במשנה השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר כו׳ לכאורה יש לדקדק אמאי נקט האי דינא בשוכר ושואל ושביק למפקיד דאיירי ביה בריש פירקין והוי מצי למיתני האי דינא במפקיד אצל חבירו בהמה והשכירה לאחרים (וכגון שנתן לו רשות להשכירה מדעתו דהכי מוקמינן נמי לקמן גבי שואל כה״ג) ונגנבה דשייך נמי האי פלוגתא דר״י ורבנן כשנגנבה או נאבדה אצל השוכר דשוכר משלם לנפקד והנפקד נשבע למפקיד שנגנבה דבין למאי דס״ד מעיקרא דבשבועה קני לה ה״נ קני לה בשבועה ואף למסקנא דמשעת מיתה הוא דקני לה ה״נ משעת גניבה קני לה הנפקד מיהו איכא למימר דדוקא במתה שאינה בעולם פקע שם בעלים ראשונים ממנה וקנאה השוכר משא״כ בנגנבה דאף על גב דש״ח פטור מגניבה מ״מ עדיין שם בעלים הראשונים עליה כל היכא דאיתא ביד הגנב שאם יוכר הגנב תחזור הפרה לבעלים ואם כן השתא נמי שמשלם הש״ש חליפי הפרה שהיא ביד הגנב נקנית הפרה לש״ש ואם כן המעות חוזרים לבעלים הראשונים ולא לנפקד ועי״ל דבמפקיד שנתן רשות לנפקד להשכירה לאחרים תו לא הוי הנפקד ש״ח אלא ש״ש שהרי מקבל שכר ועוד נראה דאפילו שואל הוי עליה דכיון שנתן לו רשות להשכירה לאחרים והלה ישתמש בו הוי כאילו נתן לו רשות להשתמש בו בעצמו ועדיף מיניה שמקבל נמי שכר ואם כן הוי שואל מחמת היתר שימוש משא״כ בשוכר שנותן לו רשות להשאיל מדעתו לא הוי שואל בשביל כך כיון דבלא״ה היה לו רשות להשתמש בעצמו והיינו דנקט במתניתין דוקא בשוכר ולא נקט בשאר ש״ש שהשאיל לאחרים אף על גב דבלא״ה י״ל דאורחא דמלתא נקט דלשוכר שרשאי להשתמש בעצמו נותן לו רשות להשאילה לאחרים להשתמש משא״כ בשאר שומרים מ״מ מ״ש נ״ל נכון יותר אלא דלפי תירוץ הראשון שכתבתי נראה דאף בשוכר ושואל דוקא כשמתה שייך דין זה משא״כ כשנאנסה ע״י ליסטים כ״ע מודו דאכתי ברשות בעלים קאי מיהו מלשון הש״ע ח״מ סימן ש״ז לא משמע כן אלא ה״ה לשאר אונסים ואף על גב דקי״ל כר״י מ״מ נפקא מינה להיכא שהתנה כדברי הרא״ש ואם כן צ״ל דעיקר כתירוץ השני שכתבתי מיהו לפ״ז אכתי משכחת לה בש״ח שמסר לש״ש וכגון שא״ל הבעלים לדעתך והש״ח נתן השכר מכיסו לשמרם בין שאר חפציו ונגנבו מיד השני ואם כן לרבנן נמי הש״ח נשבע לבעלים והש״ש משלם לש״ח וכן לר״י היכא שהתנה כדברי הרא״ש או שידע שנגנבה כדברי התוספות אח״ז עיינתי בלשון הרמב״ם בפ״א מהלכות שכירות דין ח׳ שמשמע מלשונו שדין זה נוהג בכל השומרים אלא שבסוף דבריו כתב ומתה ואם כן אין הכרע בדבריו מיהו להרמב״ם לא נ״מ מידי דפסק לגמרי כר״י ולדידן צ״ע לדינא ודו״ק:

שם בגמרא א״ל רב אידי כו׳ במאי קני להאי פרה בשבועה כו׳. כאן נמי יש להקשות לכאורה מאי ס״ד דקני לה בשבועה ומ״ש מהא דאמרינן לעיל במתניתין דריש פרקין דלא קני לה בשבועה אפילו לענין כפל דאתא מעלמא כ״ש לענין גוף הפרה וי״ל גם כן כמ״ש בסמוך דשאני התם כיון שגוף הבהמה היה בעין ביד הגנב לא שייך לומר שקנאה הנפקד בשבועה שהרי אם יוכר הגנב יכולים הבעלים לתבוע מן הגנב אף אחר השבועה כמו שאילו היתה בעין ביד הנפקד או שאכלה היה צריך לשלם למפקיד אף אחר השבועה ה״ה אם נמצאת ביד הגנב או שאכלה כמו כן צריך להחזיר לבעלים משא״כ הכא במתה שאינה בעולם והשואל לא נהנה ממנה אלא רחמנא רמי עליה תשלומין לגבי משאיל אבל הבעלים ודאי לא מצי למיגבי תשלומי מיתתה מן השואל כמו שלא היה יכול לגבות אילו מתה ביד השוכר גופא ומש״ה ס״ד שפיר דקני לה בשבועה וק״ל:

בפרש״י בד״ה משלמין לשוכר כו׳ לפי דברי משנתינו כו׳ עכ״ל. לכאורה לא איירי הני אמוראי אלא אליבא דרבנן דוקא דלר״י לא שייך פלוגתייהו כלל ואם כן היה מקום להקשות אמאי דקיי״ל הלכתא כר״י דשמואל פסיק לקמן כוותיה ואי ס״ד דכל הני אמוראי קיימי כרבנן היה לנו לפסוק כחכמים דהא מר בר רב אשי בתראה הוא ומדמסיק בסמוך אין לו אלא שתי פרות ע״כ כחכמים ס״ל מיהו הרא״ש כתב דשפיר נ״מ בהאי פלוגתא אפי׳ אליבא דר״י וכגון שהמשכיר פירש בהדיא הנני נותן לך רשות להשאיל מדעתך בלבד שיהא דיני עמך ודינך עם המשאיל ע״כ ומ״מ יש להקשות דלפמ״ש התוספות דר״י ס״ל דבשבועה הוא דקני לה וא״כ אפילו פירש בהדיא מ״מ מצי למימר דל אנת ודל שבועתך ואף את״ל דאפ״ה משכחת לה כגון שכבר נשבע אפ״ה קשיא לי אמאי פליגי אם ישלם כמה פרות ולמר בר ר״א שתי פרות ואי ס״ד לר״י בשבועה הוא דקני לה הא לא שייכא שבועה אלא אשאילה בתרייתא ולא אקמיית׳ דמה צורך לישבע אקמייתא שלא פשע הא הוה קאי מיהו הרא״ש לשיטתו שכתב שלא כדברי התוספ׳ אלא טעמא דר״י דשוכר שלוחו דמשכיר הוא ומש״ה מודה בהתנה בפירוש ולשיטת התוספות בלא״ה משכחת לפלוגתייהו אליבא דר״י שכתב אם המשכיר היה בשעה שמתה מודה ר״י וא״כ כשהמשכיר השאילה לעצמו ומתה אצלו מסתמא יודע במיתה ומודה ר״י דקנה השוכר משעת מיתה גרידא וכ״כ הש״ך לדבריהם אלא שנחלק עליהם:

בד״ה כיצד אגרה כו׳ אם מתה אצל שואל הרי שוכר פטור בשבועה עכ״ל. ולא ידענא שבועה זו מה טיבה כיון שמתה אצל השואל גופא וי״ל: