כגון דמתה כדרכה והרי נאנסה. ואם תאמר בשלמא שוכר נשבע שנאנסה דהא בעי למפטר נפשיה שהרי פטור מן האונסים אלא שואל בין כך ובין כך מיחייב אמאי ישבע. יש לומר דמכל מקום משתבע שאינה ברשותו כדאמרת לעיל חיישינן שמא עיניו נתן בה ואגב גררא קאמר שנאנסה כלומר שאינה ברשותו. תלמיד הר״פ.

שמתה כדרכה ואמרו שמתה מחמת מלאכה דשואל באשם וכו׳. ותימה והלא השואל לא כפר כלום כי הוא טוען שמתה מחמת מלאכה והשוכר מודה לו ומבעלים הראשונים מסולק הוא דהא כדרכה מתה וגם השוכר נפטר מן המשכיר. ויש לומר דלא בעי למימר שיהיו שניהם כאחד אלא כך דינו של שוכר לגבי משכיר אי מתה כדרכה וטעין דמתה מחמת מלאכה והכי נמי אי טעין שוכר לשואל. הרא״ש.

לאפוקי מדרבי אמי. קשיא לי לימא לאפוקי מדשמואל דאמר שמואל שבועה שזרק וכו׳ פטור דליתא בלהבא והכא נמי ליתא בלהבא שתמות כדרכה או תאנס ומקשה גופיה היכי פשיט ליה וליכא למימר דההיא דשמואל תליא ברבי אמי דהא טעמא דרבי אמי דלא מחייב על שבועה שהדיינים משביעים אותה משום דכתיב כי תשבע מעצמה. תוספות שאנץ.

ואפשר משום דהאי מילתא ודאי לאו לאפוקי מדשמואל אמרה דהוה ליה לאשמועינן בביטוי דרשות בעלמא מדאתא לאשמועינן בשומר קסלקא דעתין דאתא לאשמועינן מידי בשבועת הפקדון ולפיכך הקשו פשיטא דמתניתין היא בפרק ארבעה שומרין. ומפרקינן דלהכי אשמועינן בשומרים משום דקמשמע לן דלית ליה דרבי אמי. הרמב״ן והרשב״א והר״ן.

הא דאמרינן הכא שבועה שהדיינים מחייבין אותה אף על פי שהוא מחייב לחיוב משום דמשביעין אותו שבועה שאינה ברשותו. הראב״ד.

הא דאמר רב שומר שמסר לשומר פטור פטור לגמרי קאמר ונכנס שומר שני תחתיו ואלו רצה שומר ראשון דוחה את המפקיד אצל שומר שני ואפילו פשע בה שומר שני דאמר ליה הא אותיבי לך גברא בן דעת דקאי בחריקאי. ואפילו אין לו לשומר שני מידי לאשתלומי מניה איפטר ליה שומר ראשון לגמרי דשומר שני הרי הוא כשומר דבעלים כיון שמסרה לבן דעת. ומיהו אינו פטור הראשון אלא מכל מה שהיה נפטר אם היה ברשותו דמכל מקום שלא מדעת הבעלים עשה כן ואם שומר שכר הוא כבר נתחייב בגניבה ואבדה משעת משיכה. ואי קשיא לך מתניתין דקתני ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר ואם איתא לבעלים בעי שלומי דשואל שומר דבעלים הוא. יש לומר דכל היכא דבעי שומר ראשון לאשתעויי דינא בהדי מפקיד הרשות בידו לדעת רבנן משום דמפקיד לדידיה אפקיד והיכי אמר ליה השתא דלא משתעי דינא בהדיה וכל שכן דניחא לן לרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים וקיימא לן כוותיה. ואף על גב דלא קיימא לן כרב מכל מקום נפקא לן מינה לדידן דקיימא לן כרבי יוחנן היכא דאפקיד לבניו ובני ביתו אי נמי למאן דהוה רגילים בעלים לאפקודי גביה דאית לית ליה לשומר שני מידי לאשתלומי מיניה אי נמי לבניו ובני ביתו אפילו הכי שומר ראשון איפטר ליה לגמרי. ויש מביאין ראיה מדתנן פרק הכונס הניחה בחמה או שמסרה לחרש שוטה וקטן ויצתה והזיקא וכו׳ נכנס הרועה תחתיו. ואמרינן עלה בגמרא תחתיו דמאן אילימא תחתיו דבעל וכו׳ אלא תחתיו דשומר ושומר קמא איפטר לגמרי לימא תהוי תיובתא דרבא דאמר שומר שמסר לשומר הראשון חייב ופריק אמר לך רבא מאי מסרה לרועה דקתנן לברזיליה וכו׳. אלמא כל שמסרה למי שיש לו רשות למסרה לו כגון לברזיליה אי נמי בניו ובנותיו דכל דמפקיד על דעת אשתו וכו׳ הראשון פטור לגמרי. אבל משמו של רבינו תם ז״ל אמרו דדוקא לברזיליה אי נמי למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו כמעשה דגנאי משום דהני אדעתא דשומרים נחתו בה אבל בניו ובני ביתו הרי הן כשומר עצמה דעל דעתו הם שומרים וכשומרים ממונו של שומר. ותדע לך דאי לא לא שבקת חיי לכל מפקיד שהשומר ימסור לבניו ואשתו שאין להם מה לשלם ויאכלו הן וחדי והלה הולך בפחי נפש. ויש קצת סיוע לסברא זו מההוא עובדא דלקמן דההוא גברא דאפקיד זוזי גבי חבריה ואשלמינהו לאימיה ואותבינהו אימיה בקרטליתה ואיגנוב ואסיק רבא דהתם לישתבע איהו דאשלמינהו לאימיה ומשתבעת אימיה דאותבינהו בקרטליתה ואגנוב. וגריס התם בהלכות הרי״ף ז״ל ומיפטר דמשמע דדוקא לבתר דמשתבעא אימיה דאיגנוב הוא דאפטר ליה שומר הא לא אשתבע איהו אי נמי בשפשעה בהן חייב. ומיהו אין הגירסא הזאת ברוב הספרים ואי נמי איתא כתב הרמב״ן נראה דדילמא ומפטרי ביו״ד גרסינן כלומר איהו פטר בשבועתו ואיהי מפטרי בשבועתה. וכן הוא בהלכות גדולות. ואפילו לגירסת הרי״ף איכא למימר דמשום דאימיה סמוכה על שלחנו הוה ותשלומי דידיה כתשלומי דידיה אמרת פטור דכל שהאם משלם כאלו הוא משלם ולאו משום דאיהו מחייב בכלום. ונראה לי ללמד עליה דאפילו מסרה לבנו ובתו ובני ביתו פטור לגמרי ואפילו אין להם לשלם או שהלכו להם למדינת הים שהשומר פטור לגמרי מדמותיב רמי בר חמא מהא דתנן המפקיד מעות אצל חברו צררן והפשילן וכו׳ ופרקה רבא משום דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו וכו׳ ומדאיצטריך רבא לפרוקה הכין כלומר ודוקא בניו ובני ביתו משמע הא גדולים דעלמא חייב וכדדייקא מתניתין לנהרדעי טעמא דקטנים הא גדולים פטור מכלל דלאחרים לא שנא קטנים ולא שנא גדולים חייב. וכיון שכן על כרחך בשאין השומר יודע באיזה צד נאבדה אם בפשיעה או באונסים הוא דאי כשידע שומר דנגנבה או נאבדה שלא בפשיעה אפילו בגדולים דעלמא פטור דהא טעמא דרבי יוחנן לדעתיה דרבא דמתרץ לה למתניתין משום דאנת מהימנת לי בשבועה היא ואיהו הא קא משתבע דנגנבו או נאבדו שלא בפשיעה אלא ודאי כשאינו יודע היא שנויה וטעמא דמסר לבנו ובתו הקטנים ומשום דלא שמר כדרך השומרים הא לבנו ובתו הגדולים דומיא דקטנים דאי אפשר לאשבועינהו ואי נמי דליכא לאשתלומי מינייהו דומיא דקטנים האב פטור לגמרי דהא התלמוד לא מחייבי השתא לאב משום דקטנים לאו בני שבועה ותשלומין נינהו אלא משום דאינן בני שמירה ופושע הוא דלא שמר כדרך השומרים. וכי תימא דהכא בידע שנגנבו או שנאבדו שלא בפשיעה ומשום הכי בגדולים פטור ובקטנים חייב מפני שלא שמר כדרך השומרים והוה ליה תחילתו בפשיעה וסופו באונס וחייב וכי תריץ ליה משום דכל המפקיד על דעת אשתו וכו׳ והוא הדין דהוה מצי לתרוצי ליה הכין אלא דניחא ליה לתרוצה בטעמא דכל המפקיד וכו׳ דקושטא דמילתא בעי לתרוצי ליה דאפילו לא מצי איהו לאשתבועי כל היכא דאפקיד לבניו הגדולים פטור משום דכל המפקיד וכו׳. הא ליתא דהא מדקתני בניו הקטנים ולא קתני קטנים סתמא שמע מינה דאחרים לא שנא גדולים לא שנא קטנים חייב וכדוקיא דנהרדעי ואי בדידע דוקיא דמתניתין תקשי לן דאם כן אפילו גדולים דעלמא נמי פטור אלא כדאמרן כן נראה לי. ומיהו שומר שכר שמסר לשומר חנם אלו נשבע שומר חנם שנגנבה או שנאבדה הראשון חייב. ואפשר נמי דאפילו היכא דאינו רוצה לישבע שמתה כדרכה שהראשון חייב משום ושומר חנם כל דנשבע שלא פשע בה אפטר ליה מבעלים. ואכתי שומר ראשון חייב עד שיתברר שלא נגנבה אלא שמתה כדרכה אבל כל זמן שנשבע שומר חנם שמתה כדרכה הראשון נמי פטור ולא חשבינן ליה פושע אף על גב דגרעה לשמירתו שהרי מסרה לבן דעת. והא דאמר רבא לא מיבעיא שומר שכר שמסר לשומר חנם וכו׳ לאו למימרא דהיכא דגרעה חשבינן ליה פושע אלא לא נפקא מינה מידי לענין דינא אלא דלא לימא לטענתא קאמר דמכל מקום גרע שומר בשמירתו. הא דאמר רב שומר שמסר לשומר פטור לאו למימרא שיהא מותר לכתחלה למסור לו דהא תנן אם אמר לו טול לי ממנה חפץ פלוני וכו׳. והכא בהא פליגי רב ורבי יוחנן דרב סבר דהא דאמרינן אין השואל רשאי להשאיל דוקא לכתחלה אבל בדיעבד לאו פושע הוא ולא מחייב דלא קיימא לן כרבי מאיר דאמר כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן.

ורבי יוחנן סבר אפילו דיעבד נמי דהוה ליה כגזלן וברשותיה קיימא ואפילו לרבנן דאמרו המעביר על דעתו של בעל הבית לא נקרא גזלה הני מילי במשנה ברשותה אבל במפקיד אצל אחרים משעה שנכנס לרשותו יצאה מרשות הראשון לגמרי והרי היא אבודה אצלו. ומיהו למאי דפריש רבא טעמא דרבי יוחנן משום דאת מהימנת לי בשבועה אפילו לרבי יוחנן נמי לא אמרו אין השואל רשאי להשאיל אלא לכתחלה ולא להתחייב בכך בדיעבד. הרשב״א.

דעלויי עלייה לשמירתו. יש אומרים דהכי פירושא דעלויי עלייה לשמירתו פירוש מחמת מסירתו הוא מרבה תשלומים לבעלים הראשונים יותר מקודם לכן דאם נגנבה תחזור מבעלים וכרבי יוסי דאמר תחזור פרה לבעלים הראשונים. ולא נהירא דאם כן היכי קאמר בסמוך שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעה לשמירתו ולפי זה צריך לומר דגרועי גרעה שמיעט הבעלים מן התשלומין וזה אינו שהרי לעולם שומר שכר שמסר לשומר חנם כשנגנבה הוי השומר חייב באיזה מקום שנגנבה בבית השומר חנם או בבית השומר שכר. לכך נראה דהכי פירושון דעלויי עלייה לשמירתו לפי דשומר שכר טרח יותר. לשמרה טפי משומר חנם לפי שמפחד שמא יגנבוה. תלמיד הר״פ.

וכן כתב הריטב״א וזה לשונו: דגרועי גרע לשמירתו יש שפירש דגרעה לגמרי שאלו נגנבה או נאבדה הרי הראשון גם כן פטור ליתא דאם כן נמצא שומר שכר יכול לפטור עצמו ולחזור כשומר חנם וזה אי אפשר כי מי פטרו ומי מחל לו. והא דאמרינן דגרועי גרעה לשמירתו היינו משום שלא יטרח שומר חנם לשמרה כמו שהיה עושה שומר שכר ויש עוד גריעותא בעיקר התשלומין דכל היכא דנגנבה או נאבדה בפשיעה דשומר חנם חייב עליה הרי הראשון פטור לגמרי כיון דאוקי גבר בן דעת שהיה חייב כמוהו בשמירה זה ואף על פי שהשני הזה עני ואין לו מה לשלם. עד כאן.

וזה לשון שיטה: דעלויי עלייה לשמירתו וכו׳. פירוש שכל אדם שומר יותר מחקו מפחד שלא יבוא לידי התשלומין. הילכך שומר חנם על הרוב שומר אפילו מגנבה ואבדה ושומר שכר אפילו מאונסין הילכך אפילו נימא שלא נשתנה דינו עם הבעלים לא לגריעותא ולא לעלויי כרבנן דרבי יוסי מכל מקום כשמוסרה לגריעותא מפסיד התוספת שהיה הוא שומר מעצמו על דינו וכשמוסרו לעדיפותא להפך ומאי פטורן פטור כדיניה ולא הוי כתחלתו בפשיעה ולא כגוזל ומוציא מרשות בעלים שלא מדעתם.

כתב הראב״ד וזה לשונו: קיימא לן כוותיה ורבי יוחנן דאמר שומר שמסר לשומר חייב בין שמסר לשומר חנם בין לשומר שכר ואפילו השאילה שהשואל חייב באונסין דעלויי עלייה לשמירתו טובא אפילו הכי חייב השומר הראשון לבעלים ואפילו נאנסה בעדים שאלו אירע לה האונס הזה ביד השומר היה פטור עכשיו שמסרה לאחר חייב משום דאמרי ליה בעלים אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. והטעם שיש בני אדם שפגיעתן יפה זה מזה ואין המקרים הרעים פוגעין בהן כשאר בני אדם הילכך השומר הראשון לעולם הוא משלם לבעלים ואין לו שבועה כלל והשומר השני משלם לראשון לפי מה שהוא שמירתו אם בחנם אם בשכר אם בשאלה. ועל כן הקשה לו רבי אבא בר ממל לרבי אמי מהא דתנן ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל ישלם לשוכר אמאי ישבע השוכר והלא לא יפטר לעולם בשבועה וכל זה לדעת אביי שמפרש הטעם משום דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר שאפילו יש עליו כמה עדים על האונס אין השומר יוצא מידי בעלים לעולם אלא בתשלומין. אבל לדעת רבא דמפרש הטעם משום דאמר ליה את מהימנת לי בשבועה היאך לא מהימן לי היכא ואיכא עדים על האונס השומר פטור מן הבעלים שהרי אינו צריך שבועה אי נמי היכא דשומר ראשון יודע את האונס ויכול לישבע עליו פטור בשבועה מיד בעלים ומשום הכי קתני מתניתין ישבע השוכר שמתה כדרכה כגון שידו הוא את האונס בבירור. והיינו דאמר ליה רבא לאביי לדידך דאמרת טעמא דאין רצוני וכו׳ איכא לאותבה להאי תיובתא דאותביה רבי אבא בר ממל לרבי אמי ואיצטריך לשנויי ליה שנתנו לו בעלים רשות להשאיל. אבל לדידי דאמינא טעמא משום דלא מהימן לי בשבועה ליכא לאותוביה כלל דהא שומר ראשון נשבע ובודאי אינהו כוותך סבירי להו. עד כאן.

אין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. אין לפרש משום דחשיב בכך משנה מדעת הבעלים וכו׳ כמו שכתבו בתוספות. ואין לפרש נמי משום דהוי תחילתו בפשיעה וסופו באונס וקסבר חייב דאם כן הוה ליה לאתויי סיעתא מרב ורבי יוחנן דהכא לההוא לישנא דאית ליה לרב יוסף בסוף פירקין תחלתו בפשיעה וכו׳ חייב הילכך נראה דאפילו למאן דאמר פטורן הכא חייב וכו׳ כמו שכתבו בתוספות ואפילו תמצא לומר דבכל תחלתו בפשיעה וסופו באונס דעלמא פטרינן אפילו באונס הבא מחמת הפשיעה הכא חייב מטעמא דפרישית דנעשה כמתנה עמו מחמת שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר תוספות שאנ״ץ. הרא״ש. ולקמן נכתוב לשון תלמיד הר״פ השייך לכאן.

כתוב בתוספות משום דשינה מדעת המפקיד ולפיכך יתחייב בכל אונסים וכו׳. פירוש נתחייב טפי מאם היה תחלתו בפשיעה דהא רבא פוטר אפילו למאן דאמר תחלתו בפשיעה חייב פטור משום הך סברא דמלאך המות קטלה מכל מקום הכא דשינה הוי כאלו שאלה או גזלה דחייב בכל אונסין. גליון.

שאני התם דכל יומא ויומא הוו מפקדי גבי ההיא סבתא. פירוש דמעתה לא יכלו למימר אין רצוננו שיהא פקדוננו אצלה. והוא הדין לטעמא דרבא דאמר לקמן דיכול למימר את מהימנת לי בשבועה וכו׳ אי מסר למי שדרך הבעלים להפקיד אצלו ולהאמין בו פטור ודוקא שלא העני ולא נמצא חשוד בנתים.

הא גדולים פטור. פירוש לפי שהן בני דעת ואפילו הן דומיא דקטנים שאין להם מה לשלם דכיון דכל המפקיד על דעת אשתו ובניו הוא מפקיד הרי הוא כאלו צוה כן בפירוש שיפקידהו אצלם. ומעתה אין להקשות כמו שהקשה רבינו תם דאם כן כל נפקד ימסור לאשתו ותאכל ותחדי שהרי אין לה מה לשלם ולאו קושיא היא דכיון דעל דעת אשתו ובניו הוא מפקיד ונתן לו סתם ולא פירש הוא רצה ליזוק בנכסיו. הריטב״א.

ולענין פסק הלכה כתב הרמ״ך וזה לשונו: שומר חנם שמסר לשומר שכר אם נגנבה או אבדה או נאנסה ממנו שומר ראשון חייב דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. וכתב הר״מ שאף על פי שהיתה שאלה או שמירה בבעלים חייב. ואי שומר שני הוא גברא דמהימן ליה למפקיד ורגיל דמפקיד גביה למיטר לא מצי מפקיד למטען את מהימנת לי בשבועה וכו׳ ונראה לומר דדין בעל הבית עם שומר שני לכל דבר ונותן לו שכר. עד כאן.