כלי גללים – במס׳ שבת (שבת נח.) פירש בקונטרס אבן גלל וכאן מוכיח שהם כלים של צפיעי בקר.

כלי אדמה – פי׳ בקונט׳ שחיקת אבנים שקורין קרויי״ט בל״א ובפרק במה אשה (שבת נח.) משמע שהם כלי חרס שנתייבשו בחמה ולא נצרפו בכבשן גבי כבול דאמר אלא אי אמרת בשל טיט הני הוא דלא מקבלי טומאה הא כלים דידהו מקבלין טומאה והתנן כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כו׳ ועוד תנן במסכת כלים (משנה כלים ג׳:ב׳) נר שניטל פיו טהור ושל אדמה שהוסק פיו בפתילה טהור.

חיטין שירדו בעבים – פירש בקונטרס ששתו באוקיינוס ובלעו ספינה מלאה חיטין וקשה לר״ת דאי מחוצה לארץ וכי הותרו לשתי הלחם בשביל שהיו בעבים מ״מ ממושבותיכם בעינן וליכא ואי מארץ ישראל וכי נאסרין הן על ידי כך אלא נראה לי דעל ידי נס ירדו בעבים כי הנהו אטמהתא דפרק ד׳ מיתות (סנהדרין דף נט:).

דאמר ר׳ אבהו א״ר יוחנן ילדה שסיבכה בזקנה ובה פירות אפי׳ הוסיפו מאתים אסור – והא דא״ר אבהו א״ר יוחנן בפ׳ משוח מלחמה בסוטה (סוטה מג:) ילדה שסיבכה בזקנה בטלה התם בדליכא פירות בילדה והכא בדאיכא פירות ומה שגדל אח״כ מוכח כאן שהוא היתר והיינו דר׳ יוחנן לטעמיה דאמר התם בטלה והכא ניחא דנקט ילדה לפי שפירות שבה של ערלה הן דאילו ייחור של זקנה ובה פירות וקצצה וסבכה בזקנה תחילתו וסופו היתר הוא אבל בסוטה קשיא אמאי נקט ילדה דכך שווה ייחור של זקנה שסיבכה בזקנה דאי לאו משום דבטלה היה תורת ערלה עליו וכן פי׳ שם בקונטרס אפילו לייחור של זקנה מכיון שנתלש והרכיבו ילדה קרינא לי׳ ובטל בזקנה והא דלא נקט סתם ייחור שסבכו בזקנה בטל משום דלא הוה ידענא לענין מה בטל אם לא היה מפרש בהדיא לענין ערלה אבל השתא דנקט ילדה מוכחא מילתא דלענין ערלה קאמר והתם פריך ממתני׳ דקתני גבי חוזר ממערכי המלחמה אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב דמדחוזר ש״מ דשייך בה ערלה וחילול דבעי מיהדר והתם קאמר ר׳ יוחנן ילדה שסבכה בזקנה בטלה ומשני דמתניתין דהתם כגון ילדה בילדה וכי תימא תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה כגון דנטע קמייתא לסייג ולקורות ואע״ג דילדה בזקנה בטלה כה״ג לא בטלה משום דאי מימליך עלה בת מיהדר היא ונראה דילדה בילדה אם כלו שני ערלה דקמייתא מקמי בתרייתא בטלה לה בתרייתא אע״ג דהיתה הרכבתה בתוך שני דערלה דאי לא תימא הכי הא דפריך בסוטה (סוטה מג:) היכי דמי אילימא ילדה בילדה תיפוק לי דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה לוקמי כגון שכלו שני ערלה של ראשונה לפני שני השניה ובירושלמי משמע דילדה שסיבכה בזקנה מיירי בשנטע אילן בפני עצמו כדרך הנוטעין ונטעו אצל זקינה וסיכך ענפיו בענפי הזקנה דאם קודם קליטת שרשיו בארץ נתאחז זה בזה בטלה הילדה בזקנה אבל אם קדמה קליטת השרשים של ילדה פליגי התם אמוראי וזה לשון הירושלמי בפ״ק דערלה רבי זעירא ורבי יוסי ורבי אלעזר ור׳ חנינא בשם ר׳ חנינא בן גמליאל ילדה שספקה לזקנה טהורה הילדה אמר רבי חנינא בר אבא מתניתא אמרה כן סיפק בגפנים סיפוק אחר סיפוק אע״פ שהבריכן בארץ מותר וחש לומר שמא השרישה הילדה עד שלא תתאחז לזקנה אמר רבי חנינא בריה דרבי הלל דרבי יהודה היא דרבי יהודה אמר מתאחז הוא עד שלא השריש רבי אומר בשם רבי יוחנן שרשין אין בהם ממש.

בצל ששתלו בכרם כו׳ – בפ׳ הנודר מן הירק (נדרים נז:) מיבעי לן אי גדולי היתר מעלין את האיסור או לא ופשט רבי יצחק נפחא מהא דאמר רבי ינאי בצל של תרומה שנטעו ורבו גידולין על עיקרו מותר אמר ליה רבי ירמיה שבק מר תרתין דאמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כו׳ ומייתי הך דילדה שסיבכה בזקנה וההיא דבצל שנטעו בכרם דמוכח דאזלינן בתר עיקר ולהכי מייתי הכא הנך תרתי ולא מייתי ההיא דר׳ ינאי דפליג דשבקינן חדא מקמי תרתי וא״ת והתנן המעביר עציץ נקוב בכרם אם הוסיף מאתים אסור אלמא לא אזלינן בתר עיקר אלא בתר תוספת וי״ל דשאני התם כדדרשינן בפרק כל שעה (פסחים דף כה.) כתיב המלאה וכתיב הזרע הא כיצד זרוע מעיקרו בהשרשה זרוע ובא הוסיף אין לא הוסיף לא וא״ת מאי קמבעיא ליה הכא אי רבי יוחנן ור׳ יונתן לחומרא דווקא אמרי או אפי׳ לקו לא ע״כ לחומרא דאי לקולא אמרי קשיא דר׳ יוחנן אדרבי יוחנן דבסמוך קאמר ר׳ יוחנן ליטרא בצל שתיקנו וזרעו מתעשר לפי כולו אלמא לא אזלינן בתר עיקר להקל והתם נמי בנדרים מייתי לה ופשיט מקמייתא דר׳ יוחנן דילדה שסיבכה דלא אתו גידולין ומבטלי עיקר והדר פשיט מההיא דר׳ יוחנן דבצל דאתו גידולין ומבטלי עיקר ומשני דלמא לחומרא שאני וי״ל דהא דקאמר לחומרא שאני היינו דווקא התם משום דהיינו זריעתו כדקאמר בסמוך אבל היכא דלאו היינו זריעתו דלמא אזלינן בתר עיקר בין לקולא בין לחומרא והתם בנדרים פריך אר׳ יוחנן וארבי יונתן דהכא מהא דתניא גבי מנכש בחסיות דאם ישראל חשוד על השביעית למוצאי שביעית מותר אלמא גידולי היתר מעלין את האיסור ומשני שאני שביעית הואיל ואיסורה ע״י קרקע בטילתה ע״י קרקע וצריך נחלק בדבר מאיזה טעם יחשב שביעית איסור ע״י קרקע וערלה וכלאי הכרם לא חשיבי איסור ע״י קרקע ואפי׳ מעשר משמע התם דחשיב איסור ע״י קרקע אי לא משום דמעשר דיגון הוא דקא גרים לה וגם חדש דשמעתין צ״ל דלא חשיב איסורו ע״י קרקע מדמדמי לה הכא לערלה וכלאי הכרם.