×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) חַיָּיבֵי עֲשֵׂה מִצְרִי וַאֲדוֹמִי.
intercourse with women for which one is liable for violating a positive mitzva, e.g., an Egyptian convert and an Edomite convert (see Deuteronomy 23:8–9). If he raped a first- or second-generation Egyptian or Edomite convert, even Rabbi Yeshevav agrees that the child is not a mamzer, as the betrothal takes effect. On the other hand, it is prohibited for him to sustain her as a wife.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
חייבי עשה מצרי ואדומי – בתוך שלשה דורות דכתיב (דברים כג) דור שלישי יבא להם דור שני לא ולאו הבא מכלל עשה עשה.
מתני׳ דלא כר״נ בן הקנה. פירוש מתני׳ דמחייב קנס לבא על אחותו ואע״פ שמתחייב כרת בביאתו. דתניא ר״נ [בן הקנה] היה עושה יוה״כ כשבת לתשלומין. פי׳ לפטור המדליק את הגדיש ביוה״כ כאילו הדליקו בשבת מה שבת שהיא מיתת ב״ד פטור מתשלומין כדתנן מתני׳ לקמן בבא על בתו וילפי׳ לה מולא יהי׳ אסון. אף יוה״כ שהוא בכרת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מ״ט דר״נ ב״ה. אמר אביי נאמר אסון בידי שמים. פי׳ וקראהו אסון ונאמר אסון בידי אדם ואם אסון יהיה מה אסון הנאמר בידי אדם פטור מן התשלומין. פי׳ דמשתעי במיתת ב״ד למימר היכא דליכא מיתת ב״ד משלם דמי וולדות. אף אסון האמור בידי שמים פטור מן התשלומין:
ומכל מקום לענין ביאור הסוגיא מה שאמרו כאן איכא ביניהו בתולה לכהן גדול ר״ל שלדעת האומר אשה שיש לו בה הוייה אף זו יש לו בה הויה שהרי קדושין תופשין בה לדעת כלם ואף לדעת האומר שאין קדושין תופסין לא בחייבי לאוין ולא בחייבי עשה בבעולה לכהן גדול מודה הואיל ואינו שוה בכל קהל שהרי אף קהל כהנה רבים מותרין בה ומשלם קנס ולדעת האומר אשה הראויה לקיימה הרי אין ראוייה לקיימה ואינו משלם קנס ובעולה לכהן גדול פירושו שכבר היתה בעולה ובא עליה כהן גדול עכשו ומתוך כך יש שואלים בה היאך משלם בה קנס אחר שכבר נבעלה ופירשוה גדולי הרבנים והמפרשים בשנבעלה שלא כדרכה ואף בעילה שלא כדרכה אוסרתה לכהן גדול ולענין קנס דינה כבתולה כמו שביארנו בראשון של קדושין בענין באו עליה עשרה בני אדם ועדין היא בתולה כמו שביארנו שם ומשום זונה ליכא שפנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה אלא אם כן נבעלה לפסול לה ויש מפרשין אותה בקטנה שמיאנה שלדברי הכל אינה זונה ואין צורך בכך ויש מפרשים אותה בבעולה כדרכה ולא בבעולת אחר אלא במפותת עצמו ובאנוסת עצמו ר״ל כהן גדול שאנס או פתה את הבתולה שמכאן ואילך היא עליו בעשה וקדושין תופסין לו בה לדברי הכל ואם כן למאן דאמר יש לו בה הויה הרי יש לו בה הויה ומשלם קנס על ביאה ראשונה למאן דאמר שאינה ראויה לקיימה אינו משלם קנס ומקצת רבני צרפת שבדורנו ראיתי שטרחו לפרשה בנבעלה פחותה מבת שלש שנים ויום אחד ובא עליה כה״ג אחר שגדלה וחזרו בתוליה שהיא בתולה לענין קנס והיא לדעתם בעולה להיותה באיסור עשה לכהן גדול ממה שאמר ר׳ יוסי בפרק יוחסין ע״ז ע״א שגר שנשא גיורת בתו כשירה לכהנה הא גיורת עצמה אף פחותה מבת שלש אסורה ואין זה כלום שאם מטעם בעולה אמרוה לכהן הדיוט מיהא תשתרי אלא לא נחלקו בגיורת מטעם זונה שאם כן מה ענין לר׳ יהודה ולר׳ אליעזר בן יעקב לאסור את זרעו לעולם אם לר׳ יהודה עד שיהא כלו מישראל אם לר׳ אליעזר עד שיתערב בו זרע מישראל ושהלכה כן כמו שהתבאר שם אלא לא נחלקו בה אלא בגזירת הכתוב כמו שהתבאר שם ע״ח ע״א לדעת כל אחד ואחד שלדעת ר׳ יוסי עד שיולדו בקדושת ישראל הא כל בת ישראל שנבעלה פחותה מבת שלש אינה ביאה כלל אפילו לכהן גדול ואפילו נבעלה לפסול לה וכמו שאמרו במסכת נדה פרק דופן מ״ד ע״ב בת שלש ויום אחד ביאתה ביאה בא עליה אחד מן הפסולים פסלה לכהנה פחות מכן כנותן אצבע בעין דמי כלומר וכשרה לכהנה וכהנה סתם קאמר אף לכהן גדול ומכל מקום הם הביאו ראיה לומר שגיורת פחותה מבת שלש מטעם זונה נאסרה ממה שאמרו במסכת יבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות ס׳:) ההוא גברא דנסיב גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד אמר ליה רב נחמן זיל אפקה ואי לא מפיקנא לך ר׳ שמעון בן יוחאי מאוניך והדברים מוכיחים שם שמטעם זונה הוא אוסרה וכמו שאמרו למעלה הימנה אמר ר׳ יעקב בר אידי אמ״ר יהושע בן לוי הלכה כר׳ שמעון בן יוחאי ר״ל שהיה מכשיר גיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש שנים לכהנה כדאיתא בפרק יוחסין ע״ח ע״א אמר ליה ר׳ זירא לר׳ יעקב בר אידי בפירוש שמיע לך או מכללא שמיע לך ומאי כללא דאמ״ר יהושע בן לוי עיר אחת היתה בארץ ישראל וקראו עליה ערער ושיגר ר׳ את ר׳ רמנוס ובדקה ומצא בה גיורת פחותה מבת שלש ויום אחד והכשירה לכהנה אמר ליה בפירוש שמיע לי ואי מכללא מאי דילמא שאני התם הואיל ואי נסיב אינסיב דהא רב ור׳ יוחנן דאמרי תרויהו בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשואי הכי השתא בשלמא התם סופה להיות בעולה תחתיו אבל הכא סופה להיות זונה תחתיו כלומר בשלמא התם משום בעולה איתסרא והרי סופה להיות בעולה תחתיו ולפיכך לא ישא אלא הכא סופה להיות זונה תחתיו אלמא משום זונה הוא פוסלה ואף גדולי הרבנים פירשוה שם כן מכל מקום אין פירושם מחוור שלא משום זונה באים עליה אלא מגזירת הכתוב ופירוש הדברים כך הוא לטעמיך דאמרת הואיל ואינסיב אינסיב ומדמית לה לדרב ור׳ יוחנן וכי היכי דההיא דרב ור׳ יוחנן משום פסול גופה כך גיורת נמי ואין כאן פסול הגוף אלא מטעם זונה ואם כן הכי השתא וכו׳ ומכל מקום לרווחא דמילתא אמרה כלומר אף כשתבא לדמותה לפסול הגוף ומכל מקום לא מפני פסול הגוף נאסרה אלא מגזירת הכתוב כמו שהוזכר דרש הכתוב לכל אחד כשיטתו בפרק יוחסין:
אע״פ שאין קדושין תופסין בחייבי כריתות נדה מיהא יצאה מן הכלל להיות קדושין תופסין בה שנאמר ותהי נדתה עליו אפילו בשעת נדתה תהיה בה הויה וכבר ביארנוה במסכת קדושין ואין צריך לומר שמשלם בה קנס כמו שביארנו במשנה:
ולענין ביאור זה שאמרו ולאפוקי מדר׳ נחוניא בן הקנה אכולה מתניתין קאי דלמתניתין אדם כרת ומשלם ולר׳ נחוניא בן הקנה אין אדם כרת ומשלם כמו שביארנו במשנה:
המדליק גדישו של חבירו בשבת פטור מן התשלומין ואף אם לא התרו בו שהרי דין מיתה עליו אבל המדליק ביום הכפורים ולא התרו בו למלקות חייב בתשלומין כך הלכה אדם כרת ומשלם ואין אדם מת ומשלם אף כשאין שם מיתה הואיל ויש שם דין מיתה ואין אדם לוקה ומשלם בשיש שם מלקות כגון שהתרו בו:
לעולם יזהר אדם מן העבירות ואל יקל ראש להיות בטוח בעשייתם אם מצד שאין שם עדים אם מצד שאין בית המקדש קיים וכלו סנהדרין ועונש בית דין בטל שמכל מקום דין שמים במקומו עומד הוא עד הוא דיין הוא בעל דין וכמה דובים יש למקום דרך הערה אמרו אע״פ שארבע מיתות הנמסרות לסנהדרין בטלו דין שבהם אינו בטל מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו מי שנתחייב שריפה או נופל בדליקה או נחש מכישו מי שנתחייב הריגה או נמסר למלכות או לסטים באים עליו מי שנתחייב חנק או טובע בנהר או מת בסורנכי והם בועות הנעשות בגרונו וחונקות אותו וכן כל כיוצא בזה:
חייבי עשה מצרי ואדומי איכא בינייהו ולא בעי לשנויי הכי מעיקרא משום דאמרי׳ דמתני׳ אתיא לאפוקי מהני תנאי ואילו במתני׳ לא נקט אלא חייבי לאוין ולא נקט חייבי עשה ואי פלוגתייהו בחייבי עשה ה״ל במתניתין למנקט נמי חייבי עשה ובסוגיין נמי לא אמרינן אלא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי חייבי כריתות ואי פלוגתייהו בחייבי עשה הוה ליה למנקט נמי חייבי עשה והשתא דאמרינן חייבי עשה איכא בינייהו איכא למימר דמשום הכי לא נקט במתניתין מצרי ואדומי משום שיש להם היתר ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל חייבי עשה מצרי ואדומי. בתוך שלשה דורות דכתיב וכו׳ כנ״ל. והקשו בגליון תוספות אמאי לא קאמר איכא בינייהו סוטה שאירסה וזנתה תחתיו שלא כדרכה וגרשה דאית בה הויה לכ״ע כדאמר בפרק החולץ [מט ב׳] הכל מודים בבא על הסוטה שאין הולד ממזר. וכתוב בקונטריסין שהתוספות הקשו לעיל במתניתין אמאי לא תני יבמה ומחזיר גרושתו וקשיא אמאי לא הקשו נמי מסוטה כמו שהקשה הגליון כאן ותירצו דשמא היה בכלל מחזיר גרושתו וכבר הקשו ותירצו. ע״כ:
תד״ה אי לאפוקי כו׳ ומסתמא הכא אליבא דכ״ע מספקא כו׳ עכ״ל דפלוגתא דר״י ור״ל דאמוראי נינהו התם ולא ה״ל לתלמודא למסתם אי לאו דאליבא דכ״ע מספקא אבל לקמן גבי איכא בינייהו בעולה לכה״ג אע״ג דסתם קאמר דלא כר״מ כמ״ש התוספות לקמן דאין לחוש בהאי פליג ר״מ כו׳ וק״ל:

חיוב תשלומים כשיש חיוב כרת

ציון א.
גמרא. אמר רב חסדא: הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס; למאן דאמר יש בה הויה - הא נמי יש בה הויה, למאן דאמר ראויה לקיימה - הא נמי ראויה לקיימה, ולאפוקי מרבי נחוניא בן הקנה, דתניא: רבי נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לתשלומין: מה שבת מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין - אף יום הכפורים מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין. מאי טעמא דרבי נחוניא בן הקנה? אמר אביי: נאמר ״אסון״ בידי אדם ונאמר ״אסון״ בידי שמים, מה ״אסון״ האמור בידי אדם פטור מן התשלומין - אף ״אסון״ האמור ביד שמים פטור מן התשלומין.
היתה בתולה זו אסורה על האונס או המפתה, אם היתה מחייבי כריתות, כגון אחותו ודודתו והנדה וכיוצא בהן... ואם לא היתה שם התראה, הואיל ואינו חייב מלקות - הרי זה משלם קנס.(רמב״ם נערה בתולה א, יא)
...או שהדליק את הגדיש ביום הכפורים... או גנב וטבח ביום הכפורים... אבל אם לא התרו בו - חייב בתשלומין ומשלם תשלומי ארבעה וחמשה.(רמב״ם גניבה ג, ב)
הרמב״ם פוסק שמי שמתחייב כרת חייב לשלם, שלא כדעת רבי נחוניא בן הקנה. כך פוסק האור זרוע (ב״ק סי׳ שמ, מובא בהגהות אשרי ב״ק פ״ח סי׳ ז) ומסביר שסתם משנתנו שמחייבת קנס בבא על אחת מחייבי כריתות, וכן סתם המשנה במסכת בבא קמא (פז, א) שמחייבת תשלומים בחובל בחבירו ביום הכיפורים, חולקות על רבי נחוניא, וכן פוסקים הרש״ל (יש״ש ב״ק פ״ח ס׳ כג) והש״ך (חו״מ סי׳ שנ סק״א וסי׳ שפ סק״ב).
אולם האור זרוע מביא דעה אחרת של בעל ספר המקצועות, לפיה החובל בחבירו ביום הכיפורים פטור מתשלומים, כדעת רבי נחוניא. האור זרוע מבאר את טעמו, שכיון שהאמוראים בסוגייתנו דנים בשיטתו משמע שהלכה כמותו, ועוד שהגמרא במסכת מגילה (ז, ב) מדייקת מלשון המשנה שם שאין חילוק בין יום הכיפורים לשבת לענין תשלומים, הרי יש סתם משנה כדעת רבי נחוניא. אולם האור זרוע עצמו טוען שאין להתחשב בסתם משנה זו במסכת מגילה ששייכת לקבוצה של משניות שנאמרו בלשון ״אין בין״, שכן מצינו שגם משנה אחרת שם אינה נפסקת להלכה, ועוד שעדיף לפסוק כמשניות שסוברות כרבים ולא כמשנה במגילה שסוברת כדעת יחיד.
בעל מעשה בצלאל (על פסקי רקנטי סי׳ תסג) מצדיק את הדעה הראשונה בטענה שבלאו הכי ראוי לפסוק שפטור מתשלומין כשיש משניות סותרות, מפני שהמוציא מחברו עליו הראיה.
הש״ך (חו״מ סי׳ פז סקנ״ח) תמה על הב״ח שפוסק שהבא על הנידה והבטיח לה אתנן פטור מלתת לה כיון שאין תשלומים במקום חיוב כרת, שהרי לדעת רוב הפוסקים אין הלכה כרבי נחוניא. אולם החתם סופר (שו״ת אהע״ז ח״א סי׳ קלג) מחדש שבעניני עריות חכמים מודים לרבי נחוניא כיון שיש בהם צד חיוב מיתה בידי אדם, ומחלוקתם היא רק ביום הכיפורים שבו יש רק חיוב בדיני שמים. על דבריו יש להעיר שלא משמע כך מסוגייתנו שמחייבת קנס בבא על חייבי כריתות לפי החולקים על רבי נחוניא.
חייבי עשה, כגוי מצרי ואדומי. כלומר, אם אנס גיורת מצרית או אדומית בדור הראשון או השני או השלישי לגירותם, שאף לדעת ר׳ ישבב אין הוולד ממזר, ויש לו הויה, והמחלוקת היא האם במקרה כזה יש קנס, אף כי אסור לו לקיימה.
intercourse with women for which one is liable for violating a positive mitzva, e.g., an Egyptian convert and an Edomite convert (see Deuteronomy 23:8–9). If he raped a first- or second-generation Egyptian or Edomite convert, even Rabbi Yeshevav agrees that the child is not a mamzer, as the betrothal takes effect. On the other hand, it is prohibited for him to sustain her as a wife.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירישיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) הָנִיחָא לר׳לְרַבִּי יְשֵׁבָב אִי לְאַפּוֹקֵי מִטַּעְמָא דר׳דְּרַבִּי סִימַאי קָאָתֵי שַׁפִּיר אֶלָּא אִי טַעְמָא דְנַפְשֵׁיהּ קָאָמַר כֹּל שֶׁאֵין לוֹ בִּיאָה בְּיִשְׂרָאֵל הַוָּלָד מַמְזֵר ואפי׳וַאֲפִילּוּ חַיָּיבֵי עֲשֵׂה מַאי בֵּינַיְיהוּ.

The Gemara asks: This works out well according to Rabbi Yeshevav if he is coming to reject the opinion of Rabbi Simai. If Rabbi Yeshevav merely takes issue with Rabbi Simai, who said that all offspring of forbidden relations are mamzerim according to Rabbi Akiva except for those resulting from relations between a widow and a High Priest, then it may well be explained that Rabbi Yeshevav holds that Rabbi Akiva rules that betrothal does not take effect and that there is mamzerut when one violates the prohibitions of the priesthood. However, if he is stating his own opinion, independent of Rabbi Simai’s statement, his ruling is more comprehensive and leads to the conclusion that in the case of relations with anyone who does not have the possibility of permitted relations among the Jewish people, the child is a mamzer, and this is true even of women for relations with whom one is liable for violating positive mitzvot, e.g., Egyptian or Edomite converts. In that case, what is the difference between the opinions of Shimon HaTimni and Rabbi Shimon ben Menasya?
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואמרי׳ הניחא – לר׳ סי⁠[מאי] דאמר לר׳ עקיבא כדאמר אין ממזר מאלמנה לכהן גדול, משיב ר׳ ישבאב ואמר ל⁠[א], אלא כל חייבי לווין בין דשאר בין דחייבי לוין גרידי לר׳ עקיבא הוולד ממ⁠[זר]. יש לו לאוקומי הני תנאי בחייבי עשה כדשנית.
אלא אם ר׳ ישבאב סתם אמר: כל שאין לו ביאה בישראל – בהתר ואפילו דור שני ודור ראשון של מצרי ואדומי אינה ביאתו בישראל בהתיר והוולד ממזר ואין קידושין תופסין ב⁠[ה].
הניחא – אי רבי ישבב האי כל שאין לו היתר ביאה דקאמר אליבא דר״ע לאו כללא כייל אלא לאפוקי מדרבי סימאי לחודיה אתא ואחייבי לאוין הוא דפליג לאוסופי חייבי לאוין בכהונה אבל שום חייבי עשה לא הוסיף.
שפיר – מצינו למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור״ש בן מנסיא חייבי עשה.
אלא – אי לאו אדרבי סימאי קאי וטעמא דנפשיה קאמר בשם ר״ע שכל שאין לו היתר ביאה באשה זו הולד ממזר מאי איכא למימר.
אי לאפוקי מדרבי סימאי קאתי – תימה תיפשוט דרבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר אליבא דמ״ד בפ״ק דיבמות (דף יא. ושם) הבא על יבמתו וחזר ובא אחד מן האחים על צרתה בעשה דהא תנן בפרק ר״ג (יבמות דף נ.) ר״ג אומר דאין בעילה אחר בעילה ע״כ רבי ישבב טעמא דנפשיה קאמר והוי התם כר׳ ישבב דאין קידושין תופסין בחייבי עשה ולהכי אין אחר בעילה כלום כדאמר התם בגמרא אמתני׳ דאין אחר חליצה כלום אמר רב הונא אמר רב זו דברי ר״ע דאמר דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין ומסתמא הכא אליבא דכ״ע מספקא ליה אי טעמא דנפשיה קאמר אי לאו לכך נראה לר״ת דגרסי׳ בפ״ק דיבמות (דף יא.) חד אמר בלאו ובלא זה מוכיח ר״ת בההיא שמעתא דל״ג בעשה וכן פר״ח דהיינו לאו שחלץ לאחת דאמר קרא אשר לא יבנה כיון שלא בנה שוב לא יבנה אחרת ה״נ כיון שבנה שום יבמה לא יבנה אחרת.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוס׳ בד״ה אי לאפוקי כו׳ וכן פי׳ ר״ח דהיינו לאו שחלץ לאחת שוב כו׳ לא יבנה הכי נמי כיון שבנה כו׳ כצ״ל. בד״ה הכל מודים כו׳ דחייבי כריתות יש להן קנס כו׳. נ״ב ול״נ דשפיר פרש״י דקאי אמתניתין דמחייב קנס באחותו דמפקא מדר׳ נחוניא בן הקנה ולא תקשי דשמא אף ר׳ נחוניא בן הקנה מודה לענין קנס דמחייב מרבוי דנערה זה אינו דא״כ מנלן דמרבה כל חייבי כריתות דלמא לא נרבה אלא נדה דל״ת דלפטר מדרבי נחוניא בן הקנה שאין תשלומין בכרת אפילו הכי חייב קנס אבל שאר כריתות שאין בהן הויה כלל מנ״ל דמרבי לן קרא והשתא מיושב שפיר לפרש״י דקאמר ומפקא מדר׳ נחוניא כו׳ אחר הא דרב חסדא ודו״ק:
הניחא לר׳ ישבב אי לאפוקי מטעמא דרבי סימאי וכו׳. לכאורה נראה דהכי קאמר הניחא וכו׳ פי׳ הא דקאמרינן דחייבי עשה לר׳ ישבב נמי אליבא דרבי עקיבא לא הוי הולד ממזר הניחא אי לאפוקי מטעמא דר׳ סימאי קא אתי שפיר מצינן לשנויי דמאי כל שאין לו ביאה וכו׳ דקאמר ר׳ ישבב לאפוקי מר׳ סימאי לחודיה אתא לאוסופי חייבי לאוין דכהונה ולא חייבי עשה ולא כללא כייל אבל אי טעמא קאמר מאי כל שאין לו ביאה דקאמר ר׳ ישבב. והא פירושא לא נהירא כלל דא״כ לא ה״ל לתלמודא לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר כל שאין לו ביאה בישראל וכו׳ מאי בינייהו וכו׳ אלא ה״ל לסיומי אלא אי טעמא דנפשיה קאמר מאי כל שאין לו ביאה פי׳ דקא כייל וכיון שכן היכי מצית למימר דלדידיה חייבי עשה אין הולד ממזר אפי׳ לרבי עקיבא אלא הנכון כמו שפרש״י ז״ל הניחא. אי ר׳ ישבב האי כל שאין לו היתר וכו׳ אבל שום חייבי עשה לא הוסיפו. ע״כ. פי׳ ואמאי דקאמר איכא בינייהו קאי ואם תשאל כיון דאמרינן הניחא דר׳ ישבב לאו כללא כייל מאי קאמר תו שפיר והא כבר הקדים וקאמר דלאו כללא כייל ר׳ ישבב. וכדקאמר הניחא וכו׳ וכמו שפרש״י ז״ל. תשובתך מ״מ לא אתי שפיר דנימא דמאי דאיכא בינייהו אינו אלא חייבי עשה דמשמע דכי היכי דשמעון התימני לא איירי בחייבי עשה דהא לדידיה חייבי לאוין נמי אית בהו הויה ולא ממעט אלא חייבי כריתות הכי נמי לר׳ שמעון בן מנסיא דאתא למעוטי שאינה ראויה לקיימה משמע דאיירי בחייבי לאוין וזהו שכתב רש״י ז״ל שפיר. מצינא למימר איכא בינייהו דשמעון התימני ור״ש בן מנסיא חייבי עשה. ע״כ. ומ״מ קשה קצת אמאי קא מסיים ואזיל אלא אי טעמא דנפשיה קאמר וכל מאי בינייהו והא טעות גמור הוא מאי דקאמר דלר׳ ישבב חייבי עשה אין בהם ממזר לר״ע דהא כל שאין לו ביאה קאמר וטעמא דנפשיה קאמר וכיון שכן לא ה״ל לאקשויי אלא מאי איכא למימר ורש״י ז״ל כן כתב ולא מסיים מאי בינייהו כמו שכתוב בגמרא כנ״ל:
בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל בבעולה שלא כדרכה קאמרינן דאי כדרכה אין לה קנס וטעמא משום דאמרינן בפ״ק דקדושין ומודה רבי לענין קנסא דכלהו משלמי ולקמן בשילהי פרקין נמי איתא ואסור לכ״ג כדאמר ביבמות פרק הבא על יבמתו [נט א׳] בבתול׳ עד שיהיו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה זהו דעת רש״י ז״ל ולא מחוור לן משום דה״ל למימר הניחא לר״ש בן מנסיא אי סבר לה כר״מ וכדר״ש בן יוחאי דאמרי התם ובעולה שלא כדרכה אסורה לכהונה אלא אי סבר לה כת״ק דאמר התם כשרה מאי איכא למימר וכדברי ר״ח ז״ל עיקר שפירש בבתולה שבא עליה כ״ג ומכאן ואילך בעולה היא קיימא עליה באיסור עשה והא דתניא התם ביבמות אנוסת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי הא אוקימנא התם בגמרא ומוציאה בגט והא דקתני ואם נשא נשוי לומר שאינו משלם קנס כמפותה וההיא דתניא אידך התם אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי אנוסת חבירו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא רבי אליעזר אומר הולד חלל ומפרש טעמיה דרבי אליעזר דקתני יש חלל מחייבי עשה ולא קתני באנוסת עצמו שהולד חלל לאו משום דליכא איסור עשה אלא שכיון שסופ׳ להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת שאינה דומה לאלמנה לכ״ג והכי תניא התם בההוא פירקא בהדיא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ואקשינן במאי אי כדרכה תיפוק ליה משום בעולה פי׳ אם בא עליה כ״ג כדרכה תיפוק ליה משום דהוה לה בעולת עצמו ואינה ראויה לו וזו הברייתא המפורשת כאן כדברי רבנא חננאל וכן כתב הנגיד בשם הגאונים ז״ל. הרמב״ן ז״ל:
וכן כתב הרא״ה ז״ל דהנכון כמו שכתב ופירש ר״ח ז״ל דהיינו בעולת עצמו ולמ״ד אינה ראויה לקיימה הא אינה ראויה לקיימה כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה ולמ״ד יש בה הויה הא יש בה הויה ואע״ג דאמרינן התם ואם נשא נשוי הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינה ראויה לקיימה ולא אמרו שאם נשא נשוי אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אף על פי שאינה ראויה לו ומיהו אפ״ה שאני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה שבזו הולד כשר וזהו במפותת עצמו לפי שהיא לא נתחלל׳ שאף על פי שהיא בעולה עכשיו ואינה ראויה לו לא נבעלה מאחר אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו וכו׳. אנוסת חברו וכו׳ ואם נשא הולד חלל. עד כאן:
וגם הריטב״א ז״ל העלה בפירושיו של רבינו חננאל ז״ל והקשה על פירוש רש״י ז״ל דכיון דנקט תלמודא סתמא איכא בינייהו בעולה לכ״ג משמע בעולה כדרכה ועוד כתב ז״ל שמה שכתב רש״י ז״ל דלא אשכחן מאן דאית ליה דרבי אלעזר דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה פירושו דלא אשכחן הכי להני תנאי בהדיא אבל איכא תנא בפרק ד׳ מיתות דסבר לה כוותיה ושם פירשתי יפה בס״ד. ע״כ:
וז״ל הרא״ש ז״ל בעולה לכ״ג פרש״י בעולה שלא כדרכה דבתולה היא ושייך בה קנס א״ת ותיפוק ליה דזונה היא לא אשכחן תנא דס״ל פנוי הבא על הפנויה זונה אלא רבי אלעזר ולית הלכתא כותיה והקשה רבינו יחיאל מפרי״ש והא הך סוגיא דהכא אליבא דר״ע ור״ע ס״ל כר׳ אלעזר בפרק ד׳ מיתות גבי ובת כהן כי תחל לזנות יכול אף הוא בפנויה והא לזנות כתיב הא מני ר׳ אלעזר היא דאמר פנוי הבא על הפנויה שלא לשם אישות עשאה זונה והך ברייתא דהתם רבי עקיבא קתני לה ותירץ דהכא מיירי בקטנה שמיאנה דליכא זנות וקשה דע״כ רבי עקיבא ורבי אלעזר פליגי בזונה כדאיתא בהבא על יבמתו רבי עקיבא אומר זו מופקרת רבי אלעזר אומר פנוי הבא על הפנויה אלא בהא קא מפלגי דלרבי עקיבא לא עשאה זונה אלא בביאות הרבה ולרבי אלעזר אפי׳ בביאה אחת והתם בסנהדרין איירי בביאות הרבה ולהכי סבר כרבי אלעזר ושמעתין בביאה אחת ולהכי לא הויא זונה ובעולה נמי לא הויא דבשלא כדרכה איירי וקשה דהא פלוגתא היא דר״מ ורבי אלעזר אי בעולה שלא כדרכה חשיבא בתולה אי לא וה״ל למימר הניחא לרבי אלעזר וכו׳. וי״ל דלעיל פריך כדי לאוקמי ר״ש בן מנסיא כר״ע רבו וכו׳ ור״ח ז״ל פי׳ דהכא לאו בבעולה מאחר מיירי אלא בכ״ג שאנס בתולה גמורה דלא חשבינן ראויה לקיימה אע״ג דאמרינן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא ואם נשא נשוי מיהו כיון דלכתחילה לא ישא אינה ראויה לקיימה קרינן לה והאי לא ישא הוי מן התורה אע״ג דאם נשא נשוי מדפריך עלה מבוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי וההיא הוה מן התורה כדמוכח שמעתא ועוד מדקאמר רבא התם ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט לאלמנה לכ״ג ה״ד אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום בתולה אלמא משמע בהדיא דאנוסת עצמו אסורה לו מן התורה א״נ איכא לאוקמה כגון שהערה בה אחר ואתיא כמאן דאמר בהבא על יבמתו העראה זו הכנסת העטרה וקנס נמי משלם דאמרינן בירושלמי הערו בה עשרה בני אדם דעדיין היא בתולה כולן משלמין קנס. ע״כ:
וז״ל שיטה ישנה בעולה לכ״ג פרש״י ז״ל אשה שנבעלה שלא כדרכה דלא כלו בתוליה אם בא עליה אח״כ כהן גדול אי מחייב עלה קנס דלשמעון התימני הא אית בה הויה ואית לה קנס ואעפ״י שנבעלה תחלה הרי שלא כדרכה נבעלה ואמרינן פ״ק דקדושין גבי באו עליה עשרה וכו׳. מודה ר׳ לענין קנס דכלהו משלמי וא״ת והא אית ביה נמי לאו דזונה וי״ל דקסבר פנוי הבא על הפנויה לא עשאה זונה וא״נ ס״ל דברצון עשאה זונה באונס ס״ל דלא עשאה זונה ומיירי כגון שנבעלה תחלה באונס א״נ בשלא כדרכה לא עשאה זונה. ור״ח ז״ל פירש בעולה לכ״ג אשה פנויה שבא עליה כהן גדול דאסורה לו מן התורה מכאן ואילך וכדתנן אנוסת עצמו וכו׳ לא ישא והא דאמר עלה ואם נשא נשוי פירושו נפטר מן הקנס וקיים לו תהיה לאשה תדע דהכי קתני ואם נשא נשוי ומוציאה בגט ואשה שיש לו בה הוייה היא דאחר שבא עלה יוכל לקדשה ואינה חללה עד פעם שלישית דכי אתי עליה פעם שנית שהיא אסורה לו מאחר שנבעלה עשאה זונה דכיון דבא עליה ביאת איסור נתחללה מן הכהונה ואסור לבא עליה פעם שלישית אבל בפעם שניה היה לו בה הויה והוו תפסי בה קדושין שלא היתה חללה עדיין. וא״ת בביאה ראשונה נמי הויא חללה דמכי הערה בה איתסרה עליו ובגמר ביאה משוי לה חללה ואין לו בה הויה אח״כ י״ל חדא ביאה לא פלגינן שתאסור שני איסורין ואי קשיא לפרש״י ז״ל דאמר בעולה כבר הרי זו בביאה זו שבא עליה כ״ג נעשית חללה ותו אין לו בה הויה י״ל כיון דבשעה שבא עליה הוה ליה בגוה הויה אע״ג דלאחר גמר ביאה אין בה הויה חייב בקנס. והא דכתבינן לשיטת ר״ח ז״ל דחדא ביאה לא פלגינן לאסור שני איסורין מצאתי סעד לדבריו מדאמרינן בפרק בתרא דקדושין אמר רב אשי הילכך כהן גדול הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה חזר ובא עליה עשאה חללה ואילו בביאה ראשונה לא אמרי מכי הערה בה עשאה זונה ובגמר ביאה משוי לה חללה. ע״כ שיטה ישנה:
וז״ל הרשב״א ז״ל בעולה לכהן גדול פרש״י ז״ל שנבעלה שלא כדרכה דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכ״ג כדאיתא בפרק הבא על יבמתו בבתוליה עד שיהו בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא דבתולה מיקריא כדאיתא התם בהבא על יבמתו ובהדיא נמי תניא בפ״ק דקדושין [י א׳] באו עליה י׳ אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה ר׳ אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין ויש מקשי׳ עליו דא״כ ה״ל למימר הניחא וכו׳. אלא אי סבר לה כר״מ וכו׳. ור״ח ז״ל פי׳ בעולת עצמו כגון כ״ג שאנס את הבתולה יש לה קנס ואע״פ שעשאה בעולה וקיימא באיסור עשה מכאן ואילך כדתניא בהבא על יבמתו ולו תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט אלמנה לכ״ג וכו׳ היכי דמי אילימא בכדרכה וכו׳ מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא בעולה כלומר אפי׳ בא על הבתולה מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו והא דתניא התם אנוסת עצמו וכו׳ ואם נשא נשוי הא אמרינן התם ומוציאה בגט וכו׳ והא דלא פליגי ר׳ אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר [כדאיפליגו באנוסת חברו ומפותת חברו דר״א סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם דקסבר יש חלל מחייבי עשה ורבנן סברי הולד כשר] דאין חלל מחייבי עשה באלה הפסיק הענין למימרא דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה אלא משום דכיון דסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת ואילו אם תימצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל מ״מ יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. וא״ת בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליו דעשאה בעולה ובגמרא ביאה מתחללת ואין לו בה הויה לר״ע יש מתרצים דחדא ביאה לא פלגינן בה שנאסר בה שני איסורין ולפי תירוץ זה יראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין [עז ב׳] כהן הבא על אחותו זונה משוי לה ולא חללה חזר ובא עליה עשאה חללה דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה אבל ודאי באיסור עשה קיימא עלה כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה וכו׳ כדכתיבנא. ע״כ:
ומאי שנא א״ת לישני ליה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל חילולין הוא עושה וכו׳. דע״כ לבעולה לכ״ג דרשינן לה דלא משכחת לה חלל אלא בבעולה לכ״ג דאילו מאלמנה ממזר הוי י״ל דה״ק מ״ש בעולה לכ״ג מאלמנה דהא תרווייהו אינן שוין בכל ומ״ש דבבעולה דרשינן חילולין הוא עושה טפי מאלמנה ומשני משום דהוי ליה בעולה עשה ושאינו שוה בכל ואלמנה לאו שאינו שוה בכל דחמיר מעשה ולא נהירא ואפשר דטעמא דקרא בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי ומפרש משום דעשה דבעולה עשה שאינו שוה בכל. ר״ת. ותמיה לי כיון דלא יחלל לא מצינן למדרשיה אלא לבעולה לכ״ג הא איכא לאו לכך נראה דר׳ ישבב לא דריש חילולין הוא עושה ולא ממזרין דגבי אלמנה הוא דכתיב עושה ממזרין דאילו גבי בעולה ליכא אלא עשה וחלל נפקא לן מחללה זונה דהיינו שנתחללה בביאת איסור כהונה והיא חללה ובנה חלל ומ״ה בעי מ״ש עשה דבעולה מעשה דמצרי ואדומי. ע״כ שיטה ישנה. אבל הרשב״א ז״ל כתב לעיל וז״ל ולרבי ישבב דאמר בואו ונצווח וכו׳ כל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר ואין חלל אלא מחייבי עשה דהיינו בעולה לכ״ג עד כאן:
בתוספות בד״ה אי לאפוקי וכו׳ ומסתמא הכא אליבא דכ״ע מספקא ליה עכ״ל. וכתב מהרש״א ז״ל דפלוגתא דאמוראי היא וכו׳ נראה מכוונתו מדלא קאמר בהדיא הניחא למ״ד כדאשכחן בשאר דוכתי ולענ״ד אין זה מוכרח כיון דלא אשכחן דפליגי ר׳ יוחנן ור״ל בהדיא בהא מילתא לא שייך לומר הניחא למ״ד ואדרבא לכאורה משמע איפכא דאי לאו דאשכחן פלוגתא בעלמא בהא מילתא לא הוי קאמר הש״ס הכא הניחא כיון דמשמע ליה מפלוגתא דר״ש בן מנסיא ור״ש התימני דפליגי אדרבי ישבב ולא משמע להו דפליגי בבעולה לכ״ג לחוד. ועוד דבקדושין ס״פ האומר נמי דרשינן מקרא דכי תהיין דתפסי מיהא שום קידושין בחייבי לאווין או בחייבי עשה ואמרינן נמי התם דלא מסתבר לאוקמי קרא בבעולה לכ״ג לחוד כדמקשי הש״ס התם ומשני שבקיה לקרא דדחיק ומוקי אנפשיה. וא״כ אכתי מאי דוחקין לאוקמי מלתא דר׳ ישבב בהכי אי לאו דאשכחן בעלמא דאיכא מ״ד דס״ל הכי אם לא שנאמר דפשטא דלישנא דרבי ישבב דאמר כל שאין לו ביאה בישראל משמע ליה טפי דכלל גמור הוא ואע״ג דממעטא מיהא בעולה לכ״ג האי לאו בלשון ביאה בישראל איתא מה שאין כן שאר חייבי עשה כתיב בהו בהדיא לשון ביאה בקהל כנ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: הניחא [זה נוח] לדעת ר׳ ישבב, אי לאפוקי מטעמא [אם להוציא מטעמו] של ר׳ סימאי קאתי שפיר [בא⁠־יפה], כלומר, אם דברי ר׳ ישבב מתייחסים לדברי ר׳ סימאי, שר׳ סימאי סבור שמן הכל עושה ר׳ עקיבא ממזרים חוץ מאלמנה לכהן גדול, ור׳ ישבב חולק על דבריו ולדבריו אפשר לפרש שלדעתו ר׳ עקיבא סבור שיש ממזרות (ואין הויה) אפילו בחיוב לאוין של כהונה אף שבחייבי עשה אין ממזרים, ואם כן יש לומר שנחלקו שמעון התימני ור׳ שמעון בן מנסיא בחייבי עשה. אלא אי טעמא דנפשיה קאמר [אם טעם של עצמו הוא אומר] ואין דבריו מתייחסים לדברי ר׳ סימאי, הרי משמעות דבריו היא כללית יותר שכל שאין לו ביאה בישראל הולד ממזר בכל מקום שיש איסור כלשהו בביאה, ואם כן — בכלל זה אפילו חייבי עשה (כגיורת מצרית או אדומית). ולשיטה זו, לדעת ר׳ עקיבא, בכל מקום שיש איסור ביאה, אין בו דין הויה וקידושין, ואם כן מאי בינייהו [מה ההבדל ביניהם בין שמעון התימני ור׳ שמעון בן מנסיא]?
The Gemara asks: This works out well according to Rabbi Yeshevav if he is coming to reject the opinion of Rabbi Simai. If Rabbi Yeshevav merely takes issue with Rabbi Simai, who said that all offspring of forbidden relations are mamzerim according to Rabbi Akiva except for those resulting from relations between a widow and a High Priest, then it may well be explained that Rabbi Yeshevav holds that Rabbi Akiva rules that betrothal does not take effect and that there is mamzerut when one violates the prohibitions of the priesthood. However, if he is stating his own opinion, independent of Rabbi Simai’s statement, his ruling is more comprehensive and leads to the conclusion that in the case of relations with anyone who does not have the possibility of permitted relations among the Jewish people, the child is a mamzer, and this is true even of women for relations with whom one is liable for violating positive mitzvot, e.g., Egyptian or Edomite converts. In that case, what is the difference between the opinions of Shimon HaTimni and Rabbi Shimon ben Menasya?
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אִיכָּא בֵּינַיְיהוּ בְּעוּלָה לכ״גלְכֹהֵן גָּדוֹל ומ״שוּמַאי שְׁנָא דְּהָוֵה לֵיהּ עֲשֵׂה שֶׁאֵינוֹ שָׁוֶה בַּכֹּל.

The Gemara answers: There is a difference between them in the case of a non-virgin raped by a High Priest. And the Gemara asks: Here, too, she is a woman for relations with whom one is liable for violating a positive mitzva, as the High Priest fails to fulfill the mitzva “But a virgin of his own people shall he take to wife” (Leviticus 21:14). If Rabbi Akiva rules that betrothal does not take effect when a positive mitzva is violated, what is different about this case? The Gemara answers: It is different because it is a positive mitzva whose application is not equal for all. There are two lenient aspects to this mitzva: It is a positive mitzva and not a prohibition, and it applies only to the High Priest and not to all Jews. Even Rabbi Yeshevav would agree that according to Rabbi Akiva, a child born from relations between a High Priest and a non-virgin is not a mamzer. However, the High Priest may not sustain the woman as his wife. Therefore, this case is the practical difference between the statements of Shimon HaTimni and Rabbi Shimon ben Menasya.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמההפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואוקימנא איכא ביניהו בעולה לכהן גדול – פיר׳ כהן גדול שאנס נערה ב⁠[תולה] יש לה קנס. ואע״פ שעשאה בעולה אינה כשאר חייבי עשה, כי כהן גדול שנשא בעולה לדברי הכל אין הוולד ממזר משום שהוא עשה שאינו שוה בכל – שאין אשה בעולה אסורה אלא לכהן גדול בלבד, שנאמר כי אם בתולה מע⁠[מיו] אף אשה בתולה ולא בעולה. וקימא לן לאו הבא מכלל עשה עשה. וזו היא בעולתו שלו, לפיכך תפסי בהי קידושי. אבל שאר חייבי עשה שאיסורו שווה לכל ישראל אין בהן הוייה.
בעולה לכ״ג – שאין בה לאו דאלמנות וגירושין אלא עשה דבתולה יקח (ויקרא כא) ולא בעולה וא״ת יש כאן לאו דזונה לא אשכחן תנא דאמר פנוי הבא על הפנויה עשאה זונה אלא ר׳ אלעזר ולית הלכתא כוותיה ואין זונה אלא הנבעלת לפסול לה ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כדרכה תו ליכא קנס.
ומאי שנא – האי עשה משאר עשה דמודה ביה ר״ע.
דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל – שאינו נוהג אלא בכ״ג אבל עשה דמצרי ואדומי נוהג בכל הקהל.
איכא בינייהו בעולה לכ״ג – פי׳ בקונט׳ בעולה שלא כדרכה וקשה דפלוגתא דר״מ ורבי אלעזר היא בפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נט. ושם) אי כשירה לכ״ג וה״ל למימר ולר״מ דאמר כשירה לכ״ג מאי איכא למימר כדקאמר ולר״ע דאמר כו׳ ואור״י דמר״ע פריך שפיר כדי לאוקומי ר״ש בן מנסיא שהוא בתרא כר״ע שהיה רבו אבל בהא לא חייש אי פליג ר״מ אר״ש בן מנסיא ור״ח פי׳ דהכא לא מיירי בבעולה מאחר אלא בכ״ג שאנס בתולה גמורה ולא חשיבה ראויה לקיימה אע״ג דאמר בהבא על יבמתו אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי מ״מ כיון דלכתחלה לא ישא לא חשיבה ראויה לקיימה דהאי לא ישא הוי מן התורה אף ע״ג דאם נשא נשוי ה״נ אמר בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי אע״ג דהוי מן התורה כדמוכח התם ועוד דקאמר התם מתיב רבא ולו תהיה לאשה באשה הראויה לו פרט אלמנה לכ״ג היכי דמי אילימא בכדרכה מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה דהויא לה בעולה משמע דבעולת עצמו אסורה לו מן התורה ור״ת לא פירש כן.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איכא בינייהו בעולה לכהן גדול. פירש רש״י ז״ל: שנבעלה שלא כדרכה, דאי כדרכה קנס אין לה דבתולה ולא בעולה, ומיהו כשנבעלה שלא במקום בתולים אסורה לכהן גדול, כדאיתא ביבמות פרק הבא על יבמתו (יבמות נט.) בבתוליה עד שיהו כל בתוליה קיימין בין כדרכה בין שלא כדרכה, ובתולה מיהא לשלומי עליה קנס היא, דבתולה מיקריא כדאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נ״ט.) ובהדיא נמי תניא בפרק קמא דקדושין (קידושין ט:) גמרא האשה נקנית בביאה באו עליה עשרה אנשים שלא כדרכה כולן בסקילה, רבי אומר הראשון בסקילה וכולן בחנק, ומודה רבי לענין קנס דכלהו משלמין. ויש מקשים עליו דאם כן הוה ליה למימר הניחא לר׳ שמעון בן מנסיא אי סבר לה כר׳ אלעזר ור׳ שמעון בן יוחאי דאמרי התם נבעלה שלא כדרכה אסורה לכהונה, אלא אי סבר לה כר׳ מאיר דאמר התם כשרה מאי איכא למימר, דפלוגתא דהני תנאי היא, התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט.) גמ׳ כהן גדול לא ישא את האלמנה.
ור״ח ז״ל פירש: בעולה בעולת עצמו, כגון כהן גדול שאנס את הבתולה, יש לה קנס ואף על פי שעשאה בעולה, וקיימא עליה באסור עשה מכאן ואילך, כדתניא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט.) גמ׳ כהן גדול לא ישא את האלמנה, ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו פרט לאלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט, היכי דמי, אלימא בכדרכה צריכה למימר מאי איריא משום אלמנה תיפוק ליה משום דהויא לה בעולה, כלומר אפילו בא על הבתולה, מכי בא עליה בזנות הויא לה בעולה וקיימא עלה בעשה ואינה ראויה לו. והא דתניא התם (יבמות נט:) אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי, הא אמרינן התם בגמרא (שם ס.), אמר רב ומוציאה בגט, והא דקתני אם נשא נשוי, לומר שאינו משלם קנס במפותה.
והא דלא פליגי ר׳ אליעזר ורבנן במפותת עצמו אם הולד חלל או כשר, כדפליגי באנוסת חברו ומפותת חברו, דר׳ אליעזר סבר הולד חלל ומפרש טעמא התם קסבר יש חלל מחייבי עשה, ורבנן סברי הולד כשר, דאין חלל מחייבי עשה, באלה הפסיק הענין [לאו] למימר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו לא קיימא עליה בעשה, אלא משום דכיון שסופה להיות בעולה תחתיו אין הולד חלל והיא עצמה אינה מתחללת, ואילו אם תמצי לומר דאנוסת עצמו ומפותת עצמו נמי אינו חלל, מכל מקום יש בה הויה ולא קיימא באיסור חללה עד שיבא עליה פעם שניה שהיא נבעלת ביאת איסור כהונה. ואם תאמר, בביאה ראשונה נמי מכי הערה בה איתסרה עליה דעשאה בעולה ובגמר ביאה נתחללה, ואין לו בה הויה לר׳ עקיבא.
ויש מפרשים דחדא ביאה לא פליגי בה שתאסר בה שני אסורין, ולפי תירוץ זה נראה לי דהא דאמרינן בפרק עשרה יוחסין (קידושין עז:) כהן הבא על אחותו זונה משוי לה חללה לא משוי לה, חזר ובא עליה עשאה חללה, דוקא חזר ובא אבל בגמר ביאה לא. אבל ודאי באיסור עשה קיימא עליה, כדאיתא בברייתא ולו תהיה לאשה כדכתיבנא.
איכא ביניהו בעולה לכהן גדול. פירש״י ז״ל שכבר נבעלה לאחר שלא כדרכה, ואחר כך בא עליה כהן כדרכה, שאם נבעלה תחלה כדרכה שוב אין לה קנס, אבל השתא אית לה כדאמרינן באו עליה תשעה שלא כדרכה ואחד כדרכה, אחרון משלם קנס. וצ״ת דהא פלוגתא היא ביבמות (נט, א) דאיכא מאן דמכשר התם בעולה שלא כדרכה אפי׳ לכהן, ואם כן הוה ליה למימר הניחא למאן דפסיל, אלא למאן דמכשר מאי איכא למימר, כדאמרי׳ הכא הניחא ר׳ ישבב אי לאפוקי כו׳. אבל הנכון כמו שפירש רבנו חננאל ז״ל בעולה לכהן גדול, כלומ׳ כהן גדול שאנס או פתה, כיון שבא עליה הויא לה בעולה ותו לא חזיא ליה, ולמאן דאמ׳ (אינה) [אשה] ראויה לקימה הא אינה ראויה לקימה, ולמאן דאמ׳ אשה שיש בה הויה הא יש בה הויה כדפריש׳, ואע״ג דאמרי׳ התם (בע״ב) אנוסת ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשאוי, הא פרישנא התם עלה בהדיא ומוציאה בגט שאינו ראויה לקימה, ולא אמרו שאם נשא נשאוי, אלא לומר שכיון שנשאה נפטר מן הקנס כדין איש אחר דעלמא אע״פ שאינה ראויה לו, ומיהו אפי׳ הכי שני לן בין אנוסת עצמו לאחר לענין ולדה, שבזו הוו⁠[לד] כשר וזהו במפותת עצמו, לפי שהיא לא נתחללה, שאע״פ שהיא בעולה עכשו אינה ראויה לו לא נבעלה מאחר, אבל באנוסת אחר כיון שנבעלה לאחר נתחללה אצלו, והכי אמרינן התם בהדיא אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשאוי, אנוסת חברו ומפותת חברו לא ישא ואם נשא הולד חלל, והכי מוכח התם בהדיא ביבמות דאמרי׳ התם ולא תהיה לאשה אשה הראויה לו פרט לאלמנה, ואמרי׳ עלה היכי דמי אילימ׳ כדרכה, תיפוק לי דהוה לה בעולה לכהן גדול, כלו׳ אילימ׳ שבא עליה האי כהן גדול כדרכה, למה לי משום טעמ׳ דאלמנה, תיפוק לי דכיון דבא עליה והיא לא בעולה ותו לא חזיא ליה, וזה מבואר כמו שפירשנו.
והא דאמרינן מאי שנא דהוה ליה עשה שאינו שוה בכל. אפי׳ לר׳ ישבב דפליג באלמנה אע״ג דהוה ליה לאו נמי שאינו שוה בכל, בהא מודה דקיל, דלא הוי אלא לאו הבא מכלל עשה, דכיון שאינו שוה בכל תופשין בה קידושין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בעולה לכ״ג איכא בינייהו – פירש רש״י ז״ל כגון שהיה נבעלה שלא כדרכה ובא כהן ואנס אותה כדרכה ואמרינן באו עליה עשרה בני אדם שלא כדרכה ואחד כדרכה האחד משלם קנס ואין כהן גדול רשאי לקיימה כמאן דאמר אפילו בעולה שלא כדרכה פסולה לכהן גדול והקשו בתוספת חדא דהל״ל הניחא למאן דאמר בעולה שלא כדרכה פסולה לכהונה אלא למאן דאמר כשרה לכהונה מאי בינייהו והא דאמר הניחא לרבנן והניחא לרבי ישבב ועוד דכיון דנקט תלמודא סתמא בעולה משמע בעולה כדרכה לכך פי׳ כרבינו חננאל ז״ל בעולה לכהן גדול איכא בינייהו בעולת עצמו דכיון דאנס או פתה אותה אסורה לו ואסור לקיימה משום בעילת עצמו הא דתני התם אנוסת עצמו לא יקח ואם נשא נשוי הא פרישנ׳ בדוכתא דלמאן דרשאי לקיימה אלא לומר דאינו משלם קנס דמפותה ויש ראי׳ לפירוש זה במסכת יבמות דאמר ולו תה׳ לאשה אשה הראוי׳ פרט לאלמנה לכהן גדול ופרכינין היכי דמי אי דבא עליה כהן כדרכה תיפוק לי׳ דהוה בעולה לכ״ג כלומר אלמא למעוטי כשהי׳ אלמנה אפ״ה היתה בתולה שלימה אין לה קנס דהוה לי׳ כבעולה לכ״ג כלומר משו׳ בעולת עצמה.
דהוה לי׳ עשה שאינו שוה בכל – פירש רש״י ז״ל אבל משום זונה ליתא דלא זנה אלא שלא נבעלה לפסול לה דלא אשכחן מאן דאית לי׳ לדר״א פנוי הבא על הפנוי׳ עשאה זונה פירוש דלא אשכחן בהכי להני תנאי אבל איכא תנא בפרק ארבע מיתות דסבר לה כוותי׳ וכן שם פרשתי יפה בס״ד.
רש״י בד״ה בעולה לכה״ג כו׳ ובבעולה שלא כדרכה איירי דאי כו׳ כצ״ל:
תוספות ד״ה איכא בינייהו בעולה לכהן גדול וכו׳ אבל בהא לא חייש וכו׳. לכאורה קשה דהא כתבו התוס׳ לקמן דף צ״ז ע״ב בד״ה בתולה שלימה דלר״א ור״ש דס״ל בתולה שלימה משמע הא דאיצטריך נערה למעוטי בוגרת משום דאיצטריך בתולה לכדרשינן באלו נערות ע״ש א״כ לר״ש בן מנסיא דס״ל ולו תהי׳ לאשה אשה ראויה לקיימה ע״כ פליג על דרשא דלעיל א״כ אי ס״ל לר״ש בן מנסיא כר״א ור״ש דבתולה שלימה משמע קשה עליו קושיית התוספות למה לי נערה למעוטי בוגרת. ואין לומר דאכתי נ״מ לר׳ שמעון התמני דיש לומר דמרבה בעולה לכהן גדול לקנס אף דאינה ראויה לקיימה מקרא דנערה וכיון דלא מייתר נערה שפיר יש לומר דסבר כר״א ור״ש דבעולה שלא כדרכה פסולה לכה״ג ושפיר נפ״מ דלא בעינן ראויה לקיימה. זה אינו דהא כתבו התוס׳ לעיל דשמעון התמני בל״ז לא ס״ל כר׳ עקיבא ועל כרחך צריך לומר דנפ״מ לר׳ שמעון בן מנסיא ועמש״ל דצ״ז בישוב קושיא זו. ולפי מה שראיתי בספר שיטה מקובצת דיש מפרשים דהא דקאמר לאפוקי מהאי תנא היינו במשמעותיה דקרא ולא פליג אמתניתין לדר״ש בן מנסיא צריך תרי רבויא דהנערה לריבויא שיש בה הויה ודאין בה הויה. ולשמעון התמני אין צריך אלא חד ריבויא. וא״כ אדרבא אתא שפיר טפי דלר״ש בן מנסיא דמצריך תרי ריבויא ומשום דס״ל כר״א ור״ש ול״צ נערה לגופה למעוטא בוגרת משום דס״ל כר״א ור״ש דבתולה שלימה משמע שפיר איצטריך נערה לבעולה שלא כדרכה לכהן גדול דיש בה הויה ולא מצי למפרך לר״מ מאי איכא למימר דאדרבא בהא גופא פליגי דלשמעון התמני ס״ל כר״מ ולא מייתר אלא חד נערה לרבות שאין בה הויה ואידך הנערה לגופיה למעט בוגרת. ודוק:
גמ׳ איכא בינייהו בעולה לכ״ג. עי׳ פסחים מא ע״ב תוד״ה אכל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] למעשה לגבי בעולה שאנס אותה כהן גדול. ושואלים: ומאי שנא [ומה שונה], הרי גם בזו יש איסור עשה (שהרי הוא, הכהן הגדול, עובר על מה שאמרה התורה ״כי אם בתולה מעמיו יקח אשה״) ואם אומרים שלר׳ עקיבא אין קידושין תופסים באיסורי עשה, מה שונה איסור זה? ומשיבים: דהוה ליה [שהרי זהו] עשה שאינו שוה בכל, כי מאחר שאיסור עשה זה הוא רק בכהן הגדול ולא בכל ישראל, אם כן יש בו שני צדדים להקל; הראשון, שהוא רק איסור עשה ולא לאו, והשני, שאינו שוה בכל, ובזה אפילו ר׳ ישבב מודה שר׳ עקיבא אינו עושה ממזרים, והנישואין תופסים, כלומר, שיש בהם הויה, אך האשה אינה ראויה לקיימה, ובזה החילוק בין ר׳ שמעון בן מנסיא ושמעון התימני.
The Gemara answers: There is a difference between them in the case of a non-virgin raped by a High Priest. And the Gemara asks: Here, too, she is a woman for relations with whom one is liable for violating a positive mitzva, as the High Priest fails to fulfill the mitzva “But a virgin of his own people shall he take to wife” (Leviticus 21:14). If Rabbi Akiva rules that betrothal does not take effect when a positive mitzva is violated, what is different about this case? The Gemara answers: It is different because it is a positive mitzva whose application is not equal for all. There are two lenient aspects to this mitzva: It is a positive mitzva and not a prohibition, and it applies only to the High Priest and not to all Jews. Even Rabbi Yeshevav would agree that according to Rabbi Akiva, a child born from relations between a High Priest and a non-virgin is not a mamzer. However, the High Priest may not sustain the woman as his wife. Therefore, this case is the practical difference between the statements of Shimon HaTimni and Rabbi Shimon ben Menasya.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דרשב״ארא״הבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמההפלאהגליון הש״ס לרע״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רַב חִסְדָּא הַכֹּל מוֹדִים בְּבָא עַל הַנִּדָּה שֶׁמְּשַׁלֵּם קְנָס למ״דלְמַאן דְּאָמַר יֵשׁ בָּהּ הֲוָיָה הָא נָמֵי יֵשׁ בָּהּ הֲוָיָה למ״דלְמַאן דְּאָמַר רְאוּיָה לְקַיְּימָהּ הָא נָמֵי רְאוּיָה לְקַיְּימָהּ.

§ Rav Ḥisda said: Everyone agrees with regard to one who engaged in forced intercourse with a menstruating woman that he pays the fine. He elaborates: According to the one who says that the criterion is whether there is betrothal, for this woman too there is betrothal. According to the one who says that the criterion is whether the woman is suitable for him to sustain, this woman is suitable for him to sustain.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב חסדא הכל מודים – פיר׳ הני תנאי שמעון התימני ור׳ שמעון בן מנסיא. בבא על הנידה שמשלם קנס כול׳. ולאפוקי מדר׳ נחוניא בן הקנה – פיר׳ כי הנידה היא מחייבי כריתות, והיה ר׳ נחוני⁠[א] פוטר חייבי כריתות מן התשלומין. ופרש אביי דאמר נאמ׳ אסון בידי [א]⁠דם – שנאמר ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש.
הא נמי יש בה הויה – המקדש אשה בימי נדותה מקודשת.
הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס – תימה לר״י מנלן דר״ש בן מנסיא מודה בה דלמא כר׳ נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות פטורים מן התשלומין ומיהו ר״ש התימני ע״כ לית ליה דר׳ נחוניא מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע״כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס״ל בסוף החולץ (יבמות דף מט. ושם) דאית בהו הויה אבל מר״ש בן מנסיא קשה מנלן דלית ליה דר׳ נחוניא ועוד אפי׳ ר״ש התימני דלמא אית ליה דר׳ נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קידושין תופסין בה לכ״ע כדאמר בהאשה רבה (שם דף צב: ושם) וי״ל דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא ולה״ק ולאפוקי כו׳ ובקונט׳ פירש דאמתני׳ קאי דמפקא מדר׳ נחוניא ותימה מנ״ל דמפקא מיניה דלמא מודה ר׳ נחוניא דחייבי כריתות יש להן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולר״ע ניחא דמפקא מתני׳ מדר׳ נחוניא דכיון דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין איכא לאוקומי הנך תרי ריבויי חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין אבל חייבי כריתות לר׳ נחוניא לא ונראה לרשב״א לתרץ דע״כ מפקא מתני׳ מר׳ נחוניא דלר׳ נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב״ד או מאסון אסון או כדדריש רבא כרת שלי כמיתה שלכם ואם יש קנס לר׳ נחוניא בחייבי כריתות יש ג״כ בחייבי מיתות ב״ד ומתני׳ קתני בא על בתו פטור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מודים בבא על נידה שמשלם קנס – פירוש הכל מודי׳ אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאלו לרבי נחוניא בן הקנה אין אדם מת ומשלם ונידה מחייבי כריתו׳ הוא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ושמעון התימני קאי.
הא נמי יש בה הויה – פי׳ דאפי׳ תימא דנדה לא חזיא לגופה מ״מ קדושין תופסין לו בה וראוי לקיימה כשתטהר וכ״ש למאי דפרישנ׳ בפ״ק דיש חופה לנדה ולאפוקי מדרכי נחוניא בן הקנה וכו׳ ופירוש דמתניתין מפק׳ מדר׳ נחוניא בן הקנה דהא קתני הכא הבא על אחותו וחברותי׳ דחייבי כריתות ניהו ויש להן קנס. וא״ת ודילמא מודה רבי נחוניא במשנתינו דהא גלי׳ לנו קרא דאיכא קרא יתירא לאתויי בי׳ חייבי לאוין וחייבי כריתות וי״ל א״כ דאפילו חייבי מיתות ב״ד נמי דהא לרבי נחוניא בן הקנה כרת כמיתה ובחד קרא תידון כחדא ומתני׳ קתני דחייבי מיתות ב״ד אין להם קנס.
הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. הקשו בתוספות מנ״ל דרבי שמעון בן מנסיא מודה בה דילמא כר׳ נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות פטורין מן התשלומין ומיהו ר״ש התימני ע״כ לית ליה דרבי נחוניא בן הקנה מדאיצטריך למעוטי חייבי כריתות מולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה דע״כ לא איצטריך למעוטי אלא חייבי כריתות דחייבי לאוין ס״ל בסוף החולץ דאית בהו הויה ואין לך לתרץ מעתה אפילו לר׳ שמעון בן מנסיא דמר׳ שמעון התימני נשמע לרבי שמעון בן מנסיא וכדאיתא בכמה דוכתי בתלמודא דע״כ לא פליגי אלא במשמעות לשון תהיה דלמר משמעותיה לשון הויה ולמר לשון קיום אבל אי הוה משמע ליה לרבי שמעון בן מנסיא תהיה לשון הויה ה״ה נמי דהוה דריש ליה כר׳ שמעון התימני ודלא כר׳ נחוניא דהא ודאי ליתא דאפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה כר׳ שמעון התימני לא הוה שמעינן מינה דלית ליה דרבי נחוניא בן הקנה אבל לרבי שמעון בן מנסיא לא שמעינן ליה דאית ליה בחייבי לאוין דאית בהו הויה אדרבה שקלינן וטרינן לעיל לאוקמי כר׳ עקיבא וכו׳ דס״ל דאין קידושין תופסין בחייבי לאוין הילכך אפילו הוה דריש נמי תהיה לשון הויה אכתי איכא למימר דאית ליה דר׳ נחוניא ומיהו אכתי איכא למימר כי היכי דלשמעון התימני כל אשה שיש בה הויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ואפילו נדה הכי נמי לרבי שמעון בן מנסיא נמי איכא למימר בכל אשה הראויה קרינא בה ולו תהיה לאשה ונדה נמי ראויה לקיימה וכן פירש הרא״ש ז״ל וכתב עוד ז״ל דהשתא מצינא למימר דקאי ולאפוקי מדר׳ נחוניא אפלוגתא דר׳ שמעון התימני ורבי שמעון בן מנסיא. ע״כ:
אבל קשיא להו לתוס׳ ז״ל דאיברא ודאי אלו הוה קאמר ר׳ שמעון התימני בלחודא בלי שום פלוגתא אשה שיש בה הויה דפשיטא ודאי דהוה אמרינן דלית ליה דרבי נחוניא וכדקאמרינן ולא הוה מוקמינן ליה ביבמה לשוק בלחודא אטו דתנא כייל וקאמר ולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה למעוטי כל אשה שאין בה הויה ואנן ניקו ונוקי ליה למעוטי ביבמה לשוק לחודיה כדי לאוקמיה כרבי נחוניא אבל השתא דפליגי תנאי אהדדי ולרבי שמעון בן מנסיא אתי שפיר מאי דקא כייל וקאמר אשה הראויה לו לקיימה למעוטי שאינה ראויה לקיימה ואפי׳ כרבי נחוניא הילכך איכא למימר דר׳ שמעון התימני נמי אית ליה דרבי נחוניא ואיצטריך למעוטי מולו תהיה לאשה יבמה לשוק דאין קדושין תופסין לכ״ע אליבא דרב כדאיתא בפרק האשה רבה ואיידי דאמר רבי שמעון בן מנסיא אשה הראויה לקיימה קאמר איהו נמי אשה שיש בה הויה ולעולם לא אתא למעוטי אלא יבמה לשוק וכיון שכן קשיא מאי הכל מודים דקאמר רב חסדא. והריטב״א ז״ל כתב דה״ק הכל מודים אליבא דרבנן דלית להו דרבי נחוניא בן הקנה דאילו לרבי נחוניא אין אדם בכרת ומשלם ונדה חייבי כריתות היא והאי הכל מודים לרבי שמעון בן מנסיא ור׳ שמעון התימני קאי. עד כאן:
והתוספות פירשו דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר כר׳ נחוניא וה״ק הכל מודים בבא על הנדה וכו׳. למ״ד יש בה הויה וכו׳ וכ״ת ודילמא ס״ל להני תנאי כרבי נחוניא דכרת פוטר מן התשלומין ואף על גב דאית בה הויה וראויה לקיימה כיון דיש כאן כרת פטור דקלב״מ כרבי נחוניא הא ליתא דליכא מאן דס״ל כרבי נחוניא ולהכי קאמר ולאפוקי וכו׳ פי׳ דמשום דליתא לדרבי נחוניא להכי קאמינא הכל מודים וכו׳ אבל רש״י ז״ל לא פירש כן אלא פירש אמתני׳ קאי והילכך הא דקאמר הכל מודים לאו לאפוקי משום וכו׳ דלרבי נחוניא אלא ממלתייהו עצמן שמעינן דבא על הנדה משלם קנס ולא פליגי בהכי והילכך צריך לתרץ מאי דאקשי מעיקרא דמהיכא שמעינן ליה דדילמא ס״ל כרבי נחוניא ואפשר שיפרש בה כמו הריטב״א ז״ל. א״נ יש לפרש דמדהוצרך מתני׳ למימרא אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ משמע שיש שום תנא דס״ל דכרת פוטר משום דקלב״מ דומיא דמיתת ב״ד ולכך תני תנא דמתני׳ אעפ״י שהן בהכרת וכו׳ ומעתה שמעינן ממתני׳ דרבי נחוניא בן הקנה ס״ל דחייבי כריתות אין להם קנס ולא מצינו תנא דמצינא למתני ביה סברא זו אלא רבי נחוניא דהא ס״ל בעלמא גבי מדליק את הגדיש ביום הכפורים דפטור משום דקלב״מ וזהו שכתב רש״י ולאפוקי מדרבי נחוניא. מתניתין דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת בביאתו וכו׳. ולמה ליה לרב ז״ל לאורוכי ולמימר ואעפ״י שמתחייב וכו׳ אלא משום מאי דפרישנא ודוק:
והשתא ניחא קושיא אחריתי דכיון דהכל מודים בנדה אמאי נקטי׳ תנא דמתני׳ בסיפא דה״ל זו ואין צ״ל זו וכיון דתנא תני ממזרת וכו׳. והדר אחותו אלמא דלא זו אף זו קתני וראיתי בקונטריסין דתירצו דנקט הכי לדיוקא דוקא נערה הא קטנה לא והשתא הוי לא זו אף זו לא מיבעיא שאר כריתות אלא אפילו נדה קטנה אין לה קנס. ולא נהירא כלל חדא דלענין קטנות מה לי נדה מה לי שאר כריתות ועוד דכיון דתנא פתח בממזרת דהוי לא זו אף זו לגבי גופא דמתני׳ אין לך למימר דסיים תנא לא זו אף זו לגבי דיוקא דמתני׳ ובמאי דכתיבנא ניחא דתנא אמתני׳ בעי לשלול ולאפוקי כולהו סברות דתנאי דאיפליגו בהא מילתא מעיקרא תני ממזרת לאפוקי מדרבי שמעון התימני דפירש דקרא ה״ק ולו תהיה לאשה שיש בה הויה ולא מיעט קרא אלא חייבי כריתות להכי נקט ממזרת לאשמועינן דאשה הראויה לקיימה קאמר ומיעט כל שאינה ראויה לקיימה וכדפרישנא לעיל ושוב נקט אחותו לאפוקי מתרווייהו וכדכתיבנא לעיל ושוב נקט נדה וסמיך לה אף על פי שהן בהכרת ולאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא. ומיהו לשון רש״י ז״ל לא דייק שפיר בהכי דכתב ז״ל מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו וכו׳. ואפשר דנקט רש״י ז״ל אחותו כדי לתרוצי שפיר מאי דקשיא להו לתוספות ז״ל דליכא למימר דרבי נחוניא ס״ל דיש להן קנס משום דרבינהו קרא דאכתי אחותו מנין דדילמא חד לאתויי חייבי לאוין וחד לאתויי נדה אבל אחותו מנין והילכך מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואף על פי שמתחייב כרת מפקא מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ומכל מקום שמעינן מדהוצרך התנא למנקט לישנא יתירא כדי לאפוקי מדרבי נחוניא וכדכתיבנא ולא תנא בקוצר דהבא על אחותו חייב ובהא מפקא מכולהו ש״מ דר׳ שמעון התימני ור״ש בן מנסיא דמתני׳ נמי מפקא מינייהו לית להו דרבי נחוניא דאי אית להו דרבי נחוניא ה״ל לתנא דמתני׳ לכרוכי בחד לישנא ולאפוקי מכולהו. וכל זה דוחק. והנכון לשיטתו של רש״י ז״ל דרב חסדא ה״ק הכל מודים בבא על הנדה שמשלם קנס למ״ד יש בה הויה וכו׳ ואין לך לומר דדילמא כרבי נחוניא ס״ל דכיון דמתני׳ פליגי עליה להדיא במאי דקתני אף ע״פ שהן בהכרת ומתני׳ מפקא מינייהו בחדא כדאמרינן לעיל הילכך ליכא לאפושי פלוגתא בינייהו למתני׳ ולהני מתני׳ מפקא מינייהו כולי האי והיינו על דרך שיטת התוס׳ ז״ל:
ובקונטריסין כתוב וז״ל כתוב בתוס׳ ויש לומר דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר וכו׳. ולהכי קאמר ולאפוקי. פי׳ מדקאמר ולאפוקי בוא״ו משמע שהיה פשוט לו זה כמו זה כך אמר מ״ה משום רבי ישראל בר יואל ז״ל ועתה אין להקשות דילמא רבי נחוניא אית ליה הייתורים דאנן מדברים עתה לר״ש התימני ולר״ש בן מנסיא דלית להו הייתורים א״כ ע״כ הוי לאפוקי דאם אית ליה הייתורים מכל מקום שפיר הוי לאפוקי דלדידהו אינם צריכים הייתורים על נדה דמעולם לא מיעט הפסוק נדה דהא יש בה הויה וראויה לקיימה אבל הוא צריך הייתורים כי אסון אסון מיעט אף הנדה. ולפרש״י ז״ל נאמר מבחוץ דרב חסדא סובר דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא. ועוד אמר לאפוקי ונ״ל שכך דעת התוס׳ דלא יוכל לומר דאית ליה הייתורים דאי אית ליה וס״ל דנדה יש לה קנס מכח ייתורים אם כן לא היה אומר הספר לאפוקי אחרי שאין חילוק ביניהם אלא שהם סוברים דנדה יש לה קנס בלא ייתור והוא סובר דיש לה קנס מכח ייתורים אבל בדין אין חילוק. ואינו נכון זה ע״כ:
ולי אינו נכון כולו ומאי דכתיבנא הוא פשוט וליכא לאקשויי לשיטת התוס׳ ז״ל דדילמא רבי נחוניא אית ליה היתורים וכמו שהקשו התוס׳ בסמוך על פירושו של רש״י ז״ל דהא לדידהו ה״ק רב חסדא הכל מודים וכו׳. ואין לך לומר דדילמא כר׳ נחוניא ס״ל דסברת רבי נחוניא בעלמא לענין מדליק את הגדיש ביום הכפורים סברא דחויה היא מכולהו תנאי וכיון שכן אין לך לומר דהני תנאי ס״ל כוותיה בעלמא ולאביי פטרי בנדה אבל לשיטת רש״י ז״ל דפי׳ דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא קשיא להו לתוספות ז״ל מנ״ל דמפקי מיניה דילמא מודה רבי נחוניא דחייבי כריתות יש בהן קנס דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. וראיתי שהקשה דמה זו קושיא אדרבא לרבי נחוניא אצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לחייבי נדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בה קדושין לא וכיון שכן ע״כ מתני׳ מפקא מדרבי נחוניא. ועוד קשיא על מה שכתבו התוס׳ ולרבי עקיבא ניחא וכו׳. דאכתי לא ניחא דדילמא ר׳ נחוניא כר׳ שמעון התימני ס״ל דפי׳ תהיה היינו לשון הויה והילכך לחייבי עשה לא אצטריך רבויא אייתרו להו תרי רבויי חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ומנ״ל דמתני׳ מפקא מדרבי נחוניא ואפילו לרבי עקיבא. ונ״ל לתרץ דמעיקרא קשיא להו לתוס׳ מנלן דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא וכו׳ משום דאין לך לומר דחד ריבויא לנדה דאם כן לא דמו הריבוים אהדדי דקרא יתירא דהבתולות והנערה משמע דאתא לרבויי נשים פסולות לקנס דהוה ס״ד דמחמת גריעותן ופסלותן לא יהיה להם קנס ואתא קרא לרבויינהו והיינו חדא ריבויא דאתא לרבויי חייבי לאוין דהוה ס״ד דכיון דאינה ראויה לקיימה לא יהא לה קנס להכי אתא ריבויא לרבות אותה לקנס אף על גב דאינה ראויה מצד עצמה אבל אי אתא אידך ריבויא לרבות נדה ע״כ לא הוצרך הכתוב לרבות אותה משום גריעותה ופסלותה דהא ראויה לקיימה היא ואין לה גרעון מצד עצמה עד דאצטריך קרא לרבות אותה אלא ודאי מאי דאצטריך לרבות אותה היינו משום גרמא דידיה דכיון דחייב כרת סד״א דליפטר קמ״ל וכיון שכן הא ודאי דליכא למימר הכי כלל דשני ריבוין דאתו מתיבה אחת שלא יהיו שוין בריבוין הילכך ע״כ אית לך למימר דחדא אתא לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות בכלל דהוה משמע לן דמצד גריעותן דלא תפסי בהו קדושין לא יהיה להן קנס קמ״ל דלא והשתא הוו שני הרבוין שוין וממילא שמעינן דאף על גב דמתחייב בנפשו דהוו בכרת יש להן קנס אף על גב דקרא לא איירי בהכי ומיהו אי הוה אמרינן דרבי נחוניא ס״ל כר׳ שמעון התימני אם כן למה לי תרי ריבויי דהא חייבי עשה מולו תהיה לאשה נפקא ולא אצטריך ריבויא אלא להני דלא תפסי בהו קדושין וכבר כתבו התוס׳ לעיל דמחד ריבויא נפקא כולהו דלא תפסי בהו קדושין ואין לחלק בין חמור לקל תדע דהא לר״ע חייבי לאוין וחייבי כריתות מחד ריבויא נפקא וכמו שכתבו התוס׳ לעיל וכיון שכן למה לי תרי ריבויי ואם באת לדחוק ולומר דאצטריך חד ריבויא משום דרבי נחוניא וקאי אמאי דכתיב ולא יהיה אסון לומר שאף על פי שמתחייב בנפשו דהרי הוא בכרת משלם קנס מעתה הרי יש לנו לומר בע״כ דכי רבי רחמנא היינו נדה דוקא משום דתפסי בה קדושין ואכתי שאר כריתות מנין דהא אמרת דלא צריך חד ריבויא אלא משום דהוא מתחייב בנפשו ומשום חומר הפסול לא אצטריך וכדכתיבנא ואם תשאל אכתי דילמא רבי נחוניא קא דריש תהיה לשון הויה ולית ליה אלא חד ריבויא וכדאמרינן לעיל לשמעון התימני וכמו שכתב הריטב״א ז״ל וכדכתיבנא לעיל ואית להו נמי דקדושין תופסין בחייבי לאוין וכיון שכן איכא למימר דלא רבי אלא חייבי כריתות דלחייבי לאוין לא אצטריך ריבויא דמולו תהיה נפקא. תשובתך אם כן איכא למימר דלא רבי אלא נדה דוקא דיש בה הויה אלא שהיא בכרת דבשלמא כדאיתא קמן תרי רבויי וע״כ חד אתא לחייבי לאוין אמרינן דדומיא דחד ריבויא הויא נמי אידך וכדאמרינן בסמוך אבל כדליתא קמן אלא חד ריבויא מנא תיתי כולהו כריתות כנ״ל. ובזה הוא מיושב לשון התוס׳. ובגליון התוס׳ תירצו עיקר הקושיות של התוס׳ וז״ל ומהר״ר אליעזר אומר דיש ליישב פ״ה דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא דלר׳ נחוניא איכא לאוקמי חד לחייבי עשה ולאוין וחד ללאו דיבמה לשוק אבל חייבי כריתות קים ליה בדרבה מיניה וכן לקמן בפרקין אמרינן אי כרבי נחוניא קשיא אחותו משמע דבחייבי כריתות לא אתיא כותיה. ע״כ:
ונראה לי דקושית התוס׳ היינו דמנ״ל דמפקא מתני׳ מיניה דדילמא ר׳ נחוניא ס״ל דקדושין תופסין ביבמה לשוק תדע דהא שמואל מספקא ליה אי קדושין תופסין ביבמה לשוק כדאיתא בפרק האשה רבה ולעיל הקשו התוס׳ דמנא לן דר׳ שמעון התימני לית ליה דרבי נחוניא דילמא אית ליה כרב דסבירא ליה דלכ״ע אין קדושין תופסין ביבמה לשוק וזיל הכא קא מדחי ליה וזיל הכא קא מדחי ליה כנ״ל:
עוד כתוב בגליון התוס׳ ומהר״ם ז״ל אומר כי מצא בתוספתא בפ׳ אלו נערות רבי נחוניא אומר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו׳. אין להם קנס וכן היה עושה יום הכפורים כשבת. ע״כ:
שוב מצאתי בקונטריסין ישנים דשקלי וטרו בהא דאקשינן והמעתיק לשונם יבחר. וז״ל קשה אמאי לא הקשו בתוספות על פי׳ רש״י ז״ל דילמא לעולם רבי נחוניא הוא דורש משמעות דולו תהיה לאשה אשה שיש בה הויה כשמעון התימני והוה א״ש אם כן אי סבירא ליה דאין קדושין תופסין ביבמה לשוק דאצטריך חד ריבויא דיבמה לשוק וחד לחייבי כריתות אבל לחייבי עשה ולאוין לא אצטריך ריבוים יתרים דלא אמעיט ממשמעות דתהיה. וגם הגליון לא היה יכול לומר כמו עתה וגם רבי עקיבא לא ניחא כיון שהזכירו לאוין ולא יבמה לשוק אם כן מה אומר דרבי עקיבא ניחא תאמר דר׳ נחוניא סובר כשמעון התימני ואם כן חד ליבמה וחד לכריתות ולא הוי ניחא. ועוד מקשים העולם על פי׳ התוספות דקאמר רבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות תאמר אדרבא דאצטריך חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא לנדה שאף על פי שיש בה כרת כיון דתפסי בה קדושין יש לה קנס אבל שאר כריתות דלא תפסי בהו קדושין לא. לכן אמר מהר״ל משם ה״ר ישראל בר יואל ז״ל דחייבי לאוין או יבמה לשוק ונדה שקולים הם לרבי נחוניא דחייבי לאוין פי׳ יבמה לשוק לפי קושיא ראשונה או שאר חייבי לאוין לפי קושיא אחרונה אימעוט ממשמעות דתהיה פי׳ ולו תהיה לאשה ונדה אימעוט מג״ש דאסון אסון ואם כן לעולם כשיש שני ריבוים מן הריבוי נלמוד או יבמה לשוק ונדה לפי קושיא ראשונה או חייבי לאוין ונדה לפי קושיא אחרונה דהי מינייהו מפקת אחרי שכל אחד מהם יש לו מיעוט אחד ואם כן בין לפי קושיא ראשונה בין לקושיא אחרונה לא הייתי צריך לריבוי השני דנדה אלא לחייבי כריתות. ע״כ מהכ״י ז״ל. דילמוד חייבי כריתות מבינייהו פי׳ מחייבי לאוין ומנדה או לפי קושיא ראשונה מיבמה לשוק ומנדה דמהי תיתי למעט חייבי כריתות אי ממשמעות דולו תהיה לאשה הרי יבמה לשוק חייבי לאוין דאם נמעטו ממשמעות דתהיה ואף על פי כן רבינהו להו מריבויא ואי משום כרת דאית בהו הרי נדה דיש בה כרת כמו כן ורבינן לה מריבויא ואם כן לא הייתי צריך קרא לכריתות ודוק. אמנם זה קשה על השקול של הריב״י ז״ל אם כן מה אומר הגליון דאצטריך חד קרא לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק אבל חייבי כריתות קלב״מ הא אמרינן דיבמה לשוק ונדה שקולין ואם כן מאותו ריבוי השני דנפקא לן יבמה לשוק אנו יודעים נדה גם כן מכח שקול ואם כן הוו אתו שאר כריתות מתרווייהו מבינייהו כמו שכתבתי לעיל ואם כן היכי הוה מפקא מרבי נחוניא ואומר מהרש״ם דנוכל לומר מה להצד השוה שכן אין בשניהם בפעם אחת כרת ואין קדושין תופסין תאמר בשאר כריתות שכן בפעם אחת יש צדדים שנים גרועים כרת ואין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן פירכא כל דהו. וגם נראה למהר״ל לתרץ דודאי היכא שיש שני ריבוים ונוכל להצריכם לשאר דברים כגון חד לחייבי עשה ולאוין וחד ליבמה לשוק וישאר הג״ש דאסון אסון כמשמעותיה מכל וכל כלומר שכל חייבי כריתות יהיו פטורין ואפילו נדה ודאי זה אנו עושים ולא נאמר דנדה יש לה קנס אם כן גם שאר כריתות נלמוד מבינייהו ודוק:
עוד אומר מהרש״ם דאין קשה על השיקול דמה שנדע נדה מכח שיקול זהו דוקא כשאין שם כי אם פסוק אחד כמו שאנו מתחילים השיקול מכח אם לא היה כי אם פסוק אחד דמתחלה אין שום פסוק יוצא ממשמעות אז שייך בטוב לומר הי מינייהו מפקת מעתה לא יצא שום פסוק ממשמעותיה ואם כן אם תוציא זה גם תוציא זה אבל לפי הגליון שיש פסוק בלאו הכי על יבמה לשוק לחייב בה קנס וכבר יצא ממשמעות של ולו תהיה לאשה דמשמע אשה שיש בה הויה ממשמעותו אז איך שייך לומר הי מינייהו מפקת לענין זה שהיה לרבות נדה דאדרבה נאמר חייבי לאוין לבד ולא נדה כיון שולו תהיה לאשה כבר יצא ממשמעותו אצל יבמה לשוק כדפרי׳ ואדרבה נדה תשאר בענינה כמו שאר חייבי כריתות לר׳ נחוניא דפוטרין מג״ש דאסון אסון. ועוד אומר מ״ה דרך אחרת שלא נצטרך לשום שיקול ואף על פי כן מקשים התוספות בטוב מנ״ל לאפוקי על רש״י ז״ל ולא קשה תעמיד חדא קרא דנדה דלעיל אמרו התוספות במקום שמקשים ואם תאמר לשתוק מולו תהיה לאשה וכו׳ ותרצו דאצטריך למדרש ולו תהיה לאשה מדעתה וזה דוחק שבשביל זה יבא בלשון אחר כדי שלא נטעה ולא נצטריך לייתורי אלא תי׳ הוא דאצטריך לגופיה פי׳ למי שסובר כרבי נחוניא לנדה שתופסין בה קדושין או גם לר״ש התימני או ר״ש בן מנסיא שאינם סוברים הייתורים אי ס״ל כרבי נחוניא אז נדה היתה פטורה מכח אסון אסון לזה אצטריך הלשון של ולו תהיה דנדה יש לה קנס למ״ד יש בה הויה הא נמי וכו׳ ולמ״ד ראויה לקיימה וכו׳ וכך דעת התוספות בכאן ששואלים על פרש״י ז״ל מנלן לאפוקי תאמר דרבינהו חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות אבל לנדה לא צריך ריבוי דמלשון ולו תהיה לאשה רבינהו כדפרי׳ דלהכי בא ועתה מתרצים התוס׳ ולר״ע ניחא וכו׳ דאיכא לאוקמא חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין ואפילו אם תמצא לומר שאני יודע נדה ממשמעות דולו תהיה לאשה מכל מקום שאר חייבי כריתות לא תדע והוי שפיר לאפוקי. וגם הגליון שאומר דאצטריך חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק אבל כריתות קלב״מ הוא מיושב בדרך זה ולא תקשי האיך בתוספות אינו אומר שישאר ייתור אחר לחייבי כריתות מכל מקום מחמת שאני יודע נדה ממשמעות של ולו תהיה לאשה אם כן גם שאר חייבי כריתות יהיו חייבים כמו נדה ולא ניחוש על סברא של קלב״מ דמאותו משמעות שאנו ממעטים ממנו נדה דהיינו ולו תהיה ממנו אנו ממעטים שאר כריתות דלשון ולו תהיה משמע דוקא יש בה הויה הא לאו הכי לא. עכ״מ בקונטריסין ישנים וטרחתי לכותבם לזכות שילמדו התלמידים דרכי הפלפול הגם כי רובו אין צריך בו ומה שכתבתי הוא פשוט יותר ואתה תבחר ולא אני. ובקונטריסין אחרים כתוב בלשון אחרת וז״ל כתוב בתוספות ולרבי עקיבא ניחא דמפקא וכו׳ נימא דלר״ע דריש תהיה כר׳ שמעון התימני הילכך לעשה שיש בה הויה אינו צריך ריבוי ואצטריך תרי ריבויי חד ללאוין שאין קדושין תופסין ואין בהם הויה וחד לחייבי כריתות דהשתא צריך קרא בפני עצמו לכריתות לר׳ נחוניא משום דאית ליה לג״ש אסון אסון דה״א שיהיו פטורין משום דקלב״מ קמ״ל הריבוי בפני עצמו שהן חייבין ואם כן גם לר״ע לא מפקא ממתני׳ והאיך אמרו התוס׳ לר״ע ניחא דמפקא. ויש לומר מסתמא ר״ע סובר כתנא דמתני׳ דס״ל תהיה ראויה לקיימה כדאמרינן לקמן גבי שותה בעציצו ואינו סובר כשמעון התימני דתהיה לשון הויה הילכך אומרים התוספות שפיר ולר״ע ניחא ע״כ. וזאת היא דחייה בקש והקושיא במקומה עומדת דאנן לרבי נחוניא אקשינן דדילמא כר׳ שמעון התימני ס״ל ולא מפקא מתני׳ מיניה במאי דקתני ואחותו ושאר כריתות יש להן קנס ומאי דתריצנא לעיל הוא נכון דוק ותשכח:
עוד כתבו אלו הקונטריסין וז״ל. עוד כתבו התוספות דרבינהו קרא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות ולעולם לא מפקא. וקשה נימא חד לנדה וחד ללאוין וכריתות פטורין ואצטריך לאשמועינן דאף על גב דאית בנדה הויה וקיום הוה אמינא כיון שיש בה כרת יהיה פטור מכח ג״ש דאסון אסון דקלב״מ קמ״ל הריבוי דלא אמרינן בה קלב״מ. ויש לומר שכך דעת התוספות דאי ס״ד חד לנדה וחד לחייבי לאוין לא לכתוב אלא חד ריבויא ויבאו שניהם מחד ריבויא דכל אחד יש בו צד דנדה אתה מקיים לו תהיה לאשה ואתה עוקר הג״ש דאסון אסון ולאוין אתה מקיים ג״ש דאסון אסון ואתה עוקר קרא דולו תהיה לאשה ואם כן שקולים הם ויבאו שניהם דהי מינייהו מפקת הילכך אתא ריבויא אחד לחייבי כריתות על זה מקשים דילמא מודה רבי נחוניא וכו׳. ועי״ל דאם היינו אומרים חד לנדה וחד לחייבי לאוין א״כ נילף שאר כריתות מבינייהו דכי פרכת מה לחייבי כריתות שכן כרת נדה תוכיח שיש בה כרת וחייב מה לנדה שכן תופסין קדושין לאוין יוכיחו דתפסי קדושין דהשתא קיימין אליבא דרבנן דסברי קדושין תופסין בח״ל. אבל קשה דמה להצד השוה שבהן שתופסין קדושין בנדה ובחייבי לאוין תאמר בכריתות דאין קדושין תופסין דמה הצד פרכינן כל דהו הילכך נראה שתירוץ ראשון עיקר אבל קשה לפי התירוץ הראשון האיך מוכיח הגליון דניחא דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא נימא דחד בנדה וחד ביבמה לשוק וכן לר״ע חד לנדה וחד לחייבי לאוין וכיון דשקולין הן נדה ויבמה לשוק וכן לר״ע נדה וחייבי לאוין תרווייהו אתו מחד ריבויא ואצטריך קרא אחרינא לכריתות דיש להן קנס ואם כן לא מפקא. ויש לומר בשלמא לפי הפני׳ שהיו באים התוס׳ לומר דחד לחייבי כריתות ויהיו חייבי כריתות חייבין והם באים לסתור ג״ש דאסון אסון אז אנו מקשים למה תסתור ג״ש דאסון אסון לגמרי תעמוד אותה דמסתברא טפי שתהיה נדה חייבת ותהיה ג״ש דאסון נסתרת מכח נדה לבד ולא מכח שאר חייבי כריתות אלא יהיו שאר חייבי כריתות פטורין והג״ש מקויימת בשאר חייבי כריתות אז שייך לתרץ אם כן לא יכתוב אלא ריבוי אחד לנדה וחייבי לאוין שתופסין קדושין כיון דאסון ממה נפשך נסתר אבל גבי ר״ע שאנו באים לקיים הג״ש דאסון שאנו באים לומר שיהיו כריתות פטורין לא שייך לומר שתהיה נדה ועשה וחייבי לאוין שאין תופסין קדושין מתרבים מחד רבויא דהי מינייהו מפקת כיון שאנו באים לקיים הג״ש אם כן נקיים הג״ש לגמרי בין בנדה בין בשאר כריתות שיהיו כלם פטורין מעתה נצטרך השני ריבוים חד לחייבי עשה וחד לחייבי לאוין דלא תפסי בהו קדושין וכן אנו צריכים לתרץ לגליון דאם יהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לא תוכל לומר יספיק חד ריבויא וחד מינייהו מפקת דכיון שהגליון בא לקיים הג״ש דאסון אם כן נקיים הגזרה שוה לגמרי ויהיו כל חייבי כריתות פטורין ואז נצטרך השני ריבוין חד לחייבי עשה וחד ליבמה לשוק. ולפי מה שאמרנו בגליון שיהיה חד לנדה ועשה וחד ליבמה לשוק קשה אכתי אמאי מפקא נילף שאר חייבי כריתות מבינייהו דנדה ויבמה לשוק. ויש לומר דהאיך היית לומד דכי פרכת מה לשאר כריתות שכן כרת נדה תוכיח מה לנדה שכן תופסין קדושין אז לא תוכל לומר יבמה לשוק תוכיח שהרי אין קדושין תופסין הילכך לא תוכל ללמוד מבינייהו. ע״א אומר מה שאין אנו צריכים לומר לא שקולים ולא דבר אחר כי מה שאמרו התוספות לעיל ולו תהיה לאשה מדעתה היה דוחק דהיה לו לומר ולו ישאנה דאז היה משמע מדעתה אלא ודאי לא אמרה תורה זה הלשון ולו תהיה אלא לאשמועינן נדה שיש בה הויה וקיום ולאפוקי דלא אמרינן הג״ש דאסון דלא אמרינן קלב״מ מעתה הפנים מקשי׳ כדין לרש״י ז״ל מנא לן דמפקא מיניה וכו׳ כי לא תוכל לומר דנעמיד הריבוי בנדה דמסתבר דנדה אינה צריכה ריבוי דמולו תהיה לאשה ילפינן דיש לה קנס הילכך אצטרכינן תרי ריבויי לרבי נחוניא חד לחייבי לאוין וחד לחייבי כריתות. ע״כ:
עוד כתוב בקונטריסין כתוב בתוספות ונראה לרשב״א לתרץ וכו׳. פי׳ גם רשב״א בא ליישב רש״י ז״ל אלא שרש״י אומר דמפקא מכח אחותו משום דאמרינן לקמן אי כר׳ נחוניא קשיא אחותו אבל רשב״א בא ליישב מכח בתו שהיא חייבי מיתות ב״ד והכל אחד ע״כ. וקשיא לי אמאי מכריח רשב״א דע״כ מפקא מתני׳ מדרבי נחוניא מדקתני בא על בתו פטור והא ממתני׳ דקיימינן עלה נוכל להכריח דכן קתני אף על פי שהן בהכרת אין בהם מיתת ב״ד ואילו לרבי נחוניא אין חילוק בין חייבי כריתות לחייבי מיתות ב״ד. ויש לומר דאי ממתני׳ הוה אמינא דמשום דלא ידעינן דאית להו קנס אלא מכח הריבוים להכי קאמר דמיתת ב״ד אין להם קנס משום דליכא ריבויא לרבויינהו ולא ילפי מהני משום דחמירו וכ״ת דאחותו וחברותיה דמי למיתות ב״ד להכי קתני אף על פי שהן בכרת וכו׳ פי׳ ולהכי דוקא כריתות מרבינן ולא חייבי מיתות ב״ד וכיון שכן אכתי לא ידעינן אי מפקא מתני׳ מדר׳ נחוניא דדילמא רבי נחוניא נמי הכי ס״ל דמתוך חומרתן של חייבי מיתות ב״ד לא רבינהו קרא אבל כריתות דקילי רבי להו קרא אבל ממתני׳ דלקמן מייתי שפיר דהא קתני בהדיא דמשום דמתחייב בנפשו וקלב״מ הוא דפטריה ומייתי מדכתיב אם לא יהיה אסון וגו׳ כנ״ל:
וכתוב בשיטה ישנה ולאפוקי מדרבי נחוניא פי׳ אמילתא דרב חסדא קאי ורש״י ז״ל פירש דאמתניתין קאי דמתניתין מחייבת חייבי כריתות. ואם תאמר דילמא רבי נחוניא בקנס מודה דמשלם ברבויא דקראי יש לומר רבי נחוניא כיון דמקיש יום הכפורים לשבת בג״ש דאסון הרי דיני מיתת ב״ד וחייבי כריתות שוין בכל מקום ואף על גב דמייתרן ה׳ דהנערה וה׳ דהבתולה יש לומר כשמעון התימני דלא דריש ה׳ ובמסכת מגלה סתם לן תנא כרבי נחוניא דתנן אין בין יום הכפורים לשבת וכו׳ הא לענין תשלומין זה וזה שוין והכא סתם לן דלא כוותיה. ע״כ:
הא נמי יש בה הויה פי׳ דאפילו תימא דנדה לא חזיא לחופה מכל מקום קדושין תופסין בה וראויה היא לקיימה כשתטהר וכל שכן למאי דפרישנא בפ״ק דיש חופה לנדה. הריטב״א ז״ל והכין דייק רש״י ז״ל בלשונו:
ונאמר אסון בידי שמים מקשי׳ הרי כרת לפי׳ ריב״א הוא כשהוא בן חמשים שלא יחיה עד ששים ובנימין היה פחות משלשים שהרי יוסף שהיה גדול ממנו היה בן שלשים בעמדו לפני פרעה ואם כן על מה היה ירא אם על כרת לפי׳ רש״י הרי בניו היו עמו בבית. ויש לומר שהיה ירא פן יעמוד בנימן במצרים עד ששים ויהיה בכרת. כך מצאתי בקונטריסין:
דילמא על אריה וגנבי דבידי אדם נינהו אף על גב דבאריה לא שייך בידי אדם פירושו דלאו בידי שמים נינהו ומשום גנבי נקט בידי אדם. שיטה ישנה:
בד״ה הכל מודים כו׳ ותימה מנליה כו׳ דרבינהו קרא כו׳ וחד לחייבי כריתות כו׳ עכ״ל יש לדקדק בזה ומאי קושיא ואימא דע״כ מתניתין מפקא מדרבי נחוניא דאיכא לאוקמי הני תרי קראי חד לחייבי לאוין וחד ליבמה לשוק דלא תפסי בה קדושין אבל חייבי כריתות לרבי נחוניא לא וכעין זה הקשו התוספות גופייהו לשמעון התימני ויש ליישב דלעיל הקשו לשמעון התימני מנלן למימר דמפקא דאימא דאתי קרא ליבמה לשוק לחוד והכא ק״ל נמי מנלן דמפקא דאימא דס״ל דלא אתי קרא ליבמה לשוק לחוד ובין הכא ובין הכא תקשי להו מנלן דמפקא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ודו״ק:
בד״ה הכל מודים וכו׳ תימא לר״י וכו׳ דלמא כרבי נחוניא בן הקנה ס״ל עכ״ל. הנראה מזה דפשיטא ליה לר״י דלרבי נחוניא אפי׳ חייבי כריתות שוגגין פטורין מתשלומין דלגמרי משוה להו לחייבי מיתות ב״ד מדרשא דאביי ורבא (וכמ״ש התוספות להדיא לקמן ע״ב בד״ה זר שאכל תרומה) אבל לשיטת רש״י וסייעתו שאבאר לקמן שכתבו דחייבי כריתות שוגגין ר׳ נחוניא נמי מודה וכמו שאבאר שם מילתא בטעמא א״כ אין מקום לקושית התוספות כיון דבלא״ה הא דקאמר רב חסדא הכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס היינו בדלא אתרו ביה כדמוקי רבי יוחנן לקמן דף ל״ב ע״ב וס״ל כמ״ד חייבי מלקות שוגגין חייבין בתשלומין וא״כ שפיר קאמר דמודים בח״כ שוגגין היכא דתפסי קדושין כגון בנדה דמשלם קנס ועיין מ״ש לקמן בסמוך:
ועוד נלענ״ד באופן אחר דיש להבין בזה סמיכות דברי רב חסדא דהכל מודים בבא על הנדה דלא תקשי לר״ש בן מנסיא דע״כ ס״ל כר״א ור״ש למה לי קרא דהנערה כנ״ל. ועל זה קאמר דאיצטריך לרבות בא על הנדה ולאפוקי מדר׳ נחוניא בן הקנה. וממילא מתורץ קושיות התוס׳ לקמן ד״ה הכל מודים וכו׳ ותימא לר״י דמנ״ל דר״ש בן מנסיא מודה ביה וכו׳ ומיהו ר׳ שמעון התמני וכו׳. ולפמ״ש לר״ש בן מנסיא בל״ז מוכח מיתורא דקרא לרבות נדה ואתא שפיר לכ״ע. ודוק:
בא״ד שם ור״ח פירש וכו׳. לכאורה קשה לע״ד דהא ע״כ מדלא מתרצה כגון שנעשה בעולה קודם שעמדה בדין ואינה ראויה לו. צ״ל דכיון היתה ראויה בשעת ביאה כבר נתחייב קנס. ולפ״ז מאי מועיל ר״ח דאסורה היא משום בעילת עצמו הא כתבו התוס׳ ביבמות דף נ״ט ד״ה אלא לאו וכו׳ דקנס מחייב מיד בהעראה ע״ש א״כ מה בכך דהוי בעילת עצמו מ״מ כבר נתחייב משעת העראה דהיתה ראויה לו לר׳ מאיר דסבירא ליה בעולה שלא כדרכה כשירה לכהן גדול ה״ה בהעראה כשרה. תדע דאל״כ הוי מצי לתרץ דהכא מיירי שהערה בה אחר תחלה דאמרינן בקידושין דף י׳ דמודה רבי לענין קנס דכולהו משלמין ועל כרחך דלר״מ בהעראה נמי כשרה וצריך לומר דס״ל לר״ח דלא כהתוס׳ ביבמות שם והיינו שכתבו התוספות ור״ת לא פי׳ כן דהתוספות כתב שם בשם ר״ת דקנס חייב משעת העראה ועיין מ״ש לקמן דף צ״ז בזה. וצ״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א אמר רב חסדא: הכל מודים בבא באונס על הנדה שמשלם קנס. והטעם: למאן דאמר דעת מי שאומר] שמשלם קנס רק אם יש בה הויה — הא נמי [זו גם כן] יש בה הויה, שהלא אם מקדש את הנדה, הקידושין תופסים. למאן דאמר דעת מי שאומר] שמשלם קנס רק אם היא אשה ראויה לקיימה — הא נמי [זו גם כן] ראויה לקיימה, שהרי כל אשת איש היא נדה מזמן לזמן ונישואיה אינם בטלים.
§ Rav Ḥisda said: Everyone agrees with regard to one who engaged in forced intercourse with a menstruating woman that he pays the fine. He elaborates: According to the one who says that the criterion is whether there is betrothal, for this woman too there is betrothal. According to the one who says that the criterion is whether the woman is suitable for him to sustain, this woman is suitable for him to sustain.
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וּלְאַפּוֹקֵי מִדְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה דְּתַנְיָא רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה הָיָה עוֹשֶׂה אֶת יוֹם הַכִּפּוּרִים כַּשַּׁבָּת לְתַשְׁלוּמִין מָה שַׁבָּת מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין אַף יוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְחַיֵּיב בְּנַפְשׁוֹ וּפָטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

§ The Gemara comments: And the mishna’s ruling that one who has relations with his sister is liable to pay the fine comes to exclude the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana, as it is taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would render Yom Kippur like Shabbat with regard to payment for damages. Just as one who intentionally desecrates Shabbat is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from the obligation of payment for damages caused while desecrating Shabbat, so too, one who intentionally desecrates Yom Kippur is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from the obligation of payment for damages caused while desecrating Yom Kippur.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולאפוקי מדר׳ נחוניא – מתני׳ דמחייב תשלומין לבא על אחותו ואע״פ שמתחייב כרת בביאתו מפקא מדר׳ נחוניא.
את יום הכפורים כשבת – לפטור המדליק את הגדיש ביום הכפורים כאילו הדליקו בשבת.
מה שבת – שהוא מיתת ב״ד.
פטור מן התשלומין – כדתנן במתני׳ גבי בא על בתו ויליף לה מולא יהיה אסון ענוש יענש.
אף יום הכפורים – שהוא בכרת חיוב נפש הוא זה ופטור מן התשלומין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

במעירים, שמשנתנו שמחייבת קנס את הבא על אחותו, באה לאפוקי [להוציא] מדברי ר׳ נחוניא בן הקנה. דתניא הרי שנינו בברייתא]: ר׳ נחוניא בן הקנה היה עושה את יום הכפורים כשבת לדין תשלומין. כיצד? מה כאשר חילל שבת ותוך כדי כך גרם נזק לאחר — הריהו מתחייב בנפשו ופטור מן התשלומין, לפי הכלל שאדם אינו יכול להידון בשני עונשים, ונידון בעונש החמור יותר, שהוא בענייננו, עונש מוות, אף המחלל יום הכפורים הריהו מתחייב בנפשו, כיון שיש כאן איסור כרת, שהוא עונש מוות בידי שמים ולכן פטור מן התשלומין.
§ The Gemara comments: And the mishna’s ruling that one who has relations with his sister is liable to pay the fine comes to exclude the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana, as it is taught in a baraita: Rabbi Neḥunya ben HaKana would render Yom Kippur like Shabbat with regard to payment for damages. Just as one who intentionally desecrates Shabbat is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from the obligation of payment for damages caused while desecrating Shabbat, so too, one who intentionally desecrates Yom Kippur is liable to receive the death penalty and is therefore exempt from the obligation of payment for damages caused while desecrating Yom Kippur.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) מ״טמַאי טַעְמָא דר׳דְּרַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנָה אָמַר אַבָּיֵי נֶאֱמַר {שמות כ״א:כ״ג} אָסוֹן בִּידֵי אָדָם וְנֶאֱמַר {בראשית מ״ב:ל״ח} אָסוֹן בִּידֵי שָׁמַיִם אמָה אָסוֹן הָאָמוּר בִּידֵי אָדָם פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין אַף אָסוֹן הָאָמוּר בִּידֵי שָׁמַיִם פָּטוּר מִן הַתַּשְׁלוּמִין.

The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana? Abaye said: It states the word harm at the hands of man, in the verse “But if any harm follow, then you shall give a soul for a soul” (Exodus 21:23) and it states the word harm at the hand of Heaven, in the verse in which Jacob states: “My son shall not descend with you…and harm befalls him on the way” (Genesis 42:38). Just as with regard to harm that is stated at the hands of man, e.g., one who kills and is liable to be executed, one is exempt from the associated payment, so too, with regard to harm that is stated at the hand of Heaven, one is exempt from the associated payment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ונאמר אסון בידי שמים – שנאמר [ו]⁠לקחתם גם את זה מעם פני וקראהו אסון.
מה אסון האמור בידי אדם פטור מן התשלומין – דאמרינן אין מת ומשלם.
אף אסון האמור בידי שמים – כגון [כ]⁠רת ומיתה בידי שמים פטור מן התשלומין.
ואסיקנא: התינח דאסון על ידי צנים פחים דבידי אדם, אסון על ידי אריה וגנבי דבידי שמים נינהי מאי? 1 ודחינן: וכי אריה וגנבי בידי שמים נינהו.⁠2
1. כנוסח ר״ח מופיע גם בכ״י פירקוביץ 187 של הבבלי, וכן בקטע מהגניזה.
2. כנוסח ר״ח מופיע גם בכ״י פירקוביץ 187 של הבבלי, וכן בקטע מהגניזה.
אסון בידי אדם – ולא יהיה אסון דמשתעי במיתת ב״ד למימר דהיכא דליכא מיתת ב״ד משלם דמי ולדות.
אסון בידי שמים – וקראהו אסון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

תוספות ד״ה הכל מודים וכו׳ ויש לומר דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא וכו׳. הקשה בספ״י דהא סתם מתניתין ריש מגילה כר׳ נחוניא בן הקנה דתנן התם אין בין יוה״כ וכו׳ דמוקמינן כר׳ נחוניא בן הקנה דלענין תשלומין זה וזה שוין וכו׳ ונשאר בתימא. ונלענ״ד דהא דמוקמינן שם הא לענין תשלומין כר׳ נחוניא בן הקנה לאו אליבא דכ״ע הוא חדא דריש לקיש דס״ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין א״כ בל״ז ביוה״כ איכא מלקות ופטור מתשלומין מטעם מלקות. ואפילו ר׳ יוחנן דס״ל חייבי מלקות שוגגין חייבין הא לפירוש רש״י בפסחים דף כ״ט ע״א מודה רבי נחוניא בן הקנה בחייבי כריתות שוגגין דחייב בתשלומין א״כ ע״כ צ״ל דאין בין יוה״כ לשבת לאו דוקא אלא דבמזיד שוין לענין תשלומין א״כ ה״נ יש לומר משום מלקות אפילו לר׳ יוחנן. ואי נימא דאין בין דוקא ע״כ צ״ל דרבי נחוניא בן הקנה דאפילו בחייבי מיתות שוגגין חייבין בתשלומין ולית ליה דחזקיה לקמן דף ל״ה וס״ל כאינך תנאי שכתבו התוס׳ שם. א״כ ה״נ יש לומר משום מלקות לר׳ יוחנן. ונראה עיקר דהא אוקימתא דמגילה אתיא לפי מאי דמשני שם בחד שינויא דמתניתין דהתם דקתני שיוה״כ זדונו בידי שמים ס״ל כר׳ יצחק דחייבי כריתות אינן בכלל מלקות. א״כ ליכא למימר משום מלקות וע״כ כר׳ נחוניא בו הקנה. ותו נראה לעניות דעתי דמוכרח הוא דלפי מאי דקאמר ר׳ יוחנן שם חלוקין עליו חביריו וכו׳ דמתניתין ס״ל דחייבי כריתות שלקו לא נפטרו מידי כריתתן וכן לשנויא דר׳ אשי שם זה עיקר זדונו בידי שמים ע״כ דס״ל דמתניתין שם לאו כרבי נחוניא בן הקנה אתיא דהא משמע דס״ל דחייבי כריתות ולרבי נחוניא בן הקנה דס״ל דחייבי כריתות כחייבי מיתות בית דין דמי מדרשי דקראי דבסמוך א״כ כי היכי דחייבי מיתות פטורין ממלקות ה״נ יש לומר דחייבי כריתות פטורין ממלקות דמה לי לענין תשלומין ומה לי לענין מלקות וע״כ ר׳ יוחנן ורב אשי לא מוקמי מתניתין כרבי נחוניא בן הקנה. א״כ אין קושיא על רב חסדא אי ס״ל כוותייה ודלא כשנויא שם דאתי כר׳ יצחק דהא סתם מתניתין דריש פרק אלו הן הלוקין דלא כר׳ יצחק. ועמ״ש לקמן בסמוך. ודוק:
בא״ד ותימא מנ״ל וכו׳. לכאורה היה נראה לי דע״כ לא אזלא קושייתם אליבא דר׳ יוחנן דמוקי למתניתין בלא אתרו ביה אבל באתרו לוקה ואינו משלם א״כ אי ס״ד דמתניתין כרבי נחוניא בן הקנה דמשוה כריתות למיתות בית דין בכל מקום א״כ מנ״ל לרבוי חייבי כריתות דהוי כמיתות בית דין יותר הוי ליה למימר דקרא לריבויא היכא דאיכא מלקות דהיינו חייבי לאוין שהתרו בו דאע״ג דלוקה משלם מדנימא דמרבו חייבי כריתות. בשלמא אי דלא כרבי נחוניא בן הקנה אין להקשות מנ״ל לרבוי חייבי כריתות אף דלו תהי׳ לאשה משמע שיש בה הויה נימא דחד קרא אתיא לרבוי׳ חייבי עשה ואידך קרא אתיא לרבוי׳ חייבי לאוין אפילו התרו בו יש לומר כיון דבאמת לו תהי׳ לאשה לא מייתרא דאיצטריך למידרש ולו תהי׳ לאשה מדעתה כמ״ש התוס׳ לעיל ד״ה וחד וכו׳ א״כ יותר יש לנו לומר דקרא לחייבי כריתות ולא להוציא מן הכלל דקי״ל דאין לוקה ומשלם אבל לרבי נחוניה בן הקנה ודאי דיש לרבות יותר תשלומין במקום מלקות מתשלומין במקום כריתות. והי׳ נראה לכאורה דע״כ קושיות התוס׳ לריש לקיש דמוקי לקמן מתניתין כר״מ דלוקה ומשלם ואין צריך קרא להכי וע״כ דקרא אתיא לחייבי כריתות. אלא דאכתי קשיא לי דהא קשה בל״ז לר״ל דס״ל למתניתין לוקה ומשלם מנ״ל דלא אתיא כרבי נחוניא בן הקנה הא קי״ל חייבי כריתות שלקו נפטרו מידי כריתתן א״כ בהתרו בו ולקה דנפטר מכרת שפיר חייב קנס. (ואף לדעת התוס׳ בפסחים דף כ״ט דחייבי כריתות שוגגין נמי פטורין לרבי נחוניא בן הקנה הכא כיון דלקו ונפטר מכרת שאני. כמו שיבואר לקמן בס״ד). מיהו זה אינו דכיון דתנן במתניתין אעפ״י שהן בהכרת משמע דחייב כרת ותשלומין ולפ״ז ממילא מטעם זה א״ש דלא קשה קושיות התוס׳ דנימא דשאני הכא דרבינהו קרא דהא איכא למימר דקרא מרבה חייבי כריתות כשלקה כבר ונפטר מכרת אבל כשחייב כרת פטור מממון. ואפשר לומר כיון דמוקמינן מתניתין במגילה אין בין יוה״כ לשבת הא לענין תשלומין זה וזה שוין כרבי נחוניא בן הקנה וקאמר שם ר׳ יוחנן חלוקין עליו חביריו על ר׳ חנניה בן עקביא דאמר חייבי כריתות שלקו נפטרו וכו׳ משמע דרבי נחוניא בן הקנה דאתיא מתניתין שם כותיה ל״ל הא דנפטרו מידי כריתתן. והן למאי דמשני שם דמתניתין שם כר׳ יצחק דחייבי כריתות אינן בכלל מלקות משמע דלרבי נחוניא בן הקנה דמוקי מתניתין שם כותיה הכי סבירא ליה דאין בחייבי כריתות מלקות. אך אכתי איכא למדחי דילמא סוגיא דידן אתיא כשנויא דרב אשי שם זה עיקר זדונו בהכרת וכ״ש לפמ״ש לעיל דהא דמוקי התם מתניתין דמגילה כרבי נחוניא בן הקנה אינו אלא לשנויא דמתניתין כר׳ יצחק א״כ מנ״ל להתוס׳ להקשות. והעיקר נראה דאין מקום לקושיתם אלא לעולא דמשני לקמן ממונא משלם מלקי לא לקי וע״כ מייתרא קרא לחייבי כריתות. ועיין בסמוך ודוק:
בא״ד וחד לחייבי כריתות וכו׳ הקשה מהרש״א ז״ל דדילמא חד קרא לחייבי לאוין וחד קרא ליבמה לשוק. ונראה דהא התוס׳ הקשו לקמן דף ל״ב על הש״ס שם דקאמר מנ״ל לעולא הא דילמא נפקא ליה מרבויא דקרא וכתבנו שם משום דלהכי מקשה הש״ס התם מסיפא דקתני הבא על אשת אחיו דנתארסה ונתגרשה וקנסא לעצמה דהוי ליה ממון ומלקות לאחד. אבל היכא דקנסא לאביה דהוי ליה ממון לזה ומלקות לזה חייב שתיהם ולא דמי למיתה וממון ע״ש. ושפיר פריך שם דמנ״ל לעולא דקרא מיירי אפילו היכא דקנסא לעצמה והוצרך שפיר לשנויא התם מגזירה שוה דתחת תחת גמיר. ולפ״ז לפמ״ש לעיל דבל״ז אין מקום לקושיית התוס׳ הכא אלא אליבא דעולא ממילא ליכא למימר דהא דקאמר דלא כרבי נחוניא בן הקנה משום דחד ליבמה לשוק דא״כ ממילא ליכא מוכח דמשלם קנס אפילו בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה מיבמה לשוק דמיירי ע״כ בנתארסה א״כ למה לי גזירה שוה דתחת תחת ודוק:
ואין להקשות לפ״ז מנ״ל דלא כרבי נחוניא בן הקנה דילמא מתניתין טעמא משום תשלומין לזה וכרת לזה דהא ודאי אין קושיא מאשת אחיו שכתבו התוס׳ לעיל דמיירי בנתארסה ונתגרשה דקנסא לעצמה. חדא דקאמר בהדיא לקמן ולרבי נחוניא בן הקנה קשיא אחותו. ותו דא״כ לא מקשי התוס׳ מידי דרביה קרא דא״כ מנ״ל באשת אחיו דהוי ליה כרת ותשלומין לאחד. אך כל זה אינו דיש לומר דבמיתה אין לחלק בין מיתה לזה ותשלומין לזה כמ״ש התוס׳ לקמן דף ל״א דמוכח מלא יהיה אסון גופא ולדידיה כרת כמיתה ויבואר שם באורך ודוק:
בגמרא מאי טעמי׳ דרבי נחוניא בן הקנה וכו׳. יש לדקדק לפי פירש״י בפסחים דרבי נחוניא בן הקנה דוקא במזיד א״כ הוי מצי למימר דמתניתין בשוגג ואף דבמתניתין קתני אעפ״י שהן בהכרת יש לומר שהן בהכרת רצה לומר שיש בהן כרת אם היה מזיד (וכ״ש לפי׳ התוס׳ דאדר׳ חסדא קאי) ונראה דלפמ״ש לעיל דע״כ לגמרי מדמי כרת למיתה כדמוקי מתניתין דמגילה דקתני אין בין שבת ליוה״כ כותיה ולפי פירש״י ע״כ דס״ל חייבי מיתות שוגגין גם כן חייבין וממילא דע״כ מתניתין דלא כותיה דהא קתני אעפ״י שהן בהכרת אין בהן מיתת בית דין. ונראה דהיינו דמייתי הכא דאביי ודרבא דלדברי שניהם מוכח דרבי נחוניא בן הקנה הכי ס״ל לאביי דס״ל דיליף אסון אסון וכתב הרשב״א דע״כ ס״ל דין אסון דהיינו מיתה בידי אדם ע״ש. ואמרינן לקמן דף ל״ה דלמ״ד דין אסון חייבי מיתות שוגגין חייבין. וכן לרבא דיליף מואם העלם יעלימו וכו׳ א״כ כיון דכרת דאיירי ביה קרא אית ביה מיתת בית דין א״כ תיפוק ליה משום חייבי מיתות שוגגין אלא ודאי דס״ל חייבי מיתות שוגגין חייבין ואינו פטור אלא משום כרת. וק״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ולדברי ר׳ נחוניא, הבא על אחותו צריך להיות פטור מן הקנס, שהרי הוא מתחייב בעונש כרת, ושואלים: מאי טעמא [מה הטעם] של ר׳ נחוניא בן הקנה? אמר אביי: נאמר ״אסון״ בידי אדם (״ואם אסון יהיה ונתתה נפש תחת נפש״. שמות כא, כג), ונאמר ״אסון״ בידי שמים (״לא ירד בני עמכם... וקראהו אסון בדרך״. בראשית מב, לח), מה ״אסון״ האמור בידי אדם אם הרג אדם והתחייב מיתה פטור מן התשלומין, אף ״אסון״ האמור בידי שמים — פטור מן התשלומין.
The Gemara asks: What is the rationale for the opinion of Rabbi Neḥunya ben HaKana? Abaye said: It states the word harm at the hands of man, in the verse “But if any harm follow, then you shall give a soul for a soul” (Exodus 21:23) and it states the word harm at the hand of Heaven, in the verse in which Jacob states: “My son shall not descend with you…and harm befalls him on the way” (Genesis 42:38). Just as with regard to harm that is stated at the hands of man, e.g., one who kills and is liable to be executed, one is exempt from the associated payment, so too, with regard to harm that is stated at the hand of Heaven, one is exempt from the associated payment.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאיריהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) מַתְקֵיף לַהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה מִמַּאי דְּכִי קָא מַזְהַר לְהוּ יַעֲקֹב לִבְנֵיהּ עַל צִינִּים וּפַחִים דְּבִידֵי שָׁמַיִם נִינְהוּ דִּלְמָא עַל אַרְיָא וְגַנָּבֵי דְּבִידֵי אָדָם נִינְהוּ אַטּוּ יַעֲקֹב אַהָא אַזְהַר אַהָא לָא אַזְהַר יַעֲקֹב עַל כֹּל מִילֵּי אַזְהַר.

Rav Adda bar Ahava strongly objects to this: From where is it derived that when Jacob is warning his sons he is warning them about cold and heat [tzinim paḥim], which are at the hand of Heaven? Perhaps he was warning them about a lion and thieves, which are harm at the hands of man, meaning that unlike heat and cold, these dangers are not calibrated by God. The Gemara refutes this: Is that to say that Jacob warned them about this harm at the hand of man, but about that harm at the hand of Heaven he did not warn them? Jacob warned them about all potentially harmful matters that might befall Benjamin, not merely one particular form of catastrophe.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
צינים פחים – קור וחום.
בידי שמים – אם באים פורעניות על האדם גזירת המלך הוא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אטו יעקב אהא אזהר אהא לא אזהר יעקב על כל מילי אזהר כו׳. ולכאורה קשה דהיאך אזהר להו אבידי שמים שאין אדם יכול ליזהר ולשמור עצמו ממנו וי״ל דודאי אין אדם יכול לשמור עצמו מאונס שבא על אדם בידי שמים אבל יכול אדם לשמור עצמו מלילך במקום סכנה דהיינו פשיעה וכה״ג כתבו התוס׳ ועי׳ בפ׳ המקבל:
בא״ד וי״ל דר״ח ס״ל דאין שום תנא סובר כרבי נחוניא עכ״ל. ויש לתמוה דהא בפ״ק דמגילה דף ז׳ אוקמינן סתמא דמתני׳ דאין בין שבת ליום הכיפורים כרבי נחוניא וליכא אוקימתא אחריתי וא״כ מאי פשיטות דליכא מאן דס״ל כוותיה. ומכ״ש לפמ״ש התוס׳ כאן דמתני׳ דהכא לא מפקא מדר׳ נחוניא וכמו שהקשו על פרש״י וא״כ משמע דהילכתא כסתמא דמגילה כיון דליכא סתמא אחרינא ובעיקר קושייתם כבר כתבתי בסמוך דלשיטת רש״י וסייעתו לק״מ ובסמוך אפרש עוד בע״א ע״ש:
קונטרס אחרון
תוספות בד״ה הכל מודים כתבו התוספות דרב חסדא ס״ל דאין שום תנא סובר כר׳ נחוניא בן הקנה. ויש לתמוה טובא דהא בפ״ק דמגילה מוקמינן סתמא דמתניתין דאין בין שבת ליה״כ כר׳ נחוניא ב״ה. מיהו מה שכתבתי בפנים דמשמע דהלכתא כסתמא דמגילה דלשיטת התוספות ליכא סתמא אחרינא כנגדו טעותא היא בידי דאשכחן סתמא אחרינא ס״פ החובל ביוה״כ חייב בתשלומין וחובל בשבת פטור וכה״ג איתא נמי סתמא בפ׳ שבועת העדות שהדליק גדיש ביה״כ חייב קרבן ושהדליק גדיש בשבת פטור והיינו דלא כרנב״ה. ואע״ג דלכאורה אפשר בההיא סתמא דמגילה דכייל ותני אין בין טובא ומיקרי הילכתא פסיקתא אפ״ה נראה להיפך. דהנך דקתני בדוכתייהו אלימי טפי ובלא״ה ההיא אין בין שבת ליה״כ נמי לאו הילכתא היא כנ״ל ואפ״ה לשון התוס׳ תמוה שכתבו דאין שום תנא סובר כרנב״ה כיון דע״כ סתמא דמגילה כוותיה וצ״ע:
קונטרס אחרון
תמיה גדולה על התוספות שנעלם מהם התוספתא דפירקין דר׳ נחוניא ב״ה פליג בהדיא אמתניתין דבא על אחותו ע״ש אח״ז מצאתי כן בתוספות ישנים:
בא״ד ובקונטרס פי׳ דאמתני׳ קאי עכ״ל. לפמ״ש בסמוך פרש״י מוכרח לפי שיטתו שמפרש בפסחים דף כ״ט ע״א דההיא דר׳ נחוניא לא מיירי אלא בחייבי כריתות מזידין אבל בח״כ שוגגין מודה דחייב בתשלומין ולקמן אפרש טעמו בזה ולפ״ז לא מצי לפרש דההיא לאפוקי מדר׳ נחוניא רב חסדא מסיק לה דהא אפילו לר״נ שפיר שייך מימרא דר״ח דהכל מודים בבא על הנדה דמשלם קנס כגון בשוגג דבלא״ה א״א לאוקמי מימרא דר״ח בכל גווני דהא מזיד ואתרו ביה אפי׳ בא על הנדה פטור משום דחייבי מלקות מזידין פטורין. לכך הוצרך רש״י לפרש דאמתני׳ קאי ומתני׳ לא משמע ליה דאיירי בשוגג מדקתני אע״פ שהן בהכרת אין בהן מיתת ב״ד (ואע״ג דבפ״ק דחולין גבי השוחט קתני נמי אע״פ שמתחייב בנפשו ומפרש הש״ס דאיירי בשוגג וה״ק אע״ג דבמזיד מתחייב בנפשו בשוגג שחיטתו כשירה התם לדיוקא בעלמא איתמר האי לישנא משא״כ הכא דלענין עיקר חייבי תשלומין מייתי לה אי ס״ד דבמזיד פטור מתשלומין לא הו״ל למיתני כי האי לישנא דאיכא למיטעי) כנ״ל בשיטת רש״י:
בא״ד ותימא מנ״ל דמפקא מיניה דילמא מודה ר״נ וכו׳ דרבינהו קרא חד לח״ל וחד לח״כ וכו׳ עכ״ל. והקשה מהרש״ל ז״ל דאכתי איכא לאוקמי חד לח״ל וחד לנדה ושאר ח״כ מנ״ל ומהרש״א ז״ל הקשה דאיכא לאוקמי חד לשאר ח״ל וחד ליבמה לשוק ותי׳ מהרש״א דעכשיו לא משמע להו דאתא קרא למעוטי חדא מילתא לחוד ע״ש בדבריו. ולפי תירוצו מיתרצא נמי קושית מהרש״ל אלא שבמה שכתב דלעיל קשיא להו איפכא דלמא אתא קרא למעוטי חדא מילתא דבריו דחוקין. ולענ״ד אין צורך בזה דודאי לעיל לא קשיא להו דאיצטריך קרא דולו תהיה לאשה למעוטי יבמה לשוק שהרי כתבו התוס׳ לעיל בד״ה חד לאתויי דולו תהית לאשה לא מייתר דאיצטריך למידרש ולו תהיה לאשה מדעתה ולפ״ז ר״ש בן מנסיא ור״ש התימני נמי מפשטא דקרא ילפי אלא מ״ש התוס׳ לעיל דאיצטריך למעוטי יבמה לשוק מולו תהיה לאשה לאו אקרא קאי אלא אפלוגתא דר״ש בן מנסיא ור״ש התימני דלר״ש התימני אפילו אית ליה דר׳ נחוניא בן הקנה אפ״ה איצטריך ליה דרשא דולו תהיה לאשה למעט יבמה לשוק ולעולם דלא שייך למימר דאיצטריך קרא יתירה למעט חדא מילתא דבכה״ג אשכחן טובא בש״ס דמשמע להו דוחק לאוקמי קרא בחדא מילתא לחוד כנ״ל לפי דברי המהרש״ל ז״ל. עוד נ״ל ליישב קושית מהרש״ל ומהרש״א בחדא מחתא חדא מגו חדא דכיון דאיכא למימר דהנערה אתא לרבויי יבמה לשוק לאפוקי מדרשא דולו תהיה לאשה ואיכא למימר נמי דאתא לרבויי נדה לאפוקי מדרשא דאסון אסון אליבא דר׳ נחוניא א״כ לא בא הכתוב לסתום אלא לפרש והי מינייהו מפקת אע״כ דמרבינן תרווייהו וא״כ ממילא אימעיט דרשא דולו תהיה לאשה ואימעיט נמי דרשא דאסון לענין קנס דהכא והשתא שפיר מרבינן כולהו חייבי כריתות אפי׳ לר׳ נחוניא ומקשו התוספות שפיר ודו״ק:
בא״ד ולר״ע ניחא דמפקא מתניתין מדרבי נחוניא עכ״ל. ולכאורה לשונם תמוה בזה דאכתי היא גופא מנ״ל דלמא לא אתיא מתני׳ כר״ע ויש ליישב דבריהם עפמ״ש התוספות במשנתינו בד״ה ועל אשת אחיו דאליבא דר׳ פפא איכא למימר דאתיא מתניתין כרבי עקיבא לענין נתארסה ונתגרשה ע״ש ובחידושינו:
בא״ד דכיון דאין קדושין תופסין בחייבי לאוין איכא לאוקמי וכו׳ וקשיא לי דאכתי מנ״ל דמפקא מתני׳ מדרבי נחוניא דהא איכא למימר דאפי׳ כרבי נחוניא אתיא וס״ל כר״ע דברייתא לקמן דף ל״ט דיליף ג״ש אשר לא אורסה וא״כ תו לא איצטריך ג״ש דבתולה בתולה ואייתר ליה חד קרא. ועוד דלמאי דמסיק התם דפשטא דקרא קרינן אשר לא ארוסה ואיצטריך למעט נערה המאורסה מקנס אע״ג דבת סקילה היא. ומדאיצטריך למעט חייבי מיתות אלמא דחייבי כריתות מיהו מחייבי בתשלומי קנס. וכ״ש דקשה טפי למאי דפרישית בסמוך דעיקר דברי התוספות כאן היינו משום דמשמע להו דמתני׳ אתיא כר״ע דברייתא מיהו אפשטא דגמרא נמי שייך להקשות כן ויש ליישב ואין להאריך דבלא״ה לתירוצו של הרשב״א נתיישב הכל ובר מן דין מצינו למימר דהא דקאמר הש״ס דאתא מתני׳ לאפוקי מדרבי נחוניא היינו דלישנא דמתני׳ הכי דייק דקתני אע״פ שהן בהכרת אין בהם מיתת ב״ד ומייתי נמי בסיפא דמתני׳ קרא דאסון אלמא דבחייבי כריתות לא שייך קרא דאסון כנ״ל. מיהו אחר כל מה שכתבתי יגעתי ומצאתי בתוספתא דמכילתין דר״נ בן הקנה פליג בהדיא אמתני׳ שאמר הבא על אחותו ועל אחות אביו וכו׳ יש להם קנס ועלה קתני וכן היה ר׳ נחוניא בן הקנה עושה יום כיפורים כשבת לתשלומין וא״כ אין מקום כלל לקושיית התוס׳ אלא הא דלא מייתי הש״ס האי ברייתא היינו משום דאכתי הוה ליה לאוקמי מתני׳ כר׳ נחוניא בן הקנה ובשוגג אבל מהא דקאמר יוה״כ כשבת מוכח דר״נ פוטר אפילו בשוגג ודו״ק:
בגמרא מ״ט דר׳ נחוניא. וליכא למימר דטעמא דר׳ נחוניא דעושה יוה״כ כשבת היינו משום שיש ביוה״כ חיוב מלקות הא ליתא דא״כ מאי איריא יוה״כ אפי׳ י״ט נמי. ועוד דאכתי לא הוי יה״כ לגמרי כשבת דבשבת אפילו לא אתרו ביה פטור וביוה״כ משום חייבי מלקות הא קי״ל כר׳ יוחנן דשוגגין חייבין משא״כ מטעמא דחייבי כריתות אפי׳ שוגגין פטורין כמ״ש בסמוך לשיטת התוספות מיהו לר״ל דחייבי מלקות שוגגין פטורין ע״כ דרבי נחוניא כר״מ ס״ל דלוקה ומשלם וה״נ משמע לקמן דף ל״ה ע״ב ע״ש בתו׳:
שם מתקיף לה רב אדא בר אהבה ממאי דכי אזהר להו יעקב וכו׳ נ״ל דר׳ אדא ב״א סבר דמסתמא לא היה מזהיר לבניו במילתא דבידי שמים דאם כן האיך קיבל יהודא ערבות בדבר שאינו בידו. אע״כ דלא איכפת ליה ליעקב במידי דבידי שמים דכל הקורות לו לאדם הכל נגזר בר״ה. ועוד דשלוחי מצוה הוו ולא היה מתיירא אלא מפני ארי׳ וגנבי דשכיחי הזיקא בדרך טפי ואין להכניס עצמו בתחלה במידי דשכיח הזיקא ודמי לקיר נטוי כמ״ש התוספות. וע״ז קיבל יהודא שפיר ערבות כדאית׳ במדרש על פסוק כי יהודה גבר באחיו אמר אם מפני אריות ולסטים יכול אני להצילו. והמתרץ דמשני אטו אהא אזהר וכו׳ על כל מילי אזהר סבר דבאמת נענש יהודא על כך כמ״ש התוס׳ במכות גבי נידוי על תנאי דלכך נענש שקיבל ערבות במה שאין בידו והארכתי בזה בדרושים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתקיף לה [מקשה על כך] רב אדא בר אהבה: ממאי [ממה] יודע אתה דכי קא מזהר להו [שכאשר מזהיר אותם] יעקב לבניה [את בניו] על צינים ופחים (צינה וחום) שבידי שמים נינהו [הם] אזהרותיו? דלמא [שמא] על דברים כגון אריא וגנבי [אריה וגנבים] שאסונות שבידי אדם נינהו [הם] הוא מזהירם?! ודוחים: דבר זה אי אפשר לומר, כי אטו [וכי] יעקב אהא אזהר [על זה, על אסונות שבידי אדם, הזהיר] ואילו אהא [על זה], על אסונות שבידי שמים, לא אזהר [הזהיר]? ודאי שיעקב על כל מילי [דבר] אזהר [הזהיר], שהרי חשש מפני כל אסון שהוא, ולא מאסון מסוג מסויים דווקא.
Rav Adda bar Ahava strongly objects to this: From where is it derived that when Jacob is warning his sons he is warning them about cold and heat [tzinim paḥim], which are at the hand of Heaven? Perhaps he was warning them about a lion and thieves, which are harm at the hands of man, meaning that unlike heat and cold, these dangers are not calibrated by God. The Gemara refutes this: Is that to say that Jacob warned them about this harm at the hand of man, but about that harm at the hand of Heaven he did not warn them? Jacob warned them about all potentially harmful matters that might befall Benjamin, not merely one particular form of catastrophe.
רש״יפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי אגדותפני יהושעבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְצִינִּים פַּחִים בִּידֵי שָׁמַיִם נִינְהוּ וְהָתַנְיָא הַכֹּל בִּידֵי שָׁמַיִם חוּץ מִצִּינִּים פַּחִים שֶׁנֶּאֱמַר {משלי כ״ב:ה׳} צִינִּים פַּחִים בְּדֶרֶךְ עִיקֵּשׁ שׁוֹמֵר נַפְשׁוֹ יִרְחַק מֵהֶם וְתוּ אַרְיָא וְגַנָּבֵי בִּידֵי אָדָם נִינְהוּ וְהָאָמַר רַב יוֹסֵף וְכֵן תָּנֵי רַבִּי חִיָּיא מִיּוֹם שֶׁחָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ אַף עַל פִּי שֶׁבָּטְלוּ סַנְהֶדְרִין אַרְבַּע מִיתוֹת לֹא בָּטְלוּ לֹא בָּטְלוּ הָא בָּטְלוּ לְהוּ אֶלָּא

The Gemara asks: And are cold and heat at the hand of Heaven? Isn’t it taught in a baraita: All matters are at the hand of Heaven except for cold and heat, as it is stated: “Cold and heat are on the path of the crooked, he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5)? This indicates that cold and heat are forms of harm caused by man, from which one can protect himself. And furthermore, are a lion and thieves forms of harm at the hands of man? But didn’t Rav Yosef say, and similarly, didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita: From the day that the Temple was destroyed, although the Sanhedrin was abolished the four death penalties were not abolished? The Gemara asks: Were they not abolished? It is clear that they were abolished, as today there is neither Sanhedrin nor capital punishment. Rather, it means that although there are no court-imposed executions,
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והאמר משחרב [ה]⁠בית אע״פ שבטלה סנדרי דין ארבע מיתות לא בטלו. אלא מי שנתחייב סקילה או נופל מן הגג או חיה דורסתו וכול׳.
חוץ מצינים ופחים – שפעמים שבאין בפשיעה.
בידי אדם נינהו – שלא מגזירת מלך.
הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים – והא דאמרי׳ (שבת דף לב.) לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו מן הפורענות וכן קיר נטוי דאסור לעבור תחתיו התם מן הפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבואו עליו באונס אם רוצה ליזהר וא״ת והא דרשינן (ב״מ דף קז:) והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא וי״ל דהיינו שיחם הקב״ה עולמו או יתן לו מלבושים ולא יצטרך ליזהר וא״ת והא פחים בידי שמים הוא כדאמרי׳ בבראשית רבה בפרשה ט״ו א״ל אנטונינוס לרבי צלי עלי א״ל רחמנא שיזבך מצינתא א״ל דא צלותא היא יתיר חד כסו וצינתא אזלא א״ל תשתזב משרבא א״ל הא כדו צלותא דכתיב אין נסתר מחמתו וי״ל דקרא כתיב בעוברי דרכים או במלחמה כדרך שהמלכים עושים דבדרך אין אדם יכול ליזהר מן החום אבל אם רוצה לישב בביתו יכול להזהר שישב בבית של אבנים או יכנס במרתף ויש מפרשים דצינים פחים חדא מילתא היא כלומר צינים שהם פחים לאדם לשון פח ומוקש ואינו כן דבפ״ק דמסכת ע״ז (דף ג: ושם) מייתי לה [אהא דכתיב ותעשה אדם כדגי הים מה] דגים שבים כיון שקדרה עליהן חמה מיד מתים [אף בני אדם כיון שקדרה עליהם חמה מיד מתים] והא דאמר (ברכות דף לג:) הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים אין ענינו לכאן דהתם קאי על הולד במעי אמו (נדה טז:) שגוזרין אם יהא עני או עשיר גבור או חלש טפש או חכם אבל צדיק ורשע לא והכא מיירי במאורעות הבאות על האדם.
מיום שחרב בית כו׳ – וא״ת אמאי לא נקט מ׳ שנה קודם שחרב בהמ״ק דמ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כו׳ שלא דנו דיני נפשות וי״ל דלפעמים לצורך שעה היו חוזרין סנהדרין ללשכת הגזית ולהכי לא פסיקא ליה למיתני מ׳ שנה קודם חורבן וא״ת א״כ מאי פריך בפרק היו בודקין (סנהדרין דף מא.) גבי מעשה ובדק ר׳ יוחנן בן זכאי בעוקצי תאנים ופריך מי הוה בסנהדרין והא תניא כל שנותיו של רבן יוחנן בן זכאי מאה ועשרים שנה מ׳ עסק בפרקמטיא ומ׳ למד ומ׳ לימד ותניא מ׳ שנה קודם חורבן גלתה סנהדרין כו׳ והשתא מאי קשיא ליה כיון דלפעמים היו חוזרין ודנין וי״ל דרבן יוחנן בן זכאי דבדק בעוקצי תאנה אמעשה דרציחה היה ומשום דיני נפשות דרציחה לא היו חוזרין לעולם דעיקרם לא גלו אלא משום רציחה דחזו דנפישי רוצחים כדאמרינן בפ״ק דמסכת ע״ז (דף ח: ושם) וי״מ דלהכי נקט משחרב בהמ״ק משום דקודם לכן אע״פ שגלו היו בגדי כהונה מכפרים על מזיד דלא אתרו ביה כדאמרינן בפרק יש בערכין (ערכין דף טז. ושם) ואין נראה דהא בימי שמעון בן שטח היו בגדי כהונה והיה דין ארבע מיתות כדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (סנהדרין דף לז: ושם) אר״ש בן שטח אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה וכו׳ לא זז משם עד שנשכו נחש ופריך והאי בר נחש הוא והא תני ר׳ חייא אע״פ שבטלו סנהדרין כו׳ ועוד אמר (מכות י:) מרשעים יצא רשע כו׳ והתם בזמן שבהמ״ק קיים איירי מדקאמר ונמצא זה מת וזה גולה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל בידי שמים חוץ מצינים ופחים – ואע״ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמיד התם לפני שעומד לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמי׳ שלא יוכל להתרחק ואע״ג דאמרינן במדרש והסיר ה׳ ממך כל חולי זה הצינה ההוא שיסייעוהו מן השמים שיוכל לשמור מן הצינה והקרח הנורא.
מיום שחרב בית המקדש אף על פי שבטלו ארבע מיתות ב״ד דין ארבע מיתות לא בטלו – הא ודאי קודם שחרב בית המקדש בטלו נמי סנהדרי גדולה מיום גלתה סנהדרין מלשכת הגזית כדאיתא במסכת סנהדרין ונקט הכא משחרב ב״ה משום דמקמי הכי יכולין ללשכ׳ הגזית לדון אבל משחרב בית המקדש בטלו לגמרי ויש מפרשי׳ דנקט משחרב ב״ה משום דקודם לכן היה בגדי כהונ׳ מכפרין על מזיד ולא אתרו בי׳ כדאי׳ בעירובין.
דין ארבע מיתות לא בטלו מי שנתחייב וכו׳ – פירוש באותם שנטפלו דינם בעולם הזה כי ודאי יש רוצחים ובעלי עבירות שמתים בשלוה ובהשקט נדונים בעה״ב וזה ברור.
הכל בידי שמים וכו׳. לכאורה משמע דה״ק כל פורעניות הם בידי שמים ואינן ביד האדם כלל ואפילו מה שהאדם פושע הוא סבה מאתו ית׳ שיפשע ויסתכן בפשיעתו ואפילו אם לא היה פושע היה מסתכן בכיוצא בזה דאינו בידו כלל שאר פורעניות חוץ מצינים פחים וכו׳. והקשו בתוס׳ דהא אמרינן לעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה אלמא יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו לשמור עצמו מן הפורעניות וקיר נטוי דאסור לעבור תחתיו. ותירצו בתוס׳ דלאו דוקא הכל בידי שמים ואפילו הפשיעה דמהפשיעה יכול לשמור עצמו דהא ודאי שבידו להמית עצמו. ואם תאמר והא תנן במסכת אבות וע״כ אתה חי. ותירצו בגליון דהיינו שאין לך אדם שמניח לבו להרוג עצמו. ועוד תירצו דע״כ אתה חי לעתיד לבא קאמר וגרסינן ע״כ אתה מת וע״כ אתה חי. והרי כמו והמתים להחיות והחיים לידון וכו׳. מכל מקום ודאי מהפשיעה יכול האדם לשמור עצמו אבל כשמביאין עליו מן השמים באונס אי אפשר לו לשמור אבל צינים פחים לעולם אל יבאו עליו באונס והילכך ה״ק הכל בידי שמים אם חפץ ה׳ להביא עליו איזה פורעניות אין בידו להשמר ממנו מעתה בידו יתברך הוי חוץ מצינים פחים שביד האדם להשמר ממנו וכיון שכן לאו בידי שמים הוי. ואפשר דלתרץ קושיא זו כתב רש״י ז״ל בידי שמים. אם באים פורעניות על האדם גזרת המלך הוא. פירוש ולא בפשיעת האדם בא לו ומיהו אם פשע פשע. והקשו בתוס׳ דהא דרשינן והסיר ה׳ ממך כל חולי זה צינה אלמא דבידי שמים הוא ואין לתרץ דאיברא ודאי שביד האדם הוי להביא הצינא עליו ושוב הקב״ה מרפאהו והיינו דכתיב והסיר ה׳ ממך וגו׳ פי׳ ממה שגרמת לעצמך דהא ודאי ליתא דמדכתיב והסיר משמע שלא יביאם עליו כלל והיינו דקא מסיים קרא לא ישימם בך אם כן אפילו תימא דלענין רפואה מיירי פריך שפיר דכיון דביד האדם לשמור את עצמו שלא יבא עליו כלל מאי רבותיה דקאמר והסיר ה׳ ממך דילמא אינהו יזדהרו ולא יצטרכו לברכה זו. ותירצו בתוס׳ דהיינו שייחם הקב״ה עולמו או יתן לו מלבושים. וכן תירץ הריטב״א ז״ל דההוא היינו דיסייעוהו מן השמים שיכול לשמור עצמו ולהתרחק ממקום הצינה והקרח הנורא. וז״ל הרא״ש ז״ל ואם תאמר והא אמרינן בפרק המקבל [קז ב׳] והסיר ה׳ ממך כל חולי זה הצינה, ויש לומר דה״ק כל פורעניות הבאות על האדם אפילו רוצה לשמור את עצמו מהם לא יוכל שעל כרחו מגלגלים עליו מן השמים חוץ מצינים פחים שאין גוזרים לבא עליו בע״כ אם ירצה להתרחק מהם והא דקאמר התם זו הצינה שיזדמנו לו מן השמים מלבושים להתרחק מן הצינה. ע״כ:
והקשו עוד בתוס׳ דהא פחים בידי שמים הוא דאמרינן בבראשית רבה א״ל אנטונינוס לרבי וכו׳. עד ואין נסתר מחמתו. ויש מקשים אמאי לא הקשו נמי מדכתיב לפני קרתו מי יעמוד. ומיהו רש״י ז״ל פירש מפי׳ הכתובים דהכי קאמר משליך קרחו כפתים דאם לא כן לפני קרתו מי יעמוד דודאי אם היה שולח כל הקרח ביחד לא היה האדם יכול לעמוד. ובזה ניחא ואין כאן קושיא כלל. ויש מתרצים דמשום הכי לא הקשו התוס׳ מזה הכתוב דהיה פשוט לתרץ כמו שמתרצים דדוקא לפני קרתו פי׳ כשיעמוד במקום הקרח אז אין יכול להנצל אבל אם ירצה יכנס לבית או ילבש בגדים הרבה. עד כאן:
וז״ל הריטב״א ז״ל הכל בידי שמים חוץ מצינים וכו׳. ואף ע״ג דכתיב ואין נסתר מחמתו וכתיב נמי לפני קרתו מי יעמוד התם למי שהולך לשרב ולקרח אבל שומר נפשו ירחק מהם שלא גזרו עליו מן השמים שלא יוכל להתרחק ע״כ. ותירצו בתוס׳ דקרא דכתיב ואין נסתר מחמתו איירי בעוברי דרכים או במלחמה כדרך המלכים דבדרך אין יכול להזהר מן החום. והקשו על זה אם כן מאי פריך תלמודא הא אסון דקרא מיירי בדרך כדכתיב וקראהו אסון בדרך ואריא הזהיר יעקב דבידי שמים. ותירצו דאה״נ אבל מצינים לבד קא פריך. ועוד תירצו דמה שהיה מזהיר יעקב וקראהו אסון בדרך אשר תלכו בה פי׳ במצרים כי היה ירא שמא יתפסוהו במצרים כמו שמעון שהיה תפוס שמה ושמא יניחוהו במקום הקור ואותו אונס הוי בידי אדם והיה נראה לו שהוא בידי שמים להכי פריך דאותם צינים הם בידי אדם. ומהר״ל תירץ דע״כ דעת רב אדא דקאמר ממאי דכי קא מזהר וכו׳ פירושו היה מכל צינים דאם היה רק על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו היה לומר ממאי דכי קא אזהר על צינים שבדרך דבידי שמים נינהו דילמא אצינים שבבית אזהר דבידי אדם הם ולא היה לו להזכיר אריא וגנבי וכתבו הקונטריסין על זה דלאו מילתא היא דנקט אריא וגנבי שנראה לו עתה פשוט יותר שהוא בידי אדם וה״ה צינים פחים שבבית. ע״כ:
עוד הקשו בתוס׳ דהא אמרינן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ותירצו דאין לו ענין לכאן דהתם קאי על הולד כשהוא במעי אמו והכא איירי במאורעות הבאות על האדם. וכן תירץ הרא״ה ז״ל דהתם מיירי בדברים שנגזרים על הולד כשהוא במעי אמו כדאמרינן התם טפה זו מה תהא עליה וכו׳ והכא מיירי בפורעניות הנגזר לבא על האדם ע״כ. ורש״י ז״ל כתב חוץ מצינים פחים. שפעמים שבאים בפשיעה. ע״כ. ובזה תירץ הכל ואין כאן שום קושיא ממה שהקשו התוס׳ ז״ל דוק ותשכח:
ותו אריא וגנבי בידי אדם נינהו והא אמר רב יוסף וכו׳. יש מקשים למה ליה לאתויי מדרב יוסף והא תרווייהו שמעינן לה מדתניא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים אלמא דאריא וגנבי נמי בידי שמים נינהו. ותירצו דבעי לאתויי ממה דתני ביה להדיא חיה וגנבי וכדאמרי׳ או חיה דורסתו וכו׳ או ליסטין וכו׳ כי היכי דמקשו מעיקרא מצינים פחים דקא מפרש להדיא:
וז״ל שיטה ישנה ה״ה דהוה מצי למפשט דאריא וגנבי בידי שמים מדאמר רבי חנינא הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים הא אריא וגנבי בידי שמים אלא ניחא למפשט מדוכתא דקתני לה בהדיא. ע״כ:
מיום שחרב בית המקדש ה״ה דבטלו סנהדרין בזמן שבה״מ קיים די׳ גליות גלתה סנהדרין כדאיתא במסכת ר״ה אלא מפני שזמן מועט בטלו קאמר מיום שחרב. שיטה ישנה:
והריטב״א ז״ל תירץ דנקט משחרב בית המקדש משום דמקמי הכין יכולין היו לחזור ללשכת הגזית ולדון אבל משחרב בטלו לגמרי ע״כ. התוס׳ ז״ל תירצו שבפועל היו חוזרין ודנין לצורך שעה והקשו על זה עיין בתוס׳. ואם תאמר בזמן שלא בטלו סנהדרין נמי דין ד׳ מיתות היה צריך להיכא דלא היו עדים והתראה ותדע דדין ד׳ מיתות היה שם דאמרינן גבי עובדא דשמעון בן שטח אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי לא זז משם עד שהכישו נחש ומת ושמעון בן שטח בזמן שבית המקדש קיים הוה. ויש לומר ה״ק בזמן שבית המקדש קיים היכא דהוו עדים והתראה לא היה צריך לדון ד׳ מיתות אבל הכא דאפי׳ איכא עדים והתראה בטלו סנהדרין בכולם צריך דין ד׳ מיתות. שיטה ישנה:
ואפשר דמשום הכי נקט מתחלה ארבע מיתות ולא נקט דין ד׳ מיתות עד דפריך עליה לרמוזי דלא איירי אלא בעדים והתראה והיינו ד׳ מיתות. וקל להבין:
וכתוב עוד בשיטה ישנה ולאו למימרא דלעולם היכא שנתחייב נופל מן הגג או נחש מכישו וכו׳. דכמה רשעים גמורים יש שמתים על מטתן אלא כשהקב״ה רוצה לדונם במקום ד׳ מיתות דן אותם כך אבל יש רשעים שהקב״ה מאריך להם אפו כדי להפרע מהם לעולם הבא. ע״כ:
וז״ל הריטב״א ז״ל דין ד׳ מיתות לא בטלו וכו׳. פי׳ כאותן שנוטלין דינם בעוה״ז כי בודאי יש כמה רוצחים ומשומדים שמתים בשלוה והשקט שנידונין לעוה״ב. וזה ברור. ע״כ:
בד״ה מיום שחרב כו׳ והא תני רבי חייא אע״פ שבטלו כו׳ והתם בזמן שבהמ״ק קיים כו׳ עכ״ל הא דלא קשיא להו מעיקרא אמאי נקט משחרב בהמ״ק הא בזמן שבהמ״ק קיים נמי דין ארבע מיתות לא בטלו עי׳ בתוס׳ פרק אחד דיני ממונות וק״ל:
הכל בידי שמים חוץ מצנים כו׳. מה שיש לדקדק בזה בתוס׳ מפורש בחדושינו פ׳ המקבל ע״ש:
ותו אריא וגנבי בידי אדם כו׳. מהך גופה דהכל בידי שמים חוץ מצנים כו׳ ה״מ למפרך דמשמע כל המאורעות בידי שמים ובכללן אריא וגנבי חוץ מצינים כו׳ אלא דמהך דמיום שחרב בהמ״ק כו׳ מפורש טפי דאריא וגנבי בידי שמים הן ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לגופו של דבר שואלים: וכי צינים פחים בידי שמים נינהו [הם]? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הכל בידי שמים חוץ מצינים פחים, שנאמר: ״צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם״ (משלי כב, ה), משמע שצינים ופחים הם מפגעים שבידי אדם ובידו להימנע מהם! ותו [ועוד] האם אריא וגנבי [אריה וגנבים] נזקים שבאים רק בידי אדם נינהו [הם]? והאמר [והרי אמר] רב יוסף וכן תני [שנה] ר׳ חייא בברייתא: מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלו סנהדרין — ארבע מיתות בית דין לא בטלו. ותוהים על הלשון: לא בטלו?! איך אפשר לומר שארבע מיתות בית דין לא בטלו? הא [הרי] בטלו להו [להם], שודאי אין בימינו סנהדרין ומיתות בית דין! אלא כך צריך לומר:
The Gemara asks: And are cold and heat at the hand of Heaven? Isn’t it taught in a baraita: All matters are at the hand of Heaven except for cold and heat, as it is stated: “Cold and heat are on the path of the crooked, he who guards his soul shall keep far from them” (Proverbs 22:5)? This indicates that cold and heat are forms of harm caused by man, from which one can protect himself. And furthermore, are a lion and thieves forms of harm at the hands of man? But didn’t Rav Yosef say, and similarly, didn’t Rabbi Ḥiyya teach a baraita: From the day that the Temple was destroyed, although the Sanhedrin was abolished the four death penalties were not abolished? The Gemara asks: Were they not abolished? It is clear that they were abolished, as today there is neither Sanhedrin nor capital punishment. Rather, it means that although there are no court-imposed executions,
ר׳ חננאלרש״יתוספותפסקי רי״דבית הבחירה למאיריריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי הלכותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ל. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות ל. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות ל., רש"י כתובות ל., תוספות כתובות ל., פסקי רי"ד כתובות ל., רשב"א כתובות ל. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ל. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ל. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ל., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ל., שיטה מקובצת כתובות ל., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ל., מהרש"א חידושי אגדות כתובות ל., פני יהושע כתובות ל., הפלאה כתובות ל., גליון הש"ס לרע"א כתובות ל., בירור הלכה כתובות ל., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ל., אסופת מאמרים כתובות ל.

Ketubot 30a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 30a, R. Chananel Ketubot 30a, Rashi Ketubot 30a, Tosafot Ketubot 30a, Piskei Rid Ketubot 30a, Rashba Ketubot 30a, Raah Ketubot 30a, Meiri Ketubot 30a, Ritva Ketubot 30a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 30a, Shitah Mekubetzet Ketubot 30a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 30a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 30a, Penei Yehoshua Ketubot 30a, Haflaah Ketubot 30a, Gilyon HaShas Ketubot 30a, Beirur Halakhah Ketubot 30a, Steinsaltz Commentary Ketubot 30a, Collected Articles Ketubot 30a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144