גמרא
פירוש
וּבָא וְאוֹכְלָן בִּקְדוּשַּׁת שְׁבִיעִית. אכולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
תוס׳ ד״ה בד״א. שיטת הר״ת היא שפירות משומרים בשביעית אסורים באכילה. יש לדון בדין זה: האם חלות איסור אכילה הוא או חלות איסור אחר. והנה לר״ת המקור לאיסור המשומר הוא הפסוק את ענבי נזירך לא תבצר. משמעות הפסוק שהבצירה נאסרה ולא האכילה, ועוד מפסוק זה נלמד איסור הבצירה כדרכה במופקרין שצריכים לשנות בבצירתם, ולכאורה אינו שייך לאיסור אכילה. משום כך מסתבר שאין איסור המשומר אליבא דר״ת חלות איסור אכילה כבמאכלות אסורות אלא שקיים במשומר איסור של חלול קדושת פירות שביעית שלא כמצוותם. דהנה, פירות שביעית קדושים ועומדים למצוותם - לאכלה ולא לסחורה וכו׳. אם הבעל הפקיר את הפירות וקיים בהם את מצות ״תשמטנה ונטשתה״ קיום ההפקר מקדשם לאכילה כמצוותם. אולם פירות משומרים לדעת ר״ת עומדים באיסורם כי נתקדשו בחלות קדושת שביעית כשגדלו מבלי שיוקדשו לאכילה ע״י הפקר הבעל כמצות השביעית. ולכן מי שאוכלם עובר באיסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותם - בדומה למי שנהנה הנאה של כלוי שלא כמצוות פירות שביעית מופקרים. קדושת פירות שביעית הניתנת לאכילה חלה ע״י הפקר בעל השדה. על פירות שלא הופקרו והיו משומרים בשדה חלה קדושת פירות שביעית בלי קיום מצות ניתן לאכלה אלא לאיסור. במשומר ליכא היתר באיסור הקדושה דשביעית כי מצות ההפקר היא המקדשת את פירות השביעית למצותם להיות נאכלים, ואיסור האכילה לר״ת אינו אלא איסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותם והוא איסור חלול קדושת שביעית שלא כמצותה. ובזה ניחא מדוע לא הוזכרה בפסוק לשון אכילה, כי האיסור לאכול משומר הוא איסור לחלל קדושת שביעית שלא כמצותה ודומה לבצירה שלא כמצוותם. היוצא מכך שאין לר״ת חלות שם איסור אכילה על הפירות אלא דין איסור כלוי פירות שביעית שלא כמצוותן. ונראה שיש כאן נ״מ בנוגע לאתרוג המשומר בשביעית. אם חל על האתרוג חלות שם איסור אכילה, האתרוג פסול הוא לנטילה כי אין בו היתר אכילה. אולם אם אין עליו חלות שם איסור אכילה אלא איסור הנאה של כלוי שלא כמצותו יתכן שיהיה כשר למצות נטילה כמו אתרוג של ע״ז. אתרוג של ע״ז כשר לנטילה דאין עליו חלות שם איסור אכילה אלא חלות שם אסה״נ בלבד, ודוקא איסור אכילה פוסל אתרוג ולא אסה״נ. הוא הדין בפירות שביעית משומרים, שאינם אסורים בתורת איסור אכילה אלא נאסרים מטעם איסור שביעית שלא נתקדשו לאכילה וחלות האיסור היא כלוי חפצא דשביעית שלא כמצותו. איסור כזה אינו פוסל אתרוג לנטילה למ״ד דבעינן היתר אכילה, שהרי אין בכך חלות שם איסור אכילה. (ועיין בענין יש בו היתר אכילה (לה.), ובמחלוקת בין רש״י ורמב״ם אם הוא דין בלכם או בשם פרי, ולכאורה החלוק הזה מתקבל לגבי חלות שם הפרי, ואכמ״ל. סברא זו נוגעת למעשה באתרוגי א״י שביעית ספק משומרים, דלפי״ז הם כשרים אפי׳ לדעת ר״ת.) הרז״ה והראב״ד על הרי״ף חולקים אם קיים איסור משומר בפירות שביעית משומרים ע״י נכרי. הרז״ה אוסרם והראב״ד מתירם. ובביאור המחלוקת נ״ל שלרז״ה המציאות של שמירה אוסרת, כי פירות משומרים בכל אופן נתקדשו באיסורי שביעית כלר״ת ומופקעים מהקיומים של אכילה בשביעית. אליבא דהראב״ד רק שמירה באיסור מונעת מצות אכילת הפירות, אבל שמירת נכרי הואיל ואינה אסורה אין היא מפקיעה את מצוות החפצא והקדוש למצות אכילה. וניתן לומר שלראב״ד איסור הפירות המשומרים אינו חלות איסור שחל בחפצא אלא דין המוטל על הגברא - והוא שהנהנה מפירות משומרים הרי הוא כאילו בעצמו שמרם למפרע ועובר באיסור תשמטנה ונטשתה. וכל זה שייך כשהשמירה הראשונה היתה שמירת ישראל שהיא אסורה אבל לא שמירת נכרי המותרת. שם. בא״ד - ומיהו קשה לר״ת דלא אסר בת״כ מן המשומר אלא בבצירה כדרך הבוצרים אבל ע״י שנוי שרי ע״כ. לפי התו״כ יסוד איסור הבצירה הוא שבצירה כדרכה מוסיפה על החטא של שמירה והופכתה מאיסור עשה ונטשתה ללאו ״לא תבצר״. ברם אין בבצירת פירות משומרים איסור מלאכה כבשבת אלא חלות איסור מאיסורי השמירה, שבהפקר אין איסור בצירה כלל. ראייה לכך מדין המובא בתוס׳ ״מכאן אתה אומר אין דורכים ענבים בגת אבל דורך הוא בעריבה״, אילו היתה הבצירה במשומר איסור בצירה סתם ואיסור מלאכה בשדה למה תיאסר דריכת ענבים בגת - הרי אינה קצירה ומלאכת קרקע כלל, ומהתוס׳ נראה דהוי איסור מן התורה. ע״כ שלתוס׳ אין איסור הבצירה חלות לעצמו, אלא עיקר האיסור הוא שאם בוצר ודורך כדרכו עובר הוא על איסור השמירה של תשמטנה ונטשתה משום שנוהג כמנהג בעלים. וקרוב לומר שלפי התו״כ אם עובר על איסור בצירה חל עליו איסור אכילה. עיקר האיסור הוא בצירה, שבוצר את הפירות ומשמר לעצמו. ואם בצר כדרכו אסור לאכול הפירות דבזה שאוכל מן הבצירה כדרכה משלים את תכלית הבצירה ומהוה גמר איסור הבצירה. יוצא שאין זה איסור מאכלות אסורות אלא הוספת איסור באיסור הבצירה והשמירה. לפי״ז יתכן כנ״ל שאפי׳ לר״ת עיקר חלות האיסור הוא בצירת המשומר, כשבוצר הפירות לעצמו, ואם אוכלם אח״כ הריהו מוסיף בחטא של שמירה ובצירה לעצמו. אלא שלר״ת, בניגוד לתו״כ, אפי׳ בצירה בשנוי אסורה. עכ״ז אין לר״ת חפצא דאיסור אכילה כלל רק איסור בצירה ושמירה לעצמו כי ע״י אכילה מוסיף על החטא של בצירה ושמירה לעצמו. ובכך מיושבת בפשטות הערת התוס׳ על ר״ת משמירת העומר בשביעית, למה לא יפסל העומר מטעם משקה ישראל דמשומר אסור באכילהא, וי״ל דאין משומר לר״ת איסור חפצא דאכילה כלל אלא הוא דין באיסור דבצירה ושמירה ומהוה איסור גברא, ולפיכך ליכא פסול משקה ישראל שנוהג דוקא בחפצא של איסורי אכילה. והנה כבר הצענו פירוש אחר בדעת ר״ת, והיינו דאיסור המשומר הוא חלות קדושת פירות שביעית בלי היתר וניתן למצות אכילה. על פירוש זה מוכיח הדמיון בסוף התוס׳ בין משומר לספיחין. הרי שגם ספיחין אסורין כחפצא של קדושת שביעית בלי קיום ניתן למצות אכילה. ובכן גם לפי״ז יתכן שאין המשומר פסול משום משקה ישראל, כי רק חלות איסור אכילה בחפצא פוסל מטעם משקה ישראל ולא איסור של קדושת שביעית שאינו ניתן למצות אכילה - ומסולקת קושית התוס׳ על ר״ת משומרי העומר בשביעית. כ״ז אליבא דהתו״כ ור״ת, ברם לפי הרמב״ם (פ״ד משמיטה הלט״ו) בצירה כדרכה אסורה אפי׳ בהפקר, כי הוא סובר שבצירה מהוה איסור מלאכה לעצמו כמו בשבת. שם. תוס׳ ד״ה ולשביעית כו׳ ונראה לפרש דהא דאזלינן בירק בתר לקיטה היינו בשלא נגמר גידולם בששית אבל נגמר גידולם בששית שרו וכו׳. והרמב״ם (פ״א ממע״ש הל״ד) חולק ודעתו דאזלינן בתר הלקיטה ממש ולא בתר גמר הגידול. והנה, לתוס׳ הסוברים דגמר הגידול הוא המחייב אם נלקט לפני שנגמר הגידול במציאות אזלינן בתר הלקיטה. הביאור לכך הוא שבאופן זה נחשבת שעת הלקיטה לשעת גמר הגידול כי אז נפסק הגידול. ואמנם גם הרמב״ם שחולק על התוס׳ סובר ששעת הלקיטה נחשבת לשעת גמר הגידול כי עצם המחייב הוא גמר הגידול, דאילו היתה הלקיטה עצמה מחייבת קדושת השביעית - הלא שביעית לכאורה חלה דוקא במחובר, דהרי הקרקע היא המקדשת את הפירות, והאיך מתקדשים הפירות אחרי שנתלשו ונלקטו מן הקרקע. וע״כ מוכח שנתקדשו הפירות ברגע לפני שנלקטו, ושעה זו חשובה גמר הגידול. ואפי׳ בנגמר הגידול במציאות זמן רב קודם הלקיטה מ״מ אותו הרגע האחרון נחשב ע״פ דין שעת גמר הגידול, והקרקע היא המקדשת בשעת גמר הגידול. מאידך אליבא דתוס׳ אין הלקיטה קובעת הגידול כשכבר פסק הגידול במציאות לפני כן, דבאופן זה אזלינן בתר גמר הגידול במציאות, ברם כשנלקט לפני גמר הגידול במציאות שעת הלקיטה היא שעת גמר הגידול. יוצא שבין לתוס׳ ובין לרמב״ם המקדש הוא גמר הגידול אלא שחולקים בהגדרת שעת גמר הגידול, ודו״ק.רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0)
הערות
א עיין בתוס׳ הרא״ש ומהר״ם מלובלין.
הערות
Gemara
Peirush