ת״ש לכהן וכו׳. פרש״י במ״ק וז״ל חמש סלעי׳ פדיון הבן ולא היה לו מעות מצוי׳ וכתב לכהן אחד בשטר אני חייב לך ה׳ סלעים חייב ליתן לו ה׳ סלעים הואיל וכתב לו. ובנו אינו פדוי כדמפרש בסמוך דאין פודין בשטרות. והא הכא דלשום פדיון בנו כתבינהו ניהליה שהרי אמר לעדים לשם פדיון אני כותב לו ואף על גב דבבנו אינו פדוי ואגלאי מילתא דשטרא לאו שטרא גמור והוו להו מילי בעלמא לא מצי הדר ביה הואיל וכתב לו בשטר אלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר״ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביה. כ״ש. ל״א חייב אני לך מנה בשטר כלומר אני מחויב לך ושטר היה לך ואבדתו אלימא מלתא דשטר כיון שהזכיר לו שם שטר דהואיל ובההוא שטר שנאבד הויא חתימי ביה סהדי לא הוה צריך למימר אתם עדי. מאי לאו כי ה״ג דאמר ליה פסקתי עמך לזון את בתך ה׳ שנים ואבד השטר חייב לזון אותה כמו שחייב לכהן ליתן לו ה׳ סלעי׳ הא הכא כיון דלשם פדיון בנו יהבינהו ובנו אינו פדוי שטרא כמאן דליתיה הוא ואפ״ה חייב ליתן לו חמש סלעי׳ משום דאלימא מלתא דשטרא ותיובתא דר״ל דאמר לא אלימא מלתא דשטרא ומצי הדר ביא דמשועבד ליה מדאורייתא ליתן ליה ה׳ סלעי׳ משום פדיון בנו בכור ולאו משו׳ דכתב ליה בשטר אי הכי כיון דמשועבד מדאורייתא אמאי כתב לו בלא כתיבה נמי חייב ליה ומשני כדי לברר לו כהן שלא יתן אותן לכהן אחר אלא לאותו כהן אמאי אינו פדוי כיון דאמרת משום שעבוד דאורייתא חייב לו בנו פדוי לכשיתן. פודין בשטרות אע״ג דלא יהיב ה׳ סלעים לעולם ובבכורות פרק יש בכור ממעט להו בשטרות ברבויי ומיעוטי מדכתיב ולקחת חמשת שקלים לגלגלת וגו׳ ואיכא דדריש ריבה ומיעט וריבה מאי רבי רבי כל מילי ומאי מיעט מיעט שטרות ואיכא דדריש כלל ופרט ונתת הכסף כלל בבקר ובצאן פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וממעט כל מילי. עכ״ל רש״י במ״ק. והתוס׳ כתבו וז״ל ת״ש כתב לכהן שאני חייב וכו׳ חייב ליתן לו חמשה סלעים השתא קס״ד דהאי חייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע״י השטר ולהכי בנו אינו פדוי ומשני שאני התם דמשועבד ליה מדאורייתא פי׳ להכי יכול להתחייב ע״י השטר שיש עליו קצת שעבוד אבל במקו׳ דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ע״כ. וצריך פי׳ לפירושם דלכאורה האי נמשך בתר שיטת ר״ת ז״ל וכן פירש הרא״ש בתוספותיו הביא זה הדיבור בתר פי׳ ר״ת וז״ל ור״ת ז״ל מפרש דפלוגתא דר״י ור״ל לא מיירי בהודאה אלא בשכתב לו חייב אני לך מנה בשטר בכתב ידו שרוצה להשתעבד לו ולהתחייב לו מעתה מנה בשטר זה וכו׳ ת״ש כתב לכהן שהוא חייב לו ס״ד השתא דהאי דחייב משום שנתחייב לו ונשתעבד ע״י השטר ומ״ה אין בנו פדוי ומשני משועבד ליה מדאוריי׳ ומ״ה נקט להתחייב ע״י השט׳ שיש לו גם שעבוד מן התורה אבל במקומות דליכא שעבוד לא מצי להשתעבד בשטר ע״כ. ומיהו בתוס׳ מביא זה הדיבור כפי שיטתם ושוב כתבו ור״ת מפרש כולה סוגיא וכו׳ משמע דהא שייך כפי שיטתם ז״ל ונראה דהא וודאי קשיא להו דמאי פריך הא ודאי דמשום שעבודיה דמשעבד ליה מדאו׳ הוא דחייב ליתן ה׳ סלעים ויקשה ליה לדידיה אמאי בנו אינו פדוי ולמה ליה לאותוביה לר״ל כלל והא כתיבנא דרש״י פירש במ״ק דאע״ג דבנו אינו פדוי ואגלאי מלתא דשטרא כמאן דליתיה דמי מ״מ משום אלימותיה דשטרא חייב ליתן ה׳ סלעים ותיובתא דר״ל דלית ליה אלימא מלתא דשטרא ואמאי דקאמר דלא אלימא מילתא דשטרא קא מותיב אע״ג דאין הנושאין שוין כולי האי והתוס׳ לא ניחא להו בהאי פירושא חדא דהא פשיטא ודאי במשועבד ליה מדאורייתא ולהכי חייב ואי משום דקתני ובנו אינו פדוי היינו קושיא דלקמיה אמאי אינו פטור ובמאי דיפרש אמאי אינו פדוי סגי ולמה ליה לאותוביה לריש לקיש. ועוד דלישנא דשאני התם דמשועבד וכו׳ לא דייק דמשמע דאתו לשנויי מאי דס״ד מעיקרא ואלו לפירוש רש״י ז״ל נדינן ממאי דקאמרי׳ מעיקרא דמשום אלימותי׳ דשטרא הוא דחייב ואמרי׳ דמשום שעבודא הוא דחייב ולא משום דכתב ליה בשטר לכך פירשו דהשתא ס״ד דכיון דאין בנו פדוי האי דחייב לא משום הפדיון הוא אלא כיון דכתב לו בשטר אני חייב לך חמשה סלעים הרי כאן הודאה שנתחייב לו ונשתעבד ע״י השטר ובכל כה״ג הרי הוא חייב בעלמא ומ״ה אין בנו פדוי דאין כאן הוכחה שיהיה החיו׳ בשביל הפדיון ותקשי לר״ל דס״ל דבעלמא אינו חייב ולא הויא הודאה מעתה ע״כ אם תחייבהו הרי בנו פדוי ואם אין בנו פדוי אין אתה יכול לחייבו דאין כאן חיוב אחר אלא הפדיון ומשני דשפיר מצינן למימר הכא דאיכא חיוב אחר מלבד הפדיון ואפ״ה לא תקשי לר״ל דכיון דכתב בשטר חייב אני לך חמשה סלעים הרי הוא חייב כיון שיש עליו קצת שעבוד יכול להתחייב אבל במקום דליכ׳ שעבוד לא מצי להשתעבד בשטרא ולפי׳ ר״ת נמי מצינן לפרושי בכיוצא בזה דהשתא ס״ד דהאי חייב משום דהשת׳ רוצה להתחייב עצמו בזה השטר ולהכי בנו אינו פדוי דמצד אחר הרי הוא חייב ומשני שאני התם דמשעבד ליה מדאורייתא פי׳ להכי נקל להתחייב ע״י השט׳ שיש לו בם שעבוד מן התורה ומיהו קשה ודקארי לה מאי קארי לה הא ודאי פשיטא בנקל איכא לשנויי דשניא ההיא דפדיון דמצי שפי׳ לאחיובי נפשיה מהשתא כיון דבלאו הכי משועבד ליה מדאורייתא ואע״ג דבנו אינו פדוי מ״מ הרי חיובא רמיא עליה ולכך חל עליה חיוב׳ דשטרא ואי ס״ד דכיון דמ״מ קא חזינן דחייב ובנו פדוי מה לנו אם משועבד מדאוריתא הרי אינו חייב אלא א״כ נפדה בנו והיכי דיינת ביה תרתי דסתרן אהדדי לחייבו חמשה סלעים ובנו אינו פדוי אלא משמע דמשום כתיבת השטר בלחוד הוא דחייב ולא משום שעבודא דאוריית׳ ותיובתא דר״ל היינו תיובתיה אם כן לא משני מידי הילכך ע״כ יש לנו לפרש לפי שיטת ר״ת דמעיקרא סלקא דעתך דכיון דקתני תרתי דסתרן אהדדי אינו חייב אלא משום כתיבת השטר ולא משום שעבודא דאורייתא וכדפרש״י ז״ל במהדורא קמא וכדכתיבנא אבל לשיטת התוספות ז״ל דמיירי שמעתין בהודאה ניחא דמעיקרא ס״ד משום דהיא הודאה הוא דחייב ולהכי בנו אינו פדוי ולא מצית למימר דמשום דקצת שעבוד דאיכא עליה מחייבינן עליה בהודאתו דמה שייך שעבודיה דרמיא עליה השתא שפיר מצינן למימר וחיובא דהך ברייתא היינו חיובא דהשתא ומצי שפיר לאחיוביה משום דאית עליה קצת שעבוד כדאמרי׳ נמצא דבתיובת׳ אזלינן בפירוש׳ דהודאה ובשינוייא קא אזלינן בחיובא דהשתא כפי׳ ר״ת ודו״ק דהאריכו התוס׳ ז״ל וסיימו אבל במקום דליכא שעבוד לא מצי וכו׳ ואי חיובא דשינוייא היינו חיובא דתיובתא לא היו צריכין להאריך זה הלשון דפשיט׳ דלא מצו להשתעבד בשטרא דעלה קאי אלא דבחיוב׳ אחרינא מיירי בתירוצא דלא מיירי בה עד השתא וכדכתי׳. עוד קשיא להו לפי שיטתם ז״ל דמאי מותיב דילמא בשטר גמור דחתים ביה מיירי ולשיטת ר״ת ז״ל ניחא דבשטר גמור נמי פליגי וכדבעי׳ למכתב בס״ד. ולמאי דפריש נמי רש״י ז״ל במהדורא קמא ניחא דוק ותשכח ותירצו בתוס׳ ז״ל דס״ד דע״כ בכה״ג מיירי דאי בשטר גמור מאי קמ״ל דמחייבי והריטב״א ז״ל כתב לפי שיטת רש״י ז״ל וזה לשונו ת״ש כתב לכהן כו׳ פי׳ ומשמ׳ לו אף על פי שכתב לו כהן דאי לא מאי למימרא ופרקינן שאני התם דהא משועבד בפדיון בנו מדאורייתא אי הכי אמאי כתב דהא חיובו ברור אצלנו וה״ל בהא כאלו מעיד עדים וחותמים בשטר גמור ולמה לי כתיב׳ כלל לברר לו כהן מדאמר למה לי כתב לברר משמע שעדיין יכול לומר פרעתי כדברי הגאונים ז״ל ולגבי הא שאינו אלא לברר כהן בעלמא בכתיבה לדידהו סגי כן י״ל לפי שיטתו של רש״י. עכ״ל הריטב״א ז״ל.

ואילו ראה מה שכתב הרב ז״ל במהדורא קמא לא היה מפרש כן:

אי הכי אמאי כתב לברר לו כהן פי׳ לשיטת רש״י ז״ל הכי פריך כיון דהכתיבה לא מעלה ולא מוריד ועיקר חיוביה משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל למה לי דכתב ומשני אותה כתיבה כל דהוא לברר כהן בעלמא שלא יתננו לכהן אחר דאלולי כתיבה זו הוה מצי ליתנו לכל כהן שירצה וכתיבה זו אע״ג דלא הויא אלא כל דהוא מהניא שלא יתננו לכהן אחר ואפי׳ במכירי כהונה מצי למתבינהו לכל כהן שירצה וכדבעינן למכתב בס״ד. ואפשר דאי בעי למהדר ולמיתבא לכהן אחר הרשות בידו אלא שלכתחילה אין ראוי ליתנו לכהן אחר ולשיטת התוס׳ הכי פריך למה לי הך חיובא דקא מתחייב מהשתא בשטר והרי בע״כ צריך לפדות את בנו ורמיא עליה הך שעבודא ובשלמא כדהוה ס״ד מעיקרא דאינו חייב אלא משום דנתחייב בהודאתו ולהכי בנו אינו פדוי ובעי חמשה סלעים אחרים לפדות את בנו ניחא אבל השתא דקאמר דמן הדין מתחייב על ידי השטר משום שיש עליו קצת שעבוד דהא כתיבת חיובא בהדי שעבודא כיון דאיכא שעבודא דאורייתא מה לנו לומר דיכול להתחייב מהשתא ע״י השטר ומאי אהני לן חיוביה דמהשתא ומשני להכי צריך להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר ביה ויתננו לכהן אחר וא״ת אכתי ל״ל להתחייב מהשתא חיוב גמור לברור לו כהן דמסתמא בכל כהן מיירי אפי׳ במכירי כהונה ובמכירי כהונה בלא כתיבה כלל קנה כדמוכח בשלהי כל הגט גבי מתניתין דתנן המלוה מעות את הכהן וכו׳ מפריש עליהן מחלקן דפריך תלמודא ואע״ג דלא אתי לידיה ומשני אמר רב במכירי כהונה משמע דבלא כתיבה כלל קנה ומיהו רש״י ז״ל פירש התם וז״ל במכירי כהונה כמו איש מאת מכרו שהן מכירין ואוהבין דאין רגיל לתת תרומות ומעשרות אלא לכהן זה הלכך כיון דמלתא דפשיטא הוא דלדידהו יהיב להו אסחו ליה שאר כהנים דעתייהו והוה כמאן דמטא לידייהו דהני ע״כ. אלמא דלאו קניה ממש קא קנו אלא דאסחו דעתייהו שאר כהני מיניה ומ״מ להכי בכתיב׳ כל דהו סגי ול״ל לאחיובי חיוב גמור מהשתא ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דאין כאן אלא כתיבה בעלמא דאיגלאי מלתא למפרע כיון דאין בנו פדוי דלא הוי אלא מילי בעלמא ואהכי חייב משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ומ״מ להכי כתב לברר לו כהן וכדכתי׳ אבל לשיטת התוס׳ דמתחייב מהשתא חיוב גמור ל״ל הך חיובא כדי לברר אי לא הוה מיירי במכירי כהונה ניחא קצת דצרי׳ חיוב גמור אבל אי מיירי במכירי כהונה קשיא ותירצו בתו׳ דאפי׳ במכירי כהונ׳ צריך חיוב גמור להתחייב מהשתא כי היכי דלא להדר בי׳ ומ״מ אכתי קשה לשיטת התוספות דקא משני שאני התם דמשעבד כו׳ פי׳ דהא דחייב ליתן לו חמשה סלעים מיירי בבא להתחייב מהשתא דהיינו בשטר גמור וכדפריש ר״ת לקמן וחייב משום דשייך ביה קצת שעבוד דאורייתא מעתה כיון שבשטר גמור מיירי למה ליה לשנויי לברר לו כהן לישני להכי כתב לו דלא לימא ליה פרעתי הואיל ובשטר נמי מיירי לפי התירוץ וכדכתי׳ אבל לשיטת רש״י ניחא דלעולם לפום מאי דמשני נמי לא מיירי אלא בכתב חייב אני לך חמש סלעים בלא חתימה כלל ואין החיוב אלא משום שעבודא דאורייתא הלכך מאי אהני ליה הכתיבה והרי לא מצי למימר פרעתי ולשיטת ר״ת נמי ניחא דהא כתיבנא דאע״ג דלפי מאי דס״ד דמקשן מיירי בבא למתחייב חיוב גמור מהשתא בשטר גמור מ״מ לפום מאי דמשני אין כאן אלא מילי דחיוב׳ אינו אלא משום דמשעבד׳ מדאורייתא וכדכתיבנ׳ לעיל כנ״ל:

אי הכי בנו אמאי אינו פדוי וא״ת לשיטת התוס׳ אמאי פריך הא משנינן דעיקר חיוביה משום דבא להתחייב ע״י השטר אלא דאמרי דלהכי יכול להתחייב לפי שיש עליו קצת שעבוד ומ״מ עיקר מאי דחייב משום שנתחייב מהשת׳ ולא משום שעבוד דאוריי׳ וכיון שכן שפיר אית לן למימר בנו אינו פדוי אבל לשיטת רש״י ז״ל אין כאן חיוב אחר אלא הפדיון והכתיבה אינו אלא לברר ולהכי פריך שפיר אמאי אינו פדוי אבל לשיטת התוס׳ קשיא דלא פריך מידי ותירצו בתוס׳ דהכי פריך אמאי אינו פדוי לכשיבא ליד כהן דנהי דקודם שבא לידו דינא דאינו פדוי דהא ליכא עליה אלא שעבוד בעלמא שנתחייב לו מהשתא מ״מ כשיגיעו לידו אמאי אין בנו פדוי ובברייתא משמע דאינו פדוי לגמרי. ואין לומר דאפי׳ כשיגיעו לידו לא באו אלא לפרוע מה שנתחייב לו מהשתא ועדיין לא פרע פדיונו וצריך ליתן אחרים כדי לפדות את בנו דא״כ מאי אהני ליה שעבודא דאורייתא כיון דלא סגיא דלא פרע נמי חמש סלעים אחרים וכיון שכן היאך מתחייב ע״י שטר לר״ל דבשלמא לר׳ יוחנן איכא דאה״כ דמצד אחר הוא דנתחייב ולעולם אין בנו פדוי עד שיתן ה׳ סלעי׳ אחרים דמי פדיונו אבל לר״ל כיון דליכא חיובא אלא משום שעבודא דאיכא עליה כשיגיעו לידו יצא ידי חיובו ומידי פדיונו:

וז״ל תלמיד הרשב״א ז״ל אי הכי בנו אינו פדוי כלומר דהא עיקר חיובא דמחייב ליה אינו אלא בשביל פדיון הבן ופרקי׳ כדעולא דאמר עולא דבר תורה בנו פדוי לכשיתן ואע״ג דלא אמר בשעת נתינה לפדיון בני אלא לפריעת חוב כיון דמשעת כתיבה לא נתחייב אלא בשביל פדיון בנו. ומה טעם אמרו אין בנו פדוי גזרה שמא יאמרו פודין בשטרות כלומר כשהוא אומר בפרעון חובי אני פורע איכא למגז׳ שמא בשט׳ בלא ממון הוא פודה ומדאורי׳ אינו פדוי דכתיב בערכך כסף חמשת שקלים ובעינן דומיא דכסף דבר המטלטל וגופו ממון אבל אם אמר בפי׳ כי בתורת פדיון נותנן אע״פ שהוא לוקח שטר בנתינת המעות ליכא למגזר ע״כ:

כדעולא וא״ת וכי עולא לית ליה דר׳ יוחנן מדאצטריך לפרושי טעמא משום שלא יאמרו פודין בשטרות ולשיטת רש״י ז״ל ניחא דמעיקרא כי מותבינן בהך דעולא קא מותבינן דכיון דבנו אינו פדוי מדעולא איגלאי מילתא דהוי להו מילי בעלמא ומשום דאלימא מילתא דשטרא קא מחייבינן ליה ותיובתא לר״ל וכדכתבי׳ לעיל והשתא כי פרכינן אמאי אין בנו פדוי כיון דלא מחייבינן ליה אלא משום שעבודא דאורייתא ולא משום דכתב ליה כלל משנינן כדעולא פי׳ אע״ג דלא מהני הך כתיבה כלל והויא ליה כמאן דליתא מ״מ משום גזרה דעולא גזרינן אפי׳ בהא כיון דאיכא שם כתיבה כלל ומיהו עולא לאו אהכי אמרה אלא בשיטת ר׳ יוחנן רביה קאי וכדקס״ד דמאן דמותיב אבל לשיטת התוס׳ קשיא דמעיקרא כי מותבי׳ לר״ל אין אנו צריכים להא דעולא כלל אלא לחיובא היינו משום הודאתו שנתחייב לו ולהכי בנו אינו פדוי ומעתה תקשי אטו מי פליג עולא אר׳ יוחנן רביה ועוד אי פליג עליה הוה ליה לאפלוגי עיקר פלוגתא כדפליג ר״ל ותרצו בתוספות דלעולם עולא אית ליה דר׳ יוחנן ואיצטריך לפרושי טעמא הכי משום דאיירי בכל ענין אפי׳ כתב לו שאני חייב ליתן לך ה׳ סלעים לפדיון הבן ועוד דאפי׳ לא יכתוב כן סתמא דמילתא לפדיון הבן הוא דקאמר ולהכי אצטריך לפרושי אפי׳ לר׳ יוחנן כנ״ל:

כתנאי ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פרש״י ז״ל במהדורא קמא לאחר חיתום שטרות שכתב תחת חתימת העדים אני פלוני בן פלוני ערב גבי מלוה מן הערב אם אין ללוה מה לפרוע מנכסים בני חורין אבל לא ממשעבדי הואיל ולא היה ערב בשעת מתן מעות דאלו היה בשעת ההלואה היה חתום למעלה מחתימת עדים אלא ודאי לאחר זמן נעשה לו ערב ואהכי אינו גובה ממשעבדי דהוה ליה כמלוה על פה לגבי ערב הרי שחנק את חבירו בשוק משום חובו שלא על אמונת של ערב הלוהו מתחלה וערב היוצא אחר חתום שטרות כה״ג הויא דלא על אמונתו הלוהו. כר׳ ישמעאל דאמר גובה מנכסים בני חורין אע״פ שלא על אמונתו הלוהו הואיל וכתב לו שהוא ערב לו דאלימא מילתא דשטרא ור״ל כבן ננס דאליביה לא אלימא מילתא דשטרא כלל. כו״ע לא פליגי דאליבא דבן ננס לא מצי ר׳ יוחנן ודאי לתרוצי טעמא. דשייך בפשי׳ דהאי ערב דשעבודא דערב משועבד מדאורייתא דכתיב אנכי אערבנו ואהכי חייב אע״פ שלא על אמונתו הלוהו אבל הכא דכתב לו פלוני חייב לפלוני לאו לשעבודא דאורייתא הוא דמדאורייתא לא מחייב כה״ג לא שמעתי וגמגום. עכ״ל רש״י במהדורא קמא. והתוספות ז״ל לא פירשו כן אלא אחר חיתום שטרות היינו דלא חתם עצמו היטב אלא ואני ערב בעלמא כעין שלמעלה ומשמע ליה דערב היוצא אחר חיתום שטרות מיחייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות. ורש״י ז״ל לא מצי לפרושי הכי דהא עיקר פירושיה היינו משום דמסר אותו בפני עדים ואהכי מחייב ר׳ יוחנן ומדקתני ערב היוצא אחר חיתום שטרות משמע דאין כאן מסירה. ומיהו הרא״ש ז״ל כתב וז״ל ערב היוצא אחר חיתום שטרות ולא חתם עצמו הערב אלא כתב בו ואני ערב ומסר לו השטר בפני עדים ופליגי בן ננס ור׳ ישמעאל אי הוי הודאה או לא ע״כ. וכן כתב הריטב״א ז״ל וז״ל ערב היוצא לאחר חיתום שטרות פי׳ ולא חתם בו הערב אלא שכתב ואני ערב בעלמא כעין פלוגתא דר״ל ור׳ יוחנן וחיובו מדין הודאה שמודה על עצמו שערב לו ומסרו לו בפני עדים הלכך פליגי תנאי בדר׳ יוחנן ור״ל דר׳ יוחנן דאמר כר׳ ישמעאל וכו׳ ואמרינן עלה אליבא דבן ננס כ״ע לא פליגי ואפילו ר׳ יוחנן דלדידיה פטור כי פליגי וכו׳ זו שיטת רש״י ז״ל לפי הנראה מלשונו וכן פירשוה בתוספות בשיטתו ע״כ. ואילולי ראו מהדורא קמא של הרב ז״ל כאשר זכיתי אני לא היו כותבין כן והתוספות שלנו בהדיא פליגי עליה בכמה מקומות בסוגיין וכדכתיבנא. והקשו בתוספות לפי שיטתם דמשמע הכא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות חייב משום דחשיב כמודה שנעשה ערב בשעת מתן מעות ובספ״ב דגיטין לא משמע הכי דגרסינן התם בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאת מתחת ידה מהו מי אמרינן אקנויי אקנייתא ניהלה או דילמא לא ובעי למפשט רבא מערב היוצא אחר חתום שטרות וכו׳ משום דמשמע ליה דבהכי מיירי ששטר זה כשחתם בו הערב לאחר זמן כבר היה מסור למלוה והיאך יהיו נכסי הערב משתעבדין בשטר זה הא בעיא ספר מקנה שיהא השטר שלו אלא ודאי משום דאקנייה ניהליה ממלוה לערב וחתם והדר מסריה ניהליה ואי אמרת דמטעם הודאה מיחייב א״כ לא צריך שיהא קנוי לערב והיאך פשיט מיניה ותירצו בתוספות דלעולם מחמת הודאה מיחייב והכי פשיט רבא אא״ב בעלמא קני כה״ג מש״ה מחייב גבי ערב דאלימא ליה מלתא דשטרא וחשיב הודאה אא״א בעלמא לא חשיב שטרא ולא קני כה״ג א״כ ה״נ לא אלימא מילתא דשטרא ולא חשיב הודאה. והריטב״א ז״ל כתב וז״ל והקשה ר״ת דההיא דערב היוצא לאחר חיתום שטרות אינה מדין הודאה שהוא ראיה אלא מדין חיוב ושטר מקנה והראיה מדאמרינן במס׳ גיטין פרק המביא תניין בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא וכו׳ ת״ש ערב היוצא לאחר חיתום שטרות וכו׳ דאלמא הא מתני׳ שטר מקנה היא דומיא דגט דאי מדין הודאה ל״ל דלקנייה מלוה לערב לההוא נייר הא אפילו הודה בשטרו של מלוה חייב ונ״ל לתרץ לפי דברי רש״י ז״ל דמתני׳ דערב היוצא לאחר חיתום שטרות סתמא תני ליה תנא בין כשכתב שם לדרך הודאה ושטרא לראיה ובין שכתב בדרך חיוב ושעבוד והכא בשמעתין מייתי לה למפרך מינה מהוכחה דהודאה והתם פשיט מינה מהוכחה דחיוב דתרוייהו איתנהו בה וזו שיטת התלמוד בכמה מקומות ואפילו בדרך דחייה דאזיל הכא ואזיל הכא ופריך וכ״ש בזה שיש בו שתי לשונות כנ״ל. ובתוספות תירצו בענין אחר בשם ר״ח ולא ידעתי וירדתי לסוף דעתם בתירוץ ההוא ע״כ. ולמאי דכתב רש״י במ״ק קושיא מעיקרא ליתא דוק ותשכח:

אליבא דבן ננס כ״ע לא פליגי פירש רש״י ז״ל כלומר בהא שפיר קאמרת דר׳ יוחנן כר׳ ישמעאל ולא כבן ננס דמודה ר׳ יוחנן דלבן ננס פטור דהשתא ומה ערב דשעבודו דאורייתא היא דכתיב אנכי אערבנו כי ליכא עדים פטור כ״ש כה״ג ע״כ. פי׳ קא מהדר ליה לפי דבריו דקאמר ר׳ יוחנן כר׳ ישמעאל וקאמר ליה דשפיר קאי דר׳ יוחנן כר׳ ישמעאל ולא כבן ננס ואלו הוה קאמר דר׳ יוחנן לא ס״ל כר׳ ישמעאל הוה משכחינן פתרי דאפילו כבן ננס קא אתי מיהו הא מסתבר טפי דאתי כר׳ ישמעאל ולא כבן ננס ולמאי דכתב במ״ק צריך אתה לומר בע״כ דרבה ס״ל דר׳ ישמעאל לא פליג בחנוק דלא פליגי אלא אי אלים מילתא דשטרא או לא ולדבריו קא מהדר תלמודא וכדכתיבנא והתוספות פירשו אליבא דבן ננס כ״ע לא פליגי דר׳ יוחנן לא מצי סבר כבן ננס וקשיא להו לתוספות ז״ל דע״כ בן ננס מנ״ל לר׳ יוחנן דס״ל לר׳ ישמעאל כוותיה דהא בשילהי בבא בתרא אמר ר׳ יוחנן גופיה חלוק היה ר׳ ישמעאל אף בחנוק ודלמא דוקא בחנוק פליגי אבל בהודאה לא פליגי כלל דמודה ר׳ ישמעאל דאין הודאה מעתה תקשי דכיון דלית ליה תנאי דס״ל כוותיה בהכרח היכי פליג אתנא אחרי דאין האמורא יכול לחלוק על התנא אם לא שתנא אחד מסייעו להדיא והא שר׳ ישמעאל לא מכרעא דס״ל כוותיה היכי פליג בהדיא אבן ננס ולמאי דפרישנא בלשון רש״י ז״ל לא קשיא ולא מידי וכדכתיבנא ותירצו בתוספות דמדקתני רישא ערב היוצא אחר חיתום שטרות ש״מ דבהודאה נמי פליגי דאלת״ה לא הוה ליה למיתני אלא ערב בשעת מתן מעות וכ״ת ומנלן דבחנוק פליגי דילמא בהודאה דוקא פליגי יש לדקדק מדקאמר ר׳ ישמעאל למה והשיב לו הרי שהיה חנוק ואם תמצי לומר דמודה ר׳ ישמעאל בחנוק דלא מחייב א״כ היכי קאמר למה לא יתחייב מטעם הודאה ומה השיבו הרי שהיה חנוק אין הנדון דומה לראיה אלא ודאי בחנוק נמי פליגי וכן תי׳ הרא״ש ז״ל דמדאמר ליה ר׳ ישמעאל למה והשיב לו בן ננס הרי שהיה חונק ואי מודה ר׳ ישמעאל בחנוק מה השיב לו בן ננס לחנוק אלא וודאי שמעי׳ בן ננס לר׳ ישמעאל דמחייב בתרתי בהודאה ובערב שלא בשעת מתן מעות וקא״ל בן ננס אי משום הודאה לא חשיב הודאה ואי משום ערב שלא בשעת מתן מעות הרי שהיה חונק וכו׳ ע״כ:

והריטב״א כתב וז״ל ועוד הקשו מהא דאמרינן בסוגיין אליבא דבן ננס כ״ע לא פליגי דלבן ננס מודה ר׳ יוחנן דפטור וכי קאמר איהו אליבא דר׳ ישמעאל ומנ״ל לר׳ יוחנן דאף ר׳ ישמעאל סבר כוותיה דאמר בשלהי בתרא ר׳ יוחנן גופיה חלוק היה ר׳ ישמעאל אף בחנוק ודלמא בחנוק הוא דפליגי דר׳ ישמעאל סבר דמשעבד נפשיה ובן ננס וכו׳. אבל בכותב דרך הודאה מודה ר׳ ישמעאל שאינה הודאה וי״ל כיון דלא קתני פלוגתא בערב שלא בשעת מתן מעות וקתני ערב היוצא אחר חתום שטרות ודאי הא קמ״ל דלר׳ ישמעאל בין מדין הודאה בין מדין שעבוד משתעבד בשטר זה דאפילו תימא דבדרך שעבוד לא משתעבד דכיון דלבתר מתן מעות הוא הא ודאי משתעבד מדין הודאה כשכתב סתם וכל שמחייב עצמו בלשון הודאה דמהניא אע״ג דידע דלא הוי מחייב ליה מעיקרא הוא מחויב וכדמוכח בעובדא דרבא לואיסור גיורא שבפרק מי שמת דאע״ג דאינהו זוזי לאו דרב מרי נינהו ואיסור גיורא אפקדיה ניהליה ולא הוה תמן אורחא דלזכינהו רב מרי על ידי איסור גיורא כי מודה רבא דהנהו זוזי דרב מרי נינהו זכו ביה איסור וכ״כ גדולי חכמי פרובינצא וכן היה אומר מורי רבי ז״ל ומיהו קשיא להאי שיטתא דרש״י ז״ל מנ״ל למקשה דכל הני מתניתין דקא מותיב מינייהו אפילו למאי דס״ד דמיירי בדלא כתוב אתם עידי דילמא דמתניתין דהכא וההיא דכהן וכולהו כשכתוב בהם אתם עדי. ור״ת ז״ל פירש כל שמועתינו בסגנון אחר דהא דאוקימנא לפלוגתייהו דר״ל ור׳ יוחנן באמר לו חייב אני לך מנה בשטר לאו מדין הודאה הוא אלא שניהם מודים שלא היה חייב לו כלום אלא שרוצה להתחייב ולשעבד לו עצמו ונכסיו בשטר מקנה וחתם לו שטר גמור בעדים או בכתב ידו ובהא הוא דפליגי דר״ל סבר דאע״ג דאדם מקנה דבר מסויים בשטר אין אדם מתחייב ומשעבד נכסיו בשטר חיוב דלכתחלה שהוא בדרך מתנה וההיא דהוציא עליו כתב ידו שהוא חייב מדין הודאה הוא והא דא״ר יוחנן חייב אלימא מילתא דשטרא וכמ״ד ליה אתם עידי אין הדמיון טוב שהרי אין זה ענין לזה אלא איידי דנקטיה מעיקרא אי דא״ל אתם עידי כו׳ נקטיה הכא תלמודא באוקימתיה ומייתי ההיא דכתב לו כהן דמשמע שהוא בא עתה לחייב עצמו לכהן שהרי אינו חייב לכהן זה כלום ומהדרינן דשאני התם שכבר היה מחוייב דרך כלל בפדיון בנו לכהן זה או לכהן אחר וכיון שכן יוכל הוא לסיים שעבודו לכהן זה מה שאין כן בדבר שאין עליו שום שעבוד ופרכינן אי הכי אמאי אין בנו פדוי פי׳ אא״ב בחיוב לכתחלה הוא מ״ה אין בנו פדוי אפילו כשיתן אא״א כדפירש שהוא פודה אי הכי למה לי כתב בשלמא לדידי חיובא דאורייתא לא חשיב חיובא כיון שאין כהן יכול לתובעו בדיינין ומצוה בעלמא דכיון דחיוב דלכתחלה הוא לא חשיבא נתינה ופרעון שעבודא דשטרא אא״א שחשוב משועבד מעיקרא א״כ בשכותב לו עכשיו אינו אלא כזוקפו עליו במלוה בשטר וזקיפת מלוה כפרעון חשיב ואפילו תימא שאינו פדוי מהשתא דין הוא שיהא פדוי מעכשיו כשיתן ואלו ממתניתין משמע שאין בנו פדוי כלל ופרקינן מדרבנן בעלמא הוא שאינו פדוי גזירה שמא יאמרו פודין בשטרות בעלמא ופרכינן מערב היוצא לאחר חיתום שטרות דמיירי כשבא להתחייב מדין חיוב ושעבוד כדמוכח במס׳ גיטין ואמרינן דלר׳ ישמעאל הוא דפליגי ושיטה נכונה היא זו והיא שיטת רבינו ז״ל ולענין דינו של רש״י שכתב להוציא עליו כתב ידו ולא היה שמו חתום בו אלא שמסרו בפני עדים נראה דאפילו מדין הודאה מהני לר׳ יוחנן דקי״ל כוותיה ואפילו לשיטת ר״ת ז״ל ואע״ג דלא אמר אתם עדים דאלימא מלתא דשטרא אבל כשלא מסרו בפני עדים וזה טוען שלא נתחייב לו ולא הודה לו מעולם אלא שכתב כעין מזכרת או ע״פ עד אחד שהיה רוצה לחתום בו וכעין טופס דשטר בעלמא היה אומר ר׳ נר״ו בשם רבותיו ז״ל דלא מהני כיון דלא חתם לא בתחלה ולא בסוף וכ״כ הרב בעל העיטור ז״ל ואע״פ שנתקיים בב״ד שזה כתב ידו אבל מצאתי בתשובת שאלה לר׳ הגדול הרמב״ן וז״ל שאלת כתיבת ידו שחתם בראש המגילה ולא חתם בסוף מגילתא י״א שהוא פסול מההוא דלא לחתום איניש אלא בראש מגילתא וכן נראה מעובדא דאביי דהוה חתים לההוא כזבנא ברישא דמגילתא ועוד דבר המתברר מעצמו הוא דכל חתימה שבתחלה השטר אינה כלום מפני שיכול להזדייף וכי עדים שחתמו בראש מגילה שמא כלום הוא אבל להוציאן חלק אי אפשר דודאי דהיכא דחתם בראש המגילה אם טופס השטר כולו כתב אחרים הוא אינו שטר אבל אם כתב ידו הוא כשר שאפילו לא היה חתום בו כלל אלא שכתב בכתב ידו לויתי מפלוני מנה כשר ויש לי ראיה מדתנן גבי גיטין כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כשר ומפרש בירושלמי גיטין הללו גובין מנכסים בני חורין וכתב ידו דומיא דכתב סופר קאמרי׳ מה התם כתב ולא חתם אף זה כן ועוד מדאפליגו בטופסא דשטרא ש״מ טופסא דידיה בלא חתימה כשר וכן מתפרש מפירוש ר״ת ז״ל ומכאן אני דן בתרכיר״א שהשותפין מוציאין זה על זה בחתם ידו לגביית מוכסין עכ״ל התשובה. ושפתים ישק משיב דברים נכוחים אבל סוגיא דגיטין כלה כשהבעל מודה או שיש עדים שנתנו לה לגירושין ואע״פ שלא היה שם מסירה למיעבד כריתות ודכוותה אמרינן בירושלמי שגובין בשטרות אבל כשזה מערער שלא כתבו אלא לטופס בעלמא כדרך סופר ולא נתנו לו להתחייב עדיין י״ל כדברי רבינו נר״ו ומיהו תרכיר״א שהשותפין מוציאין זה על זה מנהג השותפין וכיון שכתוב בפנקסיהן למדין מהם לנכסים בני חורין ועדיין הוא צריך עיון ולענין מ״ש בתחלת התשובה הוא שהחותם בתחלה וכתבו אחרים בסוף דלא מהני דברי רבינו ז״ל נכונים וברורים שהרי הוא מוכיח מסופו שאחרים הערימו וכדמוכח מההיא דאביי אבל בשכתוב הכל בכתב ידו והוא חתום ודאי נראה דמהני ואע״פ שיכול להזדייף אין בכך כלום כיון שאינו יכול לגבות ואינו אלא שטר ראיה הוא ניזק בעצמו שלא חתך סוף הנייר וכן דנתי לפני רבינו הלוי ז״ל ואף רבינו הרשב״א נר״ו הודה לדברי. עכ״ל הריטב״א ז״ל:

וז״ל הרמב״ן ז״ל בפי׳ שמועתנו אי דאמר להו אתם עידי מ״ט דר״ל דקא פטר פי׳ קס״ד השתא דבמודה עסקינן שהוא מודה שהלוהו חבירו כבר מנה או שהפקיד אצלו וכיון שכן מ״ט דר״ל דקא פטר ומהדרינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי והכא במאי עסקינן דאמר ליה חייב אני לך מנה בשטר כלומר שאינו מודה שחייב לו אלא שהוא חייב עצמו לכך וכותב לו שטר חוב של מנה דר׳ יוחנן סבר אלימא מילתא דשטרא וכמ״ד להו אתם עידי דמי כלומר הרי הוא מתחייב בשטר כאלו הודה שהיה חייב לו מתחלה מחמת הלואה או פקדון ואמר לעדים אתם עידי והוצרכתי לפרש כן מפני שאי אפשר לפרש כמ״ד להו אתם עידי שאני מחייב לו עצמי שאלו אמר כן אין ספק אצלי שהוא פטור לדברי הכל דבמאי משתעבד בדברי׳ ואי אפשי לפרש נמי כמ״ד להו אתם עידי ומסר אותו שטר בפניהם דאפילו כשמסר לו השטר בפני עדים או החתים אותו בו פליג ר״ל ושטר דקאמר שטר גמור ולמשעבדי וחתם ידו לקני חרי תדע מדלא מוקמינן מתניתין דהנושא בשטר בעדים וכן מתניתין דבכורות אלמא דבכל שטר פליג ומאי דכתב רבינו הגדול ז״ל כ״ש אי אמר אתם עידי דבהא אפילו ר״ל מודה הכי נמי מתפרש באתם עידי דבגמרא כלומר כ״ש אם אמר לו בתורת הודאה ואמר לעדים אתם עידי אבל מחייב עצמו בדבר שאינו חייב אע״פ שאמר אתם עידי ודאי פטור דהא בערב נמי בעינן או קנין או מתן מעות ובההיא הנאה דקא מהימן ליה גבי מתנה שומר חנם להיות כשומר שכר אקשינן במאי בדברים ואצטריך לפרוקי בההיא הנאה דקא מהימן ליה לגביה ובעי משיכה וגבי שומר קרקעות אמרינן בפרק הזהב הב״ע כשקנו מידו אלמא אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברי׳ אע״פ שאמר לעדים אתם עידי או באחד מדרכי ההקנאות וראיתי למקצת המחברים האחרונים שטעו בזה עוד ראיתי בנסחא ראשונה שבהלכות שהיה מפרש לא אמר להו אתם עידי שכתב ליה בשטר חייב אני לך מנה וכתב לה בפני עדים ולא אמר להם אתם עידי ופי׳ אמר להם אתם עידי כגון שאמר לעדים כתבו וחתמו לפלוני מחמת שיש לו עלי כך וכך או מחמת שאני חייב לו כך וכך שהוא חייב ואע״ג דלא הוה אית ליה גביה כלום זהו לשון ההלכות הראשון והוא מה שהזכרתי למעלה וחזר ומחק הכל וכבר פירשתי מה שנראה עיקר ע״כ:

וכן פירש תלמיד הרשב״א ז״ל בשם רבו וז״ל איתמר האומר לחבירו וכו׳. ר׳ יוחנן אמר חייב וכו׳ לאו למימרא כשבא עכשיו להתחייב לו כגון שאמר אתם עידי שאני חייב לו מנה דהא לכ״ע אינו חייב דבדברי׳ בעלמא אינו מתחייב אלא בקנין או בשטר תדע לך הרי ערב אינו מתחייב אלא בקנין או במעות וכדאמרינן במציעא גבי מתנה ש״ח להיות כשואל דאקשינן בדברים ופרקינן בקנין א״נ בההיא הנאה דקא מהימן גמר ומשעבד נפשיה ובפרק הזהב גבי שומר קרקעות אמרינן הכא במאי עסקינן כשקנו מידו אלא הכא שבא להודות שהלוהו וה״פ אי דאמר להו אתם עידי שהלוני מ״ט דמ״ד פטור דהתנן בסנהדרין עד שיאמרו בפנינו הודה לו אלמא הודה בפני עדים חייב אי דלא אמר להו אתם עידי מ״ט דר׳ יוחנן מחייב דהא מצי אמר ליה משטה הייתי בך ודחינן לעולם דלא אמר להו אתם עידי ולאו בהודה לו קיימין אלא כשמתחייב לו בשטר וכגון שבעל השטר עצמו הודה לו שלא הלוהו מעולם אלא שזה כתב לו בשטר שהוא חייב לו מנה ר׳ יוחנן אמר חייב אלימא מילתא דשטרא כמאן דא״ל אתם עידי כלומר הרי זה חייב בשטר זה כאלו הודה לו בפני עדים שהיה חייב לו ור״ל אומר פטור לא אלימא מילתא דשטרא כלומר כתב ידו של אדם ואפילו החתים עליו עדים אין כחו של שטר יפה לחייב ולשעבד מי שבא להתחייב עכשיו במה שלא היה חייב מכבר תדע לך דחתימת עדים אינה מעלה ולא מורדת בדבר זה מדמוקמינן פלוגתייהו דרבנן ובן ננס דבסמוך בערב היוצא לאחר חיתום בשכתב כתב ידו או שהחתים עליו עדים ואפילו הכי קאמר בן ננס דאפילו מבני חרי לא גבי והרבה פירושים נאמרו בשמועה זו והוא הנכון. אלא שקצת קשה לרבינו נר״ו לישנא דגמרא דקאמר לעולם דמהאי לישנא משמע דאמאי דקס״ד מעיקרא כשבא להודות פליגי קא הדר ואם לפי׳ לא הוה ליה למימר לעולם אלא והכא בשכותב לו בשטר מנה אני חייב לך פלוני. ועוד מאי קאמר אלימא מילתא דשטרא כמאן דא״ל אתם עידי דלא שייכי כלל דעידי חיוב לחוד ודעידי שטר לחוד ואם לדמיון בעלמא לומר כמו שזה קיים כך ענין זה קיים לא הוה ליה למימר כמ״ד אתם עידי דענין אחר דומה לו טפי הוה מצי למימר כגון אלימא מילתא דשטרא כמאן דקנו מיניה ועוד היכי ס״ל לר״ל דלא אלימא מילתא דשטרא דהא תנן נכסים שיש להם אחריות נקנין בשטר ותניא כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך או שדי נתונה לך קנה בזו י״ל דשטרא אקנויי מקנה ואלימא מילתיה אבל שעבודי לא משעבד ואחריות שבו אפילו בשטר מתנה משום דשייך כשטרא מעליא וכענין שאמרו שאני התם דשייך נפשיה בשעבודא דאו׳. עכ״ל תלמידי הרשב״א ז״ל.

והרמב״ם ז״ל מפרש כולה שמעתין במתחייב מהשתא עיין במגיד משנה פ׳ י״א מהלכות מכירה. ושיטת ר״ת ז״ל בשיטת הרמב״ן והרשב״א ז״ל וכדכתיבנא והקשו בתוספות על שיטת ר״ת ז״ל דהואיל ומוקי להאי ערבות שהוא שטר גמור להתחייב בו כשמסרו לו בפני עדים מהאי טעמא נמי מתחייב ליה נמי שעבוד על ידי עידי מסירה כמו אם לוה ממנו דעידי מסירה מפקי ליה לקלא כדמוכח בכמה דוכתי ולפי׳ רש״י ז״ל ניחא כדר״ל דכיון דאינו מוכיח מתוך השטר שהוא מוסרו לו לא מצי להשתעבד בו ומיהו לא ידענא מי דחקם לפרש דברי ר״ת ז״ל שמסר לו השטר בפני עדים דמצי לפרושי הכי סוגיא דשמעתא כגון שכתב לו אני החתום למטה מחייב בעצמי בשטר זה ליתן לך פלוני בן פלוני מנה וחתם עליו בכתב ידו ומסרו לידו שלא בפני עדים וכן איירי ההיא דערב כ״כ הרא״ש ז״ל:

וז״ל הרא״ה ז״ל האומר לחבירו חייב אני לך מנה ר׳ יוחנן אמר חייב וכו׳. פירוש כשאומר לו בלשון הזה להאי לישנא איכא למימר דהודאה היא ולאו הכי נמי ודאי הויא לישנא מעליא להתחייב בו לכתחלה ואמרינן היכי דמי אי דאמר להו אתם עידי מ״ט דר״ל דהא דינא הוא דמחייב מדין הודאה ואע״ג דלאו מדין הקנאה מעיקרא דכי האי גוונא ליכא לאחיובי מעיקרא דבמאי בו ליקני בדברים מ״מ מדין הודאה הוי דינא דמחייב. ואי דלא אמר להו אתם עידי מ״ט דר׳ יוחנן דמדין הקנאה לא קני כדפרישנא ולא מדין הודאה נמי כיון דלא אמר להו אתם עידי ומהדרינן לעולם דלא אמר אתם עידי והכא במאי עסקינן דא״ל חייב אני לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה חייב אני לך מנה בודאי וגלי אדעתיה בהדיא דלא הודאה היא אלא שבא להתחייב לו לכתחלה בכך ואלו כתב לה הכי בשטרא אדעתא דהודאה הויא חייב מדין הודאה ואף על גב דליכא עדים כלל דאלימא מילתא דשטרא וכדתנן הוציא עליו כתב ידו שהוא חייב לו גובה מנכסים בני חורין אבל היכא דמפרש בהדיא אדעתא דהקנאה בהא פליגי אי מהני מדין הקנאה ואפילו בעדים חתומים עליה דקסבר ר׳ יוחנן דאלימא מילתא דשטרא לאחיובי לכתחלה וכמ״ד להו אתם עידי דמי כלומר דאלימא מילתא דשטרא וכו׳ היכי דאשכחן בהודאה כי כתיב הכי אדעתא דהודאה אע״ג דלא אמר להו אתם עידי מיחייב ודאי מדין הודאה אע״ג דבדיבור מ׳ בלאו אתם עידי לא מהני בשטר מהני דאלמא אלימא מלתא דשטרא השתא נמי מחייב ודאי מדין הקנאה בעדים חתומים עליה דאלימא מלתא דשטרא לאשתעבודי ביה ור״ל אמאי פטיר לא אלימא מילתא דשטרא פירוש לאשתעבודי בו לכתחלה מפי אחי נר״ו והלכתא כר׳ יוחנן ע״כ. עוד כתב ז״ל וז״ל הב״ע דאמר ליה אני חייב לך מנה בשטר כלומר שכתב לו בשטר בלשון הזה אני חייב לך מנה וכשאמר לעדים שאין מודה לו כלום אלא שדעתו להקנות לו מנה לכתחלה וחתמו על דעת כן ר׳ יוחנן אמר חייב אלימא מלתא דשטרא להשתעבד בו כשם שקונין בחליפין וכמ״ד אתם עידי דמי כלומר לא צריך למימר אתם עידי דאי מדין הודאה אי מדין הקנאה קני דאלימא מילתא דשטרא לאקנויי בה חיוב מנה לכתחלה בחליפין ור״ל סבר שאין אדם יכול להשתעבד בתחלה בשטר שאין שטר קנין לענין אחיובי לכתחלה ומדין הודאה אלא במחתים עדים ואמר להם בפירוש על דעת הקנאה בלבד כדפרי׳ א״נ אליבא דמ״ד עידי מסירה כרתי במוסר בפני עדים אבל במחתים עדים סתם אין לך אתם עידי גדול מזה אלא דבעידי חתימה נמי הוי בפלוגתא בבא להתחייב לכתחלה והיינו כל הני תיובתא דמותבינן בגמרא ואיכא למימר דאפי׳ בעידי חתימה ומדין הודאה נמי פליג דבמחתים להו לסהדי ולא ידעי אי לדעת הקנאה אי לדעת הודאה ולא ידע נמי אי מסר ליה לשטרא או לא מסר הלכך לאו הודאה היא עד דאמר אתם עידי בהודאה אלא לדידן דקי״ל דבשטרי דלאו אקנייתא כי ליכא מלוה בהדיה לא כתבינן האי טעמא בתרא ליתיה אליבא דהלכתא מפי מורי אחי נר״ו. עכ״ל הרא״ה: