×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אִם תַּלְמִיד חָכָם הוּא, אֵין צָרִיךְ. אֲמַר אַבַּיֵי: אַף תַּלְמִיד חָכָם, מִיבָּעֵי לֵיהּ לְמֵימַר חַד פְּסוּקָא דְּרַחֲמֵי, כְּגוֹן: ״בְּיָדְךָ אַפְקִיד רוּחִי פָּדִיתָה אוֹתִי ה׳ אֵל אֱמֶת״ (תהלים ל״א:ו׳).:
If one is a Torah scholar, he need not recite Shema on his bed since he is always engaged in the study of Torah and will likely fall asleep engrossed in matters of Torah. Abaye said: Even a Torah scholar must recite at least one verse of prayer, such as: “Into Your hand I trust my spirit; You have redeemed me, Lord, God of truth” (Psalms 31:6).
רש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
ואם תלמיד חכם הוא – שרגיל במשנתו לחזור על גרסתו תמיד דיו בכך.
(1-4) אמר רב נחמן בר יצחק אם תלמיד חכם הוא אינו צריך אביי אמר אפילו תלמיד חכם בעי למימר חד מפסוקי דרחמי כגון בידך אפקיד רוחי. אמר רבי אלעזר כל הקורא קרית שמע על מטתו כאילו אוחז חרב פיפיות בידו שנאמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם רוממות קל בגרונם וחרב פיפיות בידם.
פי׳א ועכשיו נהגו לקרות קרית שמע בברכותיה בבית הכנסת מבעוד יום קודם צאת הכוכבים ויש לתמוה בדבר, ויש שפירשב שסמכו על מה שאמרו בירושלמי [א, ב] תנא הקורא קודם לכן לא יצא אם כן למה קורין אותה בבית הכנסת, פי׳ קודם לכן, כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה, אף אנו נהגנו כן ושאחר כך ראוי לכל אחד לאומרה בביתו כדי לצאת ידי חובהג, ואינו נכון דאינהו לא קרו בברכות ואנן קרינן בברכותד, וכי תימא אינהו נמי קרו בברכות אע״ג דאכתי לא מטא זימניה וכדאמרינן לקמן (בבלי ברכות ט:) לענין קרית שמע של שחרית הקורא קרית שמע מכאן ואילך לא הפסיד כאדם הקורא בתורה ופירשו (בבלי ברכות י:) לא הפסיד בברכות אע״ג דעבר זימניה הכא נמי אע״ג דאכתי לא מטא זימניה אפשר בברכותה, ליתא דהא לא דמיא כלל דכי אמרינן לא הפסיד התם הוא כשמתפלל של יום ביום ואי אפשר לו לתקן שכבר עבר זמנו, אבל במתפלל של לילה ביום ואפשר לו והוא דבר שבידו לתקן ולהמתין, בהא ודאי לא אפשר למימר דלא הפסידו, אלא ודאי לא היו מתפללין בברכות והם כשהיו עושין כן היו עושים מפני הדחק שהיו בתי כנסיות שלהם רחוקין ולא היו יכולין להתקבץ שם בלילה ולא היו מקפידין אם לא היו סומכין גאולה לתפלה כיון דטריחא להו מילתא משום דקיימא לן תפלת ערבית רשות ואע״פ שעושין תפלות באמצע שהרי היו קורין אחר כן קרית שמע בעונתה מכל מקום לא היו חוששין לכך כדי שיתפללו עם הציבור, ותפלה היה אפשר להם מבעוד יום מתחלת שקיעת החמהז וכדאמרינן לקמן (בבלי ברכות כז:) דרב צלי של שבת בערב שבת וכדבעינן לפרושי עלה, וכל עיקר לא היו קורין שמע אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה וקורין אותה שלא בברכותיה וכן נראה שם בירושלמי [י, א] שהיו נוהגין כן אף בתפלת המוספין לקרות לפניה קרית שמעח, מכל מקום קשיא לן אנן היכי קרינן קרית שמע בברכות מבעוד יום, ואיכא למימר דאע״ג דודאי הילכתא כרבנן דמתניתין, כיון דברכות דקרית שמע דרבנן וקרית שמע גופיה דרבנן חוץ מפסוק ראשון כדאיתא לקמן (בבלי ברכות יג:) בהדיאט ואפילו פרשת ציצית דכתיב בה יציאת מצרים דרבנן היא כדאיתא לקמןי, והוא דבר שיש בו דחק וסכנה לציבור בהרבה מקומות לעמוד בלילה בבית הכנסת ואי לא קרו לה כי מכנפי איכא עמי הארץ ואינשי טובא דלא זהירי כולי האי כדמבעי להו ואתו למנשי ולא קרו ובטלת קרית שמע בברכותיה לפיכך הלכו אחר המיקל כיון שכל אדם קורא פסוק ראשון על מטתו שהוא מן התורה וקורהו בעונתוכ, מכל מקום יחידים ובעלי נפש יש להם להיזהר שלא לקרות בציבור אלא שיתפללו עמהם משום דתפלה בציבור עדיפא ולקרות אחר כן קרית שמע בברכותיה בעונתהל.
גרסינן פרק ידיעות הטומאה (בבלי שבועות ט״ו:) שיר של פגעים פי׳ של מזיקיןמ בכנורות ובנבלים ובתופים ואומר יושב בסתר עליון פי׳ דהיינו שיר של פגעים וכו׳ עד כי אתה ה׳ מחסי ואומר ה׳ מה רבו צרי עד כי לה׳ הישועה. פי׳ בשבועות מתפרשא הא לענין תוספת העיר דהיינו ירושלם והעזרות שיהא התוספת קדוש כעיקר ואמרינן התם דבעיא שיר ואמרינן שהיו אומרין שיר זה דהיינו מזמור זה דיושב בסתר עליון, וקרי ליה שיר של פגעים לפי שהוא מגין מן המזיקים בלילה למי שקורא אותו. רבי יהושע בן לוי מסדר להו להני קראי וגאני בהו והיכי עביד הכי והאמר רבי יהושע בן לוי אסור להתרפאות בדברי תורה להגן שאני. פי׳ דלהתרפאות במקום חולי אסור דנראה כאילו עושה דברי תורה קמיעין ולחישות, אבל להגן בזכות קריאתן ולפי שיש בהן ענין שמירה, בכענין זה ודאי מותרנ.
א. כיון שאמרו בגמ׳ אע״פ שקרא אדם ק״ש בבהכ״נ וכו׳ כתבו רבינו כאן, ועוד דלדבריו להלן מקיימין לפי המנהג ק״ש דאורייתא בפסוק ראשון שעל מטתו.
ב. רש״י ב, א ד״ה עד ורבינו חננאל הובא באו״ז ריש הל׳ ק״ש ובעוד ראשונים.
ג. רש״י שם הוסיף דיוצאין בפרשה ראשונה שעל מטתו, והק׳ תוס׳ דצריך לקרות ג׳ פרשיות, ועיין רשב״א דמנהג זה מימים קדמונים כדחזינן בירושלמי והקלו רבנן בכה״ג דכיון שבק״ש שעל מטתו יש בה ק״ש דאורייתא אי״צ לקרוא יותר אע״פ דבק״ש דבהכ״נ לא נפיק מידי דאינה אלא משום לעמוד בתפלה מתוך ד״ת כדברי הירושלמי, ועיין ירושלמי ה, ב. ויעו׳ פסקי ריא״ז יג, ב דפי׳ מה שאמרו בגמ׳ שם דקרא פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא דהיינו באופן זה וכפי שנהגו לקרות ק״ש לפני זמנה בברכותיה בבהכ״נ ויוצאין יד״ח בק״ש שעל המטה ולכתחלה קורא כל שני פרשיות כמ״ש ריא״ז שם בשם ר״ח, ולרש״י פרשה ראשונה, אבל קרא פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא, ועיין בה״ג ספ״ג דג״כ הביא הך דנאנס בשינה אק״ש שעל מטתו ויש לפרש דבריו כדרך ריא״ז דאילו ק״ש שעל המטה גופא מאי קמ״ל וכל הסוגיא שם איירי בק״ש של חובה, ועיין ר״מ הל׳ ק״ש פ״ב ה״ג והל׳ תפלה פ״ז ה״ב.
ד. וכן נקטו תוס׳ ב, א והק׳ על רש״י דצריך לברך הברכות.
ה. כ״כ ההשלמה והרשב״א בתשו׳ ח״א סי׳ מז ע״ש.
ו. ברשב״א שם נראה הביאור דהברכות בעיקר תקנתם תקנה בפני עצמה הוו, ומה שאמרו לא הפסיד הברכות היינו שיברך אותם אח״כ בלא ק״ש ותקנתם בתורת חלק מהתפלה הוא, ולכן משמתפלל ערבית אומר הברכות ובעצם היה מברך אותם בלא ק״ש דלא שייכי לק״ש ועדיין לא הגיע זמנה רק משום לעמוד לתפלה מתוך ד״ת קורא ק״ש וכדברי הירושלמי, אבל רבינו לשיטתו יג, א גבי דינא דברכות אין מעכבות ובעוד מקומות דנקט דהוו ברכות של ק״ש, ולפ״ז הא דלא הפסיד הברכות לאחר ג״ש היינו משום דאיכא מצות ק״ש מדרבנן עם ברכותיה גם לאחר ג״ש וכדנראה בדברי רבינו יג, ב, ואף דהך מצוה דק״ש בברכותיה שייכא לזמן תפלה כמ״ש רבינו י, ב מ״מ לא אמרוה אלא בשחרית היכא דעבר זמנו דאכתי מצי לקוראה בברכותיה עד סוף זמן תפלה אבל לפני זמנה אע״פ שהגיע זמן תפלה מ״מ למה יתקנו כן דהא יכול להמתין ולקיימה כתיקונה על ק״ש דאורייתא וכטענת רבינו, אבל לקמן יג, ב יישב רבינו המנהג לקרותה בברכותיה לפני צאת הכוכבים דבאמת אמרינן דכמו שתיקנו ק״ש דרבנן וברכות דרבנן אחר ג״ש עד ד״ש בזמן תפלת שחרית הכ״נ איכא ק״ש דרבנן וברכות דרבנן עלה משהגיע זמן תפ״ע והיינו דמצוה זו של ק״ש בברכותיה דרבנן חלק מהתפלה הוא דתיקנוהו, וע״ש שנסתפק דאולי לאחר צאה״כ אינו צריך לקרות אלא פסוק ראשון דזה דאורייתא ומה שרבנן חייבו שלש פרשיות קיים בק״ש דרבנן, והיינו דרבנן לא הוסיפו על המצוה דאורייתא אלא תיקנו דבר בפני עצמו סדר ק״ש של שלש פרשיות עם ברכות כחלק מהתפלה, וע״ש מה שכתב לענין לקרות פסוק ראשון לצאת ידי חובת ק״ש דאורייתא לפני תפלת שחרית, ומיהו נראה דבדברי הירושלמי אין זה עולה דהא בירושלמי שאלו למה קורא ק״ש ותי׳ לעמוד בתפלה מתוך ד״ת ואילו לדברי רבינו הרי קורא ק״ש מצד מצות ק״ש דרבנן בברכותיה ולא משום לעמוד לתפלה ועדיין צריך לפרש הירושלמי על ק״ש בלא ברכותיה כדברי רבינו כאן. ובעיקר הדבר פלוגתא היא בראשונים די״א דיכול לברך הברכות לפני זמן ק״ש וכדברי ההשלמה והרשב״א וכ״ה בהש׳ הראב״ד על הרז״ה ושיטתם דהברכות הוו ביסודם תקנה בפני עצמה, אבל בהרבה ראשונים יראה דס״ל דא״א לברך הברכות לפני זמן ק״ש, והיינו דס״ל דלא תיקנו הברכות כי אם יחד עם ק״ש דאע״פ דלא הוו ברכות המצוה כמ״ש הרשב״א יא, א בשם כל הגאונים מ״מ יש להם להאמר עם ק״ש דשייכי לענין ק״ש וכך תיקנום, ומה שמברך אותם בשחרית לאחר זמנה היינו דבשביל הברכות סגי בק״ש אף שלא בזמנה ומיהו הני מילי בשחרית דכבר חלה מצות ק״ש של יום וגם אכתי יום הוא אבל בערבית לפני זמנה אין שם ענין לק״ש בברכות, ודעת רבינו דברכות ק״ש מענין ברכות המצוה נינהו דבמקום מצוה נתקנו ואיכא מצות ק״ש דרבנן לאחר ג״ש וכן מוכרח למש״כ הרמב״ן בלקוטות דאהבה רבה בהמ״צ דק״ש היא דעל כרחך לפ״ז הא דמברך אותה לאחר ג״ש מחמת דאיכא מצוה דרבנן דק״ש. ועיין הערה 31 שנתבאר דאין מקום לדון דיוכל לברך הברכות לפני זמן ק״ש אלא אם זמנם ביום כזמן תפלה דאז איכא למימר דזמנם מזמן תפלת ערבית אבל להר״מ שסובר בסופ״א מהל׳ ק״ש דזמנם ביום כל היום א״כ בערבית מהיכ״ת יוכל לברך אותם לפני הלילה הא לא שייכי לתפלה כלל.
ז. האי לישנא צל״ע דלרבי יהודה מתפלל מפלג המנחה שהוא מעט לפני שקיעת החמה כמש״כ רבינו כז, ב ולרבנן אינו מתפלל אלא מצאה״כ והך דרב דצלי של שבת בע״ש מבואר בגמ׳ שם דהוא אליבא דר״י דלרבנן אין מתפלל אלא מצאה״כ וצ״ל דאינו בדוקא אלא מתפלל קצת לפני שקיעה וצ״ע.
ח. הכי אי׳ התם רבי זעירא בשם רבי אמי, ביומי דר׳ יוחנן הוינן נפקין לתעניתא וקרוי שמע בתר תלת שעין ולא הוה ממחי בידן, רבי יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא ומקרי שמע בתר תלת שעין, בעא רב אחא מחויי בידן, א״ל ר׳ יוסי והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד״ת, א״ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה. וכתב הרז״ה כאן פירושו דהיו מתפללין כ״ד ברכות דתעניתא כעין מוספין והיו קוראין לפניה ק״ש בלא ברכות לעמוד בתפלה מתוך ד״ת, ומזה הוכיח הרז״ה דכונת הירושלמי דידן ג״כ דקראו לפני ערבית ק״ש בלא ברכות דכך היה מנהגם בכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו מנחה ומוסף וכמנהגנו לומר אשרי לפני מוסף ומנחה, וע׳ בהשגות הראב״ד שדחה פירושו והוכחתו, וע׳ עוד במגן אבות להמאירי ענין יא שהוכיח מירושלמי זה להיפך דהיו קורין אותה בברכותיה, ועיין ב״י סי׳ מו.
ט. ע״ש בדברי רבינו, והא מילתא לאו דכולי עלמא היא ויתבאר שם בס״ד.
י. לק׳ יב, ב אי׳ פרשת ציצית מפני מה קבעוה בק״ש ומבואר דדרבנן היא ובלילה יש שלא היו אומרים אותה כמבואר לק׳ יד, ב ומיהו עדיין יצ״מ דאורייתא כמבואר לק׳ כא, א דאף למד״א ק״ש דרבנן הזכרת יצ״מ דאורייתא וצ״ל כונת רבינו דהזכרה דלילה דרבנן היא וכמו שכתב לק׳ יג, ב דאפשר דהזכרה דלילה דרבנן כיון דלא מפורש בקרא אלא יום וכיון דדרבנן היא הקלו גם בה דיוצא מזמן שמתפלל ערבית ועוד דאולי לא חייבוה בפני עצמה אלא מכלל ק״ש וברכותיה משא״כ יום שהוא מה״ת הרי זה חיוב בפ״ע דאף למד״א ק״ש דרבנן חייב בו, אכן צ״ע מהו שכתב כדאי׳ לקמן דאין הדבר מפורש דיציאת מצרים בלילה דרבנן ואף לק׳ יג, ב לא אמרה אלא בלשון אפשר וצ״ע, ועיין רשב״א בסוף פירקין דסובר דגם הזכרת לילה דאורייתא.
כ. עיין תוס׳ ובעל המאור.
ל. וכן כתבו הרא״ש והרשב״א בשם רה״ג, וע׳ לעיל הערות 30, 31.
מ. שפוגעין בבני אדם להזיק, רש״י שם.
נ. מה שכתב רבינו דנראה כאילו עושה וכו׳ ולכאו׳ מאי כאילו, נראה דבאמת הלחש מועיל וכדעת רוב הראשונים דלא כהר״מ יעו׳ ביאור הגר״א יו״ד סי׳ קעט אלא דמ״מ אין להשתמש בד״ת לזה דהרי זה בזיון לד״ת שעושה אותם כקמיעין ולחישות בעלמא, ועוד יש לפרש לפי המבואר ברש״י סנהדרין קא, א דללחוש פסוק על המכה אסור גם אם כונתו שתגן עליו זכות קריאת הפסוק והיינו דמ״מ נראה כאילו עושה ד״ת קמיעין ולחישות. ומבואר בדברי רבינו דלהגן נמי אסור בתורת רפואה אלא שתגן עליו זכות קריאתן, ומה שקורא פסוקים אלו דוקא דבתורת זכות קריאתן יכול לקרוא כל פסוק יראה בדברי רבינו דזכות קריאתן מהני ליה שיתקיים לו מה שקרא, ועוד דזה שקורא מענין שמירה הרי זה כתפלה שתועיל לו זכות קריאתן לשמירה, ובחינוך מצוה תקיג ביאר דבקריאתם מעורר נפשו לחסות בה׳ ולקבוע בלבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו ולא אסרה תורה שיאמר אדם ד״ת לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשומרו, והר״מ בפי״א מהל׳ ע״ז הי״ג ג״כ כתב משום זכות קריאתן יעו״ש כל דבריו, ובשם רש״י מובא באהל מועד שער ק״ש דרך ראשון דלהגן היינו בתורת תפלה להגן מן הפגעים, ומבואר שם באהל מועד דלפ״ז מותר גם לאחר שנחלה כל שאינו לוחשו על המכה אלא קוראו בשביל שתגן שכר קריאתו או בתורת תפלה (וצ״ע דלשון הר״מ אבל הבריא שקרא וכו׳ ומשמע דזכות קריאה מהני להגן מצרה ונזק ולא להתרפא מחולי וצ״ע), אבל בשם הרמ״ה הביא דהחילוק אינו בתורת מה הוא קורא הפסוק אלא אימתי הוא קורא דאם קודם שנחלה מותר להתרפאות בכה״ג אבל אחר שנחלה נראה כלוחש על המכה וכעושה ד״ת קמיעין ולחישות והביא האהל מועד דכ״ה בירושלמי שבת פ״ו סוף ה״ב כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע, וכונתו לכאו׳ דהרמ״ה סובר דלאחר שנחלה אסור גם כשכונתו שיועיל זכות קריאתן דמ״מ נראה כלוחש על המכה ועושה ד״ת קמיעין ולחישות וכבר הבאנו דכ״ה גם ברש״י סנהדרין קא, א דלוחש אסור גם כשכונתו שיגן עליו זכות קריאתו ובאינו לוחש אלא קורא פסוקים להגן על עצמו מותר גם הרמ״ה מודה לכאורה וכן משמע בשבועות שם ע״ש מה דאקשי ממתני׳ דסנהדרין. ובר״י מלוניל כאן כתב דאסור להתרפאות בד״ת כדי שלא יאמרו שלא ניתנו ד״ת אלא להגין על האדם בעוה״ז אבל להגן שאין לו חולי באותו הזמן מותר דלא יבואו לומר כן ומשמע דלהגן מותר גם כשכונתו בתורת רפואה וצ״ע, ועיין עוד בתשו׳ הרשב״א ח״ב סי׳ רפא הובא בב״י ושו״ע יו״ד סי׳ קעט לענין נשיאת קמיעין שיש בהם פסוקים להגן דמותר והתם הא אינו דרך תפלה ולא שיש לו זכות קריאתן והרי מבואר דלהגן מותר גם בתורת רפואה ואף כקמיע וצ״ע. ומה דאנו קוראים תהלים על החולה נראה דענינו שתגן עליו זכות הקריאה וההתעוררות שנגרמה מכחו.
ותלמיד חכם אינו צריך תורתו משמרתו ואעפ״כ צריך הוא לומר פסוק אחד כמו שביארנו במשנה ויש מפרשים דוקא כשקראה בעונתה אבל אם לא קראה בעונתה אע״פ שקרא עם הצבור בבית הכנסת צריך לקרותה על מטתו אע״פ שהוא ת״ח ודי לו מ״מ בפרק אחד ושלא בברכה כמו שביארנו וכל שהוא מרבה בכך ומכוין ליחד הרי זה משובח:
בתלמוד המערב אמרו ר׳ שמואל ב״ר נחמני כד הוה נחית לעבורא הוה מיקבל בי ר׳ יעקב גרוסא והוה ר׳ זעירא מיטמר ביני קופיא מישמעיניה היאך קרי שמע חזייה דהוה קרי והדר קרי עד דהוה שקע גו שנתיה אמרו בלבבכם על משכבכם ודומו סלה:
אף ת״ח מבעי ליה למימר כו׳. דתורתו ודאי מגינה כמו פרשת ק״ש דלהגן שרי כדאמרי׳ (פ״ק) [פ״ב טו:] דשבועות מ״מ בעי נמי למימר חד פסוקא דרחמי במקום תפלת ערבית היינו פסוק בידך אפקיד רוחי וגו׳ וע״פ המדרש ב״ו מפקיד חפץ ביד חבירו ומחזירו בלוי ומקולקל אבל אדם מפקיד בכל ערב נשמתו ביד הקב״ה עיפה ומחזירה לו רגועה כו׳ כמ״ש הטור א״ח סי׳ מ״ו והיינו פדית אותי ה׳ אל אמת ולא כב״ו ששולח יד בפקדון שבידו ומקלקלו ודו״ק:
אם תלמיד חכם הואאין הוא צריך לומר קריאת שמע על המטה, מאחר שתמיד הוא עוסק בתורה, ולא ירדם אלא מתוך עיסוק בדברי תורה. אמר אביי: אף תלמיד חכם מיבעי ליה למימר חד פסוקא דרחמי [צריך הוא לומר פסוק אחד של רחמים], כגון: ״בידך אפקיד רוחי, פדיתה אותי ה׳ אל אמת״ (תהלים לא, ו).
If one is a Torah scholar, he need not recite Shema on his bed since he is always engaged in the study of Torah and will likely fall asleep engrossed in matters of Torah. Abaye said: Even a Torah scholar must recite at least one verse of prayer, such as: “Into Your hand I trust my spirit; You have redeemed me, Lord, God of truth” (Psalms 31:6).
רש״ירא״הבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) א״ראֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר ר״שרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: לְעוֹלָם יַרְגִּיז אָדָם יֵצֶר טוֹב עַל יֵצֶר הָרָע, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ״ (תהלים ד׳:ה׳).. אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִקְרָא קְרִיאַת שְׁמַע, שֶׁנֶּאֱמַר: ״עַל מִשְׁכַּבְכֶם״. אִם נִצְּחוֹ, מוּטָב, וְאִם לָאו, יִזְכּוֹר לוֹ יוֹם הַמִּיתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְדוֹמּוּ סֶלָה״..

Incidental to the verse, “Tremble, and do not sin,” the Gemara mentions that Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One should always incite his good inclination against his evil inclination, i.e., that one must constantly struggle so that his evil inclination does not lead him to transgression.
If one succeeds and subdues his evil inclination, excellent, but if he does not succeed in subduing it, he should study Torah, as alluded to in the verse: “Say to your heart.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should recite Shema, which contains the acceptance of the yoke of God, and the concept of reward and punishment, as it is stated in the verse: “Upon your bed,” which alludes to Shema, where it says: “When you lie down.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should remind himself of the day of death, whose silence is alluded to in the continuation of the verse: “And be still, Selah.”
רש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ירגיז יצר טוב – שיעשה מלחמה עם יצר הרע.
ודומו סלה – יום הדומיה הוא יום המות שהוא דומיה עולמית.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

לעולם ירגיז אדם יצ״ט כו׳. דלפי משמעו רוגז מלשון כעס הוא היפך הדבר כי הרוגז וכעס ממדות הרעות הוא ומביא לידי חטא כמ״ש בכ״מ וע״כ אמר כי במקום הזה מדת הרוגז טוב דהיינו להרגיז יצ״ט על יצה״ר להלחם בו וינצחו שלא יחטא ואם לא יוכל לו יעסוק בתורה כמו שאמרו אם פגע בך מנוול זה משכהו לביהמ״ד שיסכים עם היצ״ט לומר שם אמן ומייתי ליה הכא מאמרו בלבבכם כדאמרי׳ בכל לבבך בשני ביתי״ן ע״ש ב׳ יצריך:
ואם לאו יקרא ק״ש כו׳. דבלילה על משכבו יבא לאדם הרהורי עבירה ביותר ובק״ש מבטל אותן הרהורי עבירה להגין עליו מחטא וממזיקין כדאמרינן בשמעתין (ובפ״ק) [ובפ״ב] דשבועות:
ואם לאו יזכור לו יום המיתה וכו׳. דהיינו שיזכיר לו שכל עצת יצה״ר לרעה לו להמיתו כמ״ש צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו ומייתי מדכתיב ודומו סלה עש״ה לא המתים יהללויה ולא כל יורדי דומה וק״ל:
א ואגב הפסוק ״רגזו ואל תחטאו״ מביאים את מה שאמר ר׳ לוי בר חמא, אמר ר׳ שמעון בן לקיש: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, כלומר, שיילחם ללא הרף עם יצרו הרע המביאו לידי חטא. שכן נאמר: ״רגזו ואל תחטאו״ אם נצחו האדם ליצרו במלחמתו זו — מוטב, ואם לאו [לא] נצחו בכך — יעסוק בתורה, וכפי שנאמר בהמשך הפסוק: ״אמרו בלבבכם״ שהיא אמירת דברי תורה. אם כתוצאה מכך נצחו ליצרו הרע — מוטב, ואם לאו [לא] נצחו — יקרא קריאת שמע, שכן יש בה קבלת עול ה׳, והבטחת השכר והעונש. וכפי שנאמר עוד בהמשך הפסוק: ״על משכבכם״ שהוא רמז לקריאת שמע שנזכר בה ״בשכבך״. אם כתוצאה מכך נצחומוטב, ואם לאו [לא] נצחו — יזכור לו יום המיתה, וכפי שנאמר בהמשך הכתוב: ״ודמו סלה״, שהוא רמז ליום המיתה, ומשמעות הכתוב לפי זה היא: דומו דומייה מוחלטת, שהיא דומיית המוות.
Incidental to the verse, “Tremble, and do not sin,” the Gemara mentions that Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: One should always incite his good inclination against his evil inclination, i.e., that one must constantly struggle so that his evil inclination does not lead him to transgression.
If one succeeds and subdues his evil inclination, excellent, but if he does not succeed in subduing it, he should study Torah, as alluded to in the verse: “Say to your heart.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should recite Shema, which contains the acceptance of the yoke of God, and the concept of reward and punishment, as it is stated in the verse: “Upon your bed,” which alludes to Shema, where it says: “When you lie down.”
If he subdues his evil inclination, excellent; if not, he should remind himself of the day of death, whose silence is alluded to in the continuation of the verse: “And be still, Selah.”
רש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וא״רוַאֲמַר רִבִּי לֵוִי בַּר חַמָּא אֲמַר ר׳רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: מַאי דִּכְתִיב: ״וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לוּחוֹת הָאֶבֶן, וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרוֹתָם״ (שמות כ״ד:י״ב)? ״לוּחוֹת״, אֵלּוּ עֲשֶׂרֶת הַדִּבְּרוֹת; ״תּוֹרָה״, זֶה מִקְרָא; ״וְהַמִּצְוָה״, זוֹ מִשְׁנָה; ״אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי״, אֵלּוּ נְבִיאִים וּכְתוּבִים; ״לְהוֹרוֹתָם״, זֶה תַלְמוּד1. מְלַמֵּד שֶׁכּוּלָּם נִתְּנוּ לְמֹשֶׁה מִסִּינַי.:

And Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: God said to Moses, “Ascend to me on the mountain and be there, and I will give you the stone tablets and the Torah and the mitzva that I have written that you may teach them” (Exodus 24:12), meaning that God revealed to Moses not only the Written Torah, but all of Torah, as it would be transmitted through the generations.
The “tablets” are the ten commandments that were written on the tablets of the Covenant,
the “Torah” is the five books of Moses.
The “mitzva” is the Mishna, which includes explanations for the mitzvot and how they are to be performed.
“That I have written” refers to the Prophets and Writings, written with divine inspiration.
“That you may teach them” refers to the Talmud, which explains the Mishna.
These explanations are the foundation for the rulings of practical halakha. This verse teaches that all aspects of Torah were given to Moses from Sinai.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״גמרא״.
רש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
זה מקרא – חומש שמצוה לקרות בתורה.
זו משנה – שיתעסקו במשנה.
זה תלמוד1 – סברת טעמי המשניות שממנו יוצאה הוראה. אבל המורים הוראה מן המשנה נקראו מבלי העולם במס׳ סוטה (דף כב.).
1. כן בכ״י לונדון 5975. בדפוסים צונזר וכתוב: ״גמרא״.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

תורה זו מקרא כו׳. דהיינו גוף התורה והיא נקראת מקרא בכ״מ בל׳ התורה ובזו המסכת שהיא תחלת ש״ס בא לפרש דע״כ נקראת התורה מקרא בלישנא דתלמודא בכ״מ ע״ש שמצוה לקרות בה עכ״ל והיינו דבעי לקרותה בכתב בנקודותיה ובפיסוק טעמיה משא״כ במשנה ובתלמוד ואמר והמצוה זו המשנה דלא דברו בה רק בגוף המצוה ואח״כ בא התלמוד לפרשה מהיכא נפקא המצוה מגוף התורה וכפרש״י: ואמר
אשר כתבתי זו נביאים וכתובים. דגם אלו נתנו ליכתב אבל אין בהן מצות קריאה כמו בתורה וק״ל:
בגמ׳ ואמר ר״ל ב״ח כו׳ מאי דכתיב כו׳ תורה זה מקרא והמצוה זו משנה אשר כתבתי אלו נביאים וכתובים כו׳. ויש לתמוה למה הפסיק במשנה בין תורה לנביאים וכתובים והפסיק ג״כ בנביאים בין משנה לגמ׳ ונראה לתת טעם לשבח דודאי עיקר ענין המשנה היה בזמן קודם לנביאים וכתובים שאפילו בימי משה רבינו ע״ה היו עוסקין בלימוד המשנה כדאמרינן להדיא בפרק כיצד מעברין. ת״ר כיצד סדר המשנה משה שנה לאהרן פרקו כו׳. ובלא״ה סתמא דמילתא הכי הוא שהוצרכו לשנות כל ההלכות הפסוקות שנאמרו ונדרשו בי״ג מדות שהתורה נדרשת מכ״ש אותן המשניות שהן הלכה למשה מסיני. וא״כ המשנה קדמה בזמן לנביאים וכתובים משא״כ הגמרא אין לה קדימות זה הזמן לפי שעיקר ענין הגמרא לא הוצרכה אלא לאחר שנתמעטו הלבבות ורבו הספקות משום תלמידים שלא שמשו כל צרכם כדאיתא בגמרא בכמה דוכתי כנ״ל נכון:
ב ועוד אמר ר׳ לוי בר חמא, אמר ר׳ שמעון בן לקיש, מאי דכתיב [מהי משמעות כתוב זה שנאמר] שאמר ה׳ למשה ״עלה אלי ההרה והיה שם ואתנה לך את לחת האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורתם״ (שמות כה, יב), שבא לגלות לו לא רק את התורה שבכתב, אלא גם כל תורת ישראל לדורותיה. ״לחת״ — אלו עשרת הדברות שנכתבו בלוחות הברית, ״תורה״ — זה מקרא, כלומר, חמישה חומשי תורה. ״והמצוה״זו משנה, כי ביאורן של המצוות לפרטי קיומן למעשה מצוי בתורה שבעל פה, ובמיוחד במשנה. ״אשר כתבתי״אלו נביאים וכתובים שנכתבו בהשראה אלקית, ״להרתם״זה תלמוד, ביאור דברי המשנה, והסברתם הריהו יסוד ה״הוראה״ הלכה למעשה, מלמד פסוק זה שכולם נתנו למשה מסיני.
And Rabbi Levi bar Ḥama said that Rabbi Shimon ben Lakish said: God said to Moses, “Ascend to me on the mountain and be there, and I will give you the stone tablets and the Torah and the mitzva that I have written that you may teach them” (Exodus 24:12), meaning that God revealed to Moses not only the Written Torah, but all of Torah, as it would be transmitted through the generations.
The “tablets” are the ten commandments that were written on the tablets of the Covenant,
the “Torah” is the five books of Moses.
The “mitzva” is the Mishna, which includes explanations for the mitzvot and how they are to be performed.
“That I have written” refers to the Prophets and Writings, written with divine inspiration.
“That you may teach them” refers to the Talmud, which explains the Mishna.
These explanations are the foundation for the rulings of practical halakha. This verse teaches that all aspects of Torah were given to Moses from Sinai.
רש״ירא״המהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) א״ראֲמַר רִבִּי יִצְחָק: כָּל הַקּוֹרֵא ק״שקְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, כְּאִלּוּ אוֹחֵז חֶרֶב שֶׁל שְׁתֵּי פִּיוֹת בְּיָדוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״ (תהלים קמ״ט:ו׳). מַאי מַשְׁמַע? אֲמַר מָר זוּטְרָא וְאִיתֵימָא רַב אָשֵׁי: מֵרֵישָׁא דְּעִנְיָנָא, דִּכְתִיב: ״יַעְלְזוּ חֲסִידִים בְּכָבוֹד יְרַנְּנוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם״ (תהלים קמ״ט:ה׳). וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״רוֹמְמוֹת אֵל בִּגְרוֹנָם וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם״..

The Gemara continues its treatment of the recitation of Shema upon one’s bed. Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema on his bed, it is as if he holds a double-edged sword, guarding him from all evil, as it is stated: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands” (Psalms 149:6). The Gemara asks: From where is it inferred that this verse from Psalms refers to the recitation of Shema? Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: We derive it from the preceding verse, as it is written: “Let the pious exult in glory; let them joyously sing upon their beds.” The praise of God from one’s bed is the recitation of Shema. And it is written thereafter: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands.”
רש״יספר הנררא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כאילו אוחז חרב של שתי פיות בידו – להרוג את המזיקין.
מאי משמע – דבקריאת שמע.
חרב פיפיות – פיר׳ להרוג את [ה]⁠מזיקיןא
שיר של פגעיםב – פיר׳ הלוים היו אומ׳ אותו בבית המקדש כדי להגן על ישראל מן השידין. ואמרו נמי של (פגעים) [נגעים] – כלומ׳ שיר שמבקש בו על עסקי נגעים שלא יקרבו אליו, והיינו דכת׳ ונגע לא יקרב באהלך וג׳.⁠ג ומניין דקרי של פגעים, משום דאית ביה יפול מצדך אלף וג׳,⁠ד דהיינו פגעים של שידים. להגן שאני – פיר׳ כלומ׳ לא היה צריך להתרפות אלא להגן בלבד ולהגן מותר [ואלא כי אמר אסור דאיכא מכה]. אם יש לו מכה ומתכוין לו להתרפאות בדברי תורה (תורה) [אסור]. ואם לוחש על המכה ורוקק אין לו חלק לעולם הבא (דתנא) [דתנן] הלוחש על המכה (ורוקק) אין לו חלק לעולם הבא,⁠ה לפי שאין מזכירין שם שמים על הרקיקה.
א. ראה רש״י שם.
ב. שבועות ט״ו ב׳, הובא ברי״ף וברא״ש כאן.
ג. תהלים צ״א י׳.
ד. שם ז׳.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

מאי משמע כו׳. משום דבתר הכי כתיב לעשות נקמה וגו׳ דמשמע דעלה קאי וחרב פיפיות בידם ממש וקאמר דמשמע טפי דארישא דענינא קאי דכתיב ירננו על משכבותם וכתיב בתריה רוממות וגו׳ וענינו בזה חרב פיפיות היינו שמכה מב׳ צדדין מימין ומשמאל וכן הוא בק״ש שמבטל המזיקין מב׳ צדדיו כמ״ש יפול מצדך אלף ורבבה מימינך וגו׳ כמפורש לקמן אלף משמאליה ורבבתא מימיניה:
ג ומכאן שבים לדון בקריאת שמע על המטה. אמר ר׳ יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתו, כאלו אוחז חרב של שתי פיות בידו לשמור עליו מכל רע. וראיה לדבר, שנאמר: ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״ (תהלים קמט, ו), ושואלים: מאי משמע [מה משמעות] יש בפסוק המורה שבקריאת שמע עניינו? אמר מר זוטרא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב אשי: מרישא דענינא [מראש הענין], דכתיב [שנאמר] בפסוק הקודם: ״יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם״ (תהלים קמט, ו), והרננה לה׳ שעל המשכב היא קריאת שמע שעל המטה. וכתיב בתריה [ונאמר מייד אחריו]: ״רוממות אל בגרונם וחרב פיפיות בידם״. ובשינוי מה,
The Gemara continues its treatment of the recitation of Shema upon one’s bed. Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema on his bed, it is as if he holds a double-edged sword, guarding him from all evil, as it is stated: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands” (Psalms 149:6). The Gemara asks: From where is it inferred that this verse from Psalms refers to the recitation of Shema? Mar Zutra, and some say Rav Ashi, said: We derive it from the preceding verse, as it is written: “Let the pious exult in glory; let them joyously sing upon their beds.” The praise of God from one’s bed is the recitation of Shema. And it is written thereafter: “High praises of God in their mouths, and a double-edged sword in their hands.”
רש״יספר הנררא״המהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וַאֲמַר רִבִּי יִצְחָק: כָּל הַקּוֹרֵא קְרִיאַת שְׁמַע עַל מִטָּתוֹ, מַזִּיקִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״ (איוב ה׳:ז׳). וְאֵין עוּף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״ (משלי כ״ג:ה׳). וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא מַזִּיקִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי״ (דברים ל״ב:כ״ד)..

And Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema upon his bed, demons stay away from him. This is alluded to, as it is stated: “But man is born into trouble, and the sparks [reshef] fly [uf] upward” (Job 5:7). The verse is explained: The word fly [uf] means nothing other than Torah, as Torah is difficult to grasp and easy to lose, like something that floats away, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; for riches certainly make themselves wings, like an eagle that flies into the heavens” (Proverbs 23:5). The word “sparks” means nothing other than demons, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks [reshef] and bitter destruction [ketev meriri], and the teeth of beasts I will send upon them, with the venom of crawling things of the dust” (Deuteronomy 32:24). Here we see reshef listed along with ketev meriri, both of which are understood by the Sages to be names of demons.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך רשף
רשףא(ברכות ה.) א״ר יצחק כל הקורא קרית שמע על מטתו מזיקין בדילין ממנו דכתיב ובני רשף יגביהו עוף ואין עוף אלא דברי תורה שנאמר התעיף עיניך בו ואיננו ואין רשף אלא מזיקין שנא׳ מזי רעב ולחומי רשף אר״ל כל העוסק בתורה יסורין בדלין הימנו שנאמר ובני רשף יגביהו עוף ואין רשף אלא יסורין שנאמר מזי רעב ולתמי רשף ואין עוף אלא תורה (פסחים קיא.) ודבי ניגרי רשפי (א״ב בנוסח׳ כתב דבי איגרי פרש״י שדים המצרם בגגות שמם רשפים וגרסת בעל ערוך נכונה שבבית נפחים יש רשפי אש).
א. [פלאמע. בליץ. בייזער גייסט.]
ובני רשף יגביהו עוף – העוף מסלקם ממך.
התעיף עיניך בו – אם תכפל וסגרת עיניך בתורה היא משתכחת ממך.
קטב מרירי – זה שם שד הצהרים במסכת פסחים (דף קיא:).
ואין עוף אלא תורה כו׳. דכל הענין נדרש לגבי תורה כי תשב ללחום וגו׳ ושמת סכין בלועך וגו׳ כמפורש פ״ק דחולין ואמר אל תיגע להעשיר וגו׳ כפרש״י שם ואמר מבינתך חדל כמ״ש ואל בינתך אל תשען מלחזור על גירסתך כי התעיף עיניך בו וגו׳ כפרש״י דהיינו שימהר הדבר להשתכח ממך מיהו קשה בדרש הזה לומר משום דכתיב התעיף לגבי תורה קאמר דאין עוף אלא תורה דהא התעיף לא קאי על התורה אלא אעיניך דקרא ונראה דאסיפא דהאי קרא סמיך דכתיב כנשר יעוף בשמים דקאי על התורה וקאמר קרא דבני רשף שהם מזיקין העוף שהיא התורה שנמשלה לעוף שמעופף בשמים מגביהם ומסלקם מן האדם וק״ל:
שם ואמר ר״י כל הקורא ק״ש על מטתו מזיקין בדילין הימנו כו׳ שנאמר כו׳ ואין עוף כו׳. י״ל דלפ״ז לא הו״ל למימר כל העוסק בק״ש מזיקין בדילין הימנו אלא כל העוסק בתורה דהא האי קרא דהתעיף עיניך לאו בק״ש לחוד איירי אלא בכל התורה. ואפשר משום דכל העוסק בתורה ודאי שאין המזיקים בדילין הימנו לגמרי דהא לקמן אמרינן להיפך דדוחקא דכלה מינייהו הוי והני ברכי דרבנן דשלהי מינייהו הוי הני מאני דרבנן דבלו מחופיא דידהו אלמא שדרך המזיקים להתקרב אצל לומדי תורה אלא שאין בהם כח להזיקן משא״כ בק״ש בדילין לגמרי כדאמרי׳ בעלמא האי מאן דמבעית ליקרי ק״ש וכדאמר ר״י גופא הכי לעיל דכאילו חרב של ב׳ פיפיות בידו כו׳ וא״כ לפ״ז ע״כ דחקינן לקרא דאין עוף אלא תורה לענין ק״ש. וכמו שכתב מהר״י פינטו ז״ל אלא דנ״ל להוסיף על דבריו דמה שרומז הכתוב ענין ק״ש בלשון תורה דאפשר דאין המזיקין בדילין אף ע״י ק״ש אלא במי שקורא אותה בכוונת הלב ובדיקדוק אותיות וטעמים כמי שלומד תורה דאמרינן לקמן בד״ת כ״ע בעינן כוונה דכתיב הסכת ושמע כנ״ל:
אמר ר׳ יצחק: כל הקורא קריאת שמע על מטתומזיקין בדילין הימנו. ורמז לדבר ממה שנאמר: ״אדם לעמל יולד ובני רשף יגביהו עוף״ (איוב ה, ז), ומבאר את חלקו הסתום של הפסוק: ואין משמעות הלשון ״עוף״ אלא תורה, כי התורה קשה להבנה וקלה לשיכחה כדבר המתעופף, שאי אפשר להחזיק בו כיאות, וכפי שנאמר: ״התעיף עיניך בו ואיננו כי עשה יעשה לו כנפים כנשר יעוף בשמים״ (משלי כג, ה). ואין משמעות הלשון ״רשף״ אלא מזיקין, וכפי שנאמר: ״מזי רעב ולחמי רשף וקטב מרירי ושן בהמות אשלח בם עם חמת זוחלי עפר ״ (דברים לב, כד), הרי שה״רשף״ נמנה עם ה״קטב מרירי״ (המבואר בדברי חז״ל ככינוי למזיק).
And Rabbi Yitzḥak said: Anyone who recites Shema upon his bed, demons stay away from him. This is alluded to, as it is stated: “But man is born into trouble, and the sparks [reshef] fly [uf] upward” (Job 5:7). The verse is explained: The word fly [uf] means nothing other than Torah, as Torah is difficult to grasp and easy to lose, like something that floats away, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; for riches certainly make themselves wings, like an eagle that flies into the heavens” (Proverbs 23:5). The word “sparks” means nothing other than demons, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks [reshef] and bitter destruction [ketev meriri], and the teeth of beasts I will send upon them, with the venom of crawling things of the dust” (Deuteronomy 32:24). Here we see reshef listed along with ketev meriri, both of which are understood by the Sages to be names of demons.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אֲמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה, יִסּוּרִין בְּדֵילִין הֵימֶנּוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וּבְנֵי רֶשֶׁף יַגְבִּיהוּ עוּף״. וְאֵין עוּף אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״הֲתָעִיף עֵינֶיךָ בּוֹ וְאֵינֶנּוּ״. וְאֵין רֶשֶׁף אֵלָּא יִסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מְזֵי רָעָב וּלְחוּמֵי רֶשֶׁף״.

Regarding this unclear verse, Rabbi Shimon ben Lakish said: If one engages in Torah study, suffering stays away from him, as it is stated: “And the sparks fly upward.” And fly means nothing other than Torah, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; and sparks means nothing other than suffering, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks,” equating devouring sparks with wasting hunger, as both are types of suffering. From here, we derive that through Torah, fly, one is able to distance himself, upward, from suffering, sparks.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולחומי רשף – כתיב בין רעב למזיקין נדרש לפניו ולאחריו יסורין ומזיקין.
מי שרואה עצמו מצד טבעו מוכן לעבירות ישתדל בעצמו ויתחזק להשליט יצר טוב על יצר הרע ויכעיסנו עליו ר״ל שישלוט שכלו על תאותו ואם נצחו בכך מוטב ואם לאו יעסוק בתורה ר״ל בקיום המצות וגדרי הדת שקיומם והבנת עניניהם ישמרוהו מהתפרץ במה שטבעו תאב ואם לא יועילהו זה יכניס עצמו בהתבודדות ובמחקר במציאות האל ואחדותו והוא ענין ליקרי את שמע ששתי אלו הפנות רמוזות בק״ש ויתענג טבעו בזה עד שלא יבקש עוד מותר גופני ואם לא הועיל בכך ר״ל שהוחלט כל כך שאין זה מועיל לו או שאינו כדאי להתעסק באלו הענינים יכאיב עצמו ויכניע לבבו במחשבת אחריתו ובזכירת יום מיתתו תמיד ואז יכנע לבבו הערל בהכרח:
ראוי לאדם שלא להרהר אחר מדותיו של הקב״ה אלא כל שרואה בעצמו יסורים או שאר צרות באות עליו הן בממון הן בנפשות יפשפש במעשיו פשפש ולא מצא יתלה בבטול תורה וידע ויבין שאין יסורים בלא עון כלל ידוע לחכמים אין עשן אלא מן האור וענין יסורים של אהבה כבר ביארנוהו בחבור התשובה:
כבר ידעת שהעבד יוצא בשן ועין כמו שיתבאר במקומו כך החוטא שבאו עליו יסורים אם קבלם על הצד הראוי ופשפש במעשיו כתקון חכמים נשתחרר מחטאיו ונזדכך ובלבד שלא יהיה רגיל בכך לשנות החטאים ככלב שב על קיאו ולעולם אל יבהלוהו מקריו ואל יכעיסוהו להביאו לידי פקפוק וכן ירגיל עצמו לסבול התלאות שזו היא מדתן של חכמים אחד מן החכמים קבר עשרה בנים זה אחר זה ולא נשאר לו זכר והיה מביא עצם קטן בפחות מכשעורה שאינו מטמא במגע ובמשא והיה מנחם בו האבלים כדי שיתבוננו בו ויקבלו תנחומים ויסבלו התלאות ליראת ה׳ ית׳ ולפיכך יהא אדם מפשפש במעשיו וידע כי הכל במשפט ואם אופני המשפט נעלמים ממנו ודבר זה בין בהפסד ממון בין באבדן נפשות שעל הכל ראוי לו לחשוד על עצמו יותר משיחשוד משפטיו של הקב״ה:
ד על פסוק סתום זה אמר ר׳ שמעון בן לקיש לדרוש: כל העוסק בתורהיסורין בדילין הימנו, שנאמר: ״ובני רשף יגביהו עוף״. ואין ״עוף״ אלא תורה, שנאמר ״התעיף עיניך בו ואיננו״, ואין ״רשף״ אלא יסורין, שנאמר: ״מזי רעב ולחמי רשף״, ש״לחומי רשף״ מושווה עם ״מזי רעב״, כיסורים שונים. ומכאן שעל ידי לימוד התורה (״עוף״) יכול הוא להרחיק (״יגביהו״) את היסורים (״בני רשף״).
Regarding this unclear verse, Rabbi Shimon ben Lakish said: If one engages in Torah study, suffering stays away from him, as it is stated: “And the sparks fly upward.” And fly means nothing other than Torah, as it is stated: “Will you set your eyes upon it? It is gone; and sparks means nothing other than suffering, as it is stated: “Wasting of hunger, and the devouring of the sparks,” equating devouring sparks with wasting hunger, as both are types of suffering. From here, we derive that through Torah, fly, one is able to distance himself, upward, from suffering, sparks.
רש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֲמַר לֵיהּ רִבִּי יוֹחָנָן: הָא אֲפִילּוּ תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבַּן יוֹדְעִין אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיֹּאמֶר אִם שָׁמוֹעַ תִּשְׁמַע לְקוֹל ה׳ אֱלֹהֶיךָ, וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְהַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל חֻקָּיו, כָּל הַמַּחֲלָה אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי ה׳ רוֹפְאֶךָ״ (שמות ט״ו:כ״ו). אֵלָּא כָּל שֶׁאֶפְשַׁר לוֹ לַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה וְאֵינוֹ עוֹסֵק, הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא עָלָיו יִסּוּרִין מְכוֹעָרִין, וְעוֹכְרִין אוֹתוֹ, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה, הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר״ (תהלים ל״ט:ג׳). וְאֵין ״טוֹב״ אֵלָּא תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם, תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ״ (משלי ד׳:ב׳)..

Rabbi Yoḥanan said to him: Even schoolchildren, who learn only the Written Torah, know this concept as it is stated: “And He said you shall surely hear the voice of the Lord your God, and what is upright in His eyes you shall do and you shall listen to His mitzvot and guard His statutes; any disease that I have placed upon Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer” (Exodus 15:26). Rather, one must interpret the verse: Anyone who is able to engage in Torah study yet does not engage in that study, not only does the Holy One, Blessed be He, fail to protect him, but He brings upon him hideous afflictions, that embarrass him and trouble him, as it is stated: “I was mute with silence; I was silent from good, and my pain was strong” (Psalms 39:3). The word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2). The verse should be understood: “I have been silent from the study of Torah, and my pain was strong.”
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אפילו תינוקות של בית רבן יודעים – שהתורה מגינה שלמדין מספר חומש אם שמוע תשמע כל המחלה אשר שמתי וגו׳. ואפילו הקטנים שלא הגיעו לספר איוב כבר למדו.
החשיתי מטוב – מן התורה.
וכאבי נעכר – מכה עכורה.
הא אפילו תינוקות כו׳. ר״ל הא דאם נגזרו לבא על האדם בשביל עון מה דהתורה מגינה עליהם מלבא כמ״ש בדילין ממנו אחר שנגזרו לבא ומייתי לה מקרא דאורייתא דכתיב והיה אם שמוע וגו׳ שדרשו מיניה פ׳ חלק אם תשמע לא אשים ואם אשים אעפ״כ כי אני ה׳ רופאך אלא שזה דבר שנתחדש על התורה ברוח הקודש ולא הוזכר בתורה דהיינו שביטול תורה מביא יסורין קשין דכתיב החשיתי מטוב וכאבי נעכר וק״ל:
שם אמר ליה ר״י הא אפי׳ תינוקות כו׳ שנאמר ויאמר אם שמוע כו׳. ויש לדקדק לכאורה מהאי קרא אכתי לא שמעינן שהיסורין בדילין אלא למי שלומד תורה ומקיים כל המצות כדכתיב והאזנת למצותיו ושמרת כל חוקיו א״כ איצטריך ליה לר״י לאשמעינן דאפי׳ בשביל עסק התורה לחוד יסורים בדילין הימנו כדכתיב ובני רשף יגביהו עוף. ויש ליישב משום דזה הפסוק דוהיה אם שמוע במרה נאמר קודם שקיבלו התורה והמצות א״כ ע״כ אי אפשר לפרש האי קרא אלא דקאי אקרא דלעיל מיניה דכתיב שם שם לו חק ומשפט והיינו כמו שדרשו חכמינו ז״ל דהיינו שבת דינין ופרה אדומה ואפילו דינין דפרה עדיין לא היו מקיימין אותן בפועל עד לאחר מתן תורה אלא שניתן להם במרה כדי שיתעסקו בהם כמו שפרש״י להדיא בחומש בפסוק שם שם לו חק ומשפט נמצא דלפ״ז שפיר מדייק ר״י דאפילו בשביל עסק לימוד התורה כתיב לא אשים עליך דהיינו יסורין בדילין הימנו ועדיין צ״ע:
שם אלא כל שאפשר לו לעסוק כו׳ גם בזה יש לתמוה דלכאורה הך דרשא שייך יותר להקשות דאפילו תינוקות של בית רבן יודעין אותו שהרי כל הברכות והקללות שבת״כ ובמשנה תורה מענייני יסורין נאמרו בפירוש אביטול תלמוד תורה כדכתיב ואם בחוקתי תלכו ואם בחוקתי תמאסו ודרשו חכמינו ז״ל דלענין לימוד התורה איירי דלענין עשיית המצות כתיבי קראי ועשיתם אותם ואם לא תעשו וכן פרש״י להדיא בחומש. ויש ליישב דבהנך קראי לא שמעינן אלא היכא דמבטלים תלמוד תורה ואינן עמלים בה כלל מה שאין כן ר״י אתא לאשמעינן שאפילו מי שעוסק בתורה לעתים ידועים אלא שאפשר לו לעסוק בתורה יותר ואינו עוסק אפ״ה הקב״ה מביא עליו יסורין והיינו כדאמרי׳ בעלמא כל השח שיחת חולין עובר בשני לאוין והכי משמע לישנא דר״י דקאמר כל שאפ שר לו לעסוק ומדייק להאי מילתא שפיר מקרא דכתיב החשתי מטוב וכאבי נעכר משמע שאין לו לחשות כלל מד״ת כן נ״ל:
אמר ליה [לו] ר׳ יוחנן: הא [רעיון זה] אפילו תינוקות של בית רבן הלומדים רק את חומשי התורה ולא יותר, גם הם יודעין אותו, שכן נאמר במפורש: ״ויאמר אם שמוע תשמע לקול ה׳ אלקיך והישר בעיניו תעשה והאזנת למצותיו ושמרת כל חקיו כל המחלה אשר שמתי במצרים לא אשים עליך כי אני ה׳ רופאך״ (שמות טו, כו). אלא יש לדרוש כך: כל שאפשר לו לעסוק בתורה ואינו עוסקהקדוש ברוך הוא מביא עליו יסורין מכוערין ועוכרין אותו, שלא זו בלבד שאין ה׳ מגן עליו, אלא שבאים עליו יסורין מכאיבים ומבישים, שנאמר: ״נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר״ (תהלים לט, ג), ואין משמעות לשון ״טוב״ אלא תורה, שנאמר: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו״ (משלי ד, ב), ולכן, כך יש לפרש את הפסוק: אם ״החשיתי מטוב״, כלומר, שתקתי מלעסוק בתורה — כעונש לכך בא ״כאבי נעכר״.
Rabbi Yoḥanan said to him: Even schoolchildren, who learn only the Written Torah, know this concept as it is stated: “And He said you shall surely hear the voice of the Lord your God, and what is upright in His eyes you shall do and you shall listen to His mitzvot and guard His statutes; any disease that I have placed upon Egypt I will not place upon you for I am the Lord your healer” (Exodus 15:26). Rather, one must interpret the verse: Anyone who is able to engage in Torah study yet does not engage in that study, not only does the Holy One, Blessed be He, fail to protect him, but He brings upon him hideous afflictions, that embarrass him and trouble him, as it is stated: “I was mute with silence; I was silent from good, and my pain was strong” (Psalms 39:3). The word good means nothing other than Torah, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it” (Proverbs 4:2). The verse should be understood: “I have been silent from the study of Torah, and my pain was strong.”
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) אֲמַר רִבִּי זֵירָא, וְאִיתֵימָא רִבִּי חֲנִינָא בַּר פַּפָּא: בֹּא וּרְאֵה שֶׁלֹּא כְּמִדַּת הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, מִדַּת בָּשָׂר וָדָם, אָדָם מוֹכֵר חֵפֶץ לַחֲבֵירוֹ, מוֹכֵר עָצֵב וְלוֹקֵחַ שָׂמֵחַ; אֲבָל הקב״ההַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֵינוֹ כֵן, נָתַן לָהֶם תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל וְשָׂמֵחַ, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם תּוֹרָתִי אַל תַּעֲזוֹבוּ״..

With regard to the verse: “For I have given you a good portion,” Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥanina bar Pappa, said: Come and see how the characteristics of the Holy One, Blessed be He, are unlike the characteristics of flesh and blood. It is characteristic of flesh and blood that when one sells an object to another person, the seller grieves the loss of his possession and the buyer rejoices. With regard to the Holy One, Blessed be He, however, this is not so. He gave the Torah to Israel and rejoiced, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it.” A good portion is understood as a good purchase; although God sold Torah to Israel, He rejoices in the sale and praises the object before its new owner (Rabbi Yoshiyahu Pinto).
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
המוכר עצב – שפירש הימנו דבר חשוב כזה ומתוך דוחקו מכרו.
ושמח – שהרי הקב״ה מזהירם מלעזוב אותה ומשבחה לפניהם בלקח טוב אחר שנתנה להם.
מדת בשר ודם אדם מוכר כו׳. התחיל במכירה וסיים בנתינה ע״פ מ״ש במס׳ ב״ב (ס״ה.) מוכר בעין רעה מוכר ונותן בעין יפה נותן וז״ש כי לקח טוב גו׳ לקיחה טובה שהוא בבשר ודם בעין רעה היא שהמוכר עצב בה ולוקח לחוד שמח אבל במדת הקב״ה אינו כן רק נתתי שנותן בעין יפה ודרך שמחה גם לנותן וז״ש תורתי אל תעזובו דבמוכר ודאי רצונו שיעזוב ממנה הלוקח כדי ששוב בקל מחזירה אליו אבל מדתו של הקב״ה שברצונו הטוב נתן להם שאל יעזבו ממנה וק״ל:
ובקשר לפסוק ״כי לקח טוב נתתי לכם״, אמר ר׳ זירא ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת ר׳ חנינא בר פפא: בא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשר ודם, אדם מוכר חפץ לחבירו, מוכרעצב, ולוקח (קונה) — שמח, כי אדם המוכר חפץ מחפציו הפרטיים מצטער על שהוציא את הדבר מרשותו. אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן, נתן להם תורה לישראלושמח בנתינתו, שנאמר: ״כי לקח טוב נתתי לכם תורתי אל תעזבו״. ו״לקח טוב״ מתפרש כ״מקח טוב״, שאף שכאילו ״מכר״ הקדוש ברוך הוא את התורה לישראל, שמח הוא במכירה, ומשבח אותה בעיני קוניה (ריא״ף).
With regard to the verse: “For I have given you a good portion,” Rabbi Zeira, and some say Rabbi Ḥanina bar Pappa, said: Come and see how the characteristics of the Holy One, Blessed be He, are unlike the characteristics of flesh and blood. It is characteristic of flesh and blood that when one sells an object to another person, the seller grieves the loss of his possession and the buyer rejoices. With regard to the Holy One, Blessed be He, however, this is not so. He gave the Torah to Israel and rejoiced, as it is stated: “For I have given you a good portion, My Torah, do not abandon it.” A good portion is understood as a good purchase; although God sold Torah to Israel, He rejoices in the sale and praises the object before its new owner (Rabbi Yoshiyahu Pinto).
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) אֲמַר רָבָא וְאִיתֵימָא רַב חִסְדָּא: אִם רוֹאֶה אָדָם שֶׁיִּסּוּרִין בָּאִין עָלָיו, יְפַשְׁפֵּשׁ בְּמַעֲשָׂיו, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקוֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה׳⁠ ⁠⁠״ (איכה ג׳:מ׳); פִּשְׁפֵּשׁ וְלֹא מָצָא, יִתְלֶה בְּבִטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״ (תהלים צ״ד:י״ב);

Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.
רש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פשפש ולא מצא – לא מצא עבירה בידו שבשבילה ראוין יסורין הללו לבא.
אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו – שבשביל יסורין צריך אדם לבא לידי תלמוד תורה.
אמר רבא אמר רב סחורה אם רואה שיסורין באין עליו יפשפש במעשיו שנאמר נחפשה דרכינו ונחקורה.
יפשפש במעשיו. שכל הענין לעיל מיניה מדבר ביסורין מתחלת הפרשה אני הגבר ראה עני בשבט וגו׳ ואמר פשפש ולא מצא כו׳ דודאי אין אדם צדיק בארץ וגו׳ אלא הכי קאמר שלא מצא עבירה גדולה בידו שראוין יסורין הללו לבא וכפירש״י ואמר יתלה בביטול תורה שנאמר אשרי הגבר וגו׳ מקרא זה שמעינן תרווייהו דיסורין באין על ידי תורה בביטול תורה וגם שע״י התורה בדילין ממנו כדאמר לעיל וז״ש אשרי הגבר אשר תיסרנו שיפשפש בהם שע״י ביטול תורה באו ואז ומתורתך תלמדנו כי ישוב לעסוק בה כדי שיהיו בדילין ממנו: ואמר
ה דובר מקודם בענין יסורים הבאים על אדם בשל חטאיו, ומכאן יבואר ענין היסורים בכלל, יסורים הבאים ללא חטא, ויסורי הצדיקים. אמר רבא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רב חסדא: אם רואה אדם שיסורין באין עליויפשפש במעשיו, שמן הסתם כעונש על חטאיו באו היסורים, שנאמר: ״נחפשה דרכינו ונחקרה ונשובה עד ה׳⁠ ⁠⁠״ (איכה ג, מ). אך אם פשפש במעשיו ולא מצא עבירה כזו שיהיו יסורים אלה ראויים לבוא עליו — יתלה בבטול תורה, שה׳ מעניש את המבטל תורה ביסורים, כדי שיעלה על לבו את חומרת הדבר, שנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ (תהלים צד, יב), המתפרש: שמתוך שהוא מתייסר ישוב לכך ש״מתורתך תלמדנו״.
Previously, the Gemara discussed suffering that results from one’s transgressions. The Gemara shifts the focus and discusses suffering that does not result from one’s transgressions and the suffering of the righteous. Rava, and some say Rav Ḥisda, said: If a person sees that suffering has befallen him, he should examine his actions. Generally, suffering comes about as punishment for one’s transgressions, as it is stated: “We will search and examine our ways, and return to God” (Lamentations 3:40). If he examined his ways and found no transgression for which that suffering is appropriate, he may attribute his suffering to dereliction in the study of Torah. God punishes an individual for dereliction in the study of Torah in order to emphasize the gravity of the issue, as it is stated: “Happy is the man whom You punish, Lord, and teach out of Your law” (Psalms 94:12). This verse teaches us that his suffering will cause him to return to Your law.
רש״יראב״ןמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְאִם תָּלָה וְלֹא מָצָא, בַּיָּדוּעַ שֶׁיִּסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״ (משלי ג׳:י״ב)..

And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12).
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
יסורין של אהבה – הקב״ה מייסרו בעוה״ז בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעולם הבא יותר מכדי זכיותיו.
לא מצא בידוע שיסורין של אהבה כו׳. שנאמר כי את אשר יאהב וגו׳ דלעיל מיניה כתיב מוסר ה׳ בני אל תמאס וגו׳ כשלא מצאת לתלות לא במעשיך ולא בתורתך אל תמאס ותהרהר ח״ו אחריו כעובדא דאיוב אבל תחשוב כי הן יסורין של אהבה שנאמר כי את אשר וגו׳ וק״ל:
שם תלה ולא מצא בידוע שיסורין של אהבה הם ופרש״י הקב״ה מיסרו ביסורין בלא שום חטא ועון כדי להרבות שכרו בעה״ב ע״ש. אין לתמוה על החפץ דאכתי מה תועלת יש לו להקב״ה להביא על הצדיק יסורין בלא שום עון כדי להרבות שכרו בעה״ב ואין זו אפילו מדת בשר ודם לייסר את אוהבו ביסורין כדי ליתן לו מתנות הרבה כ״ש לפני ממה״מ הקב״ה שכל העולמות שלו וברצונו נותנו למי שירצה בלי שום שיעור. וכיוצא בזה יש לדקדק בדברי ר״ש ב״י בסמוך דקאמר נמי שעה״ב לא ניתן אלא ע״י יסורין ולמה כך. אלא דנראה דהטעם מבואר משום דזולת היסורין בלתי יכולת להנשמה אף לאחר הפרדה מן הגוף להשיג ולקבל כל האורות והעולמות העליונים הצפונות והנעלמות אשר עליהם נאמר עין לא ראתה אלקים זולתיך. לא מבעיא לאחר שחטא אדה״ר שאפילו הצדקים גמורים יש בהן קצת מעטיו של נחש שעשתה פגם בכל הנשמות העתידות לבוא אלא אף קודם שחטא אדה״ר אפילו בתחילת בריאת עולם כתיב וירא אלקים את האור כי טוב ויבדל כו׳ ודרשו חכמים שראה הקב״ה שאין העולם כדאי להשתמש באותו האור והיינו ג״כ מטעם הנ״ל שא״א לקבל אותו אור מחמת היותה מעורבת עם החשך שהם מענייני התאות הגופניות והגשמיות שמתוך כך בלי ספק שנתעבו ג״כ חלקי הנשמה מחמת אותן העניינים המקרים והטבעים וביותר חלק הנפש שבה ולכן לעולם לא תוכל לקבל האור הגדול אלא ע״י יסורין שמתוך כך תזדכך הנשמה כאילו היא נפרדת מן הגוף ואין לה חלק בענייני עה״ז כי אם במה שהוא הכרח לצורך קיומה לעבודת השם ולמצותיו עד שלפעמים בצדיקים גמורים אפילו הגוף שלהם מזדכך כאותן שנכנסו חיים בגופן לג״ע וכ״ש שנשמת הצדיקים מזדככת ומזוקקת ככסף צרוף והוא לגמרי כענין המלח שממתקת הבשר כדמייתי הש״ס בסמוך כנ״ל נכון לפי לשון הגמרא. אלא דאכתי לשון רש״י אינו מדוקדק במה שכתב שנוטל שכר יותר מזכיותיו. ויש לפרש עוד בענין אחר דאותן היסורים שמביא הקב״ה על הצדיק בלי שום עון ע״כ היינו כדי למרק עוונותיהם של ישראל כדאיתא בסנהדרין דאהדר ליה ר״ג להאי צדוקי דא״ל אלקיכם גחכן הוא אם רחמן מלא רחמים הוא מייסר הגדולים שבהן ביסורין. והענין מבואר שאין הקב״ה רוצה בהשחתת העולם אלא בקיומו ואם יביא היסורים על הבינונים אפשר שלא יקבלו היסורים מדעתן ויבעטו ביראתו ח״ו לכן הבוחן לבות מביא אותן היסורים עצמן על הצדיק שיקבלם באהבה לטובת ישראל. נמצא כיון שזה הצדיק זיכה את הרבים הרי זכות הרבים תלוי בו בשביל כך נוטל חלקו וחלקם בג״ע והיינו במה שמנכה הקב״ה לאותן הבינונים בערך שראוי לבא להם ומכ״ש שזה הצדיק נוטל לגמרי כל חלק הרשעים גמורים כדכתיב לכן בארצם משנה יירשו. זה נ״ל לפי שיטת רש״י והפירוש הראשון נראה יותר לפי לשון גמרא וק״ל:
ואם תלה אף בעוון זה ולא מצאבידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח וכאב את בן ירצה״ (משלי ג, יב).
And if he did attribute his suffering to dereliction in the study of Torah, and did not find this to be so, he may be confident that these are afflictions of love, as it is stated: “For whom the Lord loves, He rebukes, as does a father the son in whom he delights” (Proverbs 3:12).
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) אֲמַר רָבָא אֲמַר רַב סְחוֹרָה אֲמַר רַב הוּנָא: כָּל שהקב״השֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חָפֵץ בּוֹ, מְדַכְּאוֹ בַּיִּסּוּרִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַה׳ חָפֵץ דַּכְּאוֹ הֶחֱלִי״ (ישעיהו נ״ג:י׳).

So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וה׳ חפץ דכאו החלי – מי שהקב״ה חפץ בו מחלהו ביסורין.
שנאמר וה׳ חפץ וגו׳. דאין מלת חפץ קאי על החולי שחפץ להביא עליו החולי דמפי עליון לא תצא הרעות כמ״ש כי לא אחפוץ במות המת וגו׳ אלא דמלת חפץ קאי על האדם שה׳ חפץ בו הוא מדכאו ביסורין של אהבה כדי להרבות שכרו בעולם הבא כפירש״י לעיל אבל מתוך המקראות נראה לפרש הכי כדי לזכות הרבים שחטאו שיתכפרו ביסורי הצדיק כמו שכתב שם כל הענין מחולל מפשעינו וגו׳ ובחבורתו נרפא לנו וגו׳ ע״ש: ואמר
וכן אמר רבא, אמר רב סחורה, אמר רב הונא: כל שהקדוש ברוך הוא חפץ בומדכאו ביסורין, שנאמר: ״וה׳ חפץ דכאו החלי אם תשים אשם נפשו יראה זרע יאריך ימים וחפץ ה׳ בידו יצלח״ (ישעיה נג, י), שמי שה׳ חפץ בו — מחלה אותו.
So too, Rava said that Rav Seḥora said that Rav Huna said: Anyone in whom the Holy One, Blessed be He, delights, He oppresses him with suffering, as it is stated: “Yet in whom the Lord delights, He oppresses him with disease; to see if his soul would offer itself in guilt, that he might see his children, lengthen his days, and that the desire of the Lord might prosper by his hand” (Isaiah 53:10). This verse illustrates that in whomever God delights, he afflicts with illness.
רש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) יָכוֹל אֲפִילּוּ לֹא קִבְּלָם מֵאַהֲבָה? תִּלְמוֹד לוֹמַר ״אִם תָּשִׂים אָשָׁם נַפְשׁוֹ״ (ישעיהו נ״ג:י׳), מַה אָשָׁם לַדַּעַת, אַף יִסּוּרִין לַדַּעַת.

I might have thought that God delights in him even if he does not accept his suffering with love. Therefore the verse teaches: “If his soul would offer itself in guilt.” Just as a guilt-offering is brought knowingly, as it is one of the sacrifices offered willingly, without coercion, so too his suffering must be accepted knowingly.
ר׳ נסים גאוןרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מה אשם לדעת אף יסורין לדעת.
כי הקרבנות אין מותר להקריבן אלא ברצון בעלים ולא בעל כורחן כדתניא (ערכין דף כא וש״נ) יקריב אותו מלמד שכופין אותו יכול בעל כורחו ת״ל לרצונו הא כיצד כופין עד שיאמר רוצה אני ואמרו עוד מנין למתעסק בקדשים שפסול וכו׳ לעכב מנין תלמוד לומר לרצונכם תזבחוהו (לרצונכם זבחו) לדעתכם זבחו ואיתא בשחיטת חולין בפ׳ הכל שוחטין (חולין דף יג) ובמס׳ נדרים בפרק אין בין מודר הנאה מחברו (דף לה) איתא אמר ר׳ יוחנן הכל צריכין [דעת] חוץ ממחוסר כפרה:
אשם – קרבן.
נפשו – מדעתו.
יכול כו׳ מה אשם לדעת כו׳. כמו אשם נזיר אשם מצורע מה שאין כן חטאת שלא באה בשום מקום רק על השוגג בלא דעת: ואמר
יכול אפילו לא קבלם את יסוריו מאהבה חפץ בו ה׳? — תלמוד לומר: ״אם תשים אשם נפשו״, מה אשם לדעת, שכן קרבן אשם הוא מן הקרבנות שמביאים אותם רק מדעת ומרצון בלא כפיה, אף יסורין — לדעת, ומרצונו.
I might have thought that God delights in him even if he does not accept his suffering with love. Therefore the verse teaches: “If his soul would offer itself in guilt.” Just as a guilt-offering is brought knowingly, as it is one of the sacrifices offered willingly, without coercion, so too his suffering must be accepted knowingly.
ר׳ נסים גאוןרש״ימהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) וְאִם קִבְּלָם, מַה שְּׂכָרוֹ? ״יִרְאֶה זֶרַע יַאֲרִיךְ יָמִים״ (ישעיהו נ״ג:י׳). וְלֹא עוֹד, אֵלָּא שֶׁתַּלְמוּדוֹ מִתְקַיֵּים בְּיָדוֹ, שנא׳שֶׁנֶּאֱמַר: ״וְחֵפֶץ ה׳ בְּיָדוֹ יִצְלָח״ (ישעיהו נ״ג:י׳).

And if one accepts that suffering with love, what is his reward? As the second part of the verse states: “That he might see his children, lengthen his days.” Moreover, in addition to these earthly rewards, his Torah study will endure and his Torah study will be successful, as it is stated: “The purpose of the Lord,” the Torah, the revelation of God’s will, “might prosper by his hand.”
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא עוד אלא שתלמודו כו׳. שנאמר וחפץ ה׳ וגו׳. שהיא חפץ ה׳ כמ״ש וכל חפציך לא ישוו בה וק״ל:
ואם קבלם מאהבה מה שכרו — כפי שנאמר בהמשך הפסוק: ״יראה זרע יאריך ימים״. ולא עוד אלא נוסף לברכות חומריות אלו שתלמודו מתקיים בידו ולימוד תורתו זוכה להצלחה, שנאמר: ״וחפץ ה׳⁠ ⁠⁠״, התורה, גילוי רצון ה׳, ״בידו יצלח״.
And if one accepts that suffering with love, what is his reward? As the second part of the verse states: “That he might see his children, lengthen his days.” Moreover, in addition to these earthly rewards, his Torah study will endure and his Torah study will be successful, as it is stated: “The purpose of the Lord,” the Torah, the revelation of God’s will, “might prosper by his hand.”
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) פְּלִיגִי בַהּ רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אִידִי וְרִבִּי אֲחָא בַּר חֲנִינָא; חַד אֲמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תּוֹרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״;

With regard to the acceptance of affliction with love and what exactly this entails, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Aḥa bar Ḥanina disagree. One of them said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the study of Torah, i.e., any which do not afflict his body to the extent that he is unable to study Torah, as it is stated: “Happy is the man whom You afflict, Lord, and teach from Your Torah.” Afflictions of love are when You “teach from Your Torah.”
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ו ובענין זה של יסורים מאהבה ומה הגדרתם פליגי [חלוקים] בה ר׳ יעקב בר אידי ור׳ אחא בר חנינא. חד [אחד מהם] אמר: אלו הם יסורין של אהבהכל שאין בהן בטול תורה, כלומר, שיסורים אלה פוגעים אך בגוף ועדיין מסוגל הוא ללמוד תורה, וראיה לדבריו ממה שנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו״ שיסורים אלה של אהבה (״אשרי״) הינם כאשר ״מתורתך תלמדנו״.
With regard to the acceptance of affliction with love and what exactly this entails, Rabbi Ya’akov bar Idi and Rabbi Aḥa bar Ḥanina disagree. One of them said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the study of Torah, i.e., any which do not afflict his body to the extent that he is unable to study Torah, as it is stated: “Happy is the man whom You afflict, Lord, and teach from Your Torah.” Afflictions of love are when You “teach from Your Torah.”
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) וְחַד אָמַר: אֵלּוּ הֵם יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה, כָּל שֶׁאֵין בָּהֶן בִּטּוּל תְּפִלָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״בָּרוּךְ אֱלֹהִים אֲשֶׁר לֹא הֵסִיר תְּפִלָּתִי וְחַסְדּוֹ מֵאִתִּי״ (תהלים ס״ו:כ׳).

And one said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the recitation of prayer, as it is stated: “Blessed is God Who did not turn away my prayer” (Psalms 66:20). Despite his suffering, the afflicted is still capable of praying to God.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שנאמר אשר לא הסיר וגו׳. דלפי פשוטו שנתקבלה תפלתי ולא הסירה ודחה אותה הקב״ה לא יתכן כינוי מאתי דמשמע דקאי נמי על תפלתי אלא מאתו בוי״ו וע״כ דרשו מאתי ממש שלא הסיר מאתי תפלתי ע״י חולי ויסורין שלא הייתי יכול להתפלל:
ואילו חד [אחד מהם] אמר: אלו הם יסורין של אהבהכל שאין בהן בטול תפלה, וראיה לדבר, שאחרי שמתוארים בפרק ס״ו בתהלים יסורים הבאים על העם, נאמר: ״ברוך אלהים אשר לא הסיר תפלתי וחסדו מאתי״ (תהלים סו, כ), כלומר, שלמרות היסורים מסוגל הסובל להתפלל לה׳.
And one said: Afflictions of love are any that do not cause dereliction in the recitation of prayer, as it is stated: “Blessed is God Who did not turn away my prayer” (Psalms 66:20). Despite his suffering, the afflicted is still capable of praying to God.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲמַר לְהוּ רִבִּי אַבָּא בְּרֵיהּ דר׳דְּרִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא: הָכִי אֲמַר ר׳רִבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא א״ראֲמַר רִבִּי יוֹחָנָן: אֵלּוּ וְאֵלּוּ יִסּוּרִין שֶׁל אַהֲבָה הֵן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב ה׳ יוֹכִיחַ״,

Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: My father, Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Both, even afflictions that cause dereliction in the study of Torah and those that cause dereliction in the recitation of prayer, are afflictions of love, as with regard to one who suffers without transgression it is stated: “For whom He loves, He rebukes,” and inability to study Torah and to pray are among his afflictions.
מהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלו ואלו יסורין של אהבה כו׳. דבזה הפ׳ מפורש דבתרוייהו קמשתעי קרא דכתיב לעיל מיניה בטח על ה׳ בכל לבך וגו׳ דהיינו תפלה כמ״ש איזו עבודה שהיא בלב הוי אומר זו תפלה ואל בינתך וגו׳ רפאות תהי לשרך וגו׳ הוא לימוד התורה ואח״כ אמר מוסר ה׳ וגו׳ כי את אשר יאהב וגו׳ כמפורש לעיל: ואמר
שם אמר להו כו׳ אלא אלו ואלו יסורין של אהבה הם. נראה דאע״פ שבודאי שכר התורה והתפלה גדול מאד אפ״ה שפיר מיקרי יסורין של אהבה כדאמרינן לקמן ואפילו חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה כ״ש בזה שפשפש ולא מצא עון לתלות והרי הוא צדיק גמור ובודאי שמתוך היסורין יושב תמיד ומצטער על ביטול התורה והתפלה יותר מעל עיקר היסורין ומש״ה אינו מפסיד משכר התורה והתפלה כלום:
אמר להו [להם] ר׳ אבא בריה [בנו] של ר׳ חייא בר אבא, הכי [כך] אמר אבי ר׳ חייא בר אבא: אלו ואלו בין שאין בהם ביטול תורה, ובין שאין בהם ביטול תפילה, יסורין של אהבה הן, שהסובל יסורים ללא חטא, נאמר בו: ״כי את אשר יאהב ה׳ יוכיח״, ובתוך יסוריו נמנים גם ביטול התורה והתפילה.
Rabbi Abba, son of Rabbi Ḥiyya bar Abba, said: My father, Rabbi Ḥiyya bar Abba, said that Rabbi Yoḥanan said as follows: Both, even afflictions that cause dereliction in the study of Torah and those that cause dereliction in the recitation of prayer, are afflictions of love, as with regard to one who suffers without transgression it is stated: “For whom He loves, He rebukes,” and inability to study Torah and to pray are among his afflictions.
מהרש״א חידושי אגדותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) אֵלָּא מַה ת״לתִּלְמוֹד לוֹמַר ״וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״? אַל תִּקְרֵי ״תְּלַמְּדֶנּוּ״ אֵלָּא תְּלַמְּדֵנוּ, דָּבָר זֶה מִתּוֹרָתְךָ תְּלַמְּדֵנוּ,

What then, is the meaning when the verse states: “And teach him from Your Torah”? Do not read and teach to mean and teach him, rather, and teach us. You teach us the value of this affliction from Your Torah.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דבר זה – שאשרי אדם אשר תיסרנו יה.
מתורתך תלמדנו – כלומר מתורתך אנו למדין אותו.
גמרא אלא תלמדנו כו׳ נ״ב ונ״ל יותר לגרוס אל תקרי תלמדנו אלא למדתנו וק״ל:
אלא מה ת״ל ומתורתך תלמדנו. דמשמע שתלה הדבר בעון ביטול תורה דוקא וקאמר א״ת תלמדנו ולא איירי קרא כלל ביסורין של אהבה אלא ביסורין שממרקין עונותיו של אדם ותקרי תלמדינו דבר זה מק״ו משן ועין כו׳ ענינו דעבד כנעני מצד עונות אבותיו נשתעבד כמ״ש ויהי כנען עבד למו וע״י יסורין בשן ועין יוצא בהם לחירות למרק בו עון אבותיו ק״ו ביסורין של כל גופו שממרקין עונותיו של אדם ומסיק ומדמה לה לברית מלח שממתקת את הבשר דהיינו שנכנס בבשר ומוציא הדם ממנו וממתקת את הבשר כך היסורין נכנסין בבשר דאדם ומוציא ממנו רתיחת הדם המביאו לידי חטא עונותיו מתמרקין ממנו וק״ל:
אלא מה תלמוד לומר ״ומתורתך תלמדנו״אל תקרי [תקרא] ״תלמדנו״, לאמר: תלמד אותו, אלא תלמדנו = תלמד אותנו. ומשמעו: דבר זה, על ערכם של יסורים — מתוך דיני תורתך תלמדנו, ובדרך ״קל וחומר״:
What then, is the meaning when the verse states: “And teach him from Your Torah”? Do not read and teach to mean and teach him, rather, and teach us. You teach us the value of this affliction from Your Torah.
רש״ימהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) ק״וקַל וָחוֹמֶר מִשֵּׁן וָעַיִן: מַה שֵּׁן וָעַיִן, שֶׁהֵן אֶחָד מֵאֵבָרָיו שֶׁל אָדָם, עֶבֶד יוֹצֵא בָהֶן לְחֵרוּת, יִסּוּרִין, שֶׁמְּמָרְקִין כָּל גּוּפוֹ שֶׁל אָדָם, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה.

This is taught through an a fortiori inference from the law concerning the tooth and eye of a slave: The tooth and eye are each a single limb of a person and if his master damages either, the slave thereby obtains his freedom; suffering that cleanses a person’s entire body all the more so that one attains freedom, atonement, from his sins.
הערוך על סדר הש״ספני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך מרק
מרקא(יומא לב: חולין כט.) קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו למה לי למרק מצוה למרק פירוש מצוה להשלים בשחיטה מיעוט סימנים שנשארו שלא ישאר כלום (ברכות ה.) יסורין הממרקין כל גופו של אדם על אחת כמה וכמה. פי׳ מריקין דמו ומכלין כחו מלשון המתחיל במצוה אומר לו מרוק כולה והשלם המצוה. (תמיד לא.) מירק את ההפשט. (אהלות פי״ג) שייר בה החרש מלמטה או מלמעלה הגיפה ולא מירקה פי׳ שייר האומן הגיפה סגר הדלת אבל לא השלים הסגירה (מקואות פ״י) או שהכניסן כדרכן ולא מירקן פי׳ לא גמר מלאכתן.
א. [פאללענדען.]
שם ק״ו משן ועין כו׳ עבד יוצא בהן לחירות יסורין שממרקין כו׳ ויש להקשות מה ק״ו הוא זה הא איכא למפרך עבד עברי ואמה יוכיח שאין יוצאין בהן כדכתיב לא תצא כצאת העבדים וכן הקשה הר״י פינטו. וביותר קשה דבעבד כנעני שאין רשות לרבו להכותו מש״ה קנסו רחמנא להפקיע שיעבודו וצריך להוציאו לחירות משא״כ בענין היסורין לא שייך כלל לומר כן ומה יצא לחירות שייך בו מתחת יד הקב״ה. ונ״ל ליישב חדא מגו חדא דכי היכי שעבד כנעני יוצא ע״י שן ועין מצד העבדות שהיה מעיקרא ונעשה בן חורין כמו ישראל גמור לכנוס תחת כנפי השכינה כמו כן הצדיקים ע״י היסורים יוצאין מצד העבדות שהיו נקראין עבדים למקום ומעכשיו אחר היסורין נקראו בנים למקום ונתקרבו תחת כנפי השכינה יותר. נמצא דדמיון זה לא שייך אלא בעבד כנעני שניכר בו ענין העבדות וחירות בפועל וכמו כן בצדיקים. משא״כ בע״ע דלא שייך בו ענין עבדות וחירות בפועל אלא בלשון מושאל. ועוד יש לומר משום דענין היסורין אע״פ שהן של אהבה מ״מ ודאי אינן באין אלא ע״י השטן שעולה ומקטרג כדמצינו באיוב ובכמה דוכתי דאפילו בצדיקים גמורים השטן מקטרג ואומר היה להם למחות כדאיתא בפ׳ במה אשה שאמרה מדת הדין הצדיקים גמורים כו׳ מה נשתנו אלו מאלו עד אם לפניך הוא גלוי לפניהם מי גלוי וע״י אותו הקטרוג הקב״ה מדקדק עם צדיקים כחוט השערה ומגרה בם היסורים. נמצא שהכל נעשה ע״י השטן המקטרג וא״כ כך הוא המדה כנגד מדה שע״י יסורים הללו שבאו ע״י השטן שהוא המקטרג והוא המלאך המות ראוי שיצא הצדיק ע״י היסורין הללו להיות בן חורין ממלאך המות שאין שולט בו מכאן ואילך והיינו דומיא דעבד כנעני שיוצא בן חורין מיד מי שהכהו כנ״ל נכון:
קל וחומר משן ועין שבדיני עבד. מה שן ועין שהן אינן אלא אחד מאבריו של אדם, אם גרם האדון להפיל את שינו או עינו — העבד יוצא בהן לחרות, יסורין שממרקין כל גופו של אדםעל אחת כמה וכמה שמתכפרים עוונותיו ביסוריו.
This is taught through an a fortiori inference from the law concerning the tooth and eye of a slave: The tooth and eye are each a single limb of a person and if his master damages either, the slave thereby obtains his freedom; suffering that cleanses a person’s entire body all the more so that one attains freedom, atonement, from his sins.
הערוך על סדר הש״ספני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) וְהַיְינוּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ, דַּאֲמַר רשב״לרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין; נֶאֱמַר בְּרִית בַּמֶּלַח, דִּכְתִיב: ״וְלֹא תַשְׁבִּית מֶלַח בְּרִית״ (ויקרא ב׳:י״ג), וְנֶאֱמַר בְּרִית בַּיִּסּוּרִין, דִּכְתִיב: ״אֵלֶּה דִּבְרֵי הַבְּרִית״ (דברים כ״ח:ס״ט); מַה בְּרִית הָאָמוּר בַּמֶּלַח, מֶלַח מְמַתֶּקֶת אֶת הַבָּשָׂר, אַף בְּרִית הָאָמוּר בַּיִּסּוּרִין, יִסּוּרִין מְמָרְקִין כָּל עֲוֹנוֹתָיו שֶׁל אָדָם.:

And that is the statement of Rabbi Shimon ben Lakish, as Rabbi Shimon ben Lakish said: The word covenant is used with regard to salt, and the word covenant is used with regard to afflictions. The word covenant is used with regard to salt, as it is written: “The salt of the covenant with your God should not be excluded from your meal-offering; with all your sacrifices you must offer salt” (Leviticus 2:13). And the word covenant is used with regard to afflictions, as it is written: “These are the words of the covenant” (Deuteronomy 28:69). Just as, in the covenant mentioned with regard to salt, the salt sweetens the taste of the meat and renders it edible, so too in the covenant mentioned with regard to suffering, the suffering cleanses a person’s transgressions, purifying him for a more sublime existence.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ערך ברית
בריתא(ברכות ה.) נאמר ברית במלח ונאמר ברית ביסורין וכו׳ פי׳ ברית במלח ברית מלת עולם הוא לפני ה׳ ברית ביסורין והבאתי אתכם במסורת הברית וי״א אלה דברי הברי׳ (בסוף תוכחות) והיה כי תבא (ברכות מח:) פלימו אומר צריך שיקדים ברית לתורה שזו ניתנה בג׳ בריתות וזו ניתנה בי״ג פי׳ בג׳ בריתות דתורה בלוחות שניות הנה אנכי כורת ברית כרתי אתך ברית ואת ישראל במכתב הראשון אלה דברי הברית י״ג בריתות דמילה מפורש בפרשת ויהי אברהם (פסחים לח) בגמ׳ חלות תודה ברית הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני. א״ד בתמיהה ואית דאמרי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני בניחותא פי׳ ללישנא קמא נראין הדברים כי רבי אליעזר אמר לו לרבי אלעאי ברית הן הן הדברים שנאמרו לו למשה בסיני כלומר בתמיהה. ללישנא בתרא כי רבי יהושע עצמו הוא שאמר לו ברית הן הן הדברים כלומר ודאי ברית בשבועה נשבע לו כי הן הן הדברים שנאמרו למשה בסיני ואף על פי שהן הלכה למשה מסיני לאו טעמא בעיא ש״מ שכל הדברים המפורשים במשנה הלכה למשה מסיני אע״פ שהן שנויין סתמא.
א. [בונד.]
נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית – אחר הקללות נאמר במשנה תורה.
אף יסורין ממרקין כל עונותיו של אדם – גרסי׳.
רש״י בד״ה ואם תלמיד חכם כו׳ דיו בכך נ״ב פי׳ בתורתו:
בד״ה כאלו אוחז חרב פיפיות בידו כו׳ כצ״ל:
בד״ה אשרי הגבר תיסרנו יה ומתורתך תלמדנו כו׳ כצ״ל:
בד״ה נאמר ברית ביסורין דכתיב אלה דברי הברית כו׳ כצ״ל:
והיינו [וזהו] כשיטת ר׳ שמעון בן לקיש, שאמר ר׳ שמעון בן לקיש: נאמר לשון ״ברית״ במלח, ונאמר לשון ״ברית״ ביסורין, נאמר ״ברית״ במלח, דכתיב [שנאמר]: ״ולא תשבית מלח ברית אלהיך מעל מנחתך על כל קרבנך תקריב מלח״ (ויקרא ב, יג), ונאמר ״ברית״ ביסורין, דכתיב [שנאמר] לאחר רשימת היסורים הבאים על הסרים מן התורה: ״אלה דברי הברית״ (דברים כח, סט), מה ״ברית״ האמור במלח — דרך הטבע היא שמלח ממתקת את הבשר מכשירתו לאכילה, אף ״ברית״ האמור ביסורין היא כברית מלח ויסורין ממרקין כל עונותיו של אדם ומכשירים אותו לחיים עליונים.
And that is the statement of Rabbi Shimon ben Lakish, as Rabbi Shimon ben Lakish said: The word covenant is used with regard to salt, and the word covenant is used with regard to afflictions. The word covenant is used with regard to salt, as it is written: “The salt of the covenant with your God should not be excluded from your meal-offering; with all your sacrifices you must offer salt” (Leviticus 2:13). And the word covenant is used with regard to afflictions, as it is written: “These are the words of the covenant” (Deuteronomy 28:69). Just as, in the covenant mentioned with regard to salt, the salt sweetens the taste of the meat and renders it edible, so too in the covenant mentioned with regard to suffering, the suffering cleanses a person’s transgressions, purifying him for a more sublime existence.
הערוך על סדר הש״סרש״ימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) תַּנְיָא: רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחַאי אוֹמֵר: שָׁלֹשׁ מַתָּנוֹת טוֹבוֹת נָתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל, וְכוּלָּן לֹא נְתָנָן אֵלָּא ע״יעַל יְדֵי יִסּוּרִין. אֵלּוּ הֵן: תּוֹרָה, וְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְהָעוֹלָם הַבָּא.

Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ג׳ מתנות טובות כו׳. בתורה כתיב כי לקח טוב נתתי לכם בא״י כתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך בעוה״ב כתיב ראה נתתי לפניך היום את החיים וגו׳ והוא מבואר תורה ניתנה ע״י יסורין כי תענוגי עוה״ז הם ביטול התורה כמ״ש כך היא דרכה של תורה פת כו׳ א״י נתנה ע״י יסורין הוא הוראה שלא נתנה הארץ לאכול פירותיה ולהתענג מרוב טובה כי יבא בזה לידי מרד בה׳ ח״ו כדמפורש בפרק זה בסוף הענין פן תאכל וגו׳ ורם לבבך ושכחת וגו׳. עוה״ב ניתן ע״י יסורין בעוה״ז לצדיק למרק עונותיו כדי שיקבל שכרו משלם לעוה״ב והיינו דרך חיים לעוה״ב ע״י תוכחת מוסר שבעוה״ז וע״ז כוונו לומר בבהמ״ז ברית ותורה וארץ וחיים ומלכות בית דוד כו׳ כמ״ש בפרק שלשה שאכלו שהוא הוראה שלא ירבה אדם בתענוגי מאכל אך שיאכל כדי שביעה ויזכור ברית דהוא רמז ליסורין כדלעיל נאמר ברית ביסורין כו׳ ותורה וכן ארץ וכן חיים שבעוה״ב כל אלו ג׳ מתנות טובות לא נתנו אלא בברית ויסורין ועד״ז יש לפרש בפ׳ עקב זכר ג״פ עינוי ויסורין האחד כל המצוה וגו׳ והוא לימוד התורה ששקולה כנגד כל המצות וכתיב אח״כ למען ענותך לנסותך וגו׳ הב׳ א״י דכתיב כי כאשר ייסר איש את בנו וגו׳ וכתיב בתריה כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ וגו׳ הג׳ העוה״ב דכתיב בסוף הענין למען ענותך וגו׳ להיטבך באחריתך:
ז ועוד בדבר חיבת היסורים תניא [שנינו בברייתא], ר׳ שמעון בן יוחאי אומר: שלש מתנות טובות נתן הקדוש ברוך הוא לישראל, וכולן לא נתנן אלא על ידי יסורין, שצריך להזדכך ביסורים כדי לזכות בהן. ואלו הן: תורה וארץ ישראל והעולם הבא.
Additionally, it was taught in a baraita with regard to affliction: Rabbi Shimon ben Yoḥai says: The Holy One, Blessed be He, gave Israel three precious gifts, all of which were given only by means of suffering, which purified Israel so that they may merit to receive them. These gifts are: Torah, Eretz Yisrael, and the World-to-Come.
מהרש״א חידושי אגדותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) תּוֹרָה מִנַּיִן? שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַשְׁרֵי הַגֶּבֶר אֲשֶׁר תְּיַסְּרֶנּוּ יָּהּ וּמִתּוֹרָתְךָ תְלַמְּדֶנּוּ״.

From where is it derived that Torah is only acquired by means of suffering? As it is said: “Happy is the man whom You afflict, Lord,” after which it is said: “And teach from Your Torah.”
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תורה מניןשנאמר: ״אשרי הגבר אשר תיסרנו יה״ ורק אחר כך ״ומתורתך תלמדנו״.
From where is it derived that Torah is only acquired by means of suffering? As it is said: “Happy is the man whom You afflict, Lord,” after which it is said: “And teach from Your Torah.”
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(22) אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דִּכְתִיב: ״כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ, ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָ״ (דברים ח׳:ה׳), וּכְתִיב בָּתְרֵיהּ: ״כִּי ה׳ אֱלֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה״.

Eretz Yisrael, as it is written: “As a man rebukes his son, so the Lord your God rebukes you” (Deuteronomy 8:5), and it is written thereafter: “For the Lord your God will bring you to a good land.”
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וביחס לארץ ישראל נאמר: ״כי כאשר ייסר איש את בנו ה׳ אלהיך מיסרך״ (דברים ח, ה), וכתיב בתריה [ונאמר אחריו]: ״כי ה׳ אלהיך מביאך אל ארץ טובה״.
Eretz Yisrael, as it is written: “As a man rebukes his son, so the Lord your God rebukes you” (Deuteronomy 8:5), and it is written thereafter: “For the Lord your God will bring you to a good land.”
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(23) הָעוֹלָם הַבָּא, דִּכְתִיב: ״כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר וְדֶרֶךְ חַיִּים תּוֹכְחוֹת מוּסָר״ (משלי ו׳:כ״ג)..

The World-to-Come, as it is written: “For the mitzva is a lamp, the Torah is light, and the reproofs of instruction are the way of life” (Proverbs 6:23). One may arrive at the lamp of mitzva and the light of Torah that exists in the World-to-Come only by means of the reproofs of instruction in this world.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ודרך חיים – חיי העוה״ב הויין לו תוכחות מוסר לאדם.
וכן העולם הבא, דכתיב [שנאמר]: ״כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר״ (משלי ו, כג), כלומר, אין להגיע אל ״דרך חיים״ הנצחיים בעולם הבא אלא על ידי ״תוכחות מוסר״ בעולם הזה.
The World-to-Come, as it is written: “For the mitzva is a lamp, the Torah is light, and the reproofs of instruction are the way of life” (Proverbs 6:23). One may arrive at the lamp of mitzva and the light of Torah that exists in the World-to-Come only by means of the reproofs of instruction in this world.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(24) תָּנֵי תַּנָּא קַמֵּיהּ דר׳דְּרִבִּי יוֹחָנָן: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה וּבִגְמִילוּת חֲסָדִים

A tanna taught the following baraita before Rabbi Yoḥanan: If one engages in Torah and acts of charity
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תני תנא קמיה [שנה חוזר המשניות לפני] ר׳ יוחנן את הברייתא הבאה העוסקת אף היא בנושא זה: כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים
A tanna taught the following baraita before Rabbi Yoḥanan: If one engages in Torah and acts of charity
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

ברכות ה. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), ר׳ נסים גאון ברכות ה., הערוך על סדר הש"ס ברכות ה., רש"י ברכות ה., ראב"ן ברכות ה. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, ספר הנר ברכות ה. – מהדורת הרב מאיר דוד בן-שם, ירושלים תשי"ח, באדיבות משפחת המהדיר (כל הזכויות שמורות), רא"ה ברכות ה. – מהדורת תלמיד חכם החפץ בעילום שמו, ברשותו האדיבה. להארות והערות ניתן לכתוב לדוא"ל D0504128915@gmail.com (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי ברכות ה. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"ל חכמת שלמה ברכות ה., מהרש"א חידושי אגדות ברכות ה., פני יהושע ברכות ה., פירוש הרב שטיינזלץ ברכות ה., אסופת מאמרים ברכות ה.

Berakhot 5a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), R. Nissim Gaon Berakhot 5a, Collected from HeArukh Berakhot 5a, Rashi Berakhot 5a, Raavan Berakhot 5a, Sefer HaNer Berakhot 5a, Raah Berakhot 5a, Meiri Berakhot 5a, Maharshal Chokhmat Shelomo Berakhot 5a, Maharsha Chidushei Aggadot Berakhot 5a, Penei Yehoshua Berakhot 5a, Steinsaltz Commentary Berakhot 5a, Collected Articles Berakhot 5a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144