ראשון קנה. שכיב מרע שהיה מחלק נכסיו ואמר מקצת נכסי לראשון ולאחר שהקנה לראובן אמר כל נכסי לשמעון שני לא קנה כדאמרינן מתנת שכיב מרע במקצת דאפילו עמד אינו חוזר השני לא קנה כלל אם עמד שהרי אחריו לא שייר. ואפילו הקנה לו בקנין כיון שאין שיורא בנכסיה אינה מתנה כדאמרינן בפרק מי שמת ואפילו לרב דאמר התם ארכבה אתרי ריכשי הני מילי היכא דכתב וקנה הכא גלי דעתיה ולא כתב. וז״ל שטה: ולרב דאמר במי שמת אף על פי (דמתני׳) דמתנת שכיב מרע שכתוב בה קנין ארכבא אתרי רכשי צריך להעמיד דמתנת השני שאין בה קנין וכתוב דהתם לא דווקא למבין. עד כאן.

אם כן לדין שאם עמד יכול לחזור מן השני ואפילו מקצת נמי לא קנה שני לפי שכלל מה שנתן לראשון במתנת שני כשאמר כל נכסי. והוה ליה כמו את וחמור שכולל דבר הנקנה עם דבר שאינו קונה דאמרינן בקדושין שאינו קונה ולא פלגינן דיבורא. ונהי דרבא גופיה סבר (דלא) פלגינן דיבורא אלמא דעתו של אדם על מה שנתן שמטעם כך אנו מפסידין לשני כשמת הנותן וכל שכן הכא גבי הפקר שדעתו עדיין על מה שהפקיר כל זמן שלא זכה בהן וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם על מה שכבר הפקיר. אלא אמר רבא לעולם אימא לך בשנתן לשני לא הוה דעתיה על מה שנתן לראשון והפקר כמתנה דלאו דעתיה לזכות עוד במה שהפקיר ומזו הברייתא דמקצתו לראשון לא תיפשוט מידי היכא דמית כיון דלא מיירא אלא בשעמד כדמוקי לה בפרק מי שמת וטעמא דלא קנה שני משום דעמד ותו לא הוי שיור לשכיב מרע שהרי אמר כל נכסי וכדמפרש התם והכא טעמא דרבי יוסי משום מתנת בית חורון. סגנון זה הפירוש בתוספת הר׳ יצחק. ומצאתי פירושים אחרים ולא זכיתי להבינם היטב.

ונראה לפרש הכי ראשון קנה מן הדין שהרי מתנתו במקצת היה ובקנין ושני לא קנה שלא היה שם שיור ולכן כשעמד חוזר ממנו. וקשיא לרבי אבא דאמר אין דעתו של אדם לא על מה שהפקיר ולא על מה שנתן שהרי בעל כרחנו היה בכאן דעתו לחזור על מה שנתן לראשון שאם לא היה דעתו לחזור אלא היה כאדם שכיב מרע שמחלק נכסיו בזה אחר זה לא היה לו לומר וכל נכסי לשמעון אלא כשאר מחלקים שאומר שדה זו לראובן ומקנה לו ואחר אומר והשאר לשמעון. אבל השתא שאמר וכל נכסי לחזור ממה שאמר (אין) לראובן קא מהדר. אי נמי אי אמרת בשלמא שלחזור מראובן קא מהדר כשאמר וכל נכסי לשמעון השתא בא לאשמעינן דין גדול דאף על גב שדעתו לחזור מראובן קנה ראובן ואינו יכול לחזור אפילו עמד. אלא אי אמרת דלא מהדר לחזור מראובן מה בא להשמיענו פשיטא שראובן קנה שהרי הקנה לו ובמקצת. ואי משום שמעון גם זה פשיטא יותר שהרי לא שייר ולהיות מת ברעב לא נתכוון וכל זה שמענו בכמה משניות אלא על כרחך לחזור מראובן קא מהדר וקשיא לרבי אבא. הרא״ם ז״ל.

וכתוב עוד בשטה וז״ל: ופירושא דמילתא דשכיב מרע הכי מקצת נכסיי לראשון וכל הנשאר לשני דהוי כמחלק נכסיו דדין ראשון כשני ולא קנו שניהם שהרי כשאמר כולם לשני לא מצינו למימר שחזר מן הראשון ונתנם לשני דהא אמרת אין דעתו של אדם על מה שהפקיר והוא הדין על מה שנתן אם כן אין לומר שהיה בדעתו על מתנה ראשונה דבשלמא אי אמרינן דדעתו של אדם על מה שנתן להכי קנה ראשון שאין לנו לחשבו כמחלק שהרי כשאמר וכולן לשני חזר בו מן הראשון אם כן כשנתן לראשון יש לנו לומר שלא היה בדעתו לתת לשני כלום שאילו גמר בדעתו תחילה לתת כל הנכסים לשניהם לא היה חוזר כל כך במהרה מן הראשון. טעם אחר יש לומר כיון שחזר מדעתו הראשון שחשב לחלקם לשניהם בטיל ליה דין מחלק כל נכסיו שהרי דעתו הראשון בטל והרי כאילו לא היה בדעתו מתחילתו לחלק כלום שהרי בטלו בחזרתו ומתנת ראשון נמצאת לה למפרע מתנה במקצת וקנה וזה הטעם עיקר. ולטעמיך ראשון יש תשובה דאפילו אמרינן דלהוי כמחלק אית לן למימר דחזר בו וקשיא לרבי אבא מדלא חשבינן ליה כמחלק אלמא שדעתו על מה שנתן. כך נזרקה הלכה זו מפי ר״ת וישרה למבין והכי מסקינן הברייתא כשעמד. (לישא אח׳) ולפירוש האחר מקשינן לרבי אבא דקתני שני לא קנה ומשמע אפילו מת השכיב מרע לאו היינו מטעמא שכלל במתנת השני מה שנתן לראשון כשאמר וכולן ומתנת הראשון אינו יכול לתת לו לשני שהרי במקצת היתה ובקנין וכיון שכלל דבר הנקנה עם דבר שאינו נקנה לא קנה אפילו דבר הנקנה דלא פליגי דיבורא והוי כאלו אמר קני את וחמיר דלא קנה איכא למאן דאמר בתחלת מי שמת דמחשבינן ליה כולל מתנת הראשון במתנת שני ומהאי טעמא מבטלינן ליה למתנת שני אלמא דעתו של אדם על מה שנתן. כך נראה לי קצרה להבין אבל קשיא לי דבמי שמת מוקמין לה בשעמד ואין לומר שחשב המקשה להעמיד במי שמת דלא כמסקנא דהתם לכך חזרתי לפירוש הרב. עד כאן.

מקצתן לראשון וכולן לשני. מי שהיו לו שני עבדים וכתב מקצת נכסיו לראשון וכולן לשני זכה השני להשתעבד בראשון לפי שהעבד בכלל נכסיו וכשכתב כל נכסיו לשני אף העבד הראשון במשמע וזכה השני בו ובכל הנכסים. שמע מינה לא בעינן עד דאתי מרשות נותן לרשות מקבל שהרי נקנה ראשון בכל מקום שהוא. אלא אמר רבא היינו טעמיה דרבי יוסי לא כדקאמר רבי יוחנן דהפקר דומיא דמתנה ותרויהו עד דאתי לרשות זוכה או מקבל כי ודאי מתנה הא חזינא בהדיא דאפילו לא אתי לידיה קנה המקבל והכי נמי הפקר הוי הפקר גמור דין תורה אף על גב דלא בא לרשות זוכה ואם חזר לזכות בזה מפקיר כזוכה מן ההפקר ואינו חייב לתת ממנו מעשר. והיינו טעמא דאסר רבי יוסי במתניתין דאינו הפקר גמור מאחר שאין שם אחר מזולתו שהרי גילה בדעתו שלא הפקיר אלא כדי שיאכל חבירו המודר ממנו ובלי ספק אם היה בא אחר לזכות בו היה מוחה בידו. ודמי הפקר זה למתנת בין חורון שלא גמר בלבו לתת לו מתנה גמורה אלא שיבא אביו ויאכל בסעודה ועדיין לא יצא מתחת רשות המדיר וכשקבל המודר כאלו קבל מיד המדיר. אבל לעולם בין במתנה בין בהפקר אם גילה דעתו בהם להוציאם מתחת רשותו ולא ישאר לו בהם רשות כגון שנתן סתם הוי מתנה גמורה והפקר גמור אף על גב דלא בא המתנה לרשות המקבל והפקר לרשות זוכה ואפילו מדברי סופרים כי לא גזרו כלל. ואף על גב דמשמע לקמן מדברי ריש לקיש כי רבי יוסי סבירא ליה מדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה אלא מדרבנן הוא דהוי הפקר כדי שלא תשתכח תורת הפקר אין לחוש על זה ולסתור פירוש זה כי ריש לקיש כרבי יוחנן רביה סבירא ליה דהא לא פליג עליה ואם איתא דלא סבירא ליה כוותיה הוה ליה לאפלוגי עליה. ויש מי שדחק עצמו מפני קושיא זו ופירש כי רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא בענין מתנה אבל הפקר מדאוריתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה כרבי יוחנן וריש לקיש דלקמן ומכל מקום מדרבנן אמרו דליהוי הפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה כדי שלא תשתכח תורת הפקר. וטעמא דרבי יוסי במתני׳ דאוקמה אדאוריתא ואמר דלא הוי הפקר כלל אפילו מדרבנן משום דדמי למתנת בית חורון מאחר שאין שם אחר שיזכה אלא זה. כן דעת המפרש הזה. והשתא לפי זה רבא כריש לקיש דלקמן סבירא ליה. ובאמת מפשטיה דשמעתא משמע דרבא לא סביר ליה דריש לקיש דאמר דמדאורייתא לא הוי הפקר עד דאתי לרשות (זו בהכי) זוכה כי זה דעת רבי יוחנן תחלה ורבי אבא ורבא על עיקר דבריו כאלו חלוק. על כן אני אומר כי רבא משוה הפקר ומתנה יחד ודין אחד להם כי מתנה קנה אף על גב דלא אתא לרשות מקבל והפקר אף על גב דלא אתי לרשות זוכה הוי הפקר. ומפרש אחר פירש דרבא סבירא ליה דבין במתנה סתם ובין בהפקר סתם גזרינן מתנה סתם משום מתנת בית חורון והפקר דמתניתין גזרו ביה משום דדמי למתנה שיש בה תנאי כמתנת בית חורון כי להכי הפקיר כדי שיקח זה ואלו אחר רצה ליקח ודאי לא שביק ליה וכל הפקר שאינו שוה לכל אינו הפקר. וגם פירוש זה לא נתיישב לי דאם כן לא שייך לומר כאן אלא כי לפי זה רבא לא בא לסתור דברי רבי יוחנן אלא לתרצם ולומר כי רבי יוחנן מתנה שהזכיר לא אמר דין תורה אלא מדברי סופרים כי כמו מתנת תנאי דומיא דבית חורון דלא קנה הכי נמי הפקר לא הוי הפקר עד דאתי לרשות זוכה. ועוד מהיכא תיתי ליה לרבא דרבי יוחנן גזר במתנה סתם משום מתנה. ועוד איך משמע כן מדברי רבא כי הכא לא באנו אלא לומר דבהפקר דמתניתין משום הכי גזר רבי יוסי משום דדמי למתנת בית חורון וגם דברי רבי יוחנן באו כן אלא שהיינו סוברים כי מתנה דקאמר מדאורייתא קאמר ורבא בא לומר דמדאורייתא קני אף על גב דלא אתי לרשות מקבל ורבי יוחנן איפשר לנו לומר כי מדרבנן דקאמר דלא קני עד דאתי לרשות מקבל כגון מתנת בית חורון קאמר ומתנה סתם מ״ל. ומיהו בזה נוכל לומר במתנה דקאמר רבי יוחנן דלא קני עד דאתי לרשות מקבל על כרחך במתנה סתם קאמר דאלו במתנת תנאי כמתנת בית חורון אפילו אתי לרשות מקבל נמי לא קני. ומיהו פירוש הראשון עיקר והוא הנראה בעיני. הרי״ץ ז״ל.

המפקיר שדהו לגבי מעשר מתניא כל שלשה ימים יכול לחזור. ועדיין אם חוזר וזוכה בה חייב במעשר דעד שלשה אינו מפורסם שהוא מופקר ויאמרו שאוכל טבל. ואף על גב דאם זכה אחר הוא שלו אפילו ביום ראשון חייב במעשר לאחר שלשה אינו יכול לחזור כלומר שאפילו חזר וזכה בו פטור מן המעשר כיון שמפורסם לכל ואינו רשאי לעשר פן אתי לעשר מן החיוב על הפטור. אבל בתוך שלשה ימים נתנוהו עדיין חכמים בידו מטעם דפרישית ואפילו להפריש ממקום אחר. כן נראה לי. פירוש. והפקר פטור מן המעשר מדגנך ולא של הפקר ואתי כרבנן וכו׳ ככתוב בהרא״ש. הרא״ם ז״ל.

ודילמא אתי לעשורי. השתא מקשה וכו׳ ככתוב בהרא״ש ז״ל.

עוד נראה לי דלריש לקיש קפריך דאוקמא לרבי יוסי כולה ומדרבנן כדי שלא תשתכח אם כן סבירא ליה דהפקר הוא ופטור ויתרום ממנו על עציץ שאינו נקוב ונמצא תורם מן הפטור על החיוב. שטה.

(מד.) מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו ופטור לגמרי מן המעשר ואפילו מדרבנן ותוך שלשה ימים נמי דקתני שהוא יכול לחזור בו דוקא כשחזר בו בפירוש ולא קצרו סתם אבל קוצר סתם כזוכה מן ההפקר הוא ואפילו תוך שלשה ימים פטור מן המעשר וכדתנן המפקיר את כרמו ולשחר עמד וקצרו חייב בפרט ועוללות ופטור מן המעשר ועמד ובצרו בוצר סתם משמע וכל שכן אם זכה בו אחר קודם חזרתו שהוא פטור מן המעשר דלכולי עלמא משבא לרשות זוכה הפקר גמור הוא. וא״ת אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם אף הכא יפקירו ויחזרו ויקצרו מתורת הפקר כדי לפטור מן המעשר. וי״ל דלא יכלו לתקן יותר מכן שאם בא אחר וזכה בו ודאי פטור מן המעשר ואי איפשר לחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר הילכך לא איפשר. ואי נמי יש לומר שאינו רגילות כל כך שיפקיר ויחזור ויזכה מתורת הפקר דמתירא שמא יבא אחר ויקדמנו לקצור אבל רגילין הם להפקיר ולחזור בהן כדי לפטור מן המעשר כל פירותיו מיד ובזה הוא שהוצרכו לתקן. וסיפא דקתני דאפילו לאחר שלשה יכול לחזור בו רבי יוסי היא דקסבר דעד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר ולא הוי הפקר ואפילו עמד הוא וקצרו סתם חייב במעשר דבר תורה. ויכול לחזור בו דקתני לא דוקא חוזר דהוא הדין קוצר סתם כדאמרן אלא משום דקתני סיפא אין יכול לחזור בו דאפילו חוזר בו בפירוש אינו יכול תנא רישא נמי יכול לחזור. והא דקתני סיפא יכול לחזור בו יש לפרש שהוא פטור מן המעשר לגמרי וכדאמרינן לרבנן דבהא לא פליגי. ועוד דאם נפרש יכול לחזור בו וחייב במעשר דבר תורה ואינו יכול לחזור בו ולעשר מיניה וביה אם כן כי קא מקשי לריש לקיש מן המפקיר כרמו ולשחר השכים ובצרו ליקשי מיניה בין לריש לקיש בין למאן דמוקי לה לסיפא כרבי יוסי. ואיכא למידק כיון דסבירא ליה לרבי יוסי דהפקר עד דאתי לרשות זוכה לא נפקא מרשות מפקיר כי זכה בו הוא אמאי אינו יכול לחזור בו ופטור מן המעשר דהא דבר תורה ממון בעלים הוא וחייב לגמרי (מן המעשר) במעשר. וי״ל דמשום הפקר בית דין נגעו בה ועשאוהו כאלו בא לידו לאחר שבא ליד זוכה. ואינו מחוור דאם כן מאי קא פריך מן המפקיר כרמו דטעמא דפטור משום הפקר בית דין. עולא אמר סיפא נמי רבנן היא ולאו דוקא רבנן ולא רבי יוסי דלדידיה לא אצטריכינן לאוקמי טעמא דרבי יוסי משום דהפקר כמתנה אלא משום גזירת בית חורון כאוקמתיה דרבא. ורבא נמי הא מתניתא כעולא מוקי לה ומשום הכי התקינו שיהא יכול לחזור בו אפילו לאחר שלשה ימים משום דלא שכיח דמפקיר לזמן ומוכחא מילתא דהפקר גרוע הוא ואינו מפקיר אלא כדי לפטור מן המעשר וכיון שהפקרו גרוע ועוד שהוא חוזר בו חייבוהו לעשר ואפילו בחוזר בו לאחר כמה. ריש לקיש אמר רישא נמי רבי יוסי. והא דקתני תוך שלשה ימים יכול לחזור פירוש לומר שחייב במעשר לגמרי ואפילו לעשר ממנו על פירות אחרים ולאחר שלשה אינו יכול לחזור בו כי היכי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אינו פטור לגמרי אלא עשאוהו כהפקר שלא לעשר ממנו על החיוב אבל כיון דמדאורייתא אינו הפקר לא פטרוהו לגמרי וחייבוהו שיעשר מיניה וביה וכדמסיים ריש לקיש במילתיה. והיינו דאקשינן עליה מן המפקיר את כרמו ולשחר עמד ובצרו שאלו הוא פטור אפילו לריש לקיש מן המעשר לגמרי מאי קא מקשה מיניה טפי לריש לקיש מעולא. וא״ת אם כן הא דאקשינן אי הכי אפילו מיום ראשון נמי ליהוי הפקר ואמר רבא מפני הרמאים דמפקרין והדרי בהון מאי קא מהני להון דהא אפילו הדרי בהון חייבין הם לעשר מיהא מיניה וביה. יש לומר דניחא להו דליפקע מחיוב דאורייתא. ומכל מקום סיפא דקתני דלעולם יכול לחזור בו עד שלא זכה בו לא הוא ולא אחר היינו טעמא משום דשאני שנה ושבוע דלא שכיחי דמפקרי ובמילתא דלא שכיח לא מתקנינן ביה מידי דלא לישתכח תורת הפקר. ומיהו אפילו בכי הא תקינו בה דאם זכה בו הוא יהא כזוכה בהפקר כדי שלא תחלק בין שזוכה בו הוא בין שזוכה בו אחר ולעולם חייבוהו אפילו לדידיה לעשורי מיניה וביה.