אנן מחלקם קאמרינן, פי׳ דרשא דשירים מחלקם קאמרי׳ מדסמיך חלקם ללא תאפה, ל״ה:
וקשיא דהא רישא דיכול לא יהא חייב אלא על כולם אשירים קאי משום דמאחר דנבעי כלן דהיינו לישה ועריכה וקיטוף ואפיה היינו במנחה בשיריים ולא בקומץ דבקומץ ליתנהו להני מלאכות וא״כ מהא נמי ילפינן דעבר אשירים:
וי״ל דנהי דשייכי הני במנחה ולא בקומץ מ״מ לא חזינן מינה שיעבור בלאו אשיריים דמנחה שהיה הקומץ סולת בלא לישה ומאי דקאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן דמשמע דמחייב אגוף דמנחה בלא קומץ כדפי׳ מיירי במנחה שהקומץ מעורב כגון מנחת מחבת ומרחשת ומאפה תנור שהיה לשה וערכה ומקטפה ואח״כ מפריש הקומץ ועלה קאמר יכול לא יהא חייב אלא על כלן וקאמר ת״ל לא תאפה דמחייב אחדא מנייהו ומ״מ החיוב אינו אלא בשביל הקומץ המעורב במנחה אבל במנחת סולת שאין הקומץ מעורב בשיריים לעולם אימא דלא מחייב ולכך פריך דמנא ליה ומשני ליה אנן מחלקם קאמרינן דאתא לרבויי חלקם גרידא שאינו מעורב בקומץ אלא שיריים גרידא דמחייב עלייהו ופריך ואימא כולא קרא להכי הוא דאתא כו׳:
ואימא אפייה דפרט בה רחמנא ליחייב חדא אינך ליחייב חדא אכולהו:
יש להקשות מאי דעתיה דהאי מקשה אי סבר דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל הוה דין ליה א״כ יש לחייב אכל חדא וחדא דללמד על הכלל יצא כדמשני ליה ואי במדה דכלל ופרט א״כ לא לחייב אלא אאפיה לבד כדפרי׳ בתר הכי דאין בכלל אלא מה שבפרט:
וי״ל דלא להא ולא להא הוה דיין ליה משום דלא כלל ופרט חשיב ליה ולא דבר שהיה בכלל דדוקא הבערה חשבינן דבר שהיה בכלל משום דלא תעשה כל מלאכה משמע שלא יעשה שום מלאכה מכל מלאכות שבעולם והמלאכות שנקראות מלאכות ילפינן ממשכן א״כ שאסר לעשות שום מלאכה אכל מלאכה ומלאכה בפני עצמה הזהיר א״ל שנכתבה הבערה אחר כן והזהיר עליה בפני עצמה ועל כל מלאכה שיעשה הוה חייב מיתה וכרת ומאי דבעינן קרא לחלוק מלאכות כמו לא תבערו דאמרינן דלחלק יצאת היינו לחייב חטאת משום דנהי דכל חדא מינייהו אי עביד לבדה בשוגג חייב חטאת אפ״ה כי עביד לכולהו סד״א דלא לחייב אלא חד חטאת מידי דהוה אמזיד ומיתה דאי עביד חדא מינייהו הוה מחייב עלה מיתה וכי עביד כולהו נמי לא הוה מחייב אלא חדא מיתה משום דאי אפשר לקטולי ליה תרי קטלי והוה ס״ד דנימא דדין חטאת בשוגג כדין מיתה במזיד ולכך אצטריך קרא לחלוק מלאכות לחייב על כל מלאכה ומלאכה חד חטאת הילכך גבי הבערה שייך שפיר לומר דלחלק יצאת ודהויא מדה דדבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל דללמד על כל הכלל יצא אבל קרא דלא תעשה חמץ לא משמע דלחייב להו אלא עד דעבד כולה דתעשה משמע שתעשה לגמרי דהיינו לישה ועריכה וקטוף ואפייה ולא הוי כמו לא תעשה כל מלאכה דמזהיר על כל מלאכה בפני עצמה אבל הכא משמע דלא מזהר אלא דעד דעביד כולהו, הילכך פריך דכשיצאת אפיה לחייב עליה בפני עצמה יצאת משום דלא תעשה עד דעבד כולהו משמע ודלא מחייב אכל חדא מינייהו ולכך קאמר לא תאפה כדי לחייב על אפיה אבל הנך לא מחייב אלא חדא אכולהו כדמשמע מלא תעשה דמשמע דבעינן כולהו ומאי דאפיק מינה אפיק ומאי דלא אפיק לא אפיק ומשני דהוי דבר שהיה בכלל:
וא״ת א״כ הוי קושיית המקשה ותירוץ המתרץ כמו הן ולאו שהמקשה היה אומר דאין כאן מדה דדבר שהיה בכלל והוא יתרץ לו דיש כאן מדה דדבר שהיה בכלל, הא לא קשיא דהכי משני ליה דאי אפשר לומר כדקאמר דאפיה תהיה לחייב עליה באפי נפשה והנך לא לחייב אלא חדא אכולהו משום דמאחר דלא תעשה אינו ר״ל דלא ליחייב עדשתהא עשויה לגמרי דהיינו לאחר שיעשו כלם דהא חזינן דבאפיה בפני עצמה מיחייב א״כ ע״כ צריך אתה לפרשו דר״ל לא תעשה שום אחד מהעשיות וזהו לא ללמד על עצמו בלבד יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא דבא ללמד על כל העשיות בכלל לא תעשה דמחייב אכל חדא וחדא ולא דנימא דלא אזהיר אלא עד דעביד כולהו, ואמר לא תעשה כלל לא תאפה פרט דבא לגלות ומאי דאזהיר בלא תעשה לא הזהיר אלא בשביל האפיה ואי עביד כולהו ואפיה בכללם מחייב בשביל האפיה ומאן דעבד הנך לא מיחייב עלה, וא״ת א״כ לא יכתוב אלא לא תאפה לבד ולשתוק מלא תעשה, הרי ז״א קושיא משום דבכל כלל ופרט אמרי׳ אין בכלל אלא מה שבפרט נוכל להקשות אלא לפי שיש לנו לומר דהכלל נכתב משום דאם לא נכתב כי אם הפרט היינו יכולים ללמוד במה מצינו על האחרים אם יהיו דומות לאותו פרט שנכתב ולכך כתב כלל ופרט לומר לך דאינו חייב על אותם שנשארו בכלל אחר הוצאת הפרט:

ושחט אותו, בשעיר נשיא כתיב. בצפון, בעולה כתיב על ירך המזבח צפונה בויקרא. והלא כבר נאמר כו׳, וזה בכלל שאר חטאות. לקבוע חובה, פי׳ דשנה הכתוב לעכב. או אינו, אלא לכך יצא זה לומר שזה טעון צפון ולא אחר ומה אני מקיים במקום אשר תשחט העולה תשחט החטאת בשעיר נשיא הכתוב מדבר, ל״ה.
וא״ת א״כ לא לכתביה מאחר דכתי׳ בשעיר נשיא דבעי צפון, וי״ל דנכתב כדי לעשותו כלל ופרט כדקאמר בתר הכי ונכתב הכלל כדי להוציא האחרים שבכלל דלא בעו צפון ודלא נילף להו משעיר נשיא כדפרישית לעיל:

ת״ל ושחט את החטאת ללמד זה בנה אב לכל החטאות ללמד עליה שטעונין צפון דהאי כלל ופרט, פי׳ דשחט כלל כל חטאות בצפון ושחט אותו פרט דוקא שעיר נשיא, ואע״ג דמרוחקין דושחט אותה בויקרא ותשחט החטאת בצו ודנין ליה בכלל ופרט, ל״ה:
וקשיא דלמה אצטרי׳ לעשות כלל ופרט ובתר הכי למכתב קרא לאפוקי מינייהו לא ליכתוב אלא ושחט את החטאת דהוי בנין אב לכל החטאות ולשתוק מהנך קראי:
וי״ל דאי לא איכתב הנך קראי לא הוה דרשינן ליה לבנין אב והוה אמינא דדוקא בכשבה דכתי׳ קרא ולא בשאר החטאות אבל בשאר החטאות לא לכך אצטריכו הנך קראי דמגלו עליה דבנין אב הוי לכל החטאות, ומ״מ קשה לפי מאי דפירש״י בפ׳ איזהו מקומן דמאת החטאת דריש בנין אב דהו״ל למכתב ושחט אותה ומדכתב את הוי בנין אב לכל החטאות אלא דאצטריכו הנך קראי לעכב׳, ובפ׳ איזהו מקומן הארכנו שם הרבה: