(1) 
{יחזקאל מ״ה:ט״ו} מִן הַמָּאתַיִם מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מֵאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּירוּ בַּבּוֹר מִכָּאן אלְעׇרְלָה שֶׁבְּטֵילָה בְּמָאתַיִם.
{יחזקאל מ״ה:ט״ו} מִן הַמָּאתַיִם מִמּוֹתַר שְׁתֵּי מֵאוֹת שֶׁנִּשְׁתַּיְּירוּ בַּבּוֹר מִכָּאן אלְעׇרְלָה שֶׁבְּטֵילָה בְּמָאתַיִם.The phrase: Out of two hundred, is expounded with regard to wine brought as a libation: From the remaining two hundred portions that remain in the vat. This is referring to a case where wine prohibited as produce grown during a tree or vine’s first three years [orla] is mixed with permitted wine. The halakha is that this wine mixture may be brought as a libation only if there is two hundred times more permitted wine than prohibited wine. From here it is derived that orla is nullified in a mixture of two hundred.
1. כדפסק: גכג : ״דפסק״.
2. הסל: כ״י נ : ״והסל״.
3. דאמר...אליעזר: גג , גכג , גל , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. חסר בכ״י א (כנראה מחמת הדומות).
4. כעכין: כך גם בערוך. חסר ב-גכג , וכן חסר ב-גג לפני הגהה. דפוסים : כעבין . בכ״י א לאחר הגהה.
5. היא: גג , גכג , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים.
6. נתקדשה: כ״י נ , דפוסים: ״נתקדש״.
7. וריפתא דאפיא: חסר בכ״י קרפנטרץ .
8. הא: חסר ב-גג .
9. ההיא: כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״היא״.
10. וכדפרשא: גג : ״דכד מפרשא״. כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: וכד מיפרשא״
11. וקריא: כ״י נ : ״קריא״. כ״י קרפנטרץ : ״וקרא״. דפוסים : וקרייה .
12. אשתריאן: כ״י נ : ״ואשתריין״.
13. ואיתסרא: גג , כ״י קרפנטרץ : ״ואיתסר״. דפוס קושטא : ומיתסרא. דפוסים : ומיתסר .
14. לה ההיא: גג , כ״י נ : ״לההיא״. דפוסים: לן ההיא .
15. חלתא: דפוסים: חלה .
16. ושביק: כ״י נ : ״שביק״.
17. דמדרבנן: כ״י נ : ״מדרבנן״.
18. לה: חסר בדפוסים.
19. יוצא: וכן גג .״. דפוסים: ״יוצאה״
20. יראה: גג , כ״י קרפנטרץ , דפוסים: ״שיראה״.
21. ובאשה: כ״י קרפנטרץ : ״באשה״.
22. שתהיה: גג , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״שתהא״.
23. ולכי: כ״י א : ״וכי״.
24. ליה: כך בכ״י א .
25. ליה יומא טבא: דפוסים: יומי .
26. שרפינן: גג , גנא , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ , דפוסים. כ״י א : ״שרפין״.
מן המאתים – על כרחיך אנסכים קאי וקאמר הביאו הנסכים עליו מן המאתים שישתיירו מאתים בבור היין.
מכאן לערלה שבטלה במאתים – דאי לאו בשאיסור מעורב בו קאי אמאי מצריך מאתים ובעלמא בסיפרי נפקא לן שפיר דערלה וכלאי הכרם בטילין במאתים והאי מכאן לאו דוקא אלא אף כאן אתה יכול לסמוך קצת.
{שמעתא דאכילת תרומה בטומאה בחו״ל}
והא דכתב הרי״ף ז״ל: בחוצה לארץ היכא דליכא כהן קטן עבדינן כר׳ אליעזר, ליתא. ולא סמכינן עלה. דקי״ל: אפילו כהן גדול, ל״ש בעל קרי ול״ש טמא מת, טובל ואוכל בתרומת חו״ל. אפילו למי שהיה עושה טמא מת כבעל קרי. והתם (בכורות כ״ז:) אסיקנא דטמא מת אפילו טבילה לא צריך, ובעל קרי הוא שצריך טבילה. ולא אמר שמואל (בכורות כ״ז.) שמי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור בתרומת חו״ל אלא עד שיטבול. אבל לאחר טבילה, הכל מותרין בה.
וכ״כ רבינו האי בפי׳ בתשובת שאלה שלו: היו יודעים שאין טעמי המשנה הזאת בחו״ל כל עיקר.
וכן נראים הדברים כמו שכתבנו בבעל קרי וטמא מת מסוגיא דשמעתא במסכת בכורות, בפרק עד כמה (בכורות כ״ז.).
אבל ודאי, היכא דליכא כהן כלל, לא גדול ולא קטן, עבדינן כר׳ אליעזר.
{שמעתא דאכילת תרומה בטומאה בחו״ל}
ומה שהשיב בעל המאור במה שכתב, דהיכא דליכא כהן קטן עבדינן כר״א, ואמר דליתא ולא סמכינן עלה, דקי״ל אפי׳ כהן גדול, לא שנא בעל קרי ולא שנא טמא מת, טובל ואוכל בתרומת חו״ל, ולא אמר שמואל, מי שטומאה יוצאה עליו מגופו אסור בתרומת חו״ל אלא עד שיטבול, אבל לאחר טבילה הכל מותרים בה, עד, וכן נראין הדברים כמו שכתבנו בבעל קרי וטמא מת מסוגיא דשמעתא במס׳ בכורות בפ׳ עד כמה (בכורות כ״ז.), תמהני עליו.
שהרי לא חדש רבינו הגדול ז״ל בדבר זה כלום, אלא לשון הגמרא תפס לו. והוא דאתמר התם: אמר רבינא: הילכך, נדה קוצה לה חלה, ואכיל לה כהן קטן. ואי ליכא כהן קטן שקלא פורתא וכו׳. ואם פי׳ קטן, שאמר רבינא, להוציא גדול שלא טבל בלבד, אף פי׳ דברי רבינו כך הם. דהיכא דליכא בההוא דוכתא כהן קטן אלא1 גדול שטבל לקרויו שיצאה עליו טומאה מגופו, עבדינן כר״א, דליכא דחזי ליה השתא.
ולכתחלה ליכא למימר, הואיל ואי מקלעי אורחים כהנים, שכבר בקשו ולא מצאו. וכן בעל המאור מודה. ובמחוסר טבילה נמי ליכא למימר, הואיל ואי טביל חזי ליה, דהא מחוסר מעשה הוא, דומיא דהגרלה ופתיחת דלתות היכל (בבלי יומא ס״ב:), ורבה נמי לית ליה הואיל לכהני. וכ״ש לדעת בעל המאור ז״ל, שפוסק כדברי רב חסדא. וכ״ש שאין לנו שום הכרע כלל מכל הסוגיא שבמסכת בכורות (בבלי בכורות כ״ז.) ולא ממשנת מסכת חלה (משנה חלה ד׳:ח׳) במי שטומאה יוצאה עליו מגופו, שיהא אוכל בה כשהוא טבול יום. אלא יש לומר דצריך הוא טהרה גמורה מאותה טומאה, דהיינו הערב השמש, חומר2 הוא בטומאה זו לדברי הכל. ונמצא שאינה ראויה לבו ביום.
וה״ר יצחק בן גיאת כתב תשובת רבינו האיי, שאמר שמשנה זו בחלת א״י היא. ופי׳ בה שעכשיו חו״ל3 הרי קטנים כהני, וקטן שלא ראה קרי וקטנה שלא פרסה נדה מותרין לאכול חלה בטומאה. ומעתה ילך בעל המאור וישיב על הגאון המסייעו מה שהשיב על דברי רבינו ז״ל.
אבל אני מדקדק אחר כולם ז״ל. שהרי יכול הוא לבטלה ולאוכלה אפי׳ גדול, דקי״ל (בכורות כ״ז.), תרומת חו״ל מבטלה ברוב. ורבה מבטל לה ברוב ואכיל לה בימי טומאתו. ואפי׳ לדברי בעל המאור, היכא דליכא כהן גדול4, לא קטן ולא גדול, הרי רש״י ז״ל מפרש דלאוכלה זר דקאמרי׳ דמבטלה ברוב, וכן עיקר בראיות. ונמצא שיכול לקרות שם ולאפותה ודעתו עליה לבטלה, ואצ״ל שיכול לקרות שם ולבטל ולאפות, ולא צריכין למעבד כר״א כלל. אבל הגאונים יכולין לומר שאם רצה ליתן לכהן, נוהג כדברי ר״א.
עוד סברתי לפרש כדי להעמיד דברי ההלכות כצורתן, דכי אמרי׳ מבטלה ברוב, לומר שאם נתערבה בכמותה ממנה מרבה עליה חולין ומבטלה, כמו שאמרנו בפ״ק דביצה (בבלי ביצה ד׳:), דבדרבנן מבטלין איסורין. אבל לבטלה בעירוב לכתחלה, לא, דלערב בשאר איסורין של דבריהם אין לנו. לפיכך צריכין לעשות כדברי ר״א. ולא ראיתי לאחד מן הראשונים שיפרש כן.
1. נראה דצ״ל: ולא
2. נראה דצ״ל: וחומר
3. נראה דצ״ל: בחו״ל
4. נראה דתבה זו נמחקת
״מן המאתים״ — נדרש לענין הבאת יין לנסכים: ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור, שרק אם נשארו בבור שתי מאות כנגד אותה מידה שניטלה — אפשר לקחת ממנו לצורך הנסכים. ומתוך שהצריך מאתים ודאי הוא משום איסור ערלה שנתערב ביין זה והריהו בטל במאתים, מכאן לערלה שבטילה במאתים, כגון שענבי ערלה נתערבו ועשו מהם יין, והיו בבור היין מאתים שיעורים של היתר כנגדם — מתבטלת הערלה ברוב.
The phrase: Out of two hundred, is expounded with regard to wine brought as a libation: From the remaining two hundred portions that remain in the vat. This is referring to a case where wine prohibited as produce grown during a tree or vine’s first three years [orla] is mixed with permitted wine. The halakha is that this wine mixture may be brought as a libation only if there is two hundred times more permitted wine than prohibited wine. From here it is derived that orla is nullified in a mixture of two hundred.
הכל
(2) מִמַּשְׁקֵה יִשְׂרָאֵל מִן הַמּוּתָּר לְיִשְׂרָאֵל מִכָּאן אָמְרוּ באֵין מְבִיאִין נְסָכִין מִן הַטֶּבֶל.
The phrase: From the well-watered pastures of Israel, means that sacrifices may be offered only from that which is permitted to Israel. From here, the Sages stated: One may not offer libations from untithed produce [tevel], since Jews are prohibited from eating tevel.
מן המאה ממותר שתי מאות שנשתיירו בבור כלומר אפילו ערלה שהיא חמורה מן הכלאים עלתה (ונשתיירו) [ואם נשתיירו] מאתים מותרין הן מכאן לערלה שבטלה (במאה) [במאתים] ממשקה ישראל מן היין המותר לישראל מכאן אמרו אין מביאין נסכים מן הטבל יכול לא יביא מן המוקצה אמרת לא (יביא) ומה ראית להתירו גמרי׳ מטבל מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו יצא מוקצה שגופו תמים וכשר הוא ואיסור הכנה בא להרחיקו ואי ס״ד מוקצה אסור מן התורה איך מתירו ואיפריכא ומשני אפיק הבערה ועייל עצי אשרה ואזהרתיה ולא ידבק בידך מאומה מן החרם כו׳ ונדחת גם זו וכו׳ ואוקימנא אלא עייל עצי הקדש כו׳.
״ממשקה ישראל״ — משמעו: מן המותר לישראל, שאין מעלים למזבח דבר שיש בו איסור לישראל. מכאן אמרו: אין מביאין נסכין מן הטבל, שכן הטבל אסור לישראל.
The phrase: From the well-watered pastures of Israel, means that sacrifices may be offered only from that which is permitted to Israel. From here, the Sages stated: One may not offer libations from untithed produce [tevel], since Jews are prohibited from eating tevel.
הכל
(3) יָכוֹל לֹא יָבִיא מִן הַמּוּקְצֶה אָמַרְתָּ מָה טֶבֶל מְיוּחָד שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ אַף כֹּל שֶׁאִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ גיָצָא מוּקְצֶה שֶׁאֵין אִיסּוּר גּוּפוֹ גָּרַם לוֹ אֶלָּא אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר גָּרַם לוֹ וְאִי אָמְרַתְּ אִיסּוּר מוּקְצֶה דְּאוֹרָיְיתָא מָה לִי אִיסּוּר גּוּפוֹ מָה לִי אִיסּוּר דָּבָר אַחֵר.
I might have thought that one may not offer an animal that is set-aside on Shabbat or during a Festival; therefore, you have said: Just as tevel is unique in that its inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat, so too, anything whose inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat is invalid as an offering. This excludes an animal that has been set aside, which does not have an inherent prohibition that caused it to be prohibited for eating; rather, a different prohibition, i.e., the prohibition of utilizing set-aside objects on Shabbat, caused it to be prohibited for eating. And if you say the prohibition of utilizing set-aside material is by Torah law, what difference is there to me if a food is inherently prohibited; and what difference is there to me if it is prohibited due to a different prohibition? If there is a distinction between these prohibitions, it must be that the prohibition of utilizing set-aside material is by rabbinic law, and therefore, like many other rabbinic decrees, it does not apply in the Temple.
יכול לא יביא קרבן מן המוקצה בשבת או ביום טוב. אמרת: מה טבל מיוחד שאיסור גופו גרם לו — אף כל שאיסור גופו גרם לו הוא נאסר משום שאסור לישראל. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו, הוא איסור שבת. ואי אמרת [ואם אומר אתה] איסור מוקצה דאורייתא [שמן התורה] הוא, מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר? ומה טעם לחלק ביניהם? שאם הדבר אסור, אסור הוא מכל מקום. אלא ודאי איסור מוקצה הוא רק מדברי סופרים, ולכן אינו נאסר במקדש, משום שלא גזרו בו חכמים דיני שבות.
I might have thought that one may not offer an animal that is set-aside on Shabbat or during a Festival; therefore, you have said: Just as tevel is unique in that its inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat, so too, anything whose inherent prohibition caused it to be prohibited for Jews to eat is invalid as an offering. This excludes an animal that has been set aside, which does not have an inherent prohibition that caused it to be prohibited for eating; rather, a different prohibition, i.e., the prohibition of utilizing set-aside objects on Shabbat, caused it to be prohibited for eating. And if you say the prohibition of utilizing set-aside material is by Torah law, what difference is there to me if a food is inherently prohibited; and what difference is there to me if it is prohibited due to a different prohibition? If there is a distinction between these prohibitions, it must be that the prohibition of utilizing set-aside material is by rabbinic law, and therefore, like many other rabbinic decrees, it does not apply in the Temple.
הכל
(4) וְעוֹד הָא אַתְּ הוּא דְּאָמְרַתְּ דחִילּוּק מְלָאכוֹת לְשַׁבָּת וְאֵין חִילּוּק מְלָאכוֹת ליו״ט לְיוֹם טוֹב .
And furthermore, Abaye said to Rabba: It is possible to challenge your interpretation of the baraita from a different angle. Wasn’t it you who said, as cited in tractate Makkot, that there is division of labors with regard to Shabbat, and therefore one is required to bring two sin-offerings if he performed two prohibited labors of different primary categories in one lapse of awareness, or if he performed a prohibited labor twice, during separate lapses of awareness; however, there is no division of labors with regard to a Festival, and therefore one is not punished with multiple floggings for performing multiple prohibited labors? Consequently, how could one be liable for multiple floggings for the prohibition of utilizing set-aside materials and for cooking the sciatic nerve on a Festival?
הא את הוא דאמרת – באלו הן הלוקין (מכות דף כא:).
חילוק מלאכות לשבת – שאם עשה שתים בהעלם אחד או [אחת] בשתי העלמות חייב שתים.
ואין חילוק מלאכות ליום טוב – שאם עשה שתי מלאכות במזיד אינו לוקה שתים והכא ביום טוב קיימינן ומחייבת ליה משום י״ט תרתי משום מוקצה ומשום מבשל גיד ביום טוב.
חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב וביאור דבר זה הוא שאם עשה מלאכות הרבה בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת אבל יום טוב שאין חטאת בשגגתו אם עשה מלאכות הרבה במזיד בהתראה אחת ר״ל שזרע וחרש וארג בהתראת איסור מלאכה אינו חייב אלא אחת כמו שביארנו במקומו:
בגמ׳ ועוד הא את הוא דאמרת חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות לי״ט ופרש״י דאפילו אם עשה במזיד שתי מלאכו׳ אינו חייב שתים והכא אמאי מחייב שתים משום מוקצה ומשום בישול. ויש לתמוה טובא דהך קושיא גופא הוה ליה לאביי לאותובי לרבה מעיקרא אמאי מחייב אהבערה הא אין חילוק מלאכות בי״ט כמו שהקשו לעיל בתוס׳. ועוד דלכאורה לא אשכחן מאן דפליג אדרבה בהא דאין חלוק מלאכות בי״ט כדפי׳ בקונט׳ (והוא ריב״ן חתנו של רש״י) שם מילתא בטעמא אליבא דכ״ע. והנלע״ד בזה לפי משמעות פי הקונט׳ דהתם דהא דמילתא דפשיטא דאין חילוק מלאכות בי״ט אלא במזיד לענין מלקות היינו דוקא בעושה מלאכה אחת שחייבין עליה משום שני שמות וכן בעושה מלאכה אחת ממש כגון קצר וקצר בלי הפסק בינתיים בהתראה אחת משא״כ בעושה שני מלאכות גמורות כגון הבערה ובישול שהן על ידי שני התראות התראת הבערה והתראת בישול שכל אחת מעשה בפני עצמה היא וכ״ש אם שהה בינתיים נראה מסברא דחייב שתים דכה״ג לאו חילוק מלאכות מיקרי דשני התראות דמזיד הו״ל כשני העלמות דשוגג וכדאיתא שם במשנה דמכות נזיר שאמרו לו אל תשתה אל תשתה ושתה חייב על כל אחת ואחת אם כן כ״ש בהבערה ובישול משום הכי הוי משמע ליה לאביי מעיקרא דלמאן דלית ליה הואיל שפיר חייב משום הבערה משא״כ הכא לענין עצי מוקצה ובישול מקשה אביי שפיר דהנך תרתי מעשה אחד הוא דודאי אף למאי דאית ליה לרבה דעצי מוקצה דאורייתא ואזהרתו מל״ת כל מלאכה היינו דוקא לענין מוקצה דאכילה שאסור לאכול ממנה ביו״ט או ליהנות ממנה הנאת הגוף דהני נמי אוכל נפש מיקרו כגון הסקה ומדורה להתחמם כנגדה ועצים לבשל בהם לצורך י״ט דאסור. וא״כ לפ״ז עיקר מלקות דעצי מוקצה היינו במאי שמבשל בהן ובהא ודאי פשיטא ליה לאביי דאין לחייבו שתים על מעשה א׳ כדפי׳ הקונט׳ דהתם ונהי דהתם במילתא דרבה גופא משמע קצת דאפי׳ בשני מלאכות אמר רבה דאין חילוק מלאכות דהא אהך קושיא דאינו חייב נמי משום זורע דהיינו זריעה וחרישה קאי התם מ״מ יש ליישב דאפשר דאיירי התם ששניהם נעשין בבת אחת ע״ש בסוגיא. ואם כן לפ״ז עכ״פ מקשה אביי שפיר בשמעתין לרבה דקאמר והא את הוא דאמרת דאין חילוק מלאכות והיינו מכח כ״ש לענין עצי מוקצה וכדפרישית כן נראה לי ועדיין צ״ע בסוגיא דהתם ודוק היטב:
ועוד אפשר להקשות על אותה ברייתא מצד אחר: הא את [הרי אתה] הוא שאמרת במסכת מכות חילוק מלאכות לשבת, שאדם חייב להביא שני קרבנות אם עושה שתי מלאכות איסור בהעלם אחד, או מלאכה אחת בשתי העלמות. ואולם אין חילוק מלאכות ליום טוב, שאין מתחייבים פעמיים במלקות אם עושה שתי מלאכות שונות בהעלם אחד ביום טוב, כי ביום טוב יש איסור מלאכה כללי שאינו מתחלק לאיסורי מלאכה נפרדים שיהא איסור על כל סוג מלאכה לעצמו. ואם כן, איך אתה מחייבו על איסור מוקצה ועל בישול גיד ביום טוב בנפרד.
And furthermore, Abaye said to Rabba: It is possible to challenge your interpretation of the baraita from a different angle. Wasn’t it you who said, as cited in tractate Makkot, that there is division of labors with regard to Shabbat, and therefore one is required to bring two sin-offerings if he performed two prohibited labors of different primary categories in one lapse of awareness, or if he performed a prohibited labor twice, during separate lapses of awareness; however, there is no division of labors with regard to a Festival, and therefore one is not punished with multiple floggings for performing multiple prohibited labors? Consequently, how could one be liable for multiple floggings for the prohibition of utilizing set-aside materials and for cooking the sciatic nerve on a Festival?
הכל
(5) אֶלָּא אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל עֲצֵי אֲשֵׁירָה וְאַזְהָרָה מֵהָכָא {דברים י״ג:י״ח} וְלָא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם.
Rather, in order to make this baraita consistent with Rabba’s opinion, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of using the wood of a tree designated for idolatry [asheira]. And the warning, i.e., the source of the negative commandment associated with using this wood, is derived from here, a verse that relates to an idolatrous city that is burned: “Nothing from the spoil shall cling to your hand” (Deuteronomy 13:18).
אלא כדי לתקן את הברייתא לשיטת רבה אפיק [הוצא] איסור הבערה, ועייל [והכנס] איסור עצי אשירה, שמשתמש כאן בעצי אשירה. ואזהרה כלומר, מקור האיסור בלשון ״לאו״ שיש בכך, נלמד מהכא [מכאן] מכתוב זה, שנאמר בעיר הנשרפת בשל עבודה זרה שבה ״ולא ידבק בידך מאומה מן החרם״ (דברים יג, יח).
Rather, in order to make this baraita consistent with Rabba’s opinion, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of using the wood of a tree designated for idolatry [asheira]. And the warning, i.e., the source of the negative commandment associated with using this wood, is derived from here, a verse that relates to an idolatrous city that is burned: “Nothing from the spoil shall cling to your hand” (Deuteronomy 13:18).
הכל
(6) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְאַבָּיֵי וְנִלְקֵי נָמֵי מִשּׁוּם {דברים ז׳:כ״ו} וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Abaye: If this case is referring to using wood from an asheira, one should also be flogged due to having transgressed the prohibition of: “You shall not bring an abominable thing into your home” (Deuteronomy 7:26). However, this would add an extra negative commandment to the list enumerated in the baraita.
1. רב: גג : ״רבא״.
2. מלוגנאה: וכן בר״ח, גג , דפוסים. גלד , גנא , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״מגלונאה״, וכן בערוך, ובהמשך המאמר גם ב-גד , גס .
3. לפסחא: גג : ״בפיסחא״.
4. וכן לחלה: חסר בכ״י קרפנטרץ .
5. אנן: חסר בכ״י נ לפני הגהה.
6. חמשת: דפוסים : חמש .
7. קמח ועוד: גנא : ״ועוד קמח״.
8. מלוגנאה: גד , גנא , גס , כ״י נ , כ״י קרפנטרץ : ״מגלונאה״.
9. והני: גד , גנא : ״הני״.
10. לפסחא: גד , גנא , דפוסים: ״בפסחא״, כבר״ח וריצ״ג.
11. קולא: רק כ״י א : ״לקולא״.
12. מפקען: גג : ״מפקעינן״. גנא : ״מפקעין״.
13. ליה: כ״י קרפנטרץ : ״להו״.
14. דעבדן: כ״י קרפנטרץ : ״דעבדינן״.
15. דתניא ר׳ אליעזר אומר: כ״י נ : ״דתני ר׳ אליעזר״.
16. והיה...ליי׳י: גד עד: ״תרומה״. דפוסים עד: תרימו . (דפוסים : חלה תרימו ).
17. והא: כ״י קרפנטרץ : ״הא״.
18. ככרות: גג : ״בככרות״, כבר״ח.
19. את זו: וכן בר״ח. גד , כ״י נ : ״בזו״.
20. לא: כ״י קרפנטרץ : ״לא אמ׳ ״.
21. הא איתמר: גד : ״והא איתמר״. בכ״י א מקוצר: ״האיתמר״.
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לאביי: אם כן, ונלקי נמי [ושילקה גם כן] אם משתמש בעצי אשירה משום איסור נוסף המפורש בעבודה זרה: ״ולא תביא תועבה אל ביתך״ (דברים ז, כו). ואי אפשר לומר כן, שהרי הוא מוסיף לאו יתר על המנוי בברייתא.
Rav Aḥa, son of Rava, said to Abaye: If this case is referring to using wood from an asheira, one should also be flogged due to having transgressed the prohibition of: “You shall not bring an abominable thing into your home” (Deuteronomy 7:26). However, this would add an extra negative commandment to the list enumerated in the baraita.
הכל
(7) אֶלָּא אַפֵּיק הַבְעָרָה וְעַיֵּיל עֲצֵי הֶקְדֵּשׁ וְאַזְהָרָה מֵהָכָא {דברים י״ב:ג׳} וַאֲשֵׁירֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה׳ אֱלֹהֵיכֶם.
Rather, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of burning consecrated wood. And the warning, i.e., the source of this negative command, is from here: “And you shall burn their asheira trees with fire...you shall not do this to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4). Therefore, one who burns a consecrated item in a destructive manner is punished with lashes. In conclusion, no adequate proof can be adduced from the baraita to reject Rabba’s opinion.
אלא יש לומר: אפיק [הוצא] איסור הבערה, ועייל [והכנס] במקומו איסור אחר, וכגון שמשתמש בעצי הקדש. ואזהרה, מקור לאיסור זה בלשון לאו הוא מהכא [מכאן] מכתוב זה שנאמר ״ואשריהם תשרפון באש... לא תעשון כן לה׳ אלהיכם״ (דברים יב, ג-ד), שהשורף דבר של קודש בדרך השחתה — לוקה. ובסיכומם של דברים לא הצליחו להביא הוכחה לסתור לטענה של ״הואיל״.
Rather, remove the prohibition of kindling a fire and add in its place the prohibition of burning consecrated wood. And the warning, i.e., the source of this negative command, is from here: “And you shall burn their asheira trees with fire...you shall not do this to the Lord your God” (Deuteronomy 12:3–4). Therefore, one who burns a consecrated item in a destructive manner is punished with lashes. In conclusion, no adequate proof can be adduced from the baraita to reject Rabba’s opinion.
הכל
(8) אָמַר רָמֵי בַּר חָמָא הָא דְּרַב חִסְדָּא וְרַבָּה מַחֲלוֹקֶת דר״א דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הִיא דר״א דְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר אָמְרִינַן הוֹאִיל וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר לָא אָמְרִינַן הוֹאִיל.
Rami bar Ḥama said: This dispute between Rav Ḥisda and Rabba with regard to the principle: Since, etc., is a matter of dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the mishna. As, Rabbi Eliezer, who says that ḥalla should be separated only after the bread has been baked, holds that we say the principle: Since, etc. Since any portion of the dough could potentially be eaten if another part of the dough is designated as ḥalla, therefore, one is permitted to bake bread without separating ḥalla from it ab initio. And Rabbi Yehoshua holds: We do not say the principle: Since, etc.
אמר רמי בר חמא הא דרבה ורב חסדא – דאיפליגו גבי יום טוב אי שרינן ליה משום הואיל או לא.
מחלוקת רבי אליעזר ור׳ יהושע היא דרבי אליעזר סבר אמרינן הואיל – אע״ג דסופו להפריש אחת מהן לחלה ונמצא שטרח בדבר שאינו ראוי לאכילה אפי׳ הכי אמרינן הואיל ואי בעי לא מפריש חדא לחלה אלא בצע מכל חדא וחדא ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ומותר לאפותה.
ור׳ יהושע סבר לא אמרינן הואיל – כדי להתיר מלאכות יום טוב ואהואיל ואי בעי מיתשיל עלה דלעיל לא קאי רמי בר חמא אלא אהואיל דאיסור מלאכת יום טוב.
שם אמר רמי בר חמא הא דר״ח ורבה מחלוקת דר״א ור״י היא ופרש״י דלא קאי רמי ב״ח אהואיל דאי בעי מיתשיל עלה דלעיל אלא אהואיל דמלאכת י״ט. ולכאורה אליבא דרמי ב״ח לא היה צריך לפ׳ כן אלא דשפיר מצינן למימר דלר״א בכל ענין אמרינן הואיל בין לענין איסור חמץ ובין לענין מלאכת י״ט ולרבי יהושע לית ליה הואיל כלל אלא כיון דבמילתא דר״פ דקאי עלה דרמי ב״ח לא דחה אלא האי הואיל דמלאכת י״ט ובהאי הואיל דאי בעי מיתשיל לא דחה מידי א״כ ממילא משמע דרמי ב״ח נמי לא קאי אלא אהואיל דמלאכת י״ט דלענין איסור חמץ אפשר דטעמא דר״א לאו משום הואיל אי בעי מיתשיל אלא משום דטובת הנאה ממון וכן נראה מל׳ רש״י בסמוך בד״ה מילתא דקשיא לן ודוק:
א אמר רמי בר חמא: הא [המחלוקת הזו] בין רב חסדא ורבה ביחס ל״הואיל״ מחלוקת של ר׳ אליעזר ור׳ יהושע במשנתנו היא. שר׳ אליעזר האומר שלא תפריש חלתה אלא לאחר אפייה סבר: אמרינן [אומרים אנו] ״הואיל״, ולכן מותר לאפות את העיסה כולה בלא להפריש ממנה חלה מלכתחילה, הואיל וכל חלק שבה ראוי לאכילה כשלעצמו, שמא לא ממנו יפרישו חלה. ור׳ יהושע סבר: לא אמרינן [אומרים אנו] ״הואיל״.
Rami bar Ḥama said: This dispute between Rav Ḥisda and Rabba with regard to the principle: Since, etc., is a matter of dispute between Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua in the mishna. As, Rabbi Eliezer, who says that ḥalla should be separated only after the bread has been baked, holds that we say the principle: Since, etc. Since any portion of the dough could potentially be eaten if another part of the dough is designated as ḥalla, therefore, one is permitted to bake bread without separating ḥalla from it ab initio. And Rabbi Yehoshua holds: We do not say the principle: Since, etc.
הכל
(9) אָמַר רַב פָּפָּא וְדִילְמָא עַד כָּאן לָא קָאָמַר ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר הָתָם דְּאָמְרִינַן הוֹאִיל אֶלָּא דִּבְעִידָּנָא דְּקָא עָיְילִי לְתַנּוּרָא כׇּל חֲדָא וַחֲדָא חַזְיָא לֵיהּ לְדִידֵיהּ אֲבָל הָכָא דִּלְאוֹרְחִין הוּא דַּחֲזֵי לְדִידֵיהּ לָא חֲזֵי אֵימָא הָכִי נָמֵי דְּלָא אָמְרִינַן הוֹאִיל.
Rav Pappa said that this claim can be rejected in the following manner: Perhaps Rabbi Eliezer only stated that we say the principle: Since, etc., there, in the case of the separation of ḥalla, because at the time that it was placed into the oven, each and every loaf was fit for him, and there was no indication as to which loaf he would designate as ḥalla. However, here, in a case where the bread one is baking on the Festival is fit for guests but is not fit for him, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Eliezer we do not say the principle: Since, etc.
אלא דבעידנא דעיילי לה – איכא למימר בכל חדא וחדא חזיא ליה בלאו הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה.
אבל הכא דלאורחין הוא דחזיא – והרי עדיין לא זימן לית ליה הואיל למישרייה לר׳ אליעזר.
אבל הכא דלאורחים הוא דחזי לדידיה לא חזי לא אמרינן הואיל – ואע״ג דאית ליה הואיל ואי בעי מתשיל עלי׳ ה״מ לחומרא אבל לקולא לא. ור׳ יהושע דלמא הכא אית לי׳ הואיל ואע״ג דאפי׳ הואיל דאי בעי מתשיל עלי׳ דלחומרא לית ליה דילמא שאני התם דמחוסר מעשה. ולענין פלוגתא דרבה ורב חסדא הרב אלפסי ז״ל פ׳ כרבה משום דקאי כר׳ אליעזר דאית לי׳ הואיל כדאוקמא רמי בר חמא וכיון דקיימ״ל כר׳ אליעזר קיימ׳ לן נמי כרבה והאופה מיו״ט לחול אינו לוקה. והר״ז ז״ל השיב עליו דהא דרמי בר חמא כבר אדחיא מדרב פפא ודרב שישא דאמרי דלא דמו הואילין אהדדי. ועוד דאמרי׳ במסכת ביצה אין מזמנין את הגוי בשבת גזירה שמא ירבה בשבילו אלמא משמע דאיסורא דאורייתא איכא דאי דרבנן גזירה לגזירה לא עבדינן אלא ודאי הלכה כרב חסדא דאית ליה איסורא דאורייתא ולקי. ואין זה נכון דודאי מסקנא דשמעתא דהני הואילין דמו אהדדי וכדקאמר ליה ר׳ ירמיה לר׳ זירא מילתא דקשיא לן ואתי׳ הא כמה שני במאי פליגי ר״א ור׳ יהושע השת׳ אמרוה משמיה דגברא רבה ולא נקבלה ואי משום דאין מזמנין אע״ג דאיסור׳ דרבנן היא כיון דמלתא דשכיח׳ היא גזרי׳ עלה כדגזרינן נמי דאין מזמנין את הגוי משום שיורי כוסות ואע״ג דטלטול הכוסות דרבנן וכן מה שאמרו אין אופין מיו״ט לשבת ק״ו מיו״ט לחול מדרבנן היא דדברי סופרים צריכין חזוק. ועוד דהא רב חסדא אית ליה צרכי שבת נעשין ביו״ט ולא קיימ״ל כוותיה דהא אמר רב בפ״ק דביצה נולדה בזה אסורא בזה ופסק רבא התם כותיה משום הכנה דרבה דדריש חול מכין לשבת וחול מכין ליו״ט ואין יו״ט מכין לשבת ואין שבת מכינה ליו״ט וכיון דרב משום הכנה דרבה אמרה וקיימ״ל כותי׳ ורב חסדא פליג ולית ליה הכנה דרבה אלמא הלכתא כרבה והכי משמע בפ׳ בכל מערבין דגרסינן התם כי נח נפשי׳ דרב הונא על רב חסדא למרמא דרב אדרב מי אמר רב הלכה כארבעה זקנים ואליבא דר׳ אליעזר דאמר שתי קדושות הן והא אמר רב שבת ויו״ט נולדה בזה אסורה בזה אמר רבה התם משום הכנה. וליכא למימר דקבל׳ מניה רב חסדא דהא אמר הכא דצרכי שבת נעשין ביו״ט ובתוספות דוחין דרב חסדא לא פליג אדרבה בהכנה דהתם קבלה מניה אלא דאף רבה לא אמרה אלא בהכנ׳ דממילא כביצה. אבל בהכנה דבידים לית ליה לרבה הכנה כלל וזו סברא הפוכה. ועוד דהתם בפר׳ בכל מערבין מקשה עליה דרבה דאמר אין יו״ט מכין לשבת ואמרינן מי סברת סוף היום קונה עירוב לא תחילת היום קונה עירוב ושבת מכינה לעצמה. אלמא רבה אפי׳ בהכנה דבידים דהיינו עירוב אמרה למלתי׳ אלא שבתוספות אמרו גם בזאת דעירוב הכנה דממילא היא ואינו מחוור. והעיקר מה שפסק הרב אלפסי ז״ל וכן דעת הר״מ במז״ל:
בפירש״י בד״ה אלא דבעידנא דעיילי׳ לה איכא למימר כל חדא וחדא חזיא ליה בלא הואיל דבכל חדא איכא למימר זו לא תהא לחלה עכ״ל. הא דלא קאמר בפשיטות דלר״א אה״נ דלאחר שתאפה בוצע מכל חדא וחדא היינו משום דלקושטא דמילתא אין דרך לבצוע מכל אחד כמו שפרש״י בסמוך בד״ה דלא חזיא וכן מוכח מפירושו בכל הסוגיא ובמשנתינו וכמ״ש מהרש״ל ז״ל בתשובה נ״ח באריכות:
בד״ה אבל הכא כו׳ ונראה בעיני דאין הואיל בזה כו׳ דאם כן הקדש דקי״ל כו׳ הא אי בעי פריק ליה. עמ״ש בעל תי״ט בזה באריכות בהא דלא קאמר נמי בהקדש אי בעי מיתשיל עליה והיינו משום דאליבא דר״א קיימינן הכא ור״א ס״ל דאין שאלה בהקדש כדאמרינן בערכין דף כ״ג אלא דלע״ד משום הא לא איריא דבשביל כך לא הו״ל לרש״י למחוק הגרסא כיון דבערכין איכא נמי אוקימתא אחרינא ואדרבה לפ״ז א״ש טפי דסתמא דתלמודא דאמר לעיל דטעמא דר״א משום הואיל אי בעי מיתשיל עליה היינו משום דסבר כהאי אוקימתא דערכין דלר״א נשאלין על הקדש משו״ה יש לחלק בין הקדש לחלה משא״כ הנך אמוראי דסוגיא דהכא לית להו הך אוקימתא א״כ ע״כ דר״א נמי לית ליה האי הואיל דאי בעי מיתשיל דאי ס״ד דאית ליה אמאי לא פליג בשל אחרים דהקדש משו״ה הוצרך רש״י לפרש דבהקדש נמי אליבא דכ״ע אי בעי פריק ליה וא״כ ע״כ דאפ״ה לא שייך הואיל בכה״ג דאין הואיל בדבר שאינו שלו ואם כן ה״ה לחלה ומה״ט כתב רש״י שדומה בעיניו דלא גרסינן האי הואיל ואי בעי מיתשיל. ומה שיש לדקדק עוד בזה כתבתי בל׳ רש״י במשנתינו באריכות:
אמר רב פפא: אפשר לדחות באופן זה, ודילמא [ושמא] עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר׳ אליעזר התם [שם] לגבי הפרשת חלה דאמרינן [שאומרים אנו] ״הואיל״, אלא דבעידנא דקא עיילי לתנורא, כל חדא וחדא חזיא ליה לדידיה [שבזמן שנכנסות לתנור, כל אחת ואחת ראויה לו עצמו] ואין ראיה שמעיסה זו דוקא יפריש לחלה, אבל הכא [כאן] בענין האופה ביום טוב שההיתר הוא משום שלאורחין הוא דחזי [שראוי], לדידיה [לעצמו] לא חזי [ראוי] אימא הכי נמי דלא אמרינן [אמור כך גם כן שאין אנו אומרים] ״הואיל״.
Rav Pappa said that this claim can be rejected in the following manner: Perhaps Rabbi Eliezer only stated that we say the principle: Since, etc., there, in the case of the separation of ḥalla, because at the time that it was placed into the oven, each and every loaf was fit for him, and there was no indication as to which loaf he would designate as ḥalla. However, here, in a case where the bread one is baking on the Festival is fit for guests but is not fit for him, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Eliezer we do not say the principle: Since, etc.
הכל
(10) אָמַר רַב שִׁישָׁא בְּרֵיהּ דְּרַב אִידִי וְדִילְמָא לָא הִיא עַד כָּאן לָא קָאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הָתָם דְּלָא אָמְרִינַן הוֹאִיל אֶלָּא דְּאִיכָּא חֲדָא דְּלָא חַזְיָא לָא לְדִידֵיהּ וְלָא לְאוֹרְחִין אֲבָל הָכָא דַּחֲזֵי מִיהַת לְאוֹרְחִין אֵימָא הָכִי נָמֵי אָמְרִינַן הוֹאִיל.
Rav Sheisha, son of Rav Idi, rejected Rami bar Ḥama’s statement for a different reason and said: Perhaps that is not so. Rabbi Yehoshua only stated that we do not say the principle: Since, etc., there, where there is one portion of the bread that is not fit for him or for guests, because the piece that is designated as ḥalla cannot be eaten by anyone due to the fact that it is ritually impure. However, here, in the case of one who is baking bread during the Festival so that it can be eaten on a weekday, when it is at least fit for guests, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Yehoshua, we say the principle: Since, etc.
דלא חזיא לא לדידיה ולא לאורחים – והרי סופו ליטול אחת לחלה שאין דרך לבצוע מכל אחת.
אבל הכא – דכולהו חזו לאורחין ואורחין שכיחי אמרינן הואיל למישרייה ואי קשיא הא דאמר ר׳ יהושע לא זהו חמץ שמוזהרין כו׳ אלמא לית ליה הואיל ואי בעי מיתשל עלה אפילו לחומרא וכל שכן הואיל דהכא לקולא לא דמי דהשתא מיהא לאו דידיה הוא וכך שמעתי ומגמגם לבי עלה ונראה בעיני דאין הואיל בזה בדבר שאינו שלו דנימא הואיל ואי בעי מייתי ליה ברשותיה דאם כן הקדש דקיימא לן אבל אתה רואה של גבוה ולא פליג ר״א הא אי בעי פריק ליה והוי דידיה ואף סוגיא דשמעתא לא מייתבא שפיר וכמדומה דפירוש הכתוב ברישא דשמעתא הואיל ואי בעי מיתשיל עליה לא גר׳ אלא הכי גר׳ ר׳ אליעזר סבר אמרינן הואיל ור׳ יהושע סבר לא אמרינן הואיל והכי פירושא ר׳ אליעזר סבר שרי לאפותה ואע״ג דסוף סוף איכא חדא דלא חזיא ליה אין כאן איסור מלאכה הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה דמצי למשקל מכל חדא פורתא ור׳ יהושע סבר לא אמרינן הואיל דהא סופו ליטול אחת מהן לחלה הלכך כיון דטובת הנאה אינה ממון ולא עבר עלה מנחתה עד הערב וישרפנה.
רש״י בד״ה דלא חזי כו׳ שאין דרך לבצוע מכל אחת. נ״ב ותימה יבצע מאחת ויצרף על ידי סל ויפריש על ידי כולן ואין צריך לשום הואיל וצ״ל מאחר דמצוה להפריש חלה שלימה שחלה לשון עוגה הוא וכן כתב במהרי״ל וא״כ כשאינו רוצה לעשות המצוה כהלכתה ולהפריש מכל אחת בלא צירוף סל אזי מפרישין עוגה שלימה ודו״ק:
ובאופן אחר דוחה את ההשוואה, אמר רב שישא בריה [בנו] של רב אידי: ודילמא [ושמא] לא היא ההשוואה; כי עד כאן לא שמענו קאמר [שאמר] ר׳ יהושע התם דלא אמרינן [שם שאין אנו אומרים] ״הואיל״, אלא דאיכא חדא דלא חזיא [שיש חתיכה אחת שאינה ראויה] לא לדידיה [לו] ולא לאורחין, שהרי החלה הזו שבסופו של דבר תופרש אינה ראויה לשום אדם. אבל הכא [כאן] באופה מיום טוב לחול, דחזי מיהת [שראויה היא על כל פנים] לאורחין, אימא הכי נמי אמרינן [אמור שכך גם כן אומרים אנו] ״הואיל״.
Rav Sheisha, son of Rav Idi, rejected Rami bar Ḥama’s statement for a different reason and said: Perhaps that is not so. Rabbi Yehoshua only stated that we do not say the principle: Since, etc., there, where there is one portion of the bread that is not fit for him or for guests, because the piece that is designated as ḥalla cannot be eaten by anyone due to the fact that it is ritually impure. However, here, in the case of one who is baking bread during the Festival so that it can be eaten on a weekday, when it is at least fit for guests, say that so too, even according to the opinion of Rabbi Yehoshua, we say the principle: Since, etc.
הכל
(11) אַמְרוּהָ [רַבָּנַן] קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יִרְמְיָה ור׳ וְרַבִּי זֵירָא ר׳ רַבִּי יִרְמְיָה קַיבְּלַהּ ר׳ רַבִּי זֵירָא לָא קַיבְּלַהּ א״ל אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא מִילְּתָא דְּקַשְׁיָא לַן וְאָתְיָא כַּמָּה שְׁנֵי בְּמַאי פְּלִיגִי ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר ור׳ וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ הַשְׁתָּא אַמְרוּהָ מִשְּׁמֵיהּ דְּגַבְרָא רַבָּה וְלָא נִיקַבְּלַהּ.
The Gemara recounts: The Sages said Rami bar Ḥama’s statement before Rabbi Yirmeya and Rabbi Zeira. Rabbi Yirmeya accepted it and Rabbi Zeira did not accept it. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: The following matter has been difficult for us to explain for several years: With regard to what principle did Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree? Now an explanation has been stated in the name of a great man. Shall we not accept it?
אמרוה – להא דרמי בר חמא.
מילתא דקשיא לן כו׳ – דבטובת הנאה ממון ליכא לאוקמי פלוגתייהו לחוד דנהי נמי דטובת הנאה ממון לר׳ אליעזר אפילו הכי השתא נמי עובר משום לא תעשה כל מלאכה ומוטב לעבור על בל יראה מאליו ואינו עושה מעשה בידים מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה מעשה בידים.
בפירש״י בד״ה מלתא דקשיא לן כו׳ דנהי נמי דטובת הנאה ממון הוא לר״א א״ה כו׳ ומוטב לעבור על בל יראה כו׳ עכ״ל וק״ק לפ״ז מאי פריך ר״א לר״י לדבריך הרי הוא עובר משום בל יראה כו׳ הא איכא למימר כיון דלית ליה לר״י הואיל מוטב לו לעבור על בל יראה מאליו כו׳ מלעבור על לא תעשה כל מלאכה ועושה כו׳ כפירש״י ולולי פירושו היה נראה לפרש דע״כ אית ליה לר״א הואיל דאי לאו הכי כיון דעובר על לא תעשה כל מלאכה מוטב לו שתטיל לצונן דהא היכא דא״א בע״א מודה ר״א לבן בתירא כמ״ש התוס׳ לעיל בהיכא דקרא לה שם ודו״ק:
במקרה זה מסופר: אמרוה רבנן [אמרו חכמים] את דברי רמי בר חמא קמיה [לפני] ר׳ ירמיה ור׳ זירא, ר׳ ירמיה קיבלה את הסברו של רמי בר חמא, ר׳ זירא לא קיבלה. אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה לר׳ זירא: מילתא דקשיא לן ואתיא כמה שני במאי פליגי [דבר שקשה לנו במשך כמה שנים במה חלוקים] ר׳ אליעזר ור׳ יהושע, השתא אמרוה משמיה דגברא רבה, ולא ניקבלה [עכשיו אמרו את הסברה משמו של אדם גדול, ולא נקבל אותה]?
The Gemara recounts: The Sages said Rami bar Ḥama’s statement before Rabbi Yirmeya and Rabbi Zeira. Rabbi Yirmeya accepted it and Rabbi Zeira did not accept it. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Zeira: The following matter has been difficult for us to explain for several years: With regard to what principle did Rabbi Eliezer and Rabbi Yehoshua disagree? Now an explanation has been stated in the name of a great man. Shall we not accept it?
הכל
(12) אֲמַר לֵיהּ הֵיכִי אֲקַבְּלַהּ דִּתְנֵינָא אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ לִדְבָרֶיךָ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם {שמות כ׳:ט׳} לֹא תַעֲשֶׂה כׇל מְלָאכָה וּשְׁתֵיק לֵיהּ וְאִי אִיתָא לֵימָא לֵיהּ טַעְמָא דִּידִי מִשּׁוּם הוֹאִיל.
He said to him: How can I accept it? We already learned in a baraita with regard to their dispute: Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: According to your statement, one violates the prohibition: “You shall not perform any labor” (Exodus 20:9). Rabbi Eliezer could not respond to this claim and was silent. But if it is as Rami bar Ḥama explained, Rabbi Eliezer should have said to him: The reason for my opinion is due to the principle: Since, etc., on the basis of which no prohibited labor has been performed.
אמר ליה [לו]: היכי [כיצד] אקבלה את ההסבר הזה, דתנינא [ששנינו בברייתא] שנמשך הויכוח, אמר ליה [לו] ר׳ יהושע לר׳ אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום ״לא תעשה כל מלאכה״ (שמות כ, י), ושתיק ליה [ושותק לו] ולא השיב לו ר׳ אליעזר. ואי איתא [ואם יש] מקום לומר כדברי רמי בר חמא, לימא ליה [שיאמר לו]: טעמא דידי [הטעם שלי] משום ״הואיל״, ולכן אין בו משום חילול יום טוב.
He said to him: How can I accept it? We already learned in a baraita with regard to their dispute: Rabbi Yehoshua said to Rabbi Eliezer: According to your statement, one violates the prohibition: “You shall not perform any labor” (Exodus 20:9). Rabbi Eliezer could not respond to this claim and was silent. But if it is as Rami bar Ḥama explained, Rabbi Eliezer should have said to him: The reason for my opinion is due to the principle: Since, etc., on the basis of which no prohibited labor has been performed.
הכל
(13) א״ל אֲמַר לֵיהּ וְלִיטַעְמָיךְ הָא דִּתְנֵינָא בְּבָרַיְיתָא אָמַר לוֹ ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר לִדְבָרֶיךָ הֲרֵי הוּא עוֹבֵר מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא וּשְׁתֵיק לֵיהּ ה״נ הָכִי נָמֵי דְּלָא אַהְדַּר לֵיהּ הָא קָא מַהְדַּר לֵיהּ במתני׳ בְּמַתְנִיתִין דִּתְנַן לֹא זֶהוּ חָמֵץ שֶׁמּוּזְהָרִין עָלָיו מִשּׁוּם בַּל יֵרָאֶה וּבַל יִמָּצֵא אֶלָּא שָׁתֵיק לֵיהּ בְּבָרַיְיתָא וּמַהְדַּר לֵיהּ במתני׳ בְּמַתְנִיתִין ה״נ הָכִי נָמֵי אֵימוֹר שְׁתֵיק לֵיהּ במתני׳ בְּמַתְנִיתִין וְאַהְדַּר לֵיהּ בִּמְכִילְתָּא אַחֲרִיתִי.
Rabbi Yirmeya said to him: According to your reasoning, with regard to that which we already learned in a baraita, that Rabbi Eliezer said to him: According to your statement, he transgresses the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found, and in response to this challenge Rabbi Yehoshua was silent, did he too not respond to Rabbi Eliezer? He responded to him in the mishna, as we learned in the mishna that Rabbi Yehoshua said: This is not the leavened bread about which we are warned with the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. Rather, it must be explained in the following manner: He appeared to be silent in the baraita simply because his response was not recorded, but he responded in the mishna. So too, here it is possible to say that he appeared silent in the mishna, but he responded in a different tractate.
אהדר ליה במכילתא אחריתא – ואיכא למימר דבתרוייהו פליגי ר׳ אליעזר סבר טובת הנאה ממון הלכך אי מחמצה גביה עבר עלה ולאפותה קודם לכן אין כאן איסור דאמרי׳ הואיל ואיכא למימר בכל חדא חזיא ליה ור׳ יהושע סבר אינה ממון הלכך לא זהו חמץ שמוזהרין עליו וכי אפי לה עבר עלה דלא אמרינן הואיל והא דתריצנא לעיל דכולי עלמא טובת הנאה אינה ממון אכתי לא שמיע לן הא דאהדר ליה ר׳ אליעזר לר׳ יהושע הרי הוא עובר בבל יראה.
אמר ליה [לו] ר׳ ירמיה: וליטעמיך, הא דתנינא [ולשיטתך, זו ששנינו] בברייתא באותו ענין שאמר לו ר׳ אליעזר: לדבריך, הרי הוא עובר משום ״בל יראה ובל ימצא״, ושתיק ליה [ושתק לו] ולא נתפרש שם שענה לו ר׳ יהושע. הכי נמי דלא אהדר ליה? הא קא מהדר ליה במתניתין [האם כך גם כן תאמר שלא השיב לו? הרי השיב לו במשנתנו] דתנן [שהרי שנינו במשנה] שאמר ר׳ יהושע: לא זהו חמץ שמוזהרין עליו משום ״בל יראה ובל ימצא״, אלא בעל כרחך אתה מפרש: שתיק ליה [שתק לו] בברייתא, כלומר לא הביא תשובתו בברייתא, ומהדר ליה במתניתין [והחזיר השיב לו במשנה]. הכי נמי, אימור שתיק ליה במתניתין, ואהדר ליה במכילתא אחריתי [כך גם כן, אמור שתק לו במשנתנו, והחזיר לו דברים במסכת אחרת].
Rabbi Yirmeya said to him: According to your reasoning, with regard to that which we already learned in a baraita, that Rabbi Eliezer said to him: According to your statement, he transgresses the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found, and in response to this challenge Rabbi Yehoshua was silent, did he too not respond to Rabbi Eliezer? He responded to him in the mishna, as we learned in the mishna that Rabbi Yehoshua said: This is not the leavened bread about which we are warned with the prohibitions: It shall not be seen, and: It shall not be found. Rather, it must be explained in the following manner: He appeared to be silent in the baraita simply because his response was not recorded, but he responded in the mishna. So too, here it is possible to say that he appeared silent in the mishna, but he responded in a different tractate.
הכל
(14) תַּנְיָא רַבִּי אוֹמֵר הֲלָכָה כר״א כְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר ור׳ וְרַבִּי יִצְחָק אָמַר הֲלָכָה כְּבֶן בְּתֵירָא.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha with regard to the separation of ḥalla from impure dough during Passover is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. And Rabbi Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira.
אמר רמי בר חמא מחלוקת ר׳ אליעזר ור׳ יהושע במתני׳ בהואיל ופליגי בדרבה ורב חסדא ר׳ אליעזר סבר הואיל ואי בעי הא מפריש ואיבעי הא מפריש כל חדא וחדא חזיא ליה ושרי ליה למכליה לפיכך לא תקרא לה שם עד שתאפה ור׳ יהושע סבר לא אמרינן הואיל וכיון דאיכא חדא דלא חזיא ליה אסור ודחי רב פפא דלמא לא היא עד כאן לא קא שרי ר׳ אליעזר למפייה אלא הואיל ובעידנא דקא אפי לה כל חדא וחדא חזיא ליה אבל האופה מיום טוב לחול דבעידנא דקא אפי לא חזי ליה לבו ביום דהא אית ליה אחרים אימא לך אסור ר׳ אליעזר ודחי רב מיאשא נמי הא דרמי דלמא עד כאן לא אסר ר׳ יהושע באפיית הפת שלא הופרשה חלה ממנה אלא משום דאית ביה פת אחת שאינה ראויה לא לו ולא לאחרים מכחו מפני שהיא חלה (לכהן) [טמאה] אבל הכא לענין האופה מיום טוב לחול דאי מקלעי ליה אורחים חזי להאכיל להו שרי ר׳ יהושע.
אמרוה הא דרמי קמי ר׳ זירא ולא קבלה אמר ליה ר׳ ירמיה אמאי לא קבלת אמר ליה ואמאי נקבלה דתניא בברייתא אמר (להם) [לו] ר׳ יהושע הרי (תנא) [הוא] עובר משום לא תעשה כל מלאכה כי אופה דבר שאינו ראוי לו ושתק ואי ס״ד בהואיל פליגי נימא ליה אינו עובר הואיל וכל חדא וחדא חזיא ליה אמאי שתיק ואלא מדאישתק לית ליה הואיל א״ל ר׳ ירמיה אי הכי הא דתנינא בברייתא אמר לו ר׳ אליעזר הרי הוא עובר משום לא יראה ולא ימצא ואשתיק ר׳ יהושע בברייתא הכי נמי (דהדר ביה) [דלא אהדר ליה] והא אהדר ליה במתני׳ לא זהו חמץ שמוזהרין עליו בבל יראה ובל ימצא אלא שתיק בברייתא ואהדר לי׳ במתני׳ ר׳ אליעזר נמי אימור אהדר ליה במכילתא אחריתא ואף על גב דמסתבר טעמא דר׳ יהושע ואמר אני אכריע כשאני אופה נמצאתי עובר על הוא לבדו יעשה לכם ועושה מעשה בידי וכשאני מניחה נמצאתי עובר ואיני עושה מעשה בידי.
רבי אומר הלכה כר׳ אליעזר – ה״ר יוסף פסק כרבי משום דקיימא לן כוותיה מחבירו וכן מנהג ור״י דוחה דשמא לא קאמר הכא כרבי מחבירו דהא איפליגו רבה ורב חסדא בהכי והא דהלכה כרבי מחבירו היינו היכא דליכא פלוגתא דאמוראי.
תניא [שנויה ברייתא], רבי אומר: הלכה בענין הפרשת חלה מעיסה טמאה בפסח כר׳ אליעזר, ור׳ יצחק אמר: הלכה כבן בתירא.
It was taught in a baraita that Rabbi Yehuda HaNasi says: The halakha with regard to the separation of ḥalla from impure dough during Passover is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer. And Rabbi Yitzḥak said: The halakha is in accordance with the opinion of ben Beteira.
הכל
(15) וְכַמָּה שִׁיעוּר עִיסָּה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בְּחִיטִּין קַבִּין וּבִשְׂעוֹרִין שְׁלֹשֶׁת קַבִּין ר׳ רַבִּי נָתָן אוֹמֵר מִשּׁוּם ר״א רַבִּי אֱלִיעֶזֶר חִילּוּף הַדְּבָרִים.
The Gemara asks: How much dough may be kneaded at once on Passover without concern that the dough will become leavened in the process? Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from two kav of grain; and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from three kav. Rabbi Natan says in the name of Rabbi Eliezer: The matters are reversed. One may knead the flour produced from three kav of wheat or two kav of barley without concern that it will become leavened.
שיעור עיסה – ללוש בפסח ולא יותר שיכול לשומרה מידי חימוץ.
חילוף הדברים – שהשעורין קרובין להחמיץ יותר מן החיטים.
ב שאלו: וכמה שיעור עיסה, מהו השיעור שראוי ללוש ללא חשש חימוץ בפסח? ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: בחיטין — כמות קמח הנעשית משני קבין, ובשעורין — שלשת קבין. ר׳ נתן אומר משום (בשם) ר׳ אליעזר: חילוף הדברים, בחיטים — שלוש, ובשעורים — שניים.
The Gemara asks: How much dough may be kneaded at once on Passover without concern that the dough will become leavened in the process? Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from two kav of grain; and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from three kav. Rabbi Natan says in the name of Rabbi Eliezer: The matters are reversed. One may knead the flour produced from three kav of wheat or two kav of barley without concern that it will become leavened.
הכל
(16) וְהָתַנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּנוֹ שֶׁל ר׳ רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר בְּחִטִּין שְׁלֹשֶׁת קַבִּין וּבִשְׂעוֹרִין אַרְבָּעָה קַבִּין לָא קַשְׁיָא הָא בְּחַסִּיכָתָא הָא בִּמְעַלְּיָיתָא.
The Gemara asks: Wasn’t it taught in a different baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from three kav of grain, and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from four kav? The Gemara answers: This is not difficult, as this latter baraita is referring to low-quality grain, and that baraita is referring to high-quality grain. One can obtain a higher proportion of flour from high-quality grain than from low-quality grain, which contains a greater amount of chaff.
ומקשים: והתניא [והרי שנינו בברייתא אחרת] שר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה אומר: בחטין — שלשת קבין, ובשעורין — ארבעה קבין! ומתרצים: לא קשיא [אין זה קשה] הא [זה] — בחסיכתא [בגרועות], הא [זה] — במעלייתא [בטובות], כי מן הגרועות אין מוציאים אלא כמות קטנה של קמח, ומן הטובות אפשר להוציא יותר קמח.
The Gemara asks: Wasn’t it taught in a different baraita that Rabbi Yishmael, son of Rabbi Yoḥanan ben Beroka, says: With regard to wheat, one may use the amount of flour that comes from three kav of grain, and with regard to barley, one may use the amount of flour that comes from four kav? The Gemara answers: This is not difficult, as this latter baraita is referring to low-quality grain, and that baraita is referring to high-quality grain. One can obtain a higher proportion of flour from high-quality grain than from low-quality grain, which contains a greater amount of chaff.
הכל
(17) אָמַר רַב פָּפָּא שְׁמַע מִינַּהּ גְּרִיעִין חִיטֵּי חַסִּיכָתָא מֵחִיטֵּי מְעַלְּיָיתָא טְפֵי מִדִּגְרִיעָן שְׂעָרֵי חַסִּיכָתָא מִשְּׂעָרֵי מְעַלְּיָיתָא דְּאִילּוּ הָתָם תִּילְתָּא וְהָכָא רִיבְעָא.
Rav Pappa said: Learn from this that the extent to which low-quality wheat is worse than high-quality wheat is greater than the extent to which low-quality barley is worse than high-quality barley, i.e., the discrepancy between the different levels of quality is more significant with regard to wheat, as there, in the case of wheat, they differ by one-third; and here, in the case of barley, they differ by only one-fourth.
ערך חסך
חסך – א(משנה דמאי א׳) רבי שמעון בן גמליאל אומר לא יחסוך מפני שממעט ממלאכתו של בעל הבית פירש רבינו דניאל ב״ר יחיאל לא יפחות גרוגרת מאכילתו ליתנה. תרומת מעשר מפני שממעט מלאכתו של בעל הבית שאין לו כח לעשות מלאכה כשאינו אוכל הרבה ותניא לא ישכי׳ אדם עצמו וירעיב עצמו מפני שממעט במלאכתו של בעל הבית וכן מפורש בירושלמי (בריש כלים) וחסוכי כלים וחסוכי בגדים במגע. (עירובין כח.) חסוכי בנים לא יאכלו פי׳ לשון חיסור כמו לא חשכת את בנך (פסחים מח.) אמר רב פפא ש״מ גריען חיטי חסיכתא וכולי פי׳ דקות ורעות כדמתרגמינן חסיכתא ובישתא. (בבא מציעא סט) קא מקבלי עלייהו חסכא דנחשא פי׳ דכמה דמקלי נחשא בצרי דמיה. (מנחות כט.) עשר מנורות עשה שלמה וכל אחת ואחת הביא לה אלף ככר זהב והכניסוהו אלף פעמים לכור והעמידוהו על ככר אחד ומי תסיך כולי האי וכו׳. כמעט קט תרגומו חסוך הוה תוביך.
א. [צירוקה אלטין, שפארען.]
שמע מינה – לענין מקח וממכר.
גריען חיטי חסיכתא ממעלייתא טפי ממאי דגריען שערי חסיכתא ממעלייתא – דאילו בחיטי קתני בטובות קביים וברעות שלשת קבים אלמא גרעי תילתא ואילו בשעורין הטובות שלשת קבין והרעות ארבעה ליכא גריעותא אלא ריבעא.
אמר רב פפא: שמע מינה [למד מכאן] גריעין חיטי חסיכתא מחיטי מעלייתא, טפי מדגריען שערי חסיכתא משערי מעלייתא [גרועות חיטים פחותות מחיטים טובות, יותר משגרועות שעורים פחותות משעורים טובות]. שאילו התם תילתא [שם בחיטים שליש] יורד, שזהו ההבדל בין קביים ושלושה קבין, והכא ריבעא [וכאן בשעורים רבע] בלבד יורד, שזהו ההבדל בין שלושה לארבעה קבין.
Rav Pappa said: Learn from this that the extent to which low-quality wheat is worse than high-quality wheat is greater than the extent to which low-quality barley is worse than high-quality barley, i.e., the discrepancy between the different levels of quality is more significant with regard to wheat, as there, in the case of wheat, they differ by one-third; and here, in the case of barley, they differ by only one-fourth.
הכל
(18) אָמַר רַב קַבָּא מְלוֹגְנָאָה לְפִיסְחָא וְכֵן לְחַלָּה (וְהָתַנְיָא)
Rav said: A kav from the place Melogna is the amount that can be used to prepare dough for Passover. And similarly, with regard to ḥalla, that is the minimum amount of dough from which ḥalla must be separated. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita:
תניא אמר ר׳ הלכה כר׳ אליעזר דאמר לא תקרא לה שם עד שתאפה ואף על גב דאין למדין ממשנה דהיא תלמוד סמכינן אהא דאמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר׳ אליעזר שהרודה ונותן לסל הסל מצרפן דכלהו חדא טעמא היא.
ור׳ יצחק אמר הלכה כבן בתירא דאמר תטיל לצונן.
ואף על גב דפליגי ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקה ור׳ נתן בשיעור אפיית עיסה והוא אמר בחטין קביין דעבדי קביין חטין פת טפי מדעבדי תלתא קבי שערי וטירחא דהני טפי מהני ור׳ נתן אמר בחטין שלשת קבין דשרירן כלומר חזקין ויש בהן שמנונית ועיסתן לא מחמעא הייא פי׳ מהרה לפיכך אפילו שלשת קבין מותר אבל שעורים שאינן חזקים אלא כחושין מתחמצת עיסתן מהרה לפיכך אין אופין שעורים אלא קביין קביין ומקשי׳ ואמרינן ר׳ ישמעאל אומר קבין חטין והא תניא שלשת קבין חטין והוא דאמר שלשת קבין שעורין והא תניא ארבעת קבין שעורין ושנינ׳ הא דאמר קבין חטין חיטי מעלייתא והא דאמר שלשת קבין חטין בחיטי חסיכתא רעים דקים כדמתרגמינן חסירתא ובישתא וכן בשעורים השעורים היפות שלשה קבין והרעות ארבעת קבין שנמצא עושות פת קבים חטים יפות כמו שלשת קבין רעות וכן בשעורים נמצא בין חטים יפות לחטים רעות שליש פחיתות ובשעורים רביע מכלל שהחטים הרעות כו׳ ודברים פשוטין הן.
אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא וכן לחלה וזה וזה שיעורן אחד הוא כי קבא מלוגנאה הוא חמשת רבעים ועוד והן שיעור הקמח להוציא מהן חלה.
ערך מגלון
מגלון – א(פסחים מח.) קבא מגלונאה לפסחא (א״ב פי׳ בלשון יוני גדולה ובנוסחאות כתוב מלוגנאה ופירש״י שם מקום).
א. [גרויס.]
קבא מלוגנאה – קב של אותו מקום.
לפיסחא – שלא ללוש יותר כדי שיוכל לשומרו מן החימוץ.
וכן לחלה – בהך שיעור עיסה נמי כל ימות השנה להתחייב בחלה.
[סימן תיא]
והא דאמר רב קבא מגלונאהא לפיסחא וכן לחלה, ואותו קב שיעורו מ״ג ביצים וחומש ביצה שהן שיעור עשירית האיפה של מדבר, ופחות מיכן לא ילוש בפסח שלא להפקיע מחלה, דלא סבר רב כר׳ אליעזר דאמר הסל מצרפן.
א. כ״ה במחז״ו עמ׳ רנח ובראבי״ה עמ׳ עט ובכמה כת״י של הש״ס. לפנינו מלוגנאה.
אמר רב קבא מלוגנאה לפסחא – פי׳ קב של מקום פלוני. ואסי׳ וכן לחלה והיינו שיעורא דתנן חמשת רבעים קמח. ורש״י לא גריס ועוד לפי שהם חמשה לוגים צפוריים בצימצום וכמו שכתב רש״י. ור״ת ז״ל גריס ועוד וכן כתב הראב״ד ז״ל בהלכות פסח וטעם היתר הזה לפי מאי שאמרו במתניתא בעירובין כל האוכל כשיעור הזה הרי הוא ברוך ומבורך פי׳ כשיעור עיסת מדבר והוצרך ועוד לשיעור חלה דבעל הבית שהוא חלק א׳ פי׳ שישאר לבעל הבית הרבעים לבד החלה כדאמרו במסכת חלה ואף כי אין לה שיעור מן התורה כל שהוא מיהא בעי כ״כ רת״ם ז״ל: וכתב הרי״ט ז״ל ושיעור הכלי הראוי לזה כך הוא כי שיעור חלה מ״ג בצים וחומש ביצה במנין ורביעית הלוג הוא ביצה ומחצה נמצא שהביצים הללו הם נ״ט (צ״ל כ״ט המעתיק) רבעיות פחות חומש רביעי והרביעית שהוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע בתרית׳ הוא י״א אצבעות חסר חומש ויעלו כל הרבעיות שי״א אצבעות וחומש חומשא וכלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ברום שמנה אצבעות ושלשה חומשים וחומש חומשא יעלו בה בה״ת (נ״ל דצ״ל שי״א, המעתיק) בי״א אצבעות וחומש חומשא נמצא כי שיעור מ״ג בצים וחומש ביצה הוא כלי של ששה אצבעות על ששה אצבעות ובהם אצבעות: וכתב עוד ז״ל ואם תוסיף אועידות כדברי רת״ם ז״ל והם עולים קרוב ל״ג ביצים יהיו י׳ רביעיות שהם שכ״ד אצבעות וכלי שהיא שש על שש אצבעות ברום תשע אצבעיות בתריתא שכ״ד אצבעות לא פחות ולא יותר. ולענין פסח אית לן למנקט לחומרא כדברי רש״י ז״ל וחשבון ביצה בכל מקום יש אומרים שהוא ליתן אותה בכלי מים ומה שיפול מן הכלי הוא שיעור ביצה וכמו שאמרו לענין נזיר וחשבון זה אינו מחוור לנו שיש הפרש גדול כפי גודל הכלי וקנטרו והפי׳ המחוור הוא מה שמחזיק חלל ביצה בינונית ולפי שאין לנו שיעור מכוון בבצים שיש בצים גדולות וקטנות ובינונות במנהגים רבים השיעור הראוי הוא מה שאמרנו ע״כ: ולזה הסכים השיעור שכתב הרי״ט זצ״ל לדברי רש״י ז״ל והר״י קר״ה קושא ז״ל שכתב ואמרו רבוותא ז״ל הני חמשת רבעים קמח שהם מ״ג ביצים משקל שבע מאות ועשרים זוז ואנן שיעור מתקל לא נהירא לן דאיכא דקליל ואיכא דלא קליל ושיעור בצים איכא גדולים ואיכא קטנים אלא לפי חשבון רביעית של תורה ע״כ.
אמר רב קבא מלוגנא לפסחא – ואסיקנא דהכי נמי הוי שיעור חלה שהוא חמשת רבעים קמח ועוד שהן מ״ג בצים וחומש ביצה כמנין חלה. וכיצד משערין מביא כלי מלא מים ונותן לתוכו הבצים והיוצא הו׳ שיעור הבצים וגמרינן לה מנזיר דתניא בתוספתא מביא כוס מלא מים ונותן לתוכו זית אגורי. ולא כמו שאמרו קצת מפרשים במשקל הבצים. ושיעור הכלי במדה נלמדהו מרביעית של תורה דלקמן בערבי פסחים ושיעורו לפי אותו חשבון כלי שרחבו ב׳ טפחים וארכו ב׳ וחצי ורומו אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע. ובמקומ׳ נאריך בה בג״ה:
אמר רב: קבא מלוגנאה לפיסחא [קב של המקום מלוגנא הוא שיעור הראוי ללוש עיסה לפסח], וכן לחלה, כלומר: והוא שיעור שממנו יש חובת הפרשת חלה. ושואלים: והתניא [והרי שנינו בברייתא]
Rav said: A kav from the place Melogna is the amount that can be used to prepare dough for Passover. And similarly, with regard to ḥalla, that is the minimum amount of dough from which ḥalla must be separated. The Gemara asks: Wasn’t it taught in a baraita:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.