ומאי אתא לאשמעינן כדרב חסדא דאמר אין הקינין מתפרשות אלא או בלקיחת בעלים או בעשיית כהן קא משמע לן ר׳ יוסי כרב חסדא דמעשיית כהן הקינין מתפרשות ולעולם בשהתנו כי עשיית כהן תזכה כל אחת בשלה אבל ברירה לית ליה.
(1) 
אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.
אֶלָּא אִי בִּלְקִיחַת בְּעָלִים אִי בַּעֲשִׂיַּית כֹּהֵן.when they are purchased by their owner, if the owner explicitly consecrated it as a burnt-offering or sin-offering when he purchased it, or through the actions of the priest when he offers the birds as sacrifices. Therefore, even if the women did not verbalize their intentions, it is considered as if they had made a stipulation from the outset. Therefore, this case is not an instance of retroactive designation.
אלא אי בלקיחת בעלים – שאמרו בשעת לקיחה זו אני לוקח לעולה וזו לחטאת.
או בעשיית כהן – אבל אם לקחום סתם ואחר כך קרא עליהן שם אין השם חל עליהן ויכול הכהן לשנותן וקרא דריש רב חסדא בסדר יומא ולקחה שתי תורים או שני בני יונה אחד לעולה ואחד לחטאת וכתיב גבי כהן ועשה הכהן את האחד חטאת והאחד עולה אלמא אין שם עולה וחטאת חל עליהן אלא בלקיחה או בעשייה.
אלא אי [או] בלקיחת בעלים שבשעת קניית העוף לקרבן הקדישו אותו במפורש לעולה או חטאת, אי [או] בעשית כהן בשעת הקרבה, הרי שאפילו כשלא פירשו הנשים את כוונתן, רואים אנו כאילו התנו מראש ולא מדין בכורה ויש בכך איפוא צד חידוש.
when they are purchased by their owner, if the owner explicitly consecrated it as a burnt-offering or sin-offering when he purchased it, or through the actions of the priest when he offers the birds as sacrifices. Therefore, even if the women did not verbalize their intentions, it is considered as if they had made a stipulation from the outset. Therefore, this case is not an instance of retroactive designation.
הכל
(2) וְאַכַּתִּי סָבַר ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אֵין בְּרֵירָה וְהָתַנְיָא עַם הָאָרֶץ שֶׁאָמַר לְחָבֵר קַח לִי אֲגוּדָּה אַחַת שֶׁל יָרָק אוֹ גְּלוּסְקָא אַחַת אאֵינוֹ צָרִיךְ לְעַשֵּׂר דִּבְרֵי רַבִּי יוֹסֵי.
And still the question may be raised: Does Rabbi Yosei really hold that there is no retroactive designation? Wasn’t it taught in a baraita: If an am ha’aretz, who is not known to be scrupulous in separating tithes, said to a ḥaver, one known to be meticulous in his observance of halakha and especially the laws of teruma and tithes, before the ḥaver went to the market to buy himself vegetables from another am ha’aretz: Buy for me as well a bundle of vegetables or a cake [geluska], the ḥaver does not need to tithe the food that he gives to the am ha’aretz. The only reason the food needs to be tithed is because it is demai, and an am ha’aretz is not particular about that issue. This is the statement of Rabbi Yosei. It can be deduced from this ruling that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, as the ḥaver purchased bundles of vegetables without specifying which was for himself and which was for the am ha’aretz, and when he gave one to the am ha’aretz, it became retroactively clear that he had purchased that bundle for the am ha’aretz from the start, and therefore he does not need to separate tithes from it as demai.
ת״ש עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת אוכל ואינו צריך לעשר. דברי ר׳ יוסי כו׳ פי׳ ע״ה שאמ׳ לחבר קנה לי כמו שתקנה לעצמך והלך וקנה ב׳ ועישר על אחת מהן ואחרי כן נתן לע״ה אחת הנשארת לו א״ר יוסי אוכל ואינו צריך לעשר עליה נתברר כיון שלקחה כי המעשר שהוציא מקודם על זו הוציאו והנה אית ליה ברירה ופרקינן איפוך [ותריץ] הכי אינו אוכל עד שיעשר וחכמים פוטרין.
ערך גלסק
גלסק – א(ברכות ס) כמה מיני גלוסקאות הביא לפני (פרק י׳ בדמאי) קח לי גלוסקין אחת. (שבת ל) המכב׳ את הנר (כתובות קיא:) עתידה ארץ ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת שנאמר יהי פסת בר בארץ (עירובין לז:) בגמ׳ ר׳ יהודה אומר אם היה אחד מהן רבו או גלוסקא אחת. (פסחים ו) גזירה שמא ימצא גלוסקא יפיפיה ודעתיה עילוה. (פסחים מא) ואין עושין סריקין כמין גלוסקאות (ובפרק קמא דידים) המים שהנחתום מטביל בהן את הגלוסקין פסולין. (בראשית רבה פ״ט) חטאו משקה מלך מצרים והאופה ולשר האופה נמצא צרור בגלוסקין שלו פי׳ ככרות לחם: ס״א קלוסקין (א״ב פי׳ קלקס בלשון יוני עוגה ופת עגול קטן עיין ערך קלסק).
ערך פרק
פרק – באימוראה כבר פירשה בערך אמר הא במותיב פרקי הא במקרי שמע (עירובין לז) פירוש שיושב וקובע פרק ומלמד תורה כך שנינו בא חכם מן מזרח עירובו למזרח שרוצה ללמוד ממנו במקרי שמע שאין ממנו הנאה שיש אצלן כמה כמותו שמקרין שמע אלא שהוא מבקש מהן ממון שיתנו לו ורגיל לבא אצלן ולתבוע ממון לכן בורח ממנו (ירושלמי) מאן דאמר במזרח באילן חכימיא מאן דאמר במערב ברגיל. מזבלין ומפרקין כבר פירש׳ בערך זבל פ״א משברין התלמין (עוקצין פרק ב) התחיל לפרק אוכל התחיל לפרק באגוזין פי׳ לפרק כמו לפרש האגוזין יש להם ב׳ קליפות זו על גבי זו וכשעושין אותם חמרים חמרים מפרקין מהן קליפה החיצונה (שבת קנו.) מהו לפרק אמר ליה מותר פירוש ליקח מלפני בהמה זו ולהניח לפני הבהמה אחרת פ״א לפרק טעינה בשבת כגון מפרק עול שמים פ״א לפרק להתיר פקיעים חולב חייב משום מפרק (שבת צד: יבמות קיד.) ואבא שאול אומר נוהגין היינו שיונקין מבהמה טהורה בי״ט וכו׳ עד לא צריכה דאיכא צערא וקסבר מפרק כלאחר יד הוא שבת דאיסור סקילה גזרו ביה רבנן יום טוב דאיסור לאו לא גזרו רבנן (כתובות ס) תניא ר׳ מרינוס אמר גונח יונק חלב בשבת מאי טעמא מפרק כלאחר יד הוא ובמקום צערא לא גזרו רבנן.
א. [רונדער קיכין.]
ב. [ערקלעהרען טרעננען.]
עם הארץ שאמר לחבר – שהיה חבר הולך לשוק ליקח לו ירק לעצמו ואמר לו עם הארץ קח גם לי אגודת ירק אין צריך חבר לעשר דמאי מאותה שנתן לעם הארץ אע״פ שלקח שלו ושל עם הארץ סתם ולא פירש כשקנאן זה לי וזה לעם הארץ והוא מעם הארץ לקחן יש ברירה כשנותנו לעם הארץ שזו לצורכו לוקחה ואין חבר זה מוכרה לו.
והתניא עם הארץ שאמר לחבר קח לי אגודת ירק אחת – פירוש: אמתני׳ דתנן בפרק ו׳ דדמיי קימא דמשמע שקנה החבר בעבורו ובעבור עם הארץ ביחד כדתנן התם לוקח סתם ופטור דאלמא ביחד קנה וכתב בספרים אוכל ואין צריך לעשר ויש לפרשו כך אוכל עם הארץ כלומר מניחו החבר לוכל ואינו צריך החבר לעשר בעבורו.
עם הארץ שאמר לחבר וכו׳. ר״ח ז״ל גריס: אוכל ואין צריך לעשר. פירוש: כגון שעישר חבר על שלו מתוך ביתו, והלכך כשנתן הככר האחד לעם הארץ אמרינן דשלו כבר מתוקן שכבר עישר עליו מתוך ביתו דיש ברירה. ואין הגירסא הזאת מחוורת, דהא משמע דלרבנן דאמרי אינו אוכל עד שיעשר דלית להו ברירה, מ״מ מה שהוא נותן לעם הארץ אינו צריך לעשר, וזה אי אפשר דהא כיון דלית ליה ברירה הו״ל כמוכר לעם הארץ את שלו, ואין יכול למכור לו עד שיעשר. לפיכך נראה יותר כגירסת רש״י ז״ל דגריס: אין צריך לעשר וחכמים אומרים צריך לעשר. ומה שהוא נותן לעם הארץ קאמר.
עם הארץ שנתן דמים לחבר ליקח לו אגודת ירק וחבר זה צריך ליקח גם כן לעצמו ועירב את הדמים ולקח שתי אגודות ולא נודע איזו לקח לעצמו ואיזו לקח לעם הארץ הרי החבר צריך לעשר אגודה שלו וכן מעשר עוד מאגודה שלו על של חברו שלא יאכיל לעם הארץ טבלים ואע״פ שכל בדרבנן יש ברירה והוברר הדבר שזו שנתן לעם הארץ היה היא שלקחה לצרכו של עם הארץ ולא שיהא הוא נקרא עכשו כמוכרה לו והרי אם לקח לו סתם אין צריך לעשר ומ״מ הואיל ואין הברירה מבוררת כל כך צריך לעשות כן שלא להוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו ואם אמר זו אני לוקח לפלוני וזו לעצמי אינו מעשר את של פלוני עם הארץ אא״כ חזרו ונתערבו:
מעשר שני צריך לחללו על מעות מצויים לו ושהם ברשותו כמו שיתבאר במקומו ומ״מ אם [אמר] מעשר שני זה יהא מחולל על סלע שתעלה בידי מן הכיס הרי זה חלל ואע״פ שיש הרבה בכיס ואין צריך לומר אם לא היתה שם סלע אלא הוא וסלע חדשה שהוזכר כאן לאו דוקא:
מאחר שביארנו שכל בדרבנן יש ברירה מי שאמר לחמשה הריני מערב למזרח על איזה מכם שארצה ולמחר את שאברור מכם ילך אע״פ שלא בירר לו אפי׳ בדעתו איזה מהן ילך עד למחר עירובו עירוב לאותו שיברור וכן מי שאמר הריני מערב לשבתות של כל השנה ר״ל לאחת מכלן ושבת שארצה אלך אפי׳ לא בירר רצונו עד שחשכה עירובו עירוב אחר שעירובו קיים שכל בדרבנן יש ברירה ולזה שרצה עירב ויש מי שפי׳ לשבתות כל השנה לכל שבת מהם שירצה ואפי׳ כמה:
התרומה נקראת ראשית וצריך שיהו שיריה נכרים שאם אמר כל גרני תרומה לא אמר כלום שאין ראשית אא״כ האחרית ניכר בשעת קביעת הראשית ואם אמר כרי זה תרומתו לתוכו ומעשרותיו לתוכו אינו כלום ואין סביבותיו ניתרים עד שיאמר לצפונו או לדרומו הא כל שאמר לצפונו או לדרומו קרא שם והאוכל משם חייב משום תרומה היו לפניו שני רמונים של טבל ואמר אם יארע כך זו תהא תרומה על זו ואם יארע כך זו תהא תרומה על זו אינה תרומה:
המשנה השישית רבי אליעזר אומר יום טוב שהוא סמוך לשבת בין מלפניה בין מלאחריה מערב אדם שני עירובין ואומ׳ עירובי הראשון למזרח והשני למערב או הראשון למערב והשני למזרח עירובי הראשון והשני כבני עירי השני והראשון כבני עירי וחכמים אומרים מערב לרוח אחת או אינו מערב כל עקר או מערב לשני ימים או אינו מערב כל עיקר כיצד יעשה מוליכו בראשון ומחשיך עליו ונוטלו ובא לו והשני מחשיך עליו ואוכלו ובא לו נמצא משתכר בהליכתו ומשתכר בעירובו נאכל בראשון עירובו לראשון ואינו עירוב לשני אמר להן ר׳ אליעזר מודים אתם לי שהן שתי קדושות אמר הר״ם ר׳ אליעזר סובר כי שבת ויום טוב שתי קדושות הן וכל אחד מהם מובדל מחברו ולפיכך מותר לאדם שיעשה שני עירובי תחומין מערב יום טו[ב] כשחל יום טוב להיות [בערב] (ב)שבת או מערב שבת אם חל יום טוב ביום ראשון ויניח העירוב האחד במזרח והשני במערב ויסמוך על האחד מהן ביום טוב ועל השני בשבת או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך על האחד מהן ביום טוב ועל השני בשבת או יעשה עירוב באחת הרוחות ויסמוך עליו באחד מן הימים וביום השני כבני עירו יהיה וילך למקום שהם יכולים ללכת ויש בידו הברירה באלו הפנים כלם וחכמים אומרים קדושה אחת הן ולפיכך אין לו רשות לערב אלא ברוח אחת לשני הימים ומה שאמרו חכמים בכאן בזאת המשנה הם כמו טוענים על ר׳ אליעזר ושיעור טענתם שהם אומרים לא כך כמו שהאדם אי אפשר לו לערב ביום אחד חציו למזרח וחציו למערב אבל הוא מערב לרוח אחת בשני הימים או אינו מערב כל עקר לפי שהם חושבים אותם קדושה אחת לחומרא וחושבין (אותה קדושה) [אותם ב׳ קדושות] לענין שהוא חייב לחזור ולהניח עירוב אחר כאשר תראה בדמיונם והעקר אצלנו מי שערב בפת [בראשון ורצה לערב בפת] בשני צריך שיערב באותו העירוב בעינן ולפיכך נוטלו ובא לו וזה [אי] אפשר [לו] כשיחול יום טוב בערב שבת הוא שאפשר לו שיוליך העירוב יום חמשי ומחשיך עליו ויביא אותו ויוליכנו למחר שהוא יום טוב ויחשיך עליו ויאכלנו לפי שהוא שבת ואינו יכול להחזירו וכשיהיה יום טוב אחר השבת אין לו דרך אחרת אלא שיניחנו שם מערב שבת במקום מוכן וישאר שם עד מוצאי שבת שהוא ליל יום טוב וכששמע אותם ר׳ אליעזר שהם הצריכו להחזרת העירוב אמר להם מודים אתם לי שהן שתי קדושות ולולי זה היה מספיק לו שיחשוך עליו בראשון והן דנין לחומרא כמו שזכרתי לך והלכה כר׳ אליעזר בסברתו שהם שתי קדושות ושיש לו לעשות כל מה שזכר ומה שחייב שלא נתיר לעשות עירוב ביום טוב לשבת לפי שהעקר אצלנו אין יום טוב מכין לשבת כאשר נבאר במסכת ביצה ולפיכך נערב לשבת מערב יום טוב ר׳ יהודה אומר ראש השנה שהיה ירא שמא תתעבר מערב אדם שני עירובין ואומר עירובי הראשון למזרח והשני למערב הראשון למערב והשני למזרח עירובי הראשון והשני כבני עירי [עירובי] השני והראשון כבני עירי ולא הודו לו חכמים. יום הספק היה אצלם כשהיו עושין על פי הראיה והוא יום שלשים מאלול כי אם יראה הירח ליל שלשים יהיה אלול מכ״ט ויהיה אלול חסר ואם לא יראה ליל שלשים יהיה אלול משלשים ויהיה אלול מעובר ויהיה ראש השנה יום אחד ושלשים לאלול ואמר ר׳ יהודה שיעשה יום כ״ט מאלול שני עירובים אם ירצה כיון שאינו יודע אם יהיה למחרת ראש השנה או למחרת מחרתו ואפשר שירצה ללכת למחר למזרח וליום אחר למערב ויתנה באי זה תנאי שירצה אם ירצה שיניח עירוב ליום שלשים לרוח אחת וליום אחד ושלשים לרוח אחר או שיניח עירוב אחד משני הימים לרוח אחת מן הרוחות ויום השני כבני עירו ויש בידו הברירה בכל זה לפי שיש ספק בקדושה והלכה כר׳ יהודה בזו ההלכה אבל בזמן הזה בשני ימים טובים של ראש השנה שאנו עושים אותם על פי החשבון אסור לחלק בהם העירוב לפי שהן קדושה אחת והעקר אצלנו שהן כיומא אריכא אבל שאר שני ימים טובים של גליות הם שתי קדושות ומותר לעשות בהם כל מה שנזכר על דעת ר׳ יהודה מחלוק העירוב:
עם הארץ שאמר לחבר וכו׳ – פירש שהחבר היה הולך ליקח גלוסקא מן השוק ומצאו עם הארץ וא״ל שיקח אחרת לעצמו והלך חבר ולקח שתי ככרות סתם אחת לו ואחת לעם הארץ ולא ניכר בשעת המקח איזו מהן שלו ואיזו לעם הארץ ואח״כ נתן אחד מהן לעם הארץ וקי״ל שאסור לחבר למכור לעם הארץ משלו שום דבר שאינו מעושר ודאי: גרסת רוב הספרים שלנו יהיה בפירש״י ז״ל נותן לו ואינו צריך לעשר: פי׳ נותן החבר לעם הארץ אחת מהן ואינו חייב לעשר והיינו מדין ברירה דאמרינן שזו היה של עם הארץ מתחלת המקח ואין החבר הזה מוכר לו כלום וחכמים אומרים לא יתן עד שיעשר דסברי רבנן דאין ברירה ואין החבר מוכר לו זכו׳ שיש לו באותו דבר ויש גורסין אוכל ואינו צריך לעשר וזו גרסת ר״ח ז״ל ומפרשי׳ לה כי החבר הזה הפריש משלו על הככר שלו בכל מקום בעיר שהיו מעורבות ואח״כ נתן נכרו לעם הארץ וקתני שהחבר אוכלת הנשארת לו ואינו צריך לעשר פעם אחרת דיש ברירה והוברר הדבר למפרע שזו היתה שלו וכבר נתקנה וחכמים אומרים אינו אוכל עד שיעשר פעם אחרת דסבי׳ להו דאין ברירה: ואינו נכון דכיון דסבי׳ להו לרבנן דאין ברירה כשם שאסרו על החבר שלא יאכל עד שיעשר היאך לא אסרו עליו שלא יתן לעם הארץ עד שיעשר כדי שלא ימכר לעם הארץ דבר שאינו מעושר ועוד דהא במתניתא לא קתני שכבר עשר החבר והיכי תני אכל ואינו צריך לעשר אי נמי לא יאכל עד שיעשר אלא ודאי הגרסא הראשונה היא הנכונה והא דפרכי׳ מהאי דרבי יוסי לאידך דרבי יוסי דהלוקח יין משום דסבי׳ לן דמאן דלית ליה ברירה בדאורייתא ה״ה בדרבנן דהא הכא דרבנן הוא.
ואכתי [ועדיין] יש לשאול: וכי סבר ר׳ יוסי אין ברירה? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: עם הארץ שאמר לחבר הנזהר בהפרשת תרומות ומעשרות בזמן שהלך לשוק לקנות שם מעם הארץ ירק לעצמו: ״קח (קנה) גם לי אגודה אחת של ירק או גלוסקא (עוגה) אחת״ — אינו צריך לעשר אלא את הירק שקנה לעצמו, משום דמאי ולא את מה שנותן לעם הארץ, דברי ר׳ יוסי. שהרי מעשר זה אינו אלא משום דמאי, ואין עם הארץ מקפיד בכך. ולפי דרכנו אפשר ללמוד מכאן כי לשיטת ר׳ יוסי הוברר למפרע שאותה אגודה של ירק שלקח מתחילה בלא הבחנה מיוחדת ונתנה לבסוף לעם הארץ היא היא זו שנקנתה עבור עם הארץ מתחילתה, ואין צריך להפריש ממנה דמאי.
And still the question may be raised: Does Rabbi Yosei really hold that there is no retroactive designation? Wasn’t it taught in a baraita: If an am ha’aretz, who is not known to be scrupulous in separating tithes, said to a ḥaver, one known to be meticulous in his observance of halakha and especially the laws of teruma and tithes, before the ḥaver went to the market to buy himself vegetables from another am ha’aretz: Buy for me as well a bundle of vegetables or a cake [geluska], the ḥaver does not need to tithe the food that he gives to the am ha’aretz. The only reason the food needs to be tithed is because it is demai, and an am ha’aretz is not particular about that issue. This is the statement of Rabbi Yosei. It can be deduced from this ruling that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, as the ḥaver purchased bundles of vegetables without specifying which was for himself and which was for the am ha’aretz, and when he gave one to the am ha’aretz, it became retroactively clear that he had purchased that bundle for the am ha’aretz from the start, and therefore he does not need to separate tithes from it as demai.
הכל
(3) וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים צָרִיךְ לְעַשֵּׂר אֵיפוֹךְ.
And the Rabbis say: He must tithe it. Since we do not accept the principle of retroactive designation, everything that the ḥaver bought was bought for himself, and the fact that he later gave part of it to the am ha’aretz does not exempt him from his original obligation to separate tithes from the demai. In any case, it seems that Rabbi Yosei’s opinion in this baraita contradicts his opinion in the Tosefta cited above with regard to wine. The Gemara answers: Reverse the opinons in the baraita and say that according to Rabbi Yosei he must tithe the produce he gives to the am ha’aretz, while the Rabbis permit him to proceed without tithing.
וחכמים אומרים צריך לעשר – דאין ברירה וי״ל זו לצורך חבר לוקחה והוא חוזר ומחליפה לעם הארץ וחבר אינו רשאי למכור לעם הארץ דבר שאינו מתוקן.
וחכמים אומרים: צריך לעשר, כי כיון שאין אנו מקבלים את דין ברירה, עלינו לומר שכל מה שקנה — לעצמו קנה. ומה שנתן לעם הארץ לאחר מכן אינו פוטרו מדין דמאי מתחילה. מכל מקום רואים שדעת ר׳ יוסי בברייתא זו סותרת את מה שהובא בשמו שאין ברירה. ומשיבים: איפוך [הפוך] את השיטות ואמור שר׳ יוסי הוא שאמר צריך לעשר, וחכמים התירו בלא מעשר.
And the Rabbis say: He must tithe it. Since we do not accept the principle of retroactive designation, everything that the ḥaver bought was bought for himself, and the fact that he later gave part of it to the am ha’aretz does not exempt him from his original obligation to separate tithes from the demai. In any case, it seems that Rabbi Yosei’s opinion in this baraita contradicts his opinion in the Tosefta cited above with regard to wine. The Gemara answers: Reverse the opinons in the baraita and say that according to Rabbi Yosei he must tithe the produce he gives to the am ha’aretz, while the Rabbis permit him to proceed without tithing.
הכל
(4) תָּא שְׁמַע הָאוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּבֵיתִי מְחוּלָּל עַל סֶלַע שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר במְחוּלָּל.
The Gemara attempts to bring another proof. Come and hear a proof from a different Tosefta: In the case of one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed upon the sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, i.e., he did not have a particular coin in mind, Rabbi Yosei says: The second tithe is redeemed. When the coin is removed from the pouch, it is retroactively clarified that this is the coin that he had in his mind from the outset. This indicates that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation.
ת״ש האומר מעשר שני שיש לי יהא מחולל על המעות כו׳ ואמרי׳ אפיך ואימא לא חלל דברי ר׳ יוסי ממאי מדקתני סיפא מודה ר׳ יוסי דאומר מעשר שני שיש לי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס שחילל מדקתני סיפא חילל מכלל דרישא לא חילל קאמר ואיך קאתיא סיפא בדלית ליה בכיס אלא אותה סלע חדשה בלבד ואיידי דתני רישא תעלה תנא סיפא נמי תעלה [ואף] דלא הוה צריך.
רבי יוסי אומר חולל – פי׳ חולל מעכשיו קודם שתעלה הסלע מן הכיס כשתעלה והיינו דאיכא דין ברירה והא דלא מקשי׳ הכא בשמעתי׳ לרבי יהודה או לר׳ יוסי מההיא דהאומר הרי זה גטיך אם מתי דשמעי׳ מינה בפ׳ כל הגט דרבי יוסי ור׳ יהודה לית להו ברירה: י״ל דסוגיין דהכא סביר להו דהתם כיון דאשה אחת היא לא שייך בה דין ברירה לפי שאין שעת חלות הגט מבוררת מעכשיו והתם פרישנא לה בס״ד: ומאי תעלה פי׳ דכיון שאין אחרת בכיס הא בעודה בתוך הכיס יכול לחלל עליה לגמרי ופרקינן איידי דתנ׳ וכו׳ ואשמעי׳ בהך סיפא דלא גזרינן היכא דליכא אלא חדא אטו היכ׳ דאיכא תרתי: מאן האי תנא פי׳ מאן האי תנא מתניתא דבעי׳ למתני השתא דס״ל דבדרבנן נמי אין ברירה דתניא וכו׳ ואשתיק רב נחמן דלא ידעי׳ סתמא דהאי ברייתא מני. ורב יוסף אתא לברורי מדתני׳ האומר הריני מערב וכו׳ ולאו מדקתני וחכמים אומרים דא״כ ערביך ערבא צריך דהנהו רבנן מני דהא רבא תנא מסויים בעי אלא רב יוסף היה סומך על דבעי׳ לאפוכי מתנייתא ור״ש הוא דתני אין עירובו עירוב דס״ל דאפי׳ בדרבנן אין ברירה וכדמפרש תלמוד׳ ואזיל.
ועוד רוצים להביא ראיה: תא שמע [בוא ושמע] ראיה מתוספתא אחרת, האומר: ״מעשר שני שיש לי בביתי מחולל על סלע (מטבע) שתעלה בידי מן הכיס״ כלומר לא התכוון למטבע מסויימת. ר׳ יוסי אומר: מחולל! נמצא ששיטתו היא שיש ברירה, שהרי רק לאחר מעשה, כשעלתה המטבע מן הכיס, הוברר שלמטבע זו נתכוון.
The Gemara attempts to bring another proof. Come and hear a proof from a different Tosefta: In the case of one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed upon the sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, i.e., he did not have a particular coin in mind, Rabbi Yosei says: The second tithe is redeemed. When the coin is removed from the pouch, it is retroactively clarified that this is the coin that he had in his mind from the outset. This indicates that Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation.
הכל
(5) אֵיפוֹךְ אֵימָא ר׳ רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר לֹא חִילֵּל וּמַאי חֲזֵית דְּאָפְכַתְּ תַּרְתֵּי מִקַּמֵּי חֲדָא אֵיפוֹךְ חֲדָא מִקַּמֵּי תַּרְתֵּי.
The Gemara answers again: Reverse the attributions, and say that Rabbi Yosei says: He has not redeemed the second tithe. The Gemara raises a difficulty: What did you see that you reversed two sources because of one, and made the two baraitot conform to the mishna, which indicates that Rabbi Yosei holds that there is no retroactive designation? Perhaps I should reverse one source, i.e., the mishna, because of the two baraitot and say that in fact Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, and it is the lone source that indicates otherwise that must be revised.
רבי יוסי אומר חילל – וכי סליק סלע בידיה אמרינן יש ברירה שזה שחילל מעשר שני עליה דאי אין ברירה לא אמר מידי אלא אמרינן דהא סלע דסלקא בידיה השתא לא הוה דעתיה להחליף ואישתכח דקא אכיל מעשר שני בלא פדיה.
דאפכת תרתי – אגודה וחילול.
מקמי חדא – יין מבין הכותים.
ומתרצים שוב: איפוך [הפוך] את השיטות, אימא [אמור]: ר׳ יוסי אומר: לא חילל. ומקשים: ומאי חזית דאפכת תרתי מקמי חדא [ומה ראית שהפכת שתים שני מקורות מפני אחת] להתאים את שתי הברייתות לאותה משנה שלפיה סבר ר׳ יוסי שאין ברירה, שמא איפוך חדא מקמי תרתי [אהפוך אחת מפני שתים] ואומר שר׳ יוסי סובר שיש ברירה ונהפוך את השיטות במקור האחד המתנגד להן!
The Gemara answers again: Reverse the attributions, and say that Rabbi Yosei says: He has not redeemed the second tithe. The Gemara raises a difficulty: What did you see that you reversed two sources because of one, and made the two baraitot conform to the mishna, which indicates that Rabbi Yosei holds that there is no retroactive designation? Perhaps I should reverse one source, i.e., the mishna, because of the two baraitot and say that in fact Rabbi Yosei accepts the principle of retroactive designation, and it is the lone source that indicates otherwise that must be revised.
הכל
(6) הָא וַדַּאי אִיפְּכָא תַּנְיָא דְּקָתָנֵי סֵיפָא וּמוֹדֶה רַבִּי יוֹסֵי בְּאוֹמֵר מַעֲשֵׂר שֶׁיֵּשׁ לִי בְּתוֹךְ בֵּיתִי יְהֵא מְחוּלָּל עַל סֶלַע חֲדָשָׁה שֶׁתַּעֲלֶה בְּיָדִי מִן הַכִּיס שֶׁחִילֵּל מִדְּקָאָמַר הָכָא שֶׁחִילֵּל מִכְּלָל דְּהָתָם לֹא חִילֵּל.
The Gemara answers: This Tosefta was certainly taught in reverse, as the latter clause states: And Rabbi Yosei concedes with regard to one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed with the new sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, that he has redeemed the second tithe. The Gemara makes the following inference: From the fact that it said here that he has redeemed the second tithe, it can be proven by inference that there, in the first clause of the Tosefta, he did not redeem the second tithe. Therefore, the wording found in the earlier part of the baraita is clearly incorrect and must be reversed.
דקתני סיפא – דהך דחילול.
סלע חדשה – ואין שם אלא היא ולקמן פריך מאי תעלה.
שחילל – דכיון דאין שם חדשה אלא היא מנכרא מלתא.
ומשיבים: הא [תוספתא אחרונה זו] ודאי איפכא תניא [להיפך היא שנויה] שכן קתני סיפא [שנוי בסופה]: ומודה ר׳ יוסי באומר: ״מעשר שיש לי בתוך ביתי יהא מחולל על סלע חדשה שתעלה בידי מן הכיס״ — שחילל. ונדייק: מדקאמר הכא [ממה שאמר כאן], במקרה זה, שחילל — מכלל דהתם [מכאן ששם סלע סתם] — לא חילל. ואם כן, לשון הברייתא קודם לכן ודאי איננה נכונה וצריכה תיקון והיפוך.
The Gemara answers: This Tosefta was certainly taught in reverse, as the latter clause states: And Rabbi Yosei concedes with regard to one who says: The second tithe that I have in my house shall be redeemed with the new sela coin that will happen to come up in my hand when I remove it from the pouch, that he has redeemed the second tithe. The Gemara makes the following inference: From the fact that it said here that he has redeemed the second tithe, it can be proven by inference that there, in the first clause of the Tosefta, he did not redeem the second tithe. Therefore, the wording found in the earlier part of the baraita is clearly incorrect and must be reversed.
הכל
(7) הַאי סֶלַע חֲדָשָׁה ה״ד הֵיכִי דָּמֵי אִי דְּאִיכָּא תַּרְתֵּי תְּלָת דְּיֵשׁ בְּרֵירָה הַיְינוּ קַמַּיְיתָא אֶלָּא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חֲדָא מַאי תַּעֲלֶה.
The Gemara raises a question with regard to the halakha cited in the Tosefta: This new sela, what are its circumstances? If it is referring to a situation where there are two or three coins in his pouch, so that it is not clear which coin he is referring to, and there is the possibility of retroactive designation, this is exactly the same as the first case. Why does he rule here, as opposed to the earlier case, that there is retroactive designation? Rather, it must refer to a situation where he has only one coin in his pouch. But if so, what is the meaning of the expression: Will happen to come up?
א ולעיקרו של דבר מקשים: האי [זה, אותה] סלע חדשה היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק]? אי דאיכא תרתי תלת [אם מדובר שיש בכיסו שתים שלש] מטבעות, שיש ברירה בין המטבעות — היינו קמייתא [זהו המקרה הראשון בדיוק] ומדוע בניגוד לו, כאן הוא פוסק שיש ברירה? אלא מדובר דליכא [שאין] בכיסו אלא רק חדא [מטבע אחת] — אם כן מאי [מהו] שימוש הלשון ״תעלה״, הרי רק סלע אחת בידו?
The Gemara raises a question with regard to the halakha cited in the Tosefta: This new sela, what are its circumstances? If it is referring to a situation where there are two or three coins in his pouch, so that it is not clear which coin he is referring to, and there is the possibility of retroactive designation, this is exactly the same as the first case. Why does he rule here, as opposed to the earlier case, that there is retroactive designation? Rather, it must refer to a situation where he has only one coin in his pouch. But if so, what is the meaning of the expression: Will happen to come up?
הכל
(8) אַיְּידֵי דְּתָנֵי רֵישָׁא תַּעֲלֶה תְּנָא סֵיפָא נָמֵי תַּעֲלֶה.
The Gemara answers: In fact, it is referring to a case where one has only one coin in his pouch, and the wording of the latter clause is imprecise. Since the first clause taught the halakha using this expression: Will happen to come up, the latter clause also taught the halakha using this same expression: Will happen to come up, even though he was referring to the only new coin that he has in his pouch.
ומשיבים: שבוודאי מדובר כאן בשיש רק מטבע אחת אלא הלשון נאמרה בצורה זו איידי דתני רישא [על ידי, מתוך, ששנה בתחילה] לשון ״תעלה״ תנא סיפא נמי [שנה גם כן בסוף] לשון ״תעלה״, אבל הכוונה היא לסלע חדשה אחת שיש בכיסו.
The Gemara answers: In fact, it is referring to a case where one has only one coin in his pouch, and the wording of the latter clause is imprecise. Since the first clause taught the halakha using this expression: Will happen to come up, the latter clause also taught the halakha using this same expression: Will happen to come up, even though he was referring to the only new coin that he has in his pouch.
הכל
(9) א״ל אֲמַר לֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן מַאן הַאי תַּנָּא דַּאֲפִילּוּ בִּדְרַבָּנַן לֵית לֵיהּ בְּרֵירָה דְּתַנְיָא אָמַר לַחֲמִשָּׁה הֲרֵינִי מְעָרֵב עַל אֵיזֶה מִכֶּם שֶׁאֶרְצֶה רָצִיתִי יֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא יֵלֵךְ רָצָה מבעו״י מִבְּעוֹד יוֹם עֵירוּבוֹ עֵירוּב מִשֶּׁחָשֵׁיכָה אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
Rava said to Rav Naḥman: Who is this tanna who does not accept the principle of retroactive designation even concerning rabbinic decrees? As it was taught in a baraita: If one person said to five people: I am hereby establishing an eiruv for whichever one of you I will choose, so that the person I have chosen will be able to walk two thousand cubits from the spot of the eiruv, whereas whomever I have not chosen will not be able to walk two thousand cubits from the location of the eiruv, the following distinction applies: If he chose the person for whom he was making the eiruv before Shabbat, while it was still day, his eiruv is a valid eiruv; but if he only chose him after nightfall, his eiruv is not a valid eiruv. The tanna of this baraita apparently rejects the principle of retroactive designation, even with regard to rabbinic enactments, as if that were not the case, the eiruv should be valid even if he only chose the person for whom he was making the eiruv after nightfall.
א״ל רבא לרב נחמן מאן האי תנא דאפילו דעירוב דהוא מדרבנן לית ליה ברירה דתניא האומר הריני מערב לחמשה על איזה מהן שארצה רצה מבעו״י עירובו עירוב רצה משחשכה אין עירובו עירוב. ואין ברירא.
מאן האי תנא – דבעי למימר דלית ליה ברירה אפילו בעירוב דמדרבנן הוא.
ה״ג: על איזה מהן שארצה רציתי ילך לא רציתי לא ילך רצה מבעוד יום כו׳ משחשיכה אינו עירוב – דילמא בין השמשות לא הוה דעתיה להאי.
מאן האי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה – הוי מצי למימר רבי יוסי דאגודה של ירק היא דהוי מדרבנן ושמא כיון דעיקר מעשר מן התורה חשיב ליה כדאורייתא כדפ״ל (דף לב. בד״ה תאנים) גבי לקט תאנים מתאנתי.
ב אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאן האי תנא [מיהו תנא זה] שאפילו בדרבנן [בדברי סופרים] לית ליה [אין לו] דין ברירה? דתניא [שהרי שנינו בברייתא]: אמר לחמשה הריני מערב על איזה מכם שארצה, רציתי — ילך, לא רציתי — לא ילך. רצה המערב מבעוד יום — עירובו עירוב. משחשיכה — אין עירובו עירוב. ואין כל תוקף להחלטתו שלאחר שחשכה, כאילו החליט כך מבעוד יום.
Rava said to Rav Naḥman: Who is this tanna who does not accept the principle of retroactive designation even concerning rabbinic decrees? As it was taught in a baraita: If one person said to five people: I am hereby establishing an eiruv for whichever one of you I will choose, so that the person I have chosen will be able to walk two thousand cubits from the spot of the eiruv, whereas whomever I have not chosen will not be able to walk two thousand cubits from the location of the eiruv, the following distinction applies: If he chose the person for whom he was making the eiruv before Shabbat, while it was still day, his eiruv is a valid eiruv; but if he only chose him after nightfall, his eiruv is not a valid eiruv. The tanna of this baraita apparently rejects the principle of retroactive designation, even with regard to rabbinic enactments, as if that were not the case, the eiruv should be valid even if he only chose the person for whom he was making the eiruv after nightfall.
הכל
(10) אִישְׁתִּיק וְלָא א״ל אֲמַר לֵיהּ וְלָא מִידֵּי וְלֵימָא לֵיהּ תַּנָּא דְּבֵי אַיּוֹ הוּא לָא שְׁמִיעַ לֵיהּ.
Rav Naḥman was silent and did not say anything to Rava. The Gemara asks: And let Rav Naḥman say to him that the baraita is the opinion of a Sage of the school of Ayo, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which maintains that even with regard to an eiruv there is no retroactive designation. The Gemara answers: He did not accept Ayo’s version of Rabbi Yehuda’s opinion and considered it incorrect.
תנא דבי איו – אליבא דרבי יהודה דבעירוב נמי קאמר אין ברירה.
לא שמיע ליה – ומהנך תנאי דלעיל לא מצי אמר דכולהו מילי דאורייתא נינהו.
אישתיק ולא אמר ליה ולא מידי – פירוש: ואף על גב דרב נחמן סבירא ליה דאין ברירה כדכתיבנא לעיל יש לומר התם בדאוריתא אבל בדרבנן סבירא ליה דיש ברירה.
אישתיק, ולא אמר ליה ולא מידי [שתק, ולא אמר לו ולא כלום] ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו רב נחמן] שתנא זה הוא דבי [חכם של בית מדרשו של ] איו הוא, לשיטת ר׳ יהודה שאף בעירוב אין ברירה! ומשיבים: לא שמיע ליה [לא קיבל שיטה זו] וחשב שאינה נכונה.
Rav Naḥman was silent and did not say anything to Rava. The Gemara asks: And let Rav Naḥman say to him that the baraita is the opinion of a Sage of the school of Ayo, in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, which maintains that even with regard to an eiruv there is no retroactive designation. The Gemara answers: He did not accept Ayo’s version of Rabbi Yehuda’s opinion and considered it incorrect.
הכל
(11) רַב יוֹסֵף אָמַר תַּנָּאֵי שָׁקְלַתְּ מֵעָלְמָא תַּנָּאֵי הִיא דְּתַנְיָא הֲרֵינִי מְעָרֵב לְשַׁבָּתוֹת שֶׁל כׇּל הַשָּׁנָה רָצִיתִי אֵלֵךְ לֹא רָצִיתִי לֹא אֵלֵךְ רָצָה מִבְּעוֹד יוֹם עֵירוּבוֹ עֵירוּב מִשֶּׁחָשֵׁיכָה רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר געֵירוּבוֹ עֵירוּב וַחֲכָמִים אוֹמְרִים אֵין עֵירוּבוֹ עֵירוּב.
Rav Yosef said, in his unique style: Have you removed the tanna’im from the world? Is there no tanna who holds this position? The possibility of retroactive designation with regard to rabbinic enactments is a dispute among tanna’im, as it was taught in a baraita: One said: I am hereby establishing an eiruv for the Shabbatot of the entire year, so that if I want to make use of it, I will be able to walk two thousand cubits from the eiruv, and if I do not want to do so, I will not walk. If he wanted to make use of the eiruv for a particular Shabbat while it was still day, his eiruv is a valid eiruv for that Shabbat. However, if he only decided after nightfall that he wanted the eiruv to be in effect, the tanna’im disagree: Rabbi Shimon says: His eiruv is a valid eiruv; and the Rabbis say: His eiruv is not a valid eiruv. This indicates that according to the Rabbis there is no retroactive designation, even with regard to eiruvin, while Rabbi Shimon holds that his eiruv is in effect because of the principle of retroactive designation.
ג. ג רמב״ם הלכות עירובין ח׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים תי״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תי״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים תי״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תי״ג:א׳
רב יוסף אמר תנאי (דרישא) הריני מערב לרוח אחת לכל שבתות השנה רציתי אלך [לא] רציתי לא אלך אלא הריני כבני עירי רצה מבעו״י עירובו עירוב משחשכה ר׳ שמעון אומר עירובו עירוב וחכמים אומרים אין עירובו עירוב והא שמעינן ליה לר׳ שמעון דאמר בהלוקח יין מבין הכותים שני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה ר׳ שמעון אסר דלית ליה ברירא. ופרקינן אפיך ואימא ר׳ שמעון אומר אין עירובו עירוב וחכמים אומרים אומרים עירובו עירוב ואמרינן אמאי אפכת דלמא כי לית ליה לר׳ שמעון ברירה בתרומה דהיא דאורייתא אבל בעירוב דהוא מדרבנן אית ליה ברירה ודחינן לא מאן דלית ליה ברירה לא שנא בין דאורייתא בין דרבנן לית ליה ברירה ומאן דתני דאית ליה בין בדאורייתא בין בדרבנן אית ליה.
רציתי אלך לא רציתי לא אלך – היה מונח עירובו בסוף אלפים למזרח במקום המשתמר והרי הוא מניחו שם עכשיו לכל השנה כולה שבשבת שירצה יקנה לו עירובו ובשבת שלא ירצה יהיה כבני עירו ולא יקנה לו העירוב להפסידו אלפים אמה שבמערב.
עירובו עירוב – ויש ברירה דבין השמשות דעתיה הכי הוה.
רב יוסף אמר בסגנונו המיוחד: תנאי שקלת מעלמא [וכי את התנאים הוצאת מן העולם]!? תנאי [מחלוקת תנאים] היא בדבר כוחה של הברירה! דתניא [שהרי שנינו בברייתא], אמר אדם: הריני מערב לשבתות של כל השנה, רציתי — אלך, לא רציתי — לא אלך. הרי בכל פעם, רצה מבעוד יום — עירובו עירוב לאותה שבת. משחשכה, ר׳ שמעון אומר: עירובו עירוב, וחכמים אומרים: אין עירובו עירוב. משמע שחכמים אלה סבורים שאין ברירה אפילו לענין עירובין. ור׳ שמעון סבור שעירובו עירוב משום דין ברירה. וכאן יש לשאול:
Rav Yosef said, in his unique style: Have you removed the tanna’im from the world? Is there no tanna who holds this position? The possibility of retroactive designation with regard to rabbinic enactments is a dispute among tanna’im, as it was taught in a baraita: One said: I am hereby establishing an eiruv for the Shabbatot of the entire year, so that if I want to make use of it, I will be able to walk two thousand cubits from the eiruv, and if I do not want to do so, I will not walk. If he wanted to make use of the eiruv for a particular Shabbat while it was still day, his eiruv is a valid eiruv for that Shabbat. However, if he only decided after nightfall that he wanted the eiruv to be in effect, the tanna’im disagree: Rabbi Shimon says: His eiruv is a valid eiruv; and the Rabbis say: His eiruv is not a valid eiruv. This indicates that according to the Rabbis there is no retroactive designation, even with regard to eiruvin, while Rabbi Shimon holds that his eiruv is in effect because of the principle of retroactive designation.
הכל
(12) וְהָא שָׁמְעִינַן לְרַבִּי שִׁמְעוֹן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה קַשְׁיָא דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אדר״ש אַדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן אֶלָּא אֵיפוֹךְ.
The Gemara asks: Didn’t we hear that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation in the case of wine from Kutim? The contradiction between one ruling of Rabbi Shimon and another ruling of Rabbi Shimon himself is difficult. The Gemara answers: Rather, reverse the opinions and say that it is Rabbi Shimon who holds that his eiruv is not valid, and therefore he can be identified as the tanna who holds that there is no retroactive designation at all, even with regard to rabbinic decrees.
אלא איפוך – בלא איפוך הוה אשכחן תנא דבדרבנן לית ליה ברירה רבנן דר״ש אלא דבעי לאוכוחי בהדיא שם התנא ולהכי מוכח דמבעיא לן למימר איפוך ולכך קאמר אלא ומיהו לפי זה לא אתי שפיר הא דקאמר בסמוך קסבר מאן דלית ליה ברירה לא שנא בדרבנן לא שנא בדאורייתא.
אלא איפוך. ובלא איפוך אשכח רב יוסף תנא דאית ליה בדרבנן אין ברירה, אלא דרבה תנא מבורר בעי מאן ניהו, דהא נמי ברייתא ידע ואברייתא דאמר לחמשה קאי, אלא דבעי מאן ניהו האי תנא, ומשום הכי קא מהדר רב יוסף לאוקומה כר״ש. ואקשינן עליה דרב יוסף אמאי מהפך ליה דדילמא כאן בדאורייתא כאן בדרבנן. ופריק דרב יוסף סבר דמאן דאית ליה ברירה בדאורייתא בדרבנן נמי אית ליה, ומאן דלית ליה בדאורייתא אפילו בדרבנן לית ליה. וקשיא לי אם כן אמאי קא מהדר בתר האי ברייתא, לימא מתני׳ דהלוקח יין דר׳ שמעון ור׳ יוסי לית להו ברירה. וי״ל דאי הוי מייתי ליה מינה לא הוי מקבל מיניה רבא, דאדרבה ס״ל דבדרבנן אית ברירה ובדאורייתא לא. לפיכך קא מהדר רב יוסף דמחלוקת שנויה היא בדרבנן ממש ור״ש קא פליג בה, וכיון דאשכחן דמחלוקת שנויה היא, מעתה נאמר דר״ש הוא דקאמר אפילו בדרבנן אין ברירה, כך נראה לי.
תוס׳ בד״ה אלא איפוך כו׳ הא דקאמר בסמוך כו׳. נ״ב פי׳ מאחר שזהו כולה מדברי רב יוסף הוא להשיב על הסוגיא דלעיל לאשכוחי תנא דאפילו בדרבנן לית ליה ברירה כמו שאמר רבא לרב נחמן אם כן משמע להדיא דאיכא לחלוקי בין דאורייתא לדרבנן דאל״כ נייתי כל הני תנאי דלעיל א״כ מה השיב רב יוסף ס״ל כו׳ ותלה עצמו בחגורתו מאן דלית ליה ברירה בדאורייתא וכו׳ דילמא אית ליה ברירה מדרבנן ולא תיפוך ר״ש ואינו דומה לסוגיא דריש ביצה דפריך נמי ומאי קושיא דילמא איכא לחלוקי בין מוקצה לנולד ומשני קסבר רב נחמן מאן דלית ליה מוקצה לית ליה נולד שאני כתם דלא מצינו בסוגיא מי שחלק בזה לאפוקי הכא שתחלת הסוגיא הוא לחלוקי בין ברירה דאורייתא לרבנן ואף הוא גופיה מש״ה מייתי תנאי אחריני דלית ליה ברירה אפילו בדרבנן א״נ מנא לן לאפוכי דברי ר״ש בשלמא אי אמרת הא דפריך תלמודא והא שמעינן לר״ש כו׳ ואיפוך כו׳ אינו מדברי רב יוסף ורב יוסף לאתויי תנאי קאתי בין הוא רבנן בין הוא ר׳ שמעון ואח״כ מפרש תלמודא קסבר רב יוסף כו׳ ואינו תלוי בסוגיא דלעיל ולא גרסי׳ קסבר רב יוסף כו׳ שפיר כך העלו בישיבה וקשה לי א״כ מהו שאמר אח״כ בפיסקא של דבור שני קסבר רב יוסף אדרבה לעיל הוה ליה לתוס׳ למימר אינו מתיישב מהו שאמר קסבר רב יוסף ואם נאמת הגירסא דלא גרסי׳ קסבר רב יוסף אלא שממילא קאי ארב יוסף לפי פי׳ התוס׳ שהכל מדברי רב יוסף הוא א״כ בדבור השני למה עשו פיסקא קסבר רב יוסף ואם משום שרצו להקשות ממנו אריש פ׳ כל הגט הלא לשם לא הוזכר כלל רב יוסף בסוגיא ואדרבה עדיפא למיפרקי מסתמא דתלמודא ועוד למה עשו פיסקא בדבור השני אקסבר מאן דלית ליה ברירה כו׳ אאיפוך דלעיל הוי ליה למיפרך דקאמר דר״ש לית ליה ברירה אפי׳ בדרבנן ובתוס׳ דפרק כל הגט נמי הקשו מהא דאפיך רב יוסף כו׳ אבל אינו תלוי כלל במה שאמר מאן דלית ליה ברירה וכו׳ על כן נראה דטעות דילוג סופר יש בכאן והכי הוא ולפי זה לא מתיישב שפיר מה דקאמר קסבר מאן דלית ליה ברירה לא שנא בדאורייתא ול״ש בדרבנן הוה ל״ל קסבר רב יוסף ואח״כ הקשו וא״ת והד״א ובספרים שלהם לא היה כתוב קסבר רב יוסף כדמשמע מדברי התוס׳ ודו״ק (עיין במהרש״א):
תוס׳ בד״ה אלא איפוך כו׳ ומיהו לפ״ז לא א״ש הא דקאמר בסמוך קסבר מאן דלית כו׳ עכ״ל בכוונתן כתב מהרש״ל וזהו תוכן דבריו בקיצור כיון דרבא בעי לאשכוחי תנא דאפי׳ בדרבנן לית ליה ברירה משמע דאיכא לפלוגי בין דאורייתא לדרבנן כו׳ מה השיב רב יוסף ס״ל כו׳ שתלה עצמו בחגורתו מאן דלית ליה ברירה כו׳ ואימא דאיכא לפלוגי כסברת רבא ולא תיפוך הא דר״ש ולא תשכח שום תנא דלית ליה ברירה אפי׳ בדרבנן ול״ג קסבר רב יוסף כו׳ כך העלו בישיבה והקשה מהרש״ל לדבריהם ע״ש באורך וכתב דרך אחרת להגיה בדברי התוס׳ וכצ״ל ומיהו לפ״ז לא א״ש כו׳ קסבר מאן דל״ל ברירה ל״ש בדרבנן ול״ש בדאורייתא הל״ל קסבר רב יוסף וא״ת כו׳ והד״א עכ״ד בקיצור וגם זה הוא דחוק דקסבר סתם נמי אדרב יוסף מצי קאי כיון דאליביה קיימינן בשקלא וטריא ולפי הדקדוק בדבריהם דנקטו החלוקה השניה דקאמר מאן דלית ליה ברירה ל״ש כו׳ ולא נקטו החלוקה הראשונה דקא׳ מאן דאית ליה ברירה ל״ש בדאורייתא כו׳ אבל ר״ל דלפ״ז לא א״ש החלוקה השניה דקאמר מאן דל״ל ברירה ל״ש כו׳ כיון דאדר׳ יוסף קאי ועיקר מלתיה לאוכוחי בהך ברייתא דר״ש לא קאמר עירובו עירוב אלא אין עירובו עירוב וסגי ליה למימר בהא דקסבר ר״י מאן דאית ליה ברירה הכא בדרבנן ועירובו עירוב אית ליה נמי ברירה בדאורייתא ותקשי לך ההיא דהלוקח אלא ע״כ איפוך ור״ש ס״ל הכא לית ליה ברירה ולא איצטריך ליה להזכיר חלוקה שניה דמאן דלית ליה ברירה כו׳ אבל אי הא דקאמר קשיא דר״ש אדר״ש לאו מלתיה דר״י היא אלא מלתיה באנפי נפשיה הוא דתלמודא מקשה דר״ש אדר״ש דהשתא הא דקאמר איפוך לא מסיימא אי הך דהכא דעירובו עירוב אי הך דהלוקח וניחא דנקט ב׳ חלוקות דאי הך דהלוקח תיפוך היינו משום מאן דאית ליה (עירוב) [צ״ל ברירה] ל״ש בדרבנן ול״ש בדאורייתא ואי הך דעירובו עירוב תיפוך היינו משום דלית ליה (עירוב) [צ״ל ברירה] ל״ש בדאורייתא ול״ש בדרבנן ודו״ק:
והא שמעינן [והרי שמענו] לר׳ שמעון לענין יין הכותים דלית ליה [שאין לו] דין ברירה, אם כן קשיא [קשה] מדברי ר׳ שמעון על דברי ר׳ שמעון עצמו! אלא איפוך [הפוך] את הדברים, ואמור שר׳ שמעון הוא הסבור שאין עירובו עירוב, ואם כן דע שהוא התנא הסבור שאין ברירה כלל.
The Gemara asks: Didn’t we hear that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation in the case of wine from Kutim? The contradiction between one ruling of Rabbi Shimon and another ruling of Rabbi Shimon himself is difficult. The Gemara answers: Rather, reverse the opinions and say that it is Rabbi Shimon who holds that his eiruv is not valid, and therefore he can be identified as the tanna who holds that there is no retroactive designation at all, even with regard to rabbinic decrees.
הכל
(13) מַאי קַשְׁיָא דִּילְמָא דכִּי לֵית לֵיהּ לר׳ לְרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵירָה בִּדְאוֹרָיְיתָא אֲבָל בִּדְרַבָּנַן אִית לֵיהּ.
The Gemara asks: What is the difficulty here? Perhaps it is with regard to Torah law that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation, but with regard to rabbinic decrees, he does accept the principle of retroactive designation. Therefore, it is not necessary to reverse the opinions.
ד. ד רמב״ם הלכות עירובין ח׳:ז׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים תי״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תי״ג:א׳
סמ״ג מצוות עשה מדרבנן א׳
טור אורח חיים תי״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תי״ג:א׳
גמרא מאי קושיא דלמא כי לית ליה לר״ש ברירה בדאורייתא אבל בדרבנן כו׳ ק״ק אמאי לא מדקדק תלמודא הכי לעיל בריש הסוגיא לרב דאמר ליתא למתני׳ מקמי דאיו ומייתי ראייה מההיא דהלוקח דלית ליה לר״י ברירה ואימא כי לית ליה ברירה בדאורייתא כההיא דהלוקח אבל בדרבנן כי הכא במתני׳ אית ליה ברירה ואדרבה ליתא לדאיו מקמי מתני׳ מיהו רבא דקאמר שאני התם דבעינן ראשית כו׳ איכא למימר דלאו אר״ש לחוד דקיימינן הכא אלא קאי אכולה סוגיא דלר׳ יהודה ור׳ יוסי נמי ליכא לאוכוחי דלית להו ברירה מההיא דהלוקח אלא דטעמייהו דבעינן ראשית כו׳ וכן הא דקאמר ואי בעית אימא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד אדר׳ יהודה ור׳ יוסי נמי קאי ודו״ק:
ושואלים: מאי קשיא [מה הקושיה, מה קשה בדבר]? דילמא [שמא] כי לית ליה [כאשר אין לו] לר׳ שמעון דין ברירה הרי זה בדאורייתא [בדבר שהוא מן התורה] כגון הפרשת תרומות מיין אבל בדרבנן [בדברי סופרים] — אית ליה [יש לו]. ואם כן לא היה צורך כלל להפוך את השיטות!
The Gemara asks: What is the difficulty here? Perhaps it is with regard to Torah law that Rabbi Shimon does not accept the principle of retroactive designation, but with regard to rabbinic decrees, he does accept the principle of retroactive designation. Therefore, it is not necessary to reverse the opinions.
הכל
(14) קָסָבַר רַב יוֹסֵף מַאן דְּאִית לֵיהּ בְּרֵירָה ל״ש לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא ל״ש לָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן אִית לֵיהּ וּמַאן דְּלֵית לֵיהּ בְּרֵירָה ל״ש לָא שְׁנָא בִּדְאוֹרָיְיתָא ול״ש וְלָא שְׁנָא בִּדְרַבָּנַן לֵית לֵיהּ.
The Gemara answers: Rav Yosef holds that one who accepts the principle of retroactive designation accepts it in all cases; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees. And one who does not accept the principle of retroactive designation does not accept it at all; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees.
קסבר רב יוסף – וא״ת דהכא מסיק רב יוסף דלרבי שמעון אין ברירה ובריש כל הגט (גיטין דף כה.) אית ליה ברירה גבי הריני בועליך על מנת שירצה אבא וי״ל דרב יוסף מחלק בין תולה בדעת עצמו לתולה בדעת אחרים כרב משרשיא דהתם ורבא דלא מחלק התם מסיק הכא דלרבי שמעון יש ברירה וטעמא דאסר משום דבעינן ראשית ששיריה ניכרין.
ומשיבים: קסבר [סבר] רב יוסף: מאן דאית ליה [מי שיש לו] שמקבל את העיקרון של דין ברירה, לא שנא בדאורייתא, לא שנא בדרבנן [אינו שונה בדברי תורה, אינו שונה בדברי סופרים] — אית ליה [יש לו]. ומאן דלית ליה [ומי שאין לו] שאינו מקבל את עקרון דין ברירה, לא שנא בדאורייתא ולא שנא דרבנן [אינו שונה מן התורה ואינו שונה מדברי סופרים] — לית ליה [אין לו].
The Gemara answers: Rav Yosef holds that one who accepts the principle of retroactive designation accepts it in all cases; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees. And one who does not accept the principle of retroactive designation does not accept it at all; there is no difference between Torah law and rabbinic decrees.
הכל
(15) רָבָא אָמַר שָׁאנֵי הָתָם דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין.
Rava said: The distinction between the case of the wine and the other cases is not related to the principle of retroactive designation. Rather, there, the case of the wine of a Kuti, is different, as we require that the teruma be the first of your produce, whose remnants are recognizable. Since teruma is called the first, if it is not clear which portion was separated and which portion is left over, the designation of part of the wine as teruma is not effective, despite the fact that Rabbi Shimon accepts the principle of retroactive designation.
רבא אמר היינו טעמא דר׳ שמעון דהלוקח יין מבין הכותים וקסבר תרומה אקרי ראשית וכל ראשית יש לו אחרית ידוע הלכך בעינן תרומה ששיריה נכרין וכיון שהנוד היין שיש בתוכו כולו מעורב ואינו ניכר בין ראשית לשיריה אף על פי שא׳ תרומה ולאו משום דלית ליה ברירא.
רבא אמר – טעמא דרבי שמעון ביין לאו משום דאין ברירה הוא דאית ליה ברירה אלא משום דקרייה רחמנא לתרומה ראשית דגנך ותירושך מכלל שתהא מובדלת תרומה משיריה בשעה שקורא עליה שם שתהא היא נראית ראשית ואלו שיריה.
גמ׳ רבה אמר שאני כו׳ כצ״ל. ונ״ב גרסי׳ רבה כך פירשו התוס׳ בפ׳ כל הגט וכן פי׳ ר״ש בסדר זרעים להדיא וכן מצאתי בס״א:
רש״י בד״ה בתוכו כו׳ (בתוכו) [סביביו] הס״ד:
ג רבא אמר: ההבדל ההלכתי בין המחלוקת לענין תרומת היין ובעיות אחרות אינו בדין ברירה אלא שאני התם, דבעינן [שונה שם בתרומה, שצריכים אנו] שתהיה התרומה ״ראשית ששיריה ניכרין״. שהרי נקראה התרומה במקרא ״ראשית״, ואם לא ברור מהו המופרש ומהו הנותר — אין זו תרומה, אף על פי שבעיקרון אף ר׳ שמעון סובר דין ברירה.
Rava said: The distinction between the case of the wine and the other cases is not related to the principle of retroactive designation. Rather, there, the case of the wine of a Kuti, is different, as we require that the teruma be the first of your produce, whose remnants are recognizable. Since teruma is called the first, if it is not clear which portion was separated and which portion is left over, the designation of part of the wine as teruma is not effective, despite the fact that Rabbi Shimon accepts the principle of retroactive designation.
הכל
(16) א״ל אֲמַר לֵיהּ אַבָּיֵי אֶלָּא מֵעַתָּה הָיוּ לְפָנָיו שְׁנֵי רִמּוֹנִים שֶׁל טֶבֶל וְאָמַר אִם יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה וְאִם לֹא יֵרְדוּ גְּשָׁמִים הַיּוֹם יְהֵא זֶה תְּרוּמָה עַל זֶה ה״נ הָכִי נָמֵי בֵּין יָרְדוּ בֵּין לֹא יָרְדוּ דְּאֵין בִּדְבָרָיו כְּלוּם.
Abaye said to him: Do you really think that this ruling is correct? But if that is so, if there were two pomegranates that were tevel before him, and he said: If rain falls today, this pomegranate shall be teruma for that other pomegranate, and if rain does not fall today, that second pomegranate shall be teruma for this first one, so too, whether rain fell or did not fall, there is no significance to his statement because the remnants that are not teruma are not immediately recognizable.
אלא מעתה היה לפניו ב׳ רמונים ואמר אם ירדו גשמים היום זה תרומה על זה ואם לא ירדו היום יהא זה תרומה על זה הכי נמי כיון דבעת אמירתו אינה נבררת התרומה ולא שיריה הכי נמי דלא הוי תרומה.
היו לפניו שני רמונים כו׳ – בהדיא הוי ליה למיפרך מהא דלקמן דתנן תרומת הכרי כו׳ אלא הלכתא דעלמא נקט כלומר אם באתה לדרוש ברבים אליבא דר״ש אתה דורש על אחד שהיו לפניו שני רמונים כו׳.
אין בדבריו כלום – הואיל ובשעת קריאת השם אינו ניכר איזו תרומה ואיזו שיריה דהא הכא גבי יין ניכרין שיריה לאחר זמן כי הכא וקאסר ר׳ שמעון.
אלא מעתה היו לפניו שני רמונים – וא״ת וליפרוך ה״נ אי הוי טעמא משום דאין ברירה וי״ל דאי טעמא משום דאין ברירה הוא אין תימ׳ דודאי כיון דאין ברירה הכי נמי דלא הויא תרומה אבל אי מטעמא דבעינן ראשית ששיריה ניכרין ה״נ דבשני רמונין לא הויא תרומה והא בשני רמונים לא מסתברא שפיר האי טעמא ומיהו אי אמר התם האי טעמא דראשית ה״נ אית לן למימר גבי רמונים דלא מסתבר לפלוגי בהו והא דמייתי מתרומת הכרי בתוכו ר׳ שמעון אומר קרא שם למאי דלא ידע דאיכא סביביו הוי מצי לאקשויי נמי לטעמא דאין ברירה ומהר״י מפרש דאי טעמא דרבי שמעון משום דאין ברירה אתי שפיר דודאי היתה אחת מהן תרומה ומותר הכהן לאכלן ואע״ג דאין ברירה דחד מינייהו ודאי תרומה אבל אטעמא דראשית פריך שפיר הכי נמי דלא הוי כלל תרומה ויהיה כהן אסור לאכלן וכן בההיא דתרומת הכרי בתוכו קרא שם וכהן מצי אכיל לכל מה שבתוך הכרי אע״ג דאין ברירה.
אמר ליה אביי אלא מעתה היו שני רימונים של טבל כול׳ – פירוש: בשלמא אי אמרת גבי יין דטעמיה דר׳ שמעון משום דאין ברירה הכא גבי רימונים מבוררין הן ואינן מעורבין ואף על פי שבעת קריאת השם אינן ניכרין אי זהו תרומה ואיזהו שירים לכי יתקיים התנאי יתנכרו וכיון שאין התרומה מעורבת עם החולין דבריו קיימין ולא דמו ליין שהכל מעורב ומבולבל אלא לדידך דאמרת דאית ליה לר׳ שמעון ברירה ולא אסר גבי יין משום תערובת אלא מפני שאין התרומה ניכרת אם כן גבי רימונים נמי אף על פי שאינן מעורבין שכל רמון עומד בפני עצמו כיון שאין התרומה ניכרת לא אמר כלום. וכי תימא הכי נמי דכיון שאין התרומה ניכרת אף על פי שאינה מעורבת לא אמר כלום והתנן האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ר׳ שמעון אומר קרא השם – פירוש: ורשיי הוא לוכל מן הסביבות ואמאי קרא השם והא אין התרומה ניכרת דבתוכו איכא טובא טפי משיעור תרומה ואמאי דבריו קיימין אלא לאו ש״מ לא בעי ר׳ שמעון תרומה ניכרת אלא טעמא דידיה גבי יין משום דמיערבא ולית ליה ברירה והכא גבי כרי כיון דלא מיערבי הסביבות עם מה שבתוכו שרי. ומתרץ: שאני התם דאיכא סביביו – פירוש: לעולם אימא לך דאית ליה ברירה וטעמא דידיה גבי יין לאו משום תערובת אלא מפני שאין התרומה ניכרת וכן נמי גבי רימונים לא אמר כלום ולגבי כרי הינו טעמא דקרא השם ומותרין סביביו מפני שניכרת היא התרומה בסביביו שאין שם תרומה אלא שירים הן.
א״ל אביי אלא מעתה היו לפניו שני רמונים וכו׳ וכ״ת הכי נמי והתנן תרומת כרי זה לתוכו וכו׳ – והא דנקט אביי היו לפניו שני רמונים ולא פריך ליה לאלתר מיהא מתני׳ משום דאביי הוה גמור לההיא דשני רמונים מרבותיו הכי נמי דבין ירדו בין לא ירדו אין בדבריו כלום פי׳ למאן דאית ליה ברירה ומשום שאין שיריה ניכרין בשעת הפרשה. ואי בעית אימא התם כדקתני טעמא וכו׳ ומסקנא דהכא פליגא אמסקנא דפ׳ כל הגט וסוגיי אחריני דאמרינן בתלמודא דטעמא דר׳ יהודה ור׳ יוסי בההיא דלוקח יין משום דאין ברירה וזומן הסוגיו׳ המתחלפו׳ בתלמוד וכבר פירשתיה יפה בארוכה בפ׳ כל הגט בס״ד.
אמר ליה [לו] אביי: האם באמת סבור אתה שיש ממש בהלכה זו? אלא מעתה, היו לפניו שני רמונים של טבל, ואמר: אם ירדו גשמים היום — יהא רימון זה תרומה על רימון זה, ואם לא ירדו גשמים היום — יהא זה תרומה על זה, האם הכי נמי [כך גם כן] תאמר שבין ירדו גשמים בין לא ירדו שאין בדבריו כלום משום שבשעת ההפרשה לא היתה זו ראשית ששיריה ניכרים?
Abaye said to him: Do you really think that this ruling is correct? But if that is so, if there were two pomegranates that were tevel before him, and he said: If rain falls today, this pomegranate shall be teruma for that other pomegranate, and if rain does not fall today, that second pomegranate shall be teruma for this first one, so too, whether rain fell or did not fall, there is no significance to his statement because the remnants that are not teruma are not immediately recognizable.
הכל
(17) וכ״ת וְכִי תֵּימָא הָכִי נָמֵי וְהָתְנַן תְּרוּמַת הַכְּרִי הַזֶּה וּמַעְשְׂרוֹתָיו בְּתוֹכוֹ וּתְרוּמַת מַעֲשֵׂר זֶה בְּתוֹכוֹ ר״ש רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר קָרָא הַשֵּׁם.
And if you say that indeed, it is so, there is a difficulty. Didn’t we learn in a mishna that if one says: The teruma of this pile of produce and its tithes shall be inside it, without specifying the location of the produce that he is designating for these purposes, and similarly, if one says about a pile of first-tithe produce: The teruma of this tithe shall be inside it, without specifying the location, Rabbi Shimon says: He has given it a name, i.e., the designation of the teruma and tithes take effect, even though it is impossible to distinguish between them and the permitted portion of the produce? Therefore, it is not necessary for the remnants of the act of separation to be recognizable.
וכי תימא הכי נמי והתנן האומר תרומת הכרי הזה בתוכו ומעשרותיו בתוכו ותרומת מעשר בתוכו ר״ש [אומר] קרא השם והנה הכרי מעורב כולו כמו היין בנוד ואמר ר״ש (אמרו) קרא השם פי׳ תרומתו תרומה. ופרקינן כיון שהזכיר בתוכו נעשו סביבותיו שירים ניכרים.
בתוכו – באמצעיתו תהא תרומתו כדי שיעור תרומה ומעכשיו תהא להתיר סביביו.
ותרומת מעשר בתוכו – מילתא אחריתי היא כלומר או אם היה כרי של מעשר ואמר תהא תרומת מעשר שלו בתוכו קרא שם ועד עכשיו אם אכל ממנו לא היה בו אלא איסור של טבל ומעתה אם אכלו לוקה עליו משום תרומה ומשום מעשר שני חוץ לירושלים ואם ניטמא ואכלו חייב משום אוכל תרומה בטומאה.
וכי תימא הכי נמי [ואם תאמר באמת כך גם כן הוא] והתנן [והרי שנינו במשנה] בדרך אחרת, שהאומר: תרומת הכרי הזה ומעשרותיו בתוכו, ולא פירש מקומם, וכן האומר על כרי שכל פירותיו מעשר ראשון תרומת מעשר זה בתוכו. ר׳ שמעון אומר: קרא השם! כלומר: נעשה על ידי כך תרומה. הרי שאין צורך בראשית ששיריה ניכרים!
And if you say that indeed, it is so, there is a difficulty. Didn’t we learn in a mishna that if one says: The teruma of this pile of produce and its tithes shall be inside it, without specifying the location of the produce that he is designating for these purposes, and similarly, if one says about a pile of first-tithe produce: The teruma of this tithe shall be inside it, without specifying the location, Rabbi Shimon says: He has given it a name, i.e., the designation of the teruma and tithes take effect, even though it is impossible to distinguish between them and the permitted portion of the produce? Therefore, it is not necessary for the remnants of the act of separation to be recognizable.
הכל
(18) שָׁאנֵי הָתָם דְּאִיכָּא סְבִיבָיו.
Rava refutes this argument: There, with regard to a pile of produce, it is different because there are recognizable remnants around it. He specified that the teruma should be inside the heap, which indicates that it is in the middle of the pile, and therefore the produce on the perimeter of the pile is certainly not teruma, and some of the remnants of the act of separation are recognizable.
ודחה רבא את הקושיה: שאני התם דאיכא [שונה שם בענין הכרי שיש] סביביו, שהרי מכל מקום פירש שתהא התרומה בתוכו משמע דווקא באמצעו, אבל סביבותיו ודאי חולין הן, ונמצא שיש כאן שיריים ניכרים כל שהם!
Rava refutes this argument: There, with regard to a pile of produce, it is different because there are recognizable remnants around it. He specified that the teruma should be inside the heap, which indicates that it is in the middle of the pile, and therefore the produce on the perimeter of the pile is certainly not teruma, and some of the remnants of the act of separation are recognizable.
הכל
(19) ואב״א כדקתני טַעְמָא אָמְרוּ לוֹ לר״מ לְרַבִּי מֵאִיר אִי אַתָּה מוֹדֶה שֶׁמָּא יִבָּקַע הַנּוֹד וְנִמְצָא זֶה שׁוֹתֶה טְבָלִים לְמַפְרֵעַ אָמַר לָהֶן לִכְשֶׁיִּבָּקַע.
And if you wish, you can reconcile the difference between the case of separating teruma from wine and the other cases and say in accordance with the reason that was taught in the case of the wine: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the leather flask will burst before he manages to separate the teruma, and retroactively this person would have been drinking tevel? Since he never ended up separating teruma, the wine remained tevel all along. Rabbi Meir said to them: When it bursts, I will consider the matter, but presently I am not concerned that the bottle might burst. Therefore, we see that these tanna’im do not disagree about the principle of retroactive designation but over the likelihood that the flask will burst.
[ואיבעית] אימא טעמא דר״ש לאו משום דלית ליה ברירה אלא כדקתני סיפא אמרו לו לר׳ מאיר אי אתה מודה שמא יבקע הנוד ונשפכה אותה שקרא תרומה ונמצאת כי מה ששתה טבלים היה שותה למפרע. ואמר להן ר׳ מאיר לכשיבקע הנוד וישפוך היין אחרי כן אם ישתה הם טבלים. אבל כ״ז שהנוד קיים אינם טבלים. כי התרומה בקרקעית הנוד היא שומרה.
ואיבעית אימא – ר׳ שמעון אית ליה ברירה וגבי יין דקאסר לאו משום דקסבר אין ברירה אלא כדקתני טעמא שמא יבקע הנוד קודם שיפריש הימנו ונמצא ששתה טבלין למפרע דבשלמא כי מפריש לה לאחר זמן איכא למימר הך דמטא השתא לחלק (בהן) יש ברירה דמעיקרא בתוך הנוד נמי דידיה הואי משעת קריאת שם וחולין שתה אבל כי בקע הנוד ולא איברר לה תרומה מיניה מאי יש ברירה איכא למימר הא אפילו לבסוף לאו לכלל תרומה אתאי.
לכשיבקע – נעיין בדבר לאוסרו כלומר דלא חיישינן להכי דלא שכיח דאי בעי מסר ליה לשומר.
ואי בעית אימא [ואם תרצה אמור] להבדיל בין דין תרומת היין ושאר ההלכות — כדקתני טעמא [כפי ששנוי הטעם] באותו ענין שאמרו לו חכמים לר׳ מאיר: אי אתה מודה שמא יבקע הנוד לפני שיספיק להפריש התרומה, ונמצא זה ששתה עד עכשיו שותה טבלים למפרע, שהרי בסופו של דבר לא הפריש תרומה ונשאר הכל בגדר טבל! אמר להן: לכשיבקע! שאין אני חושש מבקיעת הנוד. נמצא שלא נחלקו בדיני ברירה. כי אם בשאלה אחרת — בהסתברות של בקיעת הנוד.
And if you wish, you can reconcile the difference between the case of separating teruma from wine and the other cases and say in accordance with the reason that was taught in the case of the wine: The Rabbis said to Rabbi Meir: Don’t you concede that perhaps the leather flask will burst before he manages to separate the teruma, and retroactively this person would have been drinking tevel? Since he never ended up separating teruma, the wine remained tevel all along. Rabbi Meir said to them: When it bursts, I will consider the matter, but presently I am not concerned that the bottle might burst. Therefore, we see that these tanna’im do not disagree about the principle of retroactive designation but over the likelihood that the flask will burst.
הכל
(20) וּלְמַאי דִּסְלֵיק אַדַּעְתִּין מֵעִיקָּרָא דְּבָעֵינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין מַאי קָאָמְרִי לֵיהּ.
The Gemara now asks: And according to what initially entered our minds, which is that we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable what did the Rabbis say to Rabbi Meir about that? That is the objection they should have raised against him.
ושואלים: ולמאי דסליק אדעתין מעיקרא, דבעינן [ולפי מה שעלה על דעתנו מתחילה, שצריכים אנו] ראשית ששיריה ניכרין, מאי קאמרי ליה [מה אמרו לו] חכמים לר׳ מאיר, שלשיטה זו היה עליהם לומר שאין זו ראשית ששיריה ניכרים?
The Gemara now asks: And according to what initially entered our minds, which is that we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable what did the Rabbis say to Rabbi Meir about that? That is the objection they should have raised against him.
הכל
(21) הָכִי קָאָמְרִי לֵיהּ לְדִידַן בָּעִינַן רֵאשִׁית שֶׁשְּׁיָרֶיהָ נִיכָּרִין לְדִידָךְ
The Gemara answers: This is what they said to him: According to our own opinion, we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable; according to your opinion,
את זאת יש להסביר כי הכי קאמרי ליה [כך אמרו לו]: לדידן בעינן [לשיטתנו שלנו צריכים אנו] ראשית ששיריה ניכרין, לדידך [לשיטתך שלך].
The Gemara answers: This is what they said to him: According to our own opinion, we require teruma that is the first, whose remnants are recognizable; according to your opinion,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.