לא דפיגל בשחיטה – דלא היתה לו שעת הכושר דמנחה קודם הקדישה היתה לו שעת הכושר אבל קדשים אי פגיל בשחיטה לא היתה לו שעת הכושר דמחיים לא חזיא למיכל:
(1) 
וְאִי בָּעֵי זָרֵיק וְקָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מַאי לָאו דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה לָא דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה.
וְאִי בָּעֵי זָרֵיק וְקָתָנֵי דְּאֵינוֹ מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין מַאי לָאו דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה לָא דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה.and if he had wanted, he could have sprinkled the blood of these offerings properly? Nevertheless, Rabbi Shimon teaches in the baraita that the meat of an offering that was rendered piggul is not susceptible to the ritual impurity of food. What, is it not referring to a case where he rendered it piggul during the rite of sprinkling? If so, since the offering stood to have its blood sprinkled, it is considered as though it has been sprinkled, and the offering was considered fit for consumption before he rendered it piggul; therefore, it should be susceptible to the impurity of food. The Gemara answers: No, the baraita is referring to a case where he rendered it piggul during the rite of slaughtering, and the blood never stood to be sprinkled.
ערך חבב
חבב – א(יומא כב:) חביבין ישראל שלא הצריכן הכתוב לשליח פי׳ הלא תראה כי כל השנה הצריכן הקב״ה לכהן במקום שליח הקשת רימונים בתוך הפעמונים כי בשעה שיבא אל הקדש לובש המעיל שהוא כשניח פלוני רוצה להכנס כדכתיב והיה על אהרן לשרת ונשמע קולו בבואו אל הקדש וכו׳ ועכשיו ביום הכפורים בבואו לפני לפנים לא הצריכו לזה המעיל לפיכך לא חיישינן להא דקאמר רב יהודה (מנחות יח.) אמר רבי כשהלכתי להרצות מדותיו אצל רבי אלעזר בן שמוע ואמרי לה למצות מדותיו של רבי אלעזר בן שמוע מצאתי יוסף הבבלי יושב לפניו והי׳ חביב לפניו עד לאחת פירוש להרצות יודותי לדקדק הלכות למצות מדותיו לראות ולדקדק הלכותיו והיה חביב עליו עד לאחת כל מה שהשיבו היה חביב לו עד אחת שפירש לו היה חביב צהבו פניו מרוב שמחה דנראה לו מה פירשי בפי׳ מגנצא כתיב עד אחת בלא ל׳. (מנחות קב) כל העומד לישרף כשרוף דמי נותר ופרה אמאי מטמאו טומאת אוכלין עפרא בעלמא היא אמר ליה חיבת הקדש מכשרתן פי׳ חיבת הקדש משויא להו לשאינן מוכשרין כמוכשרין ולשאינן ראוין לאכילה כראוין לאכילה: (כתובות נז) חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה.
א. [ליבען.]
ואי בעי זריק ליה – בלא פיגול.
מאי לאו דפיגל בזריקה – דהוה ליה שעת הכושר קודם לכן דאי בעי זריק ליה בהכשר.
מאי לאו דפגל בזריקה דהיה ליה שעת הכושר קודם לכן, וקשיא דלשני דלא הויא ליה שהות למזרקיה קודם ולא היה לו שעת הכושר כדשני לעיל גבי לן ואע״ג דהוה מצי לפלוג וליתני בדידה כדפי׳ לעיל בעבור זה לא יניח דהשתא נמי דשני דפגל פריך ליה ושנויא דשני דפגל במנחה אצטריך ליה הוה יכול נמי לשנויי, ושמא נוכל לומר דעדיפא מיניה שני ליה דמיירי דפגל בשחיטה שלא היה הכשר שהפגול בא בראוית העבודות:
ומ״מ קשה דאם היה יכול לשנויי שנויא דלית לו שהות לזרוק א״כ מאי הוה מקשה ליה והלא ראה דשני ליה הכי גבי לן והוה ליה למיסק אדעתיה דלשני ליה נמי הכי גבי האי קושיא דפגול ואי משום קושיא דלפלוג ולתני בדידה דבתר הכי שאינו יכול לשנות כדלעיל הרי מ״מ משמע שאין עיקר קושייתו אלא מן הראשונה ולא מן השניה דלפלוג ולתני אלא מזו דפגול, ועוד דמסתמא מיירי לעולם דליכא שהות.
ומ״מ קשה דאם היה יכול לשנויי שנויא דלית לו שהות לזרוק א״כ מאי הוה מקשה ליה והלא ראה דשני ליה הכי גבי לן והוה ליה למיסק אדעתיה דלשני ליה נמי הכי גבי האי קושיא דפגול ואי משום קושיא דלפלוג ולתני בדידה דבתר הכי שאינו יכול לשנות כדלעיל הרי מ״מ משמע שאין עיקר קושייתו אלא מן הראשונה ולא מן השניה דלפלוג ולתני אלא מזו דפגול, ועוד דמסתמא מיירי לעולם דליכא שהות.
ואי בעי [ואם רצה] היה זריק [זורק] את דמם של הקרבנות הללו כראוי. ובכל זאת קתני [שנה] ר׳ שמעון בברייתא שבשר קרבן שהתפגל אינו מטמא טומאת אוכלין, מאי לאו [האם לא] מדובר שפיגל בשעת הזריקה, ולשיטת ר׳ שמעון שכל העומד להיזרק נחשב כזרוק, וכל העומד להיפדות נחשב כפדוי, הרי היתה שעת הכושר לקרבנות הללו לפני כן! ומשיבים: לא, הברייתא מדברת כשפיגל כבר בעבודת השחיטה, ולא עמד הדם לזריקה, ולכך אין הקרבן נחשב כמי שהיתה לו שעת הכושר.
and if he had wanted, he could have sprinkled the blood of these offerings properly? Nevertheless, Rabbi Shimon teaches in the baraita that the meat of an offering that was rendered piggul is not susceptible to the ritual impurity of food. What, is it not referring to a case where he rendered it piggul during the rite of sprinkling? If so, since the offering stood to have its blood sprinkled, it is considered as though it has been sprinkled, and the offering was considered fit for consumption before he rendered it piggul; therefore, it should be susceptible to the impurity of food. The Gemara answers: No, the baraita is referring to a case where he rendered it piggul during the rite of slaughtering, and the blood never stood to be sprinkled.
הכל
(2) אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה מַאי הָכִי נָמֵי דִּמְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
The Gemara asks: But if he rendered it piggul during the rite of the sprinkling, what is the halakha? Is the halakha that the meat of the offering indeed becomes susceptible to the ritual impurity of food?
ומקשים: אבל לפי זה, נוכל לדייק ולומר שאם פיגל בזריקה מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] שבשר הקרבן מטמא טומאת אוכלין משום שהיתה לו שעת הכושר.
The Gemara asks: But if he rendered it piggul during the rite of the sprinkling, what is the halakha? Is the halakha that the meat of the offering indeed becomes susceptible to the ritual impurity of food?
הכל
(3) אַדְּתָנֵי פִּיגֵּל בְּמִנְחָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין לִיפְלוֹג בְּדִידַהּ בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים דְּפַיגֵּל בִּשְׁחִיטָה אֲבָל פַּיגֵּל בִּזְרִיקָה מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
The Gemara challenges: If so, rather than continuing and teaching that if he rendered the meal offering piggul it is susceptible to the ritual impurity of food, i.e., instead of contrasting the animal offering case with a case involving an meal offering, let the tanna distinguish within the case of the animal offering itself in the following way: In what case is this statement, that if one renders an offering piggul the meat is not susceptible to the impurity of food, said? It is said in a case where he rendered it piggul during the rite of slaughtering, but if he rendered it piggul during the rite of sprinkling, it is susceptible to the impurity of food.
אם כן אדתני [עד שהתנא שונה] להבחין בין המפגל בזבחים ובין זה שפיגל במנחה שהיא מטמא טומאת אוכלין, ליפלוג בדידה [שיחלק בה עצמה, במפגל בקדשים], ויאמר כך: המפגל בקדשים — אין בשרם מיטמא בטומאת אוכלין. במה דברים אמורים? בזמן שפיגל כבר בשחיטה, אבל אם פיגל בזריקה — בשרם מטמא טומאת אוכלין!
The Gemara challenges: If so, rather than continuing and teaching that if he rendered the meal offering piggul it is susceptible to the ritual impurity of food, i.e., instead of contrasting the animal offering case with a case involving an meal offering, let the tanna distinguish within the case of the animal offering itself in the following way: In what case is this statement, that if one renders an offering piggul the meat is not susceptible to the impurity of food, said? It is said in a case where he rendered it piggul during the rite of slaughtering, but if he rendered it piggul during the rite of sprinkling, it is susceptible to the impurity of food.
הכל
(4) פִּיגֵּל בְּמִנְחָה אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ דאע״ג דְּאַף עַל גַּב דְּפַיגֵּל בִּקְמִיצָה דְּקוֹמֶץ בְּמִנְחָה כִּשְׁחִיטָה דָּמֵי אפי׳ אֲפִילּוּ הָכִי מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין הוֹאִיל וְהָיְתָה לוֹ שְׁעַת הַכּוֹשֶׁר מֵעִיקָּרוֹ.
The Gemara answers: It was necessary for him to contrast it with a case of one who rendered a meal offering piggul in order to teach that even though he already rendered it piggul at the time of the removal of the handful, and the principle is that the removal of the handful of a meal offering is equivalent to the slaughtering of an animal offering, and an offering that was rendered piggul at the time of slaughtering is not susceptible to the impurity of food, even so, the meal offering is susceptible to the ritual impurity of food, since it initially had a time that was fit for consumption, when the flour was not yet consecrated as a meal offering.
דקומץ במנחה כשחיטה – בזבח ארבעה עבודות המנחה כנגד ארבעה עבודות בזבח בהקומץ זוטא (לעיל יג:) מפרש להו.
ומשיבים: העדיף התנא להבחין בין המפגל בקדשים לבין המפגל במנחה, משום שהלכה זו של פיגל במנחה איצטריכא ליה [נצרכה לו] לשנותה, מפני שיש בכך חידוש, דאף על גב [שאף על פי] שפיגל את המנחה כבר בעבודת הקמיצה, וכלל בידינו שעבודת הקומץ במנחה כעבודת השחיטה בקרבנות דמי [היא נחשבת], וקרבן שנתפגל בעבודת השחיטה אינו מיטמא טומאת אוכלין, אפילו הכי [כך] המפגל בקמיצה במנחות — המנחה מטמא טומאת אוכלין, הואיל והיתה לו שעת הכושר מעיקרו לפני שקמץ. למעלה הוסבר כי אין להקשות מדברי ר׳ שמעון שבברייתא בענין בשר הנותר. שכוונת דבריו לחלק בין לינת הבשר קודם שנראה להיזרק, וללינתו לאחר שנראה להיזרק. וכן אין להקשות מדבריו שם בענין פיגול הקדשים, שכן כוונת דבריו היא דווקא כשפיגל בזריקה ולא כשפיגל בשחיטה.
The Gemara answers: It was necessary for him to contrast it with a case of one who rendered a meal offering piggul in order to teach that even though he already rendered it piggul at the time of the removal of the handful, and the principle is that the removal of the handful of a meal offering is equivalent to the slaughtering of an animal offering, and an offering that was rendered piggul at the time of slaughtering is not susceptible to the impurity of food, even so, the meal offering is susceptible to the ritual impurity of food, since it initially had a time that was fit for consumption, when the flour was not yet consecrated as a meal offering.
הכל
(5) אָמַר רַב אָשֵׁי אַמְרִיתַהּ לִשְׁמַעְתָּא קַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן אֲפִילּוּ תֵּימָא לָן מַמָּשׁ וַאֲפִילּוּ תֵּימָא דְּפַיגֵּל בִּזְרִיקָה.
Rav Ashi said: I related this discussion in the presence of Rav Naḥman and explained Rabbi Shimon’s opinion differently: Even if you say that the case in the baraita is one in which the meat was actually left overnight and there was time to sprinkle the blood during the day, and even if you say that he rendered the offering piggul at the time of the sprinkling of the blood rather than during the slaughtering, Rabbi Shimon does not consider those to be cases in which the offering had a time when it was fit for consumption.
אמריתה קמיה דרב נחמן ותריצתה ליה הכי אפילו תימא לן ממש לאחר (שיראה לזריקה) [זריקה] ואפילו תימא דפיגל בזריקה אפ״ה לא היתה לו שעת הכושר דאע״ג דאמרינן לענין פרה כל העומד לפדות כפדוי דמי לענין זריקה לאו כזרוק דמי:
לן ממש – האי לן לפני זריקה ולאחר זריקה דקתני לעיל לפני זריקה ממש דהיה שהות ביום ולאחר זריקה ממש קאמר (דהוה שהות) והא פירכא נמי פיגול בין בקדשי קדשים וכו׳ דפיגל בזריקה ודקא קשיא לך דר׳ שמעון הכא לא בעי למימר כל העומד לזרוק כזרוק דמי אדר׳ שמעון דפרה דאמר כל העומד לפדות כפדוי דמי לא קשיא דאי בעי פריק אמר דמחוסר פדייה לאו כמעשה דמי דברים בעלמא נינהו דאי בעי זריק לא אמרינן בהו.
אמר רב אשי אמריתה לשמעתא קמיה דרב כהנא גרסינן – והוא רב כהנא אחרון שהיה בימי רב אשי כדאשכחן בכמה דוכתי אבל רב נחמן לא גרסינן דרבו של רבא היה ונפטר מקמי רבא כדאיתא במועד קטן (דף כח.) וביום שמת רבא נולד רב אשי (קידושין דף עב:) ואי גרסי׳ רב נחמן בר יצחק ניחא.
ובענין זה אמר רב אשי: אמריתה לשמעתא קמיה [אמרתי את השמועה, ההלכה הבאה לפני] רב נחמן: אין אנו נזקקים להסברים אלה, שהרי אפילו אם תימא [תאמר] שכוונת ר׳ שמעון בברייתא בענין הלינה שהבשר לן ממש קודם זריקת הדם, וכמו כן אפילו תימא [תאמר] שכוונתו בענין הפיגול שפ יגל בזריקה ולא בשחיטה — עדיין אין להקשות מדוע לא ייחשב הדבר לשיטת ר׳ שמעון כמי שהיתה להם שעת הכושר, אף שלדעתו כל העומד להיפדות הריהו כפדוי.
Rav Ashi said: I related this discussion in the presence of Rav Naḥman and explained Rabbi Shimon’s opinion differently: Even if you say that the case in the baraita is one in which the meat was actually left overnight and there was time to sprinkle the blood during the day, and even if you say that he rendered the offering piggul at the time of the sprinkling of the blood rather than during the slaughtering, Rabbi Shimon does not consider those to be cases in which the offering had a time when it was fit for consumption.
הכל
(6) דְּאִי בָּעֵי פָּרֵיק אמר אִי בָּעֵי הֲוָה זָרֵיק לָא אָמְרִינַן.
Rabbi Shimon said only that if he had wanted, he would have redeemed it, and therefore an item that stands to be redeemed is treated as if it were already redeemed. Redemption is simple and requires only a verbal statement. According to Rabbi Shimon we do not say that if he had wanted, he would have sprinkled it, i.e., that the sprinkling of the blood and similar actions that stand to take place are treated as having taken place already.
דאי בעי זריק לא אמר – ולית ליה הא דאמרן לעיל בפ׳ התודה (מנחות עט:) ובפרק קמא דפסחים (פסחים יג:) לרבי אלעזר בר׳ שמעון היכא דנתקבל הדם בכוס ונשפך אמרינן כזרוק דמי והא דתנן במרובה (ב״ק עד:) קדשים שחייבין באחריותן משלם ארבעה וחמשה ופריך בגמ׳ (שם עו.) והרי חזרה קרן לבעלים ומשני רבי יוחנן בשוחט תמימים בפנים שלא לשם בעליהן והוי שחיטה הראויה משום כל העומד ליזרק כזרוק דמי ההוא שינויא לא יתכן לרב אשי אלא סבר לה כר״ש בן לקיש דמשני שוחט בעלי מומין בחוץ אי נמי היכא דנזרק (בחוץ) מודה רב אשי דאמר מעיקרא כזרוק דמי וכן צ״ל דלא תיקשי לר׳ יוחנן דשמענא ליה בפרק קמא דמעילה (מעילה ה.) היתר אכילה שנינו אבל היתר זריקה לא מהני ואין לחלק בין מעילה לשאר דברים דאדרבה בסמוך משמע דאמרי׳ במעילה (מעילה ה.) כזרוק טפי מבטומאה ובמרובה (ב״ק עו:) מייתי ראייה מטומאה.
וטעם הדבר: כי דאי בעי פריק [שאם רצה היה פודה] ולכך כל העומד להיפדות נחשב כפדוי — אמנם אמר ר׳ שמעון, שהפדיון הוא דבר קל, הנעשה בדיבור פה בלבד. ואולם הקביעה האומרת אי בעי הוה זריק [אם רצה היה זורק] ולכך ייחשב כל שעומד להיזרק כזרוק — לא אמרינן [אין אנו אומרים], שכן כרוך הדבר במעשה.
Rabbi Shimon said only that if he had wanted, he would have redeemed it, and therefore an item that stands to be redeemed is treated as if it were already redeemed. Redemption is simple and requires only a verbal statement. According to Rabbi Shimon we do not say that if he had wanted, he would have sprinkled it, i.e., that the sprinkling of the blood and similar actions that stand to take place are treated as having taken place already.
הכל
(7) מֵיתִיבִי כְּלָל אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אכֹּל שֶׁהָיְתָה לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ וְכֹל שֶׁלֹּא הָיְתָה לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ.
The Gemara raises an objection to Rav Ashi’s opinion from a mishna (Me’ila 2a): Rabbi Yehoshua states a principle about the misuse of offerings that became disqualified: With regard to any offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests before it became disqualified, one is not liable for misusing it, and with regard to any offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests before it became disqualified, one is liable for misusing it. Misuse of consecrated property applies only to offerings that are considered fully reserved for God. Once the priests are permitted to partake of the offering it is no longer categorized as consecrated property.
כל שהיתה לו שעת היתר לכהנים אין מועלין בה דלאו מקדשי ה׳ קרינן בהו דהיינו לאחר זריקה. לפני זריקה מועלין דקדשי ה׳ הוא:
מיתיבי [מקשים] על דברי רב אשי הללו ממה ששנינו בתחילת מסיכת מעילה, כלל אמר ר׳ יהושע בענין מעילה בקדשים שנפסלו: כל קרבן שהיתה לו כבר שעת היתר (אכילה) לכהנים לפני שנפסל — אין מועלין בה עוד, כיון שהמעילה היא דווקא בקדשים המוגדרים כ״קדשי ה׳ ״, שאין בהם צד הנאה לאדם. ומשעה שהותר הקרבן לאכילת כהנים, שוב אינו בכלל זה, אף שחזר ונפסל אחר כך מאכילה. וכל שלא היתה לו שעת היתר אכילה לכהנים לפני שנפסל — הרי הוא עדיין בכלל ״קדשי ה׳ ״, ומועלין בה. ומסבירים:
The Gemara raises an objection to Rav Ashi’s opinion from a mishna (Me’ila 2a): Rabbi Yehoshua states a principle about the misuse of offerings that became disqualified: With regard to any offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests before it became disqualified, one is not liable for misusing it, and with regard to any offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests before it became disqualified, one is liable for misusing it. Misuse of consecrated property applies only to offerings that are considered fully reserved for God. Once the priests are permitted to partake of the offering it is no longer categorized as consecrated property.
הכל
(8) וְאֵיזֶהוּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמֵאת וְשֶׁיָּצְאָה.
Rabbi Yehoshua clarifies: And what is a disqualified offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests? Examples of such a situation are as follows: When, after the blood was sprinkled, the meat of the offering was left overnight; or when the meat of an offering became ritually impure; or when an offering left the Temple courtyard. One is not liable for misuse in these cases, since the meat of these offerings became permitted to the priests once the blood was sprinkled and only subsequently was it disqualified.
שלנה לאחר שיראה לזריקה או שנטמא או שיצתה דהא היתה לה שעת היתר דאי בעי זריק מאי לאו לנה ממש לאחר שנראה לזריקה וקתני דאין מועלין ואמאי אין מועלין משום דאי בעי זריק אלמא אמרינן נמי דאי בעי זריק:
איזהו קרבן שהיתה לו שעת היתר אכילה לכהנים? כגון שלאחר זריקת הדם לנה בשר הקרבן בלא שנאכל, ונעשה נותר, וכן זו שנטמאת בשר הקרבן, וכן זה שיצאה אל מחוץ לעזרה — אין בכל אלה דין מעילה, אף שבשר הקרבן עתה אסור לכהנים, כיון שהיתה שעה שהיה הבשר מותר באכילה לפני שנפסל.
Rabbi Yehoshua clarifies: And what is a disqualified offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests? Examples of such a situation are as follows: When, after the blood was sprinkled, the meat of the offering was left overnight; or when the meat of an offering became ritually impure; or when an offering left the Temple courtyard. One is not liable for misuse in these cases, since the meat of these offerings became permitted to the priests once the blood was sprinkled and only subsequently was it disqualified.
הכל
(9) וְאֵיזוֹ הִיא שֶׁלֹּא הָיְתָה לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים שֶׁנִּשְׁחֲטָה חוּץ לִזְמַנָּהּ וְחוּץ לִמְקוֹמָהּ וְשֶׁקִּבְּלוּ פְּסוּלִין וְזָרְקוּ אֶת דָּמָהּ.
And what is a disqualified offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests? Examples of such a situation are as follows: When, at the time that it was slaughtered, he intended to eat it, sprinkle the blood, or burn the sacrificial potions on the altar beyond its designated time or outside its designated area; or when priests who were disqualified for Temple service collected or sprinkled its blood. In these cases, since there was never a time that it was permitted for the priests to consume the meat of the offering, one is liable for the misuse of consecrated property.
ואיזו היא שלא היתה לו שעת היתר לכהנים? שבזמן שנשחטה חשב עליה לאוכלה או לזרוק את דמה או להקטיר את אימוריה חוץ לזמנה הראוי, וכן זה שחשב לעשות כן חוץ למקומה הראוי, או שקבלו את דם הקרבן כהנים הפסולין לעבודה, וכן אם זרקו הפסולים את דמה. שבכל אלו, כיון שלא היתה שעה שבשר הקרבן היה מותר באכילה, הרי זה בכלל ״קדשי ה׳ ״, ומועלים בו.
And what is a disqualified offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests? Examples of such a situation are as follows: When, at the time that it was slaughtered, he intended to eat it, sprinkle the blood, or burn the sacrificial potions on the altar beyond its designated time or outside its designated area; or when priests who were disqualified for Temple service collected or sprinkled its blood. In these cases, since there was never a time that it was permitted for the priests to consume the meat of the offering, one is liable for the misuse of consecrated property.
הכל
(10) קָתָנֵי מִיהָא רֵישָׁא שֶׁלָּנָה וְשֶׁנִּטְמֵאת וְשֶׁיָּצְאָה מַאי לָאו לָנָה מַמָּשׁ וְהָכָא דְּאִי בָּעֵי הֲוָה זָרֵיק הוּא וְקָתָנֵי דְּאֵין מוֹעֲלִין.
The Gemara addresses the objection to Rav Ashi’s opinion: In any event, the first clause teaches that meat of an offering that was left overnight, and meat that became impure, and meat that left the courtyard all had a time when they were permitted to the priests. What, is it not referring to a case where it was actually left overnight, i.e., both the blood and the meat of the offering, and here the case is an instance of: If he had wanted, he could have sprinkled the blood, and for that reason the mishna teaches that one is not liable for misusing it? It is considered as having had a time that it was permitted to the priests since he could have sprinkled the blood during the day, and therefore the offering is treated as if the sprinkling already happened, counter to Rav Ashi’s claim that such reasoning does not apply with regard to the sprinkling of the blood.
לא תימא לנה לפני זריקה לאחר שנראה לזריקה אימא לנה בשעה שראויה לצאת וראוי ליטמא היינו לאחר זריקה (והכי משמע מהכא לן לאחר זריקה) כלומר שלן בשעה שאם היה יוצא לא היה בו איסור אחר אלא איסור1 לן היינו לאחר זריקה ומשום הכי אין מועלין דנזרק הדם והותר הבשר לכהנים אבל לן לפני זריקה ואח״כ זרק הוה ביה איסור לן ואיסור זריקה וכן אם (לן) [יצא] קודם זריקה הוה איסור יוצא ואיסור זריקה אלא לאו ש״מ שלנה לאחר זריקה עסקינן דאין בה אלא איסור לן לחודיה דכבר נזרק הדם והוה ביה שעת היתר הלכך אין מועלין אבל לנה ממש שלנה לאחר שנראה לזריקה מועלין דאי בעי זריק לא אמרינן ולא היה לו שעת היתר לכהנים:
1. צ״ל אלא איסור יוצא או שאם ניטמא לא היה איסור אחר אלא טומאה או אם לן לא היה איסור אחר אלא לן.
מאי לאו לנה ממש – הבשר והדם וקתני היתה לה שעת היתר והיכא הוה ליה שעת היתר לאו משום דאמר כיון דאי בעי זריק שעת היתר קרינא ביה ואין מועלין דאמרי׳ כיון דאי בעי זריק כזרוק דמי וקשיא לרב נחמן ורב אשי.
ומדייקים בדברים: קתני מיהא רישא [שנה התנא על כל פנים בהתחלה] בבשר הקדשים שלנה ושנטמאת ושיצאה שהיה לו שעת הכושר, מאי לאו [האם לא] הכוונה היא שלנה ממש, לפני זריקת הדם, ולא נזרק הדם, והרי איפוא הכא [כאן] במקרה זה, דאי בעי הוה זריק הוא [שאם רצה היה זורק] ולא היה נפסל הקרבן, ובכל זאת קתני [שנה בו התנא] שאין מועלין בו, משום שהיתה לו שעת הכושר ובודאי משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב, ושלא כדברי רב אשי!
The Gemara addresses the objection to Rav Ashi’s opinion: In any event, the first clause teaches that meat of an offering that was left overnight, and meat that became impure, and meat that left the courtyard all had a time when they were permitted to the priests. What, is it not referring to a case where it was actually left overnight, i.e., both the blood and the meat of the offering, and here the case is an instance of: If he had wanted, he could have sprinkled the blood, and for that reason the mishna teaches that one is not liable for misusing it? It is considered as having had a time that it was permitted to the priests since he could have sprinkled the blood during the day, and therefore the offering is treated as if the sprinkling already happened, counter to Rav Ashi’s claim that such reasoning does not apply with regard to the sprinkling of the blood.
הכל
(11) לָא רְאוּיָה לָצֵאת וּרְאוּיָה לִטַּמֵּא וּרְאוּיָה לָלִין.
The Gemara answers: No, the mishna is referring to cases where the meat left the courtyard at a time when it was fit to leave, and the meat became impure when it was fit to become impure, and was left over when it was fit to be left over, i.e., the mishna is discussing cases where these occurred after the blood was sprinkled, rendering the meat fit to be consumed by the priests. For that reason it was not subject to the halakhot of misuse of consecrated property.
ה״ג: לא ראויה לצאת וראויה לטמא – ול״ג וראויה ללון לא כגון שלנה בשעת שראויה ליפסל ביוצא וטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם דאין בו פסול אחר ומעתה ראויה ליפסל ביוצא וטומאה שלא יהא בו שום פסול אלא היא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא קרו ליה ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמרינן.
ה״ג לא ראויה לצאת וראויה ליטמא – ולא גרסינן וראויה ללון לא כגון שלנה בשעה שראויה ליפסל ביוצא ובטומאה והיינו לאחר שנזרק הדם שאין בה פסול ומעתה ראויה ליפסל ביוצא ובטומאה שלא יהא בה דבר פסול אלא הוא דעדיין אינה פסולה אבל ראויה ליפסל דאי לן הדם תו לא מיקרי ראויה ליפסל דהא פסולה ממש היא ולעולם אי בעי זריק לא אמר כך פירש בקונטרס וקשה מאי פריך כל שיש לה היתר מיבעי ליה הא כיון דלנה אין לה עכשיו היתר ועוד מאי קאמר מעילה משום קדושה הוא לבתר דפקעה במאי הדרא היכי פקעה כיון דלנה ממש ונראה לפרש ראויה ללון ראויה לצאת וראויה לטמא כלומר שעדיין לא נארע בה שום פסול קאמר דאין מועלין משום דהשתא הוא עומד ליזרק כזרוק דמי ולבסוף נמי כשהיה בה פסול לינה או יוצא או טומאה אין מועלין כדמפרש טעמא בסמוך דכיון דפקעה קדושה תו לא הדרא רכבא והשתא הא דנקט שלנה ושנטמאת רבותא נקט דכ״ש קודם לכן ולכך פריך כל שיש לו היתר מיבעי ליה שהטעם משום דקודם שיפסל אמר כל העומד לזרוק כזרוק דמי ומשני רב אשי במעילה כיון דפקעה קודם פסול תו לא רכבא לאחר פסול אבל טומאה מידי דחזי השתא לאכילה לא אשכחן ומתבטל ראוי דידה והא דמשני במעילה (דף ה.) דלן בשר היינו למ״ד היתר אכילה אבל למאן דאמר היתר זריקה הוי לן דם.
ודוחים: לא, הכוונה בדברי המשנה שיצא בזמן שהיא ראויה לצאת, לאחר שכבר נזרק הדם, והותר הבשר באכילה ונטמא בזמן שהוא ראויה לטמא, לאחר שכבר נזרק הדם, ולן בזמן שהוא ראויה ללין, לאחר שכבר נזרק הדם. ומשום כך, כמי שהיתה לו שעת הכושר, ויצא מכלל מעילה.
The Gemara answers: No, the mishna is referring to cases where the meat left the courtyard at a time when it was fit to leave, and the meat became impure when it was fit to become impure, and was left over when it was fit to be left over, i.e., the mishna is discussing cases where these occurred after the blood was sprinkled, rendering the meat fit to be consumed by the priests. For that reason it was not subject to the halakhot of misuse of consecrated property.
הכל
(12) אֲבָל לִינָה מַמָּשׁ מַאי הָכִי נָמֵי דְּמוֹעֲלִין הַאי כׇּל שהיה לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים וְכֹל שֶׁלֹּא הָיְתָה לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים.
The Gemara again challenges Rav Ashi’s opinion: But according to this, what is the halakha with regard to a case where the whole offering, including the blood, was actually left overnight? Is that indeed a case where one is liable for misusing consecrated property, as the priests never had a time when it was permitted to consume the meat? If so, those statements in the mishna: Any offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests, and any offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests, are imprecise. They indicate that the critical factor is whether the meat had a time that it was potentially permitted, even if it was ultimately disqualified.
אבל לנה ממש – הבשר והדם מאי הכי נמי דמועלין דאי בעי זריק לא אמרינן.
שהיה לו שעת היתר – משמע שהיתה לו שעה שראויה להתירה ולזרוק דמה ולא הותרה.
ושואלים עוד על דברי רב אשי: אבל לשיטה זו, אם היתה זו לינה ממש של הבשר קודם זריקת הדם, מאי [מה] יהא הדין? הכי נמי [כך גם כן] שמועלין בבשר, שהרי לא היתה שעת הכושר לכהנים לאכילתו שטרם נזרק הדם. אם כן האי [זה] ששנינו בברייתא ״כל שהיה לו שעת היתר לכהנים״ ו״כל שלא היתה לו שעת היתר לכהנים״ אינם לשונות ראויים, שכן עולה מהן שהדבר הקובע הוא אם היתה שעה שהיה הבשר ראוי לאכילה, אף שלא הותר בפועל ממש לאכול.
The Gemara again challenges Rav Ashi’s opinion: But according to this, what is the halakha with regard to a case where the whole offering, including the blood, was actually left overnight? Is that indeed a case where one is liable for misusing consecrated property, as the priests never had a time when it was permitted to consume the meat? If so, those statements in the mishna: Any offering that had a time that it was permitted for consumption by the priests, and any offering that did not have a time that it was permitted for consumption by the priests, are imprecise. They indicate that the critical factor is whether the meat had a time that it was potentially permitted, even if it was ultimately disqualified.
הכל
(13) כֹּל שֶׁיֵּשׁ לו שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים אֵין מוֹעֲלִין בָּהּ וְכֹל שֶׁאֵין לָהּ שְׁעַת הֶיתֵּר לַכֹּהֲנִים מוֹעֲלִין בָּהּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.
Instead, the mishna should have stated: With regard to any offering that has, in actuality, a time that it is permitted for consumption by the priests, one is not liable for misusing it. And, similarly, with regard to any offering that does not have a time that it is permitted for consumption by the priests, one is liable for misusing it.
ואם איתא דלאחר זריקה קיימא הא ברייתא ליתני כל שיש לה היתר לכהנים דהיינו [לן] לאחר זריקה וכל שאין לה היתר לכהנים היינו לן לפני זריקה אלא מדקתני כל שהיתה וכל שלא היתה ש״מ דכולה לפני זריקה היא והאי שהיתה היינו שלן לאחר שנראה לזריקה דכל שהיתה משמע כל שיכול להיות לה וקתני דאין מועלין אלמא משום דאי בעי זריק אמרינן וכזרוק דמי. לישנא אחרינא כתוב בספר אחר האי כל שהיתה שעת היתר לכהנים אין מועלין בו כל שאין לה שעת היתר לכהנים (אין) מועלין בה מיבעי ליה והכי פירושו כלומר אם איתא דלנה לאחר זריקה הוי כדקאמרת א״כ כל שאין לה שעת היתר עכשיו [כגון] שלנה (אף על גב) שהיה לו קודם שלן אין מועלין1 בו אלא מדקתני כל שהיה משמע כל שיכול להיות לה והיינו לן לפני זריקה וכו׳:
1. נראה דצ״ל אין מועלין בה מבעי ליה ומשום שהיה לו קודם לכן אלא מדקתני וכו׳.
כל שיש שעת היתר מבעי ליה – דכיון שנזרק הדם מיד יש לה שעת היתר. ל״א ה״ג ראויה לצאת וראויה לטמא (וראויה ללון) וראויה ללון. כלומר דנזרק הדם וכשרה בלא פסול. וראויה ליפסל באיזה פסול שיארע בה שלא יהא בה (אלא) אותו פסול לבדו ראויה ליפסל היינו כשרה דאי כבר פסולה היא כגון בלא זריקת דם תו לא קרי לה ראויה ליפסל אי הכי דבכשרה מיירי כל שיש לה מיבעי ליה דכל שהיתה משמע שנראה ליזרק ולא נזרק וקרי ליה שעת הכושר משום דאי בעי זריק.
אלא ״כל שיש לו (בפועל) שעת היתר אכילה לכהנים אין מועלין בה״, ו״כל שאין לה שעת היתר לכהנים מועלין בה״ מיבעי ליה [צריך היה לו לתנא לשנות]!
Instead, the mishna should have stated: With regard to any offering that has, in actuality, a time that it is permitted for consumption by the priests, one is not liable for misusing it. And, similarly, with regard to any offering that does not have a time that it is permitted for consumption by the priests, one is liable for misusing it.
הכל
(14) אֶלָּא אָמַר רַב אָשֵׁי מְעִילָה אַטּוּמְאָה קָא רָמֵית.
It must be that Rav Ashi concedes that the mishna in Me’ila should be understood to include the case where both the blood and the meat were leftover, and that under such circumstances one is not liable for misuse of the offering due to the fact that once the blood could have been sprinkled, the offering is already considered permitted to the priests. Rav Ashi nevertheless claims that this mishna does not pose a difficulty to his understanding of Rabbi Shimon’s opinion with regard to an offering’s status as susceptible to the impurity of food. Rather, Rav Ashi says: Are you raising a contradiction between the halakhot of misuse of consecrated property and the halakhot of ritual impurity?
[אלא] אמר רב אשי לרב נחמן מעילה אטומאה קא רמית מעילה משום קדושה ולאו קדושה היכא דלא הוה בהו שעת היתר קרינא בהו קדשי ה׳ ומועלין בהן ואי הוה בהו שעת היתר לאו קדשי ה׳ נינהו ואין מועלין בהן ולבתר דפקעה לה קדושה דקיימא לזריקה דאי בעי זריק במאי הדרא ורכבא לה תו קדושה הלכך אין מועלין בהן אבל טומאת אוכלין משום אוכל ולאו אוכל הוא היכא דזריק ממש משוי ליה אוכלא ואי לא לא:
אלא אמר רב אשי הסבר אחר במשנה: אכן מדובר שלן הבשר קודם זריקת הדם, ויצא הבשר מכלל מעילה משום שכל העומד להיזרק כזרוק הוא נחשב. ואולם לדעתו תמוהים דברי המקשה מכאן על דברי ר׳ שמעון בענין הראוי לקבלת טומאת אוכלין, וכי מדין מעילה על דין ט ומאה קא רמית [אתה משליך, מראה סתירה]?
It must be that Rav Ashi concedes that the mishna in Me’ila should be understood to include the case where both the blood and the meat were leftover, and that under such circumstances one is not liable for misuse of the offering due to the fact that once the blood could have been sprinkled, the offering is already considered permitted to the priests. Rav Ashi nevertheless claims that this mishna does not pose a difficulty to his understanding of Rabbi Shimon’s opinion with regard to an offering’s status as susceptible to the impurity of food. Rather, Rav Ashi says: Are you raising a contradiction between the halakhot of misuse of consecrated property and the halakhot of ritual impurity?
הכל
(15) מְעִילָה מִשּׁוּם קְדוּשָּׁה וְלָאו קְדוּשָּׁה הִיא לְבָתַר דְּפָקְעָה לַהּ קְדוּשְּׁתֵיהּ בְּמַאי הָדְרָא רָכְבָא לַהּ.
These cannot be compared, as liability for misuse of consecrated property is due to the sanctity or lack of sanctity of an item, i.e., on whether it is classified as fully reserved for God. Therefore, after the sanctity of the offering has lapsed, which occurs when the blood is ready to be sprinkled, as at that point it is already regarded as permitted to the priests, how can it return and be inured in it?
מעילה משום קדושה – מועלין בה ומשום לאו קדושה פקעה מעילתו ולבתר דפקעה קדושתן שנראה ליזרק ולהיות מותרת לכהנים וקיימא לן (ב״ק דף עו:) כל העומד לזרוק כזרוק דמי במאי הדרא קדושה אבל טומאה משום אוכלא ולאו אוכלא הוא כלומר כי הוי אוכלא מקבל טומאה וכל כמה דלא הוי אוכלא אף על גב דחזי למיהוי אוכלא לא מקבל טומאה הלכך לא אמרינן בה אי בעי זריק.
והרי אלה דינים שונים, שכן הדין במעילה משום קדושה ולאו [ולא] קדושה היא נקבעת. שרק דבר שהוא בכלל ״קדשי ה׳ ״ — יש בו דין מעילה. ולכך, לבתר [לאחר] שכבר פ קעה לה קדושתיה [קדושתו] של בשר הקרבן, בשעה שעומד דמו להיזרק, במאי הדרא רכבא לה [במה חוזרת קדושה זו ורוכבת, חלה, עליו שוב]?
These cannot be compared, as liability for misuse of consecrated property is due to the sanctity or lack of sanctity of an item, i.e., on whether it is classified as fully reserved for God. Therefore, after the sanctity of the offering has lapsed, which occurs when the blood is ready to be sprinkled, as at that point it is already regarded as permitted to the priests, how can it return and be inured in it?
הכל
(16) טוּמְאָה מִשּׁוּם אוּכְלָא וְלָאו (מִשּׁוּם) אוּכְלָא הִיא כֹּל הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי זָרֵיק מָצֵי זָרֵיק לי׳ לֵיהּ מְשַׁוֵּי לֵיהּ אוּכְלָא וּמְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין הֵיכָא דְּאִי בָּעֵי (מָצֵי) זָרֵיק לָא מָצֵי זָרֵיק לָא מְשַׁוֵּי לֵיהּ אוּכְלָא [וְלָא] מְטַמֵּא טוּמְאַת אוֹכָלִין.
But with regard to impurity, the offering’s susceptibility to the impurity of food is due to whether it is considered food or not considered food. Therefore, in any case where if he wants to sprinkle the blood he could sprinkle it, it is only in sprinkling the blood that he grants the meat the status of food, and then it is susceptible to the ritual impurity of food. But in a case where if he wants to sprinkle the blood he cannot sprinkle it for some reason, and the offering is subsequently disqualified, he does not grant it the status of food, since it never became permitted to eat and it therefore is not susceptible to the impurity of food.
ואילו הדין בקבלת טומאה משום אוכלא [אוכל] ולאו (משום) אוכלא [ולא אוכל] היא, שכל שיש עליו שם אוכל — הריהו מקבל טומאת אוכלין, וכל שאין עליו שם אוכל — אינו מקבל טומאת אוכלין. ולכך, כל היכא דאי בעי זריק מצי זריק ליה [כל מקום שאם רצה לזרוק יכול הוא לזרוק], ועל ידי זריקתו זו — הריהו משוי ליה אוכלא [עושה אותו אוכל], ומטמא טומאת אוכלין. וכל היכא דאי בעי (מצי) זריק לא מצי זריק [מקום שאם רצה לזרוק את הדם אינו יכול לזרוק], ואף אם זרקו — לא הועיל — לא משוי ליה אוכלא [לא עושה אותו אוכל], ולכן הוא לא מטמא טומאת אוכלין.
But with regard to impurity, the offering’s susceptibility to the impurity of food is due to whether it is considered food or not considered food. Therefore, in any case where if he wants to sprinkle the blood he could sprinkle it, it is only in sprinkling the blood that he grants the meat the status of food, and then it is susceptible to the ritual impurity of food. But in a case where if he wants to sprinkle the blood he cannot sprinkle it for some reason, and the offering is subsequently disqualified, he does not grant it the status of food, since it never became permitted to eat and it therefore is not susceptible to the impurity of food.
הכל
(17) מֵיתִיבִי הַמֵּבִיא אָשָׁם בתָּלוּי וְנוֹדַע שֶׁלֹּא חָטָא אִם עַד שֶׁלֹּא נִשְׁחַט נוֹדַע לוֹ יֵצֵא וְיִרְעֶה בָּעֵדֶר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים
The Gemara raises another objection from a mishna (Karetot 23b) to Rav Ashi’s opinion that with regard to susceptibility to the impurity of food, blood that is ready to be sprinkled is not considered as if it were sprinkled: With regard to one who brings a provisional guilt offering to be sacrificed, because he is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–19), and later it becomes known to him that he has not sinned, the status of the offering is as follows: If it became known to him that he had not sinned before the offering was slaughtered, the consecrated ram should go out and graze in the flock as a non-sacred animal, as the consecration was performed in error. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say
אשם תלוי – בא על מי שהיו לפניו שתי חתיכות אחת של חלב ואחת של שומן ואכל האחת ואינו יודע איזו היא.
יוצא וירעה בעדר – עם שאר בהמותיו דחולין הוא הואיל ולא חטא.
מיתיבי [מקשים] עוד על דברי רב אשי שאין אומרים שהעומד להיזרק כזרוק הוא נחשב לענין קבלת טומאה, ממה ששנינו: אדם המביא אשם תלוי על ספק עבירה בשוגג שבידו, כגון שהיו לפניו שתי חתיכות, ואכל אחת מהן מתוך מחשבה ששתיהן מותרות באכילה והתברר לו שאחת מהן היתה חלב ואחת שומן, ואינו יודע איזו מהן אכל, והביא קרבן אשם תלוי כראוי לו, ולאחר מכן נודע לו שלא חטא, שהחתיכה שאכל היתה שומן, אם עד שלא נשחט האשם נודע לו כך — יצא האיל המוקדש וירעה בעדר כחולין גמורים, משום שהיה זה הקדש בטעות, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים:
The Gemara raises another objection from a mishna (Karetot 23b) to Rav Ashi’s opinion that with regard to susceptibility to the impurity of food, blood that is ready to be sprinkled is not considered as if it were sprinkled: With regard to one who brings a provisional guilt offering to be sacrificed, because he is uncertain as to whether he committed a sin that requires a sin offering (see Leviticus 5:17–19), and later it becomes known to him that he has not sinned, the status of the offering is as follows: If it became known to him that he had not sinned before the offering was slaughtered, the consecrated ram should go out and graze in the flock as a non-sacred animal, as the consecration was performed in error. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.