(1) 
אלְהַכְרָזָה. וְרַבִּי מֵאִיר? הַכְרָזָה מִ״יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ נָפְקָא.:
אלְהַכְרָזָה. וְרַבִּי מֵאִיר? הַכְרָזָה מִ״יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ״ נָפְקָא.for the requirement of proclamation. When the witnesses are taken to their execution, there is a mitzva for the court to publicly proclaim the transgression for which they are being punished, in order to deter others from committing the same transgression. And Rabbi Meir derives the requirement of proclamation from the phrase in that verse: “Shall hear and fear.” The prohibition is derived from the phrase “and shall not continue to perform any more evil.”
משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהן העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו2 את עצמן כיצד אמרו מעידין אנו את איש פלוני שהרג את הנפש אמרו להן היאך אתם מעידין שהרי הנהרג הזה או ההורג היה עמנו באותו היום במקום פלוני אין אילו זוממין אבל אמרו להן היאך אתם מעידין שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אילו זוממין ונהרגין על פיהן:
1. מעידין...מלקות...ארבעים: כל משנה ג חסרה בכ״י נ , דפוסים.
2. שיזימו: דפוסים: שיזומו .
3. דפוסים מוסיף: מנא הני מילי אמר רבה דאמר קרא והנה עד שקר העד עד שתשקר גופה של עדות דבי רבי ישמעאל לענות בו סרה עד שתוסר גופה של עדות אמר רבא באו שנים ואמרו במזרח [בירה] הרג פלוני את הנפש ובאו שנים ואמרו במערב [בירה] עמנו הייתם חזינן אי קיימי במערב בירה מצי חזו למזרח בירה אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין פשיטא מהו דתימא ניחוש לנהורא בריא קמ״ל דלא חיישינן .
4. אמר: דפוסים : ואמר (כהמשך למה שנוסף שם לפניו).
5. ואמרו בצפרא דחד בשבא בסורא: כ״י נ , דפוסים. וכן במשפטי שבועות לרה״ג (ב:ה): כ״י א : ״בצפרא דחד בשבא בסורא ואמרו״.
6. עמנו הייתם בנהרדעא: וכן כ״י נ . וכן במשפטי שבועות שם. דפוס קושטא רק: עמנו הייתם . דפוסים : בנהרדעא עמנו הייתם , כברא״ש.
7. באו: כ״י נ : ״ובאו״.
8. כ״י נ מוסיף: ״ובאו אחרים והזימום״, כבר״ח. וכן אף כ״י א במאמר הרי״ף שבסמוך.
9. אפילו: וכן דפוסים . כ״י נ : ״ואפילו הן״.
10. איסטיטוס: דפוסים : איסטסיס , כבערוך, משנה כ״י קאופמן. (ר״ח: ״איסטסית״). במאמר הסמוך כ״י א : ״איסטיס״.
11. אינה: דפוסים : ואינה .
12. ראשונה: דפוסים : הראשונה .
13. באו אחרים...בלבד: דפוס קושטא עד הזימום וכו׳ . כ״י נ עד: ״ייהרגו וכו׳ ״.
14. לרבוותא פירושא: וכן בדפוסים. כ״י נ : ״פירושא לרבוותא״. והוא פירוש ר״ח, כאן, כפי שזיהה ר״י אלמדארי.
15. וקא סליק אדעתייהו: כ״י נ : ״דקא סליק אדעתיהו״. דפוסים: דקא סלקא דעתיהו .
16. להני סהדי דאוזימו להני סהדי: כ״י נ : ״להני סהדי דאוזימו לסהדי״. דפוסים: להני דאוזימו לסהדי .
17. להני דאוזימו להנך מזימין: כ״י נ : ״להנך דאזימו למזימין״. דפוס קושטא : להני להנך מזימין . דפוסים : להני דאוזימו לסהדי .
18. להם : כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י א .
19. והדר תני: חסר בדפוסים.
20. באו אחרים והזימום: חסר בכ״י נ , דפוסים. (בנוגע לפעם השניה ראה במשנה).
21. והעידה בעדות עצמה: כ״י נ : ״והעידו באותה עדות עצמה״. דפוסים: והעידו אותה עדות בעצמה .
22. דפוסים מוסיף: שהזימו לכת ראשונה .
23. כנגדה ומזימין אותה: דפוסים : כנגדם ומזימין אותם .
24. כת: וכן כ״י נ . דפוס קושטא : כת׳ . דפוסים : כיתות .
25. ואמר אסטיס: כ״י נ : ״וקאמר איסטיס״. דפוס קושטא : וקאמר אסטסיס . דפוסים : וקאמר איסטסיס (ראה במשנה).
26. זו: כ״י נ , דפוסים, כבמשנה. חסר בכ״י א .
27. העדות הזו: כ״י נ : ״זו העדות״. דפוסים: זו עדות .
28. של-אסטיס: כ״י נ : ״של איסטיס״. דפוס קושטא : של אסטסיס , כבערוך. דפוסים : של איסטסיס .
29. אין: דפוסים : ואין .
30. ליה: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י א .
31. דאתאי, אתאי: כ״י נ : ״דאייתא, אייתת״. דפוס קושטא : דאייתאי, איתאי . דפוסים : דאייתאי, אייתאי .
32. שהדי: כ״י נ : ״סהדי אחריני״.
33. ריש: כ״י נ , דפוסים: ״ר׳ שמעון בן״.
34. ריש: וכן כ״י נ . דפוסים: ר׳ שמעון בן .
35. כולן: וכן דפוס קושטא . חסר בכ״י נ , דפוסים .
36. מיהא: כ״י נ , דפוסים: ״מינה״.
37. כת: חסר בדפוסים.
38. מקבלין: כ״י נ , דפוסים: ״מקבלינן״.
39. וכי: כ״י נ . דפוסים: וכן אי .
40. לה: כ״י נ . חסר בדפוסים.
41. בההיא אסהדותא: חסר בדפוסים.
42. מקבלינן: דפוסים : מקבלין .
43. וכי...אפומה: כ״י נ , דפוסים. חסר בכ״י א (שמא מחמת הדומות).
44. ולהכי: וכן כ״י נ . דפוסים: ומשום הכין .
45. הוחזקו כל ישראל: כ״י נ : ״כל ישראל מי הוחזקו״ (כדלעיל בלשון הגמ׳). דפוסים: כל ישראל הוחזקו .
46. כרבנן: דפוסים: כדרבנן .
47. וריש: כ״י נ , דפוסים: ״ור׳ שמעון בן״.
48. מקבלינתו: כ״י נ , דפוסים: ״מקבלינן״.
49. משהיד: וכן דפוס קושטא . כ״י נ , דפוסים : ״משהדי״.
50. מדאמר ר׳ יוחנן: כ״י נ , דפוסים. כ״י א : ״מדר׳ יוחנן דאמר״.
51. להכי: כ״י נ : ״ולהכי״. דפוסים: ומשום הכי .
52. כדפרישו: דפוסים: כדקא פרישו .
53. תרי שהדי בלחוד: וכן גא , כ״י נ . דפוסים: שני עדים בלבד .
54. אין: וכן גא . כ״י נ : ״אי״. דפוסים: אינה .
55. טעמיה: וכן גא , כ״י נ . דפוסים: טעמא .
להכרזה – דאמרינן בסנהדרין באלו הן הנחנקין (דף פט.) ארבעה צריכין הכרזה לאחר שנענשו בב״ד צריכין ב״ד להכריז כך וכך נהרג פלוני בב״ד על עבירה פלונית כדי לרדות את השומעין.
מוישמעו ויראו נפקא – ואזהרה מלא יוסיפו.
להכרזה, שכאשר מוציאים אותם להריגה מצוה על בית הדין להודיע ולפרסם ברבים שעל עבירה זו הם נענשים, כדי להרתיע את הכל למונעם מן העבירה. ומן הצד האחר, ור׳ מאיר מהיכן למד הוא דין זה של הכרזה? מהמלים ״ישמעו ויראו״ נפקא [יוצא לו], ואילו האזהרה באה מסוף הכתוב, ״ולא יוסיפו עוד״.
for the requirement of proclamation. When the witnesses are taken to their execution, there is a mitzva for the court to publicly proclaim the transgression for which they are being punished, in order to deter others from committing the same transgression. And Rabbi Meir derives the requirement of proclamation from the phrase in that verse: “Shall hear and fear.” The prohibition is derived from the phrase “and shall not continue to perform any more evil.”
הכל
(2) מתני׳ מַתְנִיתִין : במְשַׁלְּשִׁין בְּמָמוֹן וְאֵין מְשַׁלְּשִׁין בַּמַּכּוֹת. כֵּיצַד? הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב לַחֲבֵירוֹ מָאתַיִם זוּז, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, מְשַׁלְּשִׁין בֵּינֵיהֶם, אֲבָל אִם הֵעִידוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מַלְקוּת אַרְבָּעִים, וְנִמְצְאוּ זוֹמְמִין, כָּל אֶחָד וְאֶחָד לוֹקֶה אַרְבָּעִים.:
MISHNA: When punishing conspiring witnesses based on the verse: “As he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19), one divides the punishment of money among them, but one does not divide the punishment of lashes among them; each receives thirty-nine lashes. The mishna elaborates: How so? If the witnesses testified about someone that he owes another person two hundred dinars and they were then found to be conspiring witnesses, the witnesses divide the sum among themselves and pay a total of two hundred dinars. But if they testified about someone that he was liable to receive forty lashes and they were then found to be conspiring witnesses, each and every one of the witnesses receives forty lashes.
מתני׳: משלשין בממון ואין משלשין במכות – פירוש העידו עליו שחייב לחבירו מנה ונמצאו זוממין, זה נותן נ׳ וזה נותן נ׳, וזהו משלשין בממון.
המשנה הששית והכונה בה בענין זה החלק ג״כ והוא שאמר משלשין בממון ואין משלשין במכות כיצד העידוהו שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין משלשין ביניהם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין כל אחד ואחד לוקה ארבעים אמר הר״ם משלשין שיחשבו בתשלומי אותו הממון כפי מנינם ואמרה תורה במחוייבי מיתה אשר הוא רשע למות ואמרה במחוייבי מלקות אם בן הכות הרשע הנה כמו שיהרג כל אחד מהם כמו כן לוקה המלקות השלם:
אמר המאירי משלשין בממון ר״ל שחולקין התשלומין ביניהם עד שבין כלם יגיע לזה שהעידו עליו שיעור מה שהיו מפסידין אותו והרי הממון שבין כלם מצטרף ביד זה לשיעור מה שהיו באים להפסידו ואין משלשין במכות אלא כל אחד מהם לוקה ארבעים ואין צריך לומר אם העידו במיתה והוזמו שכלם נהרגין כיצד העידוהו שחייב לחברו מאתים והוזמו משלמין ביניהם מאתים אם שנים הם מנה לכל אחד ואם יותר משנים כפי מה שהם אבל אם העידו שהוא חייב מלקות והוזמו כל אחד ואחד סופג את הארבעים שאין מלקות לחצאין:
א משנה כאשר מענישים את העדים הזוממים ב״כאשר זמם לעשות לאחיו״ משלשין (מחלקים אותו ביניהם) בעונש של ממון, ואין משלשין בעונש מכות. ומסבירים: כיצד? העידוהו שני עדים שהוא חייב לחבירו מאתים זוז ונמצאו זוממין — משלשין ביניהם העדים את הסכום הזה ומשלמים לו יחד מאתיים זוז. אבל אם העידוהו שהוא חייב מלקות ארבעים ונמצאו זוממין — כל אחד ואחד מן העדים לוקה ארבעים.
MISHNA: When punishing conspiring witnesses based on the verse: “As he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19), one divides the punishment of money among them, but one does not divide the punishment of lashes among them; each receives thirty-nine lashes. The mishna elaborates: How so? If the witnesses testified about someone that he owes another person two hundred dinars and they were then found to be conspiring witnesses, the witnesses divide the sum among themselves and pay a total of two hundred dinars. But if they testified about someone that he was liable to receive forty lashes and they were then found to be conspiring witnesses, each and every one of the witnesses receives forty lashes.
הכל
(3) גמ׳ גְּמָרָא : מְנָא ה״מ הָנֵי מִילֵּי ? אֲמַר אַבַּיֵי: נֶאֱמַר ״רָשָׁע״ (דברים כ״ה:ב׳) בְּחַיָּיבֵי מַלְקֻיּוֹת, וְנֶאֱמַר ״רָשָׁע״ (במדבר ל״ה:ל״א) בְּחַיָּיבֵי מִיתוֹת ב״ד בֵּית דִּין . מַה לְּהַלָּן, אֵין מִיתָה לְמֶחֱצָה, אַף כָּאן אֵין מַלְקוֹת לְמֶחֱצָה.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that the witnesses do not divide the punishment of lashes among themselves, derived? Abaye said: “Wicked” (Deuteronomy 25:2), is stated with regard to those liable to receive lashes, and: “Wicked” (Numbers 35:31), is stated with regard to those liable to receive a court-imposed death penalty. Just as there, with regard to those sentenced to be executed, there is no partial death penalty, so too here, with regard to those liable to receive lashes, there is no partial administering of lashes.
מנהני מילי – דכל אחד סופג את הארבעים.
רשע בחייבי מיתות – אשר הוא רשע למות.
בחייבי מלקות – אם בן הכות הרשע.
מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה – איכא דקשיא ליהא וכי דנין איפשר משא״א, וכדאקשי׳ בפסחיםב [ובמס׳] נדה בפ׳ יוצא דופן.ג ואיכ׳ דניחא ליה דטעמיה דאביי משו׳ דאס״ד דינא הוא דסהדי׳ לא נעביד בהו כדעבוד ליה אינהו, משלשין ביניהם בין בממון בין במכות, דהיינו כאשר זמם, דכל חד בהדיד צירופא דחבריה הוא דמחייב ליה להאי, א״ה גבי קטלא הוה לן למפטרינהו לגמרי, דהא לא עבדי׳ בהו טפי ממאי דעבדי אינהו דהיינו כאשר זמם, וכי היכי דאינהו [אמרי]ה פלוני חייב מלקות, מחצין המכות ביניהם מכאשר זמם, וכיון שא״א לעשות כן ה״ל למפטרינהו, מדחייבינהו רחמ׳ ש״מ אין משלשין אלא בממון. והאי תירוצא לא דייק לי כלל, דא״כ לאו משום גזירה שוה אתיא ליה לאביי, אלא משום גלויי מילתא דגלי מיתה אמלקות.ו אלא הכי [הוא] דאיכא למימר שאני ג״ש דעל כרחיך הקישן הכתוב.ז
וכי האי גונא אמרי׳ התם בפ׳ יוצא דופן,ח אלא דפליגי אמוראי התם בהאי טעמא במס׳ נדה, ואביי אית ליה ורבא משמע דלית ליה הכי, ומ״ה אמר מלקות לא מצטרפא, ולא משום דפליג אג״ש דרשע רשע. אבל במס׳ כתובותט משמע דרבא לית ליה ג״ש דרוצח רוצח ורשע רשע, דאמר אביי התם אתיא רשע רשע ורבא אמר אתי׳ מכה מכה. אלא שא״א לומר כן, דהא ברייתא תניא בפר׳ החובלי וכן תניא נמי בסנהדרין,כ ולקמןל נמי גבי מתני׳ דאין העדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין, אמרי׳ חייבי מלקות אתיא רשע רשע וגליות אתיא רוצח רוצח. אלא ה״ק רבא התם ליכא למימ׳ ג״ש, לפי שאין דנין איפשר משא״א.
א״נ משו׳ דסברא הוא ולא צריך ג״ש. וכן נמי בסנהדרין פ״קמ מ״ט דר׳ ישמעאל אמר אביי אתיא רשע רשע, ורבא אמר מלקות תחת מיתה עומדת, ה״נ קאמר דג״ש לא צריך. אבל התם בכתובות היינו טעמא דלא גמר רשע רשע, משום דלגבי לפטרו מממון קאמרי׳, וכי כתיב רשע במלקות הוא דכתיב, ומי׳ מכה מכ׳ גמר אליבא דר״ל דכתיב גבי תשלומין, והיינו [נמי] טעמא דרבי יוחנן דאמר חייבי מלקות שוגגין ודבר אחר חייבין, ולא גמר מחייבי מיתות.1 נ
ב. ל״מ בפסחים ועי׳ ביבמות ומנחות שם הובא לענין פסח דורות הבא מן החולין. ועי׳ ריטב״א שהביא דברי רבנו.
ג. לז, ב והוא בפ׳ בנות כותים.
ד. בנד׳: בהם.
ה. בנד׳: היכי דכי אינהו אמרי כו׳.
ו. בריטב״א כתב: והקשה עליו הרמב״ן ז״ל דא״כ הא לאו מג״ש דרשע רשע גמרי׳ אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. וע״ש שתי׳ בשם אחרים שגם גבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם ב׳ עדים או שלשה.
ז. דלא אמרו שאין דנים אלא במה מצינו אבל בגז״ש סבר אביי דדנים.
ח. נדה שם.
ט. לה, א ועיי״ש בתוד״ה רבא. וריטב״א כאן.
י. פו, ב.
כ. לג, ב וע״ש בתוד״ה אתיא.
ל. לקמן עמוד ב׳.
מ. י, א.
נ. עי׳ הגהות הגרא״ז.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ מרשע רשעה ומכה מכה לית ליה, ולא קשה לן אלא על דרשא דרשע רשע דאיכא בברייתא.
אמר אביי אתיא רשע רשע וכו׳ – ואיכא דקשיא ליה דהא אמרינן דאין דנין אפשר מאי אפשר כדאיתא בפסחים ובמסכת נדה פרק יוצא דופן. ויש שתירץ דאם כן דאפילו גבי מלקות הוה אמרינן דדינא הוא דמשלשין כמו בממון ואי עבדינן טפי אין זה כאשר זמם אם כן היכא דאיכא קטלא שאי אפשר לומר שלוש הוה לן למפטרינהו דאי עבדינן בהו טפי מהא לא הוי כאשר זמם ומדחייבינהו רחמנא שמעינן דקטלא דכולהו כאשר זמם הוא וגבי מלקות כאשר זמם הוא. והקשה עליו רבינו הרמב״ן ז״ל דאם כן הא לאו מגזירה שוה דרשע רשע גמרי׳ אלא מן גלויי מילתא דגלי מיתה על מלקות ועדיין אנו אומרים דלאו גלויי הוא דבמיתה דלא אפשר הוי כאשר זמם ולא במלקות דאפשר. ואחרים תרצו דגבי מלקות נמי פעמים שאי אפשר כגון שהם שני עדים או יותר משלשה. והנכון יותר דאביי סבר שלא אמרו אין דנין אפשר מאי אפשר בגזירה שוה אלא במה מצינו.
ב גמרא ושואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו] שאין מחלקים במלקות? אמר אביי: נאמר ״רשע״ בחייבי מלקיות (דברים כה, א) ונאמר ״רשע״ בחייבי מיתות בית דין (במדבר לה, לא), מה להלן לגבי חייבי מיתות בית דין — אין מיתה למחצה, אף כאן במלקות — אין מלקות למחצה, שמספר המלקות הוא שיעור שלם, ואין מקום לחלק אותו, ואם האדם נידון למלקות — מלקים אותו את כל השיעור כולו.
GEMARA: The Gemara asks: From where are these matters, that the witnesses do not divide the punishment of lashes among themselves, derived? Abaye said: “Wicked” (Deuteronomy 25:2), is stated with regard to those liable to receive lashes, and: “Wicked” (Numbers 35:31), is stated with regard to those liable to receive a court-imposed death penalty. Just as there, with regard to those sentenced to be executed, there is no partial death penalty, so too here, with regard to those liable to receive lashes, there is no partial administering of lashes.
הכל
(4) רָבָא אָמַר: בָּעִינַן ״כַּאֲשֶׁר זָמַם לַעֲשׂוֹת לְאָחִיו״ (דברים י״ט:י״ט), וְלֵיכָּא. אִי הָכֵי, מָמוֹן נַמֵי! מָמוֹן מִצְטָרֵף, מַלְקוּת לֹא מִצְטָרֵף.:
Rava said: The reason the punishment of lashes is not divided is that we require fulfillment of the verse: “As he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19), and were the conspiring witness to receive fewer than thirty-nine lashes, the verse would not be fulfilled. The Gemara asks: If so, in the case of money too, one should not divide the sum between them, as each sought to cause the defendant loss of the entire sum. The Gemara answers: Sums of money paid by the witnesses can combine, as the person against whom they testified receives the entire sum that they sought to cause him to lose, but lashes administered to the witnesses cannot combine.
מאי טעמא? דהני זוזי והני זוזי מצטרפי – והוו להו כולהו מנה. ונתקיים ועשיתם לו כאשר זמם – הן זממו להענישו מנה, לפיכך משלמין לו מנה.א אבל מלקות – דאי אפשר להצטרף, כל אחד לוקה ארבעים.
א. כלומר על ידי הצירוף מתקיים בהם כאשר זמם, וכיון שממון יש בו צירוף אצל המקבל מתקיים אצל כל אחד מהם כאשר זמם, כי יחד שילמו לו במקום לחסרו. וזהו דקאמר רבא בעינן כאשר זמם לעשות וליכא וכו׳ ממון מצטרף.
רבא אמר בעינא כאשר זמם וליכא – והא דלא יליף רבא בגזירה שוה ואף על גב דגזירה שוה גמורה היא כדאיתא בפרק החובל (ב״ק פ״ו) לענין סומא שהוא פטור מחייבי מיתות ומחייבי גלות, י״ל דאיהו סבר אפילו בגזירה שוה אין למידין מאי אפשר. אי נמי דה״ק דהכא לא צרכינן לגזירה שוה. והכי נמי אשכחן ליה בפ״ק דסנהדרין גבי הא דתניא ר׳ ישמעאל אומר מלקות בכ״ג ואמרינן מאי טעמא אתיא רשע רשע מן חייבי מיתות בית דין, רבא אמר מלקות במקום מיתה עומדת, כלומר ולא צרכינן לגזירה שוה. ואי קשיא הא קשיא דבפרק אלו נערות לגבי חייבי מיתות שוגגין ודבר אחר שהם פטורין לריש לקיש מייתי לה מדכתיב רשע רשע ורבא אמר אתיא מכה מכה ואלו לר׳ יוחנן אמר התם שהם חייבים והיכי לא דריש ר׳ יוחנן גזירה שוה דרשע רשע וי״ל דר׳ יוחנן סבר דלא אתיא גזירה שוה דרשע רשע אלא למה שהוא מגופו של מלקות ולא לדבר אחר הבא עם המלקות.
ממון מצטרף – פי׳ מצטרף בידו של זה שהיו מחייבין מיהת אבל במלקות שאין הנענש הראשון מקבל כלום אינו מצטרף ביד הזוממין.
רבא אמר, טעם אחר: בעינן [צריכים אנו] לקיים ״כאשר זמם לעשות לאחיו״ (דברים יט, יט) וליכא [ואין זה מתקיים כאן] אם אין מלקים אותו ארבעים. ושואלים: אי הכי [אם כך] ממון נמי [גם כן], הלוא כל אחד מהם רצה לגרום לאחיו נזק זה! ומשיבים: ממון מצטרף, שהרי בסופו של דבר הוא מקבל סכום מלא, מלקות לא מצטרף אין חלקי עונש מלקות מצרפים, שהרי מלקות לאחד אינם מלקות לאחר.
Rava said: The reason the punishment of lashes is not divided is that we require fulfillment of the verse: “As he conspired to do to his brother” (Deuteronomy 19:19), and were the conspiring witness to receive fewer than thirty-nine lashes, the verse would not be fulfilled. The Gemara asks: If so, in the case of money too, one should not divide the sum between them, as each sought to cause the defendant loss of the entire sum. The Gemara answers: Sums of money paid by the witnesses can combine, as the person against whom they testified receives the entire sum that they sought to cause him to lose, but lashes administered to the witnesses cannot combine.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : גאֵין הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין עַד שֶׁיָּזִימּוּ אֶת עַצְמָן.
MISHNA: Witnesses are not rendered conspiring witnesses until the witnesses who come to render them conspiring impeach the witnesses themselves and not merely their testimony.
מתני׳: אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן כול׳ – ראינו לרבותינו הגאונים ז״ל כי פירשו עד שיזומו עצמן עד שיחרישו ולא יכחישו המוזמין את המזימין.א ואנו קבלנו עד שיזימו עצמן, עד שיזומו העדים עצמן ויאמרו להן אתם הייתם עמנו במקום פלוני באותו היום שהעדתם שהרג פלוני את פלוני במקום פלוני. ואותו המקום צריך להיות רחוק מן המקום שהעידו בו העדים הללו. בהלא תראה משנתינו דתני: אין העדים נעשין זוממין עד שיזומו עצמן, מפרש: כיצד מעידנו בפלוני שהרג נפש במקום פלוני כול׳ אמרו להן כול׳ אבל אמרו להן היאך אתם מעידין והלא אותו היום הייתם עמנו הרי אילו זוממין ונהרגין על פיהן.
א. פירוש זה של רב האי גאון הוא במשפטי שבועות חלק ב שער ה, והובא בר״ח בבא קמא דף עב,ב מהד׳ לב שמח עמ׳ ריט זה לשונו: וראינו מי שהורה שאין העדים נעשין זוממין אלא עד שיודו למזימן או ישתקו, שנמצאת שתיקותן הודאתן. וסמכו על זו ששנינו אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן. ואית עליהו <פירכא>, שאם כך הוא שאין העדים נעשין זוממין עד שיעידו כי אמת דברי המזימין, או ישתקו כענין הודאה, לא ימצאו זוממי זוממין לעולם, כי מאחר שהודו להן כי אמת אותו היום היו עמהן בבבל היאך יכולין להביא עדים אחרים להעיד כי באותו היום היו בירושלם, וזה הדבר ברור הוא בדברי רבותינו כי המודה בדבר, עדות שאי אתה יכול להזימה היא. ופירוש משנתינו ששנינו עד שיזימו עצמן, למעוטי עמנו היה ההורג <או הנהרג, אמרה המשנה כי> אינן נעשין זוממין אלא עד שיזימו את העדים עצמן, כיצד שיאמרו <לעדים אתם הייתם עמנו> [באותו יום] במקום פלוני. ע״כ. ורב ניסים גאון בספר המפתח (אסף תש״ב עמ׳ 196, אברמסון פירוש רבנו חננאל לתלמוד עמ׳ 96) כתב: ומה שראית בחיבורי הראשים בביאור הזמה שאינה מתאמתת אלא עד שיודו להם העדים או ישתקו אל תסמוך עליו כי אין זה נכון ובתלמוד הרבה שמועות הדוחות פי׳ זה וכבר חזרו בהם קצתם מזה בתשובותיהם מפני שנתבאר להם הפסדו. אולם במשפטי שבועות לפנינו לא כתב רב האי שמקורו מהמשנה דעד שיזומו את עצמן אלא מהסוגיא בכתובות כ,א דאמר שם רב נחמן דהכחשה שלא בפניו הוי הכחשה כיון דאילו הוי קמן ומכחישין להו הוה הכחשה ולא הוה משגיחין בהו דהוי לה עדות מוכחשת השתא דליתנהו דאלו הוי קמן דילמא הוי מודי להו מהימני. ע״כ. וכבר תמהו האחרונים בביאור דברי הגמרא דאם רב נחמן מסכים לדברי רב ששת שהכחשה תחילת הזמה וזהו סיבה מספקת שגם ההכחשה לא תהא אלא בפניהם, מה הועיל לן בזה דאמר אילו הוי קמן וכו׳ נימא איפכא אילו הוי מעיד בפניהם לא היו האחרונים מעיזים להעיד בפני הראשונים בשקר, וכמו כל עדות שצריך להעיד בפני בעל דין. ובחידושי הרא״ה פירש את דברי רב נחמן כדברי ר׳ אבהו בהמשך הגמרא דהזמה שלא בפניו נהי דהזמה לא הוי אבל הכחשה הוי ופירש רש״י שלענין לבטל עדותם מהני אפילו שלא בפניהם אבל לחייבם בדין הזמה בעינן דוקא בפניהם (ובשיטה מקובצת כתב בשם תלמידי רבנו יונה דבעינן הזמה בפניהם משום דאין גומרין דינו של אדם אלא בפניהם אבל מדין העדות עצמה אין צריך שיהא בפניהם, אבל בריטב״א כתב דגם לענין לחייבם הוי בעלי דין ואין מקבלין עדותם אלא בפניהם). וזהו דקאמר רב נחמן דגם בהזמה אינם בעלי דין על ביטול עדותם, ואילו היו מעידים בפניהם לא היינו מרויחים כלום אלא זה שאפשר שיודו לגמרי. ורווח זה שהיינו מרויחים פירש רב האי שבהזמה שלא בפניו לא בטלה עדות הראשונים ואינה אלא הכחשה ותרי ותרי נינהו, אבל אילו יעידו בפניהם ויודו תבטל עדותם גם כן (וראה ריב״ש סי׳ רסו וש״ך סוף סי׳ לח ובנו״כ שם). עוד תמהו האחרונים על רב האי והרי אינו חוזר ומגיד, וקושיא זו הקשו האחרונים גם על רב נחמן על מה דאמר דהוו מודו, ובשו״ת שואל ומשיב מהדו׳ תליתאה ח״ג סי׳ עו תירץ את דברי רב האי גאון על דרך מה שכתב בשער משפט סי׳ כט ס״ק ב דבשני כיתי עדים המכחישים כיון שאין בית דין עושין מעשה על פי עדותן השניה ואין אנו צריכים לנאמנותם אלא שלא יכחישו עכשיו את הכת השניה וכשאינם מכחישים עדות השניים קיימת זה לא הוי חוזר ומגיד (והיינו דלענין הכחשה דתרי ותרי אין זה תלוי בהכחשה של עדותם אלא בהכחשה של העדים עצמם, ואף אחר שנחקרה עדיין צריך להעד עצמו במקום הכחשה. ועיין בדברי רב האי שם שהכחשה בגוף העדות לעולם הוי תרי ותרי וטעמא של הזמה מפני שהיא הכחשה בעדים עצמם, ולכן אם הכת הראשונה שותקת בטלה עדותם כי הוכחשו), אלא שבשער משפט כתב דהיינו דוקא במקום דאינו משים עצמו רשע, וכגון בקטנים וקרובים היינו. ועל קושיית ר״ח בבבא קמא דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה עיין בספר בית יצחק אבן העזר סי׳ צב-צג כתב דמקרי עדות שאתה יכול להזימה כיון שבשעה שהעידו היה אפשר להזימו.
והנה הפרש גדול יש בין מה שהקשה ר״ח בבבא קמא לבין מה שהקשה כאן, דבבבא קמא כתב בשם רב האי ששתיקת העדים מועלת משום ששתיקתם הודאתם, והרי הם מזימים את עצמם, ולכן הקשה ר״ח כיון שאי אפשר לקבל עדות השניים כדי לחייב את המוזמים רק על ידי הודאת הראשונים הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. אבל כאן כתב בשם רב האי שיזימו עצמן היינו שיחרישו ולא יכחישו עדות האחרונים, ואפשר לומר כיון שאין אנו מקבלים הודאתם כלל שהרי הוא חוזר ומגיד אלא מכיון שהם אינם מכחישים את האחרונים אנו מקבלים עדות האחרונים שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה.
והנה הפרש גדול יש בין מה שהקשה ר״ח בבבא קמא לבין מה שהקשה כאן, דבבבא קמא כתב בשם רב האי ששתיקת העדים מועלת משום ששתיקתם הודאתם, והרי הם מזימים את עצמם, ולכן הקשה ר״ח כיון שאי אפשר לקבל עדות השניים כדי לחייב את המוזמים רק על ידי הודאת הראשונים הוי עדות שאי אתה יכול להזימה. אבל כאן כתב בשם רב האי שיזימו עצמן היינו שיחרישו ולא יכחישו עדות האחרונים, ואפשר לומר כיון שאין אנו מקבלים הודאתם כלל שהרי הוא חוזר ומגיד אלא מכיון שהם אינם מכחישים את האחרונים אנו מקבלים עדות האחרונים שפיר הוי עדות שאתה יכול להזימה.
ב. ראה ערוך ערך זמם, ותוכן דבריו לקוחים מר״ח.
אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו עצמן – פי׳ עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיזומו שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו.
המשנה השביעית והכונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד מעידנו באיש פלוני שהרג את הנפש אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו אותו יום במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אם אמרו להם היאך אתם מעידים שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני הרי אלו זוממין ונהרגים על פיהם אמר הר״ם אמרה תורה והנה עד שקר העד ולא נאמר עדות שקר עד שתהיה העדות על עצם העדים לא על עצם הדבר שהעידו עליו והוא עדות מוכחשת ונדחו דבריהם של אלו וכאלו אין שם עדות כל עקר ואמ׳ ונהרגים על פיהם ר״ל יהרגו העדים על פי אלו שהזימו ואע״פ שהם תרי ותרי לפי שהעדות על עצמם של עדים ולא באו להעיד על עצמה של עדות לא לקיימה ולא לבטלה לפי שהם אומרים אנו אין אנו יודעים אם זה הרג כמו שאתם חושבים או שלא הרג ואין עלינו לדעת עדותם אבל מה שאנו מעידין שאתם הייתם במקום פלוני ביום פלוני ולפיכך שומעין דבריהם ויהרגו העדים:
אמר המאירי אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו בעצמן של עדים כלומר עמנו הייתם אבל בהורג או בנהרג אין זה הזמה לדונם בכאשר זמם אלא שהוא הכחשה לבטל עדותם כיצד מעידים אנו על איש פלוני שהרג את הנפש והם אומרים והלא ההורג או הנהרג עמנו היה במקום פלוני אין אלו זוממין אבל אמרו עמנו הייתם הרי אלו זוממין על הדרך שביארנו:
במשנה אין העדים נעשין זוממין עד שיזימו את עצמן כיצד כו׳ שהרי נהרג זה או הורג זה היה עמנו כו׳ אין אלו זוממין אבל אמרו כו׳. ומסקינן בגמרא דיליף לה מקראי אלא דהרמב״ם ז״ל בחיבורו בפי״ח מהל׳ עדות הוסיף בה טעם לשבח כיון שכת שנייה המזימין אין יודעין בגוף העדות כלום אם הרג ולא באו להעיד אלא אעדים עצמן ואע״ג דלכאורה אדרבה בענין זה לא מיקרי סרה גופה של עדות כיון שאין יודעין אם הרג או לא הרג אעפ״כ כוונת הרמב״ם ז״ל מבואר מתוך מה שמצאנו בל׳ הרמב״ן ז״ל בפירושו על התורה על פסוק ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד ולא פי׳ הכתוב איך יודעין שהוא עדות שקר כיון דתרי ותרי נינהו ותרי כמאה ולא נוכל לומר שבא הרוג ברגליו דלא שייך בזה ודרשו השופטים היטב אע״כ דפירוש הכתוב היינו שהמזימין אומרים עמנו הייתם וא״כ הראשונים אינם נאמנים על עצמן שלא עשינו כך שהרי יכולין הללו לומר עליהן שהרגו נפש או חיללו שבת ע״כ תוכן כוונת לשון הרמב״ן ז״ל וא״כ מסתמא כוונת הרמב״ם ז״ל בחיבורו ג״כ נוטה לדבר זה שכך המה מפרשים לשון הגמרא דבכה״ג מיקרי טפי סרה גופה של עדות אע״ג דמסברא לכאורה הוי משמע איפכא שעיקר העדות תלוי אם הרג אם לא הרג אפ״ה א״א לומר בבירור שהראשונים שקרו בעדותן יותר מן האחרונים אם לא בענין זה שאומרים עמנו הייתם ונראה לי להוסיף בדברים שמתוך כך ניכר שאלו העדים האחרונים המזימין אומרים אמת וליכא למיחש בהו דמשקרי לאהבת רוצח או משום ממון או מחמת שנאת העדים דאכתי מה להם לצרה זו להעיז שניהם נגד שנים הראשונים בענין שאחד יודע מחבירו ויותר היה להם להעיד על כל א׳ וא׳ מהם שעשה עבירה שחייב מיתת ב״ד דבזה הענין אין א׳ מהראשונים יודע מחבירו כלום כנ״ל ברור מדקדוק לשון הרמב״ם ז״ל אלא דאכתי מ״ש הרמב״ם ז״ל שם בחיבורו שאפי׳ אם אומרין המזימים ביום זה במקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולהד״ם לא זה הרג את זה כו׳ הרי זה הכחשה ולא הזמה וכבר נתקשה הלחם משנה שם וכתב שלא ידע מהיכן הוציא הרמב״ם דין זה דמלשון הגמרא דעיקר הטעם דבעינן שתשקר ותסרה גופה של עדות א״כ בכה״ג שאומרים היינו עמכם ועם אלו טפי הוי סרה גופה של עדות ע״ש באריכות ומ״ש בשם מהר״י בן לב. ותחילה אבאר דלדידי איפכא מסתברא שהרי כשאומרים היינו עמכם ועם אלו ביום פלוני ובמקום פלוני א״כ אין כאן הכחשה בעיקר העדות של הריגה אם הרג אם לא הרג כיון שמקצת העדות מיהא קיימת אף לדברי המזימין שהעדים הראשונים נמצאים ביחד ביום פלוני ובמקום פלוני עם ההורג והנהרג ואין כאן הכחשה אלא במקום לבד ואפשר דתרווייהו קושטא קמסהדי וחד מהנך כיתות טעו במקום וליכא למימר נמי דכיון שאומרים היינו עמכם ועם אלו הוי כאילו אומרים בבירור שלא הרג הא ודאי ליתא דאדרבה לא ראינו אינו ראיה ובהעלמת עין ברגע אחד יוכל להיות שהרג ועוד דאכתי מאי חזית משא״כ כשאומרים עמנו הייתם לבד באותו יום ובאותו מקום שאתם אומרים וראינו שההורג וההרוג לא היה עמכם ולא עמנו אין לך סרה גופה של עדות יותר מזה כנ״ל נכון בכוונת הרמב״ם ז״ל ולענ״ד שפתים ישק משיב דברים נכוחים ומשה אמת ותורתו אמת ודבר גדול דיבר לקיים משפטי ה׳ אמת צדקו יחדיו דברי חז״ל שהרי מתוך כך נתיישב ג״כ מה נשתנה דיני עדים זוממין מכל עבירות שבתורה דקי״ל דאין נהרגין ואין לוקין בלא התראה ובעדים זוממין חידוש דתרי ותרי נינהו דלא ליבעי התראה ואע״ג דבפ׳ אלו נערות יהיב טעמא דלא שייך התראה בגווייהו כמו בשאר עבירות אפ״ה אטו משום הנך סברות ניקום ונקטול נפשות מספיקא אמנם למאי דפרישית א״ש שהרי עיקר התראה אמרינן בעלמא אלא כדי להבחין בין שוגג למזיד שלפיכך חוקרין את העדים מכירין אתם אותו התריתם בו וע״כ שצריכין להתרות בכל מאי דאפשר למצוא צד זכות כדאמרינן לקמן סוף פירקין וא״כ נראה דבעדים זוממין לא שייך הך מלתא כלל לפי שיטת הרמב״ם והרמב״ן ז״ל דכיון שאלו המזימין אומרים שהעדים הראשונים לא היו כלל עם ההורג וההרוג א״כ מה שוגג וצד זכות שייך כאן דבודאי בזדון דיברו ואי משום מאי חזית כבר כתבתי שנתיישב מתוך לשון הרמב״ן ז״ל בחומש כן נראה לי בעזה״י ודוק היטב:
ג משנה אין העדים נעשים זוממין עד שיזימו המזימים את העדים עצמן כלומר, שההזמה מתייחסת לגוף עדים ולא לתוכן עדותם.
MISHNA: Witnesses are not rendered conspiring witnesses until the witnesses who come to render them conspiring impeach the witnesses themselves and not merely their testimony.
הכל
(6) כֵּיצַד? אָמְרוּ: ״מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי, שֶׁהָרַג אֶת הַנֶּפֶשׁ.״ אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי נֶהֱרָג זֶה, אוֹ הַהוֹרֵג זֶה הָיָה עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין. אֲבָל אָמְרוּ לָהֶם: ״הֵיאָךְ אַתֶּם מְעִידִין? שֶׁהֲרֵי אַתֶּם הֱיִיתֶם עִמָּנוּ אוֹתוֹ הַיּוֹם בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי!״ הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְנֶהֱרָגִין עַל פִּיהָם.
How so? A set of witnesses said: We testify with regard to a man called so-and-so that he killed a person, and they attested to the precise time and place that the murder took place. Then, a second set of witnesses came to court and said to them: How can you testify about this event? This person who was killed, or this person who killed, was with us, i.e., with the second set of witnesses, on that day in such and such place, which is not the location identified by the first set of witnesses. In that case, although the second set of witnesses contradicted the testimony of the first set, these first witnesses are not rendered conspiring witnesses. But if the second set of witnesses came to court and said to them: How can you testify about that event? You were with us on that day in such and such place. In this case, these first witnesses are rendered conspiring witnesses, and are executed on the basis of their, i.e., the second set’s, testimony.
המשנה השמינית וענינה ג״כ בביאור החלק הרביעי והוא שאמר באו אחרים והזימום אפילו מאה כלם יהרגו ר׳ יהודה אומר איסטיסיס היא זו אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד אמר הר״ם זה המאמר כי כשיעידו עדים שראובן הרג את שמעון והזימו גם כן קהת וחושים לאותם העדים השניים וכן שלישיים ורביעיים ואפילו באו אלף כתות זו אחר זו ויעידו כלם עדות אחת ושני עדים עומדים ומזימין את כלם יהרגו על פי השניים האלה ור׳ יהודה אומר כאלו הוא תמה מזה איסטיסיס היא זו גזור מן אסטיס והוא צבע שצובעין בו כעין תכלת ונקרא בערבי ריל״ג ופי׳ זה אמר כאלו עדות אלה המזימין יורה של צבעים כל מה שנגע בו יצטבע כמו שזה אומר שכל מי שיעיד אותה עדות יהרג אין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד ואין שומעין מאותן שבאו אחר כן ואין הלכה כר׳ יהודה לפי שאלו נתבררה עדות העדים ולא ימצא להם מזימין היה נהרג ראובן עם העדים הראשונים שהזימו וגם כן אלו באו העדים ויזימו קהת וחושים יהרג ראובן וקהת וחושים וינצלו העדים ועל זה תקיש:
אמר המאירי באו אחרים והזימום אפילו הם מאה כלם יהרגו פי׳ כבר ביארנו בדין הזמה שהיא בשבאו עדים שפלני הרג את הנפש ביום פלני ובאו עדים ואמרו ביום פלוני עמנו הייתם ועכשו הוא אומר שאם באו עדים אחרים ומעידים על ההריגה כעדותה של ראשונה ובאו אלו שהזימו את הראשונה גם כן ומזימין את אלו לומר ביום פלני עמנו הייתם וכן אח״כ באה עדות שלישית והעידה על ההריגה כראשונה ובאו אלו המלומדים להזים והזימו גם את אלו וכן כל כת שתעיד על ההריגה באים אלו השנים ומזימים אפילו היו אותם המעידים על ההריגה מאה כתות כלם יהרגו על פי אלו השנים אמר ר׳ יהודה איסטסיס היא זו וכי יורה של צבע היא שכל הנוגע בה יצטבע אלא אין נהרגין אלא כת ראשונה בלבד וטעמו של ר׳ יהודה י״מ מפני שהוא סובר שכיון שהוזמה עדות ראשונה אין מקבלים עוד עדות אחרת על אותה הריגה שכבר הוחזק גואל הדם ומביא אותן העדים בשקרן כמו שאמרה ריש לקיש בגמ׳ בההיא דאייתית סהדי ואשתקור אייתית סהדי ואשתקור ומאחר שאין הורגין על פיהם אין נהרגין על פי הזמתם ואין זה נכון שהרי לא אמרה ריש לקיש אלא כשהוזם העדות שני פעמים עדות אחר עדות אבל בעדות שניה לא אמרה אלא שיש מתרצים דההיא בהכחשה היא ואי לאו דאשתקור תרי זימני לא מחזיקינן להו אבל בהזמה אפילו [אשתקור חד זימנא מחזיקינן]. ואין נראה כן ועוד לדעת זה היאך שאלו בגמרא לדעת ר׳ יהודה שאפילו כת ראשונה לא תהרג עד שלא נתישבו לפרשה יפה לדעתו והרי אם לא הוזמה כת ראשונה היינו הורגים על פיה אלא עיקר הפירוש ר׳ יהודה אומר איסטיסיס היא זו בניחותא כלומר כת זו המזמת יורה מלאה צבע היא שצובעת כל הבא אצלה אף זו חשובה היא להזים כל הבא להעיד והוא שאמרו בגמ׳ אטו כלי עלמא גבייהו דהני הוו קיימי אלא באמת סרך שקרות יש בעדותם ומתוך כך היה ראוי לשאול שאף ראשונה לא תהרג ומתוך כך י״מ מלשון שטה מעליו ועבור כלומר נוטה מדרך האמת ומ״מ הלכה כחכמים וי״מ משנתנו כשבאו עדים והזימו את המזימין כגון שבאה כת אחת והעידה על פלני שהרג את הנפש ובאה הכת השניה והזימה שהדין להרוג כת ראשונה ולהציל את הפלני ואמר שאם באה כת שלישית והזימה את השניה יהרג הפלני והכת השניה ואם באה כת רביעית והזימה את השלישית ינצל הפלני ותהרג השלישית וכן אפילו הן מאה כתות זו מזמת את זו דנין על פי האחרונה על הסדר שכתבנו ומה שאמר כלם יהרגו ר״ל כל אותם שהזמתן מתאמתת על פי הזמת האחרונה ואמר ר׳ יהודה שאין נהרגין אלא כת ראשונה ר״ל להזמה והיא השניה על פי השלישית ומ״מ אע״פ שלענין פירוש אין הדברים נראין כל כך לענין פסק מיהא יש צורך להזכיר את הענין:
לענין ביאור ואף בתוספתא הוזכרה בנוסח זה מעידין אנו באיש פלני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור וכת ראשונה חייבת באו אחרים והזימו את המזימים הנדון חייב וכת ראשונה פטורה ושניה חייבת כת אחת נכנסת וכת אחת יוצאה כלן ידונו כלומר כל שהזמתן מתאמתת על פי האחרונה ר׳ יהודה אומר איסטיסיס היא זו אין נהרגין אלא כת ראשונה ר״ל ראשונה להזמה דהינו שניה על פי שלישית כמו שביארנו ויש מקשין לר׳ יהודה שאין מקבלין הזמה של כת רביעית יבטל עדות השלישית שהרי אי אתה יכול להזימה ואף כת שני׳ אינה בזוממי זוממין שאינו עדות כמו שביארנו בסנהדרין פרק שריפה ותירצו בה שאין אומרין כן אלא במקום שאף בהזמה גמורה אין הזמה הלה עליהם ואף בזו הלכה כחכמים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמרא כך הוא:
כיצד? אמרו ״מעידין אני באיש פלוני שהרג את הנפש״, וכללו בעדותם, כנדרש, גם את המקום והזמן המדוייק אליו מתייחסת עדותם. ובאו עדים אחרים ואמרו להם: היאך אתם מעידין? שהרי נהרג זה, או ההורג זה, היה עמנו אותו היום שאתם מעידים עליו במקום פלוני, שאינו המקום עליו העידו העדים הראשונים, אף על פי שיש בזה הכחשת תוכן דברי העדות הראשונה — אין אלו הראשונים נחשבים בכך לעדים זוממין. אבל אם אמרו להם העדים השניים: היאך אתם מעידין? שהרי אתם עצמכם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני — הרי אלו זוממין, ונהרגין העדים הראשונים על פיהם.
How so? A set of witnesses said: We testify with regard to a man called so-and-so that he killed a person, and they attested to the precise time and place that the murder took place. Then, a second set of witnesses came to court and said to them: How can you testify about this event? This person who was killed, or this person who killed, was with us, i.e., with the second set of witnesses, on that day in such and such place, which is not the location identified by the first set of witnesses. In that case, although the second set of witnesses contradicted the testimony of the first set, these first witnesses are not rendered conspiring witnesses. But if the second set of witnesses came to court and said to them: How can you testify about that event? You were with us on that day in such and such place. In this case, these first witnesses are rendered conspiring witnesses, and are executed on the basis of their, i.e., the second set’s, testimony.
הכל
(7) דבָּאוּ אֲחֵרִים וְהֵזִימוּם, בָּאוּ אֲחֵרִים וְהֵזִימוּם, אפי׳ אֲפִילּוּ מֵאָה, כּוּלָּם יֵהָרֵגוּ. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ, וְאֵינוֹ נֶהֱרָג אֵלָּא כַּת הָרִאשׁוֹנָה בִּלְבַד.:
If other witnesses, i.e., a third set, came and corroborated the testimony of the first set of witnesses, and the second set of witnesses testified that this third set of witnesses were also with them elsewhere that day and rendered them conspiring witnesses, and similarly, if yet other witnesses, i.e., a fourth set, came and corroborated the testimony of the first set of witnesses and the second set rendered them conspiring witnesses, even if one hundred sets of witnesses were all rendered conspiring witnesses by the same second set of witnesses, all of them are executed on the basis of their testimony, as the authority of two witnesses is equivalent to the authority of numerous witnesses. Rabbi Yehuda says: This situation where a set of witnesses renders all the others conspiring witnesses is a conspiracy [istatit], as there is room for suspicion that they simply decided to impeach all witnesses who offer that testimony, and it is only the first set alone that is executed.
באו אחרים והזימו העדים, באו אחרים והזימו – המזימין, ובאו עוד אחרים והזימו מזימי המזימין,א כולן ימותו. פירוש המוזמין כולן ימותו, שאומרים לעולם עם האחרונים האמת עד שיוזמו. ר׳ יהודה אומר איסטסית היא זו – פירוש לא נכון הוא זה.
א. במשנה לפנינו באו אחרים והזימום ובאו אחרים והזימום אפילו מאה כולם יהרגו. ור״ח דוקא נקט עוד באו אחרים והזימו מזימי המזימין, כי לשיטתו נחלקו ר׳ יהודה ורבנן בכת זו הרביעית שהיא המזמת מזימי המזימין אם מקבלים עדותם להרוג את הכת השלישית ראה הערה 52. פירוש ר״ח הובא ברי״ף בשם רבוואתא (ובר״י אלמאדרי כתב שהוא ר״ח) וכתב הרי״ף שאין משמע כן מלשון המשנה ׳אפילו הן מאה כולם יהרגו׳ ולפירוש ר״ח אין נהרגים רק העדים המוזמים ולא כולם, עוד הקשה שאין הגיון לכך שנהרוג רק את הכת הראשונה ולא את השלישית. ולכן פירש רי״ף כרש״י שכת אחת היא זו שמזמת את כולם, ופירש רי״ף שריש לקיש ור׳ יוחנן נחלקו בטעמא דר׳ יהודה ולפי ריש לקיש אין נהרגין אלא הראשונה מפני שאחר שהכת הראשונה הוזמה אין אנו מקבלים עדות נוספת להרוג את הרוצח שהרי הוחזק שיש כאן עדים הבאים בשקר להרגו, וכיון שאין אנו מקבלים עדותם לא שייך בהו הזמה. ולר׳ יוחנן טעמא דר׳ יהודה משום דאטו כולי עלמא גבייהו הוו קיימי, וכיון שהזימו יותר מכת אחת אנו חושדים בהם ואין הורגין על פיהם כלל, ולר׳ יוחנן הוא דמקשינן בגמרא מאי שנא כת ראשונה משניה. הרמב״ן הביא פירוש ר״ח בשם הגאונים הראשונים וכתב שכן מפורש בתוספתא כדבריהם, ואחר שישב פירושם כתב: זה השגתי לפי דעתי לתקן בו דברי הראשונים ויודע אני ומכיר שהצעתה של שמעתה כדברי האחרונים אבל הסיוע שמצאתי להם בדברי התוספתא הזקיקני לזה וצור ישראל יאיר עינינו במאור תורתו.
ערך אסטיסיס
אסטיסיס – ארבי יהודה אומר (מכות ה.) פי׳ בתשובות אסטיסיס היא זו קובסיתית היא זו הללו עדים שמזימין את העדים שהעידו בהורג זה עשו עצה ועמדו באיסטויא שכל מי שיבא ויעיד בהורג זה הן מזימין אתו והקשו את לבם לעשות דבר זה ורבינו חננאל פי׳ לא נכון הוא זה (א״ב: פי׳ בלשון יוני מחלוקת ערעור קטטה ומהומה והנשים אסטסיאנות הומיות וסוררות ואין אנו צריכין לגרסת רב אלפס שגורס אסטטית).
א. [שטרייטיגקייט, אויפרוהר.]
באו אחרים – שהעידו עליו כעדות הראשונים.
והזימו – אלו השנים שהזימו את הראשונים הזימו גם את האחרונים.
אפילו – אם הן מאה כתות זו אחר זו וכת אחת הזימתן כולן יהרגו.
איסטטית היא זו – הכת הזאת כת של עדות סרה וסטיא היא, כך נטלו עצה ביניהם להזים את כל הבא להעיד עליו.
{שמעתא דפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בבאו אחרים והזימום}
באו אחרים והזימום וכו׳ – הרי״ף ז״ל כתב פירושה בהלכות והשיב על פירוש הראשונים שהיו מפרשים דהני מזימין להני והני מזימין להני, כל כת וכת מזמת של לפניה. ובודאי שזה הפי׳ אינו כלום, אלא עיקר הפירוש כמו שכתב הוא ז״ל, שכל הכתות כולן מעידות על הרוצח שהרג ואלו המזימין הראשונים מזימין את כולם. בדבר זה פירושו של הרב נכון.
אבל מה שפי׳ כי טעמו של ר׳ יהודה דאמר, אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד, כדר״ל, דאמר, הוחזקה זו - דכיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן תו מאי דאתי ומסהיד במאי דקא מסהדי הני קמאי, הכא נמי כיון דאיתזמה לה כת ראשונה לא מקבלי סהדותה דכת שניה דאתיא לאסהודי בתרא, ומשום הכי כד מסהדא ומתזמא לא קטלינן לה דלא קרינן בה, ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו, דהא לא קטלינן אפומא - זה הפי׳ אינו נכון בעינינו. דעד כאן לא קאמר ר״ל הוחזקה זו אלא בתרי זימני, דאתיא סהדי ואשתקור ואתיא סהדי ואשתקור, אבל בחד זימנא בכת ראשונה לא אמר. וא״כ, הא דלא כרבי ודלא כרשב״ג, דליכא מ״ד הויא חזקה בפחות מתרי זימני. ועוד, א״כ כמו שפי׳, על מה אמרי׳ בגמרא, איסטיסית1 היא זו אפי׳ כת ראשונה נמי לא, ואוקימנא שקדמו והרגו, הא לאו הכי אפי׳ כת ראשונה אינה נהרגת. ואי טעמו של רבי יהודה כמו שפי׳ הרב, אמאי כת ראשונה אינה נהרגת. והא ודאי, אי לא דאתזמא כת ראשונה הוה קטלינן אפומה. אלא האי פירושא לא סליק.
והכין2 פירושה: רבי יהודה אומר, איסטיסיס היא זו. זו הכת המזמת אין דם האדם חשוב אצלה אלא כצבע האיסטיס, ואם אנו שומעין להם עכשיו יצבעו כל הארץ בדם כמו שאדם צובע את הבגד באיסטיס. והיינו דמקשי׳3 עלה, אי איסטיסיס היא זו אפי׳ כת ראשונה נמי לא תהרג, דהא מחזקת לה להא כת בשקריה שאין דם האדם חשוב אצלה. ואוקימנא בשקדמו והרגו קודם שתבוא השניה והזימוה.
ודאמרינן לימא רבי יוחנן וריש לקיש בפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן קא מיפלגי וכו׳, הכי מיפרשא. דר׳ יוחנן, דלא אזיל בתר חזקה לאיפסולי עדות, כרבנן, דלא פסלי להו להני מזימין ולא אמרינן הוחזקו בשופכי דמים. ור״ל, דאזיל בתר חזקה לאיפסולי עדות, כר׳ יהודה, דאמר, כיון שהזימה זו הכת המזמת שתי הכתות הוחזקו להיות מזימין לכל מי שיבא להעיד עדות זו, ואין שפיכות דמים הנעשה על ידיהם אילו היינו שומעין לעדותן חשובה אצלם לכלום. לפיכך, אין לסמוך עליהם ולא להאמין לדבריהם בכל מה שהעידו. דהא עד זומם חדוש הוא שחדשה תורה, דמאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. וכיון [שהוחזקו להיות]4 מזימין ושתי כתות עומדות כנגדן בעדותן, יש חשש שקר בעדותן. כללו של דבר: לימא רבנן, דלא אזלי בתר חזקה לאיפסולי עדות, כר׳ יוחנן. ור׳ יהודה, דאזיל בתר חזקה, כריש לקיש.
ודחינא: ר׳ יוחנן דאמר כדברי הכל, וריש לקיש דאמר כדברי הכל.
1. נלדצ״ל: אי איסטיסית.
2. בדפ״ר: הכין.
3. בדפ״ר: ודמקש׳.
4. בדפ״ר: שהוחזק ולהיות
[במאור דף ב. ד״ה באו. לרי״ף סי׳ אלף נט (מכות דף ה.)]
כתוב שם: באו אחרים והזימום כו׳. כתב הרי״ף ז״ל פירושה בהלכות וכו׳.
אמר אברהם: כל מה שהוסיף דברים והרבה טלאי על גבי טלאי לא הועיל להוציא דבר לאור, כי יש להקשות על דברי רבי יוחנן איך יהיו דבריו כרבנן והלא אמר [דף ה:] אם היא הוחזקה כל ישראל מי הוחזקו, מעתה נאמר כמו כן אם זאת הכת הוחזקה להזים כל ישראל מי הוחזקו להיות שקרנין, אם כן לא תוכל זאת הכת להזים אותם.
על כרחך זה העניין צריך אומן ואין האותיות בידו. אבל נאמר, זאת חזקה וזאת אינה חזקה, כי אם שאר הכתות יהיו מוזמות על ידי זו הכת לא מוחזקת שקרנית היא. שא[ין] הכת מחזקת לשקרנית כי אם מכח הזמה גמורה על פי עדים אלו. אבל מעשה דרבי יוחנן מוחזקת כת לחבירתה, או מוחזקת אשה זו לרבות המעידות היא, כי הכתות המעידות אחר כן לא נשתקרו מפי שום אדם, הילכך לא הועיל שקרות אלו לאלו כדי לפגמו. וכן נאמר לענין הזמה דרבנן, ההזמות שהזימוהו הכת לב׳ הכתות הראשונות לא יחזיקו אותה להיותה מזמת כל הכתות שיבאו לעולם על זאת העדות. אבל אם יזימו אותם יהיו מוזמים ואם לאו לא יהיו מוזמים. ולא נאמר גם כן, כמו שהוזמו שתי כתות הראשונות, כן יהיו כל הכתות שיבאו לעולם על זאת העדות יהיו שקרנים לא נקבל עדותן, ולא יהיו אלו מחזיקים את אלו לשקרות עד שיהיו מוזמים מפי אחרים, והיינו לרבי יוחנן, דאילו לרשב״ל כיון שכת אחת מחזקת חבירתה ב׳ פעמים אפילו לא תהיה הכת הג׳ מוזמת לא נקבל עדותם, ואם לא נקבל עדותם בודאי לא תזיק לה הזמה. וחכמים אומרים אפילו מאה כתות ידונו כולן כשיהיו מוזמות.
מתני׳. באו אחרים והזימום – פירשו רש״יא ורי״ףב ז״ל באו אחרים והעידו שפלוני הרג את הנפש והזימום אלו המזימין הראשונים, ושוב באו אחרים והעידו באותה עדות שפלוני הרג את הנפש, ובאו אותן המזימין עצמן והזימום אף לאלו, כלן נהרגין שב׳ מזימין את הג׳ ואפי׳ מאה. ר׳ יהודה או׳ איסטטית היא זו. כלומר, זה הכת צבעת היא, שהיא צובעת את הארץ בדם, כאודם שצובע בסטים וקוצה,1 ואינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד. וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן [דהלכתא כותיה],ג משום דאמרי׳ אטו כ״ע גביהו הוו קיימי, כלומר גבי הך כת שהיא מזמת לכלן, לפי׳ אין אנו מאמינין אותה, ולפי׳ הקשו בגמ׳ איסטטיתד היא אפי׳ כת ראשונה נמי פטורה.
ומאי דאמרי׳ בגמרא (מכות ה׳:): לימא ר״ל דאמר כרבי יהודה – י״מה דכי היכי דר׳ יהודה פסיל להנך משום חזקה בעלמא דאמרי׳ אטו כ״ע גבייהו הוו קיימי, וכיון דאיכא הזמה במילתיהוו חיישי׳ דסהדותא ריעא הוא, ה״נ פסלי׳ לסהדי דההיא איתתא משום חזקה, דאמרי׳ מכדי ההיא אתתא מתיא לכלהו ואמרה דכלהו ידעי בסהדותא, והיכי איפשר דכלהו גבה קיימי וידעי בסהדותא דידה, וכיון דהך סהדותא נמי ריעא דהא אישתקור קמאי פסלין ליה משום [הך] חזקה, וחיישי׳ דילמא משתקרי בתראי, והיינו דמתרץ ר׳ יוחנן לקמן אבל הכא הני ידעי בסהדותא והני לא, כלומר אעפ״י שהיא הביאתן לב״ד, כיון שנמצאו שקרנים אין כאן חשש לומר אטו כ״ע ידעי בסהדותא, דקמאי לא ראו ולא ידע.
אבל רבנו הגדול ר׳ יצחק ז״ל שינה בכאן פירושו, ואמר דקס״ד השתא דטעמי׳ דר׳ יהודה משו׳ דכיון דאתיא ליה כת קמייתא ואתזמי, לא מקבלינן תו סהדי מהאי סהדותא אההוא גברא, שהוחזקו כלם כמי שהוחזקה הכת הראשונ׳, דדילמא איכא דסני ליה ומהדר בתרייהו ושכיחי שקרני. וה״נ [אמר] ר״ל בדינא דהך איתתא.ז דאע״ג דלא א״ר לקיש הכי אלא בתרי זימני,ח ה״מ בהכחשה דאי לאו דאישתקורי תרי זימני לא הויא חזקה, דאמרינן מאי חזית דסמכת אהני, סמוך אהני, אבל בהזמה התורה האמינה למזימין, ובחדא זימנא הויא חזקה,ט ולמאי דקס״ד השתא, מאי דקתני מתני׳ אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד, ל״ק לן, דדינא הכי הוא דכת ראשונה נהרגת ולא שאר הכתות, דראשונה מקבלין סהדותא, ונגמר דינו [של רוצח] על פיה ולא השנייה. וכי אקשי׳ לעיל האי איסטטית היא זו וכו׳, ההיא קושיא אליבא דטעמיה דר׳ יוחנן דבמסקנא, הוה אקשי׳ לה, ודבר זה מפו׳ בהל׳ רבי׳ הגדול ז״ל.
זו היא הסכמת כל רבותי׳ האחרונים ז״ל שפי׳ משנתנו כך [הוא] כמ״ש שהכת הא׳ מזמת לכלן, וכלן מעידין על אותו רוצח שהרג את הנפש. והגאונים הראשוניםי ז״ל פירשו באו אחרים והזימום לאלו שהזימו הראשונים, ואמרו להם עמנו הייתם, ובאו אחרים שהזימו לאלו שהזימו זוממי זוממין, ואפי׳ מאה, אלו מזימין לאלו ואלו לאלו, כלן נהרגין, כלומר, אותן שהזמה חלה עליהן, זה פירשו הראשונים ז״ל. וכן מצאתי אני מפורש בתוספת׳ כדבריהם, ואעפ״י שאינם נביאים [הם] בני נביאים, ומימיהם שותים אחריהם האחרונים, וזה לשון התוספתאכ מעידין אנו באיש פלוני שהרג את הנפש ובאו אחרים והזימום הנדון פטור, וכת ראשונה חייבת, באו אחרים והזימום הנדון חייבל וכת הראשונה פטורה והשניה חייבת. כת אחת נכנסת וכת א׳ יוצאה, ואפי׳ מאה כלם חייבין. ר׳ יהודה אומר איסטטית היא ואינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד.
וטעמיה דרבי יהודה מפרש לה רבי יוחנן משום דאמרי אטו כ״ע גבי הני הוו קיימי, כלו׳ כיון שבאו ד׳ כתות כל אח׳ מזמת [לחברתה] אין נאמנים, דחיישי׳ דילמא איכא דמוגרימ ומייתי סהדי שקרי, דאטו כלהו הני גבי הני הוו קיימי. ואיפשר שגרסת הראשונים הכי היה, אטו כ״ע הני גבי הני הוו קיימי,נ דהכי דאיק לישנא. וא״ק לך ר׳ יהודה דקאמר אין מקבלין הזמה של כת ד׳, א״כ כת ג׳ נמי עדותה בטלה [היא], לפי שאי אתה יכול להזימה וכת ב׳ נמי אינן בזוממי זוממיהן, וכדאמרי׳ בפ׳ ואלו הן הנשרפין.ס וי״ל, שאני התם דלא מקיימי עלייהו הזמה אף על גב דאיתזום בודאי, אבל הכא משום חששא בעלמא הוא דמבטלי׳ סהדותא, ואלו ידעי׳ דקושטא קאמרי מתקיימא עלייהו הזמה, אלא דכיון דמבלבלא סהדותא כולי האי, מבטלינן להו לכלהו למפרע.ע
א. ד״ה והזימו.
ב. בסוגיין, ועיקר שיטתן דב׳ מזימין ק׳ כתות שהעידו זו אחר זו שכולן נהרגין, והוכרחו מכמה ראיות, חדא לשון המשנה דאמרי׳ כולם יהרגו, ואילו לפי׳ הגאונים שאלו מזימין את אלו ואלו את אלו, אין נהרגין כולן רק אלו שהוזמו, וכן הא דאמרי׳ אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי, ומשמע דכולהו מוזמין ע״י כת אחת, וכן עובדא דההיא איתתא דמיא להאי.
ג. ע״פ הנד׳ וכ״י ניו יורק, ועי׳ רי״ף.
ד. צ״ל: אי איסטטית.
ה. כן מפרש בעל המאור, וכפי שביאר הריטב״א, וכן הוא לפי׳ רש״י.
ו. בנד׳: חזקה במילתא.
ז. רבנו מפרש דאליבא דרי״ף איכא ב׳ פירושים בסברת ר׳ יהודה, דבס״ד דאמרי׳ דר״ל אליבא דר׳ יהודה וריו״ח כרבנן סברי׳ דסברת איסטטית הוא לגבי העדים דכיון דחזינן דכת ראשונה הוזמה מוכח שכל העדות שמביאים על ההריגה אין מקבלין אותם דיש אומדנא שבאים להעיד סרה. וזה הוכרח לו, דאל״כ מה ענין דינא דר׳ יהודה לההוא איתתא דהרי התם הוחזקה להביא עד שקר אבל הכא לא הוחזקה הכת המזמת בשום שקר, ומשום כך הוכרח לפרש שהעדים המעידים על ההריגה הם שהוחזקו שקרנים ועליהם אמרו שהם איסטטית הצובעים בדם, והשתא לס״ד ניחא נמי דכת ראשונה נהרגת, כיון שהוזמה, והשאר כיון שלא מקבלין אותם ל״ש בהו הזמה, אבל למסקנא דמחדש ריו״ח סברא דאטו כל הני סהדי וכו׳, תו איכא סברא למיפסל כת המזמת, תו הדרינן מס״ד, והשתא קאי אסטיטית על כת המזמת, ואכן לסברא זו קשיא אמאי כת ראשונה נהרגת.
ח. עי׳ בעל המאור.
ט. במלחמות כ׳ רבנו: דבכת אחת אכתי לא הוחזקה בשקרנות משום דבהכחשה לא פסלינן עדות דאמרי׳ מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני אתו תרתי כתי ואשתקור אתחזקה לה ואע״ג דלא אתזום ולא מקבלינן תו כת שלישית שהרי רגלים לדבר, והה״נ בהזמה מכיון דאיתזום קמאי ומהימני׳ להו לבתראי שהרי האמינה התורה אותם איתחזק מאן דמייתי לה בשקריו ע״ש. ועי׳ מאירי.
י. הובאו ברי״ף בשם רבוותא, וכ״ה בר״ח לפנינו ובערוך ע׳ איסטטס בשם ר״ח, ובמאירי בשם יש מפרשים, ובריטב״א בשם הגאונים הראשונים, וע״ש שכתב שהרי״ף דחה פירושם לגמרי והתוספתא משבשתא.
כ. בפירקין ה״ו ועיין רבנו במלחמות שרמז לזה, וגי׳ רבנו: ואפי׳ מאה כלם חייבים...
ל. עיין בחזון יחזקאל שמוכיח מכאן דאם הוזמו זוממין א״צ לידון הנידון מחדש אלא חוזר הדין שנתבטל.
מ. בנד׳: דאיכא דמהדר ומוגרי.
נ. ובזה יהא מיושב תמיהת הרי״ף דלגאונים קשה לשון הגמ׳ לפנינו אטו כו״ע גבי הני הוו קיימי.
ס. סנהדרין עח, א.
ע. עי׳ מאירי (עמ׳ כד) שהביא הקושיא והתירוץ בקיצור: ותירצו בה שאין אומרים כן אלא במקום שאין בהזמה גמורה אין הזמה חלה עליהם.
1. הגהת הגרא״ז: כסטיס, עיין שביעית פ״ז מ״א.
{שמעתא דפלוגתא דר׳ יהודה ורבנן בבאו אחרים והזימום}
ועוד, באו אחרים והזימום – הרי״ף ז״ל כתב פירושה בהלכות והשיב על פירוש הראשונים שהיו מפרשים דהני מוזמי להני וכו׳, ובודאי שאין זה הפי׳ כלום וכו׳, אבל מה שפי׳ כי טעמו של ר׳ יהודה דאמר, אינה נהרגת אלא כת ראשונה בלבד, כדר״ל, דאמר, הוחזקה זו, דכיון דאשתקור סהדי קמאי לא מקבלינן ליה תו להנך וכו׳, זה הפי׳ אינו נכון בעינינו, דעד כאן לא אמר ר״ל הוחזקה זו אלא בתרי זימני.
אמר הכותב: באמת עיקר הפירוש כמו שפירשו הראשונים ז״ל, שכך מצינו מפורש בתוספתא (עיין תוספתא מכות פרק א, ו). וכבר קיימתי את דבריהם בפירוש השמועה. ולא לכך באתי כאן אלא לומר לך שדברי רבי׳ הגדול ז״ל במקומן הם עומדין, ואין דבריו של בעל המאור ז״ל קושיא עליו כלל.
דודאי ר״ל לא פסיל לעדות שניה, כדאמרי׳ בגמ׳: אייתי סהדי ואשתקור ואייתי סהדי ואשתקור, הדר אזלא ואתיא סהדי אחרינא ואמר ר״ל, הוחזקה זו. אלמא עדות שניה כשרה היא. אלא שאני התם, דבכת אחת אכתי לא הוחזקה בשקרנות משום דבהכחשה לא פסלינן עדות. אמרי׳, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני. ואפילו להעיד כשרין, כדאמרינן (בבא בתרא לא:), זו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה. וכ״ש שאין שניה הבאה אחריה פסולה. אתו תרתי כתי ואשתקור, אתחזקה לה ואף על גב דלא אתזום, ולא מקבלינן תו כת שלישית, שהרי רגלים לדבר. והם ה״נ בהזמה. מכיון דאיתזום קמאי ומהימני׳ להו לבתראי, שהרי האמינה אותם תורה, איתחזק מאן דמייתי לה בשקרי הואיל והביא פעם אחת עדים שקרים.1 הלכך, לא מקבלינן תו סהדותא דבתראי. ודחי ר״ל: אנא דאמרי אפילו לרבנן. דע״כ לא אמרי רבנן התם אלא דליכא איניש קמן דמהדר בתר סהדי דליסהדו לדידיה, אבל הכא איכא הא דקא מהדרנא. וזהו פי׳ לפירושו של רבינו ז״ל ודבר נכון הוא.
ומאי דקאמר, א״כ הא דלא כרשב״ג ודלא כר׳, אינו ענין. מי לא אמרי׳ (עיין כתובות לו:): האי שטרא ריעא לא מגבינן בה, כגון דאתו תרי ואמרי, לדידן אמר לן זייפו לי. אלמא בחד זימנא אתחזק בכה״ג. אלא משום דאמרי, כל ישראל לא הוחזקו.
ומה שהקשה, א״כ הוא על מה אמרי׳ בגמ׳ איסטסיס היא זו אפי׳ כת ראשונה נמי לא, טעה בדברי רבי׳ הגדול ז״ל. שהוא לא פיר׳ דבר זה אלא למאי דקס״ד מעיקרא, ריש לקיש כר׳ יהודה ורבי יוחנן כרבנן. אבל אמסקנא דשמעתא מפורש בגמ׳ טעמא דר׳ יהודה משום דאמרינן, אטו כ״ע גביהו הוו קיימי. כלומר, אמר לך רבי יוחנן: טעמיה דר׳ יהודה לאו משום דלא מקבלינן עדות כל המעידין על זה שהרג, אלא משום דלא מהימני ליה. הני לא זומינהו לכולהו, דאמרינן, אטו כל מאן דמסהיד על זה שהרג את הנפש גבה דהאי כת הוה קאי. הלכך, איתחזקה ליה הך כת ולא מקבלינן סהדותא. ולפיכך אקשינן בריש שמעתין, אפילו כת ראשונה נמי לא, כיון שאתה אומר שהוחזקה זו הכת המזמת באיסטסיס. ואמסקנא סמכינן, דהוא טעמיה דר׳ יוחנן והוא עיקר.
1. נלדצ״ל: משקרים.
מתניתין באו אחרים והזימום וכו׳ – הגאונים הראשונים ז״ל פירשוה בזוממין וזוממי זוממין וכן היה נראה מן התוספתא אבל רבינו אלפסי ז״ל דחה פירושם לגמרי כדאיתא בהלכותיו דודאי כל שבאו הרבה כתות זו אחר זו להזים כל א׳ את חברתה הקודמת לה הכל הולך אחר העדות האחרונה וקי״ל נמי שכל עדות שאינה בזוממין וזוממי זוממין לא שמה עדות ועוד דבגמרא אמרינן להדיא במסקנא אטו כולי עלמא גבי הני הוו קיימי אלמא כת אחת בלבד היא שהזימו כל הכתות הללו הבאות להעיד על הנדון והתוספתא ההיא שמסייעה לפי׳ הראשונים ז״ל משבשתא היא ואין לנו אלא פי׳ הריא״ף ורש״י ז״ל שפירשו כי באו אחרים והעידו בזוממין הראשונים לומר שראובן הרג את הנפש וכת המזימין הראשונה הזימו אותם, וכן לאחרים, ואחרים שבאו, {אחרי} כן, לכולם הזמו הכת המזמת הראשונה ואמרי רבנן שכל אותם הכתות יהרגו בעדות הכת המזמת הזאת.
באו עוד שני עדים אחרים והעידו גם כן שכך היה מעשה, שאותו פלוני הרג את הנפש — והזימום המזימים הראשונים, שאמרו שאף אלה היו איתם במקום אחר באותו יום, וכן באו עוד אחרים והזימום העדים המזימים, אפילו היו אלו מאה כיתות של עדים שהוזמו כולם על ידי אותם שני עדים מזימים — כולם יהרגו, שהרי דין הזמה קיים לגבי כולם, וכוח שני עדים גדול ככוחם של עדים רבים. ר׳ יהודה אומר: איסטטית (כת סוטה) היא זו של העדים המזימים, ויש לחשוד בה שהם רוצים להזים את כל מי שמעיד בעדות זו, ואינו נהרג אלא כת הראשונה בלבד.
If other witnesses, i.e., a third set, came and corroborated the testimony of the first set of witnesses, and the second set of witnesses testified that this third set of witnesses were also with them elsewhere that day and rendered them conspiring witnesses, and similarly, if yet other witnesses, i.e., a fourth set, came and corroborated the testimony of the first set of witnesses and the second set rendered them conspiring witnesses, even if one hundred sets of witnesses were all rendered conspiring witnesses by the same second set of witnesses, all of them are executed on the basis of their testimony, as the authority of two witnesses is equivalent to the authority of numerous witnesses. Rabbi Yehuda says: This situation where a set of witnesses renders all the others conspiring witnesses is a conspiracy [istatit], as there is room for suspicion that they simply decided to impeach all witnesses who offer that testimony, and it is only the first set alone that is executed.
הכל
(8) גמ׳ גְּמָרָא : מְנָא הָנֵי מִילֵּי? אֲמַר רַב אִדָּא: דַּאֲמַר קְרָא: ״וְהִנֵּה עֵד שֶׁקֶר הָעֵד, שֶׁקֶר עָנָה״ (דברים י״ט:י״ח), עַד שֶׁתְּשַׁקֵּר גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת.
GEMARA: With regard to the halakha that witnesses are rendered conspiring witnesses only if the second set testifies that the first set was with them elsewhere at that time, and not if they directly contradict the testimony of the first set, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Adda said: It is derived from a verse, as the verse states with regard to conspiring witnesses: “And the witness is a false witness; he testified falsely against his brother” (Deuteronomy 19:18), indicating that they are not rendered conspiring witnesses until the body of the testimony is rendered false, i.e., the testimony with regard to the actual witnesses was proven wrong, as they were not there at the time of the event in question.
ואמרינן בגמרא מנא הני מילי? אמר רבה:א דאמר קרא והנה עד שקר העד, עד שתישקר גופה של עדות – כלומר עד שיישקר העד.
א. בכתי״מ רבא. ולפנינו רב אדא.
והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו – פירוש: ושקר קמא מיותר לדרשא שבעד עצמו היה השקר שלא היה שם וכן אידך דרשינן מדכתיב לענות בו סרה מיותרא הוא דלא בעי למיכתב בו דהא כתיב כי יקום עד א׳ באיש אלא ודאי ה״ק לענות בעצמו של עד סרה.
ד גמרא על ההלכה במשנה שהעדים נעשים זוממים רק כאשר מזימים אותם עצמם, שמעידים עליהם שהם לא היו באותו מקום, שואלים: מנא הני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר רב אדא: שאמר קרא [המקרא] בפרשת עדים זוממים: ״והנה עד שקר העד שקר ענה באחיו״ (דברים יט, יח), והכוונה: עד שתשקר (תתברר כשקר) גופה של עדות כלומר, שהעדות בגופם של העדים הוכחה כבלתי נכונה, שכן העדים לא היו שם כלל באותו זמן.
GEMARA: With regard to the halakha that witnesses are rendered conspiring witnesses only if the second set testifies that the first set was with them elsewhere at that time, and not if they directly contradict the testimony of the first set, the Gemara asks: From where are these matters derived? Rav Adda said: It is derived from a verse, as the verse states with regard to conspiring witnesses: “And the witness is a false witness; he testified falsely against his brother” (Deuteronomy 19:18), indicating that they are not rendered conspiring witnesses until the body of the testimony is rendered false, i.e., the testimony with regard to the actual witnesses was proven wrong, as they were not there at the time of the event in question.
הכל
(9) דְּבֵי ר׳ רַבִּי יִשְׁמָעֵאל תְּנָא: ״לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה״ (דברים י״ט:ט״ז), עַד שֶׁתִּסְרֶה גּוּפָהּ שֶׁל עֵדוּת.
The school of Rabbi Yishmael taught a different source for this halakha. It is stated in that passage: “If an unrighteous witness rise up against any man to bear perverted witness against him” (Deuteronomy 19:16), indicating that the witnesses are not rendered conspiring witnesses until the body of the testimony is rendered perverted, but not through contradiction of any aspect of the testimony.
דבי [החכם מבית מדרשו] של ר׳ ישמעאל תנא [שנה] ראיה אחרת: נאמר ״כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה״ (דברים יט, טז) עד שתסרה (תתקלקל) גופה של עדות, ולא הכחשה בענין אחר.
The school of Rabbi Yishmael taught a different source for this halakha. It is stated in that passage: “If an unrighteous witness rise up against any man to bear perverted witness against him” (Deuteronomy 19:16), indicating that the witnesses are not rendered conspiring witnesses until the body of the testimony is rendered perverted, but not through contradiction of any aspect of the testimony.
הכל
(10) אֲמַר רָבָא: הבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּמִזְרַח בִּירָה הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״וַהֲלֹא בְמַעֲרַב בִּירָה עִמָּנוּ הֱיִיתֶם!״ חָזֵינַן, אִי כִּדְקָיְימִי בְמַעֲרַב בִּירָה, מִיחְזָא חֲזוֹ לְמִזְרַח בִּירָה, אֵין אֵלּוּ זוֹמְמִין, וְאִם לָאו, הֲרֵי אֵלּוּ זוֹמְמִין.
§ Rava says: Two witnesses came and said: So-and-so killed a person to the east of a building [bira], and two other witnesses came to court and said to the first set: But were you not with us to the west of the building at that time? How can you testify to an incident that transpired on the other side of the building? We see: If, when people are standing to the west of the building they see to the east of the building, these witnesses are not conspiring witnesses. But if it is not possible to see from one side of the building to the other, these witnesses are conspiring witnesses.
אמר רבה:א באו שנים ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש, ובאו אחרים ואמרו באותה שעה הייתם עמנו במערב בירה. חזינן אי כי קיימי במערב בירה מצו חזו במזרח בירה האי דקטיל אינן זוממין – דאמרינן הני והני קושטא קאמרי. ואם לא – יכלי למיחזא הרי אילו זוממין. ולא אמרינן נהורא דהאי בריא.
א. לפנינו רבא. וראה ההערה הסמוכה.
ה אמר רבא: באו שנים ואמרו ״במזרח בירה (ארמון) הרג פלוני את הנפש״, ובאו שנים אחרים ואמרו לעדים הללו: והלא במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה, ואיך מעידים אתם על מה שהיה בצד האחר? חזינן [רואים אנו], אי כדקיימי [אם כאשר עומדים אנשים] במערב הבירה מיחזא חזו [רואים הם] למזרח בירה ואת הנעשה שם, אם כן אין אלו זוממין, שיכול להיות שראו את המאורע ממקומם במערב הבירה. ואם לאו [לא], שאי אפשר לראות משם — הרי אלו זוממין.
§ Rava says: Two witnesses came and said: So-and-so killed a person to the east of a building [bira], and two other witnesses came to court and said to the first set: But were you not with us to the west of the building at that time? How can you testify to an incident that transpired on the other side of the building? We see: If, when people are standing to the west of the building they see to the east of the building, these witnesses are not conspiring witnesses. But if it is not possible to see from one side of the building to the other, these witnesses are conspiring witnesses.
הכל
(11) פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, לִיחוּשׁ לִנְהוֹרָא בָּרִיא, קָמַשְׁמַע לַן.
The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say: Let us be concerned about the possibility that these witnesses have particularly good eyesight and were able to see that far despite a typical person’s being unable to see that far. Therefore, Rava teaches us that one does not take that possibility into account.
מהו דתימא ניחוש לנהורא בריא – פירש ולאו למימרא דמשום מהו דתימא דלא הוי אלא במיעוטא נקטול את הנדון בעדותם אלא לומר דמהו דתימא נציל את העדים מהאי טעמא ויהיה הוא והם פטורים קמ״ל דאין ניצולים בזו דהא קי״ל בפרק בן סורר ומורה דאזלינן בדיני נפשות בתר רובא בין לקולא בין לחומרא. ועל הדרך הזה מתפרשת אידך דאמרינן בסמוך מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא להציל את העדים מיהת קמ״ל דאפילו להצלה דידהו לא חיישינן לגמלא פרחא. והקשה בתוספות בפרק האשה דיבמות (יבמות קט״ז) חיישינן לגמלא פרחא גבי ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב ביה אנא ענן בר חייא מנהרדעא פטרנא וכו׳ ובדקו רבנן ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מחגרא בהדייהו הוה בנהרדעא ואמר רבא אפילו לדידי דלא חיישינן לשני יוסף בן שמעון הכא חיישינן כיון דהוחזקו מאי טעמא דחיישינן לגמלא פרחא, אי נמי לקפיצה, אי נמי מילי מסר ואם כן קשיא דרבא אדרבא. וכי תימא דהתם לחומרא הוה להצריך גט אחר ה״נ ניחוש לחומרא כלומר להציל את העדים משום והצילו את העדה. ובתוספות תרצו דשאני הכא שהעדים בפנינו ולא טענו מידי וכיון דכן אנן לא טענינן להו. ואין זה נכון בעיני הרב רבינו הרמב״ן ז״ל ובעיני רבותי ז״ל דהא ודאי משום והצילו העדה כל מאי דאפשר להו למטען טענינן להו בכל דוכתא דדלמא הכא משום ביעותתא לא טענו או כסבורין דלא מהמני משום דהוי מילתא דלא שכיח. והרב ר׳ אברהם אב ב״ד ז״ל תירץ דהתם עיקר טעמא דרבא היינו משום מילי מסר ואידך דקפיצה וגמלא פרחא לסניפין בעלמא נקטיה דזימנין1 דעביד תלמודא הכי. ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה? וכתב עליו הרמב״ן ז״ל שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפילו תימא דחיישינן לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכין לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי תתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו.
1. כן כנראה צ״ל. בדפוס ראשון: ״דסימנין״.
ותוהים: פשיטא [פשוט] שכך הדבר, ומה החידוש בכך? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר]: ליחוש לנהורא בריא [שנחשוש לאור עיניים בהיר יותר], שמא סתם אדם אינו יכול לראות במרחק זה, אבל העדים הללו יכולים לראות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין חוששים לדבר כגון זה.
The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say: Let us be concerned about the possibility that these witnesses have particularly good eyesight and were able to see that far despite a typical person’s being unable to see that far. Therefore, Rava teaches us that one does not take that possibility into account.
הכל
(12) וַאֲמַר רָבָא: ובָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּסוּרָא, בְּצַפְרָא, בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּפַנְיָא, בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בִּנְהַרְדְּעָא״, חָזֵינַן, אִי מִצַּפְרָא לְפַנְיָא מָצֵי אָזֵיל מִסּוּרָא לִנְהַרְדְּעָא, לָא הֲווֹ זוֹמְמִין, וְאִי לָאו, הֲווֹ זוֹמְמִין.
And Rava says: If two witnesses came and said: So-and-so killed a person in Sura in the morning on Sunday, and two other witnesses came to court and said to the first set: In the evening on Sunday you were with us in Neharde’a, we see: If one is able to travel from Sura to Neharde’a from morning until evening they are not conspiring witnesses, as conceivably they could have witnessed the murder in Sura and traveled to Neharde’a by evening. And if it is not possible to travel that distance in that period of time, they are conspiring witnesses.
וכן אם העידו שנים דבצפרא בחדא בשבא הרג פלוני את פלוני בסורא. ובאו שנים ואמרו עמנו הייתם בו ביום בנהרדעא כול׳.
שנים שהעידו ואמרו במזרח בירה הרג פלוני את הנפש בזמן פלוני ובאו שנים אחרים ואמרו במערב בירה עמנו הייתם באותה שעה רואין אם העומדים במערב יכולים לראות מה שנעשה במזרח אין אלו זוממין שאפשר שראו ושמעו קול אדם אחר שהיה באמצע שהתרה בו ואם אין יכולין לראות הרי אלו זוממין ואין אומרים שמאור עיניהם גדול וחוש הראות שלהם דק ומגיע לרחוק יותר משיעור שאר בני אדם שאין משערין אלא בדבר הידוע ומצוי אצל הכל וכן אם אמרו שנים באחד בשבת בשעה ראשונה הרג פלוני את הנפש בטבריא ובאו שנים אחרים ואמרו בשעה עשירית של אותו היום הייתם עמנו בצפרי רואין אם אדם יכול לילך בשיעור שמשעה ראשונה עד שעה עשירית מטבריא לצפרי אפי׳ על ידי סוס אין אלו זוממין ואם לאו הרי אלו זוממין ואין אומרין גמל הפורח ר״ל קל המירוץ נזדמן להם שאין משערין אלא בדבר המצוי אבל לא לדברים הרחוקים אע״פ שאינן נמנעים וכן כל כיוצא בזה ושמא תאמר והרי במסכת יבמות פרק האשה שלום אמרו בשמועת ההוא דאשתכח בסורא דילמא בגמלא פרחא אזלינן אי נמי בקפיצה אי נמי מלי מסר תירצו גדולי קדמונינו שזו שביבמות דחויה ולא סמכו בה אלא על האחרונה והיא מילי מסר אבל לא באחרות שאם יש לחוש בזה הרי נפקע דין הזמה של מקום ואין לומר שלחומרא חוששין שכל שחוששין בו לחומרא אין הורגין בו מספק את המוזמין וי״מ שזו שביבמות הוא שחששו בה לגמלא פרחא מפני שרגלים לדבר שכן הוא שהרי לא נמצא עוד ענין מנהרדעא אלא זה ויש לחוש בה לדברים הרחוקים אחר שאינם נמנעים להחמיר באיסור אישות וי״מ הראיה בשבעל [הדבר] טוען כן אבל כל שאינו טוען אין בית דין טוענין לו וזו שבכאן הרי אין העדים טוענין כן ולשטה אם טוענין מקבלין מהם ולדעת ראשון אף אם טוענין אין מקבלין מהם וכן עקר:
באו שנים ואמרו באחד בשבת הרג פלוני את הנפש ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו הרג פלוני זה את הנפש הרי רוצח זה וכת ראשונה נהרגים על פי כת שניה שאע״פ שמ״מ זה שהעידו עליו ראוי ליהרג מ״מ הם העידו עליו משעה שלא היה עדיין ראוי ליהרג ואע״פ שהרוצח נהרג הרי זוממין נהרגין מטעם שכתבנו וכמו שאמרו נמצאת כת אחת (נאמנת) [זוממת והוא] והם נהרגים והשניה פטורה כמו שיתבאר בפרק זה במשנה הי״א ולא עוד אלא אפי׳ אמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל אנו יודעים שמערב שבת הרגו שנמצא שקודם אותה שעה שהעידו עליו נתחייב זה הריגה מ״מ הם נהרגין שמ״מ אותה שעה שהעידו עליו לא נגמר דינו ליהרג ולא היה נחשב גברא קטילא ונמצא שהם העידו שקר על אדם שלא היה נחשב כגברא קטילא באותה שעה ושמא איזו נתעלמה ממנו שאלו אמרה היה ראוי לינצל בה ומה שפירשו בה גדולי הרבנים את הטעם דאילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר דרך פי׳ כתבוה ולא דרך פסק ובמחילה מכבודם אין לטעם זה מקום אלא לשמועת תשלומי הקנס הסמוכה לה:
ואמר רבא באו שנים ואמרו – פירוש: שבאו בשלישי בשבתא לבית דין ואמרו בחד בשבא וכו׳ עד אלא בתרי בשבא הרג את הנפש ונמצא שכן הרג את הנפש קודם שבאו העדים לבית דין להעידו ולא עוד אלא אפילו אמרו האחרונים בע״ש קודם לכן הרג פלוני את הנפש שקדמה הריגתו לעדים אלו להריגתו בעדים הראשונים נהרגין מאי טעמא דכי אסהידו עלי׳ גברא לאו בר קטלא הוא פרש״י ז״ל דאי הוא מודה קודם שבאו עדים האחרונים הוה מיפטר משמע דס״ל למר״ן ז״ל דכי היכי דגבי קנס מודה בקנס ואח״כ באו עדים דפטור דה״ה לגבי קטלא. והקשו עליו שזה לא מצינו בשום מקום דאם כן כל רוצח יציל את עצמו לכך פירשו דטעמא משום דכל זמן שלא נגמר דינו אין חיוב מיתתו ברור וההורגו חייב עליו דגברא חייא קטל ולא עוד אלא כיון דאיכא בעדים כמה חקירות ובדיקות אולי לא תתכוין עדותם ובאידך דגבי קנס גברא לאו בר חיובא משום דאי מודה מפטר ולאפוקי דבר דממון דליכא לא הא ולא הא דהא בדיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה דלא אמרינן הכי.
ו ועוד אמר רבא: באו שנים ואמרו ״ב עיר סורא בצפרא בחד בשבתא [בבוקר ביום ראשון בשבת בשבוע] הרג פלוני את הנפש״, ובאו שנים ואמרו לעדים הראשונים: ״בפניא בחד בשבתא [בערב באותו יום ראשון בשבת] עמנו הייתם בעיר נהרדעא״, חזינן [רואים אנו], אי מצפרא לפניא מצי אזיל [אם מן הבוקר לערב יכול אדם ללכת] מסורא לנהרדעא — הרי לא הוו [אינם] זוממין, שהרי יתכן שראו את אותו שהרג בבוקר בסורא, ואחר כך הלכו לנהרדעא, ואי לאו [ואם לא] שאין הדבר אפשרי — הוו [הריהם] זוממין.
And Rava says: If two witnesses came and said: So-and-so killed a person in Sura in the morning on Sunday, and two other witnesses came to court and said to the first set: In the evening on Sunday you were with us in Neharde’a, we see: If one is able to travel from Sura to Neharde’a from morning until evening they are not conspiring witnesses, as conceivably they could have witnessed the murder in Sura and traveled to Neharde’a by evening. And if it is not possible to travel that distance in that period of time, they are conspiring witnesses.
הכל
(13) פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, לִיחוּשׁ לְגַמְלָא פָרְחָא, קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן
The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say: Let us be concerned about the possibility that these witnesses traveled on a flying camel, i.e., one that runs so quickly that it enabled them to traverse the distance faster than the typical person. Therefore, Rava teaches us that one need not take that possibility into account.
ערך גמל
גמל – א(ברכות נז.) נפל עליה גמלא פרצה פ׳ גמל שהיה נושך איתפרק ליה אשיתא שנפל כותל אחד ועל להתם (מכות ה׳.) מהו דתימא ניחוש לגמלא פרחא קמ״ל (סנהדרין קו) גמלא דאזל למיבעיא קרני אודני דהוו ליה גזוהי מיניה. (יבמות מה) גמלא במדי אקבא דקראי. (א״ה נוסחאותינו רקדא).
א. [קאממעל.]
מהו דתימא ליחוש לגמלא פרחא קמ״ל – א״ל דהא במס׳ יבמותא בפרק האשה שלום אמר רבא אפי׳ לדידי דלא חאישנא הכא חאישנא לגמלא פרחא, א״נ לקפיצ׳, א״נ מילי מסר.
ואיכא דמתרצי הכא לא חיישי׳ משום [דלא] שכיחאב דאת״ל הכי הוה, מימר הוו אמרי הני.ג והאי תירוצא לא נהירא משו׳ דכתיב והצילו העדה דאינהו מחמת בעתותא לא אמרי, אי נמי משום דסברי לא מהמנו [לי׳] רבנן.
והראב״ד ז״לד פירש דהתם טעמא דמילי מסר עיקר, ומשום דאיכא למיחש לההיא דשכיחא מילתא מפשי׳ טעמי דאפשר דהכי הוה מעשה, ועיקר חששא ליתא אלא משום מילי מסר, אבל לגמלא פרחא ולקפיצה בלחוד לא חיישינן, וזהו הטעם הנכון. אבל מה שאמ׳ הרב ז״ל דאי לא תימא [הכי] היכי מקיימי׳ הזמה באיזה מקום.ה קשה לי א״ה היכי אתא רבא לאשמועי׳ דלא חיישי׳ לגמלא פרחא פשיטא דהיינו חקירו׳ דאי זה מקום. אלא אי מהתם הא דלא חישי׳ לגמלא פרחא אמינא ה״מ דקאמרי ליה אותו היום כולו שאתם מעידין עליו עמנו הייתם, אבל מצפרא לפניא ומיום ליום חוששין לגמלא פרחא קמ״ל דלא שכיחי כלל, ולמעוטא דלא שכיחא לא חיישי׳ אפילו בדיני נפשות.
א. קטז, א וכן הקשה בתוס׳ שנץ כאן.
ב. בכ״י: דשכיחא, אבל נראה שגי׳ הנד׳ נכונה.
ג. כ״כ בתוס׳ יבמות שם ד״ה הכא, והסברא כיון דלא אמרו הוי כעומדים בדבריהם שלא באו בגמלא פרחא, ובודאי שבכגון זה אין ב״ד חייבין לעשותם בדאים בזה ולבדות מעצמם שהיה גמלא פרחא, ורבנו סבר דשתיקתם לא הוי כעומדים בדבריהם דאפשר מחמת ביעתותא אמרו כן.
ד. הובא גם ברבנו וברשב״א יבמות שם שכ״כ הרב אב״ד במכות, וכ״כ הריטב״א כאן.
ה. בריטב״א הובא ביתר ביאור: ותדע לך דהא בודקין את העדים באיזה מקום הייתם לקיים בהם מצות הזמה ולמה לי דהא תלינן בגמלא פרחא או בקפיצה, וכתב עליו הרמב״ן שדבריו נכונים אבל ראייתו אינה ראיה דאפי׳ תימא דחיישי׳ לגמלא פרחא או לקפיצה אנו צריכים לבדוק העדים באיזה מקום כי אולי מתקיים תורת הזמה שיבואו עדים ויאמרו עמנו היו כל אותו יום במקום פלוני ולא זזה ידם מתוך ידינו.
ותוהים: פשיטא [פשוט] שכן הוא! ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] ליחוש לגמלא פרחא [נחשוש לגמל פורח], שמא רכבו על גמל מהיר ביותר, ואף שכרגיל אי אפשר לעבור מרחק זה באותו זמן — הם הצליחו לעשות זאת, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין אנו חוששים לכך.
The Gemara asks: Isn’t that obvious? The Gemara answers: Lest you say: Let us be concerned about the possibility that these witnesses traveled on a flying camel, i.e., one that runs so quickly that it enabled them to traverse the distance faster than the typical person. Therefore, Rava teaches us that one need not take that possibility into account.
הכל
(14) וַאֲמַר רָבָא: זבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״עִמָּנוּ הֱיִיתֶם בְּחַד בְּשַׁבְּתָא״, ״אֵלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, וְלֹא עוֹד, אֵלָּא אפי׳ אֲפִילּוּ אָמְרוּ: ״עֶרֶב שַׁבָּת הָרַג פְּלוֹנִי אֶת הַנֶּפֶשׁ״, נֶהֱרָגִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא לָאו בַּר קַטְלָא הוּא.
And Rava says: If two witnesses came and said: On Sunday so-and-so killed a person, and two other witnesses came and said: You were with us on Sunday, but on Monday that same so-and-so killed that same person. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Shabbat eve so-and-so killed that same person, the first set of witnesses is executed, despite the fact that the person against whom they testified was liable to be executed without their testimony. The reason they are liable is that at the time that they testified, conspiring to have him executed by the court, the man was not yet liable for execution by the court.
אאמר רבא: באו שנים ואמרו בחד בשבא הרג פלוני את פלוני. ובאו שנים ואמרו בחד {בשבא} עמנו הייתם, אלא בתרי בשבא הרגו. ולא עוד אלא אפילו אם אמרו בערב שבת הרגו, נהרגין, דבעידנא דקא משהדי גברא לאו בר קטלא הוא – כלומר כיון שעדיין לא נגמר דינו להריגה נהרגין עליו.
א. לפנינו ואמר רבא כי גם המימרות הקודמות הם של רבא, אולם לר״ח דלא גרס למעלה רבא לא גרס כאן ואמר.
ולא עוד אלא אפי׳ אמרו – המזימין בערב שבת הרגו שהקדימו חובתו יותר מן הראשונים, הרי אלו הזוממין נהרגין ולא אמרינן בגברא קטילא אסהוד.
באו שנים לפני בית דין בחמשי בשבת ואמרו באחד בשבת נגמר דינו של פלוני ליהרג ובאו שנים אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל מערב שבת נגמר דינו אין אלו זוממין שהרי העידו על שעה שהיה בה גברא קטילא ולא עוד אלא אפי׳ אמרו המזימים באחד בשבת עמנו הייתם אבל למחרתו נגמר דינו אין אלו זוממין שאע״פ שהעידו על שעה שלא היה עדין גברא קטילא מ״מ הם העידו עליו בשעה שהיה ראוי ליהרג שהרי בחמשי בשבת העידו ובשני בשבת נגמר דינו:
דבעידנא דקא מסהדי – פירוש: דקא מסהדי הראשונים שבאו בתחילה לבית דין.
גברא בר קטלא הוא – פי׳ דכיון שכבר נגמר דינו למיתה גברא קטילא הוא וההורגו פטור עליו.
דבעידנא דקא מסהדי גברא בר חיובא הוא – פירוש: ואף על פי שנגמר דינו לבסוף על פי עדות האלו האחרונים אין דנין אותו למפרע וכדאמרינן בכתובות לענין קנס הבת ולא הספיקה לעמוד בדין עד שבגרה קנסה לעצמה וכן אמרו שם לענין שאין אדם מוריש קנס לבניו קודם העמדה בדין. ואיכא למידק דהא לענין חצי נזק דשור תם דקי״ל דהוי קנסא אמרינן התם בב״ק דלמאן דאמר שותפין נינהו אם הקדישו ניזק אפילו קודם גמר דין ואחר כך נגמר דינו הקדישו הקדש שדנין אותו למפרע שהיה שלו ויכול להקדישו, ה״נ אמרינן התם בב״ק שאם באו שני עדים ואמרו שהפיל את שנו של עבדו ואח״כ סימא את עינו שיוצא לחרות בשנו ונותן לו דמי עינו כאיניש דעלמא ואף על גב דלא נגמר דינו של שנו עד עתה דנין למפרע כאלו נגמר קודם שסימא את עינו. ונ״ל דשאני הקדש ושחרור דהוה מידי דזכה בו שמים דגבי שמים דנין למפרע כאלו נגמר הדין אבל לגבי הדיוט לא אמרינן. ובמסכת בב״ק כתבתי תירוצים אחרים וכולם יש בהם גמגום גדול.
בגמרא ואמר רבא באו שנים ואמרו בחד בשבתא כו׳ דבעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא ופירש״י דאילו הוי אתי ומודה הוי מיפטר נמצא שהם היו מחייבים כו׳ עס״ה. והקשו בתוס׳ דזה לא מצינו דא״כ כל חייבי מיתות ב״ד יוכלו להודות ולפטור עצמן לכך פירשו בע״א ועיין בדבריהם ולע״ד נראה ליישב שיטת רש״י ע״פ סוגיא ערוכה בפ׳ מרובה דפליגי אמוראי התם במודה בקנס ואח״כ באו עדים דאיכא למ״ד חייב ואיכא למ״ד פטור ואמרינן עלה בגמרא לימא כתנאי היו שנים מעידין שגנב וכו׳ מעידין שטבח ומכר כו׳ דפליגי סומכוס ורבנן ומסיק רב אחא בריה דרב איקא לא דכ״ע חייב אלא בעדות שאי אתה יכול להזימן קמיפלגי כגון דאתי סהדי ואמרי ליה גנבת ואמר להו גנבתי טבחתי ומכרתי מיהו לא בפניכם אלא בפני פלוני ופלוני ואייתי סהדי ואזמינהו דלא באפייהו גנב ואתו פלוני ופלוני ואסהידו ביה דגנב וטבח ומכר ובהא קמיפלגי דרבנן סברי דהוי עדות שאי אתה יכול להזימן ולא שמה עדות ופירש״י דאינו יכול להזימן דהא הודה תחילה ועל פיו באו להעיד כו׳ ע״ש וסומכוס סבר דכה״ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה וכ״ש דהוי עדות נמצא דלפי הך אוקימתא מסתמא דהלכה כחכמים דלא הוי עדות נמצא לפ״ז שפיר מתפרש טעמא דרבא בהכי משום דס״ל כרבנן וא״כ שפיר קאמר רבא דמעידנא דקמסהדי גברא לאו בר קטלא הוא שהרי יכול להודות ולומר האמת שהרג מיהו לאו בפניהם אלא בפני פלוני ופלוני והיינו בפני אותן עידי הזמה גופייהו שבאו עכשיו וא״כ הוי לגמרי עדות שא״א יכול להזימו נמצא דלפ״ז היינו נמי טעמא דרבא במאי דקאמר וכן לענין קנס והיינו מה״ט גופא משא״כ לפי׳ התוספות לא מיתוקמא מלתא דרבא לענין קנס אלא למ״ד מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור ואף שאין מסוגיא זו קשיא כל כך על התוספות דאפשר דמשמע להו דהך אוקימתא דהתם לא הוי אלא דרך דיחוי בעלמא דלקושטא דמילתא כיון דקי״ל מודה בקנס ואח״כ באו עדים פטור ממילא מיתוקמא טעמייהו דחכמים דהתם כפשטיה ולעולם דאינהו נמי מצו סברי דבכה״ג לא מיקרי עדות שאי אתה יכול להזימה כיון דסיוע מסייע להו מ״מ אין בזה סתירה על פירש״י ומה שהקשו התוס׳ מסברא דא״כ כל חייבי מיתות ב״ד יכולין להודות ולפטור דבריהם אין מובנים דכיון שהוא יודע שהיה עדים בדבר מהיכי תיתי יודה ואדרבה ע״י הודאתו יצא הקול ומתוך כן יבואו עדים ויעידו ואף שאפשר דרש״י לא נתכוין לכך מ״מ זכיתי ליישב דבריו ע״פ סוגיא ערוכה הואיל ונפיק מפומיה דרש״י ודו״ק:
ז ועוד אמר רבא: באו שנים ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת, ביום ראשון בשבוע] הרג פלוני את הנפש״, ובאו שנים אחרים ואמרו ״עמנו הייתם בחד בשבתא [באחד בשבת], אלא למחרת בתרי בשבתא [בשני בשבת] הרג פלוני זה את הנפש״. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים ״לפני כן, בערב שבת הרג פלוני את הנפש״ — הרי העדים הראשונים נהרגין, למרות שאותו אדם מתחייב מיתה גם ללא עדותם, ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי, גברא לאו בר קטלא הוא [שבזמן שהעידו, האיש לא היה בן מוות] שהרי עדיין לא נידון בבית הדין למוות, והם אמרו דבר שקר וזממו להורגו.
And Rava says: If two witnesses came and said: On Sunday so-and-so killed a person, and two other witnesses came and said: You were with us on Sunday, but on Monday that same so-and-so killed that same person. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Shabbat eve so-and-so killed that same person, the first set of witnesses is executed, despite the fact that the person against whom they testified was liable to be executed without their testimony. The reason they are liable is that at the time that they testified, conspiring to have him executed by the court, the man was not yet liable for execution by the court.
הכל
(15) מַאי קמ״ל קָא מַשְׁמַע לַן ? תְּנֵינָא: לְפִיכָךְ, נִמְצֵאת אַחַת מֵהֶן זוֹמֶמֶת, הוּא וְהֵן נֶהֱרָגִין, וְהַשְּׁנִיָּה פְּטוּרָה.
The Gemara asks: What is Rava teaching us? We learn in a mishna (6b) with regard to two sets of witnesses who testified that one person killed another: Therefore, if one of the sets of witnesses was found to be a set of conspiring witnesses, he, the accused, and they, the conspiring witnesses, are executed by the court, and the second set of witnesses is exempt. The accused is executed because the testimony of the witnesses who were not rendered conspiring witnesses remains unchallenged. The first set of witnesses is executed because they were rendered conspiring witnesses. Clearly, conspiring witnesses may be executed even though they testified against a guilty person who was sentenced to death, provided that their testimony was delivered before he was sentenced.
מאי טעמא דבעידנא דקא מסהדי – כשבאו יום שלישי בשבת להעיד עליו אכתי גברא לאו בר קטלא שלא הועד עליו בבית דין ואילו הוה אתי ומודה הוה מיפטר נמצא שהם היו מחייבין מיתה את מי שאינו ראוי למות.
מאי קמ״ל – דאע״ג דאיהו מיקטיל אינהו מיקטלי תנינא במתני׳ בפרקין (מכות ו:) גבי שנים רואין. אותם מחלון זה כו׳ הוא והן נהרגים.
ושואלים: מאי קא משמע לן? תנינא [מה הוא משמיע לנו בכך? הלוא שנינו] במקרה בו העידו שתי כתות שונות של עדים על אדם שהרג: לפיכך, נמצאת כת אחת מהן זוממת — הוא הנאשם, והן העדים זוממים, נהרגין על ידי בית דין; הוא נהרג — משום שהיתה כת שהעידה עליו שהרג, והם, כת העדים שהוזמו, נהרגים כדין עדים זוממים, שכן שיקרו בעדותם. והכת השניה, שלא הוזמה, פטורה. משמע שאף במקום שהנאשם חייב מיתה, מכל מקום כיון שהעדים העידו עליו עדות שקר כאשר עדיין לא נתחייב מיתה בבית דין — הרי הם זוממים!
The Gemara asks: What is Rava teaching us? We learn in a mishna (6b) with regard to two sets of witnesses who testified that one person killed another: Therefore, if one of the sets of witnesses was found to be a set of conspiring witnesses, he, the accused, and they, the conspiring witnesses, are executed by the court, and the second set of witnesses is exempt. The accused is executed because the testimony of the witnesses who were not rendered conspiring witnesses remains unchallenged. The first set of witnesses is executed because they were rendered conspiring witnesses. Clearly, conspiring witnesses may be executed even though they testified against a guilty person who was sentenced to death, provided that their testimony was delivered before he was sentenced.
הכל
(16) סֵיפָא ״מַה שֶּׁאֵין כֵּן בִּגְמַר דִּין״ אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ. חבָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְלוֹנִי״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, עִמָּנוּ הֱיִיתֶם!״ ״אֵלָּא, בְּעֶרֶב שַׁבָּת נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְלוֹנִי״. וְלֹא עוֹד, אֵלָּא אפי׳ אֲפִילּוּ אָמְרוּ: ״בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ שֶׁל פְלוֹנִי״, אֵין אֵלּוּ נֶהֱרָגִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא בַּר קַטְלָא הוּא.
The Gemara answers: It was the latter clause of this halakha, teaching that it is not so with regard to the verdict, that contains a novel element, and therefore it was necessary for Rava to teach it, and in the context of teaching the latter halakha he taught the first case as well. The latter clause is: If two witnesses came on Tuesday and said: On Sunday so-and-so was sentenced to death in a certain court, and two other witnesses came and said: On Sunday you were with us elsewhere and you could not have witnessed the verdict in that court, but on Shabbat eve the same so-and-so was sentenced to death, the first set of witnesses are not executed. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Monday the same so-and-so was sentenced to death, the first set of witnesses are not executed, as at the time that they testified against him, on Tuesday, the man was already liable to be executed, and it is as though they conspired to kill a dead man.
אבל אם באו שנים ואמרו בחד בשבא נגמר דינו של פלוני, ובאו שנים ואמרו בחד בשבא עמנו הייתם, אלא בערב {שבת} נגמר דינו, ולא עוד אלא אפילו אמרו בתרי בשבא נגמר דינו, אינן נהרגין, בעידנא דמשהדי גברא בר קטלא הוא – דהא נגמר דינו מקמי הכי בזמן רב,א וכיון דנגמר דינו מקמי הכי בזמן רב כאילו הרוג מאותה העת.
א. דברי ר״ח צריכים ביאור איזה עדיפות יש בזמן רב. ורבנו תם בספר הישר תשובה סי׳ פז דייק בלשון הגמרא גברא בר קטלא ולא גברא קטילא שאין הטעם משום שהוא כאילו הרוג אלא משום חיובו הוא, וכפי הנראה ר״ח בא ליישב שלעולם הטעם הוא מפני שהוא כאילו הרוג וכיון שהוא מחויב מיתה מזמן רב כאילו כבר הרוג הוא, ואינו גברא קטילא מכוח החיוב מיתה לבד.
מה שאין כן – בהזמת עדי גמר דין.
ולא עוד כו׳ – שאע״פ שאלו האחרונים מאחרים את זמן גמר דינו מ״מ מודים הן שביום שבאו הזוממין להעיד עליו בשלישי בשבת כבר היה דינו נגמר מאתמול ובגברא קטילא אסהוד.
דבעידנא דאסהידו עדים לאו בר קטלא הוא – פ״ה משום דאי הוה מודה מיפטר ולא נראה דזה לא מצינו דאם כן כל חייבי מיתות בית דין יכול להודות ולפטור עצמו ונראה לפרש לאו בר קטלא הוא פירוש קודם שנגמר דינו הוא דשמא לא יבואו עדים ואם יבואו עדים לא יהא עדותן קיים ועוד שאסור להורגו עד שיגמר דינו וכשנגמר דינו כבר ודאי בר חיובא הוא הואיל וכבר באו עדים ונתקבל עדותן וההורגו פטור.
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר:
זהו ביאור המשנה וכן הלכה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
גמ׳ סיפא איצטריכא ליה משא״כ בגמר דין באו שנים כו׳ ולא עוד אלא אפי׳ אמר בתרי בשבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו אין כו׳ גברא בר תשלומין הוא ר״י אומר אסטטית היא כו׳ אי אסטטית כו׳ כצ״ל:
ומשיבים: סיפא [הסוף] של ההלכה — מה שאין כן בגמר דין, איצטריכא ליה [נצרך היה לו] לאומרו, שבו יש חידוש, ולשם כך הובא הדין הראשון. ומהו אותו דין? שאם באו שנים ביום שלישי, ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת] נגמר דינו של פלוני בבית דין מסויים למיתה״, ובאו שנים ואמרו ״בחד בשבתא עמנו הייתם במקום פלוני, ולא יכולתם להיות באותו בית דין, אלא בערב שבת נגמר דינו של אותו פלוני״ — אין העדים הראשונים נהרגים. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים ״בתרי בשבתא [בשני בשבת] נגמר דינו של פלוני״ — אין אלו העדים הראשונים נהרגין. ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי, גברא בר קטלא הוא [שבזמן שהעידו עליו, ביום שלישי, כבר היה האיש בן מוות] שהרי כבר נגמר דינו למיתה, והרי אלו כבאים להרוג אדם מת.
The Gemara answers: It was the latter clause of this halakha, teaching that it is not so with regard to the verdict, that contains a novel element, and therefore it was necessary for Rava to teach it, and in the context of teaching the latter halakha he taught the first case as well. The latter clause is: If two witnesses came on Tuesday and said: On Sunday so-and-so was sentenced to death in a certain court, and two other witnesses came and said: On Sunday you were with us elsewhere and you could not have witnessed the verdict in that court, but on Shabbat eve the same so-and-so was sentenced to death, the first set of witnesses are not executed. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Monday the same so-and-so was sentenced to death, the first set of witnesses are not executed, as at the time that they testified against him, on Tuesday, the man was already liable to be executed, and it is as though they conspired to kill a dead man.
הכל
(17) טוְכֵן לְעִנְיַן תַּשְׁלוּמֵי קְנָס:
The Gemara adds: And likewise, the same halakha that applies with regard to witnesses who testify about one who is sentenced to death applies to the matter of payments of a fine.
וכן לענין תשלומי קנס – שהמודה בו פטור דינו נמי בזה כדיני נפשות ויש חילוק בין עדות גוף המעשה לעדות של גמר דין: הכי גרסינן באו שנים ואמרו בחד בשבתא גנב וטבח ומכר ובאו שנים ואמרו בחד בשבתא עמנו הייתם אלא בתרי בשבתא גנב וטבח ומכר ולא עוד אלא אפי׳ אמרו בערב שבת גנב וטבח ומכר משלמין דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא: ופירושו משום דהוה מצי למיפטר נפשיה בהודאה אישתכח דאינהו הוו מפסדי ליה ודוקא קנס אבל בעדות ממון פטורין שהרי לא היו מפסידין אותו כלום אחר שהוא מחויב ועומד.
וכן לענין קנס – אבל ודאי לענין ממון לא דכשמעידין דבחד בשבת גנב ובאו שנים ואמרו דבערב שבת גנב ובחד בשבת עמנו הייתם ודאי אין משלמין ממון דבההיא שעתא דמסהדי גנבא בר חיובא אע״ג דלגבי נפשות לא תדמנו לבר חיובא דכל כמה דלא נגמר דינו (נמי הוי בר חיובא משום שאינו ספק כל כך עדות) בממון [הוי] קרוב לודאי שיבואו עדים ויעידו אבל בעדות נפשות דבעינן דרישה וחקירה אז ודאי אמרינן דקודם שנגמר דינו לאו הוי בר חיובא.
תוס׳ ד״ה וכן וכו׳ אבל בעדות נפשות. תמיהני למאי הוצרכו לזה ולא בפשוטו דבממון אף דליכא עדים כלל אלא הוא בעצמו אומר לא כי אלא לויתי בע״ש או בב׳ בשבת מ״מ ליכא דין הזמה דהעידו בבר חיובא דאף דבלא עדים לא היה הב״ד יכולים לחייבו מ״מ הוא בעצמו שיודע האמת בר חיובא הוא ומוטל עליו לשלם משא״כ בקנס דלקושטא דמלתא אינו מוטל עליו לשלם דכ״ז שלא חייבוהו ב״ד אינו מחויב כלל. ועי׳ תוס׳ כתובות דף לג ע״ב ד״ה לאו. וכן בד״נ דבמה שיודע האמת שהרג לאו בר קטלא ואין עליו חיוב כלל להמית את עצמו וליכא חיוב רק ע״פ פסק ב״ד. והחילוק נראה נכון וברור בעזה״י:
The Gemara adds: And likewise, the same halakha that applies with regard to witnesses who testify about one who is sentenced to death applies to the matter of payments of a fine.
הכל
(18) בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, עִמָּנוּ הֱיִיתֶם״, ״אֵלָּא בִּתְרֵי בְּשַׁבְּתָא גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר״, מְשַׁלְּמִין. וְלֹא עוֹד, אֵלָּא אֲפִילּוּ אָמְרוּ: ״בְּעֶרֶב שַׁבָּת גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר״, מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא לָאו בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא.
The Gemara explains: If two witnesses came and said: On Sunday this person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, thereby rendering him liable to pay a fine of four or five times the value of the stolen animal (see Exodus 21:37), and then two other witnesses came and said to the first set of witnesses: On Sunday you were with us elsewhere, but on Monday this same person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, the first set of witnesses pay the accused four or five times the value of the stolen animal. This is because at the time that according to their testimony he stole the animals, he had not yet stolen. Moreover, even if the second set of witnesses said: It was earlier, on Shabbat eve, that he stole and then slaughtered or sold the animals, the first set of witnesses pay the accused the amount of the fine he would have had to pay, as at the time that they testified the accused man had not yet been found liable for payment by the court, and he could have admitted his guilt and exempted himself from paying the fine. They conspired to render him liable.
אף לענין תשלומי קנס שהמודה בו פטור אם באו שנים לבית דין בחמשי בשבת והעידו שבאחד בשבת גנב וטבח חייבין שהרי העידו על שעה שעדין לא גנב וטבח ולא עוד אלא אפילו הקדימו זמן גניבתו וטביחתו ואמרו שמערב שבת גנב וטבח משלמין שמ״מ בשעה שהעידו עליו לא היה ראוי לשלם שבידו היה להודות וליפטר אבל אם באו שנים בחמשי ואמרו באחד בשבת גנב וטבח ונגמר דינו לשלם ובאו אחרים ואמרו באחד בשבת עמנו הייתם אבל בערב שבת שלפנינו נגמר דינו לשלם או אפילו איחרו את זמנו ואמרו שבשני בשבת נגמר דינו לשלם אין המוזמין משלמין שהרי מ״מ ביום עדותם כבר היה זה חייב לזה:
כל מה שביארנו בענין עדים אלו בעדות נפשות שאינם זוממין י״א שמ״מ עדות מוכחשת היא ואין פוסלין אחת מהן אלא הרי הן כשתי כתי עדים המכחישות זו את זו שאין פוסלין אותן לעדות לגמרי אלא שזו באה בפני עצמה ומעידה וזו באה בפני עצמה ומעידה:
עדים שהוזמו אחר שהרגו שאין נהרגין כתבו חכמי הדורות שלפנינו שלענין פסול מיהא הזמה חלה עליהם ויש לפקפק הואיל ועדים זוממין חדוש הוא יש לומר שאין לך בו אלא חדושו וכל שלא הרגו הזמה חלה עליהם אבל לאחר שהרגו הואיל ואין כאן הזמה לענין הריגה אין כאן דין הזמה אף לפסלם ואין דינה אלא בהכחשה ר״ל ההורג או הנהרג עמנו היה ואין בדבר אצלינו בכדי להכריע:
וכגון זה: באו שנים ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר שור או שה״, וחייב לשלם קנס, פי ארבעה (או חמישה) ממה שגנב, ובאו שנים ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת] עמנו הייתם, אלא בתרי בשבתא [בשני בשבת] גנב וטבח ומכר״ — משלמין העדים הראשונים לנאשם תשלומי ארבעה או חמישה, שהרי כשהעידו עליו עדיין לא גנב. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים ״קודם לכן, בערב שבת גנב וטבח ומכר״ — משלמין העדים הראשונים ארבעה או חמישה. ומדוע? דבעידנא דקא מסהדי גברא לאו בר תשלומין הוא [שבזמן שהעידו עליו העדים הראשונים, עדיין לא היה האיש הנאשם בר תשלומים], שהרי עדיין לא נתחייב בית דין לשלם קנס זה, ויכול היה להודות בעצמו ולהיפטר, ואם כן זממו לחייב אדם שלא היה חייב.
The Gemara explains: If two witnesses came and said: On Sunday this person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, thereby rendering him liable to pay a fine of four or five times the value of the stolen animal (see Exodus 21:37), and then two other witnesses came and said to the first set of witnesses: On Sunday you were with us elsewhere, but on Monday this same person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, the first set of witnesses pay the accused four or five times the value of the stolen animal. This is because at the time that according to their testimony he stole the animals, he had not yet stolen. Moreover, even if the second set of witnesses said: It was earlier, on Shabbat eve, that he stole and then slaughtered or sold the animals, the first set of witnesses pay the accused the amount of the fine he would have had to pay, as at the time that they testified the accused man had not yet been found liable for payment by the court, and he could have admitted his guilt and exempted himself from paying the fine. They conspired to render him liable.
הכל
(19) בָּאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר, וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וּבָאוּ שְׁנַיִם וְאָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא, עִמָּנוּ הֱיִיתֶם״, ״אֵלָּא עֶרֶב שַׁבָּת גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר וְנִגְמַר דִּינוֹ״, וְלֹא עוֹד, אֵלָּא אפי׳ אֲפִילּוּ אָמְרוּ: ״בְּחַד בְּשַׁבְּתָא גַּנָּב וְטָבַח וּמָכַר, וּבִתְרֵי בְשַׁבְּתָא נִגְמַר דִּינוֹ״, אֵין מְשַׁלְּמִין, דִּבְעִידָּנָא דְּקָא מַסְהֲדִי, גַּבְרָא בַּר תַּשְׁלוּמִין הוּא.:
But if two witnesses came on Tuesday and said: On Sunday this person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb and was sentenced to pay a fine of four or five times the value of the stolen animal, and two other witnesses came and said: On Sunday you were with us, but that person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, and was sentenced on Shabbat eve, the first set of witnesses are exempt from payment. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Sunday he stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, corroborating the testimony of the first set, and on Monday he was sentenced to pay the fine, the first set of witnesses do not pay the accused. This is because at the time that they testified against him, on Tuesday, the man had already been found liable for payment by the court, and therefore they are not conspiring witnesses.
אולם אם באו שנים ביום שלישי ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר ונגמר דינו לשלם ארבעה או חמישה״, ובאו שנים ואמרו ״בחד בשבתא [באחד בשבת] עמנו הייתם, אלא ערב שבת גנב וטבח ומכר ונגמר דינו״ — אין העדים הראשונים משלמים. ולא עוד אלא, אפילו אמרו העדים השניים ״בחד בשבתא [באחד בשבת] גנב וטבח ומכר כדברי הראשון, ואולם בתרי בשבתא [בשני בשבת] נגמר דינו לשלם״ — אין הראשונים משלמין, דבעידנא דקא מסהדי [שהרי בזמן שבו העידו, ביום שלישי] גברא בר [האיש בן] תשלומין הוא, שהרי התחייב כבר בתשלומים בבית דין, ולכן אינם נחשבים לעדים זוממים.
But if two witnesses came on Tuesday and said: On Sunday this person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb and was sentenced to pay a fine of four or five times the value of the stolen animal, and two other witnesses came and said: On Sunday you were with us, but that person stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, and was sentenced on Shabbat eve, the first set of witnesses are exempt from payment. Moreover, even if the second set of witnesses said: On Sunday he stole and then slaughtered or sold an ox or a lamb, corroborating the testimony of the first set, and on Monday he was sentenced to pay the fine, the first set of witnesses do not pay the accused. This is because at the time that they testified against him, on Tuesday, the man had already been found liable for payment by the court, and therefore they are not conspiring witnesses.
הכל
(20) רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אִיסְטָטִית הִיא זוֹ, כּוּ׳.:
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says that if a single set of witnesses rendered numerous sets of witnesses, all of whom testified that one person killed another, conspiring witnesses, this situation is a conspiracy, and only the first set of conspiring witnesses is executed.
ורבי יהודה אומר איסטאטית היא זו – פירש רש״י ז״ל: לשון סרה דמתרגמי׳ סטיא כלומר אין להאמינה כי כת זו עדות המדברת סטיא היא. והריא״ף ז״ל פירש לשון סטים וקוצה כלומר כת צבעת שרוצה לצבע העולם בדם נקי כסטים וקוצה שמצבעת את הכל ודרך משל אמרו כן ושני הפירושים יוצאין לענין אחד וטעמא דידהו מפרש בגמרא והלכתא כרבנן.
ח שנינו במשנה שאם כת אחת של עדים הזימה כתות רבות שהעידו על אדם שהרג, ר׳ יהודה אומר: איסטטית היא זו, הכת של המזימים, ואין הורגים אלא את כת העדים הזוממים הראשונה שהזימו.
§ The mishna teaches that Rabbi Yehuda says that if a single set of witnesses rendered numerous sets of witnesses, all of whom testified that one person killed another, conspiring witnesses, this situation is a conspiracy, and only the first set of conspiring witnesses is executed.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.