ואת האיל. איל נזיר. יעשה זבח שלמים לה׳ על סל המצות, אלמא זביחת איל מקדשא לסל ומיניה גמרי׳ לכבשי עצרת. ל״ה, וקשיא דלקמן בפ׳ התודה אמר יקריב קרבנו על זבח מלמד שאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח ולמה לי קרא ליליף תודה מאיל נזיר כי היכי דגמרי׳ הכא כבשי עצרת מאיל נזיר, וי״ל דסד״א דכיון דתודה מקריא שלמים מה שלמים קרבים בלא לחם אף תודה לא תהא אגידא בלחם ולא הלחם בה לכך אצטרי׳ קרא לאשמועינן דאין הלחם קדוש אלא בשחיטת הזבח, וא״ת וליכתוב רחמנא תודה ולא בעי איל נזיר דליליף מתודה, וי״ל דבאיל נזיר נמי כיון דאיכא זבחים אחריני בהדיא לא הוה ידענא הי מנייהו מקדש ללחם אי נמי ה״א דכולהו צריכי לקדושי ליה לכך אצטרי׳ קרא דאיל נזיר למימר דאיל דוקא מקדש ליה:
וא״ת וכבשי עצרת מנ״ל דאם שחטה שלא לשמה לא קדש הלחם אי מאיל נזיר דכתי׳ ביה יעשה זבח שלמים על סל המצות לומר דזביחת האיל מקדשא כדפרשי׳ הא אצטרי׳ זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים וכ״ת דדרשי׳ ליה הכי כדדרשי׳ ליה גבי תודה דאמרי׳ דדרשי׳ זבח תודה לומר שאם שחט שלא לשם תודה לא קדש הלחם הא ליכא למימר מדאמרי׳ גבי איל נזיר ואת האיל יעשה זבח שלמים שתהא זביחה לשם שלמים אא״ע לשנוי קדש ת״ע לשנוי בעלים, ואם איתא דדרשי׳ ליה לומר דזביחה מקדשא ללחם לשנוי קדש נמי אצטרי׳ לומר דלא קדש הלחם:
וי״ל דדין זה ודאי ילפי׳ מתודה ואע״ג דלא ילפי׳ מתודה מיהו אין זה אלא גילוי מילתא בעלמא, לת״ו. ור״ל דעיקר דרשא דזבח שלמים אתא לשתהא זביחה לשם שלמים ומיהו גמרי׳ נמי מינה דהכל מתקדש בזביחה משום דאשכחן דכותיה גבי תודה ותודה מגלה עליה דדרשי׳ ליה נמי הכי:
מ״מ קשה כיון דעיקר דזביחה מקדשא ללחם גם באיל נזיר הוי מגלוי דתודה אמאי יליף כבשי עצרת מאיל נזיר הו״ל למגמר ליה מתודה דעיקר דמילתא מינה ילפי׳ דגם איל נזיר יליף מינה כדפרשי׳ וא״כ הוה עדיף טפי למגמר מתודה מלמגמר מאיל נזיר ואע״ג דנימא דלא הוה דבר הלמד בבנין אב שחוזר ומלמד בבנין אב משום דנימא דאיל נזיר לא גמר לאגמורי לגמרי מתודה אלא דתודה מגלה עליה דנדרוש לקרא דעל סל נמי לומר דזביחה מקדש׳ ליה כמו תודה, מ״מ אכתי קשיא דטפי עדיף למגמר כבשי עצרת מתודה מלמגמר מאיל נזיר, ומ״מ רש״י פי׳ כפירושו דכבשי עצרת דמקדשי לחם מתודה ומאיל נזיר גמרי׳ ומשמע דמתודה נמי גמרי אך מ״מ לתלמודא דידן דשמעתין דמאיל נזיר גמרי ליקשי אמאי לא יליף מתודה כדפי׳:
וי״ל דמאי דנקט קרא דאיל נזיר משום דבעי לאפלוגינהו לר׳ ולר׳ אלעזר בר׳ שמעון בקרא דיעשה זבח מייתי ליה לומר דראב״ש בעי כל עשייתו לקדש הלחם וה״ה בכבשי עצרת:
וגם נ״ל דמה שהקשו דאצטריך קרא יעשה זבח שלמים לומר שתהא זביחה לשם שלמים כדאיתא בריש זבחים משום דתרתי שמעי׳ מינה דמזבח שלמים ילפינן שתהא זביחה לשם שלמים ומזבח שלמים ומיעשה על כל המצות ילפינן דזביחה מקדשא לסל הילכך נימא דכבשי עצרת מאיל נזיר לבד גמרי ולא צרכינן לילפותא דתודה כדמשמע פשט הסוגיא דהכא דמאיל נזיר לבד גמרי:

אי כתיב זבח יעשה כדקאמרת, פי׳ דהוה משמע אע״ג דאיכא זבח דהיינו זביחה בעי עשיה אחריתי, ל״ה. וראב״ש הא כתיב יעשה זבח דמשמע במאי יעשה בזביחה, ההיא מבעי ליה לכדר׳ יוחנן, פי׳ דלעולם זבח לא אתא לומר במאי יעשה בזביחה משום דקרא דזבח מבעי לכדר׳ יוחנן וקרא דיעשה דמשמע כל עשיות לעל סל המצות דאת׳ לומר דבעי׳ כל עשיות לקדש הלחם:

הכל מודים, פי׳ אפי׳ ראב״ש דאמר זריקה עיקר מודה דצריך שיהא לחם בשעת שחיטה ואי לא הוה בשעת שחיטה לאמקדש׳ ליה זריקה, ל״ה:
וקשיא דלמאי אצטרי׳ זבח להכי לישתוק מינה ומיעשה משמע נמי זביחה שהרי בכלל שאר עשיו׳ הוא והרי מיעשה דחש ראב״ש עד שיעש׳ כל עשיותיו והרי זביחה בכלל כל עשיות הוא, ואין לומר דר״ל דאתא למימר דבעינן שיהא לחם אפוי בשעת שחיטה ולא סגי אם היה נילוש וערוך בשעת שחיטה, משום דז״א חדא איך משתמע אפוי, ועוד דיכולה דדריש מיניה שעשיותיו אסל המצות דהוו לחם קאי, וי״ל דאע״ג דיעשה משמע כל עשיות אפי׳ הכי ה״א דאין זביחה בכלל שאר עשיות הואיל וכשרה בזר והוה אמינא דעשיות דמפיק מיעשה אעשיות דועשה הכהן קאי ולא אשחיטה דאין כהן צריך לעשותה לכך אצטריך זבח דבעי׳ שיהא הלחם אפוי גם בשעת זביחה:

מאי בינייהו, פי׳ כיון דאמר אביי דאינו קדש גמור כ״ש דאינו ניתר דהא ממעות תרומת הלשכה בא וזריקה לא הויא כשרה שהרי נעשית שלא לשמה דתשתרי באכילה וא״כ אינו קדש גמור דקאמר אביי למאי הלכת׳, ל״ה. ר״ל דאי הוה מצינן דלאביי יהיה ניתר לכהנים הוה משכחינן שפיר מאי איכא בינייהו:
וקשיא דאפילו אי נימא דאיכא בינייהו ניתר ודאביי הוה סבר דניתר מ״מ הוה קשיא מאי קדש ואינו קדש גמור דקאמר דלגבי מאי אינו קדש גמור כיון דניתר:
וי״ל דמצינן למימר דאינו קדש גמור דקאמר דהוי לגבי דצריך להביא לחם אחר דכיון דנזרק דמן שלא לשמן הוי ככל הזבחים שנזבחו שלא לשמן או נעשו אחת מהעבודות שלא לשמן דלא עלו לבעלים לשם חובה וצריך להביא קרבן אחר לצאת י״ח דאלו כשרין לנדבה וכמו כן בין כבשים בין לחם יהו נדבה ויאכלו השלמים כשלמי נדבה וגם הלחם ניתר ויאכל ויביא כבשים ולחם אחר לצאת י״ח, הילכך אי אמרי׳ דסבר דניתר הוה משכחינן מאי איכא בין אביי לרבא דלאביי ניתר אך יביא לחם אחר, ולרבא אינו ניתר משום דלא קדשתו שחיטה ולאבוד אזלי ולשריפה וכיון דלשריפה אזלי גם הכבשים פסולין דנהי דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרין לנדבה הני פסולין מחמת הלחם שנפסל ואזיל לשריפה הוי כאבוד וכשאבד הלחם אבדו נמי הכבשים משום דהוזקקו זה לזה בשחיטה כדאמרינן לעיל דע״כ שחיטה עושה זריקה, אבל כיון דלאביי נמי אינו ניתר כדפי׳ א״כ לכ״ע בין הלחם בין הכבשים אזלי לשריפה א״כ מאי איכא בינייהו:
ומ״מ רש״י פי׳ בפ׳ קמא דפסחים על הלחם קדוש ואינו קדוש, דקדוש דאינו יכול לפדותו ואינו קדוש דאינו ניתר באכילה דנהי דהכבשים נאכלים כדין שלמי׳ שנזבחו שלא לשמן אבל הלחם אינו נאכל כיון דכבשים אין שמן עליהן דהא לא עלו לשם חובה שאין מי שיתירנו אבל לפי׳ שפירשתי משום דהוזקקו והוי נאבד א״כ גם הכבשים אינם נאכלין ואפי׳ יהיו נאכלין מ״מ כיון דנעשו נדבה צריכי אחריני לצאת ידי חובה:
לאביי לא תפס פדיונו בקדושת שתי הלחם ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור, ל״ה. ונראה דר״ל דאיך נימא דלאביי לא תפס פדיונו בעבור שאינו קדש גמור כ״ש שיש לו לתפוס פדיונו דלעולם מה שאינו קדוש קדושת הגוף נפדה דקדושת דמים יש לה חילול ופדיון וקדושת הגוף אין לה חילול דקדשי בדק הבית יש להם פדיון וקדשי מזבח אין להם פדיון הילכך פרש״י דלא תפיס פדיונו בקדושת שתי הלחם דבשביל שאינו קדוש קדושה גמורה לעולם יש לה פדיון אבל אין לה פדיון שיהא הפדיון קדוש בקדושה שיהיו הדמים קדושים כקדושת שתי הלחם הואיל דלא נתקדשו שתי הלחם קדושה גמורה אך מ״מ יש להם להיות הדמים קדושים כקדושת תרומת הלשכה. הילכך פי׳ ואם רצה משנה המעות לשאר קרבנות צבור ולא שיהיו לקנות שתי הלחם ושיהא בהם דין קדושה מעין קדושת שתי הלחם שהרי השתי הלחם שנפדו לא נתקדשו בקדושת שתי הלחם גמורה א״כ גם הדמים שנפדין עליהם לא יהיה להם קדושת שתי הלחם לפי שלא תוכל להיות קדושה לדמים כי אם כפי מה שמתחייב עליהם, ולרבא תפיס פדיונן ר״ל שהדמים יהיו קדושים קדושת הגוף גמורה כקדושת שתי הלחם דמאחר שנתקדשו שתי הלחם שנפדו קדושה גמורה גם המעות שנתחללו עליהם יהיו קדושים כיוצא בהם להיות קדושים כקדושת שתי הלחם ולא שיפלו לתרומת הלשכה לקנות בהם שאר קרבנות:
ובפירש״י כתוב כך שיבוש גמו׳ הוא זה דכ״ש דלרב׳ דכיון דקדושתו קדושה גמורה דלא נפקי ובפסחי׳ בפ״ק אמרינן הכי דלר׳ דאמר שני דברים המתירין מועלין זה בלא זה לא נפקי לחולין ולר׳ אלעזר בר׳ שמעון אינו קדוש פריק להו ונפיק לחולין וכיון דנפקין לחולין על כרחין פדיונן נתפש, כל״ה. ור״ל דאדרבא יש לנו לומר דלרבא דאמר דקדוש קדושה גמורה דאין להם פדיון כלל, ואיך לימא דלרבא תפיס פדיונו ואדרבא יש לו לומר דאין להם פדיון וכמו כן לאביי דקאמר דלא תפיס פדיונו אדרבא יש לנו לומר דאין להם קדושה גמורה דיש להם פדיון, (גרסא אחרת כדפי׳ בתוס׳ לעיל דאמר). עוד כתוב בפרושים לרבא תפיס פדיונו לרבא דאמר קדש גמור קא תפיס פדיונו ויוצא והא דאמרי׳ דמנחות אין לה פדיון לאחר שיקדשו בכלי:
ונראה לי דבא לתרץ איך לימא רבא דיש להם פדיון והרי אמרי׳ דאפי׳ מנחה אין לה פדיון דנתקדשה קדושת הגוף א״כ כל שכן הלחם שנתקדשו בשחיטה דלא יהיו להם פדיון, ומשני דההיא מיירי לאחר שקדשו בכלי ולכך אין להם פדיון אבל אלו לא נתקדשו בכלי הוה אמינא בשחיטה דלא קדשה להו קדושה גמורה הילכך יש לה פדיון:
ומ״מ יש להקשות כדהקשו בתוס׳ דגם אלו נתקדשו בכלי בקדושה, ונ״ל דר״ל דלאחר שקדשו בכלי ר״ל לאחר שקדשו קומץ שנתקדשו בקדושת כלי המנחה בביסא ואח״כ קדיש קומץ אבל בחדא קדושת כלי יש לה פדיון וכאן דאין שם כי אם קדושת חד כלי ואי משום שחיטה כיון דלא קדישי להו קדושה גמורה ולא זריקה לא מהני לאקדושי להו כמו קדוש קומץ לומר דלא יהיו להם פדיון אלא יש להם פדיון לרבא:

בשלמא לרבא היינו דאיכא בין ר׳ לראב״ש, ר״ל דלרבא דאמר קדוש גמור ותפיס פדיונו אליבא דר׳ דמפרש למלתיה ולראב״ש דפליג עליה דר׳ ואינו קדוש א״כ לא תפיס פדיונו שהרי פירשנו דמפני הקדושה תפיס פדיונו. אלא לאביי דאמר דלר׳ לא תפיס פדיונו בעבור שאינו קדוש קדושה גמורה וכ״ש לראב״ש דלא קדיש כלל דאין לו פדיון ודלא תפיס בה פדיונו א״כ מאי בינייהו, וזה לשון הפירושים, אלא לאביי דאמר דלא תפיס פדיונו מאי איכא בין ר׳ לראב״ש פי׳ קדוש דקאמר ר׳ למאי הלכתא הא לא תפיס פדיונו ולתרווייהו אסור באכילה ל״ה, ומשני איכא בינייהו לאפסולי ביוצא דלר׳ דאמר דהוא קדוש קצת בשחיטה אם יצא נפסל שאפי׳ זרקו לשמו נמי אסור באכילה, ל״ה, ר״ל אם יצא בין שחיטה לזריקה כיון דשחיטה מקדשא ליה קצת הרי קדשתו ליפסל ביוצא ואע״ג דלא נתקדש קדושה גמורה שעדיין לא נזרק ולר׳ אינו קדוש גמור עד שיזרק. מדקאמר רבי שחט לשמו וזרק שלא לשמו דהוי קדוש ואינו קדוש דר״ל דמפרש ליה אביי דאינו קדוש קדושה גמורה והוה לן למימר דמאחר דלא נתקדש קדושה גמורה דלא יפסל ביוצא אפ״ה אית ליה דכיון דקדוש קצת מפסל ביוצא דקדוש׳ גרידא שאינה גמורה {*) הגה״ה א״ה חסר כאן שלשה שורות מהכ״י וחבל על דאבדין:}

הני תנאי. פי׳ ר׳ אלעזר ור״ע, שחיטה מקדשא ואהני ביה פסול יוצא, ר״ל דאהני ליה שחיטה למפסלא ביוצא ור׳ אלעזר לטעמיה דאמר אין זריקה מועלת ביוצא הילכך לא קבעתיה בפגול דהא כבר פסול הוא ואמרינן בפ׳ ראשון אין פגול במקום פסול, ל״ה, ר״ל דלמאן דאמר זריקה מועלת ליוצא אע״פי שאינה מועלת להתירה באכילה שהרי כבר נפסל מ״מ מועלת לו להוציאה מידי מעילה וכמו דאם לא יצא דמועלת הזריקה להיות מתרת לחם כשר כמו כן מועלת כאלו היה כשר להוציאו מידי מעילה כמו כן תועיל לו לאקבועי ליה בפגול כאלו לא נפסל ולא נאמר דמאחר דנפסל כשיצא שוב לא חייל עליה פגול אלא נימא דכאלו לא יצא דמי ושיקבע בפגול אבל למ״ד דאין זריקה מועלת ליוצא לאפוקי ליה מידי מעילה מאחר שנפסל אינה מועלת לו כלום להתירו ונשאר תמיד בפסולו כמו כן לא תועיל לו לאקבועי בפגול שהרי נשאר כמו כן בפסולו ראשון ולא חייל עליה פסול אחר דהיינו פגול כאלו אם היה כשר דחייל עליה פגול:

זריקה מועלת ליוצא, דלא דמי פסול יוצא לשאר פסולין דפסולו מחמת דבר אחר כדמפרש בפ״ק בסופיה ל״ה, ולא ידעתי למה הוצרך רש״י שהרי מ״ד זריקה מועלת ליוצא על קביעות פגול קאמר ליה כדמייתי ליה הכא, אם לא שנאמר דיבא לתת טעם אמאי תועיל בו לאקבועי בפגול ושיחול פסול על פסול דהיינו פסול פגול על פסול יוצא, וע״ז בא לתת טעם משום דפסול יוצא גרע וקליש הוא משום דפסולו מחמת דבר אחר הילכך חייל עליה פגול, ומ״מ מאי דאתמר האי טעמא בשלהי פ״ק לא הוי אלא כדי לחלק בין יוצא לחסרון כדקאמר אפי׳ למ״ד זריקה מועלת ליוצא ה״מ יוצא דפסוליה מחמת דבר אחר אבל חסרון דבגופיה לא: