בגמרא למימרא דעד נעשה דיין והתניא כו׳ האי עד נעשה דיין דהכא אין פי׳ כההיא דבסמוך במלתא דר״ע דהתם איירי בעד הרואה שאפילו על פי עדותן של אחרים אין יכול להיות דיין ואין פירושו נמי כההיא דכתובה גבי קיום שטרות דהתם איירי בעד המעיד ממש אבל הכא איירי בעד הרואה שאינו יכול להיות דיין לדון על פי הראיה שלו בלבד ואף על גב דבפרק ראוהו ב״ד קאמר בפשיטות ולא תהא שמיעה גדולה מראיה והכא מתמה איפכא היינו משום דהתם איירי בקידוש החודש דלא כתיב ביה הגדה אבל בדיני ממונות וכ״ש בדיני נפשות בעינן הגדה בב״ד דוקא ולא על פי הראיה כן פי׳ רש״י שם להדיא בפרק ראוהו ב״ד ופירושו דהתם א״ש למסקנא דהכא בשינוי׳ בתרא אבל לשינויא קמא דמוקי כשראוהו בלילה משמע להדיא דביום יכולין לדון אפילו בדיני נפשות ע״פ הראיה בלבד וכ״כ הרמב״ן להדיא בספר המלחמות בכתובות בפרק האשה שנתארמלה ועי׳ שם בבעל המאור ובר״ן שם ובפ׳ יש נוחלין בתוס׳ שם שלא כתבו כן:

בפרש״י בד״ה שראו בלילה כו׳ ור״י הנשיא כר״ע ס״ל עכ״ל. וכתבו התוספות דבחנם פי׳ רש״י כן דאפילו כר״ע מצי אתיא דדוקא בדיני נפשות קאמר ר״ע אין עד נעשה דיין ולא בדיני ממונות ולפי׳ רש״י י״ל דהא דקאמרינן התם בפרק ראוהו ב״ד שאני דיני נפשות לאו דוקא אלא ה״ה למכה חבירו וכן משמע מל׳ הגמרא בסמוך דמקשה דר״ע אדר״ע במאי דקאמר וכי בפני ב״ד הכהו והתם לא איירי מדיני נפשות ממש אלא במכה גרידא דבהדיא כתיב בקרא באבן או באגרוף ולא ימות כו׳ כיון דמיקרי רשע שייך נמי כיון דאינהו חזו תו לא מצו לאפוכי בזכותיה וכ״כ התוספות עצמם להדיא בפ׳ ראוהו ב״ד והתמיה קיימת שדבריהם סותרים זא״ז ובאמת דבריהם שם צ״ע שכתבו שמוכח כן מסוגיא דהכא ובאמת אין ראיה מכאן דמצינו למימר דההיא דהכא מיתוקמא באמת אפילו כר״ע כמו שכתבו כאן וא״ל דהוכחתם שם מדאיצטריך הכא לאוקמי בגמרא כשראוהו בלילה ולא מוקי לה בפשיטות אפילו ביום ואתיא כר״ע ושאני בין דיני נפשות לד״מ הא ליתא דהא דפלגינן בין ד״מ לד״נ אליבא דר״ע היינו במאי דמחמיר טפי מדר״ט וקאמר דאפילו ע״י עדות אחרים אין עד הרואה יכול לדון בזה אמרינן דהיינו דוקא בד״נ לחוד מטעמא דוהצילו העדה אבל במאי דמחמיר ר״ט גופא שאין עד הרואה יכול לדון בראיית עצמו בלא הגדת אחרים וע״כ דלאו מטעמא דוהצילו העדה דא״כ אפילו עפ״י עדות אחרים נמי יפסול אע״כ משום דבעינן הגדה וא״כ לא שייך לחלק עוד בין ד״נ לד״מ דעיקר הגדה בד״מ כתיב וא״כ כיון דר״ט סובר דאפילו בד״מ בעינן הגדה ממילא נשמע דר״ע נמי מודה בהא דהא לא אשכחן דר״ע מיקל טפי מדר״ט בשום דוכתא וא״כ הוי קשיא עובדא דר״י נשיאה לכך צריך לאוקמי מילתא דר״ט ור״ע כשראו בלילה אבל ביום תרווייהו ס״ל דלא בעינן הגדה אלא דאפ״ה סובר ר״ע דפסול בד״נ אפי׳ ע״י עדות אחרים וכ״ש בלא הגדה מטעמא דוהצילו העדה וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה אתוספ׳ דפרק ראוהו ב״ד ויש ליישב דהוכחתם שם משינוי׳ בתרא דהכא דמסיק הא אנא דס״ל כר״י כו׳ א״כ משמע להדיא דאין עד נעשה דיין לדון על פי הראיה אפי׳ כשראה ביום וקשה אמאי הא מסקינן בפשיטות בפרק ראוהו ב״ד דלא תהא שמיעה גדולה מראיה ומה שכתבתי לעיל לחלק בין קידוש החודש לשאר מילי אליבא דרש״י לא ס״ל לתוספ׳ כמ״ש להדיא שם ובכתובות ובפרק יש נוחלין ומסקו דלא בעינן הגדה בשום דוכתא אפי׳ בד״נ למאן דפליג אדר״ע בטעמא דוהצילו אע״כ דהאי שינויא בתרא סובר דמכה חבירו דמי נמי לד״נ אליבא דר״ע לכך לא רצה לפרש הא אנא דחזיתך דא״כ לא הוי מיתוקמא מילתא דר״י נשיאה כר״ע לכך מפרש בהא אנא דס״ל כר״י כנ״ל ליישב ל׳ התוספ׳ פ׳ ראוהו ב״ד ומ״ש התוספ׳ כאן דבחנם פי׳ רש״י דלא אתי כר״ע למאי דמשנינן כשראו בלילה י״ל דכתבו כן בל׳ קושיא לפרש״י דלשיטת רש״י שכתבנו לעיל דהא דמסקי׳ בפ׳ ראוהו ב״ד לא תהא שמיעה גדולה מראיה היינו בקידוש החודש אבל בשאר מילי בעינן הגדה בב״ד דוקא והיינו ע״כ כמסקנת שנוי׳ בתרא דהכא וא״כ לא צריכין למימר דמכה חבירו דמי לד״נ דהא לית לן שום הוכחה וא״כ ממילא מיתוקמא לשינויא קמא אפי כר״ע ואפ״ה מפרש שינויא אחרינא משום דס״ל דבאמת אפי׳ בראו ביום בעינן הגדה בב״ד דוקא כמסקנת רש״י לכך מפרש הא אנא דס״ל כר״י ודוק היטב:

שם בגמרא וסבר ר״ע אין עד נעשה דיין כו׳ ולכאורה יש לתמוה מה ענין קושיא זו לכאן הלא בפשיטות מצי לאקשויי בריתות אהדדי ולפמ״ש א״ש דקאי דוקא לשינוי׳ בתרא דהכא משום דללישנא קמא דמוקי לה כשראו בלילה אבל ביום יכולין לדון עפ״י הראיה לחוד א״כ מצינו למימר דטעמא דר״ע לאו משום דלא מצי לאפוכי בזכותיה אלא משום דס״ל דעד הרואה אין נעשה דיין כלל בשום דוכתא והיינו דוקא כשראו בלילה דאז הוי הראיה שלהם כראיית עדים דעלמא כיון שאין יכולין לדון מיד לכן אינם נעשין עוד דיינים (וכמ״ש הרמב״ם באמת לדינא בפרק י״נ והובא בפוסקים דבכוונה תליא מילתא) אבל כשראו ביום לא שייך לומר כלל אין עד הרואה נעשה דיין שהרי אנו חושבין ראיית המעשה שלהם כקבלת עדים ולא כראיית עדים כמ״ש תוספות כאן ומבואר בכל דברי המפרשים הקדמונים באריכות וא״כ אין שום סברא לומר אין עד נעשה דיין שהרי לא נעשו עדים מעולם אלא בתחילת הראיה נעשו דיינים ודנין מיד ע״פ הראיה ובהכי מיתוקמא אידך ברייתא דר״ע דקאמר וכי בפני ב״ד הכהו והיינו כשראו ביום דאז יכולין לדון מיד עפ״י הראיה אבל לשינוי׳ בתרא דמוקמינן מילתא דר״ט אפי׳ כשראו ביום ואפילו בכה״ג פליג ר״ע שאין עד הרואה נעשה דיין כלל אפילו בעדות אחרים א״כ מקשה שפיר ודו״ק:

תוספות בד״ה כגון שראוהו בלילה כו׳ ודלא כהרשב״ם כו׳ ולר״ע אפי׳ עד הרואה כו׳ עכ״ל. נראה לפרש המשך הדברים דכוונתם דלא תימא שיש ראיה לפי׳ הרשב״ם ממלתא דר״ע ונאמר דהא דס״ל כולם נעשו עדים כו׳ היינו משום דמסתמא נתכוונו להעיד וכפי׳ רשב״ם לכך כתבו דליתא להאי פירושא אלא לר״ע עד הרואה אפי׳ לא נתכוין להעיד אפ״ה אינו נעשה דיין בדיני נפשות מטעמא דלא חזי ליה זכותא וע״ז הביאו ראיה וכתבו כדמשמע הכא והיינו מדמקשה בסמוך דר״ע אדר״ע ולא משכח פירוקא ולא משני דהתם איירי כשלא נתכוון הב״ד להעיד כגון שהוזמנו עדים אחרים אע״כ דלר״ע בכל ענין פסול אלא דאכתי יש לדקדק מנ״ל לש״ס גופא דטעמא דרבי עקיבא משום דלא חזו זכותא דילמא בכוונה להעיד תליא מלתא ואע״ג דבפ׳ ראוהו ב״ד משני הש״ס דטעמא משום דלא חזו זכותא היינו בל׳ דחיה דלא תקשה שם לימא מתני׳ דלא כר״ע אבל הכא דמקשה דר״ע אדר״ע ומשני בדוחק ה״ל לשנויי איפכא לכך הביאו ראיה ממילתא דר״ע גופא דיליף מקראי דד״נ דוקא ומשמע דלעולם צריך לעמוד לפני עדה אחרת ולא בפני הרואים וע״כ היינו משום דלא חזו זכותא וכדמסקו התוס׳ בסמוך ודו״ק:

בא״ד ובדרבנן אפילו עד המעיד עכ״ל. בבעל המאור בכתובות בפ״ב נסתפק בזה וכתב לסתור ראיית התוספ׳ ע״ש ותלוי בפלוגתת שיטת רש״י ותוספ׳ שכתבתי כאן בפלפול הש״ס לענין אי בעינן הגדה בד״מ ועפ״ז יש ליישב המשך ל׳ התוספ׳ אלא שאין להאריך כאן בפי׳ הסוגיא דכתובות ושם יתבאר בעזה״י:

בא״ד ורשב״ם מפרש משום דכתיב ועמדו עכ״ל. ואע״ג דרשב״ם סובר דאפי׳ בנתכוין להעיד ולא העיד אינו נעשה דיין י״ל דטעמא דידיה נמי מהכא מדכתיב ועמדו אלו העדים לפני ה׳ אלו הדיינים משמע להדיא שהדיינים אינן רשאין להיות מאותן שרצו לעמוד לפני ה׳ וק״ל:

בגמרא קתני מיהת וכי בפני ב״ד הכהו כו׳ ויש לדקדק לשיטת התוס׳ בסמוך דלמאי דשנינן כגון שראו בלילה מיתוקמא דר״י נשיאה אפי׳ כר״ע ומשום דלא גמרינן מד״נ למכה חבירו א״כ קשה מאי מקשה דר״ע אדר״ע דהא הכא איירי מהכאה גרידא דבקרא דאבן ואגרוף כתיב להדיא ולא ימות ואיירי מנזקי ה׳ דברים גרידא וכמ״ש רש״י לקמן גבי אומדנא ויש ליישב דהתוספ׳ סברי דמלתא דר״ע מסתמא איירי אפי׳ בד״נ ממש וכדמסיק הרי שדחף חבירו מראש הגג ומת וקרא דונקה המכה נמי איירי בכל ענין וכדדרשינן שחובשין אותו ואם ימות מאותו המכה היו דנין אותו דיני נפשות ובכהאי גוונא קאמר ר״ע וכי בפני ב״ד הכהו משמע אפי׳ מת לבסוף וק״ל: