בגמ׳ ושמואל אמר כבלא דעבדא תנן ופירש״י ופליג אדר׳ אבהו. ופירושו בזה נראה שהוא ע״פ גירסת הספרים שלנו דלא גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל בהך מילתא אלא בהלכות דרב אלפס גרסינן לעיל פלוגתא דרב ושמואל וכן הוא בש״ס חדשים. וא״כ לפ״ז לא הוי צריך רש״י לפרש דפליג אדר׳ אבהו דהא קמן בהדיא דעיקר מימרא דשמואל היינו דפליג אדרב אלא דעל גירסת הרי״ף קשה לי דמאי נפקא מיניה איכא בין פלוגתא דרב ושמואל כיון דכבלא דעבדא לתרווייהו אסור כדאמר ר׳ ינאי דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ״ש כבלא דעבדא ואי בכיפה של צמר אפילו לשמואל דאמר כבלא דעבד׳ תנן ולא איירי מתניתין בכיפה של צמר אפ״ה הא פלוגתא דתנאי היא בברייתא ות״ק אוסר ומאי דוחקיה לשמואל לאוקמי מתני׳ כיחידאי ואי משום דסבר כרשב״א הול״ל הלכה כרשב״א. ויש ליישב שיטת הרי״ף ע״פ מה שכתבתי לעיל דנ״מ לענין כבלא דעבדא גופא מאיזה כבלא דעבדא איירי מתני׳ והמעיין יבין:

מיהו לפי גירסת ופירש״י נראה לי דכוונתו דנהי דר׳ ינאי בל׳ אבעי׳ קאמר דאי כבלא דעבדא תנן אבל כיפה של צמר שפיר דמי היינו משום דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומש״ה הוי פשיטא ליה להיתירא בכיפה של צמר ע״כ בעי למידחק ולאוקמי מתניתין בכבלא דעבדא משא״כ במימרא דשמואל הכא דמייתי לה הש״ס אמימרא דרבי אבהו דמייתי סייעתא מברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר ומוקי למתניתין כת״ק ואפ״ה פליג עליה שמואל ושינה ג״כ בלישניה דלא קאמר אלא כבלא דעבדא תנן ולא הוזכר בדבריו כיפה של צמר כי היכא דקאמר רבי ינאי אע״כ דאדרבה לשמואל כיפה של צמר פשיטא דאסור ושמעינן לה שפיר ממתניתין דסיפא דקתני להדיא יוצאה בכבול ובפיאה נכרית לחצר משמע דלר״ה אסור וא״כ אמאי איצטריך למתניי׳ ברישא וליכא למימר דאפ״ה דרך התנא למיתני דבר והפוכו כדמשמע בכמה דוכתי הא ליתא דא״כ ליתנייה נמי פיאה נכרית ולא ניחא ליה לרש״י לפרש כפי׳ התוספות לעיל דפיאה נכרית מילתא דפשיטא הוא משום דמחכו עלה שכבר כתבתי דלפירש״י לקמן משמע איפכא דשבח הוא לה ומקישוטים הנאים שבאשה הוי אע״כ הוצרך שמואל לפרש דאה״נ דרישא לא איירי בכיפה של צמר אלא בכבלא דעבדא לחוד אע״ג דכבלא דעבדא הוי כ״ש דאסור אפ״ה איצטריך למיתני דהא שמואל מוקי למתני׳ בחותם שבצוארו דלא הוי כ״ש כדפרישית לעיל בתחילת הסוגיא ולפ״ז נתיישב היטב מה שהקשו התוספת לעיל בד״ה אי כבלא דעבדא על פירש״י דלקמן במתניתין בסיפא דמפרש רש״י דאפילו למ״ד כבלא דעבדא תנן אפ״ה כבול דסיפא הוי כיפה של צמר וא״כ הוי דלא כשמעתין דהא אמר ר׳ ינאי להדיא אי כבלא דעבדא תנן כיפה של צמר ש״ד ולמאי דפרישית לק״מ דדוקא רבי ינאי קאמר הכי למאי דלא אסיק אדעתיה הך ברייתא דפליגי תנאי בכיפה של צמר משא״כ לרבי אבהו ושמואל דפליגי בהך ברייתא גופא א״כ יפה כתב רש״י לקמן דכבול דסיפא לא איפליגו בה אמוראי דלכ״ע כיפה של צמר עכ״ל וכוונתו מבואר דהנך אמוראי אפלוגתא דרבי אבהו ושמואל נתכוונו ואדרבה עיקר טעמא דשמואל מה״ט גופא דסמיך אמתני׳ דסיפא כדפרישית כן נ״ל נכון בעזה״י בכוונת רש״י ודוק היטב ולקמן במקומו אבאר עוד בזה אי״ה:

שם ומי אמר שמואל הכי והאמר שמואל יוצא העבד בחותם שבצוארו כו׳ והקשה מהרש״א ז״ל בחידושיו דבלא״ה הוי מצי לאקשויי בפשיטות אהך מימרא דשמואל דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ולעיל אמרינן דאפילו אי כיפה של צמר תנן כ״ש דכבלא דעבדא אסור ויישבו בדוחק ולמאי דפרישית בסמוך בלא״ה לק״מ דלענין חותם שבצוארו ודאי לא הוי כ״ש. ולפ״ז יש ליישב ג״כ מה שהקשו התוספות כאן דהוי מצי לאוקמי מתניתין בחותם שבכסותו ותירצו דבעי לאוקמי בכל חותמות וזה דוחק גדול דהא אכתי לא מצי לאוקמי מתניתין אלא בדעביד איהו לנפשיה דוקא ולא בדעביד ליה רביה ולא הוי דומיא דהנך תכשיטי נשים דרישא דמסתמא עביד לה בעלה אבל לפי מ״ש אין צורך לזה דהמקשה מכולה מימרא דשמואל מקשה בין ממאי דקאמר יוצא העבד בחותם שבצוארו ובין ממאי דקאמר אבל לא בחותם שבכסותו דהא למאי דפרישית מוקי שמואל למתניתין בכבלא דעבדא משום דכיפה של צמר שמעינן לה מסיפא א״כ מאי הוצרך שמואל לומר אבל לא בחותם שבכסותו מאי קמ״ל מתניתין היא והכי הול״ל לא שנו אלא חותם שבכסותו אבל יוצא הוא בחותם שבצוארו. ועוד דכיון דלשמואל לא אסור אלא בחותם שבכסותו א״כ לא יצטרך לאשמעינן במתניתין דאסור דהא בלא״ה שפיר שמעינן לה מכ״ש מכיפה של צמר דקתני בסיפא דאסור וכדפרישית משום הכי משני הש״ס שפיר דלעולם שמואל איירי בחותם שבצוארו דלא הוי כ״ש והוצרך נמי לאסוקי במימרא אבל לא בחותם שבכסותו לאשמעינן חותם שבכסותו אפילו בדעביד ליה רביה אסור כי היכי דלא תימא דהא דאסור במתניתין בחותם שבכסותו היינו דוקא בדעביד איהו לנפשיה מהטעם שכתבו התוס׳ בד״ה במאי אוקימתא כנ״ל ודוק היטב:

שם גופא אמר שמואל כו׳ תנ״ה יוצא העבד כו׳ ורמינהו לא יצא העבד כו׳. נראה דאי לאו מימרא דשמואל לא הוי מצי למירמי ברייתות אהדדי משום דאיכא לאוקמי כתנאי והיינו רשב״א ורבנן דפליגי לעיל בכיפה של צמר ואם כן למאן דאוסר הא אמרינן לעיל כ״ש כבלא דעבדא והיינו אפילו בחותם שבצוארו כדמוכח מהסוגיא וכדפרישית לעיל וא״כ לפ״ז איכא לאוקמי הך ברייתא דלא יצא בחותם שבצוארו כת״ק דרשב״א שאוסר בכיפה של צמר והך ברייתא דקתני יוצא העבד בחותם שבצוארו היינו כרשב״א מכ״ש למאי דפרישית לעיל דבתרווייהו חד טעמא אית להו כיון דעיקר פלוגתא דתנא קמא ורשב״א היינו אי אמרינן כל מידי דמיגניא ביה לא אתי לאתויי כדאמר אביי לקמן דף ס״ה ואם כן שייך הך פלוגתא גופא בכבלא דעבדא בחותם שבצוארו כדפרישית לעיל משא״כ במימרא דשמואל דלבתר דמקשינן דידיה אדידיה מוקמינן לה הן מימרא דיוצא העבד בדעביד ליה רביה ומדפלגינן בין עביד ליה רביה לעביד לנפשיה אלמא דלא הוי טעמא משום דאתי לאתויי אלא משום דשקיל ליה מחמת אימתא דרביה. א״כ לפ״ז לא שייך מילתא כלל בפלוגתא דת״ק ורשב״א א״כ מקשה שפיר מהך ברייתא דלא יצא אמימרא דשמואל ואברייתא דקתני יוצא וכגון דמייתי סייעתא מהן ברייתא אמימרא דשמואל אלמא דבחדא גוונא ובחדא טעמא איירי כן נראה לי ודו״ק:

שם וזוג דבהמה אין מקבל טומאה ורמינהו זוג של בהמה טמאה ושל דלת טהורה כו׳ וקשיא לי מעיקרא מאי קס״ד דזוג של בהמה טמאה משום תכשיט דבהמה הרי משנה שלימה שנינו בפרק י״ב דכלים טבעת אדם טמאה וטבעת בהמה טהורה והיינו ע״כ משום דתכשיט דבהמה לא הוי מנא לענין טומאה כדאיתא לעיל בפרק במה בהמה דף נ״ב. ואף אם נאמר דהמקשה דהכא אסיק אדעתיה דהא דקתני זוג של בהמה טמאה היינו בדאית ליה עינבל וטמא משום דמשמיע קול ואפ״ה מקשה ברייתות אהדדי משום דלא משמע ליה השתא כלל לאוקמי לשון זוג של בהמה בדלית ליה עינבל דסתם לשון זוג משמע שנקרא כן על שם שעשוי כשני כלים כמו זוג של ספרים וכ״כ הרמב״ם להדיא בפי׳ המשניות אמתני׳ דהזוג והעינבל חיבור דמייתי הש״ס לקמן בסמוך אלא דאכתי קשה הא דמקשה הש״ס בסמוך ממ״נ אף ע״ג דלית ליה עינבל מאי ס״ד לומר דמנא הוא דהא תנן טבעת בהמה טהורה:

לכך נלענ״ד דקס״ד דהמקשה דהכא ובסמוך דסתם זוג שרגילין להשים בו עינבל תחלתו עשוי לכל דבר שיש בו צורך להשמיע קול כגון לתינוק ולבהמה ולקבעו בדלת כיון שלעולם העינבל גופא אינו משתנה כלל בצורתו וראוי להשתמש בכל תשמישין הללו ובכה״ג נמי מצינן למימר דהא דטבעת בהמה טמאה היינו כשעשאה לכתחילה לכך ולכך לאדם ולבהמה דבכה״ג ודאי טמא כדאיתא בכמה דוכתי במשניות דמסכת כלים. ולפ״ז לא דמי לטבעת דיש היכר בין טבעת המיוחד׳ לאדם ובין טבעת המיוחד׳ לבהמה והשתא א״ש נמי הא דאיצטריך לאיתויי הכא כל הנך בבות דשל דלת דהשתא תו לא מצינן לאוקמי טעמא דשל בהמה טמאה משום דראוי נמי לאדם משום דמסתמא עשוי לכך ולכך דא״כ של דלת אמאי טהורה וכל הנך בבי דסיפא נמי לא אתי שפיר אע״כ דבעשאן לדלת לחוד איירי א״כ מסתמא רישא דשל בהמה נמי בכה״ג איירי א״כ מקשה שפיר:

והשתא א״ש נמי הא דמקשה בסמוך ממ״נ אי מנא הוא אף על גב דלית ליה עינבל ופירש״י דתכשיט חשיב ליה דאפשר דהיינו נמי מה״ט גופא דראוי לתכשיט אדם אע״ג דסיפא דברייתא לא משמע הכי כדפרישית מ״מ ניחא ליה לאקשויי בדרך ממ״נ מיניה וביה כנ״ל. מיהו לולי פירש״י בסמוך היה נ״ל לפרש דהא דקאמר בסמוך אי מנא הוא לאו משום דתכשיט חשיב ליה אלא משום דכלי הוא הואיל וראוי לגמע בו מים לתינוק כדאמר רבי יוחנן לקמן לענין ניטלו עינבליהן וקס״ד השתא דמה״ט אפשר דטמא נמי בתחלתו אפילו בלא עינבל ודו״ק:

בתוס׳ בד״ה אע״פ שחיברו כו׳ הא דאמר בהקומץ רבה כו׳ אלא מיירי שעשה שום שינוי מעשה כו׳ עס״ה. ולכאורה דבריהם דחוקים ועוד אכתי תקשי להו מהא דתנינן בפי״ח דכלים משנה ה׳ בסיפא דהך מתני׳ דכפה טמא מדרס וקתני נמי חמת שעשאו שטיח וחמת שעשאו תורמל וכר שעשאו סדין טהור כמ״ש הר״ש שם בפי׳ המשניות שבכל משניות מדוייקות גרסינן טהור א״כ התם לא שייך הך סברא שכתבו התוס׳ כאן ואפ״ה טהור אפי׳ בלא שינוי מעשה כמ״ש הר״ש להדיא שם. ולולי דברי התוספות היה נראה לי דכל הנך דמייתי התוספות הכא והנך נמי דפרק כ״ח דכלים טעם טהרתן משום דחשבינן להו ככלי שנשבר משום שינוי השם כמו שכתבתי בריש פרק במה בהמה גבי בעלי שיר וטבעת של בהמה ע״ש והבאתי ראיה מסוגיא דפ׳ מרובה דף ס״ו ע״ב גבי עוצבא אלא דבאמת לאו ראיה גמורה היא דאפשר דהאי שינוי השם לא מהני אלא לענין דלא מהני מחשבת הגנב והגזלן כיון דבקנין דידהו תליא מילתא. אמנם לאחר שעיינתי בסיפא דמתני׳ בפרק כ״ח דכלים דמסיים התם זה הכלל כל ששינהו לשמו טמא לשם אחר טהור א״כ משמע להדיא דבשינוי השם תליא מילתא ולענ״ד טעמא רבה נמי איכא דלכאורה הא דמשמע בכולה שמעתין ובכמה דוכתי דכל כלי שנשתנה קצת מתשמישו הראשון טהור משום דחשבינן ליה כנשבר ובאמת דאפילו שבירה גופא בכלי מתכות וכלי שטף דטהור לא ידעינן להו אלא מק״ו דכלי חרס דאין להם טהרה במקוה ואפ״ה שבירתן מטהרתן אפילו אם עדיין ראויין לתשמיש אחר כדאיתא בברייתא דת״כ סוף פרשת שמיני דדרשינן להו מדכתיב תנור וכירים יותץ וכתיב טמאים יהיו לכם ומשמע יהיו בהווייתן והמעיין שם היטב בכל דיני התנור דשנויין שם יראה דכולה מילתא בשמא תליא מילתא דכל שאין שם תנור עליו הוי כניתוץ ואם כן ה״ה לשארי כלי מתכות נמצא דלפ״ז ממילא נתיישבו קושיות התוספות דבכל הנך איכא שינוי השם כדפרישית משא״כ בזוג של בהמה ושל דלת ליכא שינוי השם לגבי הזוג עצמו דלעולם זוג קרינן ליה כנ״ל לולי שהתוס׳ לא פירשו כן והנלע״ד כתבתי ודו״ק: