גמ׳. רבי יהודה אומר אף האומרת הניחו לו שלא יהרגנה. במאי קמיפלגי אמר רבא במקפדת על פיגמה, ומניחתו שלא יהרגנה. רבנן סברי אפיגמה קפיד רחמנא, והרי מקפדת על פיגמה. ורבי יהודה האי דקאמר רחמנא קטליה משום דמסרה נפשה לקטלא, הא לא מסרה נפשה לקטלא. אמר ליה רב פפא לאביי אלמנה לכהן גדול נמי, קא פגים לה אמר ליה אפיגמה רבה קפיד רחמנא, אפיגמה זוטא לא קפיד רחמנא.
ומבואר דנחלקו ר״י ורבנן האם מותר להרוג את הרודף אחר הערוה היכא שמניחתו שלא יהרגנה, דרבנן סברי שמותר ור״י אוסר. ולכאורה יתכן לפרש את פלוגתתם בב׳ אופנים: א) י״ל דנחלקו האם חל דין רודף שמצילין אותו בנפשו רק ברודף אחר חבירו להרגו ולא ברודף אחר הערוה, דר׳ יהודה סובר דרק באופן שרודף אחר חבירו להרגו חל דין רודף, ולכן ס״ל דכשרודף אחר נערה ומניחתו שיבעול כדי שלא יהרגנה ליכא דין רודף ואסור להורגוא, משא״כ רבנן ס״ל דחל דין רודף אף ברודף אחר הערוה לאונסה לעבור על איסור עריות ואין חשש שיהרגנה אם לא תבעל לו. ב) א״נ י״ל דלכו״ע חל דין רודף אף ברודף אחר הערוה, וחל דין רודף מפאת איסור עריותב. ולפי״ז יתכן לומר דר״י ורבנן נחלקו בגדר דין אונס, דר׳ יהודה סובר דאונס היינו רק באופן שנאנס לעבור עבירה בגופו בשב ואל תעשה שאינו יכול למנוע את הדבר מליעשות, ובדומה לאונס ד״לנערה לא תעשה דבר״, משא״כ אם עבר עבירה בקום ועשה את העבירה מדעתו מחמת יראת המות, שמכריחים אותו לעבור דאל״כ יהרגוהו אינו חשיב אונס. ונחלקו בזה הרמב״ם והרמ״ך (פ״ה מהל׳ יסודי התורה ה״ד) דכתב הרמב״ם וז״ל וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ועבר ולא נהרג הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל הרי זה חילל את השם ברבים וכו׳ ואעפ״כ מפני שעבר באונס אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין אפילו הרג באונס, שאין מלקין וממיתין אלא לעובר ברצונו ובעדים והתראה שנאמר בנותן מזרעו למולך ונתתי אני את פני באיש ההוא מפי השמועה למדו ההוא לא אנוס ולא שוגג ולא מוטעה, ומה אם עבודת כוכבים שהיא חמורה מן הכל העובד אותה באונס אינו חייב כרת ואין צריך לומר מיתת בית דין, קל וחומר לשאר מצות האמורות בתורה, ובעריות הוא אומר ולנערה לא תעשה דבר וכו׳ עכ״ל. ועיין בכס״מ דהרמ״ך חולק על הרמב״ם וס״ל דמאחר דליכא היתר דאונס בג׳ עבירות אם עבר מחמת שהיה ירא פן יהרגוהו לא נחשב לאונס וחייב. ומבואר דהרמב״ם סובר שאם עבר עבירה דגילוי עריות בקום ועשה מחמת יראת המות הוי אונס, משא״כ הרמ״ך סובר דלא הוי אנוס. ולכאורה י״ל דזה נמי יסוד המחלוקת בין ר׳ ״י ורבנן, דר״י סובר דאם מקפדת על פיגמה אך מניחה לו שלא יהרגנה היא אינה נחשבת לאונס (כסברת הרמ״ך), ולא חל עליו דין רודף אחר הערוה להצילה, דרק באופן שהכריחוה לעבור על העבירה דעריות בשב ואל תעשה הויא אנוסה (וכסברת הרמ״ך), והדין שהורגין את הרודף אחר הערוה הוא רק באופן שהיא אנוסה בעבירת העריות. משא״כ רבנן סברי דאף בכה״ג חשיב אונס (וכסברת הרמב״ם), ומשו״ה שפיר חל דין דניתן להצילה בנפשו. ויש להעיר על שיטת הרמ״ך דקיי״ל כרבנן וא״כ לכאורה מוכח דאף בעובר בקום ועשה מחמת פחד מות הוי אונס ודלא כשיטת הרמ״ך. וי״ל דהרמ״ך יפרש את יסוד המחלוקת בין ר׳ יהודה ורבנן כאופן הראשון דנחלקו האם חל דין רודף רק ברודף אחר חבירו להורגו או אף ברודף אחר הערוה.
א. וכן מבואר מפירוש היד רמה (דף עג: ד״ה פיסקא ר׳ יהודה אומר וכו׳) שכתב וז״ל ויש לפרש דר׳ יהודה סבר מאי דאמר רחמנא ליקטליה משום דמסרה איהי נפשה לקטלא הילכך אמר רחמנא ליקטליה לדיליה כי היכי דלא ליקטלה איהו לדילה עכ״ל. דמשום דאיכא חשש שתמסור עצמה למיתה והרי הוא נחשב כרודף אחריה להורגה משו״ה נהרג כדי שלא יהרגנה, ואילו אם אומרת הניחו לו כדי שלא יהרגנה אין הורגין אותו, דלא הוי כרודף אחר חבירו להורגו. ולפי״ד נראה דר״י ורבנן נחלקו האם חל דין רודף שמצילין אותו בנפשו רק ברודף אחר חבירו להרגו ולא ברודף אחר הערוה, דר׳ יהודה סובר דרק באופן שרודף אחר חבירו להרגו חל דין רודף, משא״כ רבנן ס״ל דחל דין רודף אף ברודף אחר הערוה מפאת איסור עריות ואפילו כשאין חשש שיהרגנה אם לא תבעל לו מצילין אותה בנפשו. ועיין במשנה למלך (פכ״ד מהל׳ שבת ה״ז) וז״ל וכן הרודף אחר אחת מכל העריות וכו׳ ניתן להצילו בנפשו מן העבירה. אם היה זה בשבת מהו שנחלל שבת בשביל הצלתו מן העבירה. והנה ברודף אחר חברו להורגו פשיטא לי דמחללין שבת כדי להצילו דאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש ודמו של רודף כבר התירתו תורה ובשביל שהוא שבת פשיטא שלא נניחנו להורגו. אך מאי דמספקא לי הוא ברודף אחר אחת מכל העריות דאף שהתורה התירה דמו אפשר שלא נחלל שבת וכו׳ ודע דאליבא דר׳ יהודה דאית ליה דהאומר הניחו לו שלא יהרגני דאין הורגין אותו ואמרינן התם דר״י ס״ל דהא דקאמר רחמנא קטליה משום דמסר נפשיה לקטלא ואמרה תורה הצל דמה בדמו. נראה דפשיטא דאף בשבת הורגין אותו משום דחשיב רודף. אבל לרבנן דאית להו דאפגימתה קפיד רחמנא יש להסתפק אם הורגין אותו בשבת, וצ״ע, עכ״ל. ומבואר דהמשל״מ נקט דר״י ורבנן נחלקו האם הדין דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו הוא משום דהוי רודף אחר חבירו להורגו או דהוי דין בפנ״ע מפאת איסור עריות. וע״ע באור שמח פ״א מהל׳ רוצח ושמירת נפש הי״ג.
ב. עיין ביד רמ״ה (דף עג: ד״ה פיסקא ר׳ יהודה אומר וכו׳) וז״ל רבנן סברי אפגמה קפיד רחמנא והרי מקפדת על פגמה, ור׳ יהודה סבר האי דקאמר רחמנא ליקטלי׳ היכא דקא ערקא מקמיה וקא מסרה נפשה לקטלא כדי שלא תיבעל לו אמרה תורה הואיל והיא מוסרת עצמה למות כדי שלא תפגם מצילין אותה אפי׳ בנפשו של רודף אבל הכא דלא קפדה אפגמה כולי האי דהא לא מסרה נפשה לקטלא לא חס רחמנא אפגמה עכ״ל. ומבואר דלכו״ע התורה הקפידה על פיגמה, משו״ה חל דין דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו, אלא דר׳ יהודה סובר דרק היכא דהיא מוסרת את נפשה ומוכנת למות כדי שלא תבעל דאזי מוכח דהוי פגם גדול דאזי מצילין אותה בנפשו של הרודף למנוע את פגם העבירה דעריות, משא״כ אם אינה מוסרת את נפשה שלא תבעל אז מוכח דאינה מקפדת על פיגמה כ״כ ולא התירה התורה להרוג את הרודף. ואילו רבנן ס״ל דבכל אופן הורגין את הרודף אחר הערוה להצילה מפיגמה דעריות. ולכאורה לפי״ז ספקו של המשל״מ (בפכ״ד מהל׳ שבת ה״ז) האם מחללין שבת להרוג את הרודף אחר הערוה הוי ספק בין אליבא דר״י ובין אליבא דרבנן. ועוד נפ״מ עפי״ד האור שמח פ״א מהל׳ רוצח הי״ג שנסתפק האם הורגין קטן הרודף אחר הערוה או רק גדול, דמסתברא דלא אמרו שהורגין קטן הרודף אלא רק בקטן שרודף להרוג את חבירו, דמשום פקוח נפש הורגין גם קטן דלאו בר דעת הוי, אבל קטן הרודף אחר עריות נראה לכאורה דתליא בפלוגתא, דר״י דסבר דמשום ספק נפשות אתי עלה (שם ע״ג ע״ב) אפשר דהורגין, אבל לרבנן דהוא משום פגמא דילה, מסתברא דכיון דלאו בר דעה הוא לא קטלינן ליה על מה דרוצה לעשות בלא דעת משום פגמא דילה, ומסתבר טפי לישנא דקרא
(דברים כ״ב, כ״ו) כי כאשר יקום איש על רעהו, דדוקא איש, דקטן דלאו איש אינו נהרג ברודף אחר נערה המאורסה עכת״ד. אמנם לפי פירוש הנ״ל דהיד הרמה דלכו״ע הורגין את הרודף אחר הערוה מפאת פגם דעריות ליכא הנפ״מ שכתב האור שמח. ועיין במרגליות הים שהקשה על היד רמה שפירש דנחלקו האם חל דין מסוים של רודף אחר הערוה או דרק הורגין את הרודף אחר הערוה משום דהו״ל רודף אחר חבירו להרגו, דהיא תמסור נפשה לקטלה, דלכאורה היא אינה מחוייבת למסור את נפשה כדאמרינן
בכתובות ג: ״ולדרוש להו דאונס שרי״, ולכאורה ליכא למימר הכא משום פרוצות וכהנות כדתירץ התם, ולשיטת הרמב״ם (פ״ה מהל׳ יסוה״ת ה״ד) דכל מי שאינו מחוייב למסור את נפשו ונהרג הרי זה מתחייב בנפשו, א״כ איך יתכן דמשום שהיא עושה שלא כדין יהיה מותר להרוג את זה. וצ״ע. ועוד צ״ע בפירוש הנ״ל של היד רמה דר״י ורבנן נחלקו האם חל דין מסוים דרודף אחר הערוה, דהרי תנן במשנה (עג.) הרודף אחר חבירו להרגו ואחר הזכר ואחר נערה המאורסה ומשמע דהם ב׳ דינים שונים דרודף. ויתכן דלכן צידד רבינו זצ״ל דיש לפרש את פלוגתת ר״י ורבנן באופן אחר, דלכו״ע חל דין מסוים דרודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו, ונחלקו מתי חל דין רודף אחר הערוה דניתן להרגו האם רק היכא דהוי אנוסה בידיים או אף כשהיא אנוסה מחמת פחד מות.
מִשּׁוּם דְּהַאי לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא וְהָא קָא פָגֵים לַהּ אֲבָל שְׁאָר עֲרָיוֹת דְּאוֹרְחַיְיהוּ וְלָא נְפִישׁ פִּיגְמַיְיהוּ אֵימָא לָא כְּתַב רַחֲמָנָא חֵטְא.