א. *) שיעור זה מתוך רשימות שרשם תלמידו, ד״ר אברהם ארזי ז״ל, בבית המדרש לרבנים בברלין.

ב. דכך היא גם שיטתו של רבי עקיבא בפסחים ל״ו,א דיוצאין במצה של מעשר שני. ואמנם הטעם שר׳ עקיבא נותן שם – דמצות מצות ריבה (עי׳ ויקרא כ״ג, ו׳: ״ובחמשה עשר יום לחודש הזה חג המצות לד׳ שבעת ימים מצות תאכלו״). אך אפשר דזה גופא מלמדנו הפסוק, דלא בעינן שיהיה שלו דווקא, ודיינו שיש בזה היתר אכילה. ועיי״ש דר׳ יוסי הגלילי ס״ל דלא יוצא, משום דלחם עוני כתיב (דברים ט״ז, ג׳) ודרוש ביה לחם אוני (רש״י שם), יצא מעשר שני שאינו נאכל באנינות אלא בשמחה.

ג. אבל לגבי העשה דמצה ואתרוג הוא מקיים גם במעשר שני, כי סוף סוף המעשר הוא שלו לענין שיכול ליהנות ממנו ולאכול, ולזה נקרא ש״לכם״. וצ״ל דגם לגבי חיוב חלה, דיינו דהמעשר הוא ״שלו״ לענין זה.
וראה ב״השלמות״, הבנה יתרה בדברי הגריי״ו.

ד. השלמות והנה, גם אם עפ״י ההגיון המשפטי יש מקום לחלוקה בין שתי הדרגות ב״שלו״, עדיין צריכים אנו להבין כיצד פסק הרמב״ם. אם לשיטת רבי מאיר, הרי לדידו מעשר נחשב לממון גבוה ממש, ואינו יוצא ידי חובה לא במצה ולא באתרוג, ופטור הוא מן החלה, כדאיתא להדיא בפסחים, ואם לשיטת רבי יהודה, מעשר שני אינו נחשב לממון גבוה, עכ״פ בירושלים, ויכול הוא לקדש בו אשה.
ודומה שאין לנו מוצא אחר אלא בשילוב דברי הגריי״ו עם פירושו של מהר״י קורקוס בהל׳ בכורים פ״ו ה״ד. ושם התקשה בסתירה בדברי הרמב״ם, והביא ב׳ תירוצים:
א. האחד, הוא עפ״י הכלל בערובין מ״ו,ב דר׳ מאיר ור׳ יהודה, הלכה כר׳ יהודה. והנה לא פסקו כר׳ מאיר בקדשה במעשר שני אלא משום דסתם לן תנא כוותיה, כדאיתא בקידושין נ״ד,ב עיי״ש, וכיון שכן לא קיי״ל כוותיה אלא במה שפסקו בגמרא כוותיה בהדיא, אבל גבי חיוב חלה בעיסה של מעשר שני (והוא הדין לגבי מצה ואתרוג של מעשר שני), שלא פסקו בהדיא, הדרינן לכללין ופסקינן כר׳ יהודה, כל שכן ששנו אותה בלשון חכמים.
והנה על תירוץ זה התקשה מהר״י קורקוס, דסוף סוף כיון דהא בהא תליא, איך אפשר לפסוק כר׳ יהודה בהא ולזכות שטרא לבי תרי. ואמנם לפי מש״כ הגריי״ו יתיישב נפלאות, כי יש מקום לחילוק בין קידושין וכדומה, לבין חלה מצה אתרוג. נכון הוא שאליבא דר׳ מאיר הוי ממון גבוה תמיד, אך הרמב״ם צמצם את המושג ״ממון גבוה״, והוי ממון גבוה רק לענין זה שאינו יכול לתתו במתנה וכדומה. ומתוך כך פסק הרמב״ם דאינה מקודשת, דהוא צריך לתת לה דבר בתורת קנין, וזה אינו יכול. אך לגבי חלה מצה אתרוג, דיינו בזה שיש לו זכות ליהנות בעצמו. וראה עוד בהמשך ההערה, ביאור יתר במה התייחדו ג׳ דברים הללו.
ב. השני, הוא עפ״י הגמ׳ בסוכה שמסיקה דבהיתר אכילה כולי עלמא לא פליגא דבעינן, כי פליגי בדין ממון, חד אמר היתר אכילה בעינן דין ממון לא בעינן וחד אמר דין ממון נמי בעינן. ואיכא בינייהו, אתרוג של מעשר שני בירושלים אליבא דר׳ מאיר. ונמצא א״כ דלדעה שדין ממון לא בעינן יוצא הוא ידי חובתו באתרוג של מעשר שני בירושלים, ורק לדעה השניה, שהיא במסקנת הגמ׳, דעתו של רב אסי, אינו יוצא ידי חובתו. והרמב״ם פסק כדעה ראשונה, שהיא דעתו של רבי חייא (הסבר זה הובא בדברי הגריי״ו בשם הכסף משנה, שהוא עצמו הביאו בהל׳ בכורים בשם מהר״י קורקוס).
והנה רב אסי התייחס בפסיקתו לחלה מצה ואתרוג, ולא נפסקה הלכה כמותו, כי לדידן דיינו בזה שיש שם היתר אכילה, למרות שהוי ממון גבוה.
והנה, עדיין הלב מגמגם במה התייחדו ג׳ דברים הללו, שדווקא בהם די בהיתר אכילה ולא בעינן דין ממון.
ולאור הסברו של הגריי״ו יובנו הדברים היטב. מתוך דבריו ניתן להבין שהכל הוא בעצם דין ממון, אלא שיש דין ממון שהוא ממון לשימושו הפרטי, ויש דין ״ממון השלם״ – שיכול לעשות בו כרצונו, ואף להקנותו לחברו וכדומה. ועפי״ז יש לומר דבר מחודש, דההיתר אכילה הנצרך לכו״ע הוא בעצם גם דין בממונות, שלדעת רבי חייא זה שהותר באכילה מהווה דרגה בהל׳ ממונות.
משמעות הדברים, דכל היכי שהשימוש שעושה בדבר אינו ביחסו לחברו, במו״מ אתו, והוא נוגע אך ורק ל״בין אדם לעצמו״, דיינו בגדר זה של ״שלו״. ולכן באתרוג שאין זה נוגע לחברו, אלא לעצמו, וליחסו עם קונו, יוצא הוא במעשר שני. וכן הוא במצה. ואף חיוב חלה נקבע עפ״י יחסו עם עצמו ובוראו. ואמנם נכון הוא שבסופו של דבר אם חייב הוא בחלה הכהן הוא שמקבלו, אך זוהי כבר ״תוצאה עקיפה״, דעיקר החיוב בחלה הוא חיוב למקום, וכן הוא לשון הפסוק: ״והיה באכלכם מלחם הארץ תרימו תרומה לד׳⁠ ⁠⁠״ (במדבר ט״ו, י״ט) [וברור שהדיון הוא רק לגבי חלה של מעשר שני, כי החיוב חל על העיסה. אך לגבי תרומות ומעשרות, החיוב חל כבר על הכרי, והכרי חייב ראשית כל בתרומות ומעשרות].
ומתוך כך יובן נפלאות דכשהרמב״ם הגדיר מעשר שני כממון גבוה, בהל׳ מעשר שני פ״ג הי״ז, הוא הביא כדוגמאות אך ורק דברים הנוגעים ליחסו עם חברו: אינו נקנה במתנה, ואין מקדשין בו את האשה ואין מוכרין אותו וכו׳ (בעיקרם, מקור הדברים, במשנה ריש מעשר שני עיי״ש). וכן הוא בהמשך, פ״ג הכ״ד לגבי מי שגנב מעשר שני – שלדעת הרמב״ם אינו משלם תשלומי כפל, וכן הוא בהל׳ מעשר שני פ״ה הי״א ופ״ז ה״ב, עיי״ש.
ועדיין צריך ביאור למה שפסק שם פ״ז הי״ט: ״המתפיס מעות מעשר לשלמים לא קנו שלמים, שקדושת שלמים אינה חלה על קדושת מעשר שהמעשר ממון גבוה״. והנה, בלשון הגמ׳ מנחות פ״ב,א נאמר כהסבר להלכה זו: ״דלא אלימא קדושת השלמים למיחל אקדושת מעשר״ (כך דעתו של רבי אמי, ואח״כ מובאת הלכה זאת בשם ר׳ אלעזר, בניגוד לדעתו של ר׳ יוחנן, עיי״ש). הרעיון העולה, שקדושה חדשה לא נתפסת על קדושה קיימת. ואולי ניתן להוסיף, שקדושת שלמים היא עצמה רשות גבוה, ורשות גבוה היא רשות אחרת.
ועי׳ עוד בירושלמי מעשר שני פ״א ה״א, וברדב״ז על הרמב״ם הנ״ל, באשר לחילוק בין דרך מכירה לדרך חילול.
ועל הסתירה הנ״ל בדברי הרמב״ם, ראה גם שער המלך הל׳ חמץ ומצה פ״ו ה״ח, ובשו״ת בית הלוי סי׳ כ״ה.