א. כיון שאמרו בגמ׳ אע״פ שקרא אדם ק״ש בבהכ״נ וכו׳ כתבו רבינו כאן, ועוד דלדבריו להלן מקיימין לפי המנהג ק״ש דאורייתא בפסוק ראשון שעל מטתו.

ב. רש״י ב, א ד״ה עד ורבינו חננאל הובא באו״ז ריש הל׳ ק״ש ובעוד ראשונים.

ג. רש״י שם הוסיף דיוצאין בפרשה ראשונה שעל מטתו, והק׳ תוס׳ דצריך לקרות ג׳ פרשיות, ועיין רשב״א דמנהג זה מימים קדמונים כדחזינן בירושלמי והקלו רבנן בכה״ג דכיון שבק״ש שעל מטתו יש בה ק״ש דאורייתא אי״צ לקרוא יותר אע״פ דבק״ש דבהכ״נ לא נפיק מידי דאינה אלא משום לעמוד בתפלה מתוך ד״ת כדברי הירושלמי, ועיין ירושלמי ה, ב. ויעו׳ פסקי ריא״ז יג, ב דפי׳ מה שאמרו בגמ׳ שם דקרא פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא דהיינו באופן זה וכפי שנהגו לקרות ק״ש לפני זמנה בברכותיה בבהכ״נ ויוצאין יד״ח בק״ש שעל המטה ולכתחלה קורא כל שני פרשיות כמ״ש ריא״ז שם בשם ר״ח, ולרש״י פרשה ראשונה, אבל קרא פסוק ראשון ונאנס בשינה יצא, ועיין בה״ג ספ״ג דג״כ הביא הך דנאנס בשינה אק״ש שעל מטתו ויש לפרש דבריו כדרך ריא״ז דאילו ק״ש שעל המטה גופא מאי קמ״ל וכל הסוגיא שם איירי בק״ש של חובה, ועיין ר״מ הל׳ ק״ש פ״ב ה״ג והל׳ תפלה פ״ז ה״ב.

ד. וכן נקטו תוס׳ ב, א והק׳ על רש״י דצריך לברך הברכות.

ה. כ״כ ההשלמה והרשב״א בתשו׳ ח״א סי׳ מז ע״ש.

ו. ברשב״א שם נראה הביאור דהברכות בעיקר תקנתם תקנה בפני עצמה הוו, ומה שאמרו לא הפסיד הברכות היינו שיברך אותם אח״כ בלא ק״ש ותקנתם בתורת חלק מהתפלה הוא, ולכן משמתפלל ערבית אומר הברכות ובעצם היה מברך אותם בלא ק״ש דלא שייכי לק״ש ועדיין לא הגיע זמנה רק משום לעמוד לתפלה מתוך ד״ת קורא ק״ש וכדברי הירושלמי, אבל רבינו לשיטתו יג, א גבי דינא דברכות אין מעכבות ובעוד מקומות דנקט דהוו ברכות של ק״ש, ולפ״ז הא דלא הפסיד הברכות לאחר ג״ש היינו משום דאיכא מצות ק״ש מדרבנן עם ברכותיה גם לאחר ג״ש וכדנראה בדברי רבינו יג, ב, ואף דהך מצוה דק״ש בברכותיה שייכא לזמן תפלה כמ״ש רבינו י, ב מ״מ לא אמרוה אלא בשחרית היכא דעבר זמנו דאכתי מצי לקוראה בברכותיה עד סוף זמן תפלה אבל לפני זמנה אע״פ שהגיע זמן תפלה מ״מ למה יתקנו כן דהא יכול להמתין ולקיימה כתיקונה על ק״ש דאורייתא וכטענת רבינו, אבל לקמן יג, ב יישב רבינו המנהג לקרותה בברכותיה לפני צאת הכוכבים דבאמת אמרינן דכמו שתיקנו ק״ש דרבנן וברכות דרבנן אחר ג״ש עד ד״ש בזמן תפלת שחרית הכ״נ איכא ק״ש דרבנן וברכות דרבנן עלה משהגיע זמן תפ״ע והיינו דמצוה זו של ק״ש בברכותיה דרבנן חלק מהתפלה הוא דתיקנוהו, וע״ש שנסתפק דאולי לאחר צאה״כ אינו צריך לקרות אלא פסוק ראשון דזה דאורייתא ומה שרבנן חייבו שלש פרשיות קיים בק״ש דרבנן, והיינו דרבנן לא הוסיפו על המצוה דאורייתא אלא תיקנו דבר בפני עצמו סדר ק״ש של שלש פרשיות עם ברכות כחלק מהתפלה, וע״ש מה שכתב לענין לקרות פסוק ראשון לצאת ידי חובת ק״ש דאורייתא לפני תפלת שחרית, ומיהו נראה דבדברי הירושלמי אין זה עולה דהא בירושלמי שאלו למה קורא ק״ש ותי׳ לעמוד בתפלה מתוך ד״ת ואילו לדברי רבינו הרי קורא ק״ש מצד מצות ק״ש דרבנן בברכותיה ולא משום לעמוד לתפלה ועדיין צריך לפרש הירושלמי על ק״ש בלא ברכותיה כדברי רבינו כאן. ובעיקר הדבר פלוגתא היא בראשונים די״א דיכול לברך הברכות לפני זמן ק״ש וכדברי ההשלמה והרשב״א וכ״ה בהש׳ הראב״ד על הרז״ה ושיטתם דהברכות הוו ביסודם תקנה בפני עצמה, אבל בהרבה ראשונים יראה דס״ל דא״א לברך הברכות לפני זמן ק״ש, והיינו דס״ל דלא תיקנו הברכות כי אם יחד עם ק״ש דאע״פ דלא הוו ברכות המצוה כמ״ש הרשב״א יא, א בשם כל הגאונים מ״מ יש להם להאמר עם ק״ש דשייכי לענין ק״ש וכך תיקנום, ומה שמברך אותם בשחרית לאחר זמנה היינו דבשביל הברכות סגי בק״ש אף שלא בזמנה ומיהו הני מילי בשחרית דכבר חלה מצות ק״ש של יום וגם אכתי יום הוא אבל בערבית לפני זמנה אין שם ענין לק״ש בברכות, ודעת רבינו דברכות ק״ש מענין ברכות המצוה נינהו דבמקום מצוה נתקנו ואיכא מצות ק״ש דרבנן לאחר ג״ש וכן מוכרח למש״כ הרמב״ן בלקוטות דאהבה רבה בהמ״צ דק״ש היא דעל כרחך לפ״ז הא דמברך אותה לאחר ג״ש מחמת דאיכא מצוה דרבנן דק״ש. ועיין הערה 31 שנתבאר דאין מקום לדון דיוכל לברך הברכות לפני זמן ק״ש אלא אם זמנם ביום כזמן תפלה דאז איכא למימר דזמנם מזמן תפלת ערבית אבל להר״מ שסובר בסופ״א מהל׳ ק״ש דזמנם ביום כל היום א״כ בערבית מהיכ״ת יוכל לברך אותם לפני הלילה הא לא שייכי לתפלה כלל.

ז. האי לישנא צל״ע דלרבי יהודה מתפלל מפלג המנחה שהוא מעט לפני שקיעת החמה כמש״כ רבינו כז, ב ולרבנן אינו מתפלל אלא מצאה״כ והך דרב דצלי של שבת בע״ש מבואר בגמ׳ שם דהוא אליבא דר״י דלרבנן אין מתפלל אלא מצאה״כ וצ״ל דאינו בדוקא אלא מתפלל קצת לפני שקיעה וצ״ע.

ח. הכי אי׳ התם רבי זעירא בשם רבי אמי, ביומי דר׳ יוחנן הוינן נפקין לתעניתא וקרוי שמע בתר תלת שעין ולא הוה ממחי בידן, רבי יוסי ורבי אחא נפקין לתעניתא אתו ציבורא ומקרי שמע בתר תלת שעין, בעא רב אחא מחויי בידן, א״ל ר׳ יוסי והלא כבר קראו אותה בעונתה כלום קורין אותה אלא לעמוד בתפלה מתוך ד״ת, א״ל מפני ההדיוטות שלא יהו אומרים בעונתה הן קורין אותה. וכתב הרז״ה כאן פירושו דהיו מתפללין כ״ד ברכות דתעניתא כעין מוספין והיו קוראין לפניה ק״ש בלא ברכות לעמוד בתפלה מתוך ד״ת, ומזה הוכיח הרז״ה דכונת הירושלמי דידן ג״כ דקראו לפני ערבית ק״ש בלא ברכות דכך היה מנהגם בכל תפלה שאינה סמוכה לברכות כמו מנחה ומוסף וכמנהגנו לומר אשרי לפני מוסף ומנחה, וע׳ בהשגות הראב״ד שדחה פירושו והוכחתו, וע׳ עוד במגן אבות להמאירי ענין יא שהוכיח מירושלמי זה להיפך דהיו קורין אותה בברכותיה, ועיין ב״י סי׳ מו.

ט. ע״ש בדברי רבינו, והא מילתא לאו דכולי עלמא היא ויתבאר שם בס״ד.

י. לק׳ יב, ב אי׳ פרשת ציצית מפני מה קבעוה בק״ש ומבואר דדרבנן היא ובלילה יש שלא היו אומרים אותה כמבואר לק׳ יד, ב ומיהו עדיין יצ״מ דאורייתא כמבואר לק׳ כא, א דאף למד״א ק״ש דרבנן הזכרת יצ״מ דאורייתא וצ״ל כונת רבינו דהזכרה דלילה דרבנן היא וכמו שכתב לק׳ יג, ב דאפשר דהזכרה דלילה דרבנן כיון דלא מפורש בקרא אלא יום וכיון דדרבנן היא הקלו גם בה דיוצא מזמן שמתפלל ערבית ועוד דאולי לא חייבוה בפני עצמה אלא מכלל ק״ש וברכותיה משא״כ יום שהוא מה״ת הרי זה חיוב בפ״ע דאף למד״א ק״ש דרבנן חייב בו, אכן צ״ע מהו שכתב כדאי׳ לקמן דאין הדבר מפורש דיציאת מצרים בלילה דרבנן ואף לק׳ יג, ב לא אמרה אלא בלשון אפשר וצ״ע, ועיין רשב״א בסוף פירקין דסובר דגם הזכרת לילה דאורייתא.

כ. עיין תוס׳ ובעל המאור.

ל. וכן כתבו הרא״ש והרשב״א בשם רה״ג, וע׳ לעיל הערות 30, 31.

מ. שפוגעין בבני אדם להזיק, רש״י שם.

נ. מה שכתב רבינו דנראה כאילו עושה וכו׳ ולכאו׳ מאי כאילו, נראה דבאמת הלחש מועיל וכדעת רוב הראשונים דלא כהר״מ יעו׳ ביאור הגר״א יו״ד סי׳ קעט אלא דמ״מ אין להשתמש בד״ת לזה דהרי זה בזיון לד״ת שעושה אותם כקמיעין ולחישות בעלמא, ועוד יש לפרש לפי המבואר ברש״י סנהדרין קא, א דללחוש פסוק על המכה אסור גם אם כונתו שתגן עליו זכות קריאת הפסוק והיינו דמ״מ נראה כאילו עושה ד״ת קמיעין ולחישות. ומבואר בדברי רבינו דלהגן נמי אסור בתורת רפואה אלא שתגן עליו זכות קריאתן, ומה שקורא פסוקים אלו דוקא דבתורת זכות קריאתן יכול לקרוא כל פסוק יראה בדברי רבינו דזכות קריאתן מהני ליה שיתקיים לו מה שקרא, ועוד דזה שקורא מענין שמירה הרי זה כתפלה שתועיל לו זכות קריאתן לשמירה, ובחינוך מצוה תקיג ביאר דבקריאתם מעורר נפשו לחסות בה׳ ולקבוע בלבו יראתו ולסמוך על חסדו וטובו ולא אסרה תורה שיאמר אדם ד״ת לעורר נפשו לטובה כדי שיגן עליו אותו הזכות לשומרו, והר״מ בפי״א מהל׳ ע״ז הי״ג ג״כ כתב משום זכות קריאתן יעו״ש כל דבריו, ובשם רש״י מובא באהל מועד שער ק״ש דרך ראשון דלהגן היינו בתורת תפלה להגן מן הפגעים, ומבואר שם באהל מועד דלפ״ז מותר גם לאחר שנחלה כל שאינו לוחשו על המכה אלא קוראו בשביל שתגן שכר קריאתו או בתורת תפלה (וצ״ע דלשון הר״מ אבל הבריא שקרא וכו׳ ומשמע דזכות קריאה מהני להגן מצרה ונזק ולא להתרפא מחולי וצ״ע), אבל בשם הרמ״ה הביא דהחילוק אינו בתורת מה הוא קורא הפסוק אלא אימתי הוא קורא דאם קודם שנחלה מותר להתרפאות בכה״ג אבל אחר שנחלה נראה כלוחש על המכה וכעושה ד״ת קמיעין ולחישות והביא האהל מועד דכ״ה בירושלמי שבת פ״ו סוף ה״ב כאן משנפגע כאן עד שלא נפגע, וכונתו לכאו׳ דהרמ״ה סובר דלאחר שנחלה אסור גם כשכונתו שיועיל זכות קריאתן דמ״מ נראה כלוחש על המכה ועושה ד״ת קמיעין ולחישות וכבר הבאנו דכ״ה גם ברש״י סנהדרין קא, א דלוחש אסור גם כשכונתו שיגן עליו זכות קריאתו ובאינו לוחש אלא קורא פסוקים להגן על עצמו מותר גם הרמ״ה מודה לכאורה וכן משמע בשבועות שם ע״ש מה דאקשי ממתני׳ דסנהדרין. ובר״י מלוניל כאן כתב דאסור להתרפאות בד״ת כדי שלא יאמרו שלא ניתנו ד״ת אלא להגין על האדם בעוה״ז אבל להגן שאין לו חולי באותו הזמן מותר דלא יבואו לומר כן ומשמע דלהגן מותר גם כשכונתו בתורת רפואה וצ״ע, ועיין עוד בתשו׳ הרשב״א ח״ב סי׳ רפא הובא בב״י ושו״ע יו״ד סי׳ קעט לענין נשיאת קמיעין שיש בהם פסוקים להגן דמותר והתם הא אינו דרך תפלה ולא שיש לו זכות קריאתן והרי מבואר דלהגן מותר גם בתורת רפואה ואף כקמיע וצ״ע. ומה דאנו קוראים תהלים על החולה נראה דענינו שתגן עליו זכות הקריאה וההתעוררות שנגרמה מכחו.