(1) 
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חֵלֶב נְבֵלָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְחֵלֶב טְרֵפָה לֹא תֹאכְלוּהוּ וַאֲנָא אָמֵינָא וּמָה מֵחַיִּים אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא.
וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא חֵלֶב נְבֵלָה יֵעָשֶׂה לְכׇל מְלָאכָה וְחֵלֶב טְרֵפָה לֹא תֹאכְלוּהוּ וַאֲנָא אָמֵינָא וּמָה מֵחַיִּים אָתֵי אִיסּוּר טְרֵפָה חָיֵיל אַאִיסּוּר חֵלֶב לְאַחַר מִיתָה מִיבַּעְיָא.And if it enters your mind to say that the halakhic status of a tereifa lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death, let the Merciful One write: And the fat of a carcass may be used for any purpose, and the fat of a tereifa you shall not eat. The prohibition against eating the forbidden fat should have been written exclusively with regard to a tereifa, and I would say: If while an animal is alive and in danger of imminent death the prohibition against eating a tereifa takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, is it necessary to state that after its death the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat?
1. דמיא: וכן ב-גא , גלג , גצד . דפוס קושטא : דאמי . גלא , כ״י פריס , דפוסים : ״דמי״.
2. אמר רב יהודה אמר רב: חסר ב-גצו . כ״י פריס רק: ״אמר רב״. גלא : ״רב יהודה אמ׳ רב״.
3. כל: גצד , דפוסים. חסר בכ״י א , כ״י פריס , גלג .
4. עומדת: גצו : ״יכולה [לעמוד]״.
6. רב הונא: גצו : ״אמ׳ רב הונא״.
7. שלמיא: גא , גלג , גצד , גצו , כ״י פריס , דפוסים. כ״י א : ״שילמיא״.
8. אמר: חסר ב-גצד , גצו .
ואנא אמינא מחיים אתי איסור טרפה וכו׳ – כלומר מסוכנת מחיים דהיינו טרפה אתי איסור טרפה וחייל על איסור חלב מסוכנת לאחר מיתה דהיינו נבלה מיבעיא:
אי ס״ד טרפה היינו מסוכנת לכתוב רחמנא חלב נבלה יעשה לכל מלאכה – לאשמועינן דלא מטמא חלב משום נבלה ולשתוק מאזהרת אכילתו ובחלב טרפה מסוכנת לחודא לכתוב לא תאכלוהו לאשמועינן דחייל איסור מסוכנת אאיסור חלב ואנא ידענא דכ״ש דכי מייתא אתי נמי איסור נבלה וחייל עליה.
ומה מחיים – דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה ואתי וחייל אאיסור חלב נבלה גופה מיבעיא.
ומה מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב – פי׳ בקונטרס ומה מחיים דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה חל על איסור חלב נבלה גופה מיבעיא ומדאיצטריך לאשמועינן בנבלה מכלל דמסוכנת לאו טרפה מקרי ואיצטריך לאשמועינן בהך נבלה דאתיא מכח מסוכנת ולא אתיא מכח טרפה שלא נטרפה קודם לכן דתיחול אאיסור חלב ומק״ו דטרפה לא אתיא דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרוייהו בזבחים בפרק חטאת העוף (זבחים ע.) וקשה לפירושו דאמאי לא ילפינן שפיר שיחול איסור נבלה על איסור חלב מק״ו דטרפה דאי משום דטרפה מחסרא נבלה נמי כיון דמתה אין לך חסרון גדול מזה ועוד מאי פריך בתר הכי ודלמא איצטריך קרא לנבלה דלא אתיא מכח מסוכנת ההיא נמי אתיא מק״ו לעיל וע״ק נהי נמי דמסוכנת לא הוי בלאו דטרפה מ״מ תתסר בעשה מקרא דזאת החיה דמשמע שאינה חיה לא תיכול ומיהו בזה י״ל אי הוה מוקמא קרא דזאת החיה במסוכנת לאוסרה הוה מסתבר ליה נמי לאוקומי בה לאו דטרפה וכי היכי דעשה דזאת החיה מתוקמא בתרוייהו דתרוייהו מיקרו אינה חיה ה״נ לאו דטרפה מתוקמא בתרוייהו וא״כ נבלה דכתיב דחל על איסור חלב ל״ל ור״ת מפרש דה״ק ומה טרפה דמחיים לא מטמא חייל על איסור חלב נבלה דלאחר מיתה מטמא מיבעיא וליכא למיפרך כדפריך בפרק חטאת העוף (זבחים ע.) דטרפה חמורה דחייל איסורה מחיים דהתם קאמר לפי המסקנא דהכא דמסוכנת שריא אבל למאי דבעי למימר השתא דאיסור נבלה נמי מתחיל איסור שלה מחיים דא״א שלא היתה מסוכנת ומסוכנת אסירא מטעם נבלה מחמת קירוב מיתה ואפילו אם נאמר שלא יהא מסוכנת אלא איסור עשה לא שייך למיפרך מה לטרפה שכן מחיים בלאו כיון דמ״מ איסור נבלה מחיים שפיר הוה ידעינן לה שיחול על איסור חלב מק״ו דטרפה אבל השתא דמסוכנת שריא שייך שפיר למיפרך מה לטרפה שכן חל איסור שלה מחיים תאמר בנבלה שאין כאן איסור מחיים כלל והשתא פריך שפיר בתר הכי דלעולם אימא לך מסוכנת אסורה ואצטריך קרא שיבא איסור נבלה ויחול על איסור חלב ונבלה דלא הוי מסוכנת מעיקרא כגון שעשאה גיסטרא דההיא לא נאסר מחיים ולא אתי בק״ו דטרפה ורבינו גרשום היה מפרש ומה מחיים אתי איסור טרפה חייל אאיסור חלב אע״ג דליכא למימר דטרפה מגו דחייל אהאי איסור חייל נמי אהאי איסור דחלב נבלה של אחר מיתה שהיתה מסוכנת בתחלה דאיכא למימר מגו דחייל האי איסור נבלה אאיסור מסוכנת חייל נמי אאיסור חלב לא מיבעיא אלא ודאי מדאיצטריך קרא למכתב נבלה מכלל דמסוכנת שריא לגמרי והשתא פריך שפיר ודלמא איצטריך לעשאה גיסטרא דליכא מגו שהרי לא היתה מסוכנת וקשה לפי׳ שאין הש״ס מזכיר מגו זה כלל ועוד דאיכא למיפרך דאיכא נמי מגו בטרפה דחייל נמי אאיסור שאינו זבוח ולמ״ד בפרק גיד הנשה (לקמן דף קג.) בהמה בחייה לאברים עומדת חייל נמי איסור טרפה אאיסור אבר מן החי ואיכא מגו ועוד אפילו כי אמרת דמסוכנת אסירא ואיכא מגו בנבלה לא שייך למילף מק״ו דטרפה כיון דאיכא למיפרך מה לטרפה שכן אסורה מחיים כדפריך בזבחים (דף ע.).
היכי דמיא מסוכנת. דבעיא פירכוס. אמ׳ רב יהודה אמ׳ רב כל שמעמידין אותה ואינה עומדת. ואפי׳ אוכלת בקיעות. רמי בר יחזקאל אמ׳ ואפי׳ אוכלת קורות.
אמ׳ רב
מסוכנת אע״פ שלא נאסרה שאין לנו לדונה לא בנבלה ולא בטרפה מ״מ ראוי לחסידים להרחיק ממנה ואף מקצת גאונים אמרו שלא התירו בה מה שהתירו אלא בבהמה של ישראל וכדי לחוס על ממונו אבל ליקחה לכתחלה אסור וגדולי המפרשים נוטים לאסרה אף בדיעבד ומחשש נפולה אלא שהיא חומרא יתירה ובקצת מקומות נוהגין לקנוס ולנדות הלוקחה למכרה וכבר שבח הנביא את עצמו באמרו הנה נפשי לא מטומאה שלא הרהרתי ביום עד שאבא לידי טומאה בלילה ואע״פ שהכתוב רמזה כדכתיב ונשמרת מכל דבר רע ההיא בשהוא עצמו מכין מחשבותיו לכך או שירגיל עצמו בדברים המביאים לידי כך אבל הוא היה משבח את עצמו שלא היה מניח מחשבותיו לפנות לשום דבר המוני עד שתטריד מחשבתו פעולת שכלו בשום פנים ונבלה וטרפה לא אכלתי שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם ר״ל שממהרין לשחטה מתוך סכנתה ולא בא בפי בשר פגול שלא אכלתי בהמה שהורה בה חכם ר״ל דבר שצריך להוראה מחמת ספק איסור ואף המסוכנת בכלל זו שצריך לידע על פי הסימנין אם מתה קודם שחיטה אם לאו שאף אם מתה בשחיטה הדבר בזוי ומכוער וכן שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה אע״פ שהיא מותרת שהרי אין המתנות טובלות כתרומה ומעשר כמו שיתבאר במסכתא זו ואיזו היא מסוכנת שאנו אומרין עליה כל זה כל שמעמידין אותה על רגליה בידים ואינה יכולה לעמוד וגדולי המפרשים כתבו אף אם היתה עומדת אינו כלום ומעשה עץ בעלמא הוא אלא שמעמידין אותה בגערה או במקל ואינה יכולה להתעכב בעמידתה הא כל שעמדה מעצמה בלא סיוע וכל שכן אם הלכה בלא הולכת אדם אינה בכלל זה וכל שאינה יכולה לעמוד בלא עזר אין לו לשחטה אפי׳ היה בה כח לאכול קורות ר״ל הקור הגדל בדקלים שמאכילין אותם לבהמה והם נקראין קורה בפרק כיצד מברכין והם קשים הרבה וכן בשאר דברים הקשים שכח האכילה הרבה פעמים לא מצד הבריאות הוא בא ומ״מ מי שאינו יכול לעטר עצמו במדות הללו ורוצה לשחטה רשאי שלא נאסרה אלא הנבלה או הטרפה שידוע בה שאי אפשר לה לחיות ומ״מ צריכים אנו בה לפרכוס המורה עליה שלא מתה קודם גמר שחיטה וכיצד הוא דין זה אם היתה בהמה דקה ופשטה ידה ולא החזירה לצד עצמה אין זה פרכוס אף המתה קודם שחיטה עושה כן שאין זה אלא הוצאת נפש:
בפרש״י בד״ה כגון שעשאה גיסטרא והיא עדיין מפרכסת כו׳ עכ״ל לכאורה נראה שדקדק הכא לפרש כן דמש״ה בגיסטרא ליכא ק״ו דקאמר מה מחיים דאינו אלא קירוב מיתה נבילה דהוה מיתה לגמרי לא כל שכן דגיסטרא נמי אינה מתה לגמרי כיון שעדיין מפרכסת והוא תחילת מיתתה והמתרץ השיב דהוה מסוכנת פורתא מקמי כו׳ וההיא מסוכנת פורתא דמקמי הוא קירוב מיתתה אבל כשנפסקה רובה אף שעדיין מפרכסת מתה לגמרי מיקרי והוה שפיר קל וחומר גם התוספות שהקשו לפרש״י דמאי פריך הא גיסטרא אתיא שפיר מקל וחומר לא מהאי קל וחומר דקירוב מיתה כו׳ קאמרי (א) אלא מקל וחומר דמטמא כמו שפירש רבינו תם וכדאמרינן בפרק חטאת עוף אבל בעל המאור כתב דההוא קל וחומר גופיה דקירוב מיתה שייך לגבי גיסטרא ובזה דחה פרש״י ופירש כמו שפירש ר״ת וליכא לאקשויי דאם כן אמאי שבק ר״ת בפירושו ק״ו דקירוב מיתה ונקט ק״ו דטומאה דהא לפר״ת דפרכינן שכן מחיים מצינן הכי לפרושי בק״ו דקירוב מיתה דיש לומר דנקט ק״ו דטומאה דהך חומרא דטומאה נקט לה נמי תלמודא בפרק חטאת עוף גבי נבילה וכן נראה מדברי בעל המאור וה״נ ה״מ ר״ת לפרש ק״ו מכח חסרון דמה מחיים דליכא חסרון מיתה דאין לך חסרון גדול מזה לכ״ש כמ״ש התוס׳ לעיל אלא דנקט קל וחומר דטומאה לפירושו מטעם שכתבנו וק״ל:
תוס׳ בד״ה ומה מחיים כו׳ ועוד אפי׳ כי אמרת דמסיכנת אסירא ואיכא מגו בנבילה כו׳ דאיכא למיפרך מה לטרפה שכן אסורה מחיים כו׳ עכ״ל ר״ל דודאי ר״ג שפירש כן דהוי הק״ו מכח מגו ולא ניחא ליה ק״ו דטומאה משום דבהאי ק״ו דמגו פריך שפיר בגיסטרא דליכא ק״ו כלל כיון דליכא מגו ואהא הקשו דהא גבי גיסטרא אי נמי דמסוכנת אסורה ואיכא מגו דהשתא הוי ק״ו מ״מ הא איכא למפרך שכן אסורה מחיים ואם כן לית לן למישבק ק״ו דטומאה וכמו שפר״ת דהך חומרא דטומאה נקט לה תלמודא שם ודו״ק.
:
ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך לומר] שטרפה שאסרה התורה באכילה היינו [זוהי] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, לכתוב רחמנא [שתכתוב התורה] ״חלב נבלה יעשה לכל מלאכה, וחלב טרפה לא תאכלוהו״, כלומר, שייכתב איסור האכילה בטריפה בלבד ולא בנבילה, ואנא אמינא [ואני אומר מעצמי] בקל וחומר: ומה מחיים, כשהיא מסוכנת, ועדיין אינה נבילה גמורה, אתי [בא] איסור טרפה וחייל [חל] על איסור חלב שיש בה, לאחר מיתה, כשהיא נעשית נבילה גמורה, מיבעיא [נצרכה לומר] שאיסור נבילה חל על איסור החלב?
And if it enters your mind to say that the halakhic status of a tereifa lacking body parts is the same as that of an animal in danger of imminent death, let the Merciful One write: And the fat of a carcass may be used for any purpose, and the fat of a tereifa you shall not eat. The prohibition against eating the forbidden fat should have been written exclusively with regard to a tereifa, and I would say: If while an animal is alive and in danger of imminent death the prohibition against eating a tereifa takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, is it necessary to state that after its death the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat?
הכל
(2) אֶלָּא מִדִּכְתַב רַחֲמָנָא {ויקרא ז׳:כ״ד} נְבֵלָה מִכְּלָל דִּטְרֵפָה לָאו הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת.
The Gemara concludes: Rather, from the fact that the Merciful One writes that the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, one learns by inference that the tereifa in the verse is not the same as an animal in danger of imminent death. Rather, the tereifa in the verse is an animal that was mauled and is lacking body parts, and it is only that animal that is prohibited after slaughter. Eating an animal in danger of imminent death after slaughter is permitted.
אלא מדכתיב רחמנא נבלה וכו׳ – כלומר מדאיצטריך רחמנ׳ למיכתב נבלה דלאחר מיתה מכלל דטרפה לאו היינו מסוכנת:
אלא – מדאיצטריך לאשמועינן בנבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב.
מכלל דמסוכנת לאו טרפה מיקרי – ואצטריך לאשמעינן בהך נבלה דאתיא מכח מסוכנת ולא אתיא מכח טרפה שלא נטרפה קודם לכן דתיחול אאיסור חלב. ומק״ו דטרפה דאמרינן ומה מחיים כו׳ לא מצינן למילף גבי נבלה דאיסור נבלה חייל אאיסור חלב דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה הוא אלא משום חסרון כדמצרכינן לתרווייהו בזבחים בפרק חטאת העוף (דף ע.).
אלא מדכתב רחמנא [מתוך שחזרה וכתבה התורה] איסור חלב בנבלה, מכלל הדברים אתה למד שטרפה שאסר הכתוב את חלבה לאו היינו [אינה זו] המסוכנת העומדת להיעשות נבילה, אלא טריפה ממש, שיש חסרון בגופה, ודווקא היא נאסרה, ולא המסוכנת, ולכן הוצרכה התורה לאסור חלב נבילה.
The Gemara concludes: Rather, from the fact that the Merciful One writes that the prohibition against eating an unslaughtered carcass takes effect upon the prohibition against eating forbidden fat, one learns by inference that the tereifa in the verse is not the same as an animal in danger of imminent death. Rather, the tereifa in the verse is an animal that was mauled and is lacking body parts, and it is only that animal that is prohibited after slaughter. Eating an animal in danger of imminent death after slaughter is permitted.
הכל
(3) מַתְקֵיף לַהּ מָר בַּר רַב אָשֵׁי וְדִלְמָא לְעוֹלָם אֵימָא לָךְ הַיְינוּ טְרֵפָה הַיְינוּ מְסוּכֶּנֶת וּדְקָאָמְרַתְּ נְבֵלָה דִּכְתַב רַחֲמָנָא ל״ל לְמָה לִי לְהָךְ נְבֵלָה דְּלָא אָתְיָא מִכֹּחַ מְסוּכֶּנֶת וְהֵיכִי דָּמֵי שֶׁעֲשָׂאָהּ גִּיסְטְרָא הָתָם נָמֵי אִי אֶפְשָׁר דְּלָא הֲוַי מְסוּכֶּנֶת פּוּרְתָּא מִקַּמֵּי דְּלִיפְסֹק לְרוּבָּא.
Mar bar Rav Ashi objects to this: And perhaps, actually I will say to you that the halakhic status of a tereifa is the same as that of an animal in danger of imminent death, and with regard to that which you said: Why do I need the prohibition with regard to an unslaughtered carcass that the Merciful One writes, one can explain that it is necessary for that unslaughtered carcass that does not come as a result of danger of imminent death. And what are the circumstances of that unslaughtered carcass? It is in a case where one rendered the animal like a shard, by cutting it into two widthwise. The Gemara rejects that distinction: There too, in the case where one rendered the animal like a shard, it is impossible that the animal was not at least somewhat in danger of imminent death before he cut the majority of the animal.
התם נמי אי אפשר דלאו הויא מסוכנת כו׳ – ועדיין אימא לך דאי טרפה היינו מסוכנת לא הוה איצטריך למיכתב נבלה דלאחר מיתה כדאמרינן לעיל:
כגון שעשאה גיסטרא – והיא עדיין מפרכסת דאמר בפ״ק (לעיל דף כא.) עשאה גיסטרא נבלה דזו לא נסתכנה קודם נבלותה ואיצטריך לאשמועינן דתיחול איסור נבלה אאיסור חלב.
עשאה גיסטרא – חתכה לשנים לרחבה.
מתקיף לה מר בר רב אשי: ודילמא לעולם אימא לך, היינו טרפה היינו מסוכנת – כלומר, מסוכנת אסורה בעשה כשם שטרפה בלאו. ודקא אמרת: נבלה דכתב רחמנא למה לי, דהא מטמיא ואסירא נמי מחיים מפני שהיתה מסוכנת קרוב למיתתה. לאו בההיא נבלה איצטריך רחמנא למכתב, אלא בהך נבלה דלא אתיא מכח מסוכנת, כגון שעשאה גסטרא. דההיא לא איתסרא מחיים מעולם.
ומשנינן, א״א דלא הויא מסוכנת פורתא מקמיה דליפסקיה לרובא.
זה הוא הפי׳ הנכון.
וה״ר שלמה ז״ל כתב בפירושו: ומה מחיים, דאיסור מסוכנת אינו אלא מחמת קירוב מיתה, אתי וחייל אאיסור חלב, נבלה גופה, שהגיעה כבר למיתה, מבעיא. ולפי הפי׳ הזה בטעם ק״ו, זה שכתב הרב ז״ל, לא מתרצא אתקפתא דמר בר רב אשי, דאמר, ודקא אמרת נבלה דכתב רחמנא למה לי, להך נבלה דלא אתיא מכח מסוכנת. והא מ״מ ק״ו איתיה, כמ״ש הרב בפירושו: ומה מחיים, דאיסור מסוכנת אינה אלא מחמת קירוב למיתה וכו׳. אלא הפי׳ הראשון שכתבנו הוא הנכון.
מתקיף לה מר בר רב אשי ודילמא לעולם אימא לך היינו טרפה היינו מסוכנת, אבל אין זו נבלה, דאיכא נבלה דלא אתיא מכח מסוכנת וטרפה, דהיינוא כגון שעשאה גיסטרא, וכיון שאין אתה יכול לומר דאיסור נבלה חל כלל מחיים, ואיסור מסוכנת וטרפה לא מחמת קירוב נבלה הוא חל על החלב, אף איסור נבלה עצמה הייתי אומר שלא יחול עליו, לפיכך הוצרך הכתוב לאומרו. וא״ת ניתי בק״ו, ק״ו פריכא הוא דמה לטרפה שאסורה מחיים, והכי נמי איתא בפ׳ חטאת העוףב. ועוד יכולנו לומר לפי שאין עונשין מן הדיןג ללקות עליו משום נבלהד.
וזהו דרך פירושו של רש״י ז״ל בשמועה זו, ונכון הוא. אלא שהוא כתבה ומק״ו דטרפה לא אתי, דטעמא דטרפה לאו משום קירוב מיתה אלא משום חסרון כדמצרכינןו לתרוייהו בזבחים בפ׳ חטאת העוףז. וזה הלשון מתמיהני, דכיון דאמרינן השתא היינו טרפה היינו מסוכנת, על כרחנו אין טרפה אלא קרובה למות כמו שפירש הוא עצמו ז״ל כןח, וכן סוגיא מוכחתט. ועוד דהתם בפ׳ חטאת העוף משום דטרפה אסורה מחיים מצרכינן להו לתרוייהו ולא משום חסרון דטרפהי.
ויש מפרשים שיטה זו כך, ומה מחיים אתי איסור טרפה שאינו אלא לאו וחייל אאיסור חלב, אע״פ שהוא איסור קל על איסור חמור, נבלה שהיא באה לאחר מיתה וחייל איסור לאו שבה על לאו ועשה של טרפה שהוא איסור חמור ממנו דהוא לאו ועשה, אינו דין שהוא חל על איסור חלב, אע״פ שזהכ חמור וזה קל. ואינו נכון.
ובתוספות רבותינול הצרפתיםמ מפורש בשם ר״ת ז״ל כך, ומה מחיים אתי איסור טרפה וחייל אאיסור חלב ואע״פ שאינה מטמאה, נבלה דלאחר מיתה כלומר שהיא מטמאהנ לא כל שכן. וזהו קל וחומר שאין עליו תשובה שהשיבו בו שם בפ׳ חטאת העוף, דאי כתב רחמנא טרפה משום דאסירא מחיים אבל נבלה דלא אסירא מחיים לא, שהרי נבלה אסירא מחיים כשהיתה מסוכנת, הואיל ואתה אומר דמסוכנת היינו טרפה והיינו נבלה, ואע״פ שניתוסף בה איסור לאו, מכל מקום איסור נבלה מצינו מחיים, וגם זה נכוןס.
א. בנדפס וכי״ל: והיינו.
ב. זבחים ע, א.
ג. סנהדרין נד, א וש״נ.
ד. עיין מגיד משנה הל׳ מאכ״א פ״ב ה״א (הביאו גם בשטמ״ק כאן טור רפו) שילפינן שפיר בתו״כ לאו על שאר מיני בהמה טמאה בק״ו, כיון שכבר נאסר בלאו הבא מכלל עשה. וראה שטמ״ק שם בהרחבה. אכן, רבינו בפירושו לתורה ויקרא יא, ב כתב שברייתא זו היא למ״ד עונשין מן הדין (או שאינה מתרצתא). ורבינו בחידושיו ליבמות כב, ב כתב שהוא גילוי מילתא בעלמא [וכן מפורש בסהמ״צ ל״ת קעב], וסיים שם רבינו בצ״ע. ועי׳ בפירושו עה״ת שם שלכאורה סותר למש״כ בחי׳. ועי׳ רא״מ ויקרא שם.
ה. סוד״ה מכלל.
ו. כי״ל: כדמתרצינן.
ז. שם.
ח. תיבה זו ליתא בכי״פ ובשטמ״ק.
ט. ראה עוד בעל המאור (ח, א).
י. בשטמ״ק הביא לשון רבינו והוסיף כתב: ׳וכבר תריצנ׳ לה שפיר לשיטתו של רש״י ז״ל [שם טור רצז ואילך], ואין לשונו מתמיה כלל׳.
כ. כי״פ: שהוא איסור.
ל. בנדפס וכי״ל ושטמ״ק: חכמי.
מ. ד״ה ומה מחיים.
נ. מ׳כלומר׳ עד כאן נשמט בכי״פ.
ס. ראה עוד תוספות רבינו פרץ, הובא בשטמ״ק שם.
מתקיף לה [מקשה על כך] מר בר רב אשי, ודלמא [ושמא] לעולם אימא לך [אומר לך]: היינו [זוהי] טרפה היינו [זוהי] מסוכנת, ודקאמרת [ומה שאמרת]: אם כן, חלב נבלה דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי? והרי יש לאוסרה בקל וחומר ממסוכנת! יש לומר שהוא מתייחס להך נבלה דלא אתיא [לאותה נבלה שאינה באה] מכח מסוכנת, שלא היתה מסוכנת קודם שנעשתה נבילה, והיכי דמי [וכיצד בדיוק מדובר]? כגון שלקח בהמה בריאה ועשאה גיסטרא (שחתך אותה לשנים)! ודוחים: התם נמי [שם גם כן] במקרה כזה, אי אפשר דלא הוי [שלא היתה] מסוכנת פורתא [זמן מועט] מקמי דליפסק לרובא [לפני שחתך את הרוב].
Mar bar Rav Ashi objects to this: And perhaps, actually I will say to you that the halakhic status of a tereifa is the same as that of an animal in danger of imminent death, and with regard to that which you said: Why do I need the prohibition with regard to an unslaughtered carcass that the Merciful One writes, one can explain that it is necessary for that unslaughtered carcass that does not come as a result of danger of imminent death. And what are the circumstances of that unslaughtered carcass? It is in a case where one rendered the animal like a shard, by cutting it into two widthwise. The Gemara rejects that distinction: There too, in the case where one rendered the animal like a shard, it is impossible that the animal was not at least somewhat in danger of imminent death before he cut the majority of the animal.
הכל
(4) וְאִיבָּעֵית אֵימָא א״כ אִם כֵּן לֵימָא חֵלֶב נְבֵלָה וּטְרֵפָה חֵלֶב חֵלֶב לְמָה לִי זוֹ הִיא שֶׁאֵין חֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ וְיֵשׁ לְךָ אַחֶרֶת שֶׁחֶלְבָּהּ חָלוּק מִבְּשָׂרָהּ וְאֵיזוֹ זוֹ מְסוּכֶּנֶת.
And if you wish, say instead that there is a different source for the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. If it is so that an animal in danger of imminent death is included in the category of tereifa, let the verse say: The fat of an unslaughtered carcass and a tereifa. Why do I need it to be written: “Fat of a carcass and the fat of a tereifa”? The term “fat” is repeated to teach that it is this case where the status of its fat is not distinct from the status of its meat, and both are prohibited; but you have another case where the status of its fat, which is forbidden, is distinct from the status of its meat, which is permitted. And which case is that? That is the case of an animal in danger of imminent death.
זו שאין חלבה חלוק מבשרה דתרוייהו אסירי – חלב ובשר:
ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה – כלומר שהחלב אסור טמא והבשר מותר:
א״כ – דמסוכנת אסירא.
לימא קרא חלב נבלה וטרפה וגו׳ – ולאשמועינן דאתי איסור נבלה וטריפה וחייל אאיסור חלב ל״ל למכתב וחלב טרפה למידרשיה אייתר ולמימר דטרפה הוא דקאמינא לך דהיא וחלבה אסורים וכדמזהרנא לך דחייל איסור טרפה אחלב אלמא שני איסורים יש בה אבל יש לך אחרת שהיא קרובה למיתה כזו ואין בה אלא איסור חלב לבדו.
שחלבה חלוק מבשרה – שאיסור חלב נוהג בה משנולדה ותו לית בה איסורא אחרינא.
שלאא אכלתי בשר כוס כוס מעולם, אלמא שריאב. מצאתיג כתובד שהגאונים אומרים כשהותרה בשל ישראל הותרה משום הפסד ממונו, אבל בשל גוי טבח אסור. וגם זוה מדת חסידות היאו.
א. בגמ׳ קטע זה מופיע לאחר הקטע הבא. אבל נראה שרבינו בדווקא הקדימו, ששייך לסוגייתינו.
ב. בכי״פ נשמטו תיבות אלו.
ג. דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א ובתוה״ב ב״ב ש״ג (כח, ב).
ד. כ״כ ראב״ן חולין סי׳ רכב, ראבי״ה תשובות וביאורי סוגיות סי׳ אלף פז, או״ז הל׳ שחיטה ח״א סי׳ שפא. וכן הובא באהל מועד שער השחיטה דרך ו נ״א, וספר האגור הל׳ שחיטה סי׳ אלף עג.
ה. אכן, בראשונים הנ״ל נראה שבבהמת גוי מדינא אסור. וראה מ״מ הל׳ מאכ״א פ״ד הי״ב. וראה טור סי׳ יז שהביא דעת הגאונים, והוסיף שבתשובה אחרת לגאון פסק שמסוכנת של נכרי מותרת. וראה ב״י שם שמדברי רבינו מבואר שאין סתירה בפסקי הגאונים, אלא הגאונים שאסרו הוא ממדת חסידות. ועי׳ ש״ך יו״ד סי׳ יז ס״ק ו ופרמ״ג שם.
ו. תיבה זו ליתא בכי״י. בכי״פ: ממדת החסידות.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור] מקור אחר לכך שמסוכנת מותרת, ואינה בכלל איסור טריפה, שאם כן, שגם היא בכלל איסור טריפה, לימא [שיאמר הכתוב] ״חלב נבלה וטרפה״, ״חלב נבילה״ ״חלב טריפה״ למה לי? כלומר, למה חזר הכתוב והזכיר חלב בטריפה? כדי להדגיש שזו היא שאין חלבה חלוק מבשרה לענין איסור, שגם על הבשר וגם על החלב חל איסור טריפה, ויש לך בהמה אחרת דומה לה שחלבה חלוק מבשרה, ואיזו זו? מסוכנת, שרק חלבה אסור ולא בשרה.
And if you wish, say instead that there is a different source for the fact that the meat of an animal in danger of imminent death is permitted. If it is so that an animal in danger of imminent death is included in the category of tereifa, let the verse say: The fat of an unslaughtered carcass and a tereifa. Why do I need it to be written: “Fat of a carcass and the fat of a tereifa”? The term “fat” is repeated to teach that it is this case where the status of its fat is not distinct from the status of its meat, and both are prohibited; but you have another case where the status of its fat, which is forbidden, is distinct from the status of its meat, which is permitted. And which case is that? That is the case of an animal in danger of imminent death.
הכל
(5) וְאִיבָּעֵית אֵימָא מֵהָכָא {יחזקאל ד׳:י״ד} וָאוֹמַר אֲהָהּ ה׳ אֱלֹהִים הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָּאָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי וְעַד עַתָּה וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל.
And if you wish, say instead that it is derived from here: “Then I said: Ah, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa, and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).
הנה נפשי לא מטומאה – יחזקאל קאמר ליה להקב״ה לפי שהיה אומר לו קח לך חטים ושעורים וגו׳ ועוגת שעורים תאכלנה והיא בגללי צואת האדם תעוגינה לעיניהם.
מקרה יום ומקרה לילה לא כתיב בקרא ולא גרסינן ליה.
שלא אכלתי בשר כוס כוס מעולם. אלמא שריא כ׳ (הרמב״ם) [הרמב״ן] ז״ל בשם הגאונים ז״ל שלא הותרה אלא בשל ישראל ומשום הפסד ממונו, הא בשל טבח נכרי אסור, וכתב הוא ז״ל דגם זו מדת חסידות.
ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור], מהכא [מכאן] אפשר ללמוד שמסוכנת מותרת, שאמר הנביא יחזקאל: ״ואומר אהה ה׳ אלהים הנה נפשי לא מטומאה ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה ולא בא בפי בשר פגול״ (יחזקאל ד, יד).
And if you wish, say instead that it is derived from here: “Then I said: Ah, Lord God, my soul has not become impure; and from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa, and no piggul flesh came into my mouth” (Ezekiel 4:14).
הכל
(6) הִנֵּה נַפְשִׁי לֹא מְטוּמָּאָה אשֶׁלֹּא הִרְהַרְתִּי בַּיּוֹם לָבֹא לִידֵי טוּמְאָה בַּלַּיְלָה וּנְבֵלָה וּטְרֵפָה לֹא אָכַלְתִּי מִנְּעוּרַי ב שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי בְּשַׂר כּוֹס כּוֹס מֵעוֹלָם וְלֹא בָא בְּפִי בְּשַׂר פִּגּוּל שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁהוֹרָה בָּהּ חָכָם מִשּׁוּם רַבִּי נָתָן אָמְרוּ שֶׁלֹּא אָכַלְתִּי מִבְּהֵמָה שֶׁלֹּא הוּרְמוּ מַתְּנוֹתֶיהָ.
The Gemara explains: “My soul has not become impure” means that I did not consider any sinful thoughts during the day that would cause me to come to impurity due to a seminal emission at night. “And from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is forbidden and a Sage issued a ruling to permit it. They said in the name of Rabbi Natan that the last portion of the verse means: That I never ate from an animal whose gifts to which members of the priesthood are entitled, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, were not already separated.
כוס כוס זו היא מסוכנת שאמר כוס כוס מהרה שמיד תמות:
שהורה בה חכם – כלומר שצריך חכם להורות בה (חכם) שלא היה בה שום ספיקא לאסור:
שלא הורמו מתנותיה הזרוע והלחיים והקיבה:
לידי טומאה – קרי.
כוס כוס – שחוט שחוט שלא תמות לפי שמסוכנת היא נבלה ממש ליכא למימר דא״כ מאי רבותיה.
שהורה בה חכם – שנולד בה ספק והוצרך לשאול לחכם להתירו.
מתנותיה – הזרוע והלחיים והקבה ואע״פ שהוא היה כהן ובלא הרמה יכול לאוכלה.
שלא הרהרתי ביום כו׳ – ואם תאמר מאי רבותיה דיחזקאל והלא כל אדם נמי אסור כדאמר בפ״ק דמסכת ע״ז (דף כ:) ובפרק נערה שנתפתתה (כתובות דף מו.) ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר ביום כו׳ וי״ל דאפ״ה חשיב ליה רבותא משום דאמרינן בפרק גט פשוט (ב״ב דף קסד:) שלשה דברים אין אדם ניצול מהם בכל יום הרהור עבירה ולשון הרע ועיון תפלה.
שלא הורמו מתנותיה – ואם תאמר לרבי יוחנן דאמר לקמן בפרק הזרוע (חולין קלב:) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאילו אוכל טבלים מאי רבותיה דיחזקאל אע״ג דיחזקאל כהן היה כהן עצמו צריך להפריש תרומות ומעשרות ואסור לאכול טבל ויש לומר דרבי יוחנן סבר כמ״ד שלא אכל מבהמה שהורה בה חכם.
שלא הרהרתי ביום ובאתי לידי טומאה בלילה. ואע״ג דהא מדאוריתא היאא, דכתיבב ונשמרת מכל דבר רע שלא יהרהר אדם ביום ויבא לידי טומאהג בלילהד, רבותיה דיחזקאל משום שהיא עבירה שאין אדם ניצל ממנה בכל יום, כדאמרינן בבבא בתראה, והוא היה ניצלו.
ור׳ נתן דאמר שלא אכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה, לא סבר לה כמאן דאמרז האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאלו אוכל טבלים, דאי הכי דאוריתא היאח. ויש מפרשים משום דיחזקאל כהן היה ופטור מן המתנות והיה מחמיר על עצמו להפרישם וליתנם לכהן אחר. ואינו נכון, שאין זה ראוי ליקרותט פגולי.
א. כ״ה דעת כמה פוסקים שאיסור זה הוא מה״ת, ראה סמ״ג ל״ת קכו, תוס׳ ע״ז כ, ב ד״ה שלא, רבינו יונה באגרת התשובה אות כ ועוד. ועי׳ יראים השלם סי׳ מה שאינו אלא אסמכתא, וכ״ה בתוספות הרא״ש נדה מג, א ד״ה אוחז, וכ״כ בבית שמואל אהע״ז סי׳ כא ס״ק ב בדעת הרמב״ם, עיי״ש. ועיין נשמת אדם כלל ג סי׳ ב, פרמ״ג פתיחה כוללת לאו״ח ח״ה סוף אות לד, הגהות מרדכי לספר המדע לר״י אייבשיץ (בהשמטות ל, ב), שו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ כד אות ב. אכן, מדברי רבינו בהשגות לספר המצוות (שכחת הלאוין המצוה הי״א, הוצ׳ ר״ש פרנקל עמ׳ תי) נראה שאזהרה זאת היא במחנה בלבד, עיי״ש היטיב. וכן הקשה בחידושים וביאורים, שא״כ אזלא לה קושיית רבינו כאן. ועי׳ ביאור הגרי״פ לסה״מ לרס״ג לאוין לאוין א (ח״ב ו, ב) [ופלא שנשמטו ממנו דברי רבינו כאן]. והנה רבינו שם כתב: ״אע״פ שהם מזהירים בה בכל מקום לתוכחת, לא נאמרה בתורה אלא במחנה, שגם היא גורמת הפסד במחנה״. ונראה ביאור הדברים, שכיון שנאמרה ההזהרה בפרשת מחנה, הרי היא מדיני מחנה, ואינה אזהרה לעבור עליה בלאו, אלא במחנה עצמו. אכן, ברור שכוונת התורה להזהיר על הרהור בכל מקום, אלא שאין בזה לאו הנמנה במנין הלאוין. וצ״ע. ועוד שמעתי לפרש (מידידי הגר״ש ווייס שליט״א) שאמנם אין בזה אזהרה, אבל מהך שהתורה קראה לזה ״רע״ מבואר שהרהור הוא דבר רע, ופשוט שזה הוא בכל מקום, וממילא קשיא מאי רבותיה דיחזקאל.
ב. דברים כג, י.
ג. כי״ל: עבירה.
ה. קסד, ב: ׳שלש עבירות אין אדם ניצול מהן בכל יום, הרהור עבירה וכו׳ ׳.
ו. כ״כ תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה שלא הרהרתי. ועי׳ מאירי.
ז. להלן קלב, ב.
ח. כ״כ תוס׳ ותוספות הרא״ש ד״ה שלא הורמו.
ט. כי״ל: שאין זה נקרא.
י. ופירש בשטמ״ק: ׳פי׳ החומרא היתה לזה הפירוש נתינתו לכהן אחר, ולכך הקשה הרב ז״ל דאין זה ראוי לקרות פגול, דלצאת מידי טבל בהפרשה סגי והוא עצמו יאכלנה׳. ועוד הקשה בשטמ״ק, דהלשון ׳לא הורמו מתנותיה לא דייק שפיר להאי פירושא. וע״ע שם שהאריך בפירוש הקרא דיחזקאל.
שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה. והא דלא כמאן דאמר לקמן (חולין קלב:) האוכל מבהמה שלא הורמו מתנותיה כאוכל טבלים, דלדידיה מאי רבותא דיחזקאל דאורייתא היא.
ומפרשים: ״הנה נפשי לא מטומאה״ — שלא הרהרתי הרהור עבירה ביום לבא על ידו לידי טומאה של קרי בלילה. ״ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי״ — שלא אכלתי בשר ״כוס כוס״ [״שחוט שחוט״] מעולם, כלומר בשר בהמה מסוכנת, שאומרים לשוחט שיזדרז לשוחטה קודם שתמות. ״ולא בא בפי בשר פגול״ — שלא אכלתי מבהמה שהיה בה ספק איסור והורה בה חכם להתירה. משום (בשם) ר׳ נתן אמרו בפירוש דבר זה: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה, זרוע לחיים וקיבה שצריך לתת לכהנים מכל בהמת חולין.
The Gemara explains: “My soul has not become impure” means that I did not consider any sinful thoughts during the day that would cause me to come to impurity due to a seminal emission at night. “And from my youth until now I have not eaten an unslaughtered carcass or a tereifa” means that I never ate the flesh of an animal that was in danger of imminent death, leading one to say: Slaughter it, slaughter it quickly, before it dies. “And no piggul flesh came into my mouth” means that I never ate from an animal with regard to which there was uncertainty whether it is forbidden and a Sage issued a ruling to permit it. They said in the name of Rabbi Natan that the last portion of the verse means: That I never ate from an animal whose gifts to which members of the priesthood are entitled, i.e., the foreleg, the jaw, and the maw, were not already separated.
הכל
(7) אִי אָמְרַתְּ בִּשְׁלָמָא שַׁרְיָא הַיְינוּ רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל אֶלָּא אִי אָמְרַתְּ אֲסִירָא מַאי רְבוּתֵיהּ דִּיחֶזְקֵאל.
The proof is: Granted, if you say that it is permitted to slaughter and eat an animal in imminent danger of death, then that is the greatness of Ezekiel, as, although eating it is permitted, he refrained from doing so. But if you say that it is forbidden to slaughter and eat that animal, what in that action attests to the greatness of Ezekiel? Apparently, it is permitted to slaughter and eat an animal in danger of imminent death.
ומעתה, אי אמרת בשלמא שריא [נניח אם אתה אומר שמסוכנת מותרת] — היינו רבותיה [זוהי גדולתו] של יחזקאל, שהקפיד בדברים שמותרים על פי הדין, שלמרות שמסוכנת מותרת — לא אכל מבשרה. אלא אי אמרת אסירא [אם אומר אתה שהיא אסורה], מאי רבותיה [מה גדולתו] של יחזקאל? אלא מכאן משמע שבהמה כזו מותרת מן הדין.
The proof is: Granted, if you say that it is permitted to slaughter and eat an animal in imminent danger of death, then that is the greatness of Ezekiel, as, although eating it is permitted, he refrained from doing so. But if you say that it is forbidden to slaughter and eat that animal, what in that action attests to the greatness of Ezekiel? Apparently, it is permitted to slaughter and eat an animal in danger of imminent death.
הכל
(8) ה״ד הֵיכִי דָּמֵי מְסוּכֶּנֶת אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב גכֹּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת רַב חֲנִינָא בַּר שֶׁלֶמְיָא מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אָמַר ד אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.
§ The Gemara asks: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided. Rav Ḥanina bar Shelamya in the name of Rav said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood, if it is unable to stand, its status is that of an animal in danger of imminent death. Rami bar Yeḥezkel said: That is the case even if that animal eats beams.
אפילו אוכלת בקעיות – שיש לה כח בשיניה דכיון דאינה עומדת מסוכנת היא.
רמי בר יחזקאל – לא פליג אדרב יהודה אלא לטפויי אתא וכן רב חנינא.
א ושואלים: היכי דמי [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל בהמה שמעמידין אותה ואינה עומדת. רב חנינא בר שלמיא משמיה [משמו] של רב אמר: סימן זה שאינה עומדת הוא מובהק שאפילו היא אוכלת בקעיות (חתיכות עץ), שיש לה כח בשיניה, מכל מקום כיון שכשמעמידים אותה אינה עומדת היא נחשבת למסוכנת. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.
§ The Gemara asks: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided. Rav Ḥanina bar Shelamya in the name of Rav said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood, if it is unable to stand, its status is that of an animal in danger of imminent death. Rami bar Yeḥezkel said: That is the case even if that animal eats beams.
הכל
(9) בְּסוּרָא מַתְנֵי הָכִי בְּפוּמְבְּדִיתָא מַתְנֵי הָכִי הֵיכִי דָּמְיָא מְסוּכֶּנֶת אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב כׇּל שֶׁמַּעֲמִידִין אוֹתָהּ וְאֵינָהּ עוֹמֶדֶת וַאֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת בְּקָעִיּוֹת רָמֵי בַּר יְחֶזְקֵאל אָמַר אֲפִילּוּ אוֹכֶלֶת קוֹרוֹת.
In Sura, they would teach the exchange in that manner. In Pumbedita, they would teach the exchange in this manner: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided, even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood. Rami bar Yeḥezkel said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats beams, if it is unable to stand its status is that of an animal in danger of imminent death.
בסורא מתני הכי – כדאמר דרב חנינא הוסיף אדרב יהודה אפילו אוכלת בקעיות ובפומבדיתא מתני דרב יהודה גופיה סיים בה הכי.
ומעירים: בסורא מתני הכי [היו שונים כך] כפי שאמרנו. בפומבדיתא מתני הכי [היו שונים כך]: היכי דמיא [כיצד היא בדיוק] מסוכנת? אמר רב יהודה אמר רב: כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו אוכלת בקעיות, ולפי מסורת זאת, דברי רב חנינא בר שלמיא נשנו כחלק מדברי רב יהודה בשם רב. רמי בר יחזקאל אמר: אפילו אוכלת קורות.
In Sura, they would teach the exchange in that manner. In Pumbedita, they would teach the exchange in this manner: What are the circumstances of an animal in danger of imminent death? Rav Yehuda said that Rav said: It is any animal with regard to which one stands it on its feet but it does not stand unaided, even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats pieces of wood. Rami bar Yeḥezkel said: That indicator is so clear that even if that animal maintains sufficient strength in its jaw and eats beams, if it is unable to stand its status is that of an animal in danger of imminent death.
הכל
(10) אַשְׁכְּחִינְהוּ שְׁמוּאֵל לְתַלְמִידִי דְּרַב אֲמַר לְהוּ מַאי אָמַר רַב בִּמְסוּכֶּנֶת אֲמַרוּ לֵיהּ הָכִי אָמַר רַב
Shmuel found students of Rav after Rav’s death. He said to them: What did Rav say with regard to an animal in danger of imminent death? They said to him: This is what Rav said:
מסופר, אשכחינהו [מצא אותו] שמואל את תלמידי רב אחר מות רב, אמר להו [להם]: מאי [מה] אמר רב בענין המסוכנת? אמרו ליה [לו], הכי [כך] אמר רב:
Shmuel found students of Rav after Rav’s death. He said to them: What did Rav say with regard to an animal in danger of imminent death? They said to him: This is what Rav said:
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.