שמה הוא בעצמו לבעל חובו שלא מכח בית דין גדולי המחברים והפוסקים כתבו שאינה חוזרת וגדולי הצרפתים חולקין בזו ומחלקתם תלויה במה שנחלקו בזו בסוגיא זו רב אחא ורבינא וידוע בהם שהלכה כדברי המיקל דעת האומרים שהיא חוזרת הוא שכשהיא חוזרת היא קולא ודעת האחרים בהפך:
בעל בנכסי אשתו יתבאר במקומו שהוא כלוקח וכמו שאמרו האשה שמכרה בנכסי מלוג בחיי בעלה ומתה הבעל מוציא מיד הלקוחות כמו שיתבאר במקומו ואחר שכן שמו קרקע לאשה ונשאת אינו מחזיר שמו ממנה ונשאת אין מחזירין לו ואלו היה דינו כדין יורש לא היינו דנין כן שאם שמו לה ונשאת חוזרת שאינו בדין הירושה הואיל והיא עדין בחיים ואלו שמו ממנה ונשאת היינו מחזירין לו כל זמן שהיא בחיים ולאחר מיתה יירשה אבל מאחר שדינו כלוקח אין מחזיר ואין מחזירין לו ושמא תאמר והלא לא עשאוהו לוקח אלא לתקנתו והיה לו לומר לא ניחא לי בהאי תקנתא הם אמרו והם אמרו הם אמרו שהשומא חוזרת שהרי לא מן הדין כן והם אמרו שהבעל יורד על דעת גוף הקרקע כלוקח גמור בין לתועלתו בין שלא לתועלתו:
כבר ידעת שהמצרן לחבירו שרצה חברו למכור שזה המצרן אומר לו הריני מעכבה לעצמי והא לך מעותיך ולא עוד אלא שאף אם מכרה לאחר מצרן זה מסלק את הלוקח בדמים אלא אם כן בתנאים ידועים במקומם כמו שיתבאר בע״ה ודבר זה אינו אלא משום ועשית הישר כדין האמור בשומא:
יש מי שאומר מכאן הואיל ושומא ומצרן טעם אחד הוא כשם שביארנו בשומא שאם מכרה זה שנישומה לו שנסתלקו הבעלים לגמרי כך אם מכרה לוקח זה אין למצרן עוד זכות בה כלל וגדולי המפרשים חולקין בה שבזו הלוקח מבעל חוב לא העביר את הדרך כלום אבל זה מה בינו ללוקח ראשון והלא מ״מ אף הוא נכנס בתחומו של זה שלא כדין ולעולם המצרן מסלקו אפי׳ לוקח אחר לוקח מאה פעמים ואין זה דומה אלא לשמוה בית דין לבעל חוב אחר שאמרו בדינו לא עדיפת מגברא דאתית מיניה:
כבר בארנו בבבא קמא
(ב״ק קי״ב:) בדיני האדרכתא שאם על בני חורין היא שכותבין לו אדרכתא על שדה זו או על כל שימצא ממנו ואח״כ שמין לו ומכריזין עליה כדי לשום על פי ההכרזה ומורידין אותו לקרקע ובמסכת ערכין מפרש ביתומים ובהקדש כמה ימים מכריזין אבל בבעל חוב לא נתפרש ומתוך כך נראה שכתבו גדולי המחברים שמכריזין כפי מה שיראו עד שיפסקו המוסיפים על דמי אותו קרקע ואם אין לו נכסים בני חורין כותבין לו על כל מה שימצא משועבד ממנו לאחר זמן חובו וכשמוצא הקרקע המשועבד כותבין לו טירפא וקורעין האדרכתא ושמין לו מן הקרקע כשיעור חובו ומכריזין עליה שלשים כדין נכסי יתומים ומורידין אותו בתוכה ומאימתי אוכל פירות שדה זו בין בבני חורין בין במשועבדים משיפסקו ימי ההכרזה:
המשנה השניה והיא מענין החלק הראשון השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה ישבע השוכר שמתה כדרכה והשואל משלם לשוכר אמר ר׳ יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של זה אלא תחזור פרה לבעלים אמר הר״ם עוד יתבאר בפרק אחרון משבועות שנושא שכר והשוכר אינן חייבין כלום מן המיתה אבל ישבע שמתה כדרכה ושלא פשע בה ונפטר והשואל יתחייב לשלם הבהמה אם מתה ברשותו כפי מה שיתבאר עוד וזה השוכר שנתן לו רשות לבעל הפרה שישאלה שאם לא כן היה חייב לדברי הכל שעקר הוא אצלנו שומר שמסר לשומר חייב אלא אם יש שם עדים שלא פשע בה שוכר שם כמו שנבאר עוד והלכה כר׳ יוסי:
אמר המאירי השוכר פרה מחברו ועמד זה והשאילה לאחר ומתה כדרכה ברשות השואל ומיתה כדרכה נדונת כאונסין והוא מה שהשוכר פטור בה והשואל חייב נמצא שהשוכר נפטר מדין הבעלים והשואל נתחייב אצל השוכר ישבע השוכר שמתה כדרכה וכגון שנתברר לו שכן שאם לא ידע הוא את האונס אף זה אומר שאין שואל זה נאמן אלא שנתברר לו ונשבע והרי הוא פטור מאצל הבעלים כאלו מתה ברשותו הואיל והוא בעצמו נשבע והשואל חייב לשוכר ונמצא שהשוכר משתכר בפרה אחת שתכף שמתה כדרכה יצאה מרשות הבעלים וקנאה שוכר:
אמר ר׳ יוסי כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חברו שאע״פ שבמשנה ראשונה נאמר שהכפל נקנה לשומר אף הדין כן הואיל ושלם או אמר לשלם אבל זה שאין לו אצל תשלומין כלום היאך משתכר בפרתו של חברו אלא תחזור פרה לבעלים הראשונים ואפי׳ ידע זה האונס ויכול לישבע עליו או שיש בו עדים וכן הלכה הא אם מתה מחמת מלאכה פטור אם יש עדים בכך כמו שיתבאר בדין שומר שמסר לשומר ומ״מ דוקא שוכר שהיה לו רשות להשתמש בה אבל שומר חנם שהשאילה או השכירה שולח יד הוא וחייב בכל ענין וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
כבר ידעת שכל הנשבע על איזה צד שעשאו או שלא עשאו או שיעשהו או שלא יעשהו ועשה הפך שבועתו ואין בדבר כפירת ממון חייב חטאת והיא הנקראת שבועת בטוי והיא מפורשת במקרא הכתוב נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב וכו׳ אבל כל שיש לחברו תביעת ממון עליו בדבר שאלו הודה לו היה חייב והוא פוטר עצמו בשבועה זו ואח״כ הודה משלם קרן וחומש ומביא אשם והיא הנקראת שבועת הפקדון והיא מפורשת במקרא הכתוב נפש כי תחטא ומעלה מעל ביי׳ וכחש בעמיתו מעתה השכיר בהמה לחברו והשאיל לו אחרת או השאיל לאחד והשכיר לאחר ומתו כדרכן ונשבע על שתיהן שנאנסו בליסטים מזויין או שנשבעו שניהם כך שניהם בדין שבועת בטוי ולא בדין שבועת הפקדון שהרי אינו פוטר עצמו בשבועה זו שאם שוכר אף במתה כדרכה פטור ואם בשואל אף בנאנסה בליסטים מזויין חייב ולא היה לו לישבע על כך אלא שקפץ ונשבע:
נגנבו הבהמות ונשבעו שניהם שמתו מחמת מלאכה שניהם באשם שהרי שניהם היו חייבין והיו פוטרין עצמם בשבועה זו מתו כדרכן ונשבעו שניהם שמתו מחמת מלאכה שוכר בחטאת שהרי לא פטר עצמו בשבועה זו שאף במתה כדרכה פטור ושואל באשם נגנבו ונשבעו שמתה כדרכה שוכר באשם שהרי היה חייב ופטר עצמו בשבועה זו ושואל בחטאת שאין שבועה זו פוטרתו שהרי שואל חייב במתה כדרכה למדת מ״מ שכל שאין בה צד שיהא זה פוטר עצמו בשבועה זו יש כאן שבועת בטוי ואפילו לא היתה השבועה מעצמו אלא שהדיינין השביעוהו ונמצא שמה שאמרו כל שבועה שהדיינין משביעין אותה אין חייבין בה משום שבועת בטוי שנא׳ תשבע לבטא תשבע מעצמה ולא שישביעוהו בית דין אין הלכה כן:
ממה שכתבנו למדת שזו שאמרו פעמים שהבעלים משלמים כמה פרות לשוכר לא כהלכה נאמר:
ומ״מ לענין ביאור הסוגיא רבינא היה סובר לדעת חכמים שבמשנתנו שדין השוכר עם המשכיר כשחוזר ושואלה ממנו הוא כדין אחרים ששאלו ממנו והרי לדעת זה אלו ראובן ששכר פרה משמעון למאה יום והשאילה ראובן ללוי לתשעים יום שכרה יהודה מלוי לשמנים והשאילה לבנימין לשבעים ומתה בתוך השבעים שהם ימי שאלה ואלו היתה הפרה בעינה היה בנימין מחזירה ליהודה ויהודה ללוי ולוי לראובן וראובן לשמעון שהוא הראשון אבל עכשו שאינה בעינה שהרי מתה חייב בנימין השואל לשלם פרה ליהודה השוכר שהשאילה זו לו ולהשלים לו עוד פרה שיחרוש בה עשרה ימים ויהודה אינו חייב לשלם כלום ללוי שהשכירה לו אבל לוי חייב לשלם לראובן השוכר שהשאילה לו פרה לתשלומין גמורים ולהשלים לו עוד פרה שתחרוש לו עשרה ימים וכן בכמה והיה רבינא סובר שכך הדין בשהמשכיר חזר ושאלה מן השוכר וחזר השוכר ושכרה וחזר המשכיר ושאלה דמה לי הוא מה לי אחר הילכך אלו היתה הפרה קיימת היה מחזירה לו ודיו אבל אחר שמתה משלם פרה לגמרי לכל שאלה ושאלה ומשלים לו פרה לכל שכירות ושכירות ורב אשי חלק לומר שמאחר שאין כאן גופים מחולקים והיא היא הפרה והם הם השואלים והמשכירים שם שאלה אחת היא ושם שכירות אחת היא אלא לכמה שאלות ולכמה שכירות משלם אחת לשאלה ומשלים אחת לשכירות ואף לדעת ראשון דוקא שלא שאלוה הבעלים מן השוכר אלא לתשעים יום שנמצא שאין השוכר מסולק עדין משם שהרי כשישתלם זמן השאלה משתמש בו השוכר עשרה ימים אבל אם שאלוה למאה ימים שהוא כל זמן השכירות כבר נסתלק השוכר ואין הבעלים משלמין להם כלום ולענין פסק מיהא אנו אין לנו כמו שהתבאר: