×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אאֶחָד אוֹמֵר גָּבוֹהַּ ב׳שְׁתֵּי מַרְדְּעוֹת וְאֶחָד אוֹמֵר שָׁלֹשׁ עֵדוּתָן קַיֶּימֶת אֶחָד אוֹמֵר ג׳שָׁלֹשׁ וְאֶחָד אוֹמֵר ה׳חָמֵשׁ עֵדוּתָן בְּטֵלָה וּמִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת.
If one witness who came to testify about the new moon says that he saw it two oxgoads high above the horizon, and the other one says it was three oxgoads high, their testimony is valid, as a discrepancy of this type is reasonable. But if one says that he saw the moon three oxgoads above the horizon, and the other one says it was five, their testimony is voided. But despite this, they are not disqualified as witnesses, and either of them may join in another testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ומותבינן על רב חסדא אחד אומר גבוה שתי מרדעות היתה הלבנה ואחד אומר שלש, עדותן קיימת. אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטילה ומצטרפין לעדות אחרת.
{בבלי שבועות מח ע״א} אוקימנה1 בסוף2 כל הנשבעין שבתורה בשנשבעה3 ומתה אבל מתה ולא נשבעה אין יורשיה4 של-שניה נוטלין כתובה5 דאין אדם מוריש שבועה לבניו:
{בבלי שבועות מח ע״א} הא דקתני יורשיה מזכירין6 כתובתה עד עשרים וחמש שנה אוקימנא בפרק כל הנשבעין שבתורה [בשנשבעה]⁠7 ומתה:
{בבלי שבועות מח ע״א} תניא אמר ר׳ יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים ושניהן עוררין עליהן אבל הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה הא דאמר ר׳ יהודה אימתי בזמן שהפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים לאו אליבא דידיה בלחוד קאמר אלא בין אליבא דידיה בין אליבא דרבנן האי דינא דאיפליגו ביה בזמן שהפירות צבורין [ומונחין]⁠8 ברשות הרבים הוא דאיפליגו ביה9 אבל אם הפשילן בקופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה לדברי הכל בין לרבי יהודה בין לרבנן דקימא לן {בבלי עירובין פא ע״ב, ועוד10} דכל היכא דאמר ר׳ יהודה אימתי11 אינו אלא לפרש דברי חכמים והוא הדין בענין השולחני ובעל הבית הדין בשתיהן אחד הוא ולפום הדין פירושא הא12 דאמר ר׳ יהודה כל שהפירות בידו ידו על העליונה אבעל הבית קאיי13 דקסבר ר׳ יהודה דבתרי באבי ישבע בעל הבית כדקסבר בשולחני וכבר פירשנו הלכה זו פירוש14 מבואר בלשון ערבי ואנו כותבין זו15 בסוף מסכתא זו בסייעתא דשמיא16:
{בבלי שבועות מח ע״א} כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תיפרע אלא בשבועה ומנכסים משועבדים ומנכסי יתומים והנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה כן17 היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא ושלא מצינו שטר בין שטרותיו של-אבא ששטר זה פרוע העיד ר׳ יוחנן בן ברוקא אפילו18 נולד הבן לאחר מיתת האב הרי זה נשבע ונוטל רבן שמעון בן גמליאל אומר אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתתו שטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה:
כן19 היתומים וכו׳20: יתומים ממאן אילימא מלווה21 אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו מיבעיא הכי קאמר וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה. ואמרינן עלה בפרק הכותב {בבלי כתובות פח ע״א22} אמר ר׳ זריקא אמר רב יהודה לא שנו אלא שאמרו יתומים אמר לנו אבא לויתי ופרעתי אבל [אמרו]⁠23 אמר לנו אבא לא לויתי נפרעין (מהן24) שלא בשבועה שכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דאמי: רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. שלחוה לקמיה דר׳ אלעזר אמר להו שבועה זו מה טיבה אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין וגובין:
1. כ״י נ מוסיף: ״להא דקתני שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה״.
2. כ״י נ מוסיף: ״פרק״.
3. בשנשבעה: דפוסים: כשנשבעה.
4. יורשיה: דפוסים: יורשין.
5. כתובה: גטו, כ״י נ: ״כתובתה״.
6. מזכירין: כ״י נ: ״מוכרין״, כבמשנה שם.
7. בשנשבעה: גיג. כ״י בהמ״ל 695: ״כשנשבעה״. כ״י נ: ״בשנשבעת״. דפוסים: שנשבעה.
8. ומונחין: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, ר״י מיגאש. כ״י סוטרו: ״ומונחות״.
9. דאיפליגו ביה: חסר בכ״י הספרייה הבריטית.
11. אימתי: דפוסים: אימתי ובמה, וכן בר״י מיגאש.
12. הדין פירושא הא: כ״י הספרייה הבריטית: ״הכין הא פירושא״.
13. קאיי: חסר בדפוס קושטא.
14. פירוש: כ״י הספרייה הבריטית: ״הפירוש״.
15. זו: כ״י נ: ״אותה״. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״אותו״.
16. בכ״י סוטרו נמצא המאמר כנספח לסוף הפרק. מילים בודדות ממנו שרדו ב-גיד.
17. כן: בלשון הגאונים (בתשובות הרכבי סי׳ תכט). כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, ר״י מיגאש: ״וכן״.
18. אפילו: כלשון הגאונים (משפטי שבועות ח״ב שער יא). כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים: ״שאפילו״.
19. כן: וכן כ״י נ. כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים: ״וכן״.
20. וכו׳: כ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים.
21. כ״י הספרייה הבריטית מוסיף: ״השתא״, וכן בר״י מיגאש.
22. וברי״ף כתובות פרק ט (דף מח ע״א-ע״ב) הזכיר את סוגייתנו.
23. אמרו: כ״י הספרייה הבריטית, דפוסים, וכן ברי״ף כתובות שם. חסר בכ״י סוטרו, כ״י נ, דפוס קושטא.
24. מהן: חסר בכ״י הספרייה הבריטית, כ״י נ, דפוסים, כפי שחסר ברי״ף כתובות שם.
אחד אומר גבוה שתי מרדעות – גבי עדות החדש תניא שהיו בודקין אותם כמה היתה גבוה מן הקרקע למראה עיניו באומד בשיפולו של רקיע.
מרדעת – מלמד הבקר.
ממאן אילימ׳ מלוה אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו שקלי בשבועה ה״ק וכן היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה רב ושמוא׳ דאמ׳ תרוייהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו שלחוה קמיה דר׳ אלעזר שבועה זו [מה] טיבה להפקיע ממונם אם אין יכולין להשביע אותם שבועה ממש, אמ׳ להן יורשין נשבעין שבועת יורשין כגון שלא פקדנו אבא ונוטלין
עדים שבאו להעיד על חדוש הלבנה אחד אומר גבוה שתי מרדעות ואחד אומר שלש עדותן קיימת שהדבר קרוב לטעות אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה ומצטרפין לעדות אחרת אע״פ שהוכחשו בזו על הדרכים שביארנו ואף באותה עדות אם בא שלישי והעיד כאחד משני אלו מצטרף עמו ומקדשין על פיהם שהרי נשאר האחד אחד במקום שנים:
תוד״ה נשבע ב״ה כו׳ וי״ל דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם כו׳ עכ״ל ר״ל דאף זו מתקנת חכמים היא בלא שבועת היסת כיון שאומר שכבר נתן לו מקודם שנתן הפירות ואין דרך לתת קודם רמו רבנן שבועה עליה ורבי יהודה פליג משום דאפשר דנתן קודם ולא נתקנה בזה שבועה וק״ל:
בא״ד וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר ר׳ יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו כו׳ עכ״ל ור׳ יהודה דקאמר כל מי שהפירות בידו ידו על העליונה ודאי דלא קאי אסיפא דעדיין הפירות אינן בידו וצריך ליתנן לו אלא ארישא קאי שפיר אלא דמה״ט גופיה דפליג ברישא משום דחנוני מקבל דינר קודם שנותן הפירות שמעינן דפליג נמי בסיפא שהדינר מונח בחנות ולא נטלו החנוני עדיין שצריך ליתן לו הפירות דאילו כבר נתן לו הפירות לא היה הדינר עדיין מונח בחנות ודו״ק:
אחד אומר: היה ירח גבוה לפי מראית העין כמו שתי מרדעות (מקל שמכוונים בו את הבהמות), ואחד אומר: שלש מרדעות — עדותן קיימת, שבכגון זה אנשים טועים. אחד אומר: שלש, ואחד אומר: חמשעדותן בטלה; ואף על פי ששני עדים אלה מכחישים זה את זה, בכל זאת מצטרפין לעדות אחרת.
If one witness who came to testify about the new moon says that he saw it two oxgoads high above the horizon, and the other one says it was three oxgoads high, their testimony is valid, as a discrepancy of this type is reasonable. But if one says that he saw the moon three oxgoads above the horizon, and the other one says it was five, their testimony is voided. But despite this, they are not disqualified as witnesses, and either of them may join in another testimony.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) מַאי לָאו לְעֵדוּת מָמוֹן אָמַר רָבָא בהוּא וְאַחֵר מִצְטָרְפִין לְעֵדוּת אַחֶרֶת שֶׁל ר״חרֹאשׁ חֹדֶשׁ דְּהָוֵי לְהוּ תְּרֵי וְחַד וְאֵין דְּבָרָיו שֶׁל אֶחָד בִּמְקוֹם שְׁנַיִם.:

What, is it not teaching that they each can join with another witness for testimony about monetary matters, even though each of them is suspected of giving false testimony? This contradicts Rav Ḥisda’s opinion. Rava said, explaining how Rav Ḥisda understands this baraita: He, one of the contradictory witnesses, and another witness may combine for another testimony about the new moon, as in doing so, they become two witnesses against one testifying differently; and the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מאי לאו אע״ג דכל חד מכחיש לחבריה פסולין לאותה עדות ומצטרפין לעדות אחרת דממוןא, וקשיא לרב חסדא. ופריק רבא לא, הוא, כלומר אחד מאילו העדים מצטרף עם אחר בעדות זו דראש חודש, דהוו להו תרי וחד ואין דבריו של אחד במקום שנים. וקיימא לן כרב הונאב דדייקא מתניתין כוותיה, ועוד רב חסדא תלמיד הוא לגבי רב הונא דגרסינן בפרק הדר עם הנכרי בחצר גאמר רב יוסף ביעתא בכותחא בעאי מיניה דרב חסדא בשני דרב הונא ולא אורי לי.
א. מדברי ר״ח נראה לכאורה שלפי ההוה אמינא פירשנו ששניהם יחד מצטרפין זה עם זה לעדות אחרת (ורק לאותה עדות עצמה פסולין הם). והוא תמוה למה מקשה רק לרב חסדא והרי גם רב הונא סובר שאינם מצטרפין זה עם זה. ואפשר דכיון שאין כאן אלא הכחשת עד אחד תליא בפלוגתת רב הונא ורב חסדא, ולרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי אף שלא נפסלו, גם בהכחשת עד אחד אין מקבלים יותר את עדותם. אבל לרב הונא כל שלא נפסלו כשרים להעיד ומצטרפים אפילו זה עם זה (ראה קהלות יעקב שבועות סי׳ לא). והש״ך ריש סי׳ לא כתב שנסתפקו בזה חכמי בריסק אם לרב הונא כשרים להעיד זה עם זה עיין שם. והאחרונים הוכיחו מסוגייתנו שגם לרב הונא אינם פסולים להעיד זה עם זה, וכמו שפירש רש״י את דברי הגמרא אבל לעדות אחרת מצטרפין להעיד עם אחר. וכבר העירו שהיד רמה בסנהדרין דף לא הוכיח מסוגייתנו מהא דמקשה לרב חסדא דגם עד אחד נפסל בהכחשה.
ב. דברי ר״ח הובאו בתוספות כאן ד״ה בהדי. וכן כתב ר״ח בבבא בתרא שם (ספר הנר): וקימא לן כרב נחמן אליבא דרב הונא דהילכתא כותיה ופירשנוה בשבועות. גם הרי״ף פסק כרב הונא מהטעם שכתב ר״ח דרב הונא רבו של רב חסדא, ועוד משום שהלכה כרב נחמן בבבא בתרא שם, ורב נחמן אמר כן אליבא דרב הונא. אבל רב האיי גאון פסק במשפטי שבועות כרב חסדא ומשום שרבא כאן תירץ את המשנה של קידוש החודש אליביה. וכתב, שאין להוכיח שהלכה כרב הונא משום שההלכה כרב נחמן בבבא בתרא ואמרו שם שדברי רב נחמן הם כרב הונא, דשאני התם דעל אותה העדות עצמה אנו מקבלים את דברי העדים במה שלא הוכחשו, וכמו שרבא אמר שם עד כאן לא קאמר רב הונא אלא בעדות אחרת אבל באותה העדות לא, הרי שעדותם שהיתה של אבותיו נחשבת לעדות אחת עם העדות שאכלה שני חזקה ועל אותה העדות מקבלים דבריהם במה שלא הוכחשו. ודבריו צריכים ביאור שהרי גם לאותה העדות אין מקבלים דבריהם אלא במה שהושוו עדותם, ומשום שבמה שכולם מעידים כאחד יש לנו עדות כשרה ממה נפשך. וכתב רב האיי שחכמים אחרים פסקו כרב הונא דקאי רב נחמן כותיה ׳ואינו מפרק מה שמפרק רבא׳ וכלומר שלסברת רב נחמן עדות אבהתיה ועדות אכילה כשתי עדיות דמי. ובמשפטי שבועות מהד׳ ר״ש אברמסון מבוא עמ׳ מג הביא מחיבורו של רבי דוד ברבי סעדיה על הל׳ עדות שכתב שרב האיי גאון בתשובה חזר בו ממה שפסק מתחילה כרב חסדא וכתב שנמשך בחיבורו אחר רבנו סעדיה גאון. עוד כתב שגם רב שמואל בן חפני גאון פסק כרב חסדא ופירש את דברי הגמרא בבבא בתרא אליבא דרב חסדא כולי עלמא לא פליגי שאינם חולקים על דברי רב חסדא. וצ״ב. חזרת רב האיי הובאה גם בעיטור מהד׳ רמ״י עמ׳ לה,א ובענין הכרעת ההלכה במחלוקת רב הונא ורב חסדא ראה ר״ש אברמסון בפירוש ר״ח לתלמוד עמ׳ 152 ואילך.
ג. מכאן גם בק״ג מס׳ 10 (Cam. t-s f8.86).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו – מצטרפין לעדות ממון כל אחד מהן כשר להעיד עם עד אחר בעדות ממון ואע״פ שידענו שאחד פסול וקשיא לרב חסדא.
אמר רבא – הכי קאמר אחד מאלו מצטרף עם עד אחר אם יאמר כמותו בעדות זה והיינו עדות אחרת שנעשית כת זו המצטרפת עדות אחרת לעצמה בחדש זה דאיגלאי מילתא דקושטא אסהיד שהרי זה מסייעו והוי ליה תרי וחד.
מאי לאו לעדות ממון – אלמא אעפ״י דהא אתכחיש עדות דראש חודש, זה בא בפני עצמו ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת וזה בא בפני עצמו ומצטרף עם אחר להעיד בעדות אחרת, ותיובתא דרב חסדא דאמר בהדי סהדי שקרי למה לי.
אמר רבא: הכי קאמר הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ראש חדש – כלומר אם יבא עד אחד ויצטרף עם אחד מהן בעדות אותו ראש חדש עצמו ותמצא עדותן מכוונת או בשלש או בחמש, תתקיים עדות אותו העד שנצטרף עמו עכשיו עד אחד, ואין משגיחין באותו העד שהכחיש אותו כבר קודם שיבא זה העד האחר ויצטרף עמו. דהוי להו תרי ואין דבריו של אחד במקום שנים – פירוש: והאי דאמרינן לעדות אחרת של ראש חדש לאו אעדות שמעידי׳ בראש חדש אחר הוא אלא העדות שהעיד באותו ראש חדש עצמו הוא, מדקאמרינן ואין דבריו של אחד במקום שנים, אלמא באותו ראש חדש עצמו שהיתה בו ההכחשה הוא שנצטרף עמו עד אחד. האי דקרי לה עדות אחרת משום דכבר הוכחשה עדותו ונעשית עדות בטלה, וכיון שבא עכשיו עד אחד ונצטרף עמו ונתקיימה עדותו לאחר שנתבטלה נעשית כעדות חדשה, ולהכי קרי לה עדות אחרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מאי לאו לעדות אחרת דממון – פי׳ והיינו כר״ה ולא שיעידו שניהם ביחד דהא אף לר״ה חד מנייהו שקרא אלא שכל א׳ בא בפ״ע להצטרף עם א׳ מן השוק לחיוב ממון ומינה נמי דכל חד מנייהו מחייב שבועה באנפי נפשיה ותירץ רבא אליבא דרב חסדא דה״ק הוא וא׳ מן השוק מצטרפין לאותה עדות דר״ח שבה הוכחש עם זה והו״ל תרי ואין דבריו של א׳ במקום ב׳ והא דקרי לה עדות אחרת משום דלא תימא כיון שכבר הוכחש ע״א בהכחשה אינו כלום להצטרף עם א׳ קמ״ל דהא עדות אחרת מקרייא ואיגליא מלתא למפרע דהאי אמר קושטא וכשר לעדות זו ולכל עדיות שבעולם ואידך דהוי חד במקום ב׳ פסול אף לכל עדות דעלמא ואע״ג דהאי תירוצא אליבא דר״ח עבדינן לה. הלכתא היא דכ״ש דמודה רב הונא בהא ומיהו כיון דהלכתא כרב הונא קיימא לן נמי דמתני׳ כדהוה אמרינן מעיקרא שכל אחד מהם מצטרף עם אחד מן השוק לעדות אחרת דעלמא.
האומר תן לי בדינר פירות וכו׳ – משנה זו פירשה רש״י ז״ל וכן הרז״ה ז״ל דכולם דנשבעין ולא משלמין שכל א׳ מהם כופר בכל והיינו דלא מני ליה תנא באידך דלעיל שהם נשבעים ונוטלים ופירוש רש״י ז״ל דנשבעין דקתני נשבעין היסת קתני ואע״ג דשבועת היסת לא נתקנה עד דורו של רב נחמן וכדכתב רש״י ז״ל בעלמא וכדאמרינן במסכת קידושין והשתא דתקון רבנן שבועת היסת ס״ל רש״י ז״ל דנהי דלא נתקנה עדיין בימי חכמי המשנה בכל הכופרים בכל כזו של חנוני ושל שולחני נתקנה מפני תיקון העולם ולדברי רש״י ז״ל שבועה זו שלא בנק״ח היא ולא עוד אלא (דילפי) [[דלפי] מ״ש בפ׳ הכותב אף כל שבועת המשנה שהם מדרבנן שלא בנק״ח הם שכן כתב על מאי דאמרינן התם ואי פקח הוא מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא שכתב ז״ל ונ״מ לאשבועי בנק״ח וכבר כתבנו לעיל בריש פרקין שכל הגאונים ז״ל חלוקין בזה וסבורין שכל שבועת המשנה בנק״ח. ובפ׳ הכותב כתבתי מאי דנפקא ממאי דמייתי לה לידי שבועה דאוריי׳ ומשנתינו לדעת רש״י ז״ל כבר מתפרשת דברישא מדד חנוני פירותיו ונתנם לב״ה וקבלם ונתנם בכליו והוליכם לביתו ועל הדינר נחלקו וב״ה שאומר נתתיו לך כופר בכל ומדאורייתא פטור משבועה ותקון רבנן דלשתבע ליה ב״ה היסת כדי שלא יקפידו חנונים מלתת פירותיהם קודם שיקבלו מעות ובסיפא דשולחני היה הדבר בהיפך כי ב״ה נתן דינרו לשולחני והם חלוקין על המעות וכופר לו שולחני ואומר שכבר נתנם לו ונתנם בכיסו ותקון רבנן דלישתבע ליה שולחני היסת כדי שלא יקפידו לקוחות להקדים סלע שלהם קודם שיקבלו מעות. ר״י אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ופי׳ רש״י ז״ל לפי שיטתו דר״י ארישא פליג ואומר שאין לב״ה לישבע כלל ולא תקנו חכמים בזה כלום ומטעמא דקתני סיפא גבי שולחני שאין דרך שולחני לתת מעות עד שיקבל את דינרו וה״ה לחנוני שאין דרכו לתת פירותיו עד שיקבל דינרו ונקטה גבי שולחני לרבותא שאפי׳ גבי שולחני שהוא עשיר אין דרכו להקדים וכ״ש בחנוני מעתה בסיפא אפשר שקבל מעות ולא נתן פירות וראוי לתקן על החנוני שבועה אבל ברישא אין לתקן שבועה על ב״ה ואע״ג דקתני כל שהפירות בידו פשיטא דארישא קאי דידעינן ודאי אצל מי הן הפירות דהא קתני בהדי׳ שהם ברשות ב״ה שמשכם וכדקתני שנתן לו פירות אבל בסיפא לא ידעינן מי הוא שהפירות בידו כי ע״ז הוא שחלוקין והא דתניא בברייתא אר״י אימתי וכו׳ כך פירושו לפי שיטה זו אר״י אימתי הייתי מודה לחכמים שישבע בעל הבית בריש׳ על הדינר בין בחנוני בין בשולחני בזמן שהפירות וה״ה למעות מונחין בר״ה אבל עכשיו שדיברנו בשהפשיל ב״ה הפירות לאחוריו והם ברשותו כדקתני רישא וה״ה לשולחני שנתן לו שולחני מעותיו ונתנם בכיסו בזה השולחני והחנוני מוציאין מחבירו גמור הוא ועליו להביא ראיה שלא נתן לו דינר ואם לא יביא ראי׳ יפסיד לגמרי ואין לב״ה לישבע כלל ואמרינן וצריכא דאי אשמעינן גבי חנוני בהא אמרי רבנן ברישא שישבע ב״ה על הדינר משום דפירי עבידי דמרקיבי פי׳ ואפשר שנתן לו חנוני את הפירו׳ קודם שיקבל הדינר כמוכר שדהו מפני רעתה וכו׳ ולהאי פירושא אתייא צריכיתא דגמרא שפיר לר״י ולרבנן שהרי חלוקתן שוה בשתיהן דתרווייהו פליגי ברישא דוקא ומינה עבדינן צריכותא זו שיטת רש״י ז״ל אבל קשה לפי׳ זה חדא דלא משמע דאתקין שבועת היסת עד דורו של ר״נ ואם איתא דהא בתרייתא דנשבעין ולא משלמין היו כעין דאורייתא הו״ל לתנא למיתני בהדיא ועוד דבר יתא דאימתי מתפרשת בדוחק גדול מאד שבכל מקום שאומר אימתי לפ׳ או לחלוק מדבר על משנתינו ואומר בתחילה המחלוקת ואח״כ מפ׳ ההודאה ואילו בכאן מפ׳ ההודאה בתחילה במה היה מודה לחכמים ואח״כ אומר במה שנחלקו לכך הנכון לפ׳ דמשנתינו זאת כעין נשבעין ונוטלין היא ולפי שאינה מן הנשבעין ונוטלין ממש לא מני לה באידך קמייתא ומאי דקתני בברייתא אימתי לפרש הוא כלומר לפרש במה נחלקו במשנתינו לומר דמשנתינו כשהפירות שנתן החנוני לב״ה נתונים בר״ה או בסימטא כדקתני בברייתא ועליהן מעוררין חנוני וב״ה וסיפא דשולחני וב״ה הויא נמי דכוותה כשהמעות שנתן שולחני לב״ה הן מונחין לחוץ לחנות בר״ה אי בסימטא ומתני׳ הכי פירושו לפי שיטה זו אמר ב״ה לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו פי׳ שנתנם לו בפני עדים שראו שמשכם והניחם בר״ה ולא ידעו כלום בנתינת הדינר וכשבא ב״ה ליטול פירות אלו המונחין בר״ה ליתנם לתוך שקו להוליכם לביתו מעורר עליו חנוני וא״ל שלא יטלם משם עד שיתן לו את הדינר וא״ל ב״ה כבר נתתיו לך ונתתו באונפלי שלך והכא שורת הדין שב״ה פטור לגמרי שהרי יש לו עדים שמשך את הפירות האלו שאפי׳ לא נתן לו את המעות קנאם במשיכה ואין טענתם אלא על הדינר והוי כופר בכל שהוא פטור מן התורה ובימי חכמי המשנה אמרו רבנן דכיון שהפירות עדיין בר״ה וזה עורר עליו שלא ליטלם משם עד שיתן לו את הדינר שיהא ב״ה הזה כעין נשבע ונוטל ושישבע כעין של תורה בנק״ח ויטול לעשות תקנה לחנוני שלא יקפידו למדוד פירות בלא קבלת מעות וסיפא קתני איפכא שיש עדים שנתן לו ב״ה את הדינר ולא ראו מדידת הפירות המונחין בר״ה מי מדדם והניחם שם ואמר ב״ה לחנוני תן לי את הפירות האלו המונחין בר״ה שכבר פרעתים והנחתים כאן ואמר לו חנוני אותן פירות שפרעת לי כבר הילכתם לביתך והפירות האלו המונחין כאן בר״ה שלי הם ואני אכניסם לחנות שלי ואלו משורת הדין היה [החנוני] פטור שהרי הפירות האלו ידועין שהיו שלו ואין לב״ה עדים שמשכם ומדדם וא״כ הרי הם ברשות חנוני כדמעיקרא כיון שאין עדים שיצאו לרשות שאינה שלו כלל ואפ״ה מפני שיש קצת אמתלא לב״ה שהם שלו מאחר שהם מונחים חוץ לחנות ורגלים לדבר קצת כי הוא מדדם והניחם שם תקנו שלא יטלם משם החנוני להכניסם לחנותו עד שישבע עליהם בנק״ח וכאלו הוא נשבע ונוטל ומפני תיקון העולם ג״כ שלא יקפידו בעלי בתים להקדים מעות לחנונים.
ר״י אומר כל שהפירות בידו ידו על העליונה ובא ר״י לחלוק על הסיפא דבשלמא ברישא יש על בעל הבית לישבע לפי שאין לו זכייה גמורה בפירות מאחר שעדיין מונחין בר״ה ודומין כאלו הן בידו של חנוני אבל בסיפא אין לחנוני לישבע דהא אית ליה תרתי למעליותא שהן מונחין בר״ה ושאין לזה עדים (שעכבם) [שמשכם] כלל הילכך יד חנוני על העליונה שישבע לו ב״ה אבל הוא אינו נשבע לב״ה דהוי ככופר בכל לגמרי ודכוותה אמרו רבנן בסיפא דב״ה ושולחני כשהמעות של שולחני מונחין בר״ה או בסמטא וברישא יש עדים שקבלם ב״ה והניחם בר״ה אלא שלא ידעו באיזה דרך קבלם והניחם ולא ראו שנתן בעל הבית לשולחני שום דינר ובסיפא בהיפך שראו נתינת הדינר ולא ראו הנחת המעות בר״ה ולרבנן ברישא ישבע ב״ה על הדינר ובסיפא ישבע שולחני על המעות ולפי שעוררתם על אותם המעות עשאום כנשבעין ונוטלין. ר״י אומר אין דרך שולחני להיות נותן את האיסרין שלו עד שיקבל הדינר ולכל הפחות בא ר״י לחלוק על רישא שאין לב״ה לישבע כלל דחזקה הוא שאלמלא שנתן ב״ה את הדינר לא היה שולחני מוציא מעותיו מידו להניחם אפי׳ בר״ה אבל בסיפא מודה ר״י שישבע שולחני לב״ה כי אולי קבל הדינר בתחלה כמנהגו ולא נחן עדיין את המעות והמעות האלו שברשות הרבים דב״ה הם שקבלם והניחם שם אחר שהקדים דינרו לשולחני ולפ״ז נשתנה דינו של ר״י מחנוני לשולחני דגבי חנוני שדרכו להקדים פירות קודם שיקבל את הדינר מודה ברישא שישבע ב״ה וחולין בסיפא ואילו בשולחני הדבר בהפך שחולק ברישא שלא ישבע ב״ה ומודה בסיפא שישבע שולחני וצריכותא דעבדינן בגמרא משום רבנן נצרכה שהשוו דינם בחנוני ושולחני דאלו משום ר״י לא היה צריך לעשות צריכותא שהרי הפך את דינו מזו לזו אלא דנקיט ליה אגב רבנן ואף לרבנן צריכות כל דהוא עבדינן דהא איצטריכא סברא דידהו בתרווייהו לאפוקי מדר״י שמשנה את דינו אלא דאורחא הוא דתנא למיעבד צריכות כל דהוא לגלויי מתוך הצריכות על טעם דבריהם במשנה וכדכתיב׳ בכמה דוכתי ולפי שיטה זו ידענו למה שנה ר״י לשונו בשולחני מן הלשון שאמר בחנוני דאילו לפי׳ רש״י ז״ל קשיא קצת שדינו של ר״י וטעמו א׳ הוא בחנוני ושולחני למה שינה לשונו בהם ולשון הברייתא מתפרשת כדרכו בעלמא אר״י אימתי וכו׳ ואימתי הזה לפרש הוא באיזה צד נחלקו במשנה והיינו דקאמר אימתי אני ורבנן חולקין בזמן שהפירות האלו מונחים בר״ה וב׳ עוררין על נטילתן בזה אמרו חכמים דבריהם ואמרתי אני דברי ודכוותה בשולחני כשהמעות צרורין ומונחין בר״ה אבל אם הפירות כבר מופשלין ומונחין באחוריו של ב״ה כולנו מודים שהמע״ה ואין לא׳ מהם לישבע כלל כי מה שכופר זה על הדינר וזה כופר על הפירות כופר בכל גמור הוא ואמרינן וצריכא דאי איתמר בהא דחנות ופירות בהא אמרי רבנן שישבע ב״ה על הפירות המונחין בר״ה שלא יטלם עד שישבע על הדינר משום דפירי עבידי דמרקיבי ואין הנחתם בר״ה ראיה שהם של ב״ה כי אף על פי שנתנם לבע״ה אולי בשביל חנוני הניחו שם דניחא ליה דליהוי התם כי היכי דלימטו להו אוירא משום דפירות בחנות עבידי דמרקיבין אבל בשולחני שאין דרך שולחני לתת מעותיו בר״ה דהא לא עבידי לירקיבי ליה בחנותו אימא מודו ליה לר״י שלא ישבע לו ב״ה כלל קמ״ל ואי איתמר בהאי דשולחני ה״א בסיפא דשולחני הוא דאמר ר״י ברישא דידה שלא ישבע ב״ה מטעמא דאין שולחנו מתן את האיסר עד שיקבל את הדינר אבל באידך דחנוני מודה הוא לרבנן בסיפא דידה שישבע חנוני לב״ה מאחר שקבל דינרו קמ״ל ובודאי שהצריכות בכאן זה לר״י לא צריך דהא בחנוני פליג על סיפ׳ ובשולחני פליג על ריש׳ אלא דנקיט ליה אגב רבנן שהשוו דינר בחנוני ושולחני וצריכות כל דהוא הוא אף לרבנן כמו שכתבתי והרבה שיטות אחרות יש בשמועה זו אבל זו המחוורת יותר בעיני רבינו ז״ל ויש שפי׳ לפי שיטה זו כי מ״ש ר״י גבי חנוני כל שהפירות בידו ידו על העליונה שהוא בא לחלוק על הסיפא כמ״ש לא לפטור החנוני משבועה כמ״ש אלא אדרבא לחייב החנוני ממון דכיון שהפירות בר״ה רגלים לדבר כי של ב״ה הם ואף בזו ישבע ב״ה ויטול כמו ברישא דפירות בידו הם אחר שהם חוץ לחנות ובסיפא דאר״י אין דרך שולחני וכו׳ בא לחלוק גם על הרישא ושאין בדיני שולחני וב״ה שום תיקון שבועה על ב״ה אלא בסיפא לפי שהמעות בידו וכדאמרינן בסיפא דחנוני ובזו ישבע ב״ה ויטול מכיון שאין הפירות לגמרי בביתו אבל ברישא שחלוקתן על הדינר אין לב״ה לישבע על הדינר כלל דחוקה שאין שולחני נותן מעותיו עד שיקבל את הדינר ועכשיו יבא הצריכות כפשוטו גם לר״י ולדרך הזה נוטה דעת רבי׳ אלפאסי ז״ל אלא שהאריך בה הרבה בלשון עברי ובלשון תגרי והלכתא כרבנן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ אמר דכא הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת. קשה לי רבא לשיטתיה דס״ל בסנהדרין דף כז דרע לשמים כשר להעיד דאינו רע לעדות א״כ לעדות ממון מצטרפין דהא בעדותן על הלבנה היה רק רע לשמים ועיין:
ושואלים: מאי לאו [האם אין הכוונה] שכל אחד מהם מצטרף עם עד נוסף לעדות ממון, אף שכל אחד מהם חשוד כמשקר? וקשה לדברי רב חסדא! אמר רבא: לא, כך צריך לפרש: הוא ואחר מצטרפין לעדות אחרת של ראש חדש, שאם יבוא עד נוסף ויאמר כדברי אחד מהם, הריהו מצטרף עמו לעדות. וטעמו של דבר: דהוי להו תרי וחד [שהרי הם עכשיו שנים כנגד אחד], ואין דבריו של אחד במקום שנים, והוא זה שטעה או שיקר.
What, is it not teaching that they each can join with another witness for testimony about monetary matters, even though each of them is suspected of giving false testimony? This contradicts Rav Ḥisda’s opinion. Rava said, explaining how Rav Ḥisda understands this baraita: He, one of the contradictory witnesses, and another witness may combine for another testimony about the new moon, as in doing so, they become two witnesses against one testifying differently; and the statement of one witness has no standing in a place where it is contradicted by two witnesses.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועריטב״אמהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אָמַר לַחֶנְוָנִי תֵּן לִי בְּדִינָר פֵּירוֹת כּוּ׳.: תַּנְיָא א״ראָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֵימָתַי גבִּזְמַן שֶׁהַפֵּירוֹת צְבוּרִין וּמוּנָּחִין וּשְׁנֵיהֶן עוֹרְרִין עֲלֵיהֶן אֲבָל הִפְשִׁילָן בְּקוּפָּתוֹ לַאֲחוֹרָיו המע״ההַמּוֹצִיא מֵחֲבֵירוֹ עָלָיו הָרְאָיָה.:

§ The mishna teaches: If one said to a storekeeper: Give me produce valued at a dinar, and he gave him the produce, and subsequently the storekeeper and the customer dispute whether the customer ever paid the storekeeper, the mishna rules that the customer takes an oath that he paid. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: When does the customer take this oath? He takes it when the produce is collected and situated in front of them, and the two of them are quarreling about it. But if the customer has it bundled in his basket on his back, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the storekeeper.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו אמר לו תן את הדינר כול׳. משנתינו בשמדד החנוני הפירות לבעל הבית ואמר לו תן לי את הדינר ואמר לו נתתיו לך ונתתו באנפליא שלך, וחזר החנווני מסתרך בפירות ומבקש לשמטם מבעל הביתב, על זה שנינו ישבע בעל הבית כעניין שנים אוחזין בטלית שכל אחד מהן נשבע על מה שבידו ומחזיק. ואמר ר׳ יהודה כל מי שהפירות בידו ידו על העליונה. כלומר לעולם הפירות בחזקת החנווני כל גשמסתרך בהן, אבל אם הפשילן בעל הבית בקופתו לאחריו אומר לחנווני המוציא מחבירו עליו הראייה. וכל שכן אם הפשילן החנווני בקופתוד.
א. בק״ג, באמפלי. ובערוך, אמפולי.
ב. הרי״ף והראב״ד גרסו בגמרא שצבורים ומונחים ברשות הרבים, אבל רבנו תם פירש שהפירות בכליו של קונה ברשות מוכר ועל ידי כך שניהם תפוסים בו. ולרבנן מי שתפוס ברשות (כי חברו התפיסו) יותר חזק בטענתו ונשבע ונוטל, ולר׳ יהודה אין דרך חנוני ושלחני ליתן עד שיטלו, ולכן ברישא נאמן בעל הבית בלא שבועה ובסיפא נאמן בעל הבית בשבועה. ועיקר פירושו ששניהם תפוסים בו יסד רבנו תם בספר הישר סי׳ תרפג על פירוש ר״ח זה לשונו, פר״ח ומפרשי׳ כל נתן דמתניתין כששניהם אדוקין וסייג לדבריו וכן עיקר (אולי צ״ל וסייג לדברי). הסמ״ג בעשה פב פירש את הסוגיא על דרך הרמב״ם אלא שבמקרה של השלחני הוסיף בדבריו שהיו המעות מונחים ברשות הרבים ׳או ששניהם אדוקין בו׳ וכתב שכן פירש ר״ח. וככל הנראה כתב כן על פי ספר הישר. והש״ך בסי׳ צא הביא את דבריו ותמה עליו ביותר שאם שניהם אדוקים בו יחלוקו כמו שנים אוחזין בטלית, וראה קצות החושן.
ג. בק״ג, כל זמן.
ד. ר״ח מפרש שר׳ יהודה בברייתא בא לפרש את מחלוקתו עם רבנן, שלא נחלקו רק בצבורים ומונחים ושניהם עוררין עליהם, שלדברי חכמים נשבע בעל הבית ונוטל ולר׳ יהודה חנוני הוא שנשבע ונוטל. ופירש ר״ח צבורים ומונחים שמדד החנוני הפירות לבעל הבית אלא שהחנוני מסתרך בהם שהוא מונע את בעל הבית מליטול פירותיו עבור המעות שעדיין חייב לו (לדבריו), ולדברי חכמים נשבע בעל הבית ונוטל כי תפיסת החנוני מערערת את חזקתו ועל ידי השבועה הוא מפקיעו מתפיסתו של בעל הבית ומחזיק בו (וכמו שנים אוחזין בטלית שכל אחד נשבע על החצי שהוא שלו, ואף ששניהם מוחזקים בו בשוה כיון שכל אחד מערער על כולו הרי הוא מגרע במוחזקות של חבירו, ואין אחד מהם נוטל אלא בשבועה כדי לדחות ערעור חבירו על ידי השבועה ומחזיק ונוטל). ולדעת ר׳ יהודה החנוני הוא המוחזק אף שמודה שמכרם, כי כל זמן שעדיין הוא תפוס בהם עבור מעותיו עדיין הפירות בחזקתו, ונשבע ונוטל כדי להפקיעם מתפיסת הלוקח. ואולי פירש ר״ח ׳כל מי שהפירות בידו׳ כל מוכר שהפירות עדיין בידו, אבל אם הפשילן הלוקח על כתפיו וכל שכן אם המוכר עצמו הוא שהפשילן לקופתו של הלוקח וכבר אינם ביד המוכר, המוציא מחבירו עליו הראיה ואין צריך שבועה.
כל זה הוא לענין חנוני, אולם דברי ר״ח בענין שלחני צריכים תלמוד שכתב, אמר לשולחני וכו׳ כעניין של חנווני. וכפי הנראה מדבריו שדין אחד להם, אלא שבשולחני קאמר ר׳ יהודה הטעם משום שאין דרכו של שלחני ליתן איסר עד שיטול דינר, ובא לחלוק על חכמים שאמרו ישבע שלחני ויטול וקאמר ר׳ יהודה ישבע בעל הבית (וכמו שכתב ר״ח בהמשך דבריו, בהא אמר ר׳ יהודה לעולם ישבע בעל הבית), ואם כן לפירוש ר״ח הרי שבחנוני נחלקו ר׳ יהודה וחכמים ברישא ובשלחני נחלקו בסיפא, ואין ענין השלחני כענין החנוני.
ולפירוש ר״ח צריך לפרש את הצריכותא של הגמרא שאת הרישא (חנוני) שנינו משום חידושו של ר׳ יהודה (ברישא דרישא) ואת הסיפא (שלחני) שנינו משום דברי חכמים (סיפא דסיפא) שבעל הבית הוא שנשבע ונוטל ולית להו טעמו של ר׳ יהודה שאמר אין דרכו של שלחני ליתן איסר עד שיטול דינר. אולם הקושי שיש בפירוש זה כי הגמרא סתמה ׳ואי איתמר בהא (שלחני) בהא קאמר ר׳ יהודה אבל בהך (חנוני) אימא מודה להו לרבנן, ולא פירשה למה היינו אומרים שהוא מודה לרבנן ברישא, וכפשוטו מפני שכבר אמרו לפני זה דשאני פירות דמרקבי ודרכו של חנוני ליתנם קודם שיקבל מעותיו, אבל לפירוש ר״ח שר׳ יהודה חולק על הרישא וסובר דחנוני הוא שנשבע ונוטל הרי אדרבה טעמא דמרקבי הוא טעם למה שיהא חנוני נאמן בטענתו, ואם כן למה סתמה הגמרא ולא פירשה הטעם שהיינו אומרים שר׳ יהודה יודה ברישא (דרישא) לרבנן. גם לשון ר״ח אינו משמע כן שכתב, ואי אשמעינן הא בתריתא הוה אמינא בהא אמר ר׳ יהודה לעולם ישבע בעל הבית, אבל בקמייתא אימא מודה להו לרבנן. הרי שאי אשמעינן בבתרייתא הוה אמינא דבקמייתא ישבע חנוני, והרי כן הוא האמת לפירוש ר״ח. וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אימתי בזמן שהפירות כו׳ – אימתי צריך בעל הבית לישבע בזמן שהפירות צבורין כו׳.
מתני׳ אמר לחנוני תן לי בדינר פירות ונתן לו וכו׳ – פירוש: כשנתן לו החנוני פירות אלו ולא הוליכן בעל הבית לביתו. שאלו הוליכן הוה ליה החנוני בתביעת הדינר כדין מנה לי בידך אין לך בידי פטור, אלא צבורין הן עדין ברשות הרבים כדקתני ברייתא בהדיא. תניא: אמר רבי יהודה אימתי בזמן שצבורין ומונחין ברשו׳ הרבים, אבל הפשיל קופתו לאחוריו המוציא מחבירו עליו הראיה – והאי מימרא דקאמר רבי יהודה לכולי עלמא הוא בין אליבא דידיה ובין אליבא דרבנן, כדאמרינן התם: כל מקום שאמר רבי יהודה אימתי ובמה אינו אלא לפרש דברי חכמים. וכיון שצבורין הן ומונחין עדין ברשות הרבים, לפיכך נשבע בעל הבית כעין דאוריית׳ שכבר נתן את הדינר ונוטל את הפירות דהוה ליה נשבע ונוטל.
ואם תשאל וכיון דצבורין ומונחין ברשות הרבים נינהו דממילא שמעת דאכתי לא זכה בהו בעל הבית, דהא לא משכינהו הא קיימא לן דמשיכה ברשות הרבים לא קניא. ליהוי הני פירות ברשות החנוני, וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה. שתי תשובות יש להשיב בשאלה זו: דהא דמאן לימא לן דלא הגביהן בעל הבית ואח״כ נתנן ברשות הרבים דודאי קנאן ונעשו ברשותו. ואם תאמר אם כן ליהיו חנוני מוציא מחבירו ועליו הראיה, כדין מנה לי בידך אין לך בידי, ואמאי אצרכוה שבועה לבעל הבית? היינו טעמא דאצרכוה שבועה משום דמכל מקום הא קא חזינן להו להני פירות דקיימי ברשות הרבים. דאף על גב דהא קא מודה חנוני דזכה בהו בעל הבית, כיון דקא טעין דזכה בהו בעל הבית אדעתא דיהיב לי דינר הוא דזכה להו ואכתי לא יהיב לי מידי, וב״ה קא טעין דיהב לי׳ ומש״ה אצרכוה רבנן לב״ה שבועה והדר שקיל להו להנך פירות. ועוד דאי נמי לא אגבהינהו בעל הבית להני פירות דאכתי לא זכה בהן, היינו טעמא דמשתבע בעל הבית ושקיל להו: חדא משום דחנוני לא מיהדר קא הדר ביה מהנהו פירות, אלא מתבע הוא דקא תבע ליה לדינר, כי היכי דלישקול להו בעל הבית לפירות דאשתכח דקיומי קא מקיים להו להני פירי ביד בעל הבית. ועוד דכד מעיינת בה במילתא משכחת לה דכי אמרינן דהיכא דלא משך לא קנה, הני מילי היכא דליכא בינייהו טענה וכפירה. אבל הכא דקא טעין בעל הבית דיהב ליה הדינר דמי פירות, אלו בעא החנוני למיהדר ביה לאו כל כמיניה אלא עד דמיהדר ליה דינר דיליה ומקבל עליה מי שפרע, וכמה דלא מהדר ליה לדינר ומקבל עליה מי שפרע לא מצי הדר ביה. ואע״ג דחנוני הא קא כפר ביה ולא קא מודה דשקל מיניה דינר, מכל מקום על טענת בעל הבית הא לאו בר מהדר ניהו החנוני ואכתי זבינא דפירות כדקאי קאי. ואם תאמר וכיון דחנוני הא קא כפר ביה בהכי ליהוי בעל הבית מוציא מחבירו עליו הראיה. כי אמרינן המוציא מחבירו עליו הראיה היכא דאיכא שור שחוט לפניך, אבל הכא ליכא שור שחוט לפניך דהא איתינהו לפירות ברשות הרבים, וקא מודה חנוני דזבוני זבנונהו לבעל הבית. משום הכי משתבע בעל הבית ושקיל להו לפירות.
נשבע בעל הבית – תימה דשבועת היסת לא ניתקנה אלא בימי רב נחמן כדמוכח לעיל (דף מו.) [בד״ה בדרבנן וכו׳] ואמאי נשבע ויש לומר דמיירי כגון שלא נתן לו עתה כלום ואומר כבר נתתיו לך קודם שנתת לי הפירות מקודם ועוד מפרש ר״ת דמיירי ברישא שמדד החנוני פירות לכליו של בעל הבית ועודם ברשות חנוני ובסיפא נתן בעה״ב דינר בחנות ועדיין לא נטלו חנוני והוי חידוש שנוטלין בשבועה וכולה מתני׳ איירי בנשבעין ונוטלין עד ואלו נשבעין שלא בטענה וטעמא דנשבעין ונוטלין הואיל ויצאו קצת מחזקת שכנגדם וטעמא דר׳ יהודה דאין חנוני מודד פירות אלא אם כן קבל הדינר ולוקח בעה״ב בלא שבועה וכן בנתן לו דינר בסיפא אמר רבי יהודה שצריך ליתן לו הפירות דדרכו ליקח דינר ולמדוד פירות דמיירי בחנוני שאין מקיף ולפי זה ה״פ בברייתא דבגמ׳ אמר ר׳ יהודה אימתי נחלקו חכמים עלי בזמן שהפירות צבורין ומונחין כו׳ אבל בזמן שהפשילן לאחוריו מודו לי דהמע״ה וקשה דהאי אימתי לא הוי כשאר אימתי דעלמא דמפרש מילתא דת״ק בין בא לחלוק בין בא לפרש אבל לפי׳ הקונטרס הוי כשאר אימתי ולא תקשי הא דאמרי׳ עירובין (עירובין פא:) בכל מקום שאמר רבי יהודה אימתי אינו אלא לפרש דברי חכמים והכא בא לחלוק דבכל הספרים גרסינן בפרק חלון (עירובין פא:) שאמר ר׳ יהודה במשנה אבל אימתי דברייתא הוי שפיר לחלוק.
רבי יהודה אומר כל שהפירות בידו כו׳ – הא דלא קאמר ר׳ יהודה הכא אין דרך חנוני לתת פירות עד שיטול דינר כדאמר גבי שולחני משום דדרך חנוני להקיף אלא דהכא איירינן באותו שאין דרכו להקיף ולקמן נמי לא שייך למימר כל שהאיסר בידו ידו על העליונה לפי שפעמים בעל הבית נותן איסר בפרוטות והתם לא שייך למימר כל שהאיסר כו׳ לכך תנא לישנא דליכא למיטעי.
{שמעתא דתקנת שבועה בלוקח פירות ובפורט דינר}
מתני׳ (דף מה.): אמר לחנוני, תן לי בדינר פירות וכו׳. כלל פירושינו בזה, משנתנו כעין נשבעין ולא משלמין נגעו בה. תדע, דהא לא קא חשיב ליה בריש פירקין בהדי הנך דנשבעין ונוטלין. ואף על גב דקי״ל, מנה לי בידך - אין לך בידי כלום, פטור, הכא תקינו רבנן דלא מיפטר נתבע אלא בשבועה, שהרי רגלים לדבר דאבי חנואתא מילי ואבי פתורא חושבנא. ורבי יהודה מודה להו לרבנן בתרי בבי דסיפא, דאיכא בהו תקנת שבועה בחנוני ובשולחני, ופליג עליהו בתרי בבי דרישא, דסבירא ליה דליכא גבי בעל הבית תקנת שבועה כלל, לפי שהחנונים והשולחנים תגרים הם בקיאים באומנותם ונזהרים שלא יבא להם הפסד. ור׳ יהודה לטעמיה, דאמר (בבא מציעא נא. במשנה ובגמרא), אין לתגר אונאה מפני שהוא בקי.
וכך היא הצעה של משנה: אמר לחנוני, תן לי בדינר פירות, ונתן לו. כלומר, מדדן לתוך קופתו והפשילן זה לאחוריו. אמר ליה, תן לי את הדינר. אמר ליה, נתתיו לך ונתתו באונפלי. ישבע בעל הבית, שהוא הנתבע, והוא כנשבע ולא משלם. כיון שלא הספיק להוליכן לתוך ביתו ובעודן בפתח החנות היו טענותיהן, עבוד רבנן תקנתא דלישתבע בעל הבית. נתן לו את הדינר, א״ל, תן לי את הפירות וכו׳.
ר׳ יהודה אומר, כל שהפירות בידו ידו על העליונה. כלומר, אין כאן תקנת שבועה אלא בזמן שהם עוררין על הפירות שהם מונחין על הקרקע ועומדים לימכר. שכיון שלמכירה הן עומדין הרי הן בחזקת כל אדם, אלא מפני שהן קרובין לרשות החנוני יותר מרשות כל אדם ישבע החנוני ויפטר. אבל בזמן שהם עוררין על הדמים והפירות ביד בעל הבית, אין כאן תקנת שבועה אלא בעל הבית נפטר שלא בשבועה, שאלמלא שהקדים לו את הדמים לא היה זה מדדם לתוך קופתו. ולפי שיש פעמים שהחנוני מוכר בהקפה, לא פי׳ כמו שפי׳ בשולחני לומר, אין דרך חנוני להיות נותן פירות עד שנוטל את דמיהם, כי רוב החנונים מקיפים. אבל כשמוכר שלא בהקפה, טעמו וטעם השולחני אחד הוא. לפיכך כלל ואמר, כל שהפירות בידו ידו על העליונה, וללמדך שאם לא היו פירות צבורין לפני החנוני אף כשעוררין על הפירות אין החנוני נשבע, ובהא אפי׳ רבנן מודו. והטעם שוה לשניהם, בין לחנוני בין לשולחני. אף על פי שהוציא ר׳ יהודה דבריהם לשתי לשונות, טעם אחד הוא, ובא זה ולמד על זה, כל אחד מהם על חבירו.
ומכאן אתה למד פירוש הברייתא (דף מח.) האמורה על זו המשנה. תניא: אמר ר׳ יהודה, אימתי. כלומר: אימתי אני מודה שיש תקנת שבועה. בזמן שהפירות צבורין ומונחין בקרקע ושניהם עוררין עליהם. בזו ישבע החנוני. אבל הפשילן בקופתו לאחוריו ועוררין על הדמים, בזו אני חולק על דברי חכמים. שאיני רואה כאן תקנת שבועה אלא, המוציא מחבירו עליו הראיה, ואין כאן שבועה כלל.
ודוגמת אימתי זה, שבא לפרש מה שהוא מודה לדברי חכמים ומה שהוא חולק עליהם, תמצא בפרק זה. דתניא (דף מו.): שכיר, כל זמן שלא עבר זמנו וכו׳. אמר ר׳ יהודה, אימתי - בזמן שאמר ליה תן לי שכרי וכו׳. מכאן תשובה למי שאמר שכל מקום שאמר ר׳ יהודה, אימתי, לפרש דברי חכמים בא בלא מחלוקת.
וצריכא. דאי אשמועי׳ גבי חנוני, בהא קא אמרי רבנן, ישבע בעל הבית, שדרך החנוני להקדים לו פירות משום דפירי עבידי דמרקבי, אבל בשולחני אימא מודה ליה לר׳ יהודה שאין דרך שולחני להקדים וליתן.
וכולה פשוטה היא על הדרך שפירשנו.
וראיתי פירוש הרי״ף ז״ל ופירוש חכמי צרפת בהלכה זו, ולא ישרו בעיני. והפירוש שכתבתי קבלתיו מאבא מורי, ואבא מורי מרב גדול ומובהק בדורו, זכר שניהם לברכה ולחיי העולם הבא.
[במאור דף ל: ד״ה אמר לחנוני. לרי״ף סי׳ אלף קעט (שבועות דף מח.)]
כתוב שם: אמר לחנוני תן לי בדינר פירות וכו׳, עד סוף ההלכה.
אמר אברהם: מה שפירש בדברי רבי יהודה שאינו חולק אלא על תרי בבי קמאי דחנוני ושולחני פטור בעל הבית משבועה, זהו האמת, וכבר כתוב כן בהלכות שלי שלשים שנה. אבל מה שאמר באימתי דרבי יהודא לחלוק הוא זאת היא שגגה, ואע״פ שנמצא במעט מקומות שהוא בא לחלוק רוב המקומות לפרש הוא, ובמקום הזה אינו נכון להיות חולק כי לא פירש רבי יהודה במשנתנו דין הנשבעים כי אם דין שאינם נשבעים, שהרי המוציא מחברו עליו הראיה לדבריו אינם מן הנשבעים, אם כן אימתי זה לפרש הוא כאשר פירש הרב ז״ל בהלכותיו אבל לא לענין פירושו כאשר הוא כתוב אצלי.
[במאור דף לא. ד״ה אם איתא. לרי״ף סי׳ אלף קעו (שבועות דף מח.)]
כתוב שם: אם איתא וכו׳ עד סוף. ופריקנא לדבריו דרבי אמי קאמר וליה לא סבירא ליה וכו׳. זהו תורף פירוש הרב ז״ל, ופירוש נאה הוא.
אמר אברהם: טוב הוא הפירוש אבל הוא לא האיר אותו כל הצורך ומי שאינו בקי לא יועיל מדבריו. ושרש הדבר בקצרה, מדאמר רב נחמן כששניהם חשודים יחלוקו אלמא אלימא שבועה דרבנן כעין שבועה דאורייתא דאי לא מצי משתבע ליה פקע, דכיון דשניהם חשודים הנתבע חייב שבועה דאורייתא והתובע שהשבועה נהפכה עליו היא שבועה דרבנן ומשום הכי מפקעו תרוייהו ויחלוקו. והיינו דאמרינן איתא דרב ושמואל דשבועת מלוה ליתומים דרבנן היא, וכיון דעל היתומים דיליה רמיא שבועה ולא מצו משתבעי ליה בדינא מפקעי כאלו היא שבועה דאורייתא. ואי הוה מספקא ליה הא מילתא דשבועה דרבנן אי אלימא כשבועה דאורייתא לאפקועי ממונא אם כן יחלוקו אמאי, נכי ריבעא איבעי ליה למימר, כי מי שנתחייב שבועת התורה יפסיד מחצה בלי ספק, ומי שנתחיי בשבועה דרבנן שהיא שבועת ההיפוך יפסיד חצי מחצה, נמצא הנתבע משלם ג׳ חלקים ומפסיד התובע הרביע. זהו דרך לפירוש הרב ז״ל. ויש דרך אחרת טוב כזה שלא כפירוש הראשון של זה והוא בהפך מפירוש הרב ז״ל, שהקושיא דרב נחמן לית ליה דרב ושמואל, והוא כתוב אצלנו. ומה שכתב ששמע משום חכמי נרבונא הגדולים, כיון דמסקנא דגמרא [דף מח:] דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד וכו׳ אנן לכתחלה עבדינן כרב ושמואל בשטר שאין בו נאמנות אבל בשטר שיש בו נאמנות לא מקילינן ביה תרי קולי, [קולא] דאבא שאול בן אימא מרים [כתובות דף פז:] וקולא דרב ושמואל, ולכתחלה עבדינן כרבי אלעזר. זה הדין לא נהג אלא בנרבונא, אבל אנן כדברי הרב ז״ל דיינינן, דאי לא כל נאמנות שאנו כותבין עתה בכתובות בין ממנו בין מיורשיו לא יועיל כלום.
[במאור דף לב. ד״ה ראיתי לרבינו. לרי״ף סי׳ אלף קפא (שבועות דף מח:)]
כתוב שם: ונשאלה שאלה מלפני הרב רבי משה ב״ר יוסף וכו׳, עד והריני מוסר לך כלל גדול בדין חשוד על השבועה וכו׳, עד כיון דאיכא בידיה שטרא דמקוים שקילי בלא שבועה, והוא הדין לחנוני על פנקסו וכל מאי דדמי ליה שדינן היה מן התורה ליטול בלא שבועה וכו׳.
אמר אברהם: חס ושלום לא תהיה כזאת בישראל כי חנוני אם חשוד הוא לא יטול כלום, וכמעט כי החנוני מן הדין אפילו בשבועה לא יטול שהרי הוא כעין מנה לי בידך והלה אומר איני יודע שהוא פטור. ועוד כי הפועלים מכחישים אותו ונוטלים מבעל הבית אלא שסמכו חכמים את הדבר לחזקת שליח עושה שליחותו [גיטין דף סד:] ונתנו לו בשבועה ואעפ״כ אינו אלא תקון חכמים כי איך תוציא חזקה זו מחזקת ממון ביד בעליו, אבל מפני שהוא חנוני המקיפו תקנה היא לבעל הבית כדי שיקיפנו תמיד לפיכך תקנו לו שישבע ויטול. ודמיא הא מילתא למאי דאמרינן בע״ז פרק השוכר [דף סג:] בחנוני המקיפו, דכיון דאורחיה לאקופי ליה קני ליה דינר גביה. גם בחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים איני מודה לו, אלא לאידך גיסא שאני אומר שיטול בלא שבועה, והטעם משום דלא גרע ממת, שהרי אמרו [דף מח:] אם אמר המלוה בשעת מיתה שאינו פרוע היתומים שלו נוטלים מן היתומים של לוה בלא שבועה ואע״פ שהיה חייב לישבע על דבורו זה וזה החשוד שהוא אומר אינו פרוע נחשוב אותו כאלו אמר ומת ויהיה כיתומיו שיטלו בלא שבועה.
[במאור דף לג. ד״ה והריני מוסר. לרי״ף סי׳ אלף קעט (שבועות דף מח.)]
כתוב שם: והוא הדין לחנווני וכל דדמי ליה וכו׳.
אמר אברהם: זה ארבעים שנה כתבתיה כן בהלכות הרב ז״ל במסכת כתובות.
[במאור שם (דף לג:)]
כתוב שם: וחשוד שהוא מן הנשבעים שבתורה אם במודה מקצת ועד אחד הרי דינו מפורש במשנה [דף מח.] ובגמרא בדין שכנגדו חשוד על השבועה, ואם הוא מדין שומרים כיון שאין כנגדו יכול לישבע, לפי שאינו בא עליו בטענת ברי הרי הוא בדין היו שניהם חשודים.
אמר אברהם: גם בזו איני מודה לו כי מאחר שהתובע בא בטענת שמא אין לנו עליו להכריעו לכף חובה, וכל עסק שבועה שביניהם האמור פ׳ השואל [ב״מ דף צ״ז:] כ״ש כשהוא אומר טענת ברי הוא משלם, אבל כשהתובע בא בטענת שמא אף על פי שיש ביניהם עסק שבועה פטור, דוק ותשכח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ לדבריו דר׳ אמי קאמר כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה נשבע בעל הבית כו׳ לא נטלן חנווני כו׳ כצ״ל. ונ״ב כל אלו דבורים שייכים למתני׳ עד ד״ה דמורו היתירא כו׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א שנינו במשנה: אמר לחנוני ״תן לי בדינר פירות״, ונתן לו, ואחר כך היו הצדדים מתווכחים אם שילם בעל הבית לחנווני — בעל הבית נשבע שנתן לו את הדינר. תניא [שנויה ברייתא], אמר ר׳ יהודה: אימתי נשבע בעל הבית? בזמן שהפירות צבורין ומונחין ושניהן עוררין עליהן, אבל אם הפשילן את הפירות הללו בקופתו (בסלו) לאחוריוהמוציא מחברו עליו הראיה, שהרי הם עתה ברשות בעל הבית, וצריך החנווני להביא ראיה לתביעתו.
§ The mishna teaches: If one said to a storekeeper: Give me produce valued at a dinar, and he gave him the produce, and subsequently the storekeeper and the customer dispute whether the customer ever paid the storekeeper, the mishna rules that the customer takes an oath that he paid. It is taught in a baraita: Rabbi Yehuda says: When does the customer take this oath? He takes it when the produce is collected and situated in front of them, and the two of them are quarreling about it. But if the customer has it bundled in his basket on his back, the burden of proof rests upon the claimant, i.e., the storekeeper.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשתוספותבעל המאורראב״ד כתוב שםאור זרועמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר לַשּׁוּלְחָנִי תֵּן לִי כּוּ׳.: וּצְרִיכָא [ד]⁠אי אַשְׁמְעִינַן הָא קַמַּיְיתָא בְּהָךְ קָא אָמְרִי רַבָּנַן מִשּׁוּם דְּפֵירֵי עֲבִידִי דְּמַרְקְבִי וְכֵיוָן דְּמַרְקְבִי לָא מְשַׁהוּ לֵיהּ אֲבָל מָעוֹת דְּלָא מַרְקְבִי אֵימָא מודו לֵיהּ לְרַבִּי יְהוּדָה.

The mishna continues with a similar case: If one said to a money changer: Give me small coins valued at a dinar, and he gave him the coins, and subsequently they dispute whether the customer gave the money changer the dinar, the customer takes an oath that he paid already. The Gemara notes: It is necessary to teach both the case involving the storekeeper and the case involving the money changer, as had it taught us only this first case, one might say that only in that case do the Rabbis say that the customer may take an oath to avoid payment, because produce is prone to spoiling, and since it spoils storekeepers do not retain it but give it to the customer immediately. But with regard to money, which does not spoil, say that they concede to Rabbi Yehuda that a money changer does not give coins to the customer until he has received payment, and the customer does not need to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו כול׳. כעניין של חנווני. וצריכא דאי אשמעינן קמייתא דקתני נתתי לך הפירות והולכתםא לתוך ביתך בהא קאמרי רבנן ישבע החנווני דעבידי אינשי דיהבי פירות והדר שקלי מעות משום דמרקבי ובעו לזבונינהו, אבל מעות דלא מרקבי אימא מודו ליה לר׳ יהודה דשולחני לא יהיב מעות עד דשקיל דינר, ולעולם בעל הבית נאמן, קמ״ל דאפילו בהא אמרי רבנן ישבע השולחני.
א. בק״ג, והולכתים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

דפירי עבדי דמרקבו – וממהר חנוני להשליכם לתוך כליו של לוקח קודם קבלת הדינר שלא יחזור.
וכן הא דקתני אמר לשולחני תן לי בדינר מעות ונתן לו – הכי נמי מתוקמה כגון דהוי להו הני מעות צבורין לפני בעל הבית, ומשום הכי משתבע בעל הבית ושקיל להו, כפום דפרישנא לענין פירות.
(4-5) ולענין בבא דסיפא דקתני נתן לו את הדינר אמר לו תן לי את הפירות, אמר לו נתתים לך והולכתם לתוך ביתך וכו׳ – הכין פירושיה: כגון דיהביה בעל הבית לדינר ושוייה קמיה דחנוני, והפירות צבורין ומונחין ברשות הרבים. וטעין בעל הבית דהאי דינר יהבתיה ניהליה בהני פירות דצבורין ברשות הרבים. וחנוני טעין דהאי דינר בפירות אחריני דכבר שקלתינהו מינאי ואמטיתינהו, לפיכך הוא דיהבתיה ניהליה, והני פירות דצבורין ברשות הרבים דידי נינהו וצברתינהו ברשות הרבים כי היכי דליחזי אינשי וזבני להו מינאי. והאי דינר לאו מישקל שקליה החנוני ויהביה באנפלי דיליה, דאלו יהביה באנפלי דיליה הוי ליה כענין הפשיל קופתו לאחוריו לענין פירות, דודאי שהמוציא מחבירו עליו הראיה. וכיון דאכתי הדינר קמיה דחנוני נינהו הוה ליה כדין הפירות שצבורין ומונחין ברשות הרבים, דקתני בבבא דרישא דמש״ה משתבע החנוני ושקיל ליה, כי היכי דמשתבע ב״ה בבבא דרישא ושקיל להו לפירות. ומההיא טעמא גופיה דקא משתבע ב״ה התם ושקיל להו לפירות קא משתבע הכא חנוני ושקיל ליה לדינר. דכי היכי דהתם הא קיימא פירות קמן ברשות הרבים, וקא מודה חנוני לב״ה דמזבן זבנינהו ניהליה וטענה וכפירה דאיכא בינייהו בענין הדינר ניהו, הם הכי נמי הכא הדינר הא קאי קמן וקא מודה בעל הבית דיהביה לחנוני בתורת דמים, וטענה וכפירה דאיכא בינייהו לענין הפירות ניהו. וכן נמי בבבא דסיפא דשולחני מעות צבורין לפני בעל הבית ויהב ליה בעל הבית לדינר דיליה קמי השולחני. בעל הבית טעין דהאי דינר בהני מעות יהבתיה ניהלך. והשולחני טעין דהאי במעות אחריני דכבר יהבתינהו ניהלך ושויתינהו בכיסך הוא דיהבתיה ניהלאי, והני מעות דצבורין קמאי דידי נינהו וצברתינהו קמאי כי היכי דליחזונהו אינשי ואתו ומזבני להו מנאי. דכיון דבעל הבית הא קא מודה דהאי דינר יהבתיה לשולחני בתורת דמים והטענה והכפירה במעות נינהו, משתבע השולחני ושקיל ליה לדינר, כי היכי דמשתבע חנוני בבבא דסיפא ושקיל ליה לדינר, דמעות דשולחני הכא במקום פירות דחנוני התם ניהו. ודינר ומעות דבעל הבית הכא הדין הוא טעמא דתנא קמא ורבי יהודה מודה ליה בבבא דרישא דחנוני ובבבא דרישא דשולחני, ופליג עליה בבבא דסיפא דשולחני דאין דרך שולחני להיות נותן מעותיו עד שיטול את הדינר. ואע״ג דהא אתא לוקח למעות וכל שכן דלא צביר להו קמיה מיקמי דליתיה לוקח וזבין להו מיניה. הילכך כי טעין השתא דיהב ליה לבעל הבית המעות מקמי דלישקול מיניה דינר והני מעות דצבירי קמיה כי היכי דלחזונהו אינשי ואתו וזבנו להו הוא דצברינהו, לאו כל כמיניה ולא משגחינן לטענתיה אלא משתבע בעל הבית דאכתי לא שקל מיניה מעות ושקיל, כי היכי דמשתבע בבבא דרישא דיהב ליה לשולחני דינר ושקיל מיניה. אבל לענין בבא דסיפא דחנוני ליכא למימר אין דרך חנוני להיות נותן פירותיו עד שיטול הדינר, משום דהא אנן סהדי דאיכא חנוני דיהב פירותיו מיקמי דלישקול ליה לדינר, ואיכא דשקיל ליה לדינר והדר יהיב פירות. אלא במאי דקא טעין חנוני דהני פירות דצבורין ברשות הרבים דידיה נינהו, והאי דצברינהו ברשות הרבים כי היכי דליחזו להו אינשי ואתו וזבני להו מיניה, הוא דפליג רבי יהודה דקא סבר אין דרך חנוני להיות צובר פירותיו ברשו׳ הרבי׳ מיקמי דלית׳ לוקח וזבין להו. הילכך הני פירות דצבורין ברשות הרבים ברשותיה דהאי לוקח דיהב ליה לחנוני האי דינר מוקמינן להו וכאלו בידו נינהו. והיינו דקאמר כל שהפירות בידו ידו על העליונה, כלומר בעל הבית שפירות אלו בידו הן ידו על העליונה, דמשתבע בהני פירות דצבורין ברשות הרבים הוא דיהביה ושקיל להו לפירות. ועלה קאמרי בגמ׳ וצריכא דאי אשמועינן פירות בההיא קאמרי רבנן – דמשתבע חנוני דהאי דינר בפירות אחרינא דכבר שקלינהו מיניה בעל הבית, והני פירי דצבורין ברשות הרבים כי היכי דליחזנהו אינשי אחריני ואתו וזבנו להו הוא דצברינהו משום דפירי עבידי דמרקבי – הילכך עבידי אינשי דצביר ליה חנוני לפירי דיליה ברשות הרבים, כי היכי דליחזנהו אינשי וזבני להו. אבל מעות דליכא למימר הכי אימא מודו ליה לרבי יהודה – דאין דרך שולחני להיות נותן מעותיו עד שיטול דינר, וכל שכן דלא צביר מעות מיקמי דליתי לוקח. ואי אשמועינן לענין מעות בההיא קאמר רבי יהודה אבל לענין פירות אימא מודה להו לרבנן, צריכא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שנינו מעין זה במשנה: אמר לשולחני ״תן לי בדינר מעות״, ונתן לו מעות, וכאשר מתווכחים השולחני ובעל הבית האם נתן לשולחני את הדינר — צריך בעל הבית להישבע שנתן לו את הדינר. ומעירים: וצריכא [וצריך] גם דבר זה להיאמר, אף שהוא לכאורה ממש כמו המקרה בחנווני, אי אשמעינן הא קמייתא [שאילו היה משמיע לנו רק את זו הראשונה בחנווני], היינו אומרים: בהך קא אמרי רבנן [בזה אומרים חכמים] שבעל הבית צריך להישבע ששילם כדי להיפטר מתשלום, משום דפירי עבידי דמרקבי [שפירות עשויים להירקב], וכיון דמרקבי הם נרקבים] לא משהו ליה [משהים אותם], וממהר החנווני לתתם לקונה גם אם לא קיבל את הכסף, אבל מעות דלא מרקבי [שאינם נרקבות] אימא מודי ליה [אמור שמודים לו] לר׳ יהודה, שאין השולחני נותן דבר אלא אם כן קיבל כספו תחילה, ואין מקום להשביע את בעל הבית.
The mishna continues with a similar case: If one said to a money changer: Give me small coins valued at a dinar, and he gave him the coins, and subsequently they dispute whether the customer gave the money changer the dinar, the customer takes an oath that he paid already. The Gemara notes: It is necessary to teach both the case involving the storekeeper and the case involving the money changer, as had it taught us only this first case, one might say that only in that case do the Rabbis say that the customer may take an oath to avoid payment, because produce is prone to spoiling, and since it spoils storekeepers do not retain it but give it to the customer immediately. But with regard to money, which does not spoil, say that they concede to Rabbi Yehuda that a money changer does not give coins to the customer until he has received payment, and the customer does not need to take an oath.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְאִי אִיתְּמַר בְּהָא בְּהָא קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה אֲבָל בְּהָךְ אֵימָא מוֹדֶה לְהוּ לְרַבָּנַן צְרִיכָא.:

And had the ruling been stated only about that case involving the money changer, one might say that only in that case does Rabbi Yehuda say that the customer need not take an oath to avoid payment, but in this case, involving the storekeeper, say he concedes to the Rabbis. Therefore it is necessary to teach this dispute for both cases.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואי אשמעינן הא בתריתא הוה אמינא בהא אאמר ר׳ יהודה לעולם ישבע בעל הבית, אבל בקמייתא אימא מודה להו לרבנן.
א. בק״ג, מודי [ו]⁠אמ׳. ואולי צ״ל שם ׳מורי ואמר׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 4]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולהיפך, ואי איתמר בהא [ואם היה נאמר רק בזו] בשולחני, היינו אומרים: בהא קאמר [בזו דווקא אמר] ר׳ יהודה שאין בעל הבית צריך להישבע, אבל בהך אימא מודה להו לרבנן [בההיא בחנוני אמור שמודה להם לחכמים], על כן צריכא [צריכה] המחלוקת להיאמר בשני המקרים.
And had the ruling been stated only about that case involving the money changer, one might say that only in that case does Rabbi Yehuda say that the customer need not take an oath to avoid payment, but in this case, involving the storekeeper, say he concedes to the Rabbis. Therefore it is necessary to teach this dispute for both cases.
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ הַפּוֹגֶמֶת כְּתוּבָּתָהּ [וְכוּ׳] וְכֵן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ.: מִמַּאן אִילֵימָא מִלֹּוֶה אֲבוּהוֹן שָׁקֵיל בְּלָא שְׁבוּעָה וְאִינְהוּ בִּשְׁבוּעָה דהָכִי קָאָמַר וְכֵן הַיְּתוֹמִים מִן הַיְּתוֹמִים לֹא יִפָּרְעוּ אֶלָּא בִּשְׁבוּעָה.

§ The mishna teaches (see 45a): Just like other cases where the Sages said that one takes an oath and receives payment, the mishna teaches: A woman who vitiates her marriage contract, etc. And likewise, orphans may not collect with a promissory note inherited from their father except by taking an oath. The Gemara asks: From whom do they collect a debt by taking an oath? If we say that they collect this way from the borrower, i.e., those who borrowed from their father, that would not make sense. Their father would take payment with the promissory note without taking an oath, and they collect only by means of taking an oath? Don’t orphans have privileged status? Rather, this is what the mishna is saying: And even orphans do not collect with their father’s promissory note from the borrower’s orphans except by means of an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתני׳. כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה כול׳. ירושלמי (ה״ז). א״ר זירא כולן כעין שבועת התורה ירדו להן, וכתובה לא הוחזקה בידה ליגבות, אלא כמי שגבת, מיכן ואילך והוא אכתובעה של מאתים זוז פרוע ואומרת אינו אלא מנה. בנפרעת בלא שבועה.
וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה. אוקימנא יתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה.
א. בק״ג, כתובתה שטר של. וצ״ל, כתובעה שטר של.
ב. כן הוא הנוסח בירושלמי לפנינו. אולם ירושלמי זה נמצא גם בכתובות פרק הכותב הל׳ ז בשינויים ומפרשי הירושלמי תקנו את הנוסח כאן ׳נפרעת בלא שבועה׳ על פי הנוסח שם ׳לא תפרע אלא בשבועה׳. גם בתשובת הרשב״א המיוחסות סי׳ ק הביא את הירושלמי כפי שהוא בכתובות ופירש שהיא נשבעת כעין של תורה על כתובתה שהיא מוחזקת בידה והיא כמודה במקצת וצריכה שבועה שלא נפרעה אלא מקצת. אבל לפירוש ר״ח יש לתקן את הגירסא שם על פי הנוסח שלפנינו בשבועות: אמ׳ ר׳ זעירא כעין שבועת התורה ירדו להן, כתובה [לא] הוחזקה בידה ליגבות, [אלא] כמי שגבת, [מיכן ואילך] והוא כתובעה שטר של מאתים פרוע והיא אומרת [אינה אלא] מנה [נפרעת בלא שבועה. תמן תנינן הפוגמת כתובתה] לא תיפרע אלא בשבועה. ואיני יודע פירושו ואולי בלשון תימה הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע – אלא בשבועה, ועד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה.
ודייקינן: יתומים ממאן? אילימא מלוה השתא אבוהון שקיל מיניה בלא שבועה – פירוש: אלא עד דטעין לוה ואמר לישתבע לי, אינהו מבעיא? ופרישנא הכי וכן היתומים מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה – דכי היכי דמלוה גופיה לא גבי מבני הלוה לאחר מיתת הלוה אלא בשבועה, כדתנן: מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה, הכי נמי בני מלוה לא גבו מבני לוה אלא בשבועה שלא פקדנו אבא וכו׳.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דתנן כשם שאמרו הפוגמת כתובתה ועד אחד מעידה שהיא פרועה כו׳, כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה – ופרישנא בגמ׳ כך היתומים מן היתומים. לאו דוקא יתומים מן היתומים בלחוד, דא״כ ליתני כשם שאמרו הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה כך היתומים, ולמה לי למתני כל הני, אלא הכי קתניא כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה, כך היתומים שפגמו שטר אביהם שאמרו אמר לנו אבא פרעתי מקצת, או עד אחד מעידן שהן פרועין שנפרע אביהן, או באין ליפרע מנכסים משועבדי׳, לא יפרעו אלא בשבועת היורשין. והא דנקט וכן היתומים מן היתומים, משום דקא בעי למימר עלה רב ושמואל לא שנו.
ונ״ל דאפי׳ לרב ושמואל דאמרי אין אדם מוריש שבועה לבניו ה״מ יתומים מן היתומים, אבל מלקוחות גבו בשבועת היורשין, משו׳ דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה, מפני שאיפשר שיפרע מנכסים בני חורין, ואע״פ שאין לו לגבות מאותן לקוחות אלא בשבועה, מ״מ ליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה, כדאמרי׳ מעידנא דשכיב לוה הוא דאיחייב מלוה שבועה, וה״ל כהעמדה בדין ואין אדם מוריש שבועה שנתחייב בה לבניו, שהרי ממון החוב איפשר שיגבהו בלא שבועה.⁠ב אבל האב שפגם שטרו ומת, וכ״ש העידו עד אחד בב״ד שנפרע, ודאי נתחייב שבועה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו לרב ושמואל, הילכך לא שקלי מידי. ואי ק״ל אי הכי אמאי לא אמרו בה, לא שנו אלא שפגם היורש, אבל פגם אביו כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו. ל״ק דריבותא קמ״ל, ולא מיבעיא בשבועת פוגם דהיא משום חשש׳ דפרעון, דהא איכא רגלים לדבר וכעין שבוע׳ דאורייתא היא, אלא אפי׳ בבא ליפרע מן היתומים דליתא אלא משום תקנת היתומים בעלמא, והוה ליה למיחשג לתקנת׳ דהנךד אפ״ה לא שקלי, כנ״ל.
ומסתברא נמי דלוקח שלקח שטר חוב ומת לוה, אי לאחר שלקחו מת, ה״ל מת מלוה בחיי לוה וגבי, ולפי מה שפירש רש״י במשנת פרק הכותבה נשבע כעין שבועת היורשין, שלא א״ל ושלא ידע ששטר זה פרוע, והוא שמת מוכר, אבל בחייו אף הוא נשבע,⁠ו ומיהו אין לומר בזה כבר נתחייב, דכיון שמכרו אין עליו עיקר חיוב, אלא שמשביעין אותו מפני שהוא נאמן לומר פרוע במתוך שיכול למחול,⁠ז ואם קודם שלקחו כבר מת לוה, כבר נתחייב מלוה המוכר לבני לוה שבועה, ואין אדם מוכר שבועה לאחר, ואע״ג דלא מוספי׳ אדרב ושמואל, כל שבא ליפרע מנכסי יתומים היא גופ׳ דרב ושמואל היא, והרב ר׳ משה ז״ל נראה שסובר כן, אלא שלא פי׳, שכך כתב בספ׳ נשיםח שאם מתה האשה קודם שנשבעה אין לו ללוקח כלום.
וכן אמרוט שהחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אין לו כלום, והיינו דרב ושמואל, וטעמא דמילתא דאלימא אלמוה רבנן לתקנת היתומים והחמירו בשבועתן יותר מכל שבועת הנוטלין, ומ״ה חיישי׳ לה ולא מוספי׳ עלה, אבל בכל שבא ליפרע מן היתומים דינן הכי. ואשכחן לרב הנשיא אל ברגלוני ז״ל דאמר שאם מתו היתומים שהיה להם לישבע שלא פקדנו אבא, אין בניהם נשבעין והפסידו כדרב ושמואל.⁠י ובהא ודאי הוה אמינא כיון דלאו עיקר תקנתא היא יורשיהן נשבעין שבועת היורשין ונוטלין,⁠כ דהא תרוייהו חדא טכסיס׳ היא שלא נפקדנו, אלא שהרב ז״ל כתב דהכי הסכימו כלהו רבוותא ז״ל, ואם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה, אם אמרו אין אדם מוריש שבועה דברי לבניו, יאמרו בשבועה דספק ויפקיעו ממון משום שבועה דאיני יודע שנפרע אבא, ועוד דכיון דמפסדי כשמת לוה בחיי מלוה, אלמא שבועה שלא פקדנו לאו שבועה דעיקר היא, אלא עילה מצאו לפרוע שטר, והרי נולד הבן לאחר מיתת האב שאינו יכול לישבע אותה שבוע׳ והוא נפרע בחציל השבועה, ובנים דיתומים נמי הא מישתבעי שלא אמר אביהם, וכלה מטכסיס אחד הוא. ויש שמביאין ראיה למה שהזכרנו בחשוד הבא ליפרע מן היתומים, ממה שאמרמ דרב לא מגבי כתובה לארמלתא שהיתה בעיניו חשודה, שבאה ליפרע מנכסי יתומים, ודרב ושמואל הוא ממש וקי״ל כותייהו, דסוגיא דהתם אליבא דהך סברא ריהטא, ומיהו הא דאמר רבאנ מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא, ק״ל דמשמע דס״ד יתומים מן היתומים הוא דאין אדם מוריש שבועה לבניו, אבל לאחיו מוריש הוא, דלא מוסיפין כלל עליה, והדר אמרי׳ מה לי שלא פקדנו אבא מה לי שלא פקדנו אחא, לומר דמתני׳ יורשין מן היורשין קתני, ורב ושמואל נמי יורשין אמרו, ואין אדם מוריש שבועה ליורשיו אמרינן, וכן פירש הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל. ומדקדוק זה משמע דלוקח וחשוד אמרינן הבו דלא לוסיף עלה, ושמא נפרש דה״ק וכי שלא פקדנו אבא אינו גובה ושלא פקדנו אחא גוב׳ מן היתומים, וכ״ש שלא פקדנו מוכר וחשוד דודאי לא גבי מינייהו דיתומים, לומר דכל שבא ליפרע מן היתומים שבועה משבעי׳.
א. וכ״ה ברשב״א בריטב״א ובר״ן, וראה ש״ך סי׳ פד ס״ק א.
ב. כבר דנו האחרונים בזה, עי׳ ריטב״א מש״כ בשם רבנו, וראה רבנו ירוחם במישרים נתיב טז ח״ג דף עה, ב. ועי׳ תשו׳ הרא״ש כלל פו סי׳ יב, ותשובות ריב״ש סי׳ תפג, ומל״מ פי״ז ממלוה ולוה ה״ג, ועי׳ סמ״ע סי׳ קח ס״ק מה.
ג. נמי. וכ״ה בר״ן בשם רבנו.
ד. סי׳ לתקנתא דיתמי מלוה. כ״ה בר״ן בשם רבנו.
ה. פו, ב, ד״ה ואת הבאים ברשותה. וכ״ה בתוספתא כתובות פ״ט, ה.
ו. עי׳ ריטב״א.
ז. וכ״כ רבנו בחידושיו לכתובות שם, (שנדפסו בט״ו שיטות לרשב״א) עיי״ש וכ״ה כאן ברשב״א ברא״ש ובר״ן.
ח. פי״ז מהלכות אישות הי״ז, ועי׳ חלקת מחוקק אבהע״ז סי׳ קה ס״ק ד.
ט. כן דעת בעל המאור ושאר ראשונים, והראב״ד בכתוב שם חולק וסובר שיטול בלא שבועה, וכתב הראב״ד דהטעם משום דלא גרע ממת, שהרי אמרו אם אמר המלוה בשעת מיתה שאינו פרוע, היתומים שלו נוטלים מן היתומים של לוה בלא שבועה, ואע״פ שהיה חייב לישבע על דבורו זה, וזה החשוד שהוא אומר אינו פרוע, נחשוב אותו כאילו אמר ומת, ויהיה כיתומיו שיטלו בלא שבועה עכ״ל, ודבריו צ״ע דכל זה שייך ביורשים ששבועתם היא שלא פקדנו אבא, ולכן אם יש עדים שאמר אביהם בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע, לא שייך להשביעם שלא פקדנו ששטר זה פרוע, שהרי מעידים עדים שאמר שאינו פרוע, אבל בחשוד שצריך לישבע שאינו פרוע, מה יועיל אם יאמר שאינו פרוע, הא צריך לישבע ע״ז.
י. וכן דעת הרי״ף והראב״ד בתשובה, הובאו בספר התרומות שער יד, ח״ב, ד, ועיין מש״כ שם ג, בהסבר מחלוקתם, ועיין גידולי תרומה שם שכתב דלפי״ז תתיישב הקושיא הראשונה שהקשה רבנו, ועי׳ ר״ן כאן שג״כ תירץ כן, ודעת הרא״ה (הביאו הריטב״א) כרבנו.
כ. וכן כתב הנמוקי יוסף בשם הרא״ה עיי״ש.
ל. בכי״ק: באותה, וט״ס היא.
מ. גיטין לה, א.
נ. לקמן בעמוד ב.
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ועד אחד מעידה כו׳ וכן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה. ואמרי׳ בגמרא יתומין ממאן גבו ואוקימנא ביתומין מן היתומין, ואיכא למידק ל״ל למתני כל הנך לדמיון בעלמא כלומר כשם שאין אלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה די להם לומר חדא מינייהו, עוד קשיא לי ל״ל למתני אפי׳ חדא מינייהו דמה ענין אחד מאלו לגבי יתומין ואין זה דמיון צריך מאלו ליתומין, וי״ל דבכל הני נמי אם מת מלוה לא יפרעו היורשין אלא בשבועה וה״ק כשם שאין אחד מאלו נפרעין אלא בשבועה כן היתומין אם פגמה כתובתה ומתה וכן ע״א מעידה וכן הבאים ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרעו אלא בשבועת היורשין שלא פקדנו אבא, אבל בתוספתא שנו היורש מן אביו שט״ח נוטל שלא בשבועה בזה יפה כח היורש מכח האב (וחייב) [נתחייב] האב שבועה בב״ד אין היורשין חייבין שבועה ואין היורשין יכולין לגבות ע״כ, ואני תמיה דזו אתיא כרב ושמואל אלא דלא מוסיפין עלה א״נ אתיא כר׳ אמי דאמר נימא בה מילתא כו׳ ומחלק בין עמד בדין ללא עמד בדין, וי״ל דר׳ אלעזר יאמר דאין יכולין לגבות בלא שבועת היורשין קאמר וצ״ע.
[גמ׳]: יתומין ממאן גבו כו׳. איכא למידק מאי קשיא ליה ממאן גבו לימא וכן היתומים שבאים ליפרע מנכסים משועבדין או שפגם אביהם שטר או שעד אחד מעיד שנפרע אביהם לא יפרעו אלא בשבועת היורשין וכפשטא דמתני׳ וכמו שכתבנו בפירושא דמתני׳, וי״ל דמשום דידע תלמודא לההיא דרב ושמואל אקשינן הכי כי היכי דלימרה לההיא דרב ושמואל כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
כתב הרמב״ן ו״ל דנראה דאפי׳ לרב ושמואל ה״מ יתומין מן היתומין אבל יתומין מן הלקוחות גבו בשבועת היורשין משום דליכא למימר כבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות שאין המלוה מתחייב שבועה עד שיעמוד עם הלקוחות בדין דאפשר שיפרע מן הלוה עצמו מנכסים בני חורין משא״כ ביתומין מן היתומין דמיד שמת לוה א״א לו למלוה ליפרע אלא בשבועה. ואלא מיהו אם עמד מלוה בדין עם הלקוחות ומת בכי האי ודאי לרב ושמואל פקע לפי שכבר נתחייב מלוה שבועה ללקוחות ואין אדם מוריש שבועה לבניו.
עוד כתב דמי שלקח שט״ח מחבירו בחיי לוה ואח״כ מת לוקח ה״ל כמת מלוה בחיי לוה וגבו יורשין מיניה, ואפי׳ מת לוה בחיי מלוה שמכרו לזה ואח״כ מת מלוה גבו יורשי לוקח מן היתומין בני הלוה דכיון שמכרו מלוה לזה נסתלק לו מלוה לגמרי והוו להו לוקח ולוה כמלוה ולוה וכל מה שנוהג בין מלוה ולוה נוהג בין לוקח ולוה.
וכתב הרב אלברצלוני ז״ל דיתומין שחייבין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא אם לא הספיקו לישבע עד שמתו אין בניהם נשבעין והפסידו כרב ושמואל וכתב שכן הסכימו כולהו רבוותא, וחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומין לא יפרע אלא בשבועה והפסיד שהרי אינו יכול לישבע וקיי״ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, ויש מביאין ראיה מדרב דלא מגבי כתובה לארמלתא וטעמא משום דחשוד, וכבר כתבתי בפרק הכותב דשטר שיש בו נאמנות אי גבו בלא שבועה מיתמי, דיש מי שאומר שאין נאמנות מועיל לגבי יתומים מדאבא שאול והרב אלפסי ז״ל ור״ח ז״ל אמרו דמועיל, ומ״מ היכא דכתיב בי׳ נאמנות אע״פ שמת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה גובין בני מלוה מבני לוה בשבועה דתרי חומרי לא מחמרינן עלייהו, וכן כתב הרב בעל המאור ז״ל.
כשם שאמרו הפוגמת כתובתה וכו׳ עד וכן היתומים לא יפרעו ואוקימנא בגמ׳ דיתומים הבאים לגבות מן היתומים ובשמת המלוה ואח״כ מת לוה וכדאיתא בגמרא מיהו מדקתני וכן היתומים משמע דאכולה רישא קאי שאף היתומים של מלוה דינם כן בפגימת כתובתה וחוב וכולהו באידך שלא יפרעו אלא בשבועה אבל בשבועה מיהת גובין ומעתה לרב ושמואל דס״ל בגמרא דכל מקום שנתחייב המלוה שבועה ומת אין יורשיו גובין כלום ואפי׳ מן הלוה עצמו וכדאמרינן אליבא דידהו במתניתין דב׳ חשודין שמפסיד המלוה לפי שאינו יכול לישבע ואף על פי שהנתבע ג״כ חשוד וכ״ש היכא דרמייא שבועה על המלוה ולא על הלוה וא״כ כשפגם אביהם שטרו ומת או שע״א מעידו שהוא פרוע ומת היאך בניו גובין כלל דהא נתחייב אביהם שבועה ללוה ואין אדם מוריש שבועה לבניו דבשלמא לדידן אליבא דהלכתא דלית ליה דרב ושמואל אלא ביתומים מן היתומים שמת לוה בחיי מלוה אבל באידך אמרינן דהבו דלא לוסיף עלה וכדאמר רב פפא בפוגם שטרו ומת אתיא מתני׳ שפיר אבל לרב ושמואל גופייהו קשיא וי״ל דאינהו מפרשי לה למתני׳ בשפגמו הם את השטר ושבא העד עליהם לאמר מיתת אביהם ובהא אשמועי׳ שאף הם לא יפרעו אלא בשבועה ובשבועה מיהת גובין אבל כל שפגמו אביהם או שבא העד בחיי אביהם ומת שוב אין בניו גובין אף מן הלוה עצמו וי״א דהא דקתני מנכסים משועבדים כך היא מתפרשת לרב ושמואל דשהיו שם נכסים בני חורין בחיי אביהם ולאחר מותו נעשו משועבדים דאי לא הא נתחייב אביהם שבועה ללקוחות ואינו מוריש שבועה לבניו ויפסידו כדרך שאמרו ביתומים מן היתומים ורבינו הרמב״ן ז״ל אומר דאילו איתא להא אף לדידן נמי אליבא דהלכתא הי״ל לדון כן ולא אמרי׳ בהא הבו דלא לוסיף עלה דנכסים משועבדים כנכסי יתומים הם בזה שבכל מקום חשו חכמים לתיקון נכסים משועבדים יותר מנכסי יתומים אבל אין לנו לומר כו׳ אפילו לרב ושמואל אלא כשעמד אביהן בחייו בדין עם מלוה שלו ולא מצא לו נכסים בני חורין והוצרך לתבוע עפ״י בית דין לנכסים משועבדים אחר שעשה לו הלוה דין דהשתא ודאי נתחייב מלוה שבועה בנכסים משועבדי׳ ואם מת אינו מורישה לבניו ויפסידו אבל כל שלא עמד בדין בחייו עם הלקוחות לא אמרינן בהא שנתחייב שבועה על הלקוחות דבשלמא ביתומים דכרעא דאבוהון אינון קי״ל דאע״ג דלא עמד בדין עמהם ולא עם הלוה שלו מיד שמת הלוה נתחייב שבועה לבניו דלאו בי דינא קא מחייבי ליה כדאמר ר״נ בגמרא אבל לקוחות אינן כן שאין לו שום גוביינא עליהם עד שיעמוד בדין עם הלוה בנכסים בני חורין ויתנו לו בית דין רשות לתבוע נכסים משועבדים כדברירנא בפרק גט פשוט בס״ד.
ולענין מי שהיה לו שטר חוב על חבירו ומכרו בחיי לוה ואחר כך מת לוה ואחריו מת המלוה ועדיין הלוקח קיים. י״א שהפסיד הלוקח כשם שהיו מפסידים יתמי המלוה אם לא מכרו אבל רבינו הרמב״ן ז״ל אומר דהא ליתא דבשעה שמכרו המלוה ללוקח קם לוקח תחתיו בחיי לוה ונסתלק המלוה והו״ל לוקח ולוה כמלוה ולוה גופייהו אלא דאלו א״ל לוה ללוקח בחייו של מוכר דבעי דלישתבע ליה מלוה עליה דהו״ל לאישתבועי ויש למוכר לישבע לו שזה בכלל אחריותא דנפשיה הוא שאם אין מחייבין את המלוה לישבע כן נמצא שהמלוה יכול לפטור עצמו משבועת פרעון כשימכור או יתן שט״ח לאחרים הלכך דין הוא שישבע ללוה שטוען דבעי דלישתבע ליה וכופין אותו בכך כמ״ש אבל כי ליתא למלוה אין הלוה מעכב מלפרוע ללוקח בכך אלא שישבע הלוקח שאינו יודע שהוא פרוע כעין שבועת היורשין וגובה וכיון שכן אף מן היתומים שלו היה גובה בכך ומעתה לא הפסיד כלום כשמת מלוה בחיי לוה. שבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא יש שפי׳ שלא פקדנו בשעת מותו ושלא א״ל קודם לכן ולשון מיותר הוא זה ונכון יותר שלא פקדנו אבא שנחזור שטר לבעלים ושלא נגבה אותו לפי שהוא מחול או טעם אחר שלא אמר לנו אבא שהוא פרוע וכן פי׳ הרב ר׳ יונה ז״ל. וכתב הרב אלברגלוני ז״ל שאם מתו היתומים קודם שישבעו שבועת היורשין שאין בניהם נשבעין והפסידו מדרב ושמואל ושכן הסכימו כולהו רבוותא ז״ל ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב עליו הואיל וקבלה נקבל אבל משורת הדין [ליתא] כיון דהא עיקר דהא כולה שבוע׳ חדא טכסיסא היא וכן דעת מורי הרא״ה ז״ל שנשבעין שבועת היורשין ונוטלין ולא לחוש לסברא זו חוץ מכבודם וכן המנהג וכן היה אומר ודן שאם היו מקצת היתומים קטנים ומקצתם גדולים או אם כולם קטנים ויש להם אפטרופוס שישבעו הגדולים והאפטרופוס של קטנים כעין שבועת היורשין וגובין את הכל מיד שאם לא כן כל שהניח יתומים קטנים הפסידו חובותיהם שהרי אין יכולין לישבע שלא פקדנו אבא ושלא אמר לנו אבא וכו׳ אלא ודאי זו תקנה בעלמא היא להפיס דעתם של יתומים בני הלוה וכל מאי דאפשר למיעבד בה עבדינן ודלא אפשר לא אפשר ואין שבועת היורשין אלא לגבי יורשין וכדפרישנא בגמרא וכן היתומים מהיתומים אבל אם מת מלוה והלוה קיים אין לנו לחייבם שבועה זו וכדאמרינן בגמרא יתומים ממאן אלימא מלוה השתא אבוהון שקיל בלא שבועה אינהו מבעיא ומיהו אם אמר מלוה אשתבעו לי שבועת היורשין משתבעו דאבוהון נמי אילו א״ל לוה אשתבע לי הוה משתבע ליה ואם האמין המלוה את יורשיו עליו אינם נשבעין אבל בבאין המלוה או יורשיו לגבות מן היתומים ויש נאמנות בשטר לו וליורשיו על הלוה ועל יורשיו כבר כתבנו בפרק הכותב דמחלוק׳ שיש בזה לגדולי פוסקי רבותינו ז״ל שדעת רבינו אלפאסי והרמב״ם ז״ל דנאמנות מהני לגבי יורשין אבל לא ללקוחות ולדבריהם ז״ל אף על פי שמת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה אם יש נאמנות בשטר זה ללוה על היורשין הרי לא נתחייב שבועה מלוה לבני לוה דיורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין ואם יש נאמנות אף ליורשיו של מלוה על יורשיו של לוה גובין מהם אף בלא שבועת היורשין אבל לדעת הרז״ה הלוי ואחרים עמו דלאבא שאול דהתם בפ׳ הכותב אין נאמנות מועיל לגבי יורשין שכבר תקנו חז״ל הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה ולפי זה כל שמת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה הפסידו ואינן גובין מדרב ושמואל ואף על פי שיש בשטר כל נאמנות שבעולם אבל בשם חכמי נרבונה ז״ל כתב דגובין בשבועת היורשין מיהת דכיון דאמרינן בדרב ושמואל הבו דלא לוסיף עלה אף זה בכלל ולא דיינינן בהא תרי קולי קולא דרב ושמואל וקולא דאבא שאול והיינו שנאמר דלא מהני להו נאמנות לגבות בלא שבועה אבל שיפסידו שלא לגבות אפי׳ בשבועה משום דרב ושמואל לאאמרינן וטעמא דמסתבר הוא וכן נהגו בכל הגליל הזה לדון כהרמב״ם ז״ל וכן היה דעת מורי הרשב״א ז״ל אבל מורי הרא״ה ז״ל היה סובר כדברי זקנו הרז״ה ז״ל.
יתומים ממאן וכו׳ מתקיף לה רב נחמן בי דינא מחייבי ליה וכו׳ ודוקא לגבי יתומים פליג רב נחמן אבל בלקוחות מודה הוא דלא חשיב נתחייב שבועה אלא בשעמד המלוה עמהם בדין.
אם איתא איתא אלמא מספקא ליה – פי׳ מספקא ליה לרב נחמן אם איתא לדרב ושמואל אף ביתומים מן היתומים שמת לוה בחיי מלוה. והאמר רב יוסף בר מניומי גבי היו שניהם חשודין עבד רב נחמן עובדא כר״י דאמר יחלוקו פי׳ רש״י ז״ל אלמא לית ליה לרב נחמן דרב ושמואל וטעמא דמילתא פי׳ רבינו הרמב״ן ז״ל לדעת הגאונים ז״ל וכן פירשו רבותינו ז״ל דכל מאן דאית ליה יחלוקו לית ליה דר׳ אבא וכמתניתא דתניא כוותיה דאילו אית ליה הכי לא סגייא דלא נימא חזרה שבועה למחוייב לה וכיון דרב נחמן ע״כ לית ליה דר׳ אבא היא הנותנת דלית ליה דרב ושמואל דאילו אית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים בששניהם חשודין גם כן כיון שאין המלוה יכול לישבע יפסיד לגמרי אלא ודאי ס״ל דכל שמחוייבין שבועה שאינן יכולין להשבע הדרא אעיקר דינא ועיקר דינא היא שיחלוקו כשאין שניהם יכולין להשבע אבל ר״ת ז״ל פי׳ לפי שיטתו דרב נחמן ודאי אית ליה דר׳ אבא כדמוכח בפרק השואל ואית ליה נמי דרב ושמואל וכדחזינן לקמן דלא בעינן למיעקרה ולכך אמרו דשניהם חשודין ששניהם חייבין שבועה ואינם יכולין לישבע שיפסיד מחצה ויחלוקו וכן פירש הר״ז ז״ל הלוי בשם הרב ר׳ משה בר׳ יוסף ז״ל אבל רבינו הרמב״ן ז״ל כתב על זה דלא נצית למאן דמפרש הכי חדא דדילמא רב נחמן מספקא ליה דרב ושמואל ולכך אמר יחלוקו דכיון דודאי אית ליה דר׳ אבא ומספק בדרב ושמואל יטול מחצה מדר׳ אבא ויפסיד מחצה משום ספיקא דאוקים ממונא בחזקת מריה ומנ״ל לאקשויי מיהא דאית ליה דרב ושמואל ועוד דאי מאן דאמר יחלוקו אית ליה דרב ושמואל אם כן ר״י אית ליה דרב ושמואל ביתומים מן היתומים והיכי איכפול בגמרא לדחויי לדרב ושמואל (בתיובתא ובעו נמי אמוראי למעקרה והא תליא באשלי רברבי אלא ודאי ש״מ דלא ס״ל כוותייהו אלא דמיחש חייש להו הואיל ונפק מפומייהו ואמר רב נחמן עלה הבו דלא לוסיף עלה הוא כיון דס״ל כוותייהו לוסיף ולוסיף דאיהו נמי אוסיף עלה כדין שניהם חשודין ועוד דכיון) [בתיובתא והא תליא באשלי רברבי ובעו נמי אמוראי למעקרה ואמר רב נחמן עלה הבו דלא לוסיף עלה הוא כיון דס״ל כוותייהו לוסיף ולוסיף דאיהו נמי אוסיף עלה בדין שניהם חשודין אלא וודאי ש״מ דלא ס״ל כוותייהו אלא דמיחש חייש להו הואיל ונפיק מפומייהו ועוד דכיון] דנקטינן בלישנא דקושיין מדקאמר אם איתא איתא ולא נקטינן נמי ואם ליתא ליתא כדקאמר איהו ואף על גב דחדא מכלל חברתה היא ש״מ דקים לן דלית ליה דר׳ אבא לגמרי ומסתיין אי אמרינן מספקא ליה ולהכי פרכינן דהא ודאי מדקאמר יחלוקו אף ספיקא לית ליה ע״כ תורף דבריו ז״ל. ומשום דאמר מרן ז״ל דלא נציית להאי פי׳ דתלי בהני אשלי רברבי ורבותינו שבצרפתים ז״ל בהורמנא דמרן ז״ל נימא בה מילתא ממאי דדייק לן מלשון התוס׳ דמרן ר״ת ז״ל ואידך רבוואתא ז״ל דפרישו הכי לא מוכרח דרב נחמן אית ליה דרב ושמואל ממאי דאמר יחלוקו בלחוד אלא משום מאי דאיטפל בה נמי דאית ליה דר׳ אבא או מההיא דפרק השואל או משום דרב נחמן דיינא הוא וכהלכתא ס״ל ורבא נמי תלמודיה ס״ל ומדאית ליה דר׳ אבא (וה״פ) [וה״נ] אמר יחלוקו שמעינן דאית ליה נמי דרב ושמואל דאי מספקא ליה בדרב ושמואל היאך יניח ודאי של ר׳ אבא דתניא כוותיה משום ספיקו דרב ושמואל בהא ודאי י״ל אין ספק מוציא מידי ודאי והבא להוציא מדר׳ אבא עליו להביא ראיה ומעתה אפשר (דר״נ) [דר״י] לית ליה דר׳ אבא ולא דרב ושמואל ודאי אלא דמספקא ליה כדברי הרשב״א ז״ל ולכך היה אומר יחלוקו או אפשר דאית ליה כר׳ אבא וכרב ושמואל כרב נחמן וכיון שלא (הודיעו) [נתוודע] לכם דבר זה (כר״י) [בר״י] ורב נחמן לא אמר הלכה כר״י אלא דעבד עובדא כוותיה ואפשר דעבד כוותיה ולא מטעמיה לא מצאו מקום לתלותה לדרב ושמואל באשלי רברבי ולהכי אותיבו עליה בתיובתא ולא מצינן לומר דאינהו דאמרי כרבי יוסי דהא מנ״ל דכיון דליכא הכרעה במילתיה ומהאי טעמא נמי בעי למעקריה משום דרבי אבא והא דלא נקטינן בקושיין אי ליתא ליתא משום דלא בעי תלמודא לאותבי כולי האי ונקט רישא דמימרא דר״נ דפתח לומר אם איתא איתא כנ״ל ליישב דברי ר״ת ז״ל והתוספות וחבריהם ז״ל אבל לענין פסק הלכה מודינא שאין לנו אלא דברי הגאונים ז״ל שדבריהם קבלה ואף כשהכריעו כמותן הר״ן ורבנא הרמב״ן ז״ל ותלמידיו רבותי עמודי עולם.
הב״ע שנשבעה ומתה מכאן דן רבינו אלפאסי ז״ל בתשובה שיכולה אלמנה לישבע על כתובתה מבלי שתתבע כתובתה כדי שלא תפסיד מזונותיה בתביעת כתובתה ושלא יפסידו יורשיה אם תמות בלא שבועה דע״כ הא דאמרינן דנשבעה ומתה בהכי מיירי ולכך לא הפסידה מזונותיה ולכך אם לא הזכירה אח״כ כתובתה תוך שנה אנו חוששין שמא מחלתה ליתומים דאי לא משכחת לה אלא בנשבעה בתביעת כתובתה והפסידה מזונותיה למה תפסיד בשלא הזכירתה וכי בשופטני עסקי׳ שתשבע על כתובתה ותפסיד מזונותיה ותמחול להם כתובתה אח״כ בכדי אלא ודאי כדאמרן וכן היה אומר מורי הרא״ה ז״ל ועשה מעשה. מיתיבי נשא א׳ ומתה נשא ב׳ ומת הוא שנייה ויורשיה קודמין ליורשי א׳ פירוש הא מדקתני שמת הוא בין אשה א׳ לב׳ הו״ל בעל לגבי שניה מת לוה בחיי מלוה וכשמתה היא אח״כ ובאין יורשיה לתבוע כתובתה הו״ל שמת מלוה אחר לוה אפ״ה גובין אלמא לית ליה דרב ושמואל ופרקינן דהכא נמי כשנשבעה הב׳ ליתומים בני א׳ ומתה. מתיבי אבל יורשיה משביעין אותה וכו׳ פי׳ הא איתא במשנת פ׳ הכותב כשכתב לאשתו דין ודברים אין לי עלייך ועל יורשייך אבל לא כתב ולא ליורשי עלייך ועל יורשיך ולהכי קתני כי הוא עצמו אינו יכול להשביעה ולא ליורשיה אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ומדקאמר שיורשיו משביעין אותה מכלל שמת הוא והאשה קיימת והוה ליה מת לוה בחיי מלוה ואחר כך מת מלוה יורשיו גובין מן היורשין בשבועה ואילו נשבעה היא קודם שתמות לא היו יורשיה צריכין לישבע אלא ודאי דהאי מתניתין פליגא על רב ושמואל ופרקינן לצדדין קתני אותה באלמנה פירוש ושגבתה הוא כתובתה או שנשבעה ומתה ואת יורשיה בגרושה כלומר דואת יורשיה מילתא אחריתי היא (שאין) [כגון] באשה גרושה שגרשה בעלה וראויה לגבות כתובתה בחייו בלא שבועה ומתה בלא שבועה ואח״כ מת הוא דהו״ל כמת מלוה ואח״כ מת לוה שהיתומים גובין מן היתומים בשבועה ואתיא מתני׳ אף לרב ושמואל. דאמר רב פפא הפוגם שטרו ומת בחיי לוה (או) [אז] אף לאחר מיתת לוה יורשיו נשבעין שבועת היורשין ונוטלין פירוש בין מן הלוה בין מן היורשין שלו ולא אמרינן כיון שפגמו נתחייב שבועה ושוב אינו מורישה לבניו והיינו דלא כרב ושמואל דאלו לרב ושמואל אף מן הלוה עצמו לא היו גובין יורשיו אם מת אביהם בלא שבועה שכבר נתחייב לו שבועה ואינו מורישה לבניו וכ״ש שאין היתומים גובין מן היתומים אלא ודאי משום דלית ליה דרב ושמואל בהא מטעמא דהבו דלא לוסיף עלה וכן הדין במי שעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת שגובין יורשיו בין מן הלוה בי מיורשיו וחדא מינייהו נקט רב פפא וכן הלכתא וכן פסק הרמב״ם ז״ל הפוגם שטרו ומת יורשיו גובין בין מן הלוה עצמו בין מיורשיו בשבועת היורשין את שאר השטר שלא נפגם.
ההוא דשכיב ושבק ערבא וכו׳ – פירוש והו״ל מת לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה. אטו ערבא לאו בתר יתמי אזיל פירוש כי עיקר החוב על היתומים הוא וכיון שנפטרו הם שהם כלוה עצמו נפטר הערב ואפילו הוא ערב קבלן דערב במקום יתמי קאי אף על פי שהוא קבלן וכל מאי דפרעי הדר גבי מינייהו כי אית להו וכן כתב הרב ר׳ משה בר׳ יוסף בתשובת שאלה וכן הסכימו הרמ״ה ז״ל והרמב״ן ז״ל ותלמידיו רבותי ז״ל ומיהו אם הערב נשא ונתן ביד הא אמרינן בפרק גט פשוט אין למלו׳ על הלוה כלום ואינו אלא כאלו הוא לוה מן המלוה וחזר והלוה ללוה וכל שכן הוא גבי מן הערב שהוא לוה שלו והוא גובה מן היתימים והיכא דמית לוה בחיי מלוה ואח״כ מת מלוה ואיכא יתומים בני לוה ואיכא נמי נכסים משועבדים ששעבד אביהן ולא עמד המלוה עם הלקוחות בדין קודם [שמת] הלוה בהא צריכינן למידע אם דין הלקוחות בזה כדין הערב אם לאו דהא אמרינן בעלמא נכסוהי דבר איניש ערבין ליה והרב ר׳ משה בר׳ יוסף ז״ל בתשובת שאלה שאין דין הלקיחות כדין ערב דלקוחות אדעתא דארעא נחית ואיכא דזבין ארעא ליומיה ומצינו לענין הערב לאשה בכתובתה שאם בא לגרשה ושתגבה מן הערב ששנינו ידירוה הנאה כדי שלא יעשו קנוניא על הערב וגבי ליקח לא אמרינן שידירנה וכדאמרינן בבכורות דתנן תנן דלא תנן לא תנן אלמא אין ללוקח דין ערב בכל.
ולענין חשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים ואין נאמנות בשטר היורשין או למ״ד דלא מהני בהא נאמנות הא ודאי בכלל דרב ושמואל היא ולאו אוסופי הוא והפסיד לפי שאין נפרעין מנכסי יתומים אלא בשבועה אבל חשוד הבא ליפרע מנכסי לוה עצמו והוא מן הנשבעין ונוטלין אם הוא מאותם שהם מקולי דשבועה כגון השכיר והנגזל והנחבל והחנוני הא ודאי כיון שהן חשודין לא תקון להו רבנן אלא שהנתבע נשבע היסת בטוענו בריא בר מבעל הבית עם (החנוני) [הפועלים] (דב״ה) [דפועלים] לאו בר אישתבועי היא דהא (נפטר) [נוטלין] בלא שבועה דהא הוי ב״ה גבייהו כאומר הלויתני ואיני יודע אם פרעתיך ואם חשוד הוא הדר לדיניה לדעת הרז״ה ז״ל וכן כשהוא מאותן שהחמירו עליהם שבועה כגון הפוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע ואף הבא ליפרע מנכסים משועבדים אומר הרז״ה ז״ל שגובה בלא שבועה ולא פטרו אלא החשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים וכדאמרינן התם דרב לא מגבי כתובה לארמלתא דגבייא מיתמי משום דבשני דרב קילי נדרי וחשודא על השבועה דש״מ דחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים אינו גובה הא לגרושה מגבי רב ואפי׳ בפוגמת כיון שבאה ליפרע מן הבעל עצמו ואף מורי הרב ז״ל היה אומר כן [בעד אחד ופוגם שטרו דבא לגבות מן הלוה עצמו חוץ] מן הבא ליפרע מנכסים משועבדים שהחשוד אינו גובה מהם כשם שאינו גובה מן היתומים דלא תקון להו רבנן לעולם אלא בשבועה ורבינו אלפאסי ז״ל כתב בתשובת שאלה שכל הנשבעין ונוטלין ואפי׳ הפוגם שטרו ועד אחד מעידו שהוא פרוע אם הוא חשוד אינו גובה ואפי׳ מן הלוה עצמו אלא שנשבע חבירו היסת ונפטר. אמר רב פפא האי שטרא דיתמי לא מקרע קרעינן ליה וכו׳ וכן הלכתא וש״מ שטר שהוא פסול לדברי הכל ואינו בר גוביינא כלל שיש לו לדיין לקורעו שלא אמרו כן דלא קרעינן ליה אלא משום דדינא דעבד כר״א עבד וכ״כ הרמ״ה ז״ל וכיון דדיינא דעבד כר״א [עבד] אי עביד איהו דינא לנפשיה ותפס מטלטלין אפי׳ בעדים לא מפקינן מיניה.
אלו נשבעין שלא בטענה פרישנא בגמרא שאין נשבעין בטענת בריא אלא בטענת שמא ותקנתא דרבנן הוה משום דמורו היתירא לנפשייהו כדאיתא בגמרא ומדקתני אלו משמע דליכא אחריני דמשתבע בטענת שמא אלא אלו וכבר כתבנו דאפילו שבועת היסת נמי אינה אלא בטענת בריא וכ״כ הרמב״ם ז״ל ומכאן מביאים קצת ראיה לרא״ם ז״ל דשבועת עד אחד בטענת בריא ואינה ראיה דהכא לא קתני אלו אלא למעוטי שאר שבועות רבנן אבל שבועת עד אחד דאורייתא לא ממעט דהא כל שב׳ מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה. ושבועה זו לדעת הגאונים והרמב״ם ז״ל בנקיטת חפץ היא כאידך דלעיל ואם הוא חשוד נפטר לדברי הכל דלא אחמור רבנן כולי האי בשבועה זו הבאה על טענת שמא ולא עוד אלא דאפילו בטוענו בריא גם כן וכופר בכל פטור דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וכדאמרינן בגמרא לעיל לגב שבועת היסת ואם זה טוענו בריא יכול הנתבע להפך שבועה עליו כמו בשבועת היסת דכל בדרבנן מפכינן שבועה מהנתבע לתובע אבל בטוענו זה שמא אין בו הפוך שבועה לעולם ולדעת הרמב״ם ז״ל אין הפוך שבועה אלא בשבועת היסת בלבד אבל בדבריהם שהיא כעין של תורה בנקיטת חפץ אפילו הלה טוענו בריא אין בו הפוך כתב הרמב״ם ז״ל בשם רבותיו שכל מי שנתחייב שבועה בין של תורה בין של דבריהם אפילו היסת יש לו להחרים סתם בתחלה על כל מי שיטעון עליו דבר שיודע שאינו חייב לו כדי שישביענו בחנם ויענה המשביע אמן ואח״כ ישבע ואמר הרב שזו תקנה טובה היא לבעלי דינים כדי שימנענו מטענות של שקר ולא יגרמו להוציא שם שמים לבטלה ולא ישיאו שמע שוא עד כאן וכן נהגו רוב בתי דינין. והאפטרופין פירוש אפטרופין שמינהו על נכסיו דאלו אפטרופוס של יתומים שמינהו אבי יתומים או ב״ד פלוגתא דאבא שאול ורבנן והלכתא התם כאבא שאול דמינוהו ב״ד ישבע מינהו אבי יתומים לא ישבע והא ברירנא לה בדוכתא במסכת גיטין בס״ד. חלקו השותפין והאריסין אינו יכול להשביעו נקט שותפין ואריסין דפתח בהו ברישא וה״ה לאידך ויש שפירש שאפי׳ על טענת בריא אינו יכול להשביען דכיון שחלקו ולא תבעו כלום מחלו ואינו נכון דאם כן כשנתגלגלה לו שבועה ממקום אחר למה משביעו דהא מחל ליה לכך הנכון כמו שפי׳ דדוקא בטענת שמא אינו יכול להשביעו דלא תקון ליה רבנן אבל בטענת בריא משביעו ואם נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר אף על טענת שמא משביעו בגלגול וכתב רבינו אלפאסי ז״ל דאפילו בטענת שמא אשבועי הוא דלא משבעינן ליה ואפילו היסת אבל חרם סתם מחרים וכן כתב הרמב״ם ז״ל בכל תביעת שמא חרם סתם והיכא שהתובע טוען שעדיין לא חלקו והנתבע טוען שכבר חלקו דעת רבינו אלפאסי והרמב״ם ז״ל שאינו נשבע בשמא דלא תקון רבנן אלא כשהן שותפין ואריסין בבירור ואחרים כתבו דכיון דקתני סיפא חלקו דוקא דידעינן ודאי שחלקו הא לא״ה משביעו אפילו על שמא.
והשביעית משמטת את השבועה לאו אשבועת שותפין וחבריו קאי דהתם אין שבועת משמטת שאין שביעית משמטת אלא מלוה בלחוד או דבר שזקפו במלוה כדאיתא במסכת שביעית בהדיא ורחמנא אמר כל בעל משה ידו אלא אשבועת מלוה דעלמא קאי ונקטה הכא לומר דהא אין מגלגלין כלל לאחר שביעית שכבר השמיטתו שביעית.
איבעיא להו מהו לגלגל בדרבנן – פירוש אם מגלגלין על שבועה דרבנן (וק״מ ליה) [וקמבעי׳ ליה] על הא דתנן נתגלגלה לו שבועה ממקום אחר מגלגלין עליו אם הוא בשבועה דאורייתא דוקא או אף בשבועה דרבנן ואסיקנא דאף על שבועה דרבנן מגלגלין דברים אחרים ואפילו על שמא וכ״ש בריא על שמא ושמא על בריא. אלא אימא הא נעשה לו שותף או אריס ערב שבועות פירוש שאין בזה דין שמיטה כמ״ש במשנה ולמוצאי שביעית לוה הימנו מגלגלים פירוש ולמוצאי שביעית לוה הימנו והיתה שם הודאה במקצת דאיכא שבועה דאורייתא מגלגלין עליה שבועת שותפין ואריסין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב שנינו במשנה כשם שאמרו: הפוגמת כתובתה לא תיפרע אלא בשבועה וכן היתומין לא יפרעו בשטר חוב שקיבלו מאביהם אלא בשבועה. ושואלים: לא יפרעו ממאן [ממי]? אילימא [אם תאמר] מלוה עצמו, יש לתמוה: אבוהון שקיל [אביהם היה נוטל] בשטר בלא שבועה ואינהו [והם] בשבועה? וכי מפני שהם יתומים צריכים להישבע? אלא הכי קאמר [כך אמר]: וכן היתומים הבאים להיפרע חוב אביהם מן היתומים של הלווה, לא יפרעו אלא בשבועה.
§ The mishna teaches (see 45a): Just like other cases where the Sages said that one takes an oath and receives payment, the mishna teaches: A woman who vitiates her marriage contract, etc. And likewise, orphans may not collect with a promissory note inherited from their father except by taking an oath. The Gemara asks: From whom do they collect a debt by taking an oath? If we say that they collect this way from the borrower, i.e., those who borrowed from their father, that would not make sense. Their father would take payment with the promissory note without taking an oath, and they collect only by means of taking an oath? Don’t orphans have privileged status? Rather, this is what the mishna is saying: And even orphans do not collect with their father’s promissory note from the borrower’s orphans except by means of an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרוערמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) רַב וּשְׁמוּאֵל דְּאָמְרִי תַּרְוַיְיהוּ הלֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁמֵּת מַלְוֶה בְּחַיֵּי לֹוֶה אֲבָל מֵת לֹוֶה בְּחַיֵּי מַלְוֶה כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה ווְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו.

Rav and Shmuel both say that the Sages taught that the lender’s orphans need to take an oath in order to be paid by the borrower’s orphans only when the lender died during the lifetime of the borrower, and the lender’s children had an opportunity to collect directly from the borrower without taking an oath. But if the borrower died during the lifetime of the lender, the lender has already become liable to take an oath to the children of the borrower, since one can collect from orphans only by means of an oath, and a person cannot bequeath an oath, i.e., a debt that requires the taking of an oath in order to be collected, to his children, and no payment is made. The lender’s children cannot take the oath that their father would have taken, that the promissory note has not been paid. The only oath they can take is that their father never told them that it had been paid, and that is insufficient once the father became liable to take an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב ושמואל דאמרי תרויהו לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה מעידנא דשכיב לוה, ואין אדם מוריש שבועה לבניו. וכן הילכתאא.
א. ראה להלן בסוף הסוגיא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לא שנו – דבשבועה מיהא שקלי יתומין מן היתומין אלא שמת מלוה כו׳.
נתחייב מלוה שבועה – שלא התקבל כלום שהנפרע מן היתומין אפי׳ בשטר צריך שבועה ואין אדם מוריש ממון שהוא מחויב עליו שבועה לבניו לפי שאין הבנים יכולים לישבע שבועה זו שנתחייב אביהם.
רב ושמואל דאמרי תרווייהו: לא שנו אלא שמת מלוה בחיי לוה, אבל מת לוה בחיי מלוה כבר מתחייב מלוה לבני לוה שבועה – דהבא ליפרע מנכסי יתומים וכיון שמת קודם שישבע אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואין יתומים גובין מיתמי לוה כלום.
כבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה שלא נפרע מאביהן ואין אדם מוריש שבועה שהוא חייב לבניו. כי איך ישבעו הם שלא נפרע מאבוהון מנא ידעי דילמאא אי הוה אבוהון קיים כי הוה אתי לישבע הוה רמי אנפשיה ומידכר ולא מישתבע אלא בנים מנא ידעי אי נפרע אי לא הילכך לא מצי לאישתבועי.
א. צ״ב למה לא פירש בפשיטות דלמא כבר נפרע אביהם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: לא שנו הלכה זו שנשבעים היתומים ונוטלים, אלא שמת המלוה עוד בחיי לוה, אבל אם מת לוה בחיי מלוהכבר נתחייב מלוה לבני לוה שבועה, שהרי אינו יכול להיפרע מיתומים בלא שבועה שלא נפרע כבר שטר זה, ואין אדם מוריש ממון שיש בו שבועה לבניו, שהרי אינם יכולים להישבע כמו שהיה אביהם נשבע (שאין שטר זה פרוע), ומתוך שאינם יכולים להישבע — אין להם זכות בממון זה.
Rav and Shmuel both say that the Sages taught that the lender’s orphans need to take an oath in order to be paid by the borrower’s orphans only when the lender died during the lifetime of the borrower, and the lender’s children had an opportunity to collect directly from the borrower without taking an oath. But if the borrower died during the lifetime of the lender, the lender has already become liable to take an oath to the children of the borrower, since one can collect from orphans only by means of an oath, and a person cannot bequeath an oath, i.e., a debt that requires the taking of an oath in order to be collected, to his children, and no payment is made. The lender’s children cannot take the oath that their father would have taken, that the promissory note has not been paid. The only oath they can take is that their father never told them that it had been paid, and that is insufficient once the father became liable to take an oath.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) שַׁלְחוּהָ קַמֵּיהּ דר׳דְּרַבִּי אֶלְעָזָר שְׁבוּעָה זוֹ מָה טִיבָהּ שְׁלַח לְהוּ יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין וְנוֹטְלִין שַׁלְחוּהָ בִּימֵי רַבִּי אַמֵּי אָמַר כּוּלֵּי הַאי שָׁלְחִי לַהּ וְאָזְלִי אִי אַשְׁכְּחִינַן בַּהּ טַעְמָא מִי לָא שָׁלְחִינַן לְהוּ אֶלָּא אָמַר רַבִּי אַמֵּי הוֹאִיל וַאֲתָא לְיָדָן נֵימָא בַּהּ מִילְּתָא.

The Sages sent a question to Rabbi Elazar in Eretz Yisrael: What is the nature of this oath to the orphans of the borrower that it has the capacity to prevent the lender’s children from collecting their father’s debt? Rabbi Elazar sent a reply to them: That is not the correct ruling; rather, the heirs take the heirs’ oath, that they have no knowledge that this promissory note was paid, and collect payment of their claim. They sent the same question again to Eretz Yisrael in the days of Rabbi Ami. He said: They continue to send this question to this extent? If we had found a different explanation, wouldn’t we have sent it to them? Nevertheless, Rabbi Ami said: Since this question came to us, let us say something about it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שלחוה לקמיה דר׳ אלעזר אמרא שבועה זו מה טיבה, אלא יורשין נשבעין (שבועה) [שבועת] יורשין ונוטלין כול׳.
א. כבכי״מ. (בק״ג, אמר שבועה זו למה) ולפנינו בגמרא, שלחוה קמיה דר׳ אלעזר שבועה זו מה טיבה שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מה טיבה – להפקיע ממונם אם אין יכולין לישבע אותה שבועה ממש ישבעו שבועת יורשין כגון שבועה שלא פקדנו אבא ונוטלין.
שלחוה לקמיה דרבי אלעזר אמר להן שבועה זו מה טיבה – פירוש: שבועה זו שאתם אומרים שנתחייב בה המלוה מה טיבה. כלומר אלו היה בחיים היה מתחייב בה ונשבע אותה, עכשיו שמת בלי שישבע נעשה כאלו לא נתחייב בה מעיקרא וכאלו לא היה שם חיוב שבוע׳ עליו כלל כדי שתאמר אין אדם מוריש שבוע׳ לבניו. וכיון שכן יורשי מלוה נשבעין שבועת היורשין שלא פקדנו אבא וגובין מיורשי לוה.
הדר שלחוה לקמיה דרבי אמי, אמר כולי האי שלחו לה ואזלי וכו׳ אלא אמר רבי אמי: עמד בדין ומת יורשין נשבעין שבועת היורשין וגובין.
שלחו קמיה דר׳ אלעזר הא דשמואל דאמר אין אדם מוריש שבועה לבניו, ואמ׳ מה טיבה שבועה זאת אצל יורשין, אלא יורשין נשבעין שבועה שתיקנו חכמים ונוטלין, ושבועה שחייב אביהן אין עליהן לישבע. וסוגיא דשמעתא כר׳ אלעזר וליתה דשמואל. ומה היא שבועת יורשין, שלא פיקדני אבא בחולייו ששטרך פרוע, ושלא אמר לי בבריותו שהוא פרוע, ושלא מצאתי שטר זה בין שטר⁠[ות] פרועין וקרועיןא. ולהכי צריך אילו ג׳ שבועות, דדילמא מחמת טירדת מיתה שכח ולא פיקדו אבל אמר לו בבריותו להכי נשבע. ואע״ג דלא אמר לו ולא פיקדו, איכא למימר פרוע הוא, ולהכי צריך לישבע שלא מצאו בין שטר⁠[ות] פרועין. ואם נולד הבן לאחר מיתת האב נוטל נמי בשבועה. ואם אמר האב בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע נוטל בלא שבועה.
א. לא כשא״ר שפירשו שלא מצאנו שובר בין שטרותיו. ועי׳ טור סי׳ קח שגם אם מצאו שובר דוקא שנמצא השטר בין שטרות קרועים דאל״ה לא מיתרע בשביל השובר. ומקור דבריו בב״מ כ ע״ב, כששאלה הגמ׳ על רב דאמר סמפון היוצא מתח״י המלוה פסול, והרי שנינו שהיורשין נשבעין שלא מצאנו בין שטרותיו ששטר זה פרוע, ותירץ רב ספרא שנמצא בין שטרות קרועין [נ״א פרועין]. ורש״י פירש שנמצא, אשטר קאי, ואעפ״כ בעינן שובר. ותוס׳ פירשו שנמצא אשובר. ורבינו נראה שמפרש כרש״י דאשטר קאי, אלא שלרש״י מיירי שהיה גם שובר ורבינו סובר שכונת רב ספרא דבמציאת השטר בין השטרות הפרועין סגי לאורועיה, ולא מיירי כלל משובר. ועי׳ ש״ך סי׳ סה סק״ס שהביא כן מבעה״ת, די״א כיון שנמצא השטר בין שטרות קרועים איתרע שטרא. וכ״ה בריטב״א לב״מ שם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

המשנה השניה והכונה בה גם כן בביאור החלק הראשון בענין נשבעין ונוטלין והוא שאמר כשם שאמרו ז״ל במס׳ כתובות כשם שאמרו הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה הנפרעת שלא בפניו לא תפרע אלא בשבועה מנכסים משועבדים ומנכסי יתומים לא תפרע אלא בשבועה וכן היתומים לא יפרעו אלא בשבועה שלא פקדנו אבא ושלא אמ׳ לנו אבא ושלא מצינו בין שטרותיו של אבא ששטר זה פרוע אמר ר׳ יוחנן בן ברוקא אפי׳ נולד הבן לאחר מיתת אביו הרי זה נשבע ונוטל אמ׳ רשב״ג אם יש עדים שאמר האב בשעת מיתה שטר זה אינו פרוע הרי זה נוטל שלא בשבועה אמר הר״ם אלו הדינין שבכתובה כבר קדמנו וביארנו בפרק תשיעי ממסכת כתובות ואמר בכאן וכן היתומים ר״ל יתומים הנפרעין מן היתומים לא יפרעו אלא בשבועת התורה על העקר שקדם ביאורו כי הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וזה בתנאי שיאמרו היתומי׳ שנפרעין מהם לא נדע אם פרע אבינו זה החוב ולא נתבאר אליהם ממנו דבר אבל אם אמרו אמ׳ לנו אבינו שלא נתחייב לעולם בזה החוב ולא לוה אותו יתפרע מנכסיהם אותו החוב מבלי שבועה לפי שמעקרנו האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי כי אין להכחיש העדים בשביל דברו וכל זה כשמת אבי היתומי׳ שעליו החוב אבל אם הדבר הפך והוא שמת אותו שהיה קודם יתפרע הממון ההוא לעולם אבל אבד מכל וכל שמאחר שעליו החוב הניח יתומים אין הבעל חוב יכול ליפרע מממונם אלא אחר שישבע שבועת התורה כמו שנזכר וכשמת אחר כן קודם שישבע אין בניו יכולין לישבע במקומו לפי שאין אדם מוריש שבועה לבניו ואם דן דיין שישבעו הבנים שלא פקדנו אבא כמו שאמרה המשנה ויתפרעו מממונם מה שעשה עשוי והלכה כרבן גמליאל וכרבן יוחנן בן זכאי:
אמר המאירי הפוגמת כתובתה לא תפרע אלא בשבועה ר״ל שאם טען לה התקבלת כתובתך והיא אומרת לא התקבלתי אלא מנה לא תפרע אלא בשבועה וכן הפוגם את שטרו והוא שאומר הנתבע פרעתי את כלה והתובע אומר לא נפרעתי אלא חציה שאינו נוטל את הנשאר בלא שבועה ושמא תאמר אף בלא פגימה הרי אמרו שאם אמר אשתבע לי דלא פריעת שהוא זקוק לישבע בזו דוקא כשהוא מזקיקו לכך שאומר לו אשתבע לי דלא פריעת אבל פוגם אפי׳ לא היה הוא מזקיקו לכך בית דין מזקיקין אותם כמו שהתבאר:
עד אחד מעידה שהיא פרועה לא תפרע אלא בשבועה פי׳ בין בכתובה בין בשאר חובות וכן הבא ליפרע מנכסים משועבדים אפי׳ היה הלווה מודה לא יפרע אלא בשבועה שחוששין לקנוניא וכן הבא ליפרע מנכסי יתומים אפי׳ גדולים מפני שחוששין שמא נפרע חוץ משלשה תנאים והם תוך זמן וחייב מודה ונדוהו על כך ומת בנדויו שכל אלו נגבין בלא שבועה אף במלוה על פה כמו שביארנו במקומו (ב״ב קע״ד:) אבל שאר דרכים אפי׳ בשטר לא יפרעו אלא בשבועה ומ״מ כל שביד המלוה משכון הן מטלטלין הן קרקע כתבו גדולי קדמונינו שאין צריך שבועה והתבאר בכתובות פרק הכותב (כתובות פ״ח.) שאם אמרו יורשי הלווה אמ׳ לנו אבא לא לויתי גובה המלוה בלא שבועה וכן יורשי מלוה שבאו לתבוע מיורשי הלווה ואמרו יורשי הלווה אמ׳ לנו אבא שלא לוה גובין בלא שבועה ואפי׳ האמינו בשטר כל זמן שיאמר פרעתי שהרי כל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי והרי נתברר שלוה והודה שלא פרע וכן ממון כתובה המיוחד לה והוא בעין נפרעת ממנו שלא בשבועה כמו שיתבאר במקומו והנפרעת שלא בפניו וכן בכל חוב שבעולם כל שנפרע מבעל חובו שלא בפניו כגון שהלך הלווה למדינה אחרת בית דין נזקקין ליפרע שלא יהא כל אחד נוטל מעותיו של חברו והולך ויושב לו למדינת הים ומ״מ דוקא בשבועה וכל אלו שהזכרנו שבועתם בנקיטת חפץ כשאר שבועת המשנה וכלן בית דין מזקיקין אותו לשבועה מאליהם וכשם שאמרו בכל אלו כך היתומים לא יפרעו אלא בשבועה ופי׳ בגמ׳ שלא מיתומים הבאים לתבוע ללווה עצמו אמרו כן שאין אלו נשבעין אא״כ הוא מזקיקם על הדרך שביארנו בדין אשתבע לי דלא פריעת וכן ביתומים אם הלווה מזקיקם להשבע שבועת היורשים שהם שלש שבועות שלא פקדנו אבא על ידי אחר ושלא אמ׳ לנו הוא בעצמו ושלא מצאנו בין שטרותיו שהוא פרוע כגון שובר וכיוצא בו שאע״פ שהסמפון יוצא מתחת ידי מלוה הואיל והשטר נמצא בין שטרות קרועים הסמפון עקר נשבע לו כן בנקיטת חפץ וי״מ שלא פקדנו בשעת מיתה ושלא אמ׳ לנו קודם לכן ולי נראה שלא פקדנו להחזיר השטר ושלא אמ׳ לנו שהוא פרוע וי״מ שלא פקדנו אבא על שטר זה בפרט ושלא אמר לנו סתם יש בשטרות שטר פרוע אבל אם הוא אינו מזקיקם לכך אין בית דין מזקיקין אותם אלא אומרין לו שישלם אע״פ שטוען שפרע את אביהם ואפי׳ אמ׳ היורש איני יודע וזה שאמרו בגמרא השתא אבוהון שקיל בלא שבועה פירושו אי לא טעין הלה אשתבע לי דלא פריעת דאנן לא טענינן ליה ואינהו בשבועה דאפי׳ לא טעין אנן נטעון ופירשו בה שלא אמרוה כאן אלא ביתומים מן היתומים שבית דין מזקיקין מאליהם את יורשי המלוה לישבע שבועת היורשים והעיד ר׳ יוחנן אפי׳ נולד הבן אחר מיתת האב או שהיה מוטל בעריסה שלא היה בר צואה נשבע שלא שמע ולא מצא ששטר זה פרוע ומ״מ רבן שמעון בן גמליאל אומר שאם יש שם עדים שאמר האב בשעת מיתתו ששטר זה אינו פרוע נוטל שלא בשבועה אפי׳ מן היורש וכבר ביארנו שזה שמזקיקין יתומים התובעים ליתומים לישבע דוקא בשטענו יורשי הלווה אמ׳ לנו אבא לויתי ופרעתי אבל אם אמרו אמ׳ לנו אבא שלא לוה נוטלין בלא שבועה ומ״מ פירשו חכמי הדורות דוקא שאמרו אמ׳ לנו אבא לויתי ופרעתי למלוה בזו הוא שהם נפטרים בשבועת היורשים אבל אם לא אמרו כלום או שאמרו אמ׳ לנו אבא לויתי ופרעתי צריכים שתי שבועות אחת שלא פרע הלווה להם ואחת שבועת היורשים וכן הדברים נראין אלא שהכל בשבועה אחת:
יש גורסין במשנה זו ושלא מצינו שטר זה בין שטרות קרועים ולמדנו שאם מצא שטר זה בין שטרות קרועים אין מגבין בו אלא יהא מונח עד שיבא אליהו ואם יש עמה סמפון אע״פ שהוא סמפון היוצא מתחת ידי מלוה הואיל וגוף השטר בין שטרות קרועים קורעין אותו בלא ספק כמו שביארנו:
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
זה שביארנו במשנה שהיורש הבא לגבות מן היורש גובה בשבועת היורשין יש בו צדדין חלוקים וכיצד הוא הדין אם מת מלוה תחלה ואח״כ מת הלווה הדין כמו שהזכרנו ואפי׳ עמד בדין ואמ׳ לו לווה אשתבע לי דלא פריעת שאין זה חיוב שבועה גמור שנאמר עליו אין אדם מוריש שבועה לבניו אבל אם מת לווה תחלה ואח״כ מת מלוה אינם גובין אפי׳ בשבועה מפני שכבר נתחייב מלוה לבני לווה שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואין בזה חלוק בין עמד בדין ללא עמד בדין שמשעה שמת הלווה נתחייב הוא שבועה אע״פ שלא עמד בדין:
טעה הדיין והשביע יורשי המלוה והגבה להם את חובם גאוני הראשוני׳ פסקו שמחזירין שהלכה פסוקה כרב ושמואל וגדולי הפוסקים והמחברים פסקו שאין מוציאין מידן וכמו שאמרו למטה דיינא דעבד כר׳ אלעזר עבד ולדעת הפוסקים כך יתומים הבאים ליפרע מן היתומים והביאו שטרם לבית דין אין מגבין בה ואין פוסלין אותה להם אין מגבין בה שהרי אין אדם מוריש שבועה לבניו כרב ושמואל ואין פוסלין אותה להם שמא יבאו ביד דיין שיפסוק להם כר׳ אלעזר ומה שעשה עשוי ואיני יודע בית דין שדנו לזה כרב ושמואל אלא שלא קרעו את שטרו ומת הבית דין ונתמנה אחר שסובר ודן כר׳ אלעזר אם יוכל לסתור מה שעשה הראשון וכמו שאמרו בתלמוד המערב של מציעא בפרק המפקיד מה שנתת על פי בית דין נתת ומה שאתה נותן על פי בית דין אתה נותן כמו שכתבנו שם ונראה לי שאינו דומה שבאותו מעשה כבר הורה שלא דן הראשון כן אלא מטעם חלוש שנתגלה הפסדו לשעתו בזמן בית דין השני אבל במקום אחר כל שנגמר הדין על פי בית דין אין סותרין את דבריהם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שם הואיל ואתא לידן. שבת דף פא ע״ב וש״נ:
גמ׳. שבועה זו מה טיבה. ז״ל שלח להו יורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין, עכ״ל. נראה דר״א סובר שמאחר שיש שטר מקויים הותקנה השבועה כמעכבת גבייה אך לא כמבררת את עצם החיוב, וכשא״א ליתומים לישבע את שבועת אביהם הם נוטלין עם שבועת יתומים שלא פקדנו אבא. אמנם אין מכאן ראיה לאופנים אחרים כי יתכן שבהם השבועה מחייבת את החיוב ויתומים א״א להם לישבע ואין נוטלין שם עם שבועת יתומים. אך ביתומים מן היתומים שהשבועה אינה מחייבת הם נוטלין עם שבועת יתומים. ולכן בשניהם חשודים, איפוא, סובר ר״א שנוטל בלא שבועה כי באופן הזה שבועת הנוטלין אינה מחייבת אלא מעכבת גבייה וכשא״א לתובע לישבע נוטל בלא שבועה.
שלחוה לבעיה זו קמיה [לפני] ר׳ אלעזר בארץ ישראל: שבועה זו מה טיבה? מה תוקפה של השבועה ליתומים, עד שמפקיעה את ממונם של בני המלוה? שלח להו [להם]: באמת אין הלכה כך, אלא יורשין נשבעין שבועת יורשין, שאינם יודעים מאביהם ולא באופן אחר שהשטר פרוע, ונוטלין מיתומי הלווה. שלחוה את השאלה הזו לארץ ישראל שוב בימי ר׳ אמי, אמר: כולי האי שלחי לה ואזלי [כל כך שולחים אותה והולכים]? אי אשכחינן בה טעמא [אם היינו מוצאים בה טעם אחר], מי לא שלחינן להו [האם לא היינו שולחים להם]? אלא אמר ר׳ אמי, הואיל ואתא לידן, נימא בה מילתא [הואיל ובא הדבר לידינו, נאמר בו דבר של חידוש]: דווקא אם
The Sages sent a question to Rabbi Elazar in Eretz Yisrael: What is the nature of this oath to the orphans of the borrower that it has the capacity to prevent the lender’s children from collecting their father’s debt? Rabbi Elazar sent a reply to them: That is not the correct ruling; rather, the heirs take the heirs’ oath, that they have no knowledge that this promissory note was paid, and collect payment of their claim. They sent the same question again to Eretz Yisrael in the days of Rabbi Ami. He said: They continue to send this question to this extent? If we had found a different explanation, wouldn’t we have sent it to them? Nevertheless, Rabbi Ami said: Since this question came to us, let us say something about it.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןאור זרועבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותגליון הש״ס לרע״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) עָמַד בַּדִּין וָמֵת כְּבָר נִתְחַיֵּיב מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה וְאֵין אָדָם מוֹרִישׁ שְׁבוּעָה לְבָנָיו לֹא עָמַד בַּדִּין וָמֵת יוֹרְשִׁין נִשְׁבָּעִין שְׁבוּעַת יוֹרְשִׁין וְנוֹטְלִין.

If the litigants stood trial and then the lender died before taking an oath, the lender has already become liable to take an oath to the children of the borrower in accordance with the court’s ruling, and a person cannot bequeath an oath to his children, in accordance with the opinion of Rav and Shmuel. If the litigants did not yet stand trial, and the lender died, the lender’s heirs take the heirs’ oath, and collect payment of their claim, as Rabbi Elazar said.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עמד בדין – שהוציא שטר זה על יתמי לוה ואמרו לו ב״ד השבע וטול.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

עמד אביהם המלוה בדין כדי לגבות את השטר ומתכבר נתחייב מלוה לבני הלוה שבועה על ידי פסיקת בית דין, ואין אדם מוריש שבועה לבניו, כדברי רב ושמואל. אבל אם האב לא עמד בדין, ומת, ולא נתחייב בשבועה — היורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין.
If the litigants stood trial and then the lender died before taking an oath, the lender has already become liable to take an oath to the children of the borrower in accordance with the court’s ruling, and a person cannot bequeath an oath to his children, in accordance with the opinion of Rav and Shmuel. If the litigants did not yet stand trial, and the lender died, the lender’s heirs take the heirs’ oath, and collect payment of their claim, as Rabbi Elazar said.
רי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן אַטּוּ בֵּי דִינָא קָא מְחַיְּיבִי לֵיהּ שְׁבוּעָה מֵעִידָּנָא דִּשְׁכֵיב לֹוֶה אִיחַיַּיב לֵיהּ מַלְוֶה לִבְנֵי לֹוֶה שְׁבוּעָה.

Rav Naḥman objects to this: Is that to say that it is the court that renders the lender liable to take an oath? At the moment the borrower died, the lender was liable to take an oath to the children of the borrower.
רי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה רב נחמן: אטו בי דינא הוא דמחייבי שבועה – מיתת לוה הוא דמחייבה ליה למלוה שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: אטו בי דינא קא מחייבי ליה [וכי בית הדין הם המחייבים אותו] שבועה? הלוא מעידנא דשכיב לוה איחייב ליה [מזמן שמת הלווה התחייב לו] המלוה לבני הלוה שבועה אם הוא רוצה לגבות מהם, ואין הדבר תלוי בפסיקת בית הדין!
Rav Naḥman objects to this: Is that to say that it is the court that renders the lender liable to take an oath? At the moment the borrower died, the lender was liable to take an oath to the children of the borrower.
רי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֶלָּא אָמַר רַב נַחְמָן אִי אִיתַא לִדְרַב וְדִשְׁמוּאֵל אִיתַא אִי לֵיתַא לֵיתַא אַלְמָא מְסַפְּקָא לֵיהּ וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף בַּר מִנְיוֹמֵי עֲבַד רַב נַחְמָן עוֹבָדָא יַחְלוֹקוּ לִדְבָרָיו דְּרַבִּי מֵאִיר קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.

Rather, Rav Naḥman said: If the ruling of Rav and Shmuel is accepted, it is accepted; and if it is not accepted, it is not. The Gemara asks: Evidently, Rav Naḥman is uncertain whether the ruling of Rav and Shmuel is accepted. But didn’t Rav Yosef bar Minyumi say that Rav Naḥman ruled in an actual case against Rav and Shmuel, ruling that where both litigants are suspect about oaths they divide the disputed amount? The Gemara answers: Rav Naḥman stated his uncertainty with regard to the ruling of Rav and Shmuel, who rule in accordance with the statement of Rabbi Meir that the oath returns to its place, but he himself does not hold accordingly, but rather rules in accordance with the statement of Rabbi Yosei, who says that they divide the claim.
רי״ףרש״יר״י מיגשבעל המאוראור זרוערמב״ןרמב״ן מלחמות ה'מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם איתא לדרב ושמואל – דאין אדם מוריש שבועה לבניו איתיה בין עמד בדין בין שלא עמד בדין.
יחלוקו – גבי שניהם חשודין דדמיא להא שאין אחד מהן יכול לישבע אלמא ליתא להא דרב ושמואל.
אליבא דר״מ אוקמינא לעיל דאמר חזרה שבועה למקומה ורב נחמן עבד כר׳ יוסי.
אלא אמר רב נחמן אי איתא להא דרב ושמואל איתא – פירוש: כלומר אי איתא ואפילו לא עמד בדין ומת ואי ליתא ליתא ואפילו עמד בדין ומת.
ואקשינן: אי איתא איתא אלמא מספקא ליה – לרב נחמן אי איתא להא דרב ושמואל אי ליתא. והא אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו – פירוש: אלמא לא מספקא ליה, דאס״ד מספקא ליה היכי מפיק ממונא מספיקא והא קיימא לן דכלהו ספיקי דזוזי היכא דקיימי לוקמן. ואע״ג דאיכא מידי דאמרי ממון המוטל בספק חולקין הני מילי מילתא דליתא ברשותא דחד מינייהו, אבל מילתא דאיתא ברשותא דחד מינייהו המוציא מחבירו עליו הראיה. ומדקאמר עבד רב נחמן עובדא יחלוקו ואפיק מינייהו דיתמי לוה פלגא, מכלל דלא מספקא ליה מילתא כלל אלא דין אחר בפני עצמו הוא דס״ל דיחלוקו ולא ס״ל לא כרב ושמואל ולא כרבי אלעזר. וכיון שכן אמאי קאמר הכא אי איתא להא דרב ושמואל אי ליתא.
ומהדרינן: לדבריו דרבי אמי קאמר וליה לא סבירא ליה – דכיון דשמעיה לרבי אמי דאמר עמד בדין ומת כבר נתחייב שבועה ואין אדם מוריש שבועה לבניו ואם לא עמד בדין ומת יורשין נשבעין וגובין. קאמר ליה דבר זה אין בו הפרש בין עמד בדין בין לא עמד בדין. הילכך אי סבירא לך דאיתא להא דרב ושמואל איתא ואפילו לא עמד בדין, ואי סבירא לך דליתא ליתא ואפילו עמד בדין. אבל רב נחמן לא סבירא ליה לא דרב ושמואל ולא דרבי אלעזר, אלא דין אחר בפני עצמו סבירא ליה דיחלוקו. ושאר השמועה פשוט היא.
{שמעתא דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע}
אם איתא. אלמא, מספקא ליה. והא אמר רב יוסף בר מניומי, עבד רב נחמן עובדא כר׳ יוסי, דאמר, יחלוקו – אנו רגילין לפרש, מכלל דלא ס״ל לרב נחמן כרב ושמואל. דהא רב ושמואל טעמייהו כת״ק קא מפרשי, דאמר (עיין דף מז.), חזרה שבועה למקומה, להיכן חזרה, והוא בר פלוגתיה דר׳ יוסי. וכיון דעבד רב נחמן עובדא כר׳ יוסי, מכלל דלא ס״ל דרב ושמואל.
עד שראיתי להרב ר׳ משה בר׳ יוסף1 ז״ל שפירש בלשון הזה: והאמר רב יוסף בר מניומי, עבד רב נחמן עובדא [כר׳ יוסי, דאמר,]⁠2 יחלוקו. אלמא, סבירא ליה כרב ושמואל שזו השבועה יש לה עיקר ואף על פי שמתקנת חכמים היא זו, ואי לא מצי משתבע יעמוד הממון בחזקתו ונפטרו היורשין מלשלם. והא דאמרי׳ התם,⁠3 יחלוקו, לפי שהשבועה מוטלת על שניהם, שבועה דאורייתא על זה ושבועה דרבנן על זה, ומתוך ששניהם חשודים ואינן יכולין לישבע יחלוקו. אבל הכא, שאין השבועה מוטלת אלא על פי המלוה בלבד ואינן יכולין לישבע אותה שבועה שהיה חייב אביהם, שהיא שבועה שזה חייב לי כך וכך, משום דברא במילי דאבא לא ידע, אף על פי שהן יכולין לישבע שבועה שלא פקדנו אבא אין זה אותה שבועה שהיה חייב אביהן, ומש״ה נפטרו בני הלוה מן הכל. ופריקנא, לדבריו דר׳ אמי4 קאמר וליה לא סבירא ליה.
זהו תורף פי׳ הרב ז״ל ופי׳ נאה הוא. ומסתייע מעובדא דרב נחמן דאיקלע לסורא ואמר, הבו דלא לוסיף עלה (עיין דף מח:). אלמא, סבירא ליה דרב ושמואל.
ולענין פסקי הלכות הללו אין לנו לזוז ממה שפסק הרי״ף ז״ל בהלכותיו. אלא ששמעתי משום חכמי נרבונא ז״ל5 הגדולים, כיון דמסקנא דגמ׳, דיינא דעבד כרבי אלעזר עבד כרב ושמואל עבד, אנן לכתחלה עבדינן כרב ושמואל בכל שטר שאין בו נאמנות, אבל בשטר שיש בו נאמנות לא מקילין ביה תרי קולי, קולא דאבא שאול בן אימא מרים (עיין כתובות פז.) וקולא דרב ושמואל, ולכתחלה עבדינן כרבי אלעזר. וזה פסק נאה והגון ומשובח וראוי לסמוך עליו.
ומכלל דבריהם אתה למד דלא סבירא להו מאי דכתב הרי״ף ז״ל בכתובות (ע״ש רי״ף; דף מז.) על מאי דאיפסיקא הלכתא כאבא שאול בן אימא מרים, וה״מ דכתב לה נקי נדר ובלא נדר אבל אי כתב לה בפירוש נדר ושבועה אין לי ולא ליורשי לא עליך ולא על יורשיך וכו׳, כדכתיבנא התם בהלכות. הא לא מסתברא כלל כמו שכתב הרב ז״ל, אלא בכל ענין אין הנאמנות מועילה לגבות מן היתומים בלא שבועה.
והכי מוכחא מלתא מסוגיא דשמעתא דהתם (דף פח.) על פסקה דמתני׳: רבי שמעון אומר, כל זמן שתובעת כתובתה היורשין משביעין אותה, אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין6 אותה. דאמרי׳, ר׳ שמעון אהייא. ואמרי׳ עלה, וקא מיפלגי בפלוגתא דאבא שאול בן אימא מרים ורבנן. ש״מ בפירוש דלא מהניא נאמנות כלל בכל לשון שהוא לגבות מן היתומים בלא שבועה.
אלא עשו חכמי דורותינו תקנה שאם בא לגבות יתומים מן היתומים בשטר שיש בו נאמנות, דיינינן להו לכתחלה כר׳ אלעזר, שנשבעין שבועת יורשין ונוטלין, ולא מפקעינן שטרא בשתי קולי שלא תנעול דלת בפני לווין.
וראיתי לרבינו חננאל ז״ל שחלק בענין הנאמנות בין שיש בה קנין לשאין בה קנין. וסמך דבריו על הירושלמי, ואינן בדוקין אצלנו.
ונשאלה שאלה מלפני הרב רבי משה בר׳ יוסף ז״ל: יתומין שבאו לגבות מן הערב בשטר שמת לוה בחיי המלוה היכא דלית להו ליתמי נכסי נחלה, מאי. מי אמרי׳, כיון דלית לה7 נכסי נחלה הא לא אזיל ערבא בתר יתמי, ומחייב, או דלמא לא שנא.
את״ל ערב פטור, לוקח מאי. תיבעי לך מחיים דלוה תיבעי לך לאחר מיתת לוה. תיבעי לך מחיים דלוה: מי אמרי׳, לא גרע דין לקוחות מדין יתומים ופטירי, או דילמא יתומים דוקא ולא מוספינן עלה. את״ל יתומין דוקא ולא לקוחות, הני מילי מחיים דלוה. לאחר מיתת לוה מאי. מי אמרי׳: מה לי ערב מה לי לוקח, כי היכי דערב פטור לוקח נמי פטור, דבתר יתמי אזיל. או דלמא ערב דוקא.
והשיב הרב ז״ל: ערב, לא שנא אית להו נכסי ליתמי לא שנא לית להו, מיפטר פטור. דקיימא לן מצוה על היתומין לפרוע חובת אביהן אפי׳ כי לית להו נכסי נחלה, כמעשה דקטינא דאביי (כתובות צא:). וזה, כיון שנעשה ערב לחובת אביהן ועשה עמו חסד, איכא למימר ערבא בתר יתמי אזיל, והיינו דרב ושמואל.
אבל לקוחות, לא מיבעיא בחיי לוה דמחייבי, ולא גמרינן להו מדין יתומים, שהרי מצינו מקום שחמור בו דין היתומים מדין הלוקח, בשטר שיש בו נאמנות וכדאבא שאול בן אימא מרים (כתובות פז.), אלא אפי׳ לאחר מיתת לוה לוה8 חיובי מחייבי ולא אמרי׳ בהו אטו לקוחות לאו בתר יתמי אזלינן, מאחר דלית להו נכסי ליתמי, שאין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש שם נכסים בני חורין. ולא גמרינן לקוחות מדין ערב, דאינהו אדעתא דארעא נחות ועבד איניש דזבין ארעא ליומיה. וכשם שמצינו לערב לאשה בכתובתה והיה בעלה מגרשה שאין למדין דין לוקח מדין ערב, ודתנן תנן דלא תנן לא תנן (עיין ערכין כג:), כך בזו אין למדין דין לוקח מדין ערב מן הטעם שהזכרנו. הילכך, הבו דלא נוסיף עלה, הוא ויורשין נשבעין שבועת יורשין ונוטלין. ואלמלא היה דין הלקוחות כדין ערב וכדין היתומין לא השמיטוהו רבותינו מלפרשו, כשם שהזכירו שדין האח כדין היתומים, מה לי לא פקדנו אבא מה לי לא פקדנו אחא. אדרבה, הא עדיפא לאשמעי׳. אלו דברי הרב ז״ל ה״ה ונראין הם.
ודעתו של הרב הזה היתה בדין היו שניהם חשודין כרבי יוסי וכרב נחמן, דעבד עובדא יחלוקו. וכן תוכל להכיר מתוך דבריו בפירושו שכתבנו למעלה. ואיתא לדרב נחמן ולדרב ושמואל ולדר׳ אבא, כל חדא וחדא בדוכתא. ואף על פי שחלקו רב ושמואל ור׳ אבא בפי׳ משנתנו בחזרה שבועה למקומה היכן הוא מקום עיקר השבועה, מר אלימא ליה שבועתא דרבנן עם חזקה דממונא ומר אלימא ליה שבועתא דאורייתא, מר אזיל לטעמיה ומר אזיל לטעמיה, לטעמייהו דרבנן קאמרי, ולעולם הלכה כר׳ יוסי. וכי היכי דאיתיה לדרב ושמואל בדוכתא ולדרבי אבא בדוכתא הם הכי נמי איתא לדרב נחמן בדוכתא. ולזו הסברא דעתינו נוטה. ומפני שנהגו ראשוננו לסמוך על הרי״ף ז״ל אין בנו כח לזוז מדבריו.
{שמעתא דכלל גדול בדין חשוד על השבועה}
והריני מוסר לך כלל גדול בדין חשוד על השבועה: כל חשוד שהוא מן הנשבעין ונוטלין, אם הוא מאותן שהיה דינן מן התורה ליטול בלא שבועה ורבנן רמו עלייהו שבועה להחמיר עליהם, כגון (עיין כתובות פז.), פוגם את שטרו, ועד אחד מעידו שהוא פרוע, והנפרע שלא בפניו ומנכסים משועבדים, כיון דאיכא בידיה שטרא דמקויים נוטל בלא שבועה. והוא הדין לחנוני על פנקסו וכל מאי דדמי ליה, שדינו היה מן התורה ליטול בלא שבועה ומתקנת חכמים הוא נשבע. כולן נוטלין בלא שבועה כיון דלא מוסיפין על דרב ושמואל (עיין דף מז. ודף מח:), חוץ מחשוד הבא ליפרע מנכסי יתומים, דפקע שטרא כדרב ושמואל. והיא היא ולא מוסיפין עלה ולא מידי.
אבל אם זה החשוד הוא מאותן שלא היה דינן מן התורה ליטול כלום וחכמים הקילו עליו ליטול בשבועה, אי משום כדי חייו, כגון שכיר, או משום שרגלים לדבר, כגון הנגזל והנחבל ומאי דדמי להו (עיין דף מד:), הרי זה לא נשבע ולא נוטל כלום והולך לו בפחי נפש.
ומי שהוא מן הנשבעין ולא משלמין ושבועתו דרבנן, כגון (עיין דף מה.), אמר לחנוני - תן לי בדינר פירות, אם הוא חשוד לא נשבע ולא משלם. וה״ה בשבועת היסת. ולא מפכינן לה אשכנגדו (עיין דף מא.).
וחשוד שהוא מן הנשבעין מן התורה, אי במודה מקצת ועד אחד, הרי דינו מפורש במשנה (דף מה.) ובגמרא (דף מו:) בדין שכנגדו חשוד על השבועה. ואם הוא מד׳ שומרין (עיין דף מט.), כיון שאין כנגדו יכול לישבע לפי שאינו בא עליו בטענת ברי, הרי הוא בדין היו שניהם חשודים.
זהו מה שנראה לנו בדין חשוד. אף על פי שראינו לרי״ף ז״ל שכתב בתשובותיו שהפוגם את שטרו והוא חשוד תחזור שבועתו להיסת לשכנגדו, לא נראו לנו דבריו. וכתבנו מה שנראה לנו והוא הנכון.
1. בדפ״ר: יוסי. אך נראה מדברי בעה״מ בסוף דצ״ל יוסף והכונה לרמב״י רבו
2. זה חסר בדפ״ר אך הוא בציטוט הרמב״ן.
3. ר״ל, במתניתין, לענין שניהן חשודין.
4. שחילק בדרב ושמואל בין עמד ולא עמד בדין.
5. בדפ״ר לא כתוב, ז״ל. ונ״מ אם היו מבני דורו.
6. בדפ״ר: תובעין. ונראה פשוט דטעות הוא.
7. נדצ״ל: להו.
8. נראה שיש למחוק תיבה זו
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם איתה איתהא אלמא מספקא ליה, והא אמר רב יוסף בר מניומי עבד רב נחמן עובדא יחלוקו – כבר פירשתיב דרב נחמן ודאי לא סבר לה כר׳ אבא, דכל מאן דסבר לה כר׳ אבא סבר הכא חזרה שבועה למחוייב לה ולא הוה אמר יחלוקו, וכיון דרב נחמן לא סבר לה כר׳ אבא, אי סלקא דעתך איתא לדרב ושמואל דמי שמחוייב שבועת הנוטלין שאינו יכול לישבע מפסיד, ואפילו במקום שראוי ליטול מן התורה, היכי אמר יחלוקו, הא ודאי הוה ליה למימר מתוך שאינו יכול לישבע אינו נוטל, אלא ש״מ דס״ל בעלמא כל שאינו יכול לישבע וליטול אוקמא אדאורייתא אעיקר דיניה, והכא כיון דעקר דיניה נמי שבוע׳ היא חולקין, אלמא דליתיה לדרב ושמואל.
א. תיבות ״אם איתה איתה״ אינם לפנינו, וכבר ציינתי בהערה 177 שכ״ה גירסת רבנו וש״ר.
ב. לעיל מז, א.
{שמעתא דמחויב שבועה שאינו יכול לישבע}
ועוד, אם איתא, אלמא מספקא ליה, והא אמר רב יוסף בר מניומי, עבד רב נחמן עובדא כר׳ יוסי, דאמר, יחלוקו וכו׳, עד שראיתי לרב ר׳ משה בר יוסף שפירש כלשון הזה, והא אמר רב יוסף בר מניומי, עבד רב נחמן עובדא כר׳ יוסי, דאמר, יחלוקו, אלמא כרב ושמואל סבירא ליה שזו השבועה יש לה עיקר ואף על פי שתקנת חכמים היא זו וכו׳, עד ומסתייע מעובדי דרב נחמן דאיקלע לסורא ואמר, הבו דלא לוסיף עלה, אלמא ס״ל דרב ושמואל.
אמר הכותב: ברבי. עד מתי הוא עוקף עלינו את השמועות. דהא מלתא קשיא לההוא פירושא והויא תיובתי׳ לגמרי. דכיון דרב נחמן אמר, הבו דלא לוסיף עלה, שמעי׳ מינה דאיהו ס״ל דשבועה דרבנן לית ליה עיקר כי היכי דנפסוד דמאן דלא מצי למשתבע. דאי סלקא דעתך, אית ליה עיקר, אמאי לא יוסיף עלה. והא איתא לדרב ושמואל ואינהו ודאי בכל מחויב שבועה דרבנן ס״ל הכי. ורב נחמן גופיה סבירא ליה גבי חשודין הכי. אלמא, מוספינן עלה. ואמאי לא לוסיף עלה.⁠1 וכי גזירה היא זו שלא נאמר כן אלא במקום זה או הלכה למשה מסיני היא. ומאן דחזי סוגיא דשמעתא היכי מצי אמר הכי. דהא גבי ערב ואח קס״ד דלא לוסיף עלה משום מימריה דרב נחמן, ואם איתא לדרב ושמואל היכי קא ס״ד למימר הכי.
אלא ודאי הכי קאמר: דרב ושמואל ליתא. ומיהו, הואיל ונפיק מפומיהו לא לעקריה לגמרי אלא דלא נוסיף עלה.
ועוד, אם כן, הא דרב ושמואל מתני׳ היא. דהא רב נחמן כר׳ יוסי עבד וקא דיקת מינה דודאי כרב ושמואל ס״ל. ורבנן נמי לא פליגא עלייהו, בין לדידהו בין לרבותינו שבארץ ישראל. וא״כ, היכי איכפול בגמרא לדחוייה לדרב ושמואל במיתבי. והיכי אתו אמוראי למעקרה לגמרי. והיכי אסיקנא לה בהלכה רופפת. והא מתני׳ היא.
ועוד, דהא להאי פירושה מאן דסבר חזרה שבועה לסיני אפשר דס״ל דר׳ אבא בדוכתא. דהא רב נחמן ס״ל כתרויהו, וכמו שכתב הרב הזה ז״ל, דאיתא לדרב נחמן ולדרב ושמואל ולדר׳ אבא, כל חדא וחדא בדוכתא, ואף על פי שחלקו רב ושמואל ור׳ אבא בפירוש משנתינו בחזרה שבועה למקומה היכן הוא מקום עיקר השבועה, מר אלימא ליה שבועתא דרבנן עם חזקה דממונא ומר אלימא ליה שבועתא דאורייתא. וזה א״א, דהא אמרי׳ בגמ׳, רבותינו שבארץ ישראל ר׳ אבא. ומנא ליה הא. דלמא ר׳ אבא גופיה אלימא ליה שבועה דרבנן עם חזקה דממונא. דהא רב ושמואל ס״ל דר׳ אבא ואפ״ה אמרי דשבועה דרבנן עם חזקה דממונא עדיפא, ומנא ליה שרבותינו שבארץ ישראל ר׳ אבא. מי איכא דלית2 ליה דר׳ אבא בנסכא דקא גמרא מינה בחשודים כלום. ואי משום דאמרי׳ בפרק קמא דסנהדרין (דף יז:) הכי, מֵיהא מלתא נפקא לן.
ותו, דאמרי׳ בהדיא: ולרב ושמואל האי שבועת השם מאי דריש ביה. ואם כדברי בעל המאור ז״ל, מאי קא מבעיא לן. הא כר׳ אבא סבירא ליה בעלמא וכותיה מוקמי ליה.
ועוד, מנא ליה דרב נחמן פשיטא ליה דאיתה לדרב ושמואל. דילמא לעולם מספקא ליה, והיינו דעבד עובדא יחלוקו, משום דחד מחוייב שבועה דאורייתא בודאי ומשלם, דהא גבי ההוא ליכא ספיקא, ואידך פלגא הוה ליה ממון המוטל בספק והמוציא מחבירו עליו הראיה וזוזי היכא דקיימי ליקום, שזה כלל גדול הוא בדין.
אלא ודאי, מאן דסבר בעלמא מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע משלם, על כרחיה סבר נמי הכא משלם. דהא מ״מ מחוייב הוא ושבועת שכנגדו שנעשית לתקנתו אינה כאן, ועל כרחו משלם. דכיון דשניהם שוין בחשדן אין ב״ד מתנין בהן לעקור אותה מדין תורה. הלכך, רב נחמן, דאמר, יחלוקו, לא ס״ל דר׳ אבא בשום דוכתא. ולפום הכי דייקינן בגמרא: אלמא, מספקא ליה, והא אמר רב נחמן, יחלוקו. ואי ס״ד איתא לדרב ושמואל, דמי שמחויב שבועת הנוטלין שאינו יכול לישבע מפסיד, היכי אמר, יחלוקו. הא ודאי הוה ליה למימר, מתוך שאינו יכול לישבע מפסיד ואינו נוטל, דהא לא ס״ל כר׳ אבא.
אלא ש״מ סבר רב נחמן ליתא לדרב ושמואל, אלא סבירא ליה, כל שאינו יכול לישבע שבועת חכמים וליטול, אוקמיה אדינא דאורייתא. ובדרב ושמואל נשבעין שבועת יורשין ונוטלין, וגבי חשודין, כיון דעיקר דיניה בדאורייתא נמי שבועה היא, חולקין ולא מפטר לגמרי. וזהו דרכו של רבי׳ הגדול ז״ל, שדחה לדרב נחמן מקמי הא דר׳ אבא.
ואף על גב דאמר רב נחמן בפרק השואל (בבא מציעא צז:), הכא במאי עסקינן כגון שיש עסק שבועה ביניהם, אליבא דר׳ מאיר אוקמא למתני׳, כדקיימא3 לן בכל דוכתא, סתם מתני׳ ר׳ מאיר. וכמאן דמפרש, חזרה שבועה למקומה למחוייב לה. ומיהו, איהו כר׳ יוסי סבירא ליה.
וכמה בלבל בכאן בעל המאור ז״ל בכלל דבריו, שכתב אחרי הפירוש הזה שאין לזוז ממה שפסק הרי״ף ז״ל. והלא לזה הפירוש איתא לדרב נחמן, דקם ליה כר׳ יוסי, והלכתא כוותיה בדיניה. אבל חזר4 וראה עיקר כוונת המפרש זה הפירוש וכתב בסוף שהלכה.⁠5 וכבר כתבנו ראיות גמורות דרב נחמן פליג אדר׳ אבא. הלכך, ליתא לדרב נחמן, כדברי רבי׳ הגדול ז״ל.
וכתב עוד: ומכלל דבריהם אתה למד דלא ס״ל מאי דכתב הרי״ף ז״ל בכתובות על מאי דאפסיקא הלכתא כאבא שאול בן אימא מרים וכו׳, עד והכי מוכחא מלתא מסוגיא דשמעתא דהתם וכו׳.
אמר הכותב: באמת נראין הדברים כן. אבל יש להעמיד דברי רבינו הגדול ז״ל, משום דההיא אוקמתא דאוקמוה דבפלוגתא דאבא שאול ורבנן קא מיפלגי לא קיימא אמסקנא. ואביי הוא דסבר הכי, דכי אמרה אבא שאול בכל לשון נאמנות אמרה, אבל לדידן לא קיימא לן אמסקנא דאוקמתא דאביי. דהכי אמרי׳ התם: אלא אמר רב פפא, לאפוקי מדר׳ אלעזר ומחלקתו. וכן כתוב בכל נסחי ספרד ושל גאונים.
אלא הכי מפרשי׳ לה: רישא, אלא6 דקתני, כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, אפי׳ לא נעשית אפוטרופס אלא על פלכה ועל עסתה, לאפוקי מדרבנן. וסיפא, דקתני, אינה תובעת כתובתה אין היורשין משביעין אותה, לאפוקי נמי מדרבנן ומדרבי אליעזר. ואם תאמר, והלא בזמן שתובעת כתובתה לדברי הכל משביעין אותה היורשין ע״י גלגול, איכא למימר דלרבנן אף על ידי גלגול אין משביעין אותה על פלכה ועל עסתה, משום ההוא טעמא דאמרי׳ התם, כיון דקא דיקת עלי כולי האי לא מצינא דאדור בהדך. ואף על גב דבגמ׳ לא איתמר אלא למאי דקס״ד דר׳ אליעזר ע״י גלגול קאמר, מעיקרא נמי ידעינן דרבנן אפילו מגלגול פטרי לה. תדע, מדלא קא מבעיא להו רבנן, לכתחלה פטרי לה או אפי׳ ע״י גלגול פטרי לה. אלא דקס״ד דטעמא דרבנן משום דלא מצית למידק ואתיא לידי שבועת שוא, וכדאמרי׳ בעלמא, נמנעו מלהשביעה. וקס״ד נמי דר׳ אליעזר מחייב לכתחלה, ומשום הכי אמרי ליה, אין אדם דר עם נחש בכפיפה. כלומר, אודי לן מיהת דלכתחלה אינו משביעה. ומפרקינן, לעולם ר׳ אליעזר ע״י גלגול, והכי קאמרי ליה רבנן: אין אשה יכולה לדור עם בעלה מקפיד כ״כ, שכן דרך בעלים מוותרין מקצת בכה״ג, כדאמרי׳, גבאי צדקה מקבלין מהן דבר מועט, אלמא, בעל מחיל.
הרי למדת לפי דברינו דלא קיימא אוקמתא דאביי. וכיון שכן, י״ל דלא סבירא לן בהא נמי כאביי, דקס״ד דאבא שאול בכל לשון נאמנות אמרה ואיהו גופיה מדחק הוה דחיק ליה כי היכי דתיקום מתניתי כותיה. כדאמרי׳ בעלמא, אלא מתני׳ אמאן תרמי׳. ואמרי׳ נמי, אם כן גרעו7 ופסלו (עיין עבודה זרה מח.) מאן קא תני לה, כדמפרשי׳ בדוכתא.
הלכך, כיון דאידחיא דאביי, יש לנו לומר דאבא שאול לא אמרה בנאמנות מפורש. שכיון שכתב נאמנות מפורש עקרא לההיא תקנתא דרבנן ואי בעי למיתן נכסי לאחרים הרשות בידו. והיינו דלא מסיימין התם, מתני׳ דלא כאבא שאול. אלמא, אבא שאול כסתם מתני׳ סבירא ליה.
וכיוצא בזו במסכת זו (דף לד.), בפירקין דלעיל: לימא ר׳ יוסי הגלילי לית ליה דר׳ אחא, דאי אית ליה בדיני נפשות נמי משכחת לה. ובפ׳ אחד דיני ממונות (סנהדרין לז:) אמרי׳: מאומד בדיני נפשות לא אמרי׳. הא בדיני ממונות אמרי׳. כמאן. כר׳ אחא. וקשייאן אהדדי. אלא דמעיקרא הוו דחקי מילתיה דרבי אחא ומוקמי ליה דוקא בדיני ממונות כי היכי דתיקום מתני׳ (סנהדרין לז.) כוותיה, דאי לא, מתני׳ מני. והדר כי אתוקמא מתני׳ התם במילי8 אוחרי הדרינן לפשטיה דמלתא דר׳ אחא אפי׳ בדיני נפשות אמרה. וכאלה רבות בתלמוד.
אבל ר״ח ז״ל אמר: ואף על גב דחזינן דלא עמדה דר׳ שמעון כאבא שאול ורבנן כרבנן, לא איפריכא. והוא דחה משנתנו מקמי דאבא שאול ואמר שאין נאמנות מועיל מן היורשין אלא בהני מילי דמתני׳, כגון שנעשית אפטרופא וכיוצא בה. למגבא9 כתובתה לא מהני אלין מילי עד דפירש דהימנא למגבא. ועלה קתני, מה אעשה שהרי אמרו חכמים וכו׳. כל אלו דברי ר״ח ז״ל. והוא עצמו מודה שלא חלק אבא שאול אלא מפני שאין הנאמנות מפורש לגבות מן היורשין. ולא סמך רבינו ז״ל בדבריו, מפני שכל עיקר הנאמנות, בין ממנו בין מן היורשין, משום גביאת כתובתה עשאוהו מתחלה, כדאמרי׳ התם (כתובות פז.), דמסקא אדעתא דלמא מצטריכנא זוזי ושקילנא מידי מכתובתאי. וזה רמוז שם בהלכות.
ולפי זה אפשר עוד לפרש דאי סלקא דעתי׳ דאביי דאבא שאול פליג אמתני׳, סבר לה דפטורא על אפטרופא10 היא. וכיון דאידחא אוקמתיה דאביי ואתוקם פטורא דמתני׳ דמשום פוגמת11 היא, אשתכח דלא פליג עליה אבא שאול. דאיהו ודאי לא קאמר אלא שאין תקנתם של יתומים נעקרת בסתם עד שיפרש.
ולעולם לא דחי׳ סתמא משום דחוי דגמרא בכה״ג.
ומה שכתב ה״ר משה ז״ל שהרי מצינו מקום שחמור דין היתומין מדין הלקוחות בשטר שיש בו נאמנות וכדאבא שאול בן אימא מרים, גם זה אינו נכון. שהרי כמו שאמר אבא שאול, אבל מה אעשה שהרי אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה, כך אמרו חכמים הבא ליפרע מנכסים משועבדים לא יפרע אלא בשבועה. ואם תנאו אינו מועיל לעקור תקנת היתומים היאך יועיל לעקור תקנת הלקוחות, שיש לחוש בה לקנוניא (עיין דף מב:). ואבא שאול ודאי כי נקט יורשין רבותא קא משמע.⁠12 ולמחשבינהו לתרוייהו לא בעי, דאטו כי רוכלא ליחשוב וליזיל (עיין גיטין לג.). וכן, מה ששנינו, ר׳ שמעון אמר כל זמן שתובעת כתובתה יורשין משביעין אותה, ה״ה ללקוחות וכל דכן הוא.
ולא הסכים יפה לשמועה. וכמה דעתו הפך בזה מדעת הגאונים ז״ל, כי דברי כל הגאונים פה אחד בחבוריהם שאינו נאמן ללקוחות אפילו כתב לו נאמנות מפורש. ואני אפרש דעתם בפרק הכותב ב״ה.
{שמעתא דכלל גדול בדין חשוד על השבועה}
ומה שכתב עוד בעל המאור ז״ל, והריני מוסר לך כלל גדול בדין חשוד על השבועה, עד וה״ה לחנוני על פנקסו ולכל מאי דדמי ליה שדינו מן התורה ליטול בלא שבועה ומתקנת חכמים הוא נשבע, כולן נוטלין בלא שבועה, טעה בחנוני על פנקסו, שדינו מן התורה שילך לו בפחי נפש. שהרי דינו מנה לי בידך והלה אומר איני יודע הוא, וקי״ל דפטור. וההוא טעמא דפרישו סבוראי (עיין בבא מציעא ג.), משום דלא אמר ליה בסהדי הב ליה, טעמא דתקנתא הוא ולאו דינא, דמ״מ פטור. דאע״ג דלא אמר ליה בסהדי הב להו הוה ליה לתקוני ולא לעוותי, ואם תמצא לומר נמי פשע13 בהא, אפי׳ הכי פטור. ואף ה״ר אברהם בר׳ דוד ז״ל כך השיב עליו, שחנוני חשוד אינו נוטל.
וכן במה שכתב בשכיר חשוד, שאינו נשבע ואינו נוטל כלום, איני מודה לו. לפי שמצאתי בירושלמי (פרק ז, הלכה א): היה עבד. וב״ד מוסרין שבועה לעבד [פי׳, בתמיה]. היה חשוד. וב״ד מוסרין שבועה לחשוד. היו שניהם חשודים, בפלוגתא דרבי יוסי ור׳ מאיר. דתנינן: היו שניהם חשודין, חזרה שבועה למקומה. דברי ר׳ יוסי. ר׳ מאיר אומר, יחלוקו. [פי׳, גבי שכיר נמי, לר׳ מאיר חולקין, ולר׳ יוסי, דאמר, חזרה שבועה למקומה, פטור בעה״ב].
מכל מקום, למדנו ששכיר חשוד אינו מפסיד אלא בעה״ב נשבע ולא משלם. והטעם, מפני שעיקר התקנה שרצו חכמים להתקין משום כדי חייו על בעל הבית היתה, מפני שהיא כעין של תורה, אבל ראו שהוא טרוד והפכוה על השכיר, שהוא זכור יותר ממנו. והיינו דאמרי׳ בריש פירקין (דף מה.), עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית. אלמא, דינא הוא דלישתבע בעל הבית, ואף על גב דלא אתקינה שבועת היסת עדיין, שבימי רב נחמן תקנוה, כדאמרי׳ בקידושין (דף מג:): והאידנא דתיקון רבנן שבועת היסת וכו׳. והיינו דאקשי׳, ומשום כדי חייו דשכיר קנסינן ליה לבעל הבית [פי׳ לשלם], דיו שתחמיר עליו שבועה. ומפרקינן, בעל הבית ניחא ליה וכו׳. ואקשי׳, אדרבה, שכיר ניחא ליה דלשתבע14 בעל הבית וכו׳. וש״מ דמכל מקום בעל הבית חייב לישבע. ולכשתמצא לומר, כולה סוגיא אהכי רהטא. ואסיקנא, בעל הבית טרוד בפועליו הוא ומשום כדי חייו דשכיר ראוי שישבע בעל הבית, וכיון שהוא טרוד שדיוה אשכיר, דהכי עדיף טפי.
וזהו שכתב רבינו הגדול ז״ל: עקרוה רבנן לשבועה מבעל הבית, משום דטרוד בפועליו הוא, ושדיוה אשכיר, משום כדי חייו. כלומר, משום כדי חייו דשכיר תקנו לבעל הבית שישבע, וכיון שראו שעסקיו מרובין הפכוה על השכיר.
הנה למדנו דרמיא שבועה אבעל הבית. הלכך, היכא דחשוד השכיר נשבע בעל הבית ונפטר. ואם היו שניהן חשודין, פטור, כדאמרי׳ בגמרא דבני מערבא. ואסכימו גמרא דילן דכתבינן.⁠15 ואם תאמר: היאך ישבע. והרי הוא טרוד. לא קשיא. דפרשי אינשי מספק שבועתא, וכיון דשבועה רמיא עליה ולא מצינן למירמא לה על פועל, משביעינן ליה, ואי מספקא ליה, קים לן ביה דפריש ומשלם.
1. תיבה זו ליתא בדפ״ר
2. נלדצ״ל: דאית
3. בדפ״ר: בדקיימא
4. נלדצ״ל: הרי״ף חזר.
5. נלדצ״ל: שהלכה כר׳ אבא.
6. נראה דתיבה זו יש למחוק
7. נדצ״ל: גדעו.
8. בדפ״ר: במילא.
9. נלדצ״ל: ולמגבא.
10. עיין בד״ש.
11. עיין בד״ש.
12. נדצ״ל: משמע לן
13. שמא צ״ל: לא פשע
14. בדפ״ר: כל שתבע
15. נלדצ״ל: כמו דכתבינן
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אלא אמר רב נחמן: אי איתא [אם יש מקום] לקבל את מה שאמרו רב ושמואלאיתא [יש] לקבלם, אי ליתא [אם אין]ליתא [אין], אבל אין לעשות פשרה בדבר כמו שעשה ר׳ אמי. ושואלים: אלמא מספקא ליה [מכאן שמסופק בעיניו] של רב נחמן האם הלכה כרב ושמואל, שפסקו שכאשר אין אפשרות להישבע הממון נשאר בחזקתו? והאמר [והרי אמר] רב יוסף בר מניומי: עבד [עשה] רב נחמן עובדא [מעשה] ופסק כי במקום ששני הצדדים חשודים על השבועה יחלוקו! הרי שלמעשה פסק שלא כמותם! ומשיבים: מה שאמר רב נחמן אם יש או אין לדברי רב ושמואל — לדבריו לשיטתו של ר׳ מאיר במשנה, שחזרה שבועה למקומה, קאמר [אמר], וליה לא סבירא ליה [והוא עצמו לא סבר כן], אלא כר׳ יוסי האומר יחלוקו.
Rather, Rav Naḥman said: If the ruling of Rav and Shmuel is accepted, it is accepted; and if it is not accepted, it is not. The Gemara asks: Evidently, Rav Naḥman is uncertain whether the ruling of Rav and Shmuel is accepted. But didn’t Rav Yosef bar Minyumi say that Rav Naḥman ruled in an actual case against Rav and Shmuel, ruling that where both litigants are suspect about oaths they divide the disputed amount? The Gemara answers: Rav Naḥman stated his uncertainty with regard to the ruling of Rav and Shmuel, who rule in accordance with the statement of Rabbi Meir that the oath returns to its place, but he himself does not hold accordingly, but rather rules in accordance with the statement of Rabbi Yosei, who says that they divide the claim.
רי״ףרש״יר״י מיגשבעל המאוראור זרוערמב״ןרמב״ן מלחמות ה'מהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) מֵתִיב רַב אוֹשַׁעְיָא מֵתָה יוֹרְשֶׁיהָ מַזְכִּירִין אֶת כְּתוּבָּתָהּ עַד עֶשְׂרִים וְחָמֵשׁ שָׁנִים הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן זשֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה.

Rav Oshaya raises an objection from a mishna (Ketubot 104a): If a widow died without having received payment of her marriage contract, her heirs, e.g., sons from a previous marriage, may invoke her marriage contract in order to demand payment of it for up to twenty-five years later. Her heirs, who are orphans, can take an oath and collect their claim, even though they are collecting from other orphans, in contradiction to the ruling of Rav and Shmuel. The Gemara answers: Here we are dealing with a situation where the widow took an oath but died before she could collect the payment. When her heirs come to collect, an oath is no longer required.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מתיב רב הושעיה, מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כ״ה שנה. הנה מת לוה בחיי מלוה הוא כי מת הבעל בחיי אשתו ונתאלמנה וישבה לה בביתו, ואם מתה בתוך כ״ה שנה לאלמנותיה יורשיה מזכירין כתובתה, כלומר נפרעין כתובתה, אבל אם היתה בחיים אחרי מות אישה יותר מכ״ה שנה אין לה, שיש בכלל כ״ה שנה שתעשה טובת הנאה כדי כתובתה כאשר מפורש בכתובות פרק {אהנושא את האשה}. קשיא לרב ושמואל. ופרקינן מתניתין דקתני יורשיה מזכירין כתובתה כשנשבעה ומתה.
א. בכתה״י השאיר הסופר חלק. ובק״ג: בפרק רביעי (ויתכן שבכונה השמיטו בכתי״א). ר״ח מפרש את הסיפא של המשנה מתה יורשיה מזכירין כתובתה עד כה שנים אליבא דר׳ מאיר אף שנאמר במשנה אחר דברי חכמים, ומטעם זה פירש ׳מזכירין׳ נפרעין. ואפשר שאוקימתת הגמרא אליבא דרב ושמואל דאיירי בנשבעה ומתה הכריחתו לפרשה אליבא דר׳ מאיר, שהרי בהכרח לא עברו כה שנים קודם שנשבעה, וכיון שכבר נשבעה והזכירה כתובתה לא מחלה. אלא שאפשר לפרש את המשנה בשעברו כה שנים אחר שנשבעה (אם בחייה אם לאחר מותה) שהרי אמרו בגמרא שם שאם תבעה כתובתה הרי היא כבתחילה. ובאור שמח פרק טז מהל׳ אישות הל׳ כא וביד דוד שם (עמ׳ קפח) תמהו על מה שהשמיט הרמב״ם את דין המשנה שיורשים מזכירים כתובתה עד כה שנים (והובא בשלחן ערוך סי׳ קא סעי׳ א). אלא שהרמב״ם הוכרח לפרשה אליבא דר׳ מאיר מאחר שהשמיט את הדין שתבעה כתובתה הרי היא כבתחילה, ואם המשנה מדברת בנשבעה בחייה אי אפשר לפרשה רק אליבא דר׳ מאיר. ואולי גם ר״ח לא רצה לפרש את המשנה רק על פי דין זה שנשבעה הרי הוא כבתחילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתה – אלמנה שלא גבתה כתובתה.
יורשיה מזכירין – ותובעין וגובין כתובתה.
עד עשרים וחמש שנים – משמת בעלה ואם עברו כ״ה שנים ולא תבעוה הפסידוה דהכי תנן בכתובות בהנושא (דף קד.) כל זמן שהיא בבית אביה שלא נטלה מזונות מן היתומין גובה כתובתה עד כ״ה שנים ואם לא תבעה מחלתה קתני מיהת יורשין גובין כתובתה ועל כרחך בשבועת יורשין יגבוה מן היתומין אע״ג דמית לוה בחיי מלוה שהוא מת בחייה ונתחייבה שבועה ליורשין אלמא הורישה שבועה ליורשיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] רב אושעיא ממה ששנינו במסכת כתובות: אם מתה האשה האלמנה בלא שתגבה כתובתה מנכסי בעלה שמת — יורשיה מזכירין ותובעים את כתובתה עד עשרים וחמש שנים מזמן מות הבעל. משמע שהם יכולים לתבוע ולגבות (בשבועה), למרות שהם יתומים הגובים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל! ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] שנשבעה כבר האשה שלא נפרעה ומתה, ואחר כך היורשים באים לתבוע את הכתובה בפועל. ואין עליהם חובת שבועה — שהרי כבר נשבעה האלמנה שבועה זו.
Rav Oshaya raises an objection from a mishna (Ketubot 104a): If a widow died without having received payment of her marriage contract, her heirs, e.g., sons from a previous marriage, may invoke her marriage contract in order to demand payment of it for up to twenty-five years later. Her heirs, who are orphans, can take an oath and collect their claim, even though they are collecting from other orphans, in contradiction to the ruling of Rav and Shmuel. The Gemara answers: Here we are dealing with a situation where the widow took an oath but died before she could collect the payment. When her heirs come to collect, an oath is no longer required.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) תָּא שְׁמַע חנָשָׂא רִאשׁוֹנָה וָמֵתָה נָשָׂא שְׁנִיָּה וּמֵת הוּא שְׁנִיָּה וְיוֹרְשֶׁיהָ קוֹדְמִין לְיוֹרְשֵׁי הָרִאשׁוֹנָה ה״נהָכִי נָמֵי טשֶׁנִּשְׁבְּעָה וּמֵתָה.

The Gemara suggests: Come and hear a mishna (Ketubot 90a): In a case where he married his first wife and she died, and by the terms of the marriage contract, her sons inherit the sum promised in her marriage contract after the husband dies, if he subsequently married his second wife, and then he died, the second wife and her heirs take precedence over the heirs of the first wife, in collecting payment of her marriage contract. The heirs of the second wife can collect the marriage contract by taking an oath to the heirs of the first wife, stating that they have no knowledge of their mother having received her marriage contract, even though this is an oath bequeathed to them by their mother. This mishna therefore contradicts the ruling of Rav and Shmuel. The Gemara answers: This does not contradict their ruling, because they understand it to also be a situation where the second wife took an oath but died before she collected the payment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכן פרקינן בשנייה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, בשנשבעה ומתה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: נשא אשה ראשונה ומתה, ולפי תנאי הכתובה בניה יורשים את הבעל לאחר מותו בדמי כתובתה, נשא שניה ומת הוא — אשה שניה ויורשיה קודמין ליורשי הראשונה, כדרך בעלי חוב שגובים מן היורשים. הרי שיורשי האלמנה יכולים לגבות בשבועה מיורשי האשה הראשונה, יתומים מן היתומים, שלא כדברי רב ושמואל, שהם אומרים שאינה יכולה להוריש שבועה! ומשיבים: הכי נמי [כאן גם כן] מדובר שנשבעה ומתה.
The Gemara suggests: Come and hear a mishna (Ketubot 90a): In a case where he married his first wife and she died, and by the terms of the marriage contract, her sons inherit the sum promised in her marriage contract after the husband dies, if he subsequently married his second wife, and then he died, the second wife and her heirs take precedence over the heirs of the first wife, in collecting payment of her marriage contract. The heirs of the second wife can collect the marriage contract by taking an oath to the heirs of the first wife, stating that they have no knowledge of their mother having received her marriage contract, even though this is an oath bequeathed to them by their mother. This mishna therefore contradicts the ruling of Rav and Shmuel. The Gemara answers: This does not contradict their ruling, because they understand it to also be a situation where the second wife took an oath but died before she collected the payment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) ת״שתָּא שְׁמַע יאֲבָל יוֹרְשָׁיו מַשְׁבִּיעִין אוֹתָהּ וְאֶת יוֹרְשֶׁיהָ וְאֶת הַבָּאִין בִּרְשׁוּתָהּ.

The Gemara suggests: Come and hear another mishna (Ketubot 86b): If a husband stipulated that when his wife collects payment of her marriage contract he will not impose an oath on her or on her heirs or representatives, he may not impose an oath, but his heirs can administer an oath to her, to her heirs, and to those who come on her authority as representatives. Her heirs take an oath to collect from the husband’s heirs, though they are all orphans. This is contrary to the ruling of Rav and Shmuel, and here it is clear that the wife did not take an oath before she died.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ש. אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. והא הכא בשנשבעה ומתה לא מצית אמרת, דהא משביעין את יורשיה קתני, ואי בשנשבעה היא שבועה על יורשיה למה, אלא לאו בשלא נשבעה וקתני שנשבעין היורשין ונפרעין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ת״ש אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה וכו׳ – רישא דמתניתין בהכותב בכתובות (דף פו:) כתב לה נדר ושבועה אין לי עליך ועל יורשיך הוא אינו יכול להשביעה לא אותה ולא יורשיה אבל יורשיו אם מת הוא ובאה לתובעם כתובתה משביעין אותה ואת יורשיה אם מתה והן באין לגבות כתובתה ומדקתני יורשיו משביעין אותה אלמא בדלא נשבעה עסקינן וקתני דנשבעין יורשיה ונוטלין וש״מ אדם מוריש שבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מציעים, תא שמע [בוא ושמע] ראיה ממה ששנינו: מי שהתנה עם אשתו שתוכל לגבות את כתובתה ולא תצטרך להישבע, הוא אינו יכול להשביע אותה, אבל יורשיו משביעין אותה ואת יורשיה ואת הבאין ברשותה. הרי שיורשים נשבעים ליורשים, וכאן ברור שאשה זו לא נשבעה!
The Gemara suggests: Come and hear another mishna (Ketubot 86b): If a husband stipulated that when his wife collects payment of her marriage contract he will not impose an oath on her or on her heirs or representatives, he may not impose an oath, but his heirs can administer an oath to her, to her heirs, and to those who come on her authority as representatives. Her heirs take an oath to collect from the husband’s heirs, though they are all orphans. This is contrary to the ruling of Rav and Shmuel, and here it is clear that the wife did not take an oath before she died.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) אָמַר רַב שמעי׳שְׁמַעְיָה כלִצְדָדִין קָתָנֵי אוֹתָהּ בְּאַלְמָנָה וְיוֹרְשֶׁיהָ בִּגְרוּשָׁה.

Rav Shemaya said: The mishna is in accordance with Rav and Shmuel’s ruling because it teaches the administration of an oath disjunctively. The heirs can administer an oath to her when she is receiving payment of her marriage contract as a widow, or they can administer an oath to her heirs when she is a divorcée who died after the divorce and before her husband died. Since she died first, her heirs were not bequeathed an oath to her husband’s heirs.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ופריק רב שמעיה הכי, מתניתין לצדדין קתני, משביעין אותה באלמנה, ומשביעין את יורשיה ואת הבאין ברשותה בגרושה שמתה בחיי הבעל שגירשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אותה באלמנה – דקתני יורשיו משביעין אותה מתוקמא אפי׳ באלמנה אבל ואת יורשיה דקתני מוקי לה רב ושמואל בגרושה אם גירשה זה נתחייב לה כתובתה בלא שבועה שהרי פטורה היא מן הנדר ומן השבועה ומתה בחייו ואחר כך מת הוא דהוה ליה מת מלוה בחיי לוה שכשמתה היא יש לה ממון גמור עליו בלא שבועה לפיכך הורישתו לבניה ויורשיה הבאין ליפרע מיורשיו צריכין לישבע כדתנן (לעיל דף מה:) היתומין מן היתומין לא יפרעו אלא בשבועה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב שמעיה: לצדדין באופנים שונים קתני [שנה] משנה זו, מה שאמרנו שמשביעים אותה — הרי זה באלמנה, ומה שנאמר שמשביעים את יורשיה — הרי זה בגרושה, שגירשה בעלה ומתה, ואחריה מת הוא. שהרי זה כמקרה שמת מלוה בחיי לווה, שעדיין לא נתחייב המלוה (האשה) ולא יורשיו (בניה) שבועה כדי להיפרע מן הנכסים, ורק משמת הבעל מתחייבים יורשיה של האשה שבועה זו, ככל הנפרעים מנכסי יתומים.
Rav Shemaya said: The mishna is in accordance with Rav and Shmuel’s ruling because it teaches the administration of an oath disjunctively. The heirs can administer an oath to her when she is receiving payment of her marriage contract as a widow, or they can administer an oath to her heirs when she is a divorcée who died after the divorce and before her husband died. Since she died first, her heirs were not bequeathed an oath to her husband’s heirs.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) מֵתִיב רַב נָתָן בַּר הוֹשַׁעְיָא יָפֶה כֹּחַ הַבֵּן מִכֹּחַ הָאָב

Rav Natan bar Hoshaya raises an objection from a baraita: Sometimes the power of the son is greater than the power of the father,
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ומותיב עליה הא דתני יפה כח הבן מכח האב
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב רב הונא בר יהודה: אחד אומר גבוה שלש מרדיעות ואחד אומר גבוה שתי מרדיעות עדותן קיימת – פירוש: דעבידי אינשי דטעו בין שתים ושלש. אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה – פירוש: דלא עבידי אינשי דטעו בין שלש וחמש והויא להו עדות מוכחשת. וקתני ומצטרפין לעדות אחרת – כלומ׳ הן עצמן אין מצטרפין זה עם זה להעיד בעדות אחרת לפי שאחד מהם שקרן הוא ופסול ואינו ראוי להעיד. אבל אם יצטרף אם כל אחד מהן להעיד בעדות אחרת עדותן כשרה, לפי שיש לומר בכל אחד מהן שמא זה היה הכשר שהעיד עדות אמת וחברו הוא שהיה שקרן.
הא דאמרינן: מתיב רב נתן בר אושעיא יפה כח הבן מכח האב – פירושו יפה כח בן המלוה מהמלוה עצמו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתיב [מקשה] רב נתן בר הושעיא ממה ששנינו: פעמים שיפה כח הבן מכח האב, כיצד?
Rav Natan bar Hoshaya raises an objection from a baraita: Sometimes the power of the son is greater than the power of the father,
ר׳ חננאלרי״ףר״י מיגשאור זרועמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

שבועות מח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה שבועות מח., ר׳ חננאל שבועות מח. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רי"ף שבועות מח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., רש"י שבועות מח., ר"י מיגש שבועות מח., ראב"ן שבועות מח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות שבועות מח., בעל המאור שבועות מח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם שבועות מח. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), אור זרוע שבועות מח., רמב"ן שבועות מח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אליהו ליכטנשטיין. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' שבועות מח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א שבועות מח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי שבועות מח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א שבועות מח., מהרש"ל חכמת שלמה שבועות מח., מהרש"א חידושי הלכות שבועות מח., גליון הש"ס לרע"א שבועות מח., רשימות שיעורים לגרי"ד שבועות מח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ שבועות מח., אסופת מאמרים שבועות מח.

Shevuot 48a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Shevuot 48a, R. Chananel Shevuot 48a, Rif by Bavli Shevuot 48a, Rashi Shevuot 48a, Ri MiGash Shevuot 48a, Raavan Shevuot 48a, Tosafot Shevuot 48a, Baal HaMaor Shevuot 48a, Raavad Katuv Sham Shevuot 48a, Or Zarua Shevuot 48a, Ramban Shevuot 48a, Ramban Milchamot HaShem Shevuot 48a, Rashba Shevuot 48a, Meiri Shevuot 48a, Ritva Shevuot 48a, Maharshal Chokhmat Shelomo Shevuot 48a, Maharsha Chidushei Halakhot Shevuot 48a, Gilyon HaShas Shevuot 48a, Reshimot Shiurim Shevuot 48a, Steinsaltz Commentary Shevuot 48a, Collected Articles Shevuot 48a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144