א. וכ״כ ראבי״ה באביאסף בשם רבינו הו״ד במרדכי ר׳ שס [ובמקום ׳ריב״ן׳ צ״ל ראב״ן כמ״ש בכתה״י דהמרדכי ובהג״א] ובהגמ״י פ״ט מהל׳ גירושין הג׳ א. ועי״ש שכת׳ בשם ס׳ המקצועות דבידי שמים הוי אונס. [ומה שתמה הר״ב ממ״ח (המובא בהע׳ להלן) עמש״כ בהג״א שראב״ן ס״ל דאפילו בידי שמים אין אונס בגיטין, והא רבינו ס״ל דכלל לא אמרינן אפקעינהו, וע״כ כת׳ דצ״ל ריב״ן, לא ידענא מאי קשיא ליה, אכן רבינו כת׳ דאפילו חלה, אבל זה קודם שהסיק דכלל ל״א אפקעינהו.]

ב. אולי: ואם היה היתי נותן לה.

ג. דף ב ע״ב ודף ג ע״א. כ״כ רה״ג בס׳ המקח ש״ז וכ״ה ברא״ש במכילתין פ״ו סי׳ יב וב״ק פ״א סי׳ ו שכן תופס הרי״ף. וכ״ה עוד בגאונים ובראשונים. ויש שלא קיי״ל הכי. עי׳ בספרי הכללים.

ד. וכ״כ רבינו לעיל ח״א עמ׳ תקו. וכ״כ רה״ג בס׳ המקח ש״ז. וכ״ה ברא״ש במכילתין פ״ו סי׳ יב וב״ק פ״א סי׳ ו שכן תופס הרי״ף. וכ״ה עוד בגאונים ובראשונים. ויש שלא נקטו כן. עי׳ בספרי הכללים.

ה. וראיה זו בפר״ח [הובא בתוס׳ כתובות ג ע״א] ובעו״ר.

ו. כך הגירסא גם בראבי״ה סי׳ תתקא עמ׳ מ: משום עיגונא דזמנין דאניס ואמרי [צ״ל ואמרה] לא אניס. וצ״ע לפרש גירסא זו. לפנינו זימנין דלא אניס וסברה דאניס ומיעגנא.

ז. אבל שא״ר כתבו דבאונס דלא שכיח יש אונס, דליכא למיגזר משום צנועות דסברא דאניס כיון דלא שכיח כלל (לשון תוס׳ גיטין עג ע״א). וכ״ה בטושו״ע רס״י קמד. ונראה שרבינו יחידאה בזה. והגרא״ז מרגליות בתשובתו שנדפסה בס׳ אגודת אזוב סי׳ לד צרף ד׳ רבינו כסניף להיתרא דאיתתא.

ח. בכתובות.

ט. ועיין להלן עמ׳ תרנז במעשה דקולוניא שהאריך רבינו בהלכה זו, ותורף דבריו שם שכל מה שאנו יכולים להפקיע הוא מכח שליחותייהו קעבדינן, והיינו רק באותו מקרה שהסמוכים [בני ארץ ישראל] הורו בו להפקיע. ועי׳ בס׳ מקור מים חיים להגרי״מ פאדווא סי׳ ח שכתב ששמע מפ״ק הר״ב משכנות יעקב שחשש לדברי רבינו האמורים כאן, והביא ראיה ברורה לדעת רבינו מרש״י ב״מ צו סע״ב ד״ה נמעלו דכל תקנה אף שהתקנה נתקנה מימים הראשונים מ״מ בי״ד שבכל דור המה בע״ד בתקנה זו, א״כ ממילא לענין הפקעת קידושין ג״כ אמרינן דהשתא אין בנו כח זה כיון דאנו צריכים שאנחנו נתקן תקנה זו. והר״ב מקור מים חיים תמה על דברי רבינו וכתב דהוא נגד תלמוד ערוך במכילתין דל״ו ע״ב דלמא כי תקין הלל לדרי עלמא כגון בי דינא דידיה ור״א ור״א דאלימי לאפקועי ממונא אבל לכו״ע לא. הרי מבואר בהדיא דגם תקנה שהתקינו הדורות הקודמים לדרי עלמא אף שהטעם הוא משום הפקר בי״ד וצריכא דינא רבא דאלומי לאפקועי ממונא מ״מ כיון דהתקנה היא לדרי עלמא גם אנחנו יכולים לעשות כן אף דאנחנו איננו יכולים להפקיע ממונא דצריכה בי״ד אלים מ״מ אנן שליחותייהו דקמאי עבדינן והם כבר הפקיעו ממונא וכו׳ [וא״כ הכ״נ בקדושין] נהי דאנחנו איננו יכולים להפקיע הקדושין וכו׳ והם כבר הפקיעו הקדושין גם אנחנו יכולים לעשות זה דשליחותא דקמאי עבדינן עכ״ל. ולא זכר שר לפ״ש מש״כ רבינו במעשה דקולוניא הנ״ל בתחילת ההערה, דשלחיתייהו עבדינן רק באותו מקרה שהורו הם. ועיין להלן עמ׳ תרכח שכתב רבינו שכל דין זה דכל דמקדש וכו׳ ואפקעינהו אליבא דרשב״ג הוא ואינו להלכה. וצ״ב אם כן למה האריך כאן לפרש דבזמן הזה אין לנו כח. ועיין עוד לרבינו בריש מסכת קדושין שכתב: ומה שתיקנו האחרונים לומר כדת משה וישראל, משום דאמרי׳ בעלמא כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו רבנן לקידושין שאם יצא מדת משה וישראל במעשה הקידושין שיפקעו הקידושין ולא יחולו כי ההוא מעשה דנרש ביבמות בפרק בית שמאי דאותביה אבי כורסיה ואתא איניש אחרינא חטפה מיניה וקידשה והפקיעו חכמים קידושי שני. עכ״ל. ואם נבא להשוות דבריו אלו עם מש״כ כאן, יתכן לומר שכונתו דאע״פ שאמרנו דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקעינהו וכו׳ אינו להלכה, ובודאי בזה״ז שאין כח לבי״ד להפקיע, כ״ז בסתמא, אבל אם פירש כן בשעת קידושין הרי תלה בדעת החכמים [וכלשון הריטב״א כתו׳ ג ע״א: הרי הוא כאילו התנה ע״מ שירצו חכמים], וכל שלא ניחא להו לאותם חכמים קידושיו בטלים ואין אותם חכמים צריכים כח לזה. [שהחכמים אינם מפקיעים והלשון אפקעינהו הוא לשון מושאל]. ונצטרך לומר לפי״ז שמעשה דקולוניא היה באופן שלא אמר כדת מו״י [שהרי קידשוה בחטיפה, וגם אולי עדיין לא נתפשטה ׳תקנת האחרונים׳ לקדש בלשון זו. וע״ע על זמן התקנה בהערה כה בריש מס׳ קידושין]. וארוחנא בזה דכל שאמר בשעת קידושין כדת משה וישראל, א״כ גם בטענת אונס בגיטין הרי היא מותרת, דלא ניחא להו לחכמים בקידושיו אם יאנס אח״כ. וזה שלא כדברי הר״ב משכנ״י, שהרי גם בעובדא דידיה בודאי אמר המקדש כדת משה וישראל ככל ישראל. אבל אולי כונת רבינו דוקא כשיש פגם במעשה הקידושין ולא במאורע שלאח״כ. וכדדיק לישניה ׳במעשה הקידושין׳. [וע״ע להגרא״ז מרגליות בתשובתו שנדפסה בס׳ אגודת אזוב אהע״ז סס״י לד שכתב: נראה שכל הפוסקים חולקים עליו בזה דאין הפקעת הקדושין בזמן המעשה רק דרך תקנת חכמים שתיקנו שאם יארע כן יפקיע הקידושין ואין חילוק בין זמן זמניהם לזמן של עכשיו כלל. ועי׳ גם באב״ש שהאריך בזה. ועי׳ בשו״ת שרידי אש ח״א סי׳ קז].

י. עג ע״א [בכת״י נוסף קורדייקום. במ״ם סופית. ול״מ לו חבר חוץ מבה״ג מהד׳ מכ״י עמ׳ תיז].