גופא. אמר רב גידל וכו׳ פיר׳ רשב״ם דדוקא שעמדו וקדשו באותו מעמד אבל במעמד אחר צריך קנין והיינו דנקט עמדו וקדשו ור״י ז״ל פירש שזה אינו דלעולם כל שקדשו על דעת תנאים הראשונים הוא ועמדו ל׳ התלמוד הוא בכמה מקומות כדתנן ועמדו אחרים ופרנסו את אשתו והרבה כיוצא בו ומיהו כל שלא קדשו לא קנו וכן אם חזרו בהן בפני עדי׳ קודם קידושין ובירושלמי אמרו שאין האם פוסקת על ידי בתה לא האח ע״י אחותו ואמרו ג״כ שאפילו האב אינו חייב אלא בפוסק בנשואין הראשונים ודעת הגאונים ז״ל דמהניא הא דרב גידל אפי׳ בפוסק על ידי עצמו מטבע ודבר שאינו ברשותו שאינו נקנה בחליפין דהא דרב גידל בחיוב בקנין הוא וכל דמהני התם מהני הכא בדברים. הריטב״א ז״ל.

וכתבו תלמידי ר׳ יונה וז״ל ויש ששואלין היכי אמרי׳ הכא הן הן הדברים הנקנים באמירה והא תנן לקמן באידך פרקין הפוסק מעות לחתנו ופשט לו את הרגל כלומר שנתלוצץ ממנו ולא רצה וכו׳ ותירץ ר״מ הלוי ז״ל דהתם ודאי אם הוי לו מעות היה יכול חתנו לכופו ליתן לו מה שפסק עמו אבל כשאין לו מעות מיירי ולפיכך היו אומרים חכמים תהא יושבת עד שתלבין ראשה מאחר שפסק האב במעמדה וקבלה הקדושין על דעת כן סברה וקבלה ופי׳ דפשט לו את הרגל ר״ל לית לי מידי דיהבינא לך אי ניחא לך שלוף מסאני ודוץ. ע״כ:

מסתברא מלתיה דרב פי׳ מסתברא לי א״נ מסתברא דלעלמא הריטב״א ז״ל:

בבתו נערה פירוש ובאביה דוקא דקא מטי הנאה לידיה אבל לא בהבת הריטב״א ז״ל:

דקא מטי הנאה לידיה שמקבל כסף קדושיה והוא שלו ובההיא הנאה גמר ומקנה ליה ובאמירה בעלמא קני כפל רש״י במהדורא קמא. וכתבו תלמידי רבינו יונה וז״ל דקא מטי הנאה לידיה פירוש שזוכה בכסף קדושיה ואע״ג שאותו הזכות הוא דבר מועט אפ״ה כיון שהקידושין נעשין על ידו וע״י הקידושין הללו שהוא זוכה בהן היא אסורה לכל העולם חייב לגמור כל המעשה אבל בוגרת כו׳ לא ע״כ:

והאלהי״ם אמר רב דברי גופיה קא מסיים לה למילתיה הכי. רש״י ז״ל במהדורא קמא. וכתב הריטב״א דיכול איניש לומר כה״ג אפי׳ על מילת׳ דלא שמיע ליה כיון דאית ליה הכרח׳ דאמר ליה ודוק ע״כ:

דאי לא תימא הכי דאמר רב אפי׳ בבתו בוגרת אבי הבן דאמרינן כמה אתה נותן לבנך וכו׳ רש״י במהדורא קמא:

א״ל רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו ליכתב וכו׳. דברים הללו דברי פסיקתא. נתנו ליכתב כלומר צריכין ליכתב או אין צריכין ליכתב בלא קנין ובלא כתיבה קנו ל״א צריכין ליכתב ולהוו כמלוה בשטר וגבי ממשתעבדי. א״ל לא נתנו ליכתב כלומר אין דברים הללו ראוין ליכתב דאין אדם רוצה לעשות דברים הללו עליו כמלוה בשטר. רש״י ז״ל במהדורא קמא. ובמהדורא בתרא כתב וז״ל נתנו ליכתב נתנו חכמים כתיבה לדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהן בלא קנין. לא נתנו ליכתב דלא ליטרוף ממשעבדי וכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי ע״כ. פי׳ לפי׳ אי אלמוה חכמים לדברים הללו שהם בלא קנין דאם באו להחתים עדים בדבר יש להם דין שטר לגבות ממשעבדי ולכך הרשות בידם לכתוב ולהחתי׳ או לא נתנו ליכתב דלא נתנו חכמים כתיבה לדבר ואין רשות להחתים עדים בדברים הללו דלא לטרוף ממשעבדי ושורת הדין דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסי לכך ולכך אין להחתים עדים בדברים הללו ואפי׳ שניהם רוצים כנ״ל:

וז״ל הרא״ש ז״ל נתנו ליכתב פרש״י ז״ל נתנו חכמים כתיבה בדבר אם באו להחתים עדים בדברים הללו שהם בלא קנין או לא ניתנו ליכתב דלא לטרוף ממשעבדי דכיון דליכא קנין לא משתעבדי נכסיה משמ׳ דרוצה לפרש דאפילו אם רוצים שניה׳ לכתוב אין יכולין לכתוב עד כאן. והריטב״א ז״ל לא פירש כן וזה לשונו ניתנו ליכתב פירש רש״י ז״ל ויש עיקר לכתיבתן לגבות ממשעבדי כשנכתבו או אין עיקר לכתיבת׳ דאע״פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי כיון דלא הוו בהו קנין א״ל לא ניתנו ליכתב שאע״פ שנכתבו לא טריף ממשעבדי ע״כ. והתוס׳ פירשו ניתנו ליכתב דכי היכי דאמרינן סתם קנין לכתיבה עומד ולא צריך לאמלוכי ביה הכי נמי הני דברים במקום קנין הם עומדים ואי בעו סהדי כתבי שטרא בלא רשות המתחייב כלל בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וטרפי ממשעבדי או דילמא לא ניתנו ליכתב בלא רשות המתחייב אבל ברשות כותבין וטרפי נמי ממשעבדי ורבינו חננאל ורבינו תם ז״ל פירשו ניתנו ליכתב דאפילו מבני חרי לא גבי אלא בכתיבה דוקא והא דאמרינן הן הן הדברים הנקני׳ באמירה לאפוקי דלא בעי קנין ומיהו כתיבה בעי ולא סגי בדברים בלחוד ובכתיבה גבי אפי׳ ממשעבדי או לא נתנו ליכתב דבדברים בלחו׳ סגי והיינו כפירוש׳ קמא דפרש״י במהדורא קמא הרי הצעתי לפניך פירושים אלו ועתה אפרש הסוגיא לפי כל א׳ מהפירושי׳ כל דבר במקומו בס״ד:

איתיביה הפקחין היו כותבין וכו׳ לפי מאי דפרישנא בלשון רש״י שבמהדור׳ בתרא אתי שפיר כפשט׳ דהא קמן דכותבין והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב ואפי׳ ברשות המתחייב כי היכי דלא לטרוף ממשעבדי ולשיט׳ ר״ת ז״ל נמי ניחא דמדקתני כותבי׳ ש״מ דבעי כתיבה ולא קני באמירה בלא כתיבה והיכי קאמרת דלא נתנו ליכתב דלא בעי כתיבה אבל לפי מאי דפריש הריטב״א ז״ל בלשון רש״י מאי תיובתא דילמא אין עיקר לכתיבתם וכדפשיט רב אשי ופריש הריטב״א ז״ל דהכי קא מותיב הפקחין הי׳ כותבין וכו׳ מדנקט לישנא דכתיבה מכלל דהאי נמי בכלל פקחות דקרובי אשה כדי שתטרוף ממשעבדי דאע״ג דעיקר פקחותם דקתני תנא אינו אלא מפני שאומרים כל זמן שאת עמי וכדמוכח מתני׳ מ״מ הא נמי בכלל דאי לא לתני אומרי׳ או פוסקים:

וז״ל רש״י במהדורא קמא הפקחין היו כותבין ואוקימנא לעיל בשטר פסיקתא אלמא נתנו ליכתב וקרי ליה לאמירה כתיבה בתמיה והא תנן בניחותא ע״כ. ולשיטת התוספות ז״ל נמי קשיא מאי תיובתיה דהא הפקחין ברצונם היו כותבין והיכי שמעינן מהכ׳ דנתנו ליכתב בלא רשות בקנין דלא צריך לאמלוכי ביה וי״ל דהכי קא מותיב דהא ודאי הפקחין בעו למעבד מידי דלמעיט חיובייהו ובשלמא אי נתנו ליכתב כיון דכ״ע היו כותבין שלא כרצונ׳ לכך היו כותבין אבל אי אמרת דלא ניתן ליכתב בלא רשות המתחייב מאי פקחותא דקא כתבי ומשעבדי נכסייהו בכדי דקמזדלזלי נכסייהו כיון דמשועבדין נינהו אלא ודאי משמע דנתנו ליכתב ותיובת׳ דרב אשי וכיוצא בזה פי׳ הראב״ד ז״ל וכדבעי׳ למכתב קמן בס״ד. ואיכא למידק דמדקאמר איתיביה הפקחין וכו׳ משמ׳ דרבינ׳ גופיה הוא דקא מותיב בהכין משמע לשון איתיביה וכיון שכן קשיא מאי קא בעי מעיקרא ליפשוט לדידיה ואפשר דלישנא דמתני׳ גופה הוה מסתפקא ליה ומשום דפשיט ליה בפשיטות לא נתנו ליכתב ולא חש למתני׳ כלל קא מוסיף ליה ממתני׳ דהא קמן דקתני מתני׳ כותבין ויש מקום להסתפ׳ ואמאי ברירא לך כולי האי עד דפשטת לי מבלי נתינת טעם כלל דמסתפקא לי אי נתנו ליכתב אי לא נתנו ליכתב וקא מהדרת לי לא נתנו ליכתב בלי טעם ומשמ׳ דאין להסתפק כלל והא מדתנן הפקחין היו כותבין יש להסתפק אי נתנו להכתב כותבין דוקא קתני אי לא נתנו ליכתב ולאו דוקא כותבין ומהדר ליה דאין להסתפק כלל בזה דמאי כותבין אומרין ופריך עליה וקרי ליה לאמירה כתיבה פי׳ מי איכא בשום דוכתא דקרי לאמירה כתיבה עד דפשיטא ליה כולי האי ומשני אין דתנן הכותב לאשתו דין ודברים וכו׳. וכתב הריטב״א ז״ל ודקארי ליה מאי סבר דאדרבה התם בלחוד הוא כדתני לה ר׳ חייא ואין למדין משם למה שלא נתפרש לו כן ע״כ כנ״ל:

ת״ש אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם אבי הבן ואבי הבת א״נ בעל ואשה. הא מדעת שניהם כותבין מאי לאו שטרי אירוסין היינו שטרי פסיקתא אלמא דצריכין ליכתב ושטרי נשואין היינו שטר כתובה. שטרי אירוסין ממש אם ארסה בשטר כגון שכתב לה הרי את מקודשת לי ואמרה ליה אין ולא אמר לה בשטרא מקדישנא לך וקמ״ל מתני׳ דגט פשוט דאין כותבין ואם כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת דהכי הוא כדרב פפא ורב שרביא דאמרי אינה מקודשת באותו שטר ומחלוקתן דרב פפא ורב שרביא ורבא ורבינא במס׳ קדושין פ״ק והתם מפרש טעמייהו. רש״י במהדורא קמא. ולמאי דפרישנא בלשון רש״י ז״ל שבמהדורא בתרא הא ודאי דאתיא מילתא כפשטה ופריך שפיר ולשיטת התוספות ז״ל קשיא דאדרבה סייעתא היא דלא נתנו ליכתב ואין כותבין אלא מדעת שניהם היינו בדעת שניהם גמר הפסיקתא אפי׳ לא ידעו שניהם בכתיב׳ דומיא דהנך דלעיל מינה דכותבין שטר ללוה אע״פ שאין מלוה עמו דהיינו אע״פ שאין המלוה יודע מן ההלואה כלום. כותבין שטר מוכר אע״פ שאין לוקח עמו היינו אע״פ שאין הלוקח במקום כלום. ואין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת שניהן כלומר שידעו שניהם גמר הפסקתה הא מדעת שניהם כותבין אפי׳ בלא ידיעת המתחייב ולשיטת ר״ת ז״ל לא גרסי מדעת שניהם כותבין וברוב ספרים אינו ופשיט להדיא מדקתני כתיבה ש״מ בעי כתיבה ולא קני באמירה לחודה והריטב״א ז״ל כתב לפי מאי דפריש בלשון רש״י ז״ל וז״ל ואותביה מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין ולא מצי למטען פרעתי דהא ודאי כל היכ׳ דלא מטי זמניה בלאו הכי נמי לא מהימן וכל היכא דלא מטא זמניה אפי׳ איכא כתיבה נמי מהימן דחזקה היא שלא היו כונסין אלא בכך אלא ודאי נתנו ליכתב משעבדי קאמר ע״כ:

כדרב פפא ורב שרביא וכו׳. רבא ורבינא אמרי מקודשת הקשו בתוספות לשיטת ר״ת ז״ל דלרבינא דאמר מקודשת צריך לאוקומי ההיא דאין כותבין בשטרי פסיקתא וא״כ מאי קא מיבעיא ליה לעיל ניתנו ליכתב או לא ליפשוט מהך דניתנו ליכתב ולשיטת התוספות ניחא דאיכא למימר דס״ל לרבינא דאפשר דדוקא מדעת שניהם ממש כותבין פי׳ שידעו שניהם מהכתיבה ולא משתעי בידיעת גמר הפסיקת׳ ותלמודא הוא דלא משמע ליה הכין וכדכתיב לעיל. אבל לשיטת ר״ת ז״ל קשיא ומעתה אידחייא שיטת ר״ת ז״ל כן משמע מהתוס׳ ז״ל דמשום הך קושיא הדרי לשיטת התוס׳ ואדחייא לן שיטת ר״ת. ורש״י כתב במה׳ בתרא וז״ל שטרי אירוסין ממש שטר שמקדש בו את האשה הרי את מקוד׳ לי כותב בשטר ומוסר לה ואשמעינן דצריך לכתוב על פיה כדרב פפא וכרב שרביא דאמרי כתבו שלא מדעתה אינה מקודשת. ע״כ. ואפשר דבהכי מיתרצא קושיין דלרבינא נמי מתוקמא שפיר בשטרי אירוסין ממש דאע״ג דאיהו סבר מקודשת היינו בדיעבד וכדקאמרי׳ כתבו לשמה ושלא מדעתה אבל לכתחלה מודה רבינא דאין כותבין אלא מדעת שניהן דכיון דלרב פפא ורב שרביא אינה מקודשת אפי׳ בדיעבד מעתה יש לחוש בלכתחלה מיהת והלכך שפיר מצינן לאוקומה בשטרי אירוסין ממש ואפי׳ לרבינא ולהכי קמיבעיא ליה כנ״ל:

ת״ש מתו בנותיהן נזונות כו׳. מפני שהיא כב״ח פרש״י ז״ל במ״ק מפני שהיא כב״ח אי לא דנקיטא ההיא בת שטרא בידה במאי טרפה ממשעבדי הא מלוה ע״פ היא ומלוה ע״פ לא טרפ׳ ממשע׳ אלא ודאי דנקיטא שטר פסיקתא בידה וקשיא למ״ד לא ניתנו ליכתב בשקנו מידו שעשה לה לאשתו יותר מדאי שהקנה לה בקנין גמור וקנין ניתן ליכתב ואהכי טרפא ע״כ. ואזיל לשיטתי׳ למאי דפריש לעיל טעמא דקאמר לא ניתנו ליכתב ומיהו במהדורא בתרא כתב ג״כ וז״ל שהיא כב״ח. ואי לאו דנקיטא שטרא מי טרפא ממשעבדי ע״כ. ולא ידעתי ל״ל למפרש בכה״ג דהא מציא לאקשויי להדיא מדנזונת מנכסין משועבדין וכי קאמרי׳ לא נתנו ליכתב היינו משום דלא משעבדי נכסיה וכדפרש״י ז״ל וכדכתב לעיל במהדורא קמא ניחא דפריש לפי דפרי׳ לעיל וכדכתיב׳ אבל כפי מאי דפריש הרב במהדורא בתרא הוה מצי לאקשויי להדיא מדנזונית מנכסים משועבדים. ואיברא דמשמע מלישנא דתלמודא דהך ת״ש הויא כאידך דלעיל דקא מהדרי לאותובי אכתיבת השטר דניתן ליכתב והכא נמי בעי לאותובי דכתבי שטר ותיובתא דה״ד לא ניתן ליכתב מיהו אתלמודא גופיה איכא לאקשויי למה ליה לאותובי בכה״ג כיון דמצי לאותובי להדיא מדנזונת מנכסים משועבדים ואפשר דלכך פירש רש״י כן דאי תיובתין היינו מדניזונת ממשעבדי ע״כ איכא לאקשויי ולדידך מי ניחא והא מתני׳ סתמא קתני והיא מנזונת מנכסי׳ משועבדין משמע אפי׳ בדלא כתב וכי אמרינן ניתנו ליכתב בעינן כתיבה מיהא כדי לגבות ממשעבדי הלכך לכ״ע איכא למפרך בכה״ג אלא מאי אית לך למימר בדכתב ולכך נזונת ממשעבדי לדידיה נמי נדחוק ונאמ׳ כגון שנתחייב בכך על ידי קנין אבל כי מותבינן דבע״כ נקיט שטרא ע״כ לא הויא תיובתא אלא למ״ד לא ניתן ליכתב ולא אסיק אדעתין כשנתחייב על ידי קנין דמדקתני מפני שהיא כב״ח משמע דנקיט שטרא בידי׳ וס״ד דלמ״ד לא ניתן ליכתב לא כתבינן שטר׳ כלל ואפי׳ בדקנו מידו כי היכי דלא ליטעו למכתב שטרא בדלא קנו כיון דהוו דברים הנקני׳ באמירה ומשמע איברא ודאי דנקיטא שטרא בידה ומיהו איהו הקנה לה מעיקרא בקנין גמור ולכך נקיטא שטרא בידה וכי קאמרינן לא ניתן ליכתב היינו בדלא קנו כנ״ל פי׳ לפי׳ רש״י ז״ל והוא דחוק קצת ומ״מ שפיר פרכינן לשיטה זו ולשיטת ר״ת קשיא מאי קא מותיב דילמא לעולם אימ׳ לך דלא סגי כתיבה כדי לגבות מבני חרי ודוקא אמרו דברים הנקני׳ באמירה דאין צריך כתיבה כלל ופירשו בתוס׳ לשיטתו דהכי פריך מדקתני והיא נזונת מנכסים משועבדים אלמא דכותבין דאי אין כותבין אמאי הוה גבי ממשעבדי וס״ד מדקא פסיק ותני והיא נזונית מנכסים משועבדים דלעולם רגילין לכתוב וליכא לשנויי דהכ׳ מיירי כשאירע הדבר וכתבו דאי מיירי בע״כ בשכתב א״כ משמע דכך הוא רגילות לכתוב ובלא כתיבה לא גבי ולא מידי דכל היכא דמיירי בכתיבה משמע דכך הוא רגילות לכתוב כל שעה וכדפרכי׳ אינך דלעיל לשיט׳ ר״ת ז״ל ואין דרך לשנויי מהן ללאו וא״ת ומאי משני בשקנו מידו הכי נמי איכא למימר דדוקא משום שקנו מידו גבי אבל בלא קנין לא גבי ולא מידי כדאקשינן בכתיבה וי״ל דדוקא בכתיבה דלא הויא מילתא יתירתא ס״ד דכך הוא רגילות אבל השתא דמשנינן בשקנו מידו דהיינו מלתא יתירתא דהא הוו להו דברים הנקנין באמירה הא ודאי דה״ק דבלא כתיבה יכולין לגבות מן המחוררין והכא כך אירע הדבר שהקנה לה וא״ת אכתי הא מכרחינן מדקא פסיק ותני והיא נזונת מנכסים משועבדים דמשמע עד לעולם רגילין לכתוב ומזה לא תירץ כלום במאי דמוקי לה בשקנו מידו וי״ל דאי מיירי בכתיבה ודאי דאיכא לאקשויי דכל כה״ג הו״ל לפרושי אי לאו משום דרגילין לכתוב אבל אי מיירי בשקנו אין צריך לפרש דמסתמא לא משעבדי נכסי בשום דוכתא אלא בקנין ואין אחר קנין כלום וסתמו כפי׳ כנ״ל לשיטת ר״ת ז״ל ולשיטת התוס׳ קשיא דלמה ליה לשנויי בשקנו מידו דהא הוה מצי לשנויי כשצוה לכתוב וכתב דגבי ממשעבדי ונדחקו לומר דה״ה דהוה מצי לשנויי הכין וצריכין נמי לומר דכולה שקלא וטריא דתלמודא כדאיתא עלה דאוקמה דבשקנו מידו הכי נמי איתא עלה דהך שינוייא דבשכתב דאי לא תימא הכי תיקשי למה ליה לשנויי בשקנו מידו ולדחוקי נפשיה כולי האי לישני בשכתב ותו ליכא לאקשויי עליה מבנות כלל. והרא״ש כתב וז״ל הב״ע בשקנו מידו הוה מצי לשנויי בשצוה לכתוב אלא דהיינו הך דהקנין הוי כמו צווי ע״כ. והתוס׳ לא כתבו אלא דהוה מצי לשנויי הכין בלחוד ועוד הקשו התוס׳ לפי שיטתם אמאי לא מייתי מעיקרא מתו בנותיהן כו׳ מקמי דמייתי ההיא דהפקחין כדרך שנשנית למשנתינו ודע דדרך התלמוד לאקשויי הקושיא הפשוטה ברישא ושוב הקושיא החלושה דאי מקשה מתחלה הקושיא החלושה הוה דחינן לה בגילא דחיטתא אבל כי פרכינן עלה מעיקרא מקושיות חזקות ופשוטות והוצרך לדלוק בהם שוב פרכינן עליה קושיא כל דהו לומר דבהכי נמי אצטריך לידחק וכי מצרפת לה בהדי דאינך דוחקי הרי היא נמי קושיא חזקה מעתה לשיטת ר״ת ניחא דפריך מהפקחין ברישא דהויא פשוטה ושוב פריך מהני דמתו בנותיהן וכו׳ דהויא לה קושיא חלושה דלא הוזכר שם כתיבה וכדכתיב לעיל אבל לשיטת התוס׳ הויא איפכא דההיא דהפקחין הויא לה קושי׳ חלושה וכדדחקי׳ בה לעיל וההיא דמתו בנותיהן הויא לה קושיא פשוטה לפי שיטתם ז״ל דמשמע דלעולם גובה מנכסים משועבדים ותירצו בתוס׳ שכן דרך התלמוד משום דאי הוה מייתי הך דמתו בנותיהן וכו׳ מעיקרא והוה משני בשקנו מידו תו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין דאיכא לאוקומה נמי בשקנו מידו וקשה קצת דהא בעלי התלמוד אינהו נינהו רבינא ורב אשי ואכתי קשי׳ אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין אטו מי הוה ידע המקשן דהוה מפרק ליה בשקנו מידו עד דמותיב ברישא מההיא דהפקחין דמתנייא בסיפא ושביק ההיא דמתו בנותיהן וכו׳ דמתנייא ברישא והא לשיטת התוס׳ ז״ל כי מותיב מההיא דמתו בנותיהן כו׳ הוה מצי לשנויי נמי בשכתב ואי הוה משני הכי אכתי הוה קשיא ליה מההיא דהפקחין וכדפרישנא ליה לשיטת התוס׳ ז״ל מעתה הדרן קושיא לדוכתין אמאי רבינא אותיב ברישא מההיא דהפקחין וי״ל דהמקשן הוה ברירא ליה דהוה משני ליה בשקנו מידו משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואגב אורחין מתרצא דמש״ה משני בשקנו מידו ולא משני בשכתב ולשיטת התוס׳ משום דבפרק הנזקין מוקי לה נמי בשקנו מידו ואם תשאל אכתי בשלמא אי לא הוה מתוקמא התם בהנזקין אלא בשקנו מידו ניחא דמשום הכי אותיב ברישא מההיא דהפקחין משום דידע המקשן דאי הוה מותיב ברישא מההיא דמתו בנותיהן כו׳ ברישא הוה מהדר ליה בשקנו מידו ותו לא הוה מצי למפרך מההיא דהפקחין אבל כיון דהתם נמי בהנזקין לא מתוקמא בשקנו מידו בדוקא דלמאן דלא בעי אלא קצובין אתי שפיר הך דהיא נזונת מנכסים משועבדין אפילו בדלא קנו מידו וכיון דלא מכרחא לאוקומי בשקנו מידו מנא ידע המקשן דהוה מוקי לה בשקנו מידו עד דפריך מהפקחין ברישא. תשובתך דע דמתני׳ דקתני והא נזונת מנכסים משועבדים קשיא אברייתא דפרק נערה דקתני חמשה גובין מן המשוחררין המקבל עליו לזון את אשתו וכו׳ וכמ״ש התוספות במשנה ולאוקמתא דבשקנו מידו איברא דדחיקנא קצת לאוקומה מתני׳ בשקנו מידו ומיהו א״ש ברייתא דהמקבל עליו לזון דמיירי בשלא קנו מידו דהכי מוכח לישנא דהמקבל עליו כו׳ ולמאן דלא בעי אלא קצובין הויא איפכא דמתני׳ מתוקמא שפיר כפשטה אפילו דלא קנו מידו דהא קצובין הויא כדקתני לזון חמש שנים כו׳ ומיהו ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין לא א״ש דלכאורה דומיא דגט חוב וכתובת אשה שאין בה אחריות קתני דהוי להו קצובין וכיון דנצטרך לדחוק ההיא דחמשה גובין וכו׳ דמיירי בשאין שם קצבה להכי מאן דמותיב לא אסיק אדעתיה דהוה מהדר ליה אלא באוקמתא דבשקנו מידו ולהכי לא פריך אלא מהפקחין ברישא ולהכי נמי לא בעי לשנויי אלא בשקנו מידו ולא בשכתב כיון דהכי מתוקמא בפ׳ הניזקין כנ״ל. ודוק שחזרו התוספות לפרש כאן מה שפירשו כבר במתני׳ ושנו בלשונם וגם דוק דמתחלה כתבו ההיא דהמקבל עליו וכו׳ ובסוף הדבור כתבו מצינו לאוקמי ההיא דחמשה גובין מן המשוחררין וכו׳ שינו הברייתא דמתחלה נקטו ההיא דהמקבל ובסוף נקטו ההיא דחמשה וכו׳ וק״ל במאי דכתיבנא ואל תשכח מה שכתבתי לעיל דמה שמקשים התוספות לרבינא דאמר מקודשת מבעי ליה וכו׳ והניחו בתימה היינו לשיטת ר״ת ומש״ה נדו משיטת ר״ת ז״ל והדרי לפרושי שיטתם דמעיקרא ושני הדבורים דבתר הכין ת״ש מתו וכו׳ הכא במאי עסקינן בשקנו מידו וכו׳ שייכי כשטתם ז״ל ולא לשיטת רבינו תם ז״ל דוק ותשכח וככדתיבנא:

והריטב״א ז״ל כתב וז״ל ור״ת כתב דכל היכא דנכתבו פשיטא דגבי ממשעבדי והכי קא מבעיא לן אם צריכים כתיבה או אם טורף ממשעבדי אפי׳ בלא כתיבה דקלא אית להו וא״ל לא נתנו ליכתב שאינם צריכים כתיבה ואקשינן דא״כ מאי פקחותא דכותבין ופרקינן דמאי כותבי׳ אומרי׳ הדר אקשינן מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם מאי לאו שטרי פסיקתא ממש אלמא בלא כתיבה לא טריף ממשעבדי ואוקימנא בשטר קדושין וכדרב פפא הדר פרכינן מדתנן מתו בנותיהן וכו׳. והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא לא נתנו ליכתב דבלאו כתיבה נמי טריף ממשעבדי ופרקינן דמתני׳ בשקנו מידו ואיכא דק״ל להאי פירושא למה לן לאוקומה בשקנו מידו לוקמה בשכתב וי״ל דאה״נ ולרווחא דמלתא נקט שקנו מידו להפוכי לגמרי מאי דס״ד מעיקרא דליכא אלא אמירה גרידתא וכההיא דאמרינן פ״ק דחולין כגון שלבנה באור ודכותא בתלמודא טובא כנ״ל. ואף לפי שיטה זו אתיא דרב פפא ורב שרביא אליבא דרבי אשי והלכתא כותייהו כדפסק הרי״ף ז״ל ע״כ. והתוס׳ ז״ל לא פירשו כן בשם ר״ת אלא כדכתיבנא עוד כתב הריטב״א ז״ל וז״ל והראב״ד ז״ל פירש נתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי׳ נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא נתנו לכתב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואיכא תוספת חיוב וא״ל לא נתנו לכתוב שלא מדעתם דכתיבה מהניא להו ואקשינן ליה מדתנן הפקחין היו כותבין ואם איתא דבכתיבה איכא תוספת חיוב א״כ טפשים הן שעושין ממלוה על פה מלוה בשטר דהא בכתיבת בעל מיירי כדקתני כל זמן שאת עמי ופרקינן דמאי כותבין אומרים הדר אותיב רב אשי לרבינא מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין אלא מדעת שניהם אלמא מהניא כתיבה ופרקינן דמתני׳ לרבינא בשטר קדושין וכרב פפא ורב שרביא הדר פרכינן לרבינא מדתנן והיא נזונית מנכסים משועבדים אלמא מהניא להו כתיבה ובשלמא לרב אשי מוקי לה בשכתב אלא לרבינא קשיא ופרקינן דמתני׳ לרבינא בשקנו מידו דוקא ולהאי פי׳ לא מצינא לאוקמיה לרבינא אלא בשקנו מידו ולפי שטה זו פסק הוא ז״ל דליתא הלכתא כרב פפא ורב שרביא דהא ליכא הכריחא דרב אשי ס״ל כוותייהו דהא מצי לאוקומא בשטרי פסיקתא וכיון דליכא הכריחא מדרב אשי ה״ל פלוגתא דרבא ורבינא לגבי רב פפא ורב שרביא דהלכתא כוותייהו דרבא ורבינא אבל אין פי׳ זה נכון מכמה טעמי חדא דלישנא דנתנו ליכתב או לא נתנו ליכתב לא אתי שפיר ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתניתין דאין כותבין שטרי ארוסין ואיהו מוקים לה בשטר קדושין וכרב פפא והא רבינא גופיה פליג על ר״פ ורב שרביא והיכי מוקמי׳ לדידיה מתני׳ כבר פלוגתא דידיה ואין זו שיטת התלמוד ועוד דהיכי פרקינן לעיל מאי כותבין אומרין וכההיא דהכותב לאשתו דהא לא דמו דהתם לא כותב ממש הוא אלא דמי ככותב ואלו הכי בעי׳ למימר דלא בעי למימר כותבין אלא אומרין דוקא וזו אינה שיטה לומר כותבין במקום אומרין והנכון בכולם פרש״י ז״ל או פי׳ ר״ת ז״ל ע״כ:

וז״ל הרא״ה ז״ל אמר ליה רבינא לרב אשי דברים הללו נתנו וכו׳. יש שפירשו נתנו ליכתב צריכין ליכתב שאלו לא נכתבו אינו גובה אלא מבני חרי או לא נתנו שאין צריכין ליכתב דאע״פ שלא כתב כמי שכתב דמי וא״ל לא נתנו ליכתב ואותביה מדתנן הפקחין היו כותבין מדתנן לישנא דהיו כותבין אלמא דרכן לכתוב לפי שצריכין ליכתב ומפרקינן מאי כותבין אומרים כלומר כתיבה דמתניתין לאו דוקא ולא למימרא דבעינן כתיבה אלא ה״ה לאמירה בעלמא וקרי ליה לאמירה כתיבה כלומר מי אשכחן דתני תנא כתיבה ולאו דוקא ואייתי ליה ממתני׳ דהכותב דלאו דוקא דודאי ה״ה לאמירה. תו מייתי מדתנן אין כותבין שטרי ארוסין וכו׳ אלמא דניתנו ליכתב וצריכין לכתוב ומפרקינן ההיא בשטרי ארוסין וכו׳ תו מייתי מדתנן מתו בנותיו וכו׳ אלמא דלא נתנו וכו׳ ולעולם גובה מנכסים משועבדים וליתא להאי פירושא דא״כ לישני ליה דהב״ע בשכתב בין לזו בין לזו אלא דמזון הבנות אינו נגבה לעולם מן המשועבדים ויש שפירשו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דלא מהני להו כתיבה כלל דאע״ג שכתב אינו גובה מן הנכסים משועבדין אלא מבני חורין או דלמא לא נתנו ליכתב אלא מדעתם משום דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים וא״ל לא נתנו ליכתב לומר שאם נכתבו גובה מן המשועבדים ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין ואי ס״ד דאלו נכתבו גובה מן המשועבדים אלו הן שאומרים עליהם פקחין טפשין הן דאדרבה עדיפא להו כשלא נכתבו ומהדרינן מאי כותבין לאו דוקא אלא אומרים וליתא דא״כ שפיר מקשינן עליהו קרי לה לאמירה כתיבה וסיעתא דמתני׳ דהכותב לאו כלום הוא דהתם נהי דאמרינן דכותב לאו דוקא אלא ה״ה לאמירה ומיהו בין באמירה בין בכתיבה איתא ולהכי תנא כותבין אבל מי איכא למימר דתנא תני כותבין ונימא דאמירה בלחוד ולא כותבין כלל אבל הפירוש הנכון כמו שפרש״י נתנו ליכתב רוצה לומר יש להן דין כתיבה ואלו נכתב גובה מן המשועבדין או לא נתנו ליכתב שאין להם דין כתיבה ואע״פ שנכתבו אינו גובהו מן המשועבדין אלא מבני חורין דכיון דקנייה דרבנן לא חזו רבנן בהא דלטרוף ממשעבדי ואע״ג דאיכא שטרא ומהדרינן לא נתנו ליכתב שאין גובין לעולם אלא מבני חורין ומותבינן מדתנן הפקחין היו כותבין וקס״ד מדתנן האי לישנא דהיו כותבין דאלמא אית בהו דין כתיבה ומהדרינן מאי כותבין אומרים כלומר דלאו דוקא כתיבה דה״ה לאמירה וכתיבה לא מהניא מידי והשתא מייתי ליה שפיר ממתני׳ דהכותב דהתם כתיבה לא מהניא מידי אלא ה״ה לאמירה ומותבינן ממתני׳ דאין כותבין שטרי ארוסין וכו׳ אלמא מהניא להו כתיבה ותיובתא דרב ומפרקינן דשטרי ארוסין ממש קאמר וכדרב פפא ורב שרביא וכו׳ והלכך הלכתא כוותייהו ע״כ:

וז״ל תלמידי רבינו יונה ז״ל דברים הללו נתנו ליכתב וכו׳. הנכון בזה מה שפרש״י ז״ל דלעדים קאי והכי פירושא היכא שפסקו שניהם כמה יתן זה לבנו וזה לבתו וקדשו מתוך אותן הדברים ולא אמרו לעדים שיכתבו שטר ואח״כ בא אחד מהם אומר לעדים שיכתבו לו השטר יש להם רשות לכתוב השטר שלא ברשות חבירו או לא. ויש לפרש בעיא זו בשני דרכים אחרים האחד הוא שפשיטא ליה דבין כך ובין כך לא טרפי ממשעבדי מהניא ליה למילתא אחריתי מעיקרא דמלוה על פה והוי מצי אידך למימר פרעתי והדרך השני דפשיטא ליה דאם כתבו טריף ממשעבדי ומ״ה קא מבעיא ליה כיון דבכתיבה טריף ממשעבדי נאמר שאין להם רשות לכתוב אלא ברשות שניהם או נאמר שיש להם רשות דמתחלה לדעת זה פסקו ומסקנא דלא נתנו ליכתב והוינן בה מהא דתנן גבי הנושא את האשה ופסקה וכו׳ שאותה הבת נזונת מנכסים משועבדים דשמעת מינה דנתנו ליכתב דאי לא נתנו ליכתב היאך נזונת ממשעבדי ומתרצינן התם בשקנו מידו בשעת מיתה מיירי והיכא דאיכא קנין ודאי נתנו ליכתב דסתם קנין לכתיבה עומד ולפיכך טורפת ממשעבדי ותימה הוא למה לא תירץ התם כשכתבו מדעת שניהם ונראה למורי הרב נר״ו דה״ה שהיה יכול לומר התם כשכתבו אלא מפני שבגיטין מקשינן עלה והוצרך להעמידה בשקנו מידו נקט נמי האי לישנא הכא. כי מקשינן עלה בגמרא מדקתני הפקחין היו כותבין וכו׳ פי׳ ה״ר משה הצרפתי ז״ל דהכא קא פריך מדקתני לישנא דכותבין משמע דאתא לאשמועינן דנתנו ליכתב דאל״כ למה היה צריך להזכיר הכתיבה שעיקר הפקחות לא היה אלא מפני שהיו מתנין כל זמן שאת עמי והיה לו לומר הפקחים היו פוסקין כל זמן שאת עמי והוה סגי ליה בהכי ואמאי תני לישנא דכותבין ומתרצין לעולם לא נתנו ליכתוב ומאי כותבין דקתני אומרין והיכא דכתבו ולא כתבו בשטר אחריות נראה למורי הרב נר״ו דאע״ג דבשטרי מתנות דעלמא לא אמרינן ט״ס הוא אחריות אלא אמרינן לא רצה לתת לו בענין אחר בזה לא יהיה הדין כך אלא אמרינן דטעות סופר הוא וגובה ממשעבדי דמאחר שהחתן מתחייב לזונה ולפרנסה אשתכח דהוי כמו מכר וכמו כן כשאבי החתן פוסק לתת לבנו מתחייב אבי הבת לתת לבתו מצד אחר וגם בתו משועבדת לו והויא ליה דומיא דמכר ע״כ:

ומאי פסקא כלומר מי פסקתה לה הכי דלזו קנו ולזו לא קנו דאי קנו מידו דכולא מלתא קנו מידו בין להך בת ולאותן בנות דלהוו לה מניה. איהי בת אשתו דכבר נולדה והויא בשעת קניה מהניא ליה קנין בנתיה שהיו לו הימנה לאחר מכאן דלא הוו בשעת קנין לא מהני להו קנין. מי לא עסקינן וכו׳ כלומר מי לא מצינן לאוקמה למתניתין כגון דהוו בנותיה בשעת קנין והיכי דמי כגון שגרשה ואהדרה ובחזרה התנה עמה וכבר נולדו בנות. רש״י ז״ל במהדורא קמא:

והרא״ה ז״ל כתב וז״ל הא דאמרינן כגון שגרשה לומר דאע״ג שגרשה ונתבטלו הנשואין וכתובה וכל תנאיה לא נתבטל זכות הבנות ואין בידה למחול ובפ׳ נערה דאבעיא לן במוחלת כתובתה ומוכרת כתובתה לא אבעיא לן כלל אלא לענין מזונותיה אבל הבנות ודאי לא אבדו מזונותיהן וזה מבואר ואין צריך לפנים ע״כ. ועיין לעיל בפי׳ המשנה בלשון תלמידי רבינו יונה ז״ל:

אימור צררי אתפסינהו כלומר וחששינן להו נמי ואפי׳ בשבועה לית לה ואשכחן דכוותא בתלמודא כמו שכתוב בס׳ הצבא מחברת הרב אדוני זקני ז״ל. הרא״ה ז״ל:

וז״ל רש״י במ״ק ומשני דמ״ה גריעי כיון דאיתנהו בתנאי אימור צררי אתפסינהו למזונות אבל לאשתו כיון דלאו בתו היא ליכא למיחש דלמא צררי אתפסה דלא חביבא עליה כולי האי ולעולם לא ניתנו ליכתב שטרי פסיקתא ולחתום בה סהדי ע״כ:

וז״ל הריטב״א ז״ל אימור צררי אתפסינהו פי׳ והאי חששא אלימא כולי האי הכא דאפי׳ בשבועה לא גבו משא״כ בחשש צררי דכתובה דגביא בשבועה מיהת ואין כל החששות שוות דאע״ג דלקמן בפרק שני דייני גזרות אמרינן גבי מי שהלך למדינת הים ואשתו תובעת מזונות אמרינן דלקטנה לא מתפיס אינש צררי ואלו הכא אמרינן דמתפיס תירץ ר״י ז״ל דלגבי משעבדי החמירו לחוש אפי׳ בקטנה והתם לגבי בני חרי קאמר א״נ דמיתה שאני דכיון דלא הדר מתפיס צררי. עי״ל דהתם הוא באשתו אבל לגבי בתו מתפיס אפי׳ לקטנה על ידה או ע״י מי שזוכה לה ובפרק הנזקין פרישנא טעמא דאין מוציאין למזון האשה ובנות מנכסים משועבדים לפי שהן קצובין או שאינם כתובים וההוא טעמא אלים טפי דאלו לפום טעמא דהתם אפילו הודה האב בשעת מותו דלא אתפסה צררי לא טרפא ממשעבדי וא״כ ההוא טעמא הוה ליה למתפס הכא דאלים טפי אלא דהכא סוף טעמא נקט ותדע דהתם פרכינן מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדין למ״ד לפי שאינן קצובין ואוקימנא בשקנו מידו וכסוגיין דהכא ממש וש״מ דתרי טעמי איתנהו דאי לאו דאיכא נמי טעמא דחששא דצררי היו גובין מן המשועבדין בדין כיון דאיכא קנין וכדמהני קנין לגבי בתו וזה ברור ע״כ. עוד כתב הריטב״א בסוף הפרק וז״ל הא דאמרינן אימר צררי אתפסינהו מסתברא לי דה״פ כיון דאיכא תרתי חדא דאכלי בתנאי ב״ד ואידך דקנו מניה תוספת על תנאי ב״ד כיון דכולי האי עבד אית לן למיחש לגבי משעבדי מיהת דודאי צררי אתפסינהו ואפי׳ בשבועה לא טרפא מנייהו ומהאי טעמא חיישינן דאפילו לקטנה מתפיס צררי מה שאין כן לקמן דהויא כאשתו לגבי בני חורין וגם לא קנו מידו והא דאצטרכינן לטעמא דשאינן קצובים או שאינן כתובין התם במסכת גיטין לגבי מזון האשה והבנות ולא אתיא עלה מטעמא דצררי משום דלא אהני טעמא דצררי דלא לגבו אפי׳ בשבועה ממשעבדי אלא בדאיכא נמי דקנו מניה וכדפרי׳ ודין אשתו במזונות כדין הבנות דהכי מותבינן במס׳ גיטין מהא דהיא נזונת מנכסים משועבדים אמתני׳ דהתם ותריצנא בשקנו מידו וכסוגיא דהכא כנ״ל ע״כ:

זאת אומרת וכו׳. מדקתני למקום שהיא אמה ש״מ בת דרכה להיות אצל האם ולא אצל האחין כדי שתתייסר מאמה ולא תאחוז בידה דרך פריצות. דבגדולה עסקינן ומשום חששא דפריצותא דלמא בקטנה עסקינן ואשמועינן שתגדל אצל האם ולא אצל הראוי ליורשה כגון בת שלא במקום בן שהיא יורשת אביה ומשום מעשה שהיה שלא יהרוג אותה הראוי ליורשה אבל גדולה דלא חיישינן לרציחה אימא לך שתשב אצל האחין יורשי האב אחי האח. ושחטוהו כדי ליורשו. א״כ דבקטנה עסקינן ולאו משום פריצותא ויש חלוק בין גדולה לקטנה לתני למקום שהיא דמשמע מוליך מזונותיה לגדולה במקום שהיא ולקטנה במקום שהיא ואנא ידענא מקטנה שהיינו אצל אמה דהא כבר אשמועינן בברייתא דבן ובת קטנה אצל האם. רש״י ז״ל במהדורא קמא: