וכן הזהירו רבותינו שלא להזדוג עם אחת מתשע מדות שלא לקלקל שורת הולדות שכל הנולדים בכיוצא באלו הם הם המקולקלים והרשעים והוא שאמרו בני תשע מדות אלו בני אמה ר״ל בני שפחה כנענית אף לאחר שנתגיירה מפני שמצויה בזנות בני שנואה שהיא מאוסה לו ובא עליה באקראי כמי שאינה אשתו אע״פ שאין בדעתו לגרשה בני נדוי שהוא מנודה ואסור בתשמיש המטה ובא עליה באיסור סופרים בני תמורה ר״ל שבא על אשתו וסבור שעל אחרת הוא בא בני מריבה כגון שמכה ובועל בני שכרות שמשמש בשעת שכרות בני גרושת הלב שדעתו לגרשה אע״פ שאינו שונאה בני ערבוביא כגון ששותה בכוס זה ונותן עיניו בכוס אחר בני חצופה שתובעת בפה ובמסכת כלה הוסיפו בהן בני ישינה ר״ל שבא עליה והיא ישינה וכן יש גורסין כאן בני אנוסה ר״ל שבא עליה בהכרח ומכל מקום נראה לי שבכלל מריבה היא ויש גורסין כאן בני משגעה ושיבוש הוא בספרים ובקצת ספרים גורסין אותו דרך סימן בני אסנ״ת משגע״ה ונוטריקון של אסנ״ת אמה שנואה נדוי תמורה ונוטריקון של משגע״ה מריבה גרושת הלב ערבוביא חצופה והה׳ במקום חי״ת:
ונשלם הפרק תהלה לאל:
פרק שלישי בע״ה:
ארבעה נדרים התירו חכמים וכו׳ אחר שביארנו בפרק ראשון מיני הנדרים ר״ל אותן שהן נדר גמור או כנוייהן והתפסותיהן וידותיהן שהוא החלק הראשון וביארנו בפרק שני אותם שאינם נדרים וכגון שהותפסו בדברים המותרים לגמרי או האסורים מצד עצמן וכן אותם שהותפסו בלשון המשותף לדבר הנדור ולדבר המותר לגמרי או האסור מצד עצמו שהוא החלק השני היתה הכונה בזה החלק לבאר ענין החלק השלישי בנדרים שהותפסו או נעשו כראוי בלשון נדר גמור ואע״פ כן אינם נדרים לסבות שהזכיר ולהתחיל בביאור החלק הרביעי במה שהוא נדר גמור אלא שלא נתפרשו בו כל הפרטים אי זה דבר נכלל באותו הנדר ואע״פ שרוב החלק הזה יתבאר בפרק ששי ובפרק שביעי אין הענין אחד והוא שבפרק זה ביארו הענין לבני אדם ר״ל אם נדר במולים אם הערלים בכלל ואם נדר ברואי חמה אם סומין בכלל וכן בכלם ובפרק ששי ובפרק שביעי יתבאר הענין במיני המאכל כגון נדר במבושל אם מותר בצלי ונדר מן הירק אם מותר בדלועים וכיוצא באלו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים אלו שהזכרנו הראשון בביאור הנדרים שהם מותרים והשני בשנדר בקצת בני אדם אם אחרים בכלל זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבואו בו קצת דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם וכן שיתגלגל בתוכו ענין היתר נדרים אע״פ שעקר מקומו בפרקים האחרונים כמו שיתבאר:
והמשנה הראשונה ממנו יתבאר ענין החלק הראשון והוא שאמר ארבעה נדרים התירו חכמים נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אנסים נדרי זרוזים היה מוכר חפץ אמר קונם שאני פוחת לך מן הסלע והלה אומר קונם שאני מוסיף לך על השקל שניהן רוצין בשלשה דינרין ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר לו כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר אמר הר״ם פי׳ זרוזין החזוק והכבוד ר״ל שהוא יכוין בנדר לחזק הכבוד ונדרי הבאי וכבר ידעת פעמים רבות שהסלע ד׳ דינרין ושקל חצי סלע וביאור דברי ר׳ אליעזר בן יעקב הוא כיון שהוא אומר הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומסרב בו ומדיר בו הרי אלו נדרי זרוזין והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה כלה יעמד בראש השנה ויאמר כל נדרי שאני עתיד לידור כל השנה כלה הרי זו בטל ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר וענין זה שהוא כאשר לא ישבע שיזכור שהוא כבר קדם וקיים זה התנאי בכונתו הנה כבר בטל הנדר אולם אם זכר התנאי אחר שלמות הנדר במדה מהזמן כדי שאילת שלום או יזכרהו בעת ההיא על הפסד והתנאי אשר התנה מתחלת השנה והקדים הנדר הנה יאמר הנדר וכן לו שיאמר כל נדר שאני עתיד לידור עד עשר שנים או מה שירצה וכן הדין בשבועה והלכה כר׳ אליעזר:
אמר המאירי ארבעה נדרים התירו חכמים פי׳ לא שהתירום לעשות כן לכתחלה אלא שאם נדרו אין כאן נדר ואין צריכין שאלה אפילו בעם הארץ והוא שאמרו בתוספתא שבפרק ראשון אף נדרים שאמרו מותרין מנין שלא יהא אדם נודר בהן על מנת לבטלם שנאמר לא יחל דברו לא יעשה דברו חולין הא לא נאמר התירו אלא שאם נדרו אין כאן נדר ואין צריכין שאלה ואם באו לישאל מודיעין אותן שאינן צריכין שאלה ומפרשן דרך כלל נדרי זרוזין נדרי הבאי נדרי שגגות נדרי אונסין ופירש בנדרי זרוזין היה זה מוכר חפץ ואמר קונם שאני פוחת לך מסלע כלומר קונם המעות מעכשו לכשאטלם אם אני פוחת מסלע והלה משיב קונם שאני מוסיף על שקל ר״ל קונם החפץ עלי מעכשו לכשאקחנו אם אני מוסיף משקל ונתפיסו שניהם לשלשה דינרין שניהן מותרין שלא נתכון כל אחד מהם אלא לזרז את חבירו ומותר ללוקח ליתן לו שלשה דינרין ולמוכר ליתנו בשלשה דינרין ואע״פ שדברים שבלב אינן דברים הכא אומדנא דמוכח הוא ובגמרא היו סבורים לפרש משנתנו שבזירוזין לדעת האומר שלא נתנה נזירות אלא להפלאה ר״ל שצריך שיהא הנדר מבורר בשעת הנדר והרי זה אינו מבורר שהרי אין הדבר ברור בשעת הנדר אם יתקיים המקח אם לאו שמא יתחרט זה מן המכר וזה מן המקח או שמא לא יזוז אחד מהם מדעתו ואין מתרצים זה לזה ליקח ואחר שדעתם היה בשעת הנדר זה בסלע וזה בשקל אלא שאחר כן נתפיסו לשלשה דינרין אין זה מבורר בשעת הנדר ולדעת חכמים מיהא הוי נדר הואיל ובדוקא נדרו ואמדו דעתם בכך בשעת הנדר ופירשו אחר כך שמשנתנו לדעת חכמים היא שאילו גמרו בדעתם בשעת הנדר זה לסלע וזה לשקל נדר גמור הוא אלא שמשנתנו פירושה שאף בשעת הנדר דעתם שוה לשלשה דינרים ואין פיהם ולבם שוה בנדרם ואף חכמים מודים שלא נעשה אלא דרך זירוז וזהו שאמרו מי קתני שניהם רצו כלומר רצו עכשו אע״פ שבשעת הנדר בגמר דעת נדרו ושניהם רוצים קתני כלומר אף בשעה שנודרים רוצים כל אחד בשלשה דינרין הא כל שבשעת הנדר נדרו בגמר דעת נדר גמור הוא ואסור לעבור עליו וכן בתלמוד המערב אמרו הדה דתימא בשאין מעמידין אבל מעמידין צריכין היתר ופירשו בקצת תוספות מעמידין שנושא ונותן עם אחרים שלא עם בעל המקח ומכיון שיש שם מעמידים על אותו שער והוא נודר על דבריהם נדר מדוקדק הוא אבל כשאומר מאיליו זה על משא ומתן שיש לו עם המוכר לבד אינו צריך היתר ויש מפרשים מעמידין שמחזיקין דבריהם הרבה עד שהדבר מוכיח שבכונה גמורה הם נודרים:
וכן שאלו בגמרא אמר ליה טפי מסלע ואמר ליה איהו בציר משקל נידרא הוי או זרוזין הוי ופירשו בו גדולי הרבנים שמכח דקדוק הלשון הם באים עליה כלומר שאמר לו סלע ופרוטה והלה משיבו שקל פחות מפרוטה שמאחר שמדקדקין בשיעור זה יש לדון שבדוקא נדרו ובגמר דעת או שמא אף זו מכלל זרוזין הוא ומכל מקום לשון הסוגיא ר״ל מה שהביאו ראיה בה משמועת קונם לביתך שאני נכנס אינו מוכיח כן ועוד שאם כן אף בזה פוחת מסלע וזה מוסיף בשקל היה יכול לאמרה אחר שאי אתה בא אלא מצד דקדוק בשיעור המנין אלא עיקר הפירוש הוא מה שפירשו בתוספות שנתרחקו זה מזה יותר מחצי השעור ומאחר שנתרחקו כ״כ ודאי בדוקא נדרו ופיהם ולבם שוה ואסור להם לעבור על נדרם או שמא אף זו דרך זריזות הוא ולא הובררה ומתוך כך פסקו רבים להחמיר ונראין הדברים להקל שדרך זירוזין זה לגדוש וזה למחוק עד שיבאו שניהם לדבר הממוצע:
ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל אצלו יאמר כל נדרים שאני עתיד לידור יהיו בטלים ושאלו בגמרא אדרבה כי שמע דאמר הכי לא אכיל בהדיה ותירץ הכי קאמר הרוצה שיאכל חבירו אצלו ומדירו ומסרב בו נדרי זרוזין הוא והרוצה שלא יתקיימו נדריו כל השנה יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד וכו׳ ופירוש הדברים הרוצה שיאכל חבירו וכו׳ הרי אלו נדרי זרוזין ר״ל שאם היה מסרב בו שיאכל עמו והלה אומר קונם עלי ככר זה אם לא תאכל עמי והלה משיב קונם עלי כך וכך אם אוכל בין אכל בין לא אכל שניהם פטורין שלא גמר זה דעתו בשעת הנדר להאכיל ולא זה שלא לאכול אלא שכל אחד מתכוין לזרז את חבירו להמשך לרצונו ומכל מקום יראה לי דוקא כשהקוראו מתחיל בכך שיודע הוא שרוב בני אדם נמנעים מלאכול אצל האחרים ואינו גומר בדעתו להעמיד את דבריו אלא שמזרזו בכך ואף זה עונהו כחכמתו ונודר שלא לאכול גם כן לזרזו שלא יתעקש בכך ולא בגמר דעת אבל אם זה שמפצירין בו נודר תחלה נדרו נדר וכמו שפירשנו במסרב בו לאכול ואמר שבועה שאוכל דלא אכילנא משמע ואין דנין אותו בזירוזין אלא שיש מפרשין שאין דין זרוזין בשבועה וכל שכן למי שמזקיק בה הזכרת השם שאין מזכירין את השם לזירוז ואף גדולי המחברים הזכירו את ארבעתם בנדרים ולא הזכירו בשבועות אלא אונסין ושגגות והבאי ומכל מקום בתוספות כתבו שאף שבועת זירוזין מותרת וכן היא בהדיא בתלמוד המערב ולדבריהם מיהא היה קשה לי מה שכתבתי במסרבין בו לאכול והוא אומר שבועה שאוכל שדנין אותו כאומר באיסור שבועה עלי מה שאוכל ואין מתירין אותו משום זירוזין אלא שאני מישבה בדרך שכתבתי והלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ואע״פ שתנא קמא חולק עליו כמו שיתבאר בגמרא:
ונתגלגל מזה לבאר דין אחר שאדם יכול לבטל בו כל נדריו אע״פ שאינם ממין אלו הארבעה והוא שאמר יאמר כל נדר וכו׳ וכבר ביארנו בה שבגמרא פירשו הרוצה שלא יתקיימו נדריו יעמוד בראש השנה ויאמר כל נדר שאני עתיד לידור הרי הוא בטל וראש השנה לאו דוקא אלא מפני שכונתו לומר שלא יתקיימו נדריו שבכל השנה הוא אומר כן בתחלת השנה ואחר שאמר כן כל שנדר אחר כן נדרו בטל ומה שאמר אחר כן ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר שאלו בה בגמרא אם הוא זוכר תנאו בשעת הנדר ואע״פ כן הוא נודר הרי עקר תנאו וקיים את נדרו ואמר אביי תני ובלבד שלא יהא זכור התנאי בשעת הנדר ונמצא הנדר בטעות שהרי אלו זכר התנאי נעקר התנאי ונתקיים הנדר וכן הלכה ואע״פ שרבא תרצה בדרך אחרת אין זה מחלוקת אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא הא כל שזוכר את התנאי בשעת הנדר נתקיים הנדר ומכל מקום ראיתי לגדולי הדור בענין דדוקא בשהתנה בדרך כלל כל שאני עתיד לידור וכו׳ אבל אם אמר בפרט כל שאני נודר לפלוני יהא בטל אע״פ שזוכר התנאי הנדר בטל ונראה לי הטעם מפני שעקר כונתו בזכירת התנאי היא ועל סמך אותו תנאי הוא נודר לו והרי הוא כעין מסירת מודעה וכן בהפך זה:
כתבו בתוספות דוקא בשבועות ונדרים שנשבע או נדר לעצמו אבל מי שהשביעו חבירו או הדירו אין תנאי מועיל כלום בין שזוכר את התנאי בין שאיני זוכרו שעל דעת חבירו הוא נשבע ונודר ומבטל הוא את תנאו ומכאן הורו ששבועות של ממון או של צבור אין תנאי מבטלם ורבא פירשה אף בזכור את התנאי בשעת הנדר כלומר זוכר שהתנה אבל אינו זוכר מה התנה ובכי הא צריך שיאמר על דעת ראשונה אני עושה וכשאמר כן נדרו בטל ופירש המשנה ובלבד שיהא זוכר בשעת הנדר שהתנה אלא שאינו יודע מה ושיאמר זכורני שהתנתי על דעת הראשונה אני עושה ואם לא אמר כן נתבטל התנאי ונתקיים הנדר:
ונמצא לענין פסק הדבר חלוק לשלשה דרכים שאם לא היה זוכר את התנאי כלל בשעת הנדר אין נדרו כלום אע״פ שזוכר אחר הנדר ואם היה זוכר בבירור נתבטל התנאי ונתקיים הנדר ואם זוכר שהתנה ואינו יודע מה התנה אם אמר על דעת ראשונה אני עושה ונתגלה לו אחר כך התנאי בטל נדרו ואם לא אמר כן נדרו קיים ואין דברי רבא מתיישבים בעיני לענין פירוש שאף בזוכרו בבירור אם אמר על דעת ראשונה אני עושה נדרו בטל ומה בינה לחבירתה ועוד אחר שאינו יודע מה התנה אם מענין נדר אם מענינים אחרים למה נדרו נדר כלל והרי זה אינו זכור כלל ואפשר לפרשו שהוא חוכך שעל בטול נדריו התנה וכל שלא אמר על דעת ראשונה אני עושה בטל תנאו ונתקיים נדרו ויש שאין גורסין בדברי רבא ולא ידע ממה התנה אלא שזכור בשעת הנדר שהתנה וכל שאמר על דעת ראשונה אני עושה ביטל נדרו ואם לא אמר כן נדרו קיים ולדעת זה לרבא אם אינו זוכר התנאי נדרו קיים שאם לא כן מה בין אביי לרבא אלא ודאי אביי חולק עם רבא ומתוך כך פסקו התוספות כרבא וכל שאינו זכור נתקיים התנאי ואין הדברים נראין אלא מר אמר חדא וכו׳ ואף גדולי המחברים הביאו דברי אביי ודברי רבא אלמא שהלכה כשניהם וכשיטתנו וכן עיקר:
ופירשו בגמרא שתנאים אלו אין מפרסמין אותם כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ומכח סוגיא זו מיחו קצת רבנים בנוסח כל נדרי שנמצא ברוב סדורים של יום הכפורים שלא יאמרוהו כלל ולא סוף דבר בנוסח הכתוב בסדורים שהוא על לשון עבר ונאמר בטעות כמו שנבאר בסמוך אלא אף על דעת מה שתקנוהו קצת רבנים על לשון עתיד והוא שיאמר בהם כל נדרי וכו׳ די נידור מיום הכפורים זה עד יום הכפורים הבא יהו בטלים וכו׳ וכל שיסכימו אחר כן בנדר או בחרם כל שלא זכרו התנאי נדריהם בטלים מדין הלכה זו ואף בזה מיחו בו שלא לפרסם את הדבר ויבא להקל ראש בנדרים וכמו שאמרו רב חנא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה רבא תנא סתם לה סתומי כדי שלא ינהגו קלות ראש בנדרים ואת דרשת לה בפירקא ויש מקילים בכך ר״ל לאמרו בלשון עתיד ואע״פ שאמרו שאין מפרסמין אותם ואם כן היאך אומרין אותם בבית הכנסת האידנא קילי נדרי או שמא לא אמרוה אלא לחשש עמי הארץ ועכשו אין עמי הארץ מצויים כל כך:
ומכל מקום הנוסח הכתוב בסדורים על לשון שעבר ר״ל די נדרנה וכו׳ מיום הכפורים שעבר עד יום הכפורים זה ושמוציאין ספר תורה מפני כך טעות הוא שהרי שליח צבור יחיד ואף כשממנין אותו לכך אינו יחיד מומחה שיתיר אלא כל שרוצים בכך אם על דעת רבים הוא אין לו הפרה אלא אם כן לדבר מצוה ואם אינו על דעת רבים ילכו אצל חכם ויפתח להם בפתח או בחרטה כל אחד לפי שיטתו ויתיר ואם אין חכם ילכו אצל שלשה הדיוטות במקום חכם ועוד ששליח ציבור מיהא אינו ניתר בכך שהרי בכלל ההסכמה הוא וכל הנדרים אדם מתיר חוץ מנדרי עצמו ולא עוד אלא שמאחר ששליח צבור ממונה מן הצבור ושליח שלהם הרי הוא כאלו הם אומרים כך וצריך שיתירו על ידי מי שאינו מהם או שיסתלק אחד מומחה או שלשה הדיוטות מכללם ויתירו עצמם בפני הצבור על ידי אחרים ואחר כך יתירו הם את האחרים ויש מקילין להתיר אף על ידי זקן שבעיר או שלשה מהם ומכח התוספתא כמו שיתבאר בפרק אחרון ממשנה הראשונה ויש מקומות שאומרין אותו בנוסח הכתוב וכן יש מקומות שכופלין אותו שלשה פעמים מפני שלשון היתר צריך שיאמר שלשה פעמים ודברים משובשין הם וכבר הרחיקום הגאונים שלא לאמרו שמאחר שהנדרים אינן בטלים בכך יש לחוש שמא יהו עמי הארץ טועים בכך לומר שנדריהם בטלים ויבא הדבר לידי זלזול חרמות ונדרים מצד שהם שומעים ביטול נדריהם לגמרי כלומר אם נדר נדרנו אין כאן נדר וכו׳ וכל אחד מיקל בו בנדריו:
וקצת גאונים מתירים לאמרו אלא שאין כוללין בו נדרי יחיד אלא נדרי צבור והסכמותיהם בנדר או בחרם ומפני שהצבור רשאים להתיר נדריהם לדעתם בלא שאלה וחרטה ובלא פתח ואפילו היה על דעת רבים ואף קצת קדמונינו כתבו במסכת שבועות שהגזירות והתקנות שאנו גוזרין על דעת המקום ועל דעת הקהל יש להם היתר אף בלא חרטה שכך הוא דעת הצבור שיתירו לכשירצו ודעת רבים מן הסתם חל על כל מה שהצבור נסכם אם לקיים אם לבטל וכל שהצבור נסכם עליו צורך מצוה הוא ומתוך שצורך ההפרה מפורסם אפשר להתירו אף על ידי עצמן אבל נדר ושבועה של יחיד אינו ניתר בדברים אלו ומכל מקום הרבה גאונים חולקים לומר שאף נדרי קהל והסכמותיהם וחרמותיהם לא ניתנה התרתן אלא על ידי שאלה וילכו אצל חכם וכו׳ על הדרך שכתבנו למעלה אבל מודים הם שיש להם היתר אף כשהוא על דעת רבים אלא שבקצת מקומות נוהגים להתיר שלא על ידי חכם ושאלה וחרטה אלא שמוציאים ספר תורה ומודיעים על ידי שליח צבור שהם נמלכים להתיר אותו הנדר מעיקרא ובספר תיקון שטרות לרב אלברצלוני כתוב שטר היתרא הוא בזמן שעשו בית דין או זקני הקהל כתב תקנה ביניהם ואסרו באי זה דבר שלא יעשה אחד מהם והחרימו ביניהם לימשך אותו דבר ביניהם באיסור זמן ידוע ואחר כך ראו ביניהם צורך שעה להתיר אותו דבר אם לקצת הזמן עליו אם לכלו אם לעולם כותבין כתב שהתירו אותו דבר כפי מה שהסכימו עליו שהותר נדרם בהסכמתם:
וכן יש מניעה מצד אחר בנסח כל נדרי שהזכרנו שהרי הוזכרה בנסח זה שבועה ומקילין מכחה בשבועותיהם וכתבו קצת רבנים שלא נאמר דין תנאי זה אלא בנדרים אבל בשבועות אין קולא זו נוהגת בהם כלל ואף בתלמוד המערב אמרו יש תנאי בנדר ואין תנאי בשבועה אלא שיש חולקים לדון כן אף בשבועות ודברי תלמוד המערב כגון דאסיק לאסקונדרי שמא דזוזי ואף בזו אין הלכה כן אלא אף בשבועה הוא כמו שביררנו במקומו ואף גדולי המחברים הזכירו מחלוקת זו בין הגאונים ולא הכריעו בה דבר מתוך כך ראוי לאדם שיסלק עצמו מן המחלוקת:
המשנה השנית נדרי הבאי אמר אם לא ראיתי בדרך הזה כעולי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד נדרי שגגות אמר אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל וששתה שאיני אוכל שאיני שותה ושכח ואכל ושתה קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכת את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה ראה אותם אוכלים תאנים אמר להם הרי הם עליכם קרבן נמצאו אביו ואחיו והיו עמהם אחרים בית שמאי אומרים הם מותרין ומה שעמהם אסורין בית הלל אומרים אלו ואלו מותרין אמר הר״ם אם לא ראיתי הוא חיוב לא שלילה כאלו אמר שראיתי ולא ירצה בו כקורת בית הבד בגדלו לפי שזה רוב המציאות ואין זה מהגוזמא אמנם ירצה בו על דמיונו ותמונתו וזה שקורת בית הבד היתה תמונתה אצלם כשיהיה לה שטח פשוט וגובה משולש וכל מה שיעלה יתדקדק כמו מצבה וזה התמונה בלתי נמצאת בחיות כמוהו בשוה ואמנם נמצא קרוב ממנו ושמרו כקורת בית הבד גוזמא:
אמר המאירי נדרי הבאי כיצד אמר קונם אם לא ראיתי וכו׳ כלומר קונם עלי ככר זה אם לא ראיתי חיל כיוצאי מצרים אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד כלומר שראה חיל גדול וקבל עליו קונם שראה חיל כיוצאי מצרים אע״פ שהוא מכיר שאין שם כיוצאי מצרים ושהנחש אינו כקורת בית הבד ושאלו בגמרא ומי לא הוי וכו׳ כלומר שנחש כקורת בית הבד אינו גוזמא והרבה נמצאים כן ובגמרא הזכירו אחד שנמצא בשני שבור מלכא שהיה יותר גם משיעור זה ופירשוה שגבו טרוף קא אמר כלומר גדול כקורה וכצורתו ר״ל שהוא טרוף ופירשו בו מנומר כקורת בית הבד שהיא טרוף מצד כתמים שבה מחמת ניצוצות של שמן ובגבו טרוף שאילו שאר המקומות אף כל הנחשים מנמרים ויש אומרים שהנחש אף גבו מנומר הוא ומתוך כך הסכימו לפרש בה כדברי תלמוד המערב שהזכירו במקום טרוף שבכאן מרובע ר״ל שטוח מלשון הטורף את גנו ופירושו כקורת בית הבד שתחתיתו שטוח והוא שהקשה כלהו נמי מטרף טרפי וכו׳ כלומר שאף הנחש תחתיתו שהוא בטנו שטוח ופירש שגבו טרוף ר״ל שאף גבו שטוח כקורת בית הבד ולא עגולי וקורת בית הבד עביה עשוי כצורת משולש ונמצא כל אחד משלשה צדדיו שטוח וזה אינו בצורת נחש אלא בטנו שטוח וגבו עגול וזה ראה נחש גדול שהיה נראה לו כן מעט והיה הדבר מחדש אצלו ואמר לגמרי שראהו כקורת בית הבד בגסות וברבוע ואף הוא מכיר שאינו כן ומתוך כך נדר הבאי הוא ר״ל לשון גוזמא שדרך מעולם בכך ושאלו בה בתלמוד המערב אם כן אף בנחש קטן כן ותירץ ארחא דתנא למתני מילא רבא דתנינן גמל הפורח באויר דילמא עכבר הפורח באויר כלומר שכך הוא דרך העולם להרבות בהפלגות ספוריהם ואף ביוצאי מצרים תמהו שם וכי מה גוזמא יש כאן ופרשו בסקירה אחת:
ושאלות אלו בתלמוד שלנו בנחש ובתלמוד המערב בשתיהן לא נשאלו לעיקר הענין אלא על שהתנא קוראן לשון הבאי אבל לעיקר הענין אפילו לא הפליג בהבאי כל שראה מקצת אף בדבר שאין בו גוזמא והוא מפליג ביותר כגון שראה מאה אנשים ומספר במאתים אף זה מותר שכך הוא דרך העולם ואין פיו ולבו שוין בנדרו וכן הדין לדעת קצת המפרשים אם אמר קונם עלי וכו׳ אם לא ראיתי גמל הפורח באויר שכל שמרוצתו תכופה הרבה דרכו של אדם לומר כן וזה שלא הוזכרה כאן חדא מתרתי או מתלת נקט ואף בשבועת שוא הוזכרה בשבועות ראיית גמל הפורח ונחש כקורת בית הבד ולא הוזכרה ענין כיוצאי מצרים ברוב הספרים ומה שחסר זה גלה זה ומכל מקום בתוספות כתבו שאם אמר קונם אם לא ראיתי גמל הפורח באויר אין זה בכלל הבאי ובדוקא שבקוה הכא גבי נדרים שאין הבאי אלא ברואה מקצת ומוסיף בו דרך גוזמא כגון אלו שכתבנו וכגון מה שאמרו בתוספתא קונם אם לא נמניתי על פסח שמשקל אליה שלו ששה לטרין ואם לא שתיתי יין שלוגו יפה דינר אבל גמל פורח אפילו היה קופץ כמה מילין אינו בכלל מין הפורח ומתוך כך שנאוהו בשבועות לענין שבועת שוא בשאר הנמנעות ואף כאן אם קבל קונם בראיית גמל נאסר בדברו כמו שלא ראה שום רבוי של אנשים ונחש בשום גסות ואמר שראה כיוצאי מצרים וכקורת בית הבד שהוא אסור וכן לא הזכירו בשבועות חיל כיוצאי מצרים מפני שאינן נמנעות גמורות אלא שנאמרו דרך גוזמא ולא הזכיר שם מלקות משום שבועת שוא אלא בנמנעות שהוא הנשבע שיעלה לרקיע וחיל כיוצאי מצרים אינו כן ואע״פ שהזכיר שם נחש כקורת בית הבד הם פרשוה בשלא ראה נחש כלל או שכיון על הרבוע ולא ראהו מרבע כלל והרי הוא בכלל הנמנעות ולמדת שלא הוזכרו שם שבועות הבאי ולא בנדרים נדרים של נמנעות ואם כן אתה צריך לברר אם נותנין את האמור של זה בזה ר״ל אם נדרי הנמנעות כגון שאמר קונם אם לא עליתי לרקיע יש בו איסור כבשבועה שלוקה בו משום שבועת שוא ואם שבועת הבאי מותרת כנדר ושלא יהא לוקה על האחר שלא נשבע בנמנעות וכבר ביארנו שבנדר כל נדרי הנמנעות אסורים אבל שבועת הבאי לא נתברר דינם ומתוך כך נתחבטו בה המפרשים ומחלקתם תלויה בשינוי גרסאות שבסוגיא הבאה בפרק זה על משנה זו והוא שיש גורסים כשם שנדרי הבאי מותרין ר״ל בדבר שקבלוהו עליהם בקונם כך שבועות הבאי מותרות שלא ללקות עליהם משום שבועת שוא וכן שאם נשבע שלא יאכל ככר זה אם לא ראה מותר בו ואף בתוספתא כתובה כן ואם כן מה שאמרו שם בנחש כקורת בית הבד ללקות עליו פירושו בשלא ראה כן וכן בקצת ספרים שהוזכרה שם ראיית מנין כיוצאי מצרים בשלא ראה חיל כלל ובתלמוד המערב שנאוה כן ר״ל שבועות הבאי מותרות אלא שהקשו בה והתניא שבועות הבאי אסורות ותרצו כאן במעמידים כאן בשאין מעמידין ופירשו קצת רבנים במעמידין שהוא נושא ונותן עם חבירו בדברים אלו ומחזיק בדבריו שכך ראה וחברו חולק עמו וכל שהוא נשבע על ידי חולק דרך דקדוק נאמר ואין כאן הבאי אבל בשאין מעמידין אותו אלא שמסיח לפי תומו ונשבע מותרות ויש מפרשים במעמידין שחביריו מעמידין אותו לשער כמה הוא וכל שהוא כן דבריו יוצאין בדקדוק ויש מפרשין מעמידין שהוא מחזק את דבריו שבדרך האמת הן אמורות ולא בדרך הבאי וכגון שאומר כך הוא בלא כוונת שום גוזמא ולשיטה זו נדרים ושבועות שוות להבאי שאף בנדרים אם לא ראה כלל או שהיה על ידי מעמידין ודאי אסור ומכל מקום יש מתרצים שזו שאמרו בכאן שבועות הבאי מותרות כגון שנשבע שלא אוכל ככר זה אם לא ראיתי וכו׳ ולימד שהככר מותר וזהו שאמרו כשם שנדרי הבאי מותרין כך שבועות הבאי מותרות כלומר ששבועות הבאי מותרות במה שנדרי הבאי מותרין ומכל מקום חייב עליה משום שבועת שוא אלא שיש גורסין בסוגיא זו נדרי הבאי מותרין שבועות הבאי אסורות וכן נראה בגמרא ממה שעל מה שתרצו בה הרי שראיתי הקשו אם כן למה לי למימר אלמא שפשוט הוא אלא שהגורסים מותרות אין גורסין כן אלא והא דומיא דנדר קתני ומכל מקום יש גורסין אסורות וכמתניתין דשבועות ופירשו הטעם דשבועות מתוך חומר שבהם ושיש בהם הזכרת השם דייקי בהו אינשי טובא ובדוקא קא מישתבעי:
נדרי שגגות כיצד קונם אם אכלתי כלומר קונם עלי ככר זה אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה או קונם שאני אוכל ושותה ושכח ואכל ושתה מותר בככר וכן נדרי טעות כגון קונם אשתי נהנית לי ר״ל הנאת תשמישה עלי שגנבה את כיסי או שהכתה את בני ונמצא שלא גנבה ולא הכתה את בנו הרי זה מותר בה וכן אם ראה אנשים אוכלים בתאנים שלו ואמר הרי הם עליכם כקרבן ונמצא שהם אביו ואחיו וודאי אדעתא דהכי לא נדר אלא שחשב שהם זרים הרי זו שגגה ומותרים בהם:
ואחר כך חדש בענין זה דברים אם היו שם אביו ואחיו ואחרים עמהם היאך הוא הדין באותן אחרים ופירשו בית שמאי שאביו ואחיו מותרים והשאר אסורים ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין מפני שהנדר שהותר מקצתו על ידי שאלה הותר כלו וכן כל שנתבטל מקצתו מאליו מצד שגגה או טעות נתבטל כלו ופירשו בו הטעם בתלמוד המערב מדכתיב כל היוצא מפיכם תעשו הא נתבטל מקצתו נתבטל כלו והלכה כבית הלל אלא שבגמרא נשאו ונתנו על דברים אלו הרבה והעולה לדעת קצת פוסקים הוא שמשנתנו בששתק להם שנתבטל הנדר במקצת ונתבטל כלו אבל אם אמר אלו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כלכם אסורים חוץ מאבא כלם אסורים חוץ מאביו שהרי גלה דעתו שכך היה נודר ומתנה על אביו ויש מפרשין הטעם הואיל ובלשון הנדר הוא אוסר ר״ל שעדין הוא אומר כלכם אסורים אבל אם אמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר כולן מותרין הואיל והנדר היה דרך כלל ועכשו פרט הותר מקצתו הוא והותר כלו ויש אומרים שהשתיקה אינה מפקעת הנדר עד שיאמר אלו הייתי יודע וכו׳ וכן בכל דין התר מקצתו כגון קונם בצל עלי מפני שהוא רע ללב ואמרו לו והלא הכופרי יפה ללב שהותר בכלם לא בשתיקה אלא שיאמר אלו הייתי יודע הייתי נודר באחרות ולא בכופרי וכן בכלם וכן נראה מלשון גדולי המחברים וגדולי הדורות מתירין אף בזו כמו שיתבאר בגמרא וכן עיקר ומכל מקום דוקא שבשעת הנדר כללן באיסור אחד אבל אם לא כללם בשעת הנדר אלא שאמר קרבן הם עליך ועליך ועליך וכן בכולם את שהותר הותר ואת שלא הותר לא הותר ואין מדקדקין בין אמר עליך עליך בלא וא״ו בין אמר עליך ועליך בוא״ו אלא בכולן פרטא הוי כמו שביארנו בשבועות פרק פקדון ויש חולקין בזו כמו שיתבאר בגמרא:
ופירשו בגמרא שבזו אף בשבועה כן ר״ל ששבועת שגגות מותרת ואף במסכת שבועות מפורשת בהדיא אלא שבסוגיא זו שאלו היכי דמי שבועת שגגות ופירש בה כי הא דרב כהנא ורב אסי מר משתבע הכי אמר רב ומר משתבע הכי אמר רב ויש מפרשים בה שזה אינו לשון מדוקדק שהרי זו אונס היא וכמי שאמרו עליה בשבועות לבך אנסך ואין דבריהם כלום שזו שקרויה שם אונס פירושו שלא לכללה בשגגת שבועות לחייב עליה קרבו אלא אונס הוא ופטור מן הקרבן ואף כאן אתה מפרש שבועת שגגות מותרת שלא לחייבה בקרבן ופרשה כגון זו דרב כהנא שהיא בשעבר כלומר שבועה שכך אמר לי רב ונתגלה שלא כך אמר או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל ואין שגגות בטוי בשעבר לחייב עליה קרבן אלא בשיודע ששקר נשבע שהשבועה אסורה אלא שאינו סבור שחייב עליה קרבן ומכל מקום כל שנשבע להבא שבועה שלא אוכל ושכח וחשב שלא נשבע ואכל שזהו כסבור שמותר אע״פ שבנדרים מותר בשבועה חייב קרבן וזו היא גם כן שהוצרכו לפרש כאן כי הא דרב כהנא וכו׳ שהיתה לשעבר וגדולי המחברים שכתבו שאף בלהבא אונס הוא כל ששכח לא יראה כן אע״פ שטרחנו במסכת שבועות לישבם כמו שביררנו ומכל מקום אם תלאה באחרת ר״ל שלא אוכל זו אם אוכל זו מותר שכל שאינו אוסרו על עצמו במוחלט אלא בתנאי אין אדם מעלהו על לב כל כך ואם אכל את הראשונה בשוגג מותר בשניה הואיל ובשעה שהיתה השבועה ראויה לחול שזהו באכילת ראשונה שוגג היה ונמצא שכל שבועת שגגה שאנו פוטרים צד אונס הם אלא שאונס הבא מחמת העלמה ושכחה נקרא שבועת שגגות וכבר הארכנו בענינים אלו במסכת שבועות וכן ביארנו שם שאף לענין הותר מקצתו הותר כלו השבועה והנדר שוים בה:
המשנה הג׳ נדרי אונסים הדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או שחלה בנו או שעכבו נהר הרי אלו נדרי אונסים ד׳ נודרים להרגים לחרמים ולמוכסין שהיא תרומה אע״פ שאינה תרומה שהיא של בית המלך ואע״פ שאינה שלהן בית שמאי אומרים בכל נודרים חוץ מבשבועה בית הלל אומרים אף בשבועה בית שמאי אומרים לא יפתח לו נדר בית הלל אומרים אף יפתח לו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו בית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו ה׳ כיצד א״ל אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנים לי בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורים בית הלל אומרים אלו ואלו מותרים ו׳ הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות וטלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש לה פדיון הרי הנטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף אין להם פדיון ז׳ הנודר מיורדי הים מותר ביושבי היבשה מיושבי היבשה אסור ביורדי הים שיורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו ההולכים מעכו ליפו אלא ממי שדרכו לפרש ח׳ הנודר מרואי החמה אסור אף בסומים שלא נתכון זה אלא במי שהחמה רואה אותו ט׳ הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובבעלי סיבות ומותר בנשים ובקטנים שאין נקראין שחורי הראש אלא אנשים י׳ הנודר מן הילודים מותר בנולדין מן הנולדין ר׳ מאיר מתיר אף בנולדים וחכמים אומרים לא נתכון זה אלא במי שדרכו להולד י״א הנודר משובתי השבת אסור בישראל ואסור בכותיים מאוכלי השום אסור בישראל ואסור בכותיים מעולי ירושלם אסור בישראל ומותר בכותיים י״ב קונם שאיני נהנה לבני נח מותר בישראל ואסור באומות שאיני נהנה לזרע אברהם אסור בישראל ומותר באומות שאיני נהנה לישראל לוקח ביתר אין בפחות שישראל נהנים לי לוקח בפחות ומוכר ביתר אין שומעין לו שאיני נהנה להם והן לי יהנה לאומות י״ג קונם שאיני נהנה לערלים מותר בערלי ישראל ואסור במולי האומות שאיני נהנה למולים אסור בערלי ישראל ומותר במולי האומות שאין הערלה קרויה אלא לשם הגויים שנאמר כי כל הגויים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב ואומר והיה הפלשתי הערל הזה וגו׳ ואומר פן תשמחנה בנות פלשתים פן תעלוזנה בנות הערלים ר׳ אלעזר בן עזריה אומר מאוסה הערלה שנתגנו בה רשעים שנאמר כי כל הגוים ערלים וכל בית ישראל ערלי לב י״ד ר׳ ישמעאל אומר גדולה המילה ששלש עשרה ברית נכרתו עליה ר׳ יוסי אומר גדולה המילה שהיא דוחה את השבת החמורה ר׳ יהושע בן קרחה אומר גדולה היא מילה שלא נתלה למשה הצדיק עליה מלא שעה ר׳ נחמיה אומר גדולה המילה שהיא דוחה את הנגעים ר׳ אומר גדולה היא המילה שהיא שקולה כנגד כל מצותיה של תורה שנאמר הנה דם הברית אשר כרת ה׳ עמכם על כל הדברים האלה ר׳ אומר גדולה המילה שכל המצות שעשה אבינו אברהם לא נקרא שלם עד שמל שנאמר התהלך לפני והיה תמים ואומר ואתנה בריתי ביני ובינך וארבה אותך במאד מאד דבר אחר שאלולי היא לא ברא הקב״ה את עולמו שנאמר כה אמר ה׳ אם לא בריתי יומם ולילה וגו׳ [נשלמו משניות הר״ם אשר מספרן י״א והמאירי כללן באחת ועתה אכתוב פירושן לר״ם אחת אחת כפי מקומה הראוי לה ואתנה להן אות למען ירוץ בהן הקורא ואחר כך יבא לי בסמוך דעת המאירי כמנהג] אמר הר״ם ג׳ זכר שני מינין מן האונסין אחד מהן שיהיה נשבע על דבר ונאנס או ישביעהו איש אנס שאם יודה לו האמת יזיק לעצמו או לזולתו בנפשות או בממון לפי שהוא כאשר ישביעהו גם כן מזולתו ישבע לו ואמרו בית שמאי לא יפתח לו ר״ל לא ישבע עד שישביעהו ולא יתחילו לו שבועה ב״ה אמרו יפתח וישבע קודם שישביעהו וחרמין לסטין ומוכסין נוטלי המכס ובתנאי שיהיה מוכס העומד מאליו אולם העמידהו המלך הנה העיקר אצלנו דינא דמלכותא דינא ואין מותר לו להבריח מן המכס ואיך ישבע עליו ואין הפרש בזה בין מלך גוי ובין מלך ישראל ודע שאלו נדרים כלם אין הפרש בו בין נדר ושבועה כל זה לא יצטרך הפרה אלא נדרי זרוזין שהוא לא יותר זה בשבועות ו׳ פירוש זאת המשנה שהוא כאשר אמר הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות היום ועבר היום ולא נקצצו הנה עליו שיפדם מיד ההקדש כדין קדשי בדק הבית כלם אשר יפדה מיד הגזבר אולם כאשר אמר הרי אלו הנטיעות קרבן עד שיקצצו אי אפשר לפדותם עד שיקצצו לפי שאם פדאם קודם קציצה הנה כאשר יצאו לחולין תשובו הקדש לפי שכבר שמהו קדש עד שתקצץ וכאשר תקצץ אם יפדו אותה ותצא לחולין ואם פדאה זולתו ואפילו קודם שיפסקו אותה אינן חוזרות נקדשות אלא תצא לחולין וכן הדין בטלית מה שדומה לזה זן פי׳ מפרש יקראו רוכב הים באמצעיתה וירחקו מהארץ מרחק רב אולם מעכו ליפו הנה הם ילכו על שפת הים קרוב מהארץ ח׳ ט׳ יו״ד פירוש ענין ילודים היה אצל ההמון בזה העת אשר כבר נולדו וענינו נולדים אשר יולדו בעתיד ושיעור המשנה כן הנודר מן הילודים מותר בנולדים מן הנולדים אסור בילודים ר׳ מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים מותר בילודים וחכמים יאמרו בענין נולדים מי שדרכו להולד ר״ל מה שדרכו שיולד בדומה לו כמו האדם ובעלי הארבע מבעלי חיים לא מי שדרכן שיוליד ביצה כמו מיני הדגים והעופות י״א פי׳ הנה אבאר לך בזאת המסכתא שהיה מנהגם לאכול השום בערב שבת בהכרח והיו הכותיים יתעיבו ירושלם וישנאו אותה יותר מכל הארצות וסבת זה מה שהתבאר בספר עזרא כל שכן שלא יעלו לחוג אליה י״ב פירוש יתבאר בפסוקי התורה שזרע אברהם בסתם אמנם הוא זרע יעקב לבד והוא מאמר האל לו ידוע תדע כי גר יהיה זרעך וזה לא היה זולת זרע יעקב ולזה יותר לו ההנאה אפילו בעשו וישמעאל י״ג י״ד פירוש גם כן מבואר שהוא ירצה במולים מי שיאמין במילה וערלים מי שלא יאמין במילה וי״ג בריתות הנה במלת ברית ובריתי הנכפלת בפרשת אשר צוה האל יתברך לאברהם במילה בעדות אחת בעצמו וזה מספרם ואתנה בריתי אני הנה בריתי והקימותי את בריתי לברית עולם ואת בריתי והי׳ לאות ברית לברית עולם את בריתי הפר והקימותי את בריתי אתו לברית עולם ולזרעו ואת בריתי אקים את יצחק הנה אלו י״ג בריתות הוכפלו בזה הספור כמו שאמר אחר זה ויכל לדבר אתו ויעל אלהים מעל אברהם והיותה דוחה את הנגעים שאם היתה נגע צרעת באמה יחתכוה אצל המילה ואע״פ שחתוך הנגעים מצות לא תעשה למאמר השם השמר בנגע צרעת ככל אשר יורו אתכם ר״ל שלא יחתכוה ולא יתלשו אותה אבל יעמד על מאמר הכהן לבד ובאה הקבלה כל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא מצות לא תעשה:
אמר המאירי נדרי אונסין כיצד הרי שאמר לחבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או עכבו נהר הרי אלו נדרי אונסין שלא היה דעתו אלא שלא במקום אונס וכן נודרים להרגים ר״ל לסטים מזויינים ולחרמים ר״ל שאינן באין להרוג אלא להכות ולהשחית אם לא יזקקו להם למה שהם מבקשים ולמוכסים כלומר מוכס העומד מאליו או אף במינהו מלכות אלא שאין לו קיצבא ומאחר שאין לו קיצבא אין זה דינא דמלכותא אלא גזלה דמלכותא אם הוא ממנהו על דרך זה או גזילת המוכס אם הוא עושה כן מאליו ובכלל אלו לא זו אלא אף זו קתני כלומר שנודרין להרגין ואף לחרמין ואף למוכסין אם הם מבקשים לו פירות שעמו שהם של בית המלך אע״פ שאינו כן או שהם תרומה אם הם ישראלים אע״פ שאינו כן הא במוכס שמינהו המלך ובקיצבא דינא דמלכותא דינא ואסור לו להבריחו כל שכן שישבע עליו בשקר ואף זו פירשוה בגמרא שיהא נודר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן של בית המלך או של תרומה ושיאמר בלבו היום או אותה שעה וסומך על דבריו שבלב במקום אונסין ואותו היום או אותה שעה מיהא אסור:
ונחלקו בית שמאי ובית הלל שלדעת בית שמאי לא הותר אלא בנדר שהוא אומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם אינן וכו׳ ודעתו על אותו היום ונוהג בו איסר אבל שבועה לא שהרי היאך ישבע הוא במוחלט שבועה שהן של בית המלך ואף בנדר לא יפתח הוא להם מעצמו ר״ל שיהא נודר להם מאליו אלא לכשיפתחו הם לו בכך ר״ל שאם כשאמר להם של בית המלך הם אומרים לו נדור אתה בכך נודר ואף בזו דוקא במה שהם פותחים לו ולא שיהא הוא מוסיף ואם הוסיף מה שהוסיף מיהא נאסר ולדעת בית הלל אף בשבועה כן ר״ל שיהא נשבע במוחלט של בית המלך הם ויהא בלבו דבר שיסמוך עליו כגון שקורא לבעל הפירות מלך דקרחא בביתיה פרדשכא להוי וכיוצא בזה וכן אף בשאין פותחין לו הוא רשאי לפתוח להם בין בשבועה בין בנדרים וכן אם פתחו לו במקצת הוא מוסיף להם ר״ל שאם אמרו לו קבל עליך בקונם בשר אם אינן של בית המלך והוא אומר להם קונם עלי פת ובשר ויין אם אינן של בית המלך מותר אף על פת ויין שהוסיף מדעת עצמו וכן אם אמרו לו קבל עליך הנאת אשתך בקונם אם אינן של בית המלך והוא אומרו קונם הנאת אשתי ובני עלי אם אינן של בית המלך מותר אף בבניו והלכה כבית הלל בין בנדרים בין בשבועות וכן אתה מוצא אונסין כשאנסוהו לישבע ולידור או שנשבע ונדר ואנסוהו לבטל:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרכים שביארנו ודברים שנכנסו תחתיה בגמ׳ אלו הן: