אבל בארץ לא פליגי – דצריך ולא מחוצה לארץ:
(1) 
אֲבָל בָּאָרֶץ לָא פְּלִיגִי דְּעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵאָרֶץ אִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָא.
אֲבָל בָּאָרֶץ לָא פְּלִיגִי דְּעוֹמֶר וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מֵאָרֶץ אִין מֵחוּצָה לָאָרֶץ לָא.But with regard to the requirement to use grain grown in Eretz Yisrael, they do not disagree that if the omer and the two loaves come from Eretz Yisrael, indeed, they are valid, but if they come from outside of Eretz Yisrael, they are not valid.
מנין שתהא קודמת לנסכים ופירות האילן, וא״ת תפשוט מפשטיה דקראי דכתב בכורי מעשיך שכל מעשים בכלל משמע אלו נמי ולמה אצטריך ג״ש דנאמר כאן מעשיך ונאמר להלן מעשיך, וי״ל דודאי אי לאו ג״ש לא אשמעי׳ מפשטיה דקרא משום דלא משמע רק חטה ושעורה שהם מידי דזריעה כדכתיב בתריה אשר תזרע לכך אצטריך ג״ש, וא״ת ולילף מבכורי כל אשר בארצכם דלעיל דמשמע כל בכורים בכלל כדמוכח לעיל. וי״ל דכל אשר בארצכם לא כייל כל מינים אלא כלל לכל המקומות כדכתיב אשר בארצכם דמשמע בכל המקומות שבארצכם ואף בגג אבל מ״מ אם לא ראינו מג״ש דמעשיך שאר מינין לא נוקי ליה לומר דקאי כ״א לחטה ושעורה כדדרשינן קרא דמעשה דכתיב גבי שביעית קודם להם כדכתיב אשר תזרע כדפי׳ לעיל, ודוחק דהא גבי מתנות כהונה דאהרן כתיב וכל בכורים בכלל, אלא נ״ל דאע״ג דקאי האי קרא לכל בכורים מ״ה לא נראה שיהו בכורי החג קודמים לכל הבכורי׳ משום דאע״ג דכל מילי איקרו בכורים מ״מ קרא דמעשיך הוי מעוט לגבי שאר בכורים משום דכתיב אשר תזרע משמע דלהכי הוי קודם ולא לשאר ולכך לא נוכל לרבות ממנו כ״א כל המקומות שלגבי זה אין תזרע מיעוט, וכיון שנרבה אותם ממשמעו׳ או מנאמר כאן בכורי׳ כמו למטה שפירש״י לא נוכל לרבותם כדפרישי׳:
וא״ת כמו דאמרת דתזרע מיעוט לגבי שאר מינין דנוכל לרבות מבכורי כל כמו כן נימא דשדה דכתיב אשר תזרע בשדה יהיה מיעוט לגבי שאר מקומות דמתרבו מבארצכם:
וי״ל דלא דמי משום דנוכל לומר דארצכם בא לפרש שדה דר״ל כל מידי דארץ עושין בשדה או לגלות דמאי דנקט שדה אורחא דמילתא, אבל לא יוכל לגלות דתזרע ירצה לומר גם אילן שהוא דבר נטוע ולא נזרע ולכך אמרי׳ בהא ולא בהא, ועוד דע״כ תזרע מעוטא לנטוע דמאחר דמרבינן משדה עלו מאליהן א״כ תזרע למאי אתא ש״מ למעט נטוע:
וא״ת כמו דאמרת דתזרע מיעוט לגבי שאר מינין דנוכל לרבות מבכורי כל כמו כן נימא דשדה דכתיב אשר תזרע בשדה יהיה מיעוט לגבי שאר מקומות דמתרבו מבארצכם:
וי״ל דלא דמי משום דנוכל לומר דארצכם בא לפרש שדה דר״ל כל מידי דארץ עושין בשדה או לגלות דמאי דנקט שדה אורחא דמילתא, אבל לא יוכל לגלות דתזרע ירצה לומר גם אילן שהוא דבר נטוע ולא נזרע ולכך אמרי׳ בהא ולא בהא, ועוד דע״כ תזרע מעוטא לנטוע דמאחר דמרבינן משדה עלו מאליהן א״כ תזרע למאי אתא ש״מ למעט נטוע:
סיפא אתאן למנחות, וא״ת א״כ איך מפרש ברייתא דבר למד מענינו הוא דמצינו דשתי הלחם דראשי׳ למנחות וראשית לבכורים מה ראשית של בכורים דוקא בשדה שהרי כתוב ביה בהדיא דוקא לבכורי שדה דכתיב אשר תזרע בשד׳ כמו כן במנחו׳ נימא דלא יקדימו אלא לגדל בשד׳:
וקשיא משום דאיכא למימר דמה לבכורים לכך בעינן דוקא משום דבכורים אינן באין כי אם מן השדה ולכך לא נוכל לומר דיקדמו גם לבכורים שאינם באין מן השדה מפני שאין בכורים באים כי אם מן השדה אבל גבי מנחות שבאים מכלם אימא דלעולם לאו שדה דוקא דאדרב׳ אלמלי נבא לומר דבר הלמד מענינו נימא מה בכורים שתי הלחם קודם לכל בכורים ומ״מ שבאים כמו כן יקדים לכל המנחות ולכל מקום שבאים ממנו והואיל ובאים משאר מקומות יקדמו למנחות דשאר מקומות הואיל ולא אכתוב שדך גבי מנחות דלהוו מיעוט גבייהו לגבי שאר מקומות וא״כ הק״ל מאי קאמר אין לי אלא שדה גבי מנחות כיון דלא אכתוב גבי׳. וע״ק דאשר תזרע למה לי דאי למעוטי עלו מאליהן גבי בכורים הרי אכתוב שדה לרבות עלו מאליהן ואי למעוטי נטיעות הרי ילפי׳ מעשיך מעשיך לרבויי להו וא״כ כיון דלא אתא למעט מידי לשתוק מיניה, ועוד דלישתוק מיניה דמשמע מיעוטא ולא אצטריך רבויא דשדה ולא ג״ש דמעשיך מעשיך משום דמעשיך משמע כולי מילי וכל מקומות דשייכי בבכורים:
לכן נ״ל דאשר תזרע אתא למנחות לפי המסקנא ור״ל שיקדים גבי חג פי׳ מעשה חג הקציר דהיינו שתי הלחם למה שתביא מאשר תזרע היינו מנחות דבאין מן הזריעה ולא מן האילן ולכך אצטרי׳ אשר תזרע לפי המסקנא דאינהו לרבות עלו מאליהן, ומיני אילן גבי בכורים ושאינו מיעוט גבי בכורים דאז נימא למנחות אתא כדפרי׳ ומ״מ אם לא נכתבו הרבויים היו אומרים דהיה מיעוט גבי בכורים דאכתוב גביה ולכך אצטריכו רבוי:
וא״ת ולמנחות למאי אצטרי׳ והלא אמרינן לעיל מחדשה חדש׳ דיקדים למנחות. וי״ל דמחדש׳ חדש׳ לא חזינן אלא דשל חטים יקדמו לחטים דהיינו שתי הלחם למנחות של חטין ושל שעורים דהיינו העומר למנחות של שעורים כדפרש״י לעיל ללשון שני שפי׳ אין לי אלא חדשה של חטין פי׳ דשתי הלחם יקדמו למנחות של חטין חדשה, של שעורים פי׳ דהעומר יקדים למנחות של שעורין מנין ת״ל דאין לדרוש דשתי הלחם יהיה חדשה גם לשעורים כדפירש״י לפי׳ ראשון. משום דז״א כדפיר״שי שהרי אי אפשר שהרי העומר הבא משעורים, {חסר}. לכתחלה מינה נדוק הא לאחר יביאם לכתחלה {חסר יותר מחצי שיטה} הא לא קשיא משום דנהי דאמרינן דאם הביא {חסר חצי שיטה} בהאי מילתא דמאי דאם הביא כשר לא מיירי בכל הבכורים אלא בבכורים {חסר ה׳ תיבות} שמביאין מהן מן התורה כגון תמרים שבעמקי׳ דמאחר דהוו {חסר ה׳ תיבות} ואין בהם פסול כי אם מפני שהביאם קודם הילכך אם הביאם כשר אבל לא יביאם לכתחלה א״כ מה שצוה הכתוב שיקדים להם ב׳ הלחם אינו מעכב בהם כלל דכך דינן קודם כמו לאחר הילכך צריך שיפסל בדיעבד ואם הביא כשר דמתני׳ לאו אכל הבכורים קאי כי אם לעיקר בכורים:
וקשיא משום דאיכא למימר דמה לבכורים לכך בעינן דוקא משום דבכורים אינן באין כי אם מן השדה ולכך לא נוכל לומר דיקדמו גם לבכורים שאינם באין מן השדה מפני שאין בכורים באים כי אם מן השדה אבל גבי מנחות שבאים מכלם אימא דלעולם לאו שדה דוקא דאדרב׳ אלמלי נבא לומר דבר הלמד מענינו נימא מה בכורים שתי הלחם קודם לכל בכורים ומ״מ שבאים כמו כן יקדים לכל המנחות ולכל מקום שבאים ממנו והואיל ובאים משאר מקומות יקדמו למנחות דשאר מקומות הואיל ולא אכתוב שדך גבי מנחות דלהוו מיעוט גבייהו לגבי שאר מקומות וא״כ הק״ל מאי קאמר אין לי אלא שדה גבי מנחות כיון דלא אכתוב גבי׳. וע״ק דאשר תזרע למה לי דאי למעוטי עלו מאליהן גבי בכורים הרי אכתוב שדה לרבות עלו מאליהן ואי למעוטי נטיעות הרי ילפי׳ מעשיך מעשיך לרבויי להו וא״כ כיון דלא אתא למעט מידי לשתוק מיניה, ועוד דלישתוק מיניה דמשמע מיעוטא ולא אצטריך רבויא דשדה ולא ג״ש דמעשיך מעשיך משום דמעשיך משמע כולי מילי וכל מקומות דשייכי בבכורים:
לכן נ״ל דאשר תזרע אתא למנחות לפי המסקנא ור״ל שיקדים גבי חג פי׳ מעשה חג הקציר דהיינו שתי הלחם למה שתביא מאשר תזרע היינו מנחות דבאין מן הזריעה ולא מן האילן ולכך אצטרי׳ אשר תזרע לפי המסקנא דאינהו לרבות עלו מאליהן, ומיני אילן גבי בכורים ושאינו מיעוט גבי בכורים דאז נימא למנחות אתא כדפרי׳ ומ״מ אם לא נכתבו הרבויים היו אומרים דהיה מיעוט גבי בכורים דאכתוב גביה ולכך אצטריכו רבוי:
וא״ת ולמנחות למאי אצטרי׳ והלא אמרינן לעיל מחדשה חדש׳ דיקדים למנחות. וי״ל דמחדש׳ חדש׳ לא חזינן אלא דשל חטים יקדמו לחטים דהיינו שתי הלחם למנחות של חטין ושל שעורים דהיינו העומר למנחות של שעורים כדפרש״י לעיל ללשון שני שפי׳ אין לי אלא חדשה של חטין פי׳ דשתי הלחם יקדמו למנחות של חטין חדשה, של שעורים פי׳ דהעומר יקדים למנחות של שעורין מנין ת״ל דאין לדרוש דשתי הלחם יהיה חדשה גם לשעורים כדפירש״י לפי׳ ראשון. משום דז״א כדפיר״שי שהרי אי אפשר שהרי העומר הבא משעורים, {חסר}. לכתחלה מינה נדוק הא לאחר יביאם לכתחלה {חסר יותר מחצי שיטה} הא לא קשיא משום דנהי דאמרינן דאם הביא {חסר חצי שיטה} בהאי מילתא דמאי דאם הביא כשר לא מיירי בכל הבכורים אלא בבכורים {חסר ה׳ תיבות} שמביאין מהן מן התורה כגון תמרים שבעמקי׳ דמאחר דהוו {חסר ה׳ תיבות} ואין בהם פסול כי אם מפני שהביאם קודם הילכך אם הביאם כשר אבל לא יביאם לכתחלה א״כ מה שצוה הכתוב שיקדים להם ב׳ הלחם אינו מעכב בהם כלל דכך דינן קודם כמו לאחר הילכך צריך שיפסל בדיעבד ואם הביא כשר דמתני׳ לאו אכל הבכורים קאי כי אם לעיקר בכורים:
מה להלן, פי׳ שבעה מינין. וקשיא דהא מראשית ולא כל ראשית נפקא כדפירש״י דדוקא ז׳ מינין, וי״ל דלריש לקיש אצטרי׳ דכי היכי דלא דריש מארצך ולא כל ארצך ה״נ לא דריש מראשית ולא כל ראשית, ומ״מ קשה דמשמע דגם לר׳ יוחנן אית ליה הך דרשה דנאמר כאן ארץ מדקאמר ואידך לכתוב ארצך מאי מארצך, וא״כ הק״ל למאי אצטריך ליה מראשית נפקא. ואין לומר דמבעי ליה לעכב, דז״א דהא גבי מעוט דמארצך ממעט ליה מדקאמר לא קדש אע״ג דליכא עיכוב כי אם חד קרא דמארצך וכמו כן מראשית ממעט לשאר מינין גם בדיעבד ועוד דלריש לקיש לית ליה קרא דלעכב ומשמע דלא פליגי הוא ור׳ יוחנן בהא אלא ודאי אין צריך קרא לעכוב בהכי כדפי׳. לכ״נ יותר ל״א שפירש״י דפי׳ אף כאן שבח דר״ל ממובחר שבאותו מין ואפי׳ מדקלים שבהרים וצ״ל דר״ל לכתחלה דאי דיעבד מאי איריא מובחר אפי׳ מן כל דקלים קאמר ריש לקיש קדש אלא ר״ל דאע״ג דאין מביאין משאר דקלים לכתחלה מהנך מביא וכמו כן לר׳ יוחנן דאית ליה דרשה ר״ל לכתחלה ואע״ג דסבר דאף בדיעבד לא קדש בשאר דקלי׳ שבהרים מ״מ מן המובחר אף לכתחל׳ מבי ׳:
וא״ת הא תינח לר׳ יוחנן דממעט שאר דקלים שבהרים מארצך ניחא דאצטרי׳ ריבוי לרבות המובחר שבהרים אלא לריש לקיש למה לי קרא לרבויי כיון דלא אמעוט הנך מקרא אלא מסברא. ושמא י״ל דמהך רבויי אתמעט הנך דמשמע דוקא מובחר. וא״ת א״כ להוי מיעוט גמור כמו מארצך ולימא לא קדש כדר׳ יוחנן דדריש מארצך, וי״ל דדוקא מארצך דכתיב בקרא דמשמע ולא כל ארצך הוי מיעוט גמור אבל כאן אימא מן המובחר תביא לכתחלה אבל משאין מובחר לא יביא ומזה מצי למימר ריש לקיש סברא דנפשיה דהטעם כשאר קדשים דאמר קרא דיביא מובחר חטאת שמנה ולא כחושה ואם הביא כחושה קדש כמו כן הכא שאין מן המובחר כחוש הוא. ומ״מ נ״ל לומר דריש לקיש לא הוי מיעוטא מהאי קרא משום דכיון דדריש מה להלן שבח דלכל ארץ ישראל קאי ולא להרים וא״כ צריך שנראה ממקום אחר מיעוט לכך מוקמינן דהאי דקאמר מן המובחר יביא קאי לדקלים שנמעטו בעלמא לשאר מקומות לא בעיא מובחר, וא״ת מאיזה מקום ימעטם ריש לקיש כיון דלא דריש מארצך, י״ל דאינו אלא סברא משום הקריבהו נא לפחתך כדאמרי׳ גבי חטאת כחושה לעיל בפ׳ ר׳ ישמעאל וכן משוה לה דקלים שבהרים והנך ולהכי קאמר בדיעבד קדיש בחטאת כחושה וכן נראה דטעמיה מ״ה מדקאמר כחוש שבקדשים:
וא״ת לעיל כי פריך מבריית׳ לעולא דאמר לא קדש ופריך מדקאמר מנין שבגג אלמא מביאין, לישני דברייתא מיירי מן המובחר והמשובח דמביאין ממנו כמו גבי דקלים שבהרים:
וי״ל דז״א דאי הוו מין המובחר אין לחלק ביניהם לשאר בכורים ומדשאר בכורים קודם להו ב׳ הלחם כמו כן הנך דדין אחד להם ולא אצטרי׳ ריבוי אלא להני שבגג דגריעי ונר׳ דאין היתר בהם מלהביאם בכל עת שירצה דאינם בכורים חשובין וגמורים כהנך קמ״ל:
ומ״מ קשיא לזה השיטה דא״כ דריש לקיש לא דריש למעוטי שאר מינין וגם לא נפרשינן שבח כדפי׳ ראשון דנבעי ז׳ מינין א״כ אין מביאין בכורים אלא מז׳ המינין לריש לקיש מנא ליה. ועוד אדרבא משמע דדריש מראשית למעוטי מינין דמדקאמר ולריש לקיש האי ארצך מאי עביד ליה כר׳ יוחנן ולא קשיא ליה אלא מארצך דלא דריש ועוד דאמאי נימא מהאי קרא עיכוב ולא נימא למצוה כמו בשאר מקומות דאמרי׳ אשכחן למצוה לעכב מנא לן ודבעי׳ לעכב. לכ״נ כפי׳ ראשון דר׳ יוחנן וריש לקיש דרשי קרא דמראשי׳ ודרשי דנאמר כאן ארץ חד למצוה וחד לעכב למעט שאר מינין ומארצך ר׳ יוחנן דריש ליה למעט תמרים שבהרים גם בדיעבד:
וא״ת והלא ליבעי לעכב כמו גבי שאר מינין דבעו תרי קראי. וי״ל דבהך נמי איכא תרי קראי דמהקריבהו נא לפחתך יש למעטם לכתחילה ואתא מארצך לעכב בדיעבד וריש לקיש לא דריש מארצך לעכב ולפסול בדיעבד. אבל לכתחלה סבר אין מביאין משום הקריבהו נא ולא פליגי אלא בדרשא דמארצך דר׳ יוחנן דריש ליה לגופא לדקלים שבהרים ור״ל לא דריש ליה לעכב גבי דקלים שבהרים אלא לנאמר כאן לעכב בשאר מינין. וגם לשון ב׳ שפירש״י דשבח א״צ מין המובחר נימא דריש לקיש נמי דריש מראשית כר׳ יוחנן ומ״מ לא חזו לעכב דליכא אלא חד קרא דשבח ולא למעט שאר מינין אתא ואין מביאין בכורים אלא מז׳ מינין דבריית׳ ר״ל לכתחלה ואע״ג דדקלים שבהרים דבבריית׳ עצמה ר״ל בדיעבד לר׳ יוחנן אינן צריכין להיות שווין אלא הוה צדדין ולריש לקיש כולהו לכתחלה לבד ושוין וללשון ראשון הוי להיפך דלר׳ יוחנן הוו שוין דהכל בדיעבד ולריש לקיש אינן שוין דדוקא שאר מינין דאיכא תרי קראי ממעטו בדיעבד אבל דקלי׳ שבהרים דוקא לכתחלה:
וא״ת הא תינח לר׳ יוחנן דממעט שאר דקלים שבהרים מארצך ניחא דאצטרי׳ ריבוי לרבות המובחר שבהרים אלא לריש לקיש למה לי קרא לרבויי כיון דלא אמעוט הנך מקרא אלא מסברא. ושמא י״ל דמהך רבויי אתמעט הנך דמשמע דוקא מובחר. וא״ת א״כ להוי מיעוט גמור כמו מארצך ולימא לא קדש כדר׳ יוחנן דדריש מארצך, וי״ל דדוקא מארצך דכתיב בקרא דמשמע ולא כל ארצך הוי מיעוט גמור אבל כאן אימא מן המובחר תביא לכתחלה אבל משאין מובחר לא יביא ומזה מצי למימר ריש לקיש סברא דנפשיה דהטעם כשאר קדשים דאמר קרא דיביא מובחר חטאת שמנה ולא כחושה ואם הביא כחושה קדש כמו כן הכא שאין מן המובחר כחוש הוא. ומ״מ נ״ל לומר דריש לקיש לא הוי מיעוטא מהאי קרא משום דכיון דדריש מה להלן שבח דלכל ארץ ישראל קאי ולא להרים וא״כ צריך שנראה ממקום אחר מיעוט לכך מוקמינן דהאי דקאמר מן המובחר יביא קאי לדקלים שנמעטו בעלמא לשאר מקומות לא בעיא מובחר, וא״ת מאיזה מקום ימעטם ריש לקיש כיון דלא דריש מארצך, י״ל דאינו אלא סברא משום הקריבהו נא לפחתך כדאמרי׳ גבי חטאת כחושה לעיל בפ׳ ר׳ ישמעאל וכן משוה לה דקלים שבהרים והנך ולהכי קאמר בדיעבד קדיש בחטאת כחושה וכן נראה דטעמיה מ״ה מדקאמר כחוש שבקדשים:
וא״ת לעיל כי פריך מבריית׳ לעולא דאמר לא קדש ופריך מדקאמר מנין שבגג אלמא מביאין, לישני דברייתא מיירי מן המובחר והמשובח דמביאין ממנו כמו גבי דקלים שבהרים:
וי״ל דז״א דאי הוו מין המובחר אין לחלק ביניהם לשאר בכורים ומדשאר בכורים קודם להו ב׳ הלחם כמו כן הנך דדין אחד להם ולא אצטרי׳ ריבוי אלא להני שבגג דגריעי ונר׳ דאין היתר בהם מלהביאם בכל עת שירצה דאינם בכורים חשובין וגמורים כהנך קמ״ל:
ומ״מ קשיא לזה השיטה דא״כ דריש לקיש לא דריש למעוטי שאר מינין וגם לא נפרשינן שבח כדפי׳ ראשון דנבעי ז׳ מינין א״כ אין מביאין בכורים אלא מז׳ המינין לריש לקיש מנא ליה. ועוד אדרבא משמע דדריש מראשית למעוטי מינין דמדקאמר ולריש לקיש האי ארצך מאי עביד ליה כר׳ יוחנן ולא קשיא ליה אלא מארצך דלא דריש ועוד דאמאי נימא מהאי קרא עיכוב ולא נימא למצוה כמו בשאר מקומות דאמרי׳ אשכחן למצוה לעכב מנא לן ודבעי׳ לעכב. לכ״נ כפי׳ ראשון דר׳ יוחנן וריש לקיש דרשי קרא דמראשי׳ ודרשי דנאמר כאן ארץ חד למצוה וחד לעכב למעט שאר מינין ומארצך ר׳ יוחנן דריש ליה למעט תמרים שבהרים גם בדיעבד:
וא״ת והלא ליבעי לעכב כמו גבי שאר מינין דבעו תרי קראי. וי״ל דבהך נמי איכא תרי קראי דמהקריבהו נא לפחתך יש למעטם לכתחילה ואתא מארצך לעכב בדיעבד וריש לקיש לא דריש מארצך לעכב ולפסול בדיעבד. אבל לכתחלה סבר אין מביאין משום הקריבהו נא ולא פליגי אלא בדרשא דמארצך דר׳ יוחנן דריש ליה לגופא לדקלים שבהרים ור״ל לא דריש ליה לעכב גבי דקלים שבהרים אלא לנאמר כאן לעכב בשאר מינין. וגם לשון ב׳ שפירש״י דשבח א״צ מין המובחר נימא דריש לקיש נמי דריש מראשית כר׳ יוחנן ומ״מ לא חזו לעכב דליכא אלא חד קרא דשבח ולא למעט שאר מינין אתא ואין מביאין בכורים אלא מז׳ מינין דבריית׳ ר״ל לכתחלה ואע״ג דדקלים שבהרים דבבריית׳ עצמה ר״ל בדיעבד לר׳ יוחנן אינן צריכין להיות שווין אלא הוה צדדין ולריש לקיש כולהו לכתחלה לבד ושוין וללשון ראשון הוי להיפך דלר׳ יוחנן הוו שוין דהכל בדיעבד ולריש לקיש אינן שוין דדוקא שאר מינין דאיכא תרי קראי ממעטו בדיעבד אבל דקלי׳ שבהרים דוקא לכתחלה:
אבל בכך שיהיו דווקא מתבואת הארץ, לא פליגי [אינם חלוקים], ולדעת הכל העומר ושתי הלחם, מתבואת הארץ — אין [כן] מביאים, ואילו מתבואות חוצה לארץ — לא מביאים.
But with regard to the requirement to use grain grown in Eretz Yisrael, they do not disagree that if the omer and the two loaves come from Eretz Yisrael, indeed, they are valid, but if they come from outside of Eretz Yisrael, they are not valid.
הכל
(2) כְּמַאן דְּלָא כִּי הַאי תַּנָּא דְּתַנְיָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי בַּר רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר עוֹמֶר בָּא מֵחוּצָה לָאָרֶץ וּמָה אֲנִי מְקַיֵּים {ויקרא כ״ג:י׳} כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ שֶׁלֹּא נִתְחַיְּיבוּ בָּעוֹמֶר קוֹדֶם שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ.
In accordance with whose opinion is this? It is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that the omer may come from outside of Eretz Yisrael. How do I realize the meaning of the verse that introduces the obligation to bring the omer: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10)? This verse appears to indicate that the bringing of the omer is restricted to Eretz Yisrael. That verse teaches that the Jewish people were not obligated in the mitzva of bringing the omer before they entered Eretz Yisrael.
In accordance with whose opinion is this? It is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that the omer may come from outside of Eretz Yisrael. How do I realize the meaning of the verse that introduces the obligation to bring the omer: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10)? This verse appears to indicate that the bringing of the omer is restricted to Eretz Yisrael. That verse teaches that the Jewish people were not obligated in the mitzva of bringing the omer before they entered Eretz Yisrael.
ומבררים: כמאן [כשיטת מי] היא? הרי זו שלא כי [כמו] שיטתו של האי [זה] התנא, דתניא [שכן שנויה ברייתא], ר׳ יוסי בר ר׳ יהודה אומר: העומר בא לכתחילה אף מתבואת חוצה לארץ, ומה (וכיצד) אני מקיים (מסביר) את האמור בעומר ״כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם וקצרתם את קצירה והבאתם את עומר ראשית קצירכם אל הכהן״ (ויקרא כג, י)? אין כוונת הכתוב לומר שמביאים את העומר רק מתבואת הארץ, אלא להשמיענו שלא נתחייבו ישראל במצות הנפת העומר קודם שנכנסו לארץ ישראל, ואולם לאחר שנתחייבו יכולים להביאם מכל מקום ואף מחוץ לארץ.
In accordance with whose opinion is this? It is not in accordance with the opinion of this following tanna, as it is taught in a baraita: Rabbi Yosei, son of Rabbi Yehuda, says that the omer may come from outside of Eretz Yisrael. How do I realize the meaning of the verse that introduces the obligation to bring the omer: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10)? This verse appears to indicate that the bringing of the omer is restricted to Eretz Yisrael. That verse teaches that the Jewish people were not obligated in the mitzva of bringing the omer before they entered Eretz Yisrael.
הכל
(3) וְקָסָבַר חָדָשׁ בְּחוּצָה לָאָרֶץ דְּאוֹרָיְיתָא הִיא דִּכְתִיב מִמּוֹשְׁבוֹתֵיכֶם כׇּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם יוֹשְׁבִין מַשְׁמַע וְכִי תָבֹאוּ זְמַן בִּיאָה הִיא וְכֵיוָן דְּאוֹרָיְיתָא הִיא אַקְרוֹבֵי נָמֵי מַקְרִיבִין.:
The Gemara explains the basis of Rabbi Yosei’s opinion: And he holds that even outside of Eretz Yisrael, consuming the new crop is prohibited by Torah law, as it is written: “From all your dwellings” (Leviticus 23:17), which indicates that the prohibition applies anywhere that you dwell, even outside of Eretz Yisrael. Accordingly, the earlier verse, which introduces the prohibition with: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10), is a reference to the time of the Jewish people entering Eretz Yisrael, and it indicates that the prohibition takes effect only from that time. And since Rabbi Yosei holds that the new crop outside of Eretz Yisrael is prohibited for consumption by Torah law, he consequently holds that one may also offer the omer from crops grown there.
The Gemara explains the basis of Rabbi Yosei’s opinion: And he holds that even outside of Eretz Yisrael, consuming the new crop is prohibited by Torah law, as it is written: “From all your dwellings” (Leviticus 23:17), which indicates that the prohibition applies anywhere that you dwell, even outside of Eretz Yisrael. Accordingly, the earlier verse, which introduces the prohibition with: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10), is a reference to the time of the Jewish people entering Eretz Yisrael, and it indicates that the prohibition takes effect only from that time. And since Rabbi Yosei holds that the new crop outside of Eretz Yisrael is prohibited for consumption by Torah law, he consequently holds that one may also offer the omer from crops grown there.
דמושבותיכם דכתיב ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו בכל מקום שאתם יושבים משמע. וכי תבואו לא ממעיט ליה לחוצה לארץ אלא זמן ביאה היא כלומר דאחר שתיכנסו אפי׳ בחוצה לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור חדש בחוצה לארץ אקרובי נמי מקרבינן עומר מחוצה לארץ:
וקא סבר [חדש בחוץ] לארץ מדאורייתא – [אסור קודם] לעומר דאוריית׳.
וממושבותיכם – דכתיב בהאי קרא ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו וגו׳.
כל מקום יושבים משמע וכי תבואו אל הארץ – משום דדרשינן לאתויי אף בארץ ישראל משתבאו אל הארץ דוקא את חייבים בהבאת עומר מ״מ משמע דמדאורייתא חדש בחו״ל אסור.
אקרובי נמי מקרבינן – מינה כמו [מא״י].
קסבר חדש בחוצה לארץ – קודם לעומר אסור דאורייתא דהא דכתיב (ויקרא כג) ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו נוהג אפי׳ בחוצה לארץ.
דמושבותיכם – דכתיב בההוא קרא כל מקום שאתם יושבים משמע וכי תבואו לא ממעט חוצה לארץ אלא זמן ביאה הוא לומר שלא נתחייבו בעומר אלא לאחר שבאו לארץ אבל לאחר שבאו לארץ אסור חדש קודם הקרבת העומר וכיון דמדאורייתא אסור דנוהג איסור חדש בחוצה לארץ ה״נ אקרובי מקרבינן עומר מחוצה לארץ.
וקסבר [וסבור] ר׳ יוסי בר ר׳ יהודה כי איסור אכילת היבול החדש קודם הנפת העומר נוהג אף בחוצה לארץ, ואיסור דאורייתא [שמן התורה] היא. דכתיב [שכן נאמר] ״ממושבתיכם״ (״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאתם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״. שם יד), שכן ״מושבותיכם״ — כל מקום שאתם יושבין משמע, אף בחוצה לארץ. ואף שנאמר ״כי תבאו אל הארץ אשר אני נותן לכם״, כוונת הדברים להשמיענו מאיזה זמן הריהו נוהג, שזמן הביאה של בני ישראל לארץ היא העת בה החל נוהג איסור זה. וכיון שאיסור חדש אף בחוץ לארץ דאורייתא היא [מן התורה הוא] — אף אקרובי [להקריב] מן היבול החדש שבחוצה לארץ לעומר נמי [גם כן] מקריבין.
The Gemara explains the basis of Rabbi Yosei’s opinion: And he holds that even outside of Eretz Yisrael, consuming the new crop is prohibited by Torah law, as it is written: “From all your dwellings” (Leviticus 23:17), which indicates that the prohibition applies anywhere that you dwell, even outside of Eretz Yisrael. Accordingly, the earlier verse, which introduces the prohibition with: “When you come into the land which I give to you” (Leviticus 23:10), is a reference to the time of the Jewish people entering Eretz Yisrael, and it indicates that the prohibition takes effect only from that time. And since Rabbi Yosei holds that the new crop outside of Eretz Yisrael is prohibited for consumption by Torah law, he consequently holds that one may also offer the omer from crops grown there.
הכל
(4) תְּנַן הָתָם אשׁוֹמְרֵי סְפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה.
§ We learned in a mishna elsewhere (Shekalim 4:1): The guards who are appointed by the court to protect some of the produce that grew without being purposely planted [sefiḥin] during the Sabbatical Year, in order that it can be used for the omer and the offering of the two loaves, collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber.
§ We learned in a mishna elsewhere (Shekalim 4:1): The guards who are appointed by the court to protect some of the produce that grew without being purposely planted [sefiḥin] during the Sabbatical Year, in order that it can be used for the omer and the offering of the two loaves, collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber.
נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – לפי שהן הפקר ושומרין לפי שלא ילקטוהו קודם הבאת העומר כדי שיהא העומר בא מהן להקריב קומצו למזבח:
שומרי ספיחים בשביעית – וא״ת היאך עומר בא מן המשומר הא בעינן (יחזקאל מה) ממשקה ישראל ובסוף יבמות (דף קכב. ושם) מוכח דאסור גבי עובד כוכבים שהיה מוכר פירות בשוק ואמר פירות הללו של ערלה הן של עזקה הן של נטע רבעי הן לא אמר כלום ופי׳ בקונט׳ בשם רבותיו של ערלה הן פירות נטיעות הן וישנן משובחים מפירות אילן זקן של עזקה הן מפרדס מעוזק וגדר לו סביב והיא שנת שביעית לא אמר כלום לאוסרם על כך אלא הלך אחר הרוב שזה משקר ולהשביח מקחו מתכוין וכן בנטע רבעי להודיע שפירות נטיעה הן והקשה בקונטר׳ מה איסור יש כאן אם עבר זמן הביעור לא שנא מן המשומר ולא שנא מן המופקר אסורין וקודם הזמן אלו ואלו מותרין ופי׳ דהאי עזקה שם עיר שבא״י כדכתיב (יהושע י) ויכם עד עזקה ופירותיה משובחים ואם היה עובד כוכבים זה בחוצה לארץ ומשבח לאמר מעזקה הבאתים אין חוששין לומר אמת דבריו ושמא לא נתעשרו וישראל מכרם לו אלא להשביח מקחו אומר כן ובערוך פירש של עזקה פירות שביעית שנחרשו בשביעית כלומר לא תהא סבור שבשדה בור גדלו אלא נחרש יפה ונעזק כמו (ישעיהו ה) ויעזקהו וכן עוזק תחתיהן של זיתים דלקמן (דף פה:) פי׳ חופר ומשליך אבנים ועל ויעזקהו דקרא פירש דיש מפרשין הסביבו גדר כטבעת תרגום עיזקא ורבינו תם מקיים פירוש רבותיו דעזקה לשון גדר כמו ויעזקהו ויסקלהו וכן בית יעזק היתה נקראת דתנן בר״ה (דף כג:) ובתוספתא (תוספתא דמאי ה׳) נמי גרסינן עזק כלומר פירות משומרים ואסורין בשביעית כדדרשינן בתורת כהנים את ענבי נזיריך לא תבצור מן המשומר אי אתה בוצר אבל אתה בוצר מן המופקר ואמרינן בפרק לולב הגזול (סוכה לט:) במה דברים אמורים בלוקח מן המופקר אבל בלוקח מן המשומר אפילו בכחצי איסר אסור ובקונט׳ פירש שם כיון דחשוד לשמור חשוד להניח דמים לאחר הביעור וקשה לפי׳ דאם הוה חשוד אפי׳ מן המופקר נמי ועוד קתני התם הפיגם והריבוזין כולם נלקחין מכל אדם בשביעית לפי שאין כיוצא בהן נשמר ואי טעמא משום דחשוד להניח דמים אחר הביעור אפי׳ הני נמי אלא ודאי משומר אסור באכילה וא״כ היכי שריא הכא להביא עומר מספיחים המשומרים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל ואין לומר משום דכתיב לדורותיכם כדבסמוך דהא יכול להביא מן המופקר ויש לומר דמדאורייתא בצירה דווקא אסור אבל באכילה שרי דקרא בתורת כהנים בבצירה מיירי ולא באכילה ובפרק קמא דמועד קטן (מועד קטן ג.) נמי אמרינן מכדי זמירה תולדה דזריעה היא זמירה דכתב רחמנא למה לי ועוד יש לפרש דשומרי ספיחים דהכא לא היו מונעים בני אדם מליקח אבל היו מודיעין להן והם פורשין מאליהן אי נמי קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש ומהאי טעמא שריא קצירה אי נמי קצירה שרי משום דכתיב לדורותיכם דהא אפי׳ שבת דחי לר׳ אלעזר בר׳ שמעון דסוף פרק ר׳ ישמעאל (לעיל עב.) וא״ת ולר״ע דאמר (פסחים דף נא:) ספיחין אסורין הא בעינן ממשקה ישראל לאו פירכא היא דבשאר שנים נמי לאו ממשקה ישראל הוא ושרייה רחמנא דאמרי׳ בפ״ק (לעיל ה:) משום דמצוותה בכך שאני בשביעית נמי לר״ע הרי מצוותה בכך.
א ומביאים עוד בדיני התבואה המובאת לעומר. תנן התם [שנינו שם במשנה]: האנשים שמונו על ידי בית הדין לשמש כשומרי מקצת מן הספיחין (פירות התבואה שגדלו בשנת השמיטה מעצמם, שלא על ידי עבודת אדם בהם), שהם הפקר לכול בשנה השביעית (שנת השמיטה). ותפקיד השומרים להודיע לעניים לבל ילקטו מתבואות אלה, ולהרחיק בעלי חיים מלאוכלן, שהן מיועדות להביא מהן את העומר בחג הפסח ואת שתי הלחם בחג השבועות, שומרים אלה נוטלין את שכרן על מלאכה זו מתרומת הלשכה.
§ We learned in a mishna elsewhere (Shekalim 4:1): The guards who are appointed by the court to protect some of the produce that grew without being purposely planted [sefiḥin] during the Sabbatical Year, in order that it can be used for the omer and the offering of the two loaves, collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber.
הכל
(5) רָמֵי לֵיהּ רָמֵי בַּר חָמָא לְרַב חִסְדָּא תְּנַן שׁוֹמְרֵי סְפִיחִין בַּשְּׁבִיעִית נוֹטְלִין שְׂכָרָן מִתְּרוּמַת הַלִּשְׁכָּה וּרְמִינְהוּ {ויקרא כ״ה:ו׳} לְאׇכְלָה וְלֹא לִשְׂרֵיפָה.
Rami bar Ḥama raises a contradiction to Rav Ḥisda: We learned in that mishna that the guards of sefiḥin during the Sabbatical Year collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber. This indicates that even in the Sabbatical Year, the omer is brought from that year’s crop. And one can raise a contradiction to this from a baraita: The verse states: “And the Sabbatical Year of the land shall be for you for eating” (Leviticus 25:6), which indicates it is to be used for eating, but not for burning. Accordingly, since the omer is burned on the altar, it should not be brought from produce of the Sabbatical Year.
Rami bar Ḥama raises a contradiction to Rav Ḥisda: We learned in that mishna that the guards of sefiḥin during the Sabbatical Year collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber. This indicates that even in the Sabbatical Year, the omer is brought from that year’s crop. And one can raise a contradiction to this from a baraita: The verse states: “And the Sabbatical Year of the land shall be for you for eating” (Leviticus 25:6), which indicates it is to be used for eating, but not for burning. Accordingly, since the omer is burned on the altar, it should not be brought from produce of the Sabbatical Year.
נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – לפי שהם הפקר וצריך לשומרן מפני החיה ומפני העניים שלא ילקטוהו קודם לעומר כדי שיהא העומר בא מהם.
לאכלה ולא לשריפה – והיכי מקרבינן קומץ לשורפו על גבי המזבח.
ונמסר כי רמי ליה [השליך לו, הראה סתירה] רמי בר חמא לרב חסדא, שכן תנן [שנינו] מצד אחד כי שומרי ספיחין בשביעית נוטלין שכרן מתרומת הלשכה, ללמד כי העומר בא מתבואת השביעית, אף שקדושה היא. ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] ממה ששנינו על הנאמר בהיתר להשתמש בפירות שביעית ״והיתה שבת הארץ לכם לאכלה לך ולעבדך ולאמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול״ (שם כה, ו), שההדגשה ״לאכלה״ באה למעט — דווקא לאכילה הותרו פירות השביעית, ולא לשריפה, והרי מעלים לשריפה על המזבח את קומץ העומר!
Rami bar Ḥama raises a contradiction to Rav Ḥisda: We learned in that mishna that the guards of sefiḥin during the Sabbatical Year collect their wages from the collection of the Temple treasury chamber. This indicates that even in the Sabbatical Year, the omer is brought from that year’s crop. And one can raise a contradiction to this from a baraita: The verse states: “And the Sabbatical Year of the land shall be for you for eating” (Leviticus 25:6), which indicates it is to be used for eating, but not for burning. Accordingly, since the omer is burned on the altar, it should not be brought from produce of the Sabbatical Year.
הכל
(6) א״ל אֲמַר לֵיהּ רַחֲמָנָא אָמַר לָךְ {ויקרא כ״ג:י״ד} לדורותיכם וְאַתְּ אָמְרַתְּ תִּיבְטַל.
Rav Ḥisda said to him: The Merciful One said to you about the omer: “It is a statute forever throughout your generations” (Leviticus 23:14), indicating that the mitzva can be fulfilled in all times, and you say the omer should be canceled in a Sabbatical Year?
Rav Ḥisda said to him: The Merciful One said to you about the omer: “It is a statute forever throughout your generations” (Leviticus 23:14), indicating that the mitzva can be fulfilled in all times, and you say the omer should be canceled in a Sabbatical Year?
רחמנא אמר לדורותיכם ואת אמרת תיבטל – הקשה רבינו תם דאמרינן בסוף פ׳ קמא דבכורות (דף יב: ושם) בהמת שביעית פטורה מן הבכורה לאכלה אמר רחמנא ולא לשריפה ופריך מהאוכל מעיסת שביעית שלא הורמה חלתה חייב מיתה אמאי כיון דאילו מיטמיא בת שריפה היא ורחמנא אמר לאכלה ולא לשריפה ומשני שאני התם דכתיב לדורותיכם ופריך וניגמר מיניה ומשני הכא מעיקרא לאכילה הכא מעיקרא לשריפה והשתא אכתי נילף ממנחת העומר דמעיקרא לשריפה וי״ל מה לעומר שכן ציבור ודוחה שבת וטומאה ועוד שאני עומר דמצותו בכך ולא מיקיימא מצותו אלא בשל שביעית וניחא נמי שתי הלחם הבאות בפני עצמן בשביעית למאן דאמר דלשריפה קאתיין בפרק התכלת (לעיל דף מו:).
אמר ליה [לו] רב חסדא לרמי בר חמא בתשובה: והרי רחמנא אמר [התורה אמרה] לך (כנגד טענתך זו) במצות העומר ״ולחם וקלי וכרמל לא תאכלו עד עצם היום הזה עד הביאכם את קרבן אלהיכם חוקת עולם לדורותיכם בכל מושבותיכם״ (ויקרא כג, יד), ובא הכתוב ״לדרתיכם״ להורות כי נוהגת מצות העומר בכל הזמנים, ואף בשנת השמיטה, ואת אמרת [ואתה אומר] כי תיבטל ההקרבה, משום שאין לשרוף פירות שביעית!
Rav Ḥisda said to him: The Merciful One said to you about the omer: “It is a statute forever throughout your generations” (Leviticus 23:14), indicating that the mitzva can be fulfilled in all times, and you say the omer should be canceled in a Sabbatical Year?
הכל
(7) אֲמַר לֵיהּ וּמִי קָאָמֵינָא אֲנָא תִּיבְטַל לַיְיתֵי מִדְּאֶשְׁתָּקַד בָּעֵינָא כַּרְמֶל וְלֵיכָּא.
Rami bar Ḥama said to him: But am I saying that the omer should be canceled? Certainly not. Let one bring the omer from grain that sprouted during the previous year, concerning which there is no prohibition against burning it. Rav Ḥisda rejects this suggestion: But to fulfill the mitzva I require that the grain be of the “fresh ear” (Leviticus 2:14), i.e., young grain, and this requirement is not fulfilled with grain that sprouted during the previous year, as it has already been growing a long time.
Rami bar Ḥama said to him: But am I saying that the omer should be canceled? Certainly not. Let one bring the omer from grain that sprouted during the previous year, concerning which there is no prohibition against burning it. Rav Ḥisda rejects this suggestion: But to fulfill the mitzva I require that the grain be of the “fresh ear” (Leviticus 2:14), i.e., young grain, and this requirement is not fulfilled with grain that sprouted during the previous year, as it has already been growing a long time.
אמר ליה [לו] רמי בר חמא לרב חסדא בתשובה: ומי קאמינא אנא [והאם אומר אני] בשאלתי זו שתיבטל הבאת העומר?! והרי יש דרך אחרת לקיומה של מצוה זו, ובלא שיישרפו פירות שביעית — לייתי [שיביא] לעומר מתבואות דאשתקד [של השנה שעברה], שאין בהם קדושת שביעית! דחה רב חסדא את דבריו: אין זו דרך ראויה להבאת העומר, שהרי בעינא [צריך] שיתקיים בעומר הנאמר בו ״כרמל״, שתהיה התבואה רכה ומלאה, ואילו בתבואות שנה שעברה ליכא [אין כאן] דבר זה.
Rami bar Ḥama said to him: But am I saying that the omer should be canceled? Certainly not. Let one bring the omer from grain that sprouted during the previous year, concerning which there is no prohibition against burning it. Rav Ḥisda rejects this suggestion: But to fulfill the mitzva I require that the grain be of the “fresh ear” (Leviticus 2:14), i.e., young grain, and this requirement is not fulfilled with grain that sprouted during the previous year, as it has already been growing a long time.
הכל
(8) וְלַיְיתֵי מִכַּרְמֶל דְּאֶשְׁתָּקַד אָמַר קְרָא {ויקרא ב׳:י״ד} כַּרְמֶל תַּקְרִיב בָּעֵינָא כַּרְמֶל בִּשְׁעַת הַקְרָבָה וְלֵיכָּא.
Rami bar Ḥama persists: But let one bring the omer from the young grain that was cut during the harvest of the previous year, when it was still fresh. Rav Ḥisda rejects this suggestion: The verse states: “Fresh ear, you shall bring” (Leviticus 2:14). The juxtaposition of the mitzva to bring the grain with the requirement that it be young indicates that I need it to still be young grain at the time of offering it, and this condition is not fulfilled if one uses grain from the previous year’s harvest. Young grain is soft (see 66b), whereas grain that was reaped during the previous year would have become brittle.
Rami bar Ḥama persists: But let one bring the omer from the young grain that was cut during the harvest of the previous year, when it was still fresh. Rav Ḥisda rejects this suggestion: The verse states: “Fresh ear, you shall bring” (Leviticus 2:14). The juxtaposition of the mitzva to bring the grain with the requirement that it be young indicates that I need it to still be young grain at the time of offering it, and this condition is not fulfilled if one uses grain from the previous year’s harvest. Young grain is soft (see 66b), whereas grain that was reaped during the previous year would have become brittle.
בעינא תבואה שבשעת לקיטתה הויא כרמל רך ומלא:
ולייתי מכרמל דאשתקד – מתבואה של אשתקד שנלקטה כשהיא כרמל:
בעינא כרמל בשעת הקרבה וליכא:
חזר רמי בר חמא והקשה: ועדיין לייתי [שיביא] מתבואה שהיתה כרמל בשעת הקצירה דאשתקד [של השנה שעברה]! דחה דבריו רב חסדא: אמר קרא [הכתוב] במצות העומר ״ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך״ (שם ב, יד), והרי הלשון ״כרמל תקריב״ מורה כי בעינא [צריך] שיהיה העומר כרמל בשעת הקרבה, ואילו בתבואות שנה שעברה ליכא [אין כאן] כרמל בשעת הקרבה.
Rami bar Ḥama persists: But let one bring the omer from the young grain that was cut during the harvest of the previous year, when it was still fresh. Rav Ḥisda rejects this suggestion: The verse states: “Fresh ear, you shall bring” (Leviticus 2:14). The juxtaposition of the mitzva to bring the grain with the requirement that it be young indicates that I need it to still be young grain at the time of offering it, and this condition is not fulfilled if one uses grain from the previous year’s harvest. Young grain is soft (see 66b), whereas grain that was reaped during the previous year would have become brittle.
הכל
(9) אִיתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר כַּרְמֶל תַּקְרִיב ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר רֵאשִׁית קְצִירְךָ רֵאשִׁית קְצִירְךָ וְלֹא סוֹף קְצִירְךָ.
§ An amoraic dispute was stated concerning the source of the halakha that the omer may not be brought from the previous year’s crop: Rabbi Yoḥanan says it is derived from: “Fresh ear, you shall bring,” as Rav Ḥisda explains. Rabbi Elazar says it is derived from the fact that the omer is referred to as: “The first of your harvest” (Leviticus 23:10), which indicates that the omer is brought only from the first of your harvest, i.e., from the first produce of the current year’s crop, and not from the last of your harvest, i.e., from produce taken from the remainder of the previous year’s crop.
§ An amoraic dispute was stated concerning the source of the halakha that the omer may not be brought from the previous year’s crop: Rabbi Yoḥanan says it is derived from: “Fresh ear, you shall bring,” as Rav Ḥisda explains. Rabbi Elazar says it is derived from the fact that the omer is referred to as: “The first of your harvest” (Leviticus 23:10), which indicates that the omer is brought only from the first of your harvest, i.e., from the first produce of the current year’s crop, and not from the last of your harvest, i.e., from produce taken from the remainder of the previous year’s crop.
איתמר ר׳ יוחנן אמר משום הכי אין מביאין מכרמל דאשתקד משום דבעינן כרמל תקריב. ר׳ אלעזר אמר משום דראשית קצירך אמרה תורה דבשעת הבאה ליהוי ראשית לקצירה ואי מביא מדאשתקד לא יביא בראשית הקציר שכבר נקצר הכל וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה:
ר׳ אלעזר [אומר] – היינו טעמא דאין מביאין מדאשתקד דכתיב ראשית [קצירך] בשעת הבאתה התחלת קצירה אותה תבואה באה ממנה.
[ולא] סוף – ואי מייתי מאשתקד הוי שעת הבאה קצירה דתבואה דאשתקד דהיא ממנה.
איתמר רבי יוחנן אמר – משום הכי אין מביאים מתבואה ישנה משום דבעינן כרמל תקריב.
רבי אלעזר אמר – משום דראשית קצירכם אמר רחמנא דבשעת הבאה ליהוי ראשית קציר דהאי תבואה ואי מייתי משל אשתקד אינו מביא מראשית קציר שהרי נקצר מאשתקד וסוף קציר שנה שעברה הוא בשעת הבאה.
ב למדנו למעלה כי בשנה השביעית אין להביא את העומר מפירות השנה שעברה. ובענין זה איתמר [נאמר] שנחלקו אמוראים במקור הדברים. ר׳ יוחנן אומר כי דין זה נלמד מן האמור בעומר ״כרמל תקריב״, ופירות השנה שעברה אינם בכלל זה. ואילו ר׳ אלעזר אומר כי נלמד הדין מן האמור בעומר שהוא ראשית קצירך (״ראשית קצירכם״), והרי זה בא לומר כי יש להביא את העומר דווקא מן התבואה שהיא ראשית קצירך (של שנה זו), ולא מן התבואה שהיא סוף קצירך (של השנה שעברה).
§ An amoraic dispute was stated concerning the source of the halakha that the omer may not be brought from the previous year’s crop: Rabbi Yoḥanan says it is derived from: “Fresh ear, you shall bring,” as Rav Ḥisda explains. Rabbi Elazar says it is derived from the fact that the omer is referred to as: “The first of your harvest” (Leviticus 23:10), which indicates that the omer is brought only from the first of your harvest, i.e., from the first produce of the current year’s crop, and not from the last of your harvest, i.e., from produce taken from the remainder of the previous year’s crop.
הכל
(10) מוֹתֵיב רַבָּה {ויקרא ב׳:י״ד} וְאִם תַּקְרִיב מִנְחַת בִּכּוּרִים בְּמִנְחַת הָעוֹמֶר הַכָּתוּב מְדַבֵּר מֵהֵיכָן הִיא בָּאָה מִן בהַשְּׂעוֹרִים אַתָּה אוֹמֵר מִן הַשְּׂעוֹרִים אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא מִן הַחִיטִּין.
Rabba raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion, from a baraita: The verse states: “And when you shall bring a meal offering of first fruits to the Lord” (Leviticus 2:14). The verse is speaking of the omer meal offering. From which type of grain does it come? It comes from barley. Do you say that it comes from barley, or does it come only from wheat?
Rabba raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion, from a baraita: The verse states: “And when you shall bring a meal offering of first fruits to the Lord” (Leviticus 2:14). The verse is speaking of the omer meal offering. From which type of grain does it come? It comes from barley. Do you say that it comes from barley, or does it come only from wheat?
מותיב [מקשה] רבה על הסברו של ר׳ יוחנן ממה ששנינו בברייתא: מה שנאמר ״ואם תקריב מנחת בכורים לה׳ אביב קלוי באש גרש כרמל תקריב את מנחת בכוריך״ (שם) — במנחת העומר הבאה בפסח הכתוב מדבר. ומהיכן, מאיזה מין ממיני הדגן היא באה מנחה זו? מן השעורים. ודנים בדבר: אתה אומר שמנחת העומר באה מן השעורים, או אינו אלא היא באה מן החיטין?
Rabba raises an objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion, from a baraita: The verse states: “And when you shall bring a meal offering of first fruits to the Lord” (Leviticus 2:14). The verse is speaking of the omer meal offering. From which type of grain does it come? It comes from barley. Do you say that it comes from barley, or does it come only from wheat?
הכל
(11) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר נֶאֱמַר {שמות ט׳:ל״א} אָבִיב בְּמִצְרַיִם וְנֶאֱמַר {ויקרא ב׳:י״ד} אָבִיב לְדוֹרוֹת מָה אָבִיב הָאָמוּר בְּמִצְרַיִם שְׂעוֹרִים אַף אָבִיב הָאָמוּר לְדוֹרוֹת אֵינוֹ בָּא אֶלָּא מִן הַשְּׂעוֹרִים.
Rabbi Eliezer says that it is stated “in the ear,” with regard to the plague of hail in Egypt: “And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom” (Exodus 9:31), and it is stated “in the ear” with regard to the mitzva of the new crop, which is for all generations. Just as the term “in the ear” that is stated with regard to the plague of hail in Egypt is referring to barley, as is clear from the next verse: “But the wheat and the spelt were not smitten; for they ripen late” (Exodus 9:32), so too the term “in the ear” that is stated with regard to the new crop for all generations is referring to barley.
Rabbi Eliezer says that it is stated “in the ear,” with regard to the plague of hail in Egypt: “And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom” (Exodus 9:31), and it is stated “in the ear” with regard to the mitzva of the new crop, which is for all generations. Just as the term “in the ear” that is stated with regard to the plague of hail in Egypt is referring to barley, as is clear from the next verse: “But the wheat and the spelt were not smitten; for they ripen late” (Exodus 9:32), so too the term “in the ear” that is stated with regard to the new crop for all generations is referring to barley.
ר׳ אליעזר אומר: אין לומר כך, שכן מגזירה שווה אנו נלמדים שהיא באה מן השעורים דווקא. שהרי נאמר הלשון ״אביב״ במכות מצרים, במכת ברד (״...והשעורה נוכתה כי השעורה אביב״. שמות ט, לא). וכן נאמר הלשון ״אביב״ בציווי הנאמר לדורות (בהבאת מנחת ביכורים, ״אביב קלוי באש״). ומעתה נקיש ונאמר: מה ״אביב״ האמור במצרים — הריהו שעורים דווקא ולא חיטים (שכן נאמר במכת ברד, בפסוק שלאחר מכן, ״והחטה והכוסמת לא נוכו כי אפילות הנה״. שם לב). אף ״אביב״ האמור לדורות — אינו בא אלא מן השעורים.
Rabbi Eliezer says that it is stated “in the ear,” with regard to the plague of hail in Egypt: “And the flax and the barley were smitten; for the barley was in the ear, and the flax was in bloom” (Exodus 9:31), and it is stated “in the ear” with regard to the mitzva of the new crop, which is for all generations. Just as the term “in the ear” that is stated with regard to the plague of hail in Egypt is referring to barley, as is clear from the next verse: “But the wheat and the spelt were not smitten; for they ripen late” (Exodus 9:32), so too the term “in the ear” that is stated with regard to the new crop for all generations is referring to barley.
הכל
(12) רַבִּי עֲקִיבָא אוֹמֵר מָצִינוּ יָחִיד שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין וְאַף צִיבּוּר מֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַחִיטִּין וּמֵבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין אִם אַתָּה אוֹמֵר מִן הַחִיטִּין לֹא מָצִינוּ צִיבּוּר שֶׁמֵּבִיא חוֹבָתוֹ מִן הַשְּׂעוֹרִין.
The baraita cites another proof that the omer offering is brought from barley. And Rabbi Akiva says: We found an individual who brings his obligation of a meal offering from wheat, which is brought by a poor person for a false oath of testimony, a false oath of utterance, or for entering the Temple while ritually impure, and one who brings his obligation of a meal offering from barley, in the case of a sinner’s meal offering or the meal offering of a sota. And we also found with regard to the community that they bring their obligation of a meal offering from wheat, in the case of the two loaves offering of Shavuot, and therefore, to keep the halakha of the offering of a community parallel to that of an individual there should be a case where the community brings their obligation of a meal offering from barley. And if you say that the omer offering comes from wheat, then we will not have found a case of a community that brings their obligation of a meal offering from barley. Consequently, it must be that the omer offering comes from barley.
The baraita cites another proof that the omer offering is brought from barley. And Rabbi Akiva says: We found an individual who brings his obligation of a meal offering from wheat, which is brought by a poor person for a false oath of testimony, a false oath of utterance, or for entering the Temple while ritually impure, and one who brings his obligation of a meal offering from barley, in the case of a sinner’s meal offering or the meal offering of a sota. And we also found with regard to the community that they bring their obligation of a meal offering from wheat, in the case of the two loaves offering of Shavuot, and therefore, to keep the halakha of the offering of a community parallel to that of an individual there should be a case where the community brings their obligation of a meal offering from barley. And if you say that the omer offering comes from wheat, then we will not have found a case of a community that brings their obligation of a meal offering from barley. Consequently, it must be that the omer offering comes from barley.
יחיד מביא חובתו מן החיטין – מנחת חוטא.
וחובתו מן השעורין – מנחת קנאות.
צבור מביא חובתו מן החיטין – שתי הלחם.
ר׳ עקיבא אומר ראיה אחרת, שכן מצינו (מוצאים אנו) בדינו של יחיד מישראל שהוא מביא חובתו למנחה (כשחטא העני ומביא ״מנחת חוטא״) מן החיטין (ככתוב בו ״עשירית האיפה סולת״. שם ה, יא) והריהו מביא גם מנחה לחובתו מן השעורין (במנחת הסוטה, ככתוב בה ״עשירית האיפה קמח שעורים״. במדבר ה, טו). וכן מוצאים אנו אף בציבור שמביא מנחת חובתו מן החיטין (בשתי הלחם הקרב בעצרת. ומעתה נקיש: מה יחיד מביא מנחת חובתו מן השעורים וכן מן החיטים — ואף ציבור הריהו מביא חובתו מן השעורין ומן החיטים. אם אתה אומר שמנחת ביכורים (שהיא מנחת חובה של ציבור) באה דווקא מן החיטין — אם כן לא מצינו ציבור שמביא מנחת חובתו מן השעורין! ומכאן ראיה שמנחת העומר הריהי באה מהשעורים.
The baraita cites another proof that the omer offering is brought from barley. And Rabbi Akiva says: We found an individual who brings his obligation of a meal offering from wheat, which is brought by a poor person for a false oath of testimony, a false oath of utterance, or for entering the Temple while ritually impure, and one who brings his obligation of a meal offering from barley, in the case of a sinner’s meal offering or the meal offering of a sota. And we also found with regard to the community that they bring their obligation of a meal offering from wheat, in the case of the two loaves offering of Shavuot, and therefore, to keep the halakha of the offering of a community parallel to that of an individual there should be a case where the community brings their obligation of a meal offering from barley. And if you say that the omer offering comes from wheat, then we will not have found a case of a community that brings their obligation of a meal offering from barley. Consequently, it must be that the omer offering comes from barley.
הכל
(13) ד״א דָּבָר אַחֵר אִם אַתָּה אוֹמֵר עוֹמֶר בָּא מִן הַחִיטִּין אִין שְׁתֵּי הַלֶּחֶם בִּיכּוּרִים אַלְמָא מִשּׁוּם בִּיכּוּרִים הוּא תְּיוּבְתָּא.
Rabbi Akiva suggests another proof: Alternatively, if you say that the omer offering comes from wheat, then the two loaves offering would not be brought from the first fruits. The verse states that the two loaves offering of Shavuot should come from the first fruits: “Also in the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord in your feast of weeks” (Numbers 28:26). If the omer is from wheat, then the two loaves offering would not be the first offering of the first fruit, as the omer offering of Passover precedes it. Therefore, the omer offering must come from barley. Rabba explains the objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Evidently, the omer offering is brought from the new crop because the grain used is referred to as first fruits, i.e., “the first of your harvest.” The Gemara concludes: This baraita is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s opinion.
Rabbi Akiva suggests another proof: Alternatively, if you say that the omer offering comes from wheat, then the two loaves offering would not be brought from the first fruits. The verse states that the two loaves offering of Shavuot should come from the first fruits: “Also in the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord in your feast of weeks” (Numbers 28:26). If the omer is from wheat, then the two loaves offering would not be the first offering of the first fruit, as the omer offering of Passover precedes it. Therefore, the omer offering must come from barley. Rabba explains the objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Evidently, the omer offering is brought from the new crop because the grain used is referred to as first fruits, i.e., “the first of your harvest.” The Gemara concludes: This baraita is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s opinion.
אלמא משום בכורים הוא והיינו כר׳ אלעזר דאמר ראשית קצירך ותיובתא לר׳ יוחנן דאמר משום כרמל דכרמל יכול להיות מדאשתקד:
אלמא – דטעמא דשתי הלחם משום בכורים הוי דבכורים בעינא וה״ה לעומר דהא כתיב ביה נמי בכורים והיינו כר׳ אלעזר וקשיא לר׳ יוחנן.
אלמא משום בכורים הוא – דבעי׳ שיהו בכורים בקציר והיינו כר׳ אלעזר דאמר ראשית קצירכם ותיובתא דר׳ יוחנן דאמר כרמל תקריב דמשמע שיכול להקריב כרמל אע״פ שאינו בכורים.
אלמא דשתי הלחם משום בכורים הוא – דבכורים בעינן וה״ה לעומר דהא בכורים נמי כתיב ביה והיינו כר״א וקשה לרבי יוחנן כך פירש בקונטרס ונראה דלתרוייהו פריך דהא רבי אלעזר פירש טעמא משום דכתיב ראשית קצירך ולא סוף קצירך ואם תאמר ומאי טעמא הוי תיובתא לימא דחד למצוה וחד לעכב ויש לומר דתרי בכורים כתיב.
ועוד אמר ר׳ עקיבא דבר אחר (אופן נוסף) להוכיח כי מנחת העומר באה מהשעורים: שכן אם אתה אומר שהעומר בא מן החיטין — אם כן מעתה אין שתי הלחם הבאים בחג השבועות מן החיטים נקראים ״ביכורים״, שהרי קדמם העומר, והרי אמרה תורה בחג השבועות ״וביום הביכורים בהקריבכם מנחה חדשה לה׳ בשבועותיכם״ (במדבר כח, כו). אלמא [מכאן] ששתי הלחם משום ביכורים הוא, וכן העומר, שאף בו נאמר ״בכורים״. והרי זה כהסברו של ר׳ אליעזר, ושלא כהסברו של ר׳ יוחנן! ומסכמים: אכן תיובתא [קושיה חמורה] היא.
Rabbi Akiva suggests another proof: Alternatively, if you say that the omer offering comes from wheat, then the two loaves offering would not be brought from the first fruits. The verse states that the two loaves offering of Shavuot should come from the first fruits: “Also in the day of the first fruits, when you bring a new meal offering to the Lord in your feast of weeks” (Numbers 28:26). If the omer is from wheat, then the two loaves offering would not be the first offering of the first fruit, as the omer offering of Passover precedes it. Therefore, the omer offering must come from barley. Rabba explains the objection to Rabbi Yoḥanan’s opinion: Evidently, the omer offering is brought from the new crop because the grain used is referred to as first fruits, i.e., “the first of your harvest.” The Gemara concludes: This baraita is a conclusive refutation of Rabbi Yoḥanan’s opinion.
הכל
(14) תְּנַן הָתָם גאֵין מְבִיאִין בִּיכּוּרִים חוּץ מִשִּׁבְעַת הַמִּינִין דוְלֹא
§ We learned in a mishna elsewhere (Bikkurim 1:3): One may bring first fruits only from the seven species with which Eretz Yisrael is praised in the verse: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8). But one may not
§ We learned in a mishna elsewhere (Bikkurim 1:3): One may bring first fruits only from the seven species with which Eretz Yisrael is praised in the verse: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8). But one may not
ג ומביאים עוד בדין הבאת שתי הלחם. תנן התם [שנינו שם במשנה]: אין מביאין ביכורים מכל הפירות חוץ משבעת המינין שהשתבחה בהם ארץ ישראל (״ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש״. דברים ח, ח), ולא
§ We learned in a mishna elsewhere (Bikkurim 1:3): One may bring first fruits only from the seven species with which Eretz Yisrael is praised in the verse: “A land of wheat and barley, vines, figs and pomegranates, a land of olive oil and honey” (Deuteronomy 8:8). But one may not
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
מנחות פד. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה מנחות פד. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום מנחות פד., רש"י מנחות פד. – במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י"., מיוחס לרש"י מנחות פד. – במנחות ע"ב:-צ"ד. (פרקים ז'-י') הפירוש המופיע במהדורתנו כפירוש רש"י הוא פירוש רש"י שהיה בפני ר' בצלאל אשכנזי שמופיע בדפוס וילנא כ"רש"י כתב יד". ומאידך, פירוש רש"י הנדפס בדפוס וילנא מופיע במהדורתנו כפירוש ה"מיוחס לרש"י"., תוספות מנחות פד., ר׳ פרץ הכהן מנחות פד., פירוש הרב שטיינזלץ מנחות פד., אסופת מאמרים מנחות פד.
Menachot 84a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Menachot 84a, Attributed to R. Gershom Menachot 84a, Rashi Menachot 84a, Attributed to Rashi Menachot 84a, Tosafot Menachot 84a, R. Peretz HaKohen Menachot 84a, Steinsaltz Commentary Menachot 84a, Collected Articles Menachot 84a