verse states: “Doves,” meaning older and not younger.
הכל
(2) בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים שֶׁיָּכוֹל וַהֲלֹא דִּין הוּא וּמָה תּוֹרִים שֶׁלֹּא הוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים הוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים בְּנֵי יוֹנָה שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּקְטַנִּים אֵינוֹ דִּין שֶׁהוּכְשְׁרוּ בִּגְדוֹלִים תַּלְמוּד לוֹמַר בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים וְלֹא גְּדוֹלִים.
The baraita continues: Young pigeons must be younger and not older, as one might have thought: And couldn’t this be derived through an a fortiori inference: If doves, which were not deemed fit when younger, were deemed fit when older, then with regard to pigeons, which were deemed fit when younger, isn’t it logical that they were deemed fit when older? Therefore, the verse states: “Young pigeons,” meaning younger and not older.
ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים – תימה כיון דאכתי לא קיימא לן דבני יונה הוי קטנים דוקא א״כ מנא ליה דתורים לא הוכשרו בקטנים דהיא גופה לא ידעינן אלא מדומיא דבני יונה ויש לומר דהכי קאמר דאי מצית למילף מדוכתא אחרינא דתורים משמע גדולים הוה אמינא מק״ו דבני יונה אפילו גדולים ובקונטרס פירש דלא בעי אלא לעיכוב מנלן דהוה לן למילף מק״ו דלא מעכבא אבל לעולם לשון תורים משמע גדולים וקשה לפירושו דאי משמע גדולים היכי בעי למדרש בק״ו לאפוקי קרא ממשמעותיה ולמימר דלא מעכב.
ועוד דורשים: ״בני יונה״ שהזכיר הכתוב כוונתו — קטנים דווקא ולא גדולים. והוצרך לכך, שכן יכול היית לומר: והלא דין הוא, ומה תורים שלא הוכשרו בקטנים, שלא נאמר בהם ״בני״ — הוכשרו בגדולים, בני יונה שהוכשרו בקטנים — אינו דין שהוכשרו גם בגדולים? לכך תלמוד לומר: ״בני יונה״, ללמד: קטנים דווקא ולא גדולים.
The baraita continues: Young pigeons must be younger and not older, as one might have thought: And couldn’t this be derived through an a fortiori inference: If doves, which were not deemed fit when younger, were deemed fit when older, then with regard to pigeons, which were deemed fit when younger, isn’t it logical that they were deemed fit when older? Therefore, the verse states: “Young pigeons,” meaning younger and not older.
הכל
(3) מַאי תַּלְמוּדָא אָמַר רָבָא לָא לִישְׁתְּמִיט קְרָא וְלִכְתּוֹב מִן בְּנֵי הַתּוֹרִים אוֹ מִן הַיּוֹנָה.
The Gemara asks: What is the biblical derivation of these matters? Rava said: It is derived from the fact that it is not found that the verse would deviate from the norm and write: Of young doves, or of pigeons; rather, the wording in the Torah is always “of doves” or “of young pigeons.” Evidently, doves must be older and pigeons must be younger.
דלא לישתמיט קרא וליכתוב מן [בני] התורים או מן (בני) היונה וכו׳ כמה פעמים בתורה [כתיב] מן התורין או מן בני היונה לא לישתמיט קרא פעם א׳ וליכתוב מן בני התורים או מן היונה. אלא מדכתב מן התורים או מן בני היונה ש״מ תורים גדולים בני היונה קטנים ותחילת הציהוב כו׳ כשמתחילין לצהב הנוצה לענין תורים עדיין קטנים ולענין בני יונה חשובים גדולים ושניהם פסולין:
מאי תלמודא – כלומר מאיזה מקרא אנו לומדים נהי נמי דבני משמע קטנים מיהו עיכובא מנלן דלא מרבינן גדולים מק״ו.
לא לישתמיט קרא – אי סלקא דעתך גדולים נמי כשרים מכל הנך קראי דמשתעו בקינים כגון האי דנדבה ובשמיעת קול וביולדת ובזב ובזבה ובמצורע לא לשתמיט חד קרא דנכתוב מן בני התורים או מן היונה ומדכתיב בכולהו בני ש״מ לעכב.
לא לשתמיט קרא כו׳ – על כרחיה לאו משום דאיכא הרבה מקראות קא דריש דאפילו לא היה כתוב אלא בחד דוכתא תורים ובני יונה הוי מצי למדרש מדכתיב בהאי בני יונה ובהאי לא כתיב בני דלמה יש לו לפסוק לייתר לשונו ולכתוב בני בחנם והא דנקט דלא לשתמיט לרבותא בעלמא נקטיה.
ה״ג לא לישתמיט קרא וליכתוב מן התורים או מן היונה. כלומר ולמה שנה עליו הכתוב בכל מקום לומר בני, ש״מ לעכב. ואקשינן ואימא בני יונה דכתב רחמנא בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים, פי׳ לפי שבני יונה שנה בהן הכתוב לומר בני לעכב אבל תורים אורחיה דקרא הוא ותור בן יומו נמי בכלל תורים הוא. ומפרקינן דומיא דבני יונה.
ויש גרסא אחרתא לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים או מן היונהב. ואינה מחוורת, שא״כ היאך חזרו והקשו תורים אי בעי גדולים אי בעי קטנים, הא אמרן דמדלא כתיב בני דוקא הוא. וי״לג דהכי נמי קאמר, שאין טעם זה עיקר משום דאורחיה דקרא הוא למימר הכי ולאו מיעוטא הואד.
א. בנדפס ובכי״ל: ויש דגרסי.
ב. וכן הגירסא לפנינו בגמ׳ – והיא גירסת רש״י. וכן גרס הראב״ד בפירוש לתו״כ ויקרא דיבורא דנדבה פרק ח ה״ג והרא״ה, הובא בשטמ״ק לעיל ע״א (עמ׳ תרנד). ובחידושי הרשב״א הביא לשון גירסא זו: ׳ולכתוב מן בני התורים או מן בני היונה׳. ודחאה כדלהלן.
ג. קושית רבינו הובאה בחידושי הרשב״א וחידושי הר״ן, אבל לא הביאו תירוצו. וראה שטמ״ק שם עמ׳ תרנג והערה 98.
ד. ראה חידושי הרא״ה, הובא בשטמ״ק שם עמ׳ תרנד.
הכי גרסינן: לא לישתמיט קרא ליכתוב מן התורים או מן היונים. והכי קאמר מאי תלמודיה דיונים קטנים דוקא ולא גדולים, אימא כי כתיב בני לרבות אפילו קטנים. ואהדר ליה אם איתא דלרבות קטנים, ליכתוב בחד דוכתא מן התורה או מן היונים, דאז ודאי הוה משמע דיונים נמי גדולים כתורים, ובני יונה לאשמועינן דאפילו קטנים כשרים, אף על גב דתורים אינן כשרין קטנים, והיינו דהדר אקשינן ואימא יונים דכתיב בהו בני קטנים אין גדולים לא תורים אי בעי גדולים ליתי אי בעי קטנים ליתי, דאלמא הא דאמרינן לא לישתמיט אבני יונה קאי, דאי אתורים מאי קא מקשה. ואימא תורים בין גדולים בין קטנים דהא אמרן דאם כן לא לישתמיט קרא ולכתוב מן בני התורים, ומכאן ודאי ראיה דגרסת הספרים דגרסי לא לישתמיט קרא ונכתב מן בי התורים או מן (בני היונה) [היונים] ליתא.
ושואלים: מאי תלמודא [מהו הלימוד], מהיכן בדיוק אנו למדים? אמר רבא: מכך שלא מצאנו לישתמיט קרא ולכתוב [שישתמט המקרא ויכתוב] להיפך: ״מן בני התורים או מן היונה״, אלא בכל מקום נכתב תורים ובני יונה, ומכאן ש״בני יונה״ נאמר בדווקא — קטנים, ו״תורים״ בדווקא — גדולים.
The Gemara asks: What is the biblical derivation of these matters? Rava said: It is derived from the fact that it is not found that the verse would deviate from the norm and write: Of young doves, or of pigeons; rather, the wording in the Torah is always “of doves” or “of young pigeons.” Evidently, doves must be older and pigeons must be younger.
הכל
(4) אֵימָא בְּנֵי יוֹנָה דִּכְתַב בְּהוּ רַחֲמָנָא בְּנֵי קְטַנִּים אִין גְּדוֹלִים לָא תּוֹרִים אִי בָּעֵי גְּדוֹלִים לַיְיתֵי אִי בָּעֵי קְטַנִּים לַיְיתֵי דֻּומְיָא דִּבְנֵי יוֹנָה מָה בְּנֵי יוֹנָה קְטַנִּים אִין גְּדוֹלִים לָא אַף תּוֹרִים גְּדוֹלִים אִין קְטַנִּים לָא.
The Gemara objects: Say instead that with regard to pigeons, since the Merciful One writes: “Young,” this means younger birds, yes, older birds, no; but with regard to doves, if one wishes, let him bring older birds, and if he wishes, let him bring younger birds. The Gemara responds: Since doves and pigeons are always juxtaposed to one another in the Torah, it is derived that the halakha of doves is similar to the halakha of pigeons: Just as with regard to pigeons the halakha is younger birds, yes, older birds, no, so too with regard to doves, the halakha is older birds, yes, younger birds, no.
ואימא בני היונה דכתיב בהו בני – לעיכובא ודאי גדולים פסולין אבל תורים בין גדולים בין קטנים משמע הלכך אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי.
מה בני יונה – אינם כשרים בהכשר תורים.
אף תורים – אינם כשרין בהכשר בני יונה.
ושואלים: ושמא אימא [אמור כך]: בני יונה דכתב בהו רחמנא [שכתבה בהם התורה] ״בני״ כוונתו: קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אבל תורים, שנזכרו בלשון סתמית — אי בעי [אם רוצה] גדולים לייתי [יביא] אי בעי [אם רוצה] קטנים לייתי [יביא]! ומשיבים: צריך אתה לדון על תורים דומיא [בדומה] לבני יונה כיון שנזכרו עמהם בכל מקום, כדי להקישם זה לזה: מה בני יונה, קטנים — אין [כן], גדולים — לא, אף תורים, גדולים — אין [כן], קטנים — לא.
The Gemara objects: Say instead that with regard to pigeons, since the Merciful One writes: “Young,” this means younger birds, yes, older birds, no; but with regard to doves, if one wishes, let him bring older birds, and if he wishes, let him bring younger birds. The Gemara responds: Since doves and pigeons are always juxtaposed to one another in the Torah, it is derived that the halakha of doves is similar to the halakha of pigeons: Just as with regard to pigeons the halakha is younger birds, yes, older birds, no, so too with regard to doves, the halakha is older birds, yes, younger birds, no.
הכל
(5) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן יָכוֹל יְהוּ כׇּל הַתּוֹרִים וְכׇל בְּנֵי הַיּוֹנָה כְּשֵׁרִים תַּלְמוּד לוֹמַר מִן הַתּוֹרִים וְלֹא כׇּל הַתּוֹרִים מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה וְלֹא כׇּל בְּנֵי יוֹנָה פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁפָּסוּל מֵאֵימָתַי הַתּוֹרִים כְּשֵׁרִים אמִשֶּׁיַּזְהִיבוּ מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה פְּסוּלִין מִשֶּׁיַּצְהִיבוּ.
The Sages taught in a baraita: One might have thought that all the older doves or all the younger pigeons would be fit for sacrifice; therefore, the verse states: “Of doves,” and not all doves; “of young pigeons,” and not all young pigeons. This serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage, which are unfit as this, doves, and as that, pigeons. They are unfit as doves because they are not sufficiently old and as pigeons because they are no longer young. The tanna elaborates: From when are the doves fit? It is from when the color of their feathers turns a glistening gold. From when are the pigeons unfit? It is from when their feathers turn yellow.
ערך זהב
זהב – א(חולין כב:) מאמתי התורין כשרק משיזהיבו (א״ב פי׳ רש״י שיהו כנפי גופן גדולים ואדומים ומוזהבים כזהב).
א. [גאלד רעטליך.]
יכול יהו כל התורים כשרים – משיצאו מכלל קטנות.
ויהיו כל בני יונה כשרים – כל זמן שלא באו לכלל גדולים.
תחלת הציהוב – כשמתחילין לצהב כנפים שסביבות צוארם פסולים בזה ובזה דיצאו מכלל קטנים ונפסלו מבני יונה ולכלל גדולים לא באו שיוכשרו בתורים.
משיזהיבו – שיהא כנפי גופן גדולים ואדומים ומזהיבים כזהב.
משיצהיבו – משיתחילו לצהב.
תנו רבנן [שנו חכמים]: יכול יהו כל התורים הגדולים וכל בני היונה הקטנים כשרים? תלמוד לומר: ״מן התורים״ (ויקרא א, יד) — ולא כל התורים, ״מן בני היונה״ (שם) — ולא כל בני יונה, פרט לתחילת הציהוב של נוצות הצואר שבזה ושבזה שפסול, בתורים — מפני שאינם גדולים דיים, ובבני יונה — מפני שיצאו מכלל קטנים. ומפרטים: מאימתי התורים כשרים — משיזהיבו, משעה שצבע הנוצות מבריק, מאימתי בני יונה פסולין — משיצהיבו הנוצות.
The Sages taught in a baraita: One might have thought that all the older doves or all the younger pigeons would be fit for sacrifice; therefore, the verse states: “Of doves,” and not all doves; “of young pigeons,” and not all young pigeons. This serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage, which are unfit as this, doves, and as that, pigeons. They are unfit as doves because they are not sufficiently old and as pigeons because they are no longer young. The tanna elaborates: From when are the doves fit? It is from when the color of their feathers turns a glistening gold. From when are the pigeons unfit? It is from when their feathers turn yellow.
הכל
(6) תָּנֵי יַעֲקֹב קָרְחָה מֵאֵימָתַי בְּנֵי יוֹנָה כְּשֵׁרִים מִשֶּׁיְּעַלְעוּ הוּא תָנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ {איוב ל״ט:ל׳} אֶפְרוֹחָיו יְעַלְעוּ דָם אֵימַת אָמַר אַבָּיֵי במִכִּי שָׁמֵיט גַּדְפָּא מִינֵיהּ וְאָתֵי דְּמָא.
Ya’akov Korḥa taught a baraita: From when are pigeons fit? It is from when ye’alu. He teaches the baraita and he states its explanation: The reference is to that which is stated: “Its fledglings will suck up [ye’alu] blood” (Job 39:30). When is that? Abaye said: It is from the stage when one plucks a feather from it and blood emerges.
ערך עלעל
עלעל – א(כלאים פרק ז) הרוח שעלעלה את הגפן על גבי תבואה פי׳ סיערה תרגום רוח סערה רוח עלעולא (חולין כב:) מאימתי בני יונה כשרין משיעלעלו הוא תני לה והוא אמר לה ואפרוחיו יעלעו דם אימתי אמר אביי מכי שמיט גדפא ואתי מיניה דמא.
ערך חטר
חטר – ב(חולין כב) עור חטורת גמל הרכה. (בכורות מג.) ובעלי חטורת רבי יהודה מכשיר וחכמים פוסלין פירוש הוא גבנון של גמל על דבשת גמלים תרגום על חטרייא גמליא.
ערך חמץ
א. [אומהערטרייבען, ברעכן.]
ב. [הויקער.]
ג. [זויער פפלאנצע.]
מאימתי בני יונה כשרים – דביום שנולדו מאוסים הן ומאימתי כשרים.
משיעלעו – כדמפרש לקמיה.
הוא תני לה – שונה היה המשנה מפי רבו משיעלעו והוא אמר לה מפרש המשנה מדעתו דמשיעלעו לשון אפרוחיו יעלעו דם משיהא להם דם מצוי בבשר דכי שמיט גדפא מיניה אתי מיניה דמא.
יעלעו דם – צלע מתרגמינן עילעא והיינו משיעלעו דשמיט גדפא ואתי דם מצלעות ומנחם פתר במחברת יעלעו דם ענין בליעה כמו (עובדיה א) ושתו ולעו.
תני [שנה] יעקב קרחה ברייתא: מאימתי בני יונה כשרים? משיעלעו. הוא תני לה [שנה אותה] את הברייתא הזו, והוא אמר את הפירוש לה, שהכוונה היא למה שנאמר ״אפרוחיו יעלעו דם״ (איוב לט, ל). ושואלים: אימת [מתי] הזמן הזה? אמר אביי: מכי שמיט גדפא מיניה ואתי דמא [משלב שכאשר שומט, עוקר, נוצה ממנו יוצא דם], שהדם מצוי בו.
Ya’akov Korḥa taught a baraita: From when are pigeons fit? It is from when ye’alu. He teaches the baraita and he states its explanation: The reference is to that which is stated: “Its fledglings will suck up [ye’alu] blood” (Job 39:30). When is that? Abaye said: It is from the stage when one plucks a feather from it and blood emerges.
הכל
(7) בָּעֵי רַבִּי זֵירָא הָאוֹמֵר הֲרֵי עָלַי עוֹלָה מִן הַתּוֹרִים אוֹ מִן בְּנֵי הַיּוֹנָה וְהֵבִיא תְּחִלַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה מַהוּ גסְפֵיקָא הָוֵי וְנָפֵיק אוֹ דִילְמָא בְּרִיָּה הָוֵי וְלָא נָפֵיק.
§ Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering of doves or of pigeons, and he brought birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage of this, doves, and of that, pigeons, what is the halakha? Is it a case of uncertainty whether it is considered older or younger, and therefore when he brings both he fulfills his obligation, as one of the birds was fit for sacrifice; or perhaps a bird at the beginning of the yellowing is an entity in and of itself and is neither older nor younger, and he does not fulfill his obligation?
מן התורים או מן בני היונה – מאיזה מהן שארצה והביא משניהן תחלת הציהוב מהו יצא ידי נדרו או לא. הא דתנן תחלת הציהוב פסול בשניהם משום ספיקא הוא שמא גדולים שמא קטנים הלכך הנודר תורים לא יצא שמא קטנים הם והנודר בני יונה לא יצא שמא גדולים הם אבל זה שנדר איזה שירצה והביא שניהם יצא ממה נפשך אם גדולים הם יצא משום תורים ואם קטנים הם יצא משום בני יונה.
או דלמא – לא גדולים נינהו ולא קטנים הוו אלא בריה בעלמא הוו דיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו.
והביא תחלת הציהוב שבזה ושבזה מהו ספיקא הוי ונפיק – וא״ת כיון דממה נפשך האחד פסול היאך יכול להקריב וי״ל דמיבעיא ליה כגון דאם עבר כהן והקריב אי נמי כיון שהביאן ליד הכהן יצא ידי נדרו מאחר דמ״מ האחד מהן ראוי להקריב וי״מ דבבמה איירי דמשמע בירושלמי דמסכת מגילה שכל עופות כשרין בבמה ואפילו תרנגולים ואפילו חיה ולא מיעט אלא טמאין וליתא דהתם מיירי בבמה לבני נח דבהדיא יליף לה בסוף זבחים (דף קטו:) מויבן נח מזבח ויקח מכל הבהמה הטהורה וגומר אבל בשאר במות איכא למ״ד דאין שום עוף קרב בבמה ואפילו תורים ובני יונה ועוד דקאמר בירושלמי דעולה אינה צריכה הפשט ונתוח ובסוף זבחים (דף קכ.) חשיב דשוותה במה גדולה לבמה קטנה לענין הפשט ונתוח אלא ודאי בירושלמי איירי בבמת בני נח.
תוס׳ ד״ה והביא וכו׳ א״נ כיון שהביאן ליד הכהן. עיין משנה למלך פי״ד מהל׳ מעה״ק הל׳ ה ועיין לקמן דף קלט ע״א ברש״י ד״ה דמיחסר הקרבה:
א בבירור מעמדו של שלב הציהוב בבני יונה ובתורים, ששנינו במשנה שהוא פסול, בעי [שאל] רבי זירא: האומר ״הרי עלי עולה מן התורים או מן בני היונה״, מאלו מהם שארצה, והביא משניהם בשלב תחלת הציהוב שבזה ושבזה, מהו דינו? האם בשלב זה ספיקא הוי [ספק הוא] האם נחשב העוף גדול או קטן, ולכן כשמביא משניהם נפיק [יוצא] ידי חובת נדרו, שהרי או בני היונה או התורים כשרים הם. או דילמא [שמא] שלב זה של תחילת הציהוב כבריה בפני עצמו הוי [הוא], שהעוף בשלב זה אינו נחשב קטן ולא גדול, ואם כן, גם אם הביא משניהם לא נפיק [אינו יוצא] ידי חובת נדרו?
§ Rabbi Zeira raises a dilemma: With regard to one who says: It is incumbent upon me to bring a burnt offering of doves or of pigeons, and he brought birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage of this, doves, and of that, pigeons, what is the halakha? Is it a case of uncertainty whether it is considered older or younger, and therefore when he brings both he fulfills his obligation, as one of the birds was fit for sacrifice; or perhaps a bird at the beginning of the yellowing is an entity in and of itself and is neither older nor younger, and he does not fulfill his obligation?
הכל
(8) אָמַר רָבָא תָּא שְׁמַע פְּרָט לִתְחִילַּת הַצִּיהוּב שֶׁבָּזֶה וְשֶׁבָּזֶה שֶׁפָּסוּל אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא בְּרִיָּה הָוֵי שַׁפִּיר אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ סְפֵיקָא הָוֵי אִיצְטְרִיךְ קְרָא לְמַעוֹטֵי סְפֵיקָא
Rava said: Come and hear proof from the baraita where it is taught that the verse: “Of doves or of young pigeons,” serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage that are unfit as this, doves, and as that, pigeons. Granted, if you say that a bird at that stage is an entity in and of itself, that works out well, as the verse serves to ensure that a bird at that stage of development will never be sacrificed. But if you say that it is a case of uncertainty, was it necessary for the verse to exclude a case of uncertainty?
אמר רבא תא שמע – מדאיצטריך קרא למעוטינהו.
אי אמרת בשלמא – אשמועינן קרא דבריה נינהו ואפילו היכא דליכא למיחש לספיקא כגון בבעיא דידן דפסול שפיר אתא קרא.
אלא אי אמרת ספיקא נינהו – וקרא לא פסלינהו אלא היכא דמיחייב תורין בהדיא או בני יונה בהדיא.
איצטריך קרא למעוטי – מי איכא ספיקא קמי קודשא בריך הוא אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דקטנים נינהו אייתינהו בבני יונה וכיון דלא פשיטא לן לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתין לאכשורינהו.
איצטריך קרא למעוטי ספיקא – תימה דגבי קפץ אחד מן המנויין לתוכו דריש פ״ק דב״מ (דף ו:) דכולן פטורין דעשירי ודאי אמר רחמנא ולא עשירי ספק וגבי ספק קדמה בהרת לשער לבן ספק שער לבן קדם דרשינן בסוף נזיר (דף סה:) דטהור מדפתח בה הכתוב בטהרה תחלה דכתיב לטהרו או לטמאו ומיהו מהכא לא קשיא דהכא הכי פירושו איצטריך קרא למעוטי ספיקא שלא מיעט אותם ודאי אלא מספק דקאמר ספקא הוי ונפיק כשהביא מזה ומזה אבל התם כולם פטורין ודאי ולא מספק וכן ספק קדמה בהרת לשער לבן ודאי טהור אבל גבי כוי בפרק בתרא דיומא (יומא עד.) מכח פירכא מדאיצטריך קרא לרבויי ספקא קאמר דכוי בריה הויא ולא ספקא והשתא מנא ליה דלמא לעולם ספקא הוי ואצטריך לרבויי מכל חלבו לאסור ודאי חלבו ולא מספק וכן בפרק שתי מדות (מנחות דף צא:) גבי פלגס דבסמוך וי״ל דכל ספקא דאי אפשר להתברר כמו גבי בהרת ומעשר דלפעמים שהוא כך ולפעמים שהוא בענין אחר שייך למעוטי מקרא שפיר מטעם שהם ספק אבל הכא אפשר לברר ספקא זו דכל תחלת הציהוב שוין וקמי שמיא גליא אם הם קטנים או גדולים וכן בכוי ופלגס כולן שוין הלכך לא אתא קרא למעוטי מטעם שהם ספק שאינו ספקא קמי שמיא וכן בסוף על אלו מומין בבכורות (דף מא:) גבי הא דתניא כשהוא אומר למטה הזכר שאין ת״ל אלא להוציא טומטום ואנדרוגינוס ופריך מני אילימא ת״ק ספק הוא איצטריך קרא למעוטי ספקא התם נמי פריך מאנדרוגינוס שכולן שוין או כולן זכרים או כולן נקבות וקמי שמיא גליא וא״ת והא רב סבר דאנדרוגינוס ספק כדאמרינן בסוף המפלת (נדה דף כח.) מדמטמא בלובן ובאודם ובסוף הערל (יבמות דף פג.) פסיק כרבי יוסי דלא הכריעו בו חכמים אם זכר אם נקבה ובריה בפני עצמה דקא״ר יוסי בברייתא לאו דוקא ואפ״ה ממעט ליה רב לענין ביאת המקדש מדכתיב (במדבר ה) מזכר ועד נקבה תשלחו זכר ודאי נקבה ודאית ולא טומטום ואנדרוגינוס והיכי אתא קרא למעוטי ספקא וי״ל דבההיא דרב תרי מיעוטי כתיבי דה״מ למכתב מזכר ועד אדם או מנקבה ועד אדם ואתי חד מינייהו לאנדרוגינוס וחד לטומטום ואם אנדרוגינוס הוא זכר אתי מזכר למעוטי מטעם שהוא משונה ואם הוא נקבה אתיא מנקבה למעוטי מטעמא שהיא משונה והא דפריך בבכורות גבי הא דממעט אנדרוגינוס מזכר הזכר יתירא דכתיב גבי עולה מני אי ת״ק ספקא הוא אתי קרא למעוטי ספקא התם פריך שפיר דאם בא למעוטי אפילו הוא זכר משום דמשונה הוא משאר זכרים א״כ מדממעט ליה מהזכר ש״מ דזכר הוא ולא ספק אלמא לא אתי כת״ק דאמר ספק הוא וא״ת והרי טומטום דיש מהן זכר ויש מהן נקבה וא״א לברר וקאמר רב חסדא בסוף על אלו מומין (בכורות דף מב.) סמי מכאן טומטום משמע דטעמא משום דספקא הוא ולא אצטריך קרא למעוטי וי״ל דקסבר רב חסדא דלא אתא קרא למעוטי מטעם ספק כיון דאם הוא זכר הרי הוא כשאר זכרים ולכך אין להעמיד המיעוט אטומטום כיון שיש להעמידו אאנדרוגינוס והכי פירושו התם מחלוקת באנדרוגינוס דלרבנן אינו בכור אבל טומטום דברי הכל קדוש מספק דהזכרים תקדיש דכתיב גבי בכור איכא לאוקומי למעוטי אנדרוגינוס ולא טומטום כדפירשנו ולכך פריך אלא מעתה בערכין יערך דלא נוקי הזכר אלא למעט אנדרוגינוס ולא טומטום אלמה תניא הזכר ולא טומטום ואנדרוגינוס ומשני סמי מכאן טומטום אע״ג דבערכין איכא תרין מיעוטי הזכר ואם נקבה צריכין תרווייהו לאנדרוגינוס דאי כתיב הזכר למעוטי ה״א דלא גרע מנקבה ויהיה בערך אשה וא״ת מאי פריך לרב חסדא מאם זכר ואם נקבה דכתיב גבי שלמים דאיכא תרי מיעוטי דאם מיעוט הוא כדאמרינן בפרק המפלת (נדה כח:) אם נקבה על כרחך למעוטי טומטום ויש לפרש דהתם גרסינן זכר או נקבה דכתיב בויקרא גבי שלמי צאן דהכי דרשינן להו בת״כ הנהו מיעוטי דכתיב בשלמים ובפ״ב דבכורות (דף טו:) ובתמורה (דף יז:) אבל אם זכר אם נקבה דכתיב גבי שלמי בקר דריש ליה בת״כ ובפרק ב׳ דבכורות (בכורות טו:) ובתמורה פרק אלו קדשים (תמורה יז:) לרבות ולד בעלי מומין ותמורת בעלי מומין והשתא פריך שפיר לרב חסדא דבההוא קרא לא כתיב אלא חד מיעוטא דהוי או למעט כמו או כשב פרט לכלאים וא״ת דלעיל אמרינן היכא דספק מחמת שאינו שוה איצטריך קרא למעוטי ובפ״ק דחגיגה (דף ד.) קאמר זכורך להוציא טומטום ופריך איצטריך קרא למעוטי ספיקא אע״ג דאין כולם שוין התם פריך משום דבלאו האי קרא הייתי פוטרו מן הראייה משום דאינו יכול לסמוך אע״ג דסמיכה לא מיעכבא מכל מקום לכתחלה צריך כדאשכחן בפסחים בפרק האשה (פסחים פח, ב) גבי חמשה שנתערבו עורות פסחיהם ונמצא יבלת באחד מהן דפטורין מלעשות פסח שני משום סמיכה ואע״ג דגבי בהמה שנמצאת מירושלים למגדל עדר אמרינן זכרים עולות נקבות זבחי שלמים ומקריב אותן בלא סמיכה לפי שאין מכירין מי הם בעלים שאני התם דקדושות כבר ואין להם תקנה בענין אחר וספק מצורע דמייתי אשמו ולוגו התם תיקון גברא שאני וא״ת דאשכחן קרא בשביל שלא נטעה אע״ג (דגבי) דקמי שמיא גליא בסוף אלו טרפות (חולין סו, ב) דפריך מכדי אנן אקשקשת סמכינן סנפיר דכתב רחמנא ל״ל ומשני אי כתב רחמנא קשקשת ולא סנפיר הוה אמינא מאי קשקשת סנפיר ואפילו דג טמא נמי השתא דכתב רחמנא סנפיר עד דאיכא סנפיר וקשקשת ויש לומר דלשון קשקשת משמע דבר שאינו שוה וחלק דבר שהיד מסכסכת בו וסנפיר כך הוא ונופל בו לשון קשקשת.
אלא אי אמרת ספיקא הוא איצטריך קרא למעוטי ספיקא. פירש״י ז״לא מי איכא ספיקא קמי קב״ה, אי פשיטא לך דגדולים נינהו אייתינהו בתורים ואי פשיטא לך דבני יונה נינהו אייתינהו בבני יונה, וכיון דלא פשיטא לךב לא הא ולא הא מהיכא תיסק אדעתיך לאכשורינהו. ולהאי פירושא ניחא הא דאמרינן במס׳ חגיגהג גבי זכורך להוציא טומטום ואנדרוגינוס, ואקשינן בגמ׳ בשלמא אנדרוגינוס איצטריך סד״א הואיל ואית ליה צד זכרות ליחייב קמ״ל בריה הוי, אלא טומטום ספיקא הוא, איצטריך קרא למעוטי ספיקא. והכי נמי קאמר דכיון דלא פשיטא לן ודאי לא מייתי עולת ראיהד שמא יביא חולין לעזרהה. ואינו מחוור שהיה לנו לומר שינדבו ויביא עולהז. ושמא אינו חייב לנדב בספק ראיהח. וההיא דאמרינן אם שער לבן קודם לבהרת טהור ספק טמא ר׳ יהושע קיהה ואמרינןט מאי קיהה קיהה וטהר משום דכתיב לטהרו או לטמאו, וק״ל אצטריך קרא למעוטי ספיקא, לא קשיא להאי פירושא, משום דאי לא מיעט רחמנא לחומרא אזלינן והייתי מטמא, לפיכך הוצרך הכתוב לטהר.
ואי קשיא לך הא דתניא בפ׳ ר׳ אליעזר דמילהי ערלתו ערלתו ודאי דוחה שבת ולא ספק ולא אנדרוגינוס ולא נולד בין השמשות ולא נולד כשהוא מהול דוחה את השבת אצטריך קרא למעוטי ספק ונולד בין השמשותכ, לא קשיא דעיקר קרא כי אתא למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא, ולמעוטי נולד כשהוא מהול אתא, ולמאן דאמר נולד כשהוא מהול חייב למעוטי אנדרוגינוס דבריה הוא, ותנא הוא דסמיך לכולהו ספיקי אקרא. ויש אומרים איצטריך סד״א שבת לגבי מילה כחול שווייה רחמנאל ושבת נדחיתמ וספק מילה לא תדחהנ קמ״ל.
ויש לפרש שכל שהוא ספק נולד מדעת בני אדם איצטריך קרא למעטו או לרבותו, כגון ספק שער לבן קודם לבהרת, וכגון נולד בין השמשות שאי אפשר לעמוד עליו מן התורה, אבל ספק תחלת הציהוב אפשר לעמוד עליו מן התורה אם דינו כגדולים או כקטניםס, וכיון שכן קשיא היכי ממעיט ליה רחמנא מגדולים ומקטנים, דאיע משום ספיקא מי איכא ספיקא קמי שמיא. ולשון איצטריך לאו דוקא, אלא היכי אפשר דמשום ספיקא ממעט ליה מתרויהופ. וכן גבי טומטום לאו דוקא, והכי פירושא, היכי ממעט ליה רחמנא, אדרבה יש לנו לדונו כדין ספקות שלנו דכיון דאפשר דאיש הוא חייב בראיה מן הדין והיאך מיעטו תורה. ומקצת נוסחאות נמי ראיתי כאן אתא קרא למעוטי ספיקא. וכן בפ׳ על אלו מומיןצ גבי בכור אתאק קרא למעוטי ספקא, כלומר ודאי חייב בבכורה.
א. ד״ה איצטריך.
ב. בנדפס: לן.
ג. ד, א.
ד. ובפמ״ג בספר שושנת העמקים (הובא באמרי בינה הל׳ שחיטה סי׳ כד) כתב דהיכא דחייב מן התורה להביא מחמת ספק לא הוי חולין בעזרה אלא דהוי חיוב ברור. והדברים צ״ב, עי׳ אמרי בינה שם שהאריך בדבר.
ה. ולכן אין טומטום מביא עולת ראיה מספק ולמה הוצרך למעטו. [הגרשז״ר (אות תלו) העיר מדברי רש״י כריתות כו, ב ד״ה ובדין שבמליקה אין איסור חולין בעזרה, ומדברי רש״י שם ז, ב ד״ה מביאה שמשמע שבעולת העוף איכא איסור חולין בעזרה. והגרר״ב העיר שמפורש בנזיר כט, א שחולין בעזרה שייך בעופות (וראה אחיעזר ח״ב סי׳ ז). וכל הדיון בזה אינו מובן אחר שכוונת רבינו היא לגמ׳ בחגיגה ולא לנדון לפנינו].
ו. כן הקשו בתוס׳ ותוס׳ הרא״ש חגיגה שם ד״ה אלא. ושם תירצו שא״א להביא בתנאי שמבטלו מסמיכה, שאם הוא אשה אינו סומך.
ז. כ״ה בנדפס. ובכי״ל ושטמ״ק בט״ס: ׳שלמים׳. ובכי״פ: ׳ינדב ויביא׳.
ח. ובחידושי הר״ן כתב כן בתורת ודאי. וכן במאירי חגיגה שם [ועי׳ משנת חיים חגיגה סי׳ ז אות ב]. ולכאורה הדברים צ״ב, למה לא יתחייב מכח הספק כמו בכל ספק דאורייתא. ועי׳ אמרי בינה שם שהקשה עליו מהמבואר בב״ב פא, ב דמבואר שם דבספק מביא ומקדיש, עיי״ש שהאריך בענין חיוב במ״ע במקום ספק.
ט. נזיר סה, ב.
י. שבת קלד, ב.
כ. בשטמ״ק: ׳למעוטי ספיקא׳. [בעל השטמ״ק קיצר ואינה נוסחא אחרת].
ל. בנדפס בט״ס: רבנן.
מ. כי״ל: נדחה.
נ. בחידושי הר״ן: ׳הלכך תדחה שבת וספק מילה לא תדחה׳. פירוש: שמצות מילה לא תדחה, אלא ימול בשבת.
ס. מעין חילוק זה כתבו התוספות בכמה מקומות: תוס׳ שבת קלו, ב ד״ה הזכר, תוס׳ ותוס׳ הרא״ש יומא עד, א ד״ה איצטריך, חגיגה שם, תוס׳ הרא״ש ב״מ ז, א ד״ה עשירי, תוס׳ בכורות מא, ב ד״ה ואתי. וכ״כ הר״ש משאנץ באגרתו לרמ״ה (אגרות הרמ״ה, הוצ׳ ר״י בריל, עמ׳ קטו), עיי״ש. [אבל הרמ״ה שם (עמ׳ קמה) השיב על הדברים: ׳מה לי הא מה לי הא, אי קמי שמיא גליא הא והא גליא, והוצרך הכתוב ללמדה לבני אדם, ולא נתנה תורה למלאכי השרת אלא לבנ״א שהם חסרי דעת׳]. אבל בעה״ת הוציאו מתוך חילוק זה שבמקום שקמי שמיא גליא לא הוצרך הכתוב לגלות לנו דינו, ואילו רבינו הוציא מחילוק זה שבמקום שקמי שמיא גליא, אי אפשר לומר שבא הכתוב למעטו. ועי׳ חידושי הרא״ה, הובא בשטמ״ק עמ׳ תרצ.
ע. בכי״ל: ואי.
פ. בתוס׳ להלן כג, א ד״ה כי איצטריך מובא פירוש רבינו אהרן מרגנשפורק, עיי״ש. וכתב בשטמ״ק כאן: ׳והאי פירושא בתרא דפריש הרמב״ן ז״ל אזיל נמי בשיטת הר׳ אהרן ז״ל דלקמן׳. ולהלן שם פירש דבריו (בשטמ״ק עמ׳ תרצג, בתוך פירוש שיטת רבינו אהרן): ׳ולפי שיטתו ז״ל... וי״ל דאפי׳ הוה כתיב מיעוטא באפי נפשיה אלא הוה ממעטי׳ ליה מתרויהו, אלא או מגדולים או מקטנים, ולא הוה ידעי׳ מהי מעטינהו, הילכך הוה אמינא דאם הביא משניהם הוה נפיק ממה נפשך, הילכך ודאי אי ברייה הוי ניחא שפיר דאיצטריך תרי מיעוטי, אלא אי אמרת ספיקא הוי למה לי תרי מיעוטי, והא קמי שמיא גליא אי גדולים הוו אי קטנים הוו ובחד מיעוטא סגי, ולמה לי דמעטינהו מגדולים ומקטנים. והכין פירש הרמב״ן ז״ל, וכדכתבי׳ לעיל׳. וראה פירוש תוס׳ רבינו פרץ שם עמ׳ תרפז.
צ. בכורות מא, ב.
ק. כן הוא לפנינו שם בגמ׳: ואתי קרא וכו׳.
אמר רבא, תא שמע [בוא ושמע] ממה ששנינו בברייתא, שהמיעוט ״מן התורים״ ו״מן בני היונה״, בא ללמד: פרט לתחילת הציהוב שבזה ושבזה, שהוא פסול. ומעתה, אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] כי בריה בפני עצמה הוי [הוא] — שפיר [יפה], מובן מדוע הוצרך הכתוב למעט, כדי שלא נבוא להכשירו כלל. אלא אי אמרת ספיקא הוי [אם אתה אומר שספק הוא], ורק משום כך אסרה המשנה להקריבו — וכי איצטריך קרא למעוטי ספיקא [הוצרך הכתוב למעט את הספק]?
Rava said: Come and hear proof from the baraita where it is taught that the verse: “Of doves or of young pigeons,” serves to exclude birds at the beginning of the yellowing of their neck plumage that are unfit as this, doves, and as that, pigeons. Granted, if you say that a bird at that stage is an entity in and of itself, that works out well, as the verse serves to ensure that a bird at that stage of development will never be sacrificed. But if you say that it is a case of uncertainty, was it necessary for the verse to exclude a case of uncertainty?
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.