[דף קד. - קד:]
ציון ב.ג (קד, א), ציון א.ב (קד, ב).
משנה. וחכמים אומרים: כל זמן שהיא בבית בעלה - גובה כתובתה לעולם, כל זמן שהיא בבית אביה - גובה כתובתה עד עשרים וחמש שנים. מתה - יורשיה מזכירין כתובתה עד עשרים וחמש שנים.
גמרא. אמר רב יהודה אמר רב: העיד רבי ישמעאל ברבי יוסי לפני רבי שאמר משום אביו: לא שנו אלא שאין שטר כתובה יוצא מתחת ידיה, אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - גובה כתובתה לעולם. ורבי אלעזר אמר: אפילו שטר כתובה יוצא מתחת ידיה - אינה גובה אלא עד עשרים וחמש שנים... שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא לרב נחמן בר יעקב: ילמדנו רבינו, כששטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, או כשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה, והלכה כדברי מי? שלח ליה: בשאין שטר כתובה יוצא מתחת ידה מחלוקת, אבל שטר כתובה יוצא מתחת ידה - גובה כתובתה לעולם, והלכה כדברי חכמים. כי אתא רב דימי אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: לא שנו אלא מנה מאתים, אבל תוספת - יש לה, ורבי אבהו אמר רבי יוחנן: אפילו תוספת אין לה ...אמר ליה: טעמא מאי אמור רבנן כל זמן שהיא בבית בעלה גובה כתובתה לעולם? דאמרינן: משום כיסופא הוא דלא תבעה.
ועד כמה תגבה האלמנה העיקר במקום שאין כותבין כתובה? אם היתה בבית בעלה - גובה לעולם, ואם היתה בבית אביה - עד עשרים וחמש שנה. ואם באה לתבוע אחר עשרים וחמש שנה - אין לה כלום, שאילו לא מחלה לא שתקה כל זמן זה, והרי אינה עם היורשים כדי שתאמר ׳נכלמתי מלתבען והן עמי בבית׳.
לפיכך, אם היה היורש עצמו מוליך לה מזונותיה לבית אביה ומטפל בה - יש לה לתבוע כתובתה ואפילו אחר חמש ועשרים שנה, מפני שזה ששתקה ולא תבעה מפני שהיא בושה מן היורש.(רמב״ם אישות טז, כג-כד)(הלכה כד לא צוינה בעין משפט)
אלמנה, כל זמן ששטר כתובה בידה - גובה לעולם, בין אם נותנים לה מזונות בבית אביה או בבית בעלה... ואם אין כתובתה בידה ובאה לגבות בתנאי בית דין במקום שאין כותבים, אם נותנים לה מזונות בבית אביה (או שנשאת לאחר) - אינה גובה אלא עד סוף עשרים וחמש שנה, אבל שתקה עשרים וחמש שנה ולא תבעה - מחלה. ואם תבעה תוך עשרים וחמש שנים מונין לה עשרים וחמש שנים מיום שתבעה, וכן יורשיה צריכים לתבוע תוך עשרים וחמש שנה למיתתה, ואם שתקו יותר מעשרים וחמש שנים הללו - מחלו. וכל שזכרה ואמרה שמה ששותקת לאו משום מחילה - הוי כתבעה.
אפילו אם ניזונית בבית אביה, אם היורשים מכבדים אותה שמוליכים לה מזונותיה בעצמם - אין שתיקתה מחילה, שמפני הבושה שתקה ולא מפני שמחלה.
א. כשהיא בבית אביה ומקבלת מזונות.
לפי מסקנת הסוגיה מתבאר שאם שטר הכתובה בידה הריהי גובה עמו לעולם, אבל כשאין השטר בידה הלכה כחכמים שכאשר היא בבית אביה גובה רק עד עשרים וחמש שנים, שכיון ששתקה זמן רב כל כך בודאי מחלה.
עם זאת מובא בגמרא מעשה בחמותו של רב חייא אריכא, שעל אף שהיתה בבית אביה לא הפסידה את הכתובה, מפני שהיורשים היו זנים אותה שם, ולא תבעה אותם מפני הבושה ולא מפני שמחלה להם.
בענין זה יש מחלוקת בין הראשונים. רבינו חננאל (מובא ברא״ש סי׳ ז) מסיק מדברי הגמרא שכל שמקבלת דמי מזונות אינה מפסידה את הכתובה. כדבריו כותב גם הריא״ז (הלכה ב, ב), וכן עולה מדברי הראב״ן (מובא בהגהות אשרי). גם הרי״ד סובר כשיטת רבינו חננאל, והוא מסביר שכל שמקבלת דמי מזונות אין אומרים ששותקת מפני שמוחלת אלא מפני שאינה רוצה להפסיד את מזונותיה.
בעל שירי קרבן ובעל מראה הפנים מביאים סיוע לשיטה זו מדברי הירושלמי (הלכה ה) שבאשה שיש לה מזונות אומרים שמפני מזונותיה לא תבעה ולא משום שמחלה.
לעומת זאת הרא״ש סובר שהטעם הזה שייך רק באופן שדומה למעשה שבגמרא, דהיינו כשהיורשים מביאים לה את המזונות בעצמם דבר יום ביומו, ואין די במה שנותנים לה את דמי המזונות.
כשיטה זו סוברים המאירי ותלמידי רבינו יונה (בשיטה מקובצת), המוסיפים לבאר שאין בעצם התשלום של המזונות כדי להביא לכך שתתבייש לתבוע את כתובתה, וממילא יוצא שאם לא תבעה בודאי מחלה.
רש״י (
לעיל נה, א ד״ה כל זמן) מביא את לשון המשנה ומסביר שכאשר היא בבית אביה והיתומים אינם זנים אותה הרי היא מפסידה את כתובתה לאחר עשרים וחמש שנים. הרי״ד מדייק מדבריו שאם זנים אותה גובה את כתובתה לעולם, אפילו היו זנים בדרך של תשלום דמי מזונות, ומכאן שרש״י הולך בשיטת רבינו חננאל.
עם זאת בפירושו לסוגייתנו רש״י כותב שזנים אותה בבית אביה, ואכן הקרבן נתנאל (אות ש) מדייק מכך לאידך גיסא, שרש״י סובר כשיטת הרא״ש.
אולם הרי״ד לשיטתו מסביר שרש״י כאן מפרש כן רק בשיטת רבי מאיר שאין הלכה כמותו, אבל לפי חכמים יש לומר כדבריו לעיל, שמפסידה את כתובתה כשהיא בבית אביה רק בתנאי שאינה מקבלת דמי מזונות.
הרמב״ם כותב בפירוש כשיטה הסוברת שאינה מפסידה את כתובתה כשהיא בבית אביה רק אם היה היורש עצמו מוליך לה את המזונות ומטפל בה, שדוקא אז יש לומר שאינה תובעת מפני שהיא בושה ממנו.
כך היא גם שיטת השלחן ערוך הכותב ששתיקתה אינה נחשבת מחילה רק כאשר היורשים מכבדים אותה ומוליכים לה את מזונותיה בעצמם.
ב. כשהיא בבית בעלה ואינה ניזונת.
החלקת מחוקק
(סק״ה) והבית שמואל
(סק״ה) מדייקים מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך שכאשר היא בבית בעלה גובה את כתובתה לעולם, אף אם אינה מקבלת מזונות, שעדיין יש לה בושה לתבוע אותם. אולם מלשון הטור מדייק החלקת מחוקק שהתנאי לכך שגובה לעולם הוא שמקבלת מזונות, אבל אם אינה מקבלת ואינה תובעת יש מקום לומר שמחלה על אף שנמצאת בבית בעלה.
ג. מה בין התוספת לבין עיקר הכתובה.
בגמרא מובא שיש חילוק בין התוספת לעיקר, אולם יש בענין זה חילופי גרסאות.
לפי גרסת רש״י נאמר שתוספת יש לה, והפירוש הוא שלדעת רבי יהושע בן לוי לאחר עשרים וחמש שנים היא מוחלת רק על עיקר הכתובה ולא על התוספת, ועל כך חולק רבי יוחנן וסובר שגם על התוספת היא מוחלת.
לעומת זאת לפי גרסת הרי״ף (דף סב, א) נאמר שתוספת אין לה, והפירוש הוא שלדעת רבי יהושע בן לוי גם כשאמרו שמקבלת את כתובתה לעולם הכוונה רק לעיקר הכתובה ולא לתוספת, שעליה היא מוחלת כעבור עשרים וחמש שנים, ועל כך חולק רבי יוחנן וסובר שמקבלת גם את התוספת.
הר״ן מפרש שלפי גרסת הרי״ף מדובר בכגון ששטר הכתובה יוצא מתחת ידה, שאף על פי שגובה לעולם גם כשהיא בבית אביה, בכל זאת סובר רבי יהושע בן לוי שמפסידה את התוספת מפני שמוחלת.
גם המאירי מביא את הפירוש הזה לפי גרסת הרי״ף, אולם מוסיף שאפשר להעמיד את הדברים גם בכגון שאין לה שטר כתובה והיא בבית בעלה. פירוש זה מובא גם ברש״י במהדורא קמא וברמ״ה (מובאים בשטמ״ק), המוסיפים להסביר שאינה מוחלת רק על עיקר הכתובה שהיא מתנאי בית דין ונחשבת כמי שיש שטר בידה, אבל על התוספת שאינה מתנאי בית דין ודאי מוחלת.
הר״ן כותב שגרסת רש״י נראית יותר ולפיה רבי יהושע בן לוי סובר שגובה את התוספת יותר מאשר את העיקר, זאת משום שהתוספת דומה יותר לחוב רגיל שאינה מוחלת עליו. מלבד זאת הוא כותב שמהירושלמי (שם) מוכח כפירוש רש״י.
מדברי הר״ן יוצא שאין הבדל למעשה בין הגרסאות והפירושים הואיל והלכה כרבי יוחנן שהדין של התוספת שווה תמיד לדין של עיקר הכתובה, וכן כותב הרמ״ה (שם) במפורש.
הרמב״ם כותב את ההלכה על עיקר הכתובה, ואינו מפרש את הדין בתוספת. אולם הטור מדייק מלשונו שסובר שאינה מוחלת על התוספת, והיינו כפירוש רש״י לפי שיטת רבי יהושע בן לוי.
המגיד משנה והבית יוסף מפרשים לעומתו שהרמב״ם פוסק כרבי יוחנן שאין הבדל בין התוספת לבין העיקר, אך הרמב״ם אינו מזכיר זאת במפורש הואיל וכותב בהלכה כב שהתוספת נגבת רק בראיה ברורה. לפי זה, כיון שמדובר כאן במקום שאין כותבים כתובה, ממילא יוצא שאינה גובה את התוספת. אכן כשהיורשים מודים שלא גבתה עדיין, שאז גובה את התוספת בלי שטר, אם שתקה בבית אביה יש לומר שמחלה על התוספת כמו שמוחלת על העיקר.
ד. הדין של סוגייתנו בנדוניה.
בשיטה מקובצת מובא בשם תלמידי רבינו יונה שלפי רש״י הנדוניה נחשבת כמו עיקר הכתובה, שלאחר עשרים וחמש שנים היא מוחלת עליו.
נראה שהם לומדים זאת מכך שרש״י מפרש שהדין של התוספת שונה מפני שהיא כמתנה, ואת זה אי אפשר לומר על הנדוניה שהיא הנכסים שהכניסה לבעלה, שבוודאי אינה מקבלתם בחזרה בתור מתנה.
לעומת זאת, המאירי מביא דעה ולפיה המחלוקת שבגמרא נוגעת רק לנדוניה ולא לתוספת, והוא תולה זאת בשאלה אם הגדר של תנאי כתובה ככתובה הנזכר בסוגייתנו חל גם על הנדוניה או רק על התוספת. אולם למעשה גם לפירוש זה יוצא שמוחלת על הנדוניה, שהרי הלכה כרבי יוחנן.
שיטה אחרת בכל הנוגע לנדוניה מובאת על ידי הרי״ד, הריא״ז (הלכה ב, א), הרא״ש (שם) והר״ן (שם), ולפיה הנדוניה כמוה כחוב גמור שאין האלמנה מוחלת עליו בשום אופן, וכן כותבים הרמ״ך והמגיד משנה בשם הרשב״א.
בדברי הרמב״ם אין התייחסות לנדוניה, אבל המגיד משנה כותב שהרמב״ם סובר שהיא כחוב שאינה מוחלת עליו, וכן פוסק השלחן ערוך במפורש.