גמרא אראלים ומצוקים וכו׳. ענינו מפני שדימה הכתוב פטירת הצדיק לשקיעת השמש כמ״ש בפסוק וזרח השמש עד שלא שקעה שמשו וכו׳ והטעם משום דאמרינן במגילה דף ט״ו צדיק אבד לדורו אבד משל למרגליות וכו׳ וכן הוא בשמש שבשקיעתה לא נפחתה מלהאיר אלא שכשהיא מתחת לארץ ואין רואין אותה וז״ש הכתוב ובא השמש אל מקומו שואף זורח הוא שם. וכן הוא בצדיק שלא נחשך שמשו ומאיר לעליונים ושמחים בתורתו כמפורש בכמה מקומות וכן הוא בעמוס סימן ה׳ והבאתי השמש בצהרים שפירש״י דקאי על מיתת יאשיה ומ״ש בצהרים נראה מתוך שלא השלים שנותיו ובעוצם זריחתו נשקע שלא בעונתו. ועפ״ז יש לפרש המדרש ויקרבו ימי ישראל למות אמר לו הקב״ה חייך נטמן אתה ולא מת אתה א״כ מהו ויקרבו ימי ישראל היום קובל עליך. נראה פירושו נטמן ונעלם אתה מן הדור אבל בכל מקום שתהיה חי אתה וז״ש ויקרבו ימי שהיום ר״ל הזמן קובל עליך שנעלם מן הדור שהיה באותו הזמן שנתעלה למעלה הזמן כידוע. שכל שהוא תחת השמש הוא תחת הזמן כמו שנאמר והיו לאותות ולמועדים וימים ושנים. ובפרושי תורה הארכתי בזה בפנים אחרים ואין כאן מקומו:

שם ולא נהנתי וכו׳. וכתבו התוס׳ דאמרינן במדרש עד שאדם וכו׳. אם אמרתי לבאר זה יאריכו עלי הדברים ואין זה כוונתי כאן. מ״מ אפרש קצת. וע״ז אמר הכתוב ה׳ רועי לא אחסר בנאות דשא וגו׳. הנה המעלה ראשונה הוא שלא יהיה מאותן העם המתאוים ואין חצי תאותם בידם ויותר מה שיהא לו יותר מתאוה וע״ז אמר שלמה נותן לעשיר אך למחסור שמה שהוא נותן לו יותר חסר לו יותר ואמר לשון אך שהוא משמעות חצי כפירש״י בפסחים דף ה׳ אך הוא חץ ע״ש שבאמת הוא אין חצי תאותו בידו א״כ הוא מוסיף חצי תאותו עליו וזהו הנקרא באמת דל כמ״ש חז״ל איזה עשיר השמח בחלקו וע״ד צחות פרשתי בחידושי בפסוק אל תגזול דל כי דל הוא. כי לא הזהיר על גזילת עני דוקא עד שיאמר הטעם ע״ז כי דל הוא. אלא ענינו על הדל בדעתו אל תאמר כי אם ימנע ממנו עשרו הוא טובתו כיון שכל מה שיש לו יותר מתאוה. א״כ אם יחסר לו ימעט דאגתו ותאותו. ועל זה אמר כי אין זה טובתו כי באמת בתחלת התאוה לא יתאוה יותר מכפל מה שיש לו. אבל כיון שכבר בא לתאות הגדולה אף אם יאבד עשרו לא ירויח מזה דאגתו כי יתעצב יותר בענין רע כמו שהעיד עליו הכתוב ואבד העושר ההוא בענין רע וגו׳ וז״ש כי דל הוא כבר ואין תועלת בפחיתת דמים. אמנם יש מעלה יותר נוספת מזה השמח בחלקו והוא שאמרה תורה בפרשת נצבים והותריך ה׳ אלקיך בכל מעשה ידיך והוא מ״ש חז״ל והריקותי לכם ברכה עד בלי די שיבלו שפתותיכם מלומר די ואמר ביציאת מצרים וישאילום בע״כ דישראל והוא שבקש השי״ת מישראל דבר נא באזני העם וישאלו וגו׳ ואמרו חז״ל בבקשה מכם שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו בהם קיים ואח״כ יצאו ברכוש גדול לא קיים כי עיקר הברכה שימאס עליו ברב טובו עד שהוא לטורח עליו ולמשא וכמ״ש בחידושי תורה בפסוק ואברם כבד מאוד במקנה בכסף ובזהב שהיה עליו למשא ופירשנו שם מ״ש חז״ל שלא יאמר אותו צדיק וכו׳ ולא אמר שרצה לקיים באמת הבטחתו יתברך שיצאו ברכוש גדול אך הענין הוא דאם רצה השי״ת שישאלו למה היה לו להקב״ה בברכה יתירה זו להיות להם לטורח ולמשא ולבקש מהם שישאלו כי היה די אם ימצאו כל סיפוקם וישבעו כרצונם אחר שישאלו כל מה שיוכלו לשאול אלא כדי להראות שביעה זו לאברהם אבינו ע״ה א״א כי אם ע״י שהוצרך לבקש מהם וזהו המעלה הגדולה במעלת הצדיקים אשר אדיר כל חפצם בדביקות נשמתם בתורת ה׳ ובמצותיו עד שיהיה להם לעול ולמשא כל תענוגי הגוף ואודותיו וז״ש דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו׳ כי לא היה כוונתם כי מי שהשפיעו ה׳ טוב ימנע מכל טובו ויאכל פת במלח דוקא אלא שישתוה בעיניו כל טוב כמו פת במלח ולא יתכוון להנאת גופו כלל וכמ״ש בעירובין דף כ״ב מי שלימי קורמי באגמי וכו׳ וזה היה מעלת רבינו הקדוש כי שלחנו היה שלחן מלכים וכמ״ש שלא פסקה מעל שלחנו וכו׳ אפ״ה לא התכוין להנאתו אפילו באצבע הקטנה וכל יגיעתו ומחשבתו היה בדביקות התורה וכמו שאמרו חז״ל צדיקים אין להם מנוחה לא בעולם הזה ולא בעולם הבא כי אף שימצאו מנוח ומרגוע לנפשם עוד יכספו לעלות ממנוחה למנוחה יתירה עד לאין סוף וזש״ה בנאות דשה ירביצני ר״ל שיעלה במעלה זו שיהיה בבחינת עה״ז כאלו רובץ במקומו ומסתפק עצמו בעשב השדה ועל מי מנוחות הוא מדרגות עולם הבא שהוא עולם שכולו מנוחה לחיי עולמים ינהלני בחיי מחיל אל חיל וכענין שאחז״ל עולמך תראה בחייך. ואמר עוד נפשי ישובב ינחני וגו׳ כשיגיע זמן מנוחות שתשוב הנפש אל אלקים ינחני במעגלי צדק ממעלה למעלה ואמר למען שמו כמ״ש חז״ל עתידין צדיקים שיקראו בשמו של הקב״ה שנאמר וזה שמו אשר יקראו לו ה׳ צדקינו. וז״ש במעגלי צדק למען שמו. וז״ש רבי הואיל וזכיתי למעלות האלו יה״ר שתהא מנוחתי בכבוד. ויש לנו בזה אריכות בס״ד והמה בכתובים אצלינו בפרושי התורה. ואין להאריך כאן יותר:

מתניתין פירש״י גובה כתובתה כשתרצה. לכאורה נראה כוונתו משום דבעי לקמן מהו שתשלש והיינו ע״כ משום דר״מ לשיטתו דס״ל לעיל דף צ״ד ע״ב דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף ואף שקיבלה מקצת כתובה יש לה מזונות דאל״ה מאי קמיבעיא ליה דא״כ אבידה מזונותיה בשנה ראשונה. אך לפמ״ש הרא״ש שם דעכ״פ יכולין היתומים לחלק כתובתה כשקיבלה מקצת דאל״כ כל אשה תגבה כתובתה ותניח פרוטה א״כ קשה דהל״ל דה״נ אי אפשר לומר שתשלש דאם כן כבר קיבלה מקצת בשנה ראשונה ויכולים לסלקה א״כ מאי אהני בגליל שנתנו הברירה בידה הא עכ״פ יכולים לסלקה מ״מ נראה דאין מזה הוכחה נגד הרא״ש ז״ל דיש לומר דלר״מ שאני דלא שייך סברתו של הרא״ש ז״ל דא״כ מאי אהני כל אשה תגבה כתובתה ותניח פרוטה אחת דלדברי ר״מ כשהיא בבית בעלה כמ״ש לה את תהא יתבא בביתי אם תגבה כתובתה ינוכה ממזונותיה לפי ערך הקבלה דאם תקבל מחצית הכתובה א״כ אין לה מזונות אלא י״ב שנים ומחצה דכבר עשתה טובה כנגד מחצה כתובתה וכ״ש אם תשאר פרוטה לא יהיה לה אלא זמן מועט שעשתה בו טובה פרוטה ולא הוצרכו לתקנה זו לר״מ אבל לדידן דקי״ל התם כר״מ ולא הכא ע״כ צ״ל דכשקיבלה מקצת הכתובה יכולין לסלקה משום דאל״כ כל אשה וכו׳ כמ״ש הרא״ש בסמוך ודוק: ועיין מ״ש לקמן בגמרא בס״ד:

בגמרא א״ל אביי וכו׳. הקשה מהרש״א ז״ל בדברי התוס׳ ד״ה ומרתא וכו׳ דה״ל להקשות בכתובה מנה ומאתים ובזה לא שייך שנויא דלפום גמלא שיחנא ע״כ. ונלענ״ד דבאמת יש לומר דיש בכ״ה שנים שתעשה טובה כשיעור כתובת מאתים אלא דבעינן הוכחא ע״ז דלא אתי ספק פרעון ומוציא מידי ודאי חוב וההוכחא הוא מדלא תבעה כ״ה שנים דל״ל לר״מ משום כיסופא בבית בעלה ול״ל נמי סברא דמחילה כמו שיבואר בס״ד אלא דס״ל מדלא תבעה ש״מ שעשתה טובה וא״כ אין חילוק בין בתולה לאלמנה שיש בכ״ה שנים שתעשה טובה כנגד כתובת מאתים אלא עיקר הקושיא אהא דקאמר שיש בכ״ה שנים וכו׳ ואיך שייך זה המשך זמן שוה לעניה. ולמרתא בת בייתוס וע״ז קאמר לפום גמלא שיחנא. ובזה א״ש הא דבעי אח״כ מהו שתשלש דהוא דוקא לבתר דמשני לפום גמלא שיחנא דלפמ״ש דהטעם משום דלא תבעה א״כ מה״ת נימא שתשלש דהא ליכא הוכחה עד כ״ה שנה וסברא זו דבעינן הוכחה היה מוכרח מדמשוה בתולה לאלמנה אבל לבתר דמשני לפום גמלא שיחנא יש לומר דלאו בתביעה תליא מלתא כלל אלא לפי ערך כתובתה כמ״ש התוס׳ באמת והיינו דמיבעיא ליה אי נימא דלא בעינן הוכחה לר״מ ותשלש והא דשוה בתולה ואלמנה היינו משום סברא דלפום גמלא שיחנא אי נימא דאפ״ה בעינן ע״כ הוכחא משום דלא שייך אלא בעשירה ועניה ולא בערך הכתובה בבתולה ואלמנה ושפיר מבעיא ליה. שוב מצאתי בספר שיטה מקובצת סברא זו דלר״מ נמי הטעם הוא דמוכח מדלא תבעה ודוק:

שם בגמרא איבעיא להו מהו שתשלש וכו׳. לכאורה אין מקום ספק בזה דלמה לא תשלש לפי ערך הטובה אם לא כמ״ש דר״מ נמי משום דלא תבעה כ״ה שנים ונלע״ד דיש לומר לפי מאי דקי״ל לעיל ר״פ אלמנה דנכסי בחזקת אלמנה קיימי א״כ יש לומר כיון דעכ״פ הדבר אינו בבירור שעשתה טובה א״כ אין יכולין להוציא הנכסים מחזקתה אך לפמ״ש שם דעיקר הטעם דהנכסים בחזקתה הוא משום דמשועבדים הכל למזונותיה דהוא דבר שאינו קצוב א״כ יש לומר דוקא לאחר כ״ה שנים דהם יכולים לומר שכבר קיבלה כל הכתובה וא״ל מזונות גם כן כדלקמן לרבנן א״כ אין הנכסים בחזקתה אבל בתוך כ״ה שנים עדיין עכ״פ הנכסים בחזקתה למזונות לר״מ דס״ל דלא אמרינן מקצת כסף ככל כסף כנ״ל במתניתין ולפ״ז מוכרח יותר מה שפירש״י במתניתין גובה כתובתה אם תרצה כמ״ש לעיל בר״פ אלמנה דיש לומר דהיכא דהיורשים יכולין לסלק כתובתה ולא לזונה כגון בקיבלה מקצת כתובה לפמ״ש הרא״ש כנ״ל א״כ אין הנכסים בחזקתה ואכתי ליכא למבעיא צ״ל כנ״ל דלר״מ זה אינו דלא שייך סברת הרא״ש ז״ל לדידיה כמ״ש במתניתין ודוק:

שם אמר רב יהודה אמר רב וכו׳ ל״ש אלא שאין השטר הכתובה בידה וכו׳. לכאורה היה נראה דמיירי במקום שכותביה כתובה ואיכא ריעותא דרב ס״ל דיכולים בכה״ג לטעון פרעתי ומיירי בשחייב מודה שלא פרעו ובזה א״ש הא דאנו אומרים שמחלה מדלא תבעה ולא אמרינן דתאומן שתבעה באמת ואפילו היא מודה שלא תבעה אכתי קשה דתאומן שלא מחלה במיגו שתבעה ודוחק לומר דהיה לה לתבוע בבית דין דא״כ תפסיד מזונות ויבוא׳ לקמן בס״ד ולפמ״ש דלרב היורשים באמת נאמנים לומר פרעתי אם כן הם נאמנים שלא תבעה במיגו דפרעתי אבל כשהכתובה תחת ידה נאמנת דלא מחלה. ובזה א״ש הא דהעיד כן משום ר׳ יוסי דהא למ״ד אין כותבין שובר כתבו התוס׳ לעיל דף פ״ט דבמקום שכותבין כתובה ולא הוציאה כתובתה א״צ לשלם דיכול לבא ריעותא מזה אלא דר׳ יוסי לשיטתיה דס״ל כותבין שובר מיהו מסוגיא משמע דאצ״ל חייב מודה אלא בגרושה וב״ח אבל במתניתין אפילו למסקנא מיירי בענין שאין היורשים יכולים לטעון פרעתי אפ״ה אמרינן דמחלה וצ״ל דכשהכתובה יוצא מתחת ידה איכא ראיה להיפך מדלא קרעה כתובתה. וצ״ל עוד דאינה נאמנת במיגו דתבעה משום דהיה לה לתבוע בפני עדים כמו שיבואר בסמוך בס״ד אבל אין לומר משום דה״ל מיגו דהעזה דקי״ל דאמרינן מיגו דהעזה לפטור מממון כמבואר בש״כ ס״ס פ״ב ולהפוסקים בח״מ ס״ס פ״ב דלא אמרינן מיגו להוציא יש לומר דהיינו טעמא לחלק בין שטר כתובה יוצא מתחת ידה דהא היכא דאיכא שטרא מעליא לכ״ע אמרינן מיגו להוציא. כדאיתא שם א״כ כששטר כתובה יוצא מתחת ידה נאמנת במיגו דתבעה אבל כשאין שטר כתובה בידה ה״ל מיגו להוציא. ובזה א״ש לישנא דברייתא דבי בר קזא דתבעה כתובתה ה״ה כבתחלה ואם היה שטר כתובה וכו׳ דסמכו ענין זה לזה דמש״ה מועיל שטר כתובתה משום דנאמנת במיגו דתבעה אפילו להוציא כיון שהשטר כתובה בידה. ולכאורה היה נראה לפענ״ד דלהפוסקים בח״מ סימן רמ״א שהביאנו לעיל ר״פ אע״פ דס״ל דאין מועיל מחילה בע״פ כשיש שטר או משכון תחת ידה המלוה א״ש טפי דהיינו טעמא דכששטר כתובה יוצא מתחת ידה גובה דאפילו מחילה אינו מועיל ויכולה לחזור בה. מיהו זה אינו לפמ״ש לעיל בדף נ״א דמשמע דר׳ יוסי דס״ל בדף נ״ו רשאי דמועיל מחילה בע״פ אפילו היכא דאיכא כתובה א״כ מ״ט דר׳ יוסי הכא. ותו דלרב דס״ל דאינו גובה כ״א בעידי מיתה אין ראיה כל כך משטר כתובה כמו שכתבו התוס׳ ועיין בסמוך ודוק: