חלק א, סימן נא
בענין קליטת המזבח, ובחילוק בין מי שנהרג מדיני מלכות ומי שנהרג בתור מורד במלכות
א
איתא במכות י״ב,א ״אמר רב יהודה אמר רב שתי טעיות טעה יואב באותה שעה דכתיב וינס יואב אל אהל ד׳ ויחזק בקרנות המזבח (מלכים א׳ — ב׳, כ״ט). טעה שאינו קולט אלא גגו והוא תפס בקרנותיו. טעה שאינו קולט אלא מזבח בית עולמים והוא תפס במזבח של שילה (גירסת רש״י: במזבח של במה). אביי אומר בהא נמי מיטעא טעה, טעה שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה״.
ועל הטעות הראשונה מסביר רש״י שטעותו היתה בדרשת הפסוק ״וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה, מעם מזבחי תקחנו למות״
(שמות כ״א, י״ד), וז״ל בד״ה טעה יואב: ״בדרשא דמעם מזבחי תקחנו — ולא מעל מזבחי, וכסבור דהיינו מעל מזבחי״, כלומר שחשב שבהחזיקו בקרנות הרי הוא מעל המזבח.
והנה איתא ביומא פ״ה,א ״וכבר היה ר׳ ישמעאל ורבי עקיבא ורבי אלעזר בן עזריה מהלכין בדרך, ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של רבי אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן. נשאלה שאלה זו בפניהם, מניין לפיקוח נפש שדוחה את השבת וכו׳ נענה ר׳ עקיבא ואמר וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות. מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי (רש״י ד״ה להחיות: ״כגון שיודע ללמד זכות על אדם שנדון בבית דין ליהרג״). ומה זה שספק יש ממש בדבריו ספק אין ממש בדבריו, ועבודה דוחה שבת (רש״י ד״ה ועבודה: ״חמורה שדוחה את השבת, מפסיקה להצלת נפש״), קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת״.
ועל דרשת ר׳ עקיבא ״מעם מזבחי ולא מעל מזבחי״ מסביר רש״י ד״ה ולא מעל מזבחי: ״אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבא לידון אלא משלים עבודתו״.
והנה מלימוד שתי סוגיות הנ״ל עולות מספר שאלות:
א. קושיית הגאון ר׳ עקיבא איגר ז״ל בהגהותיו למכות וליומא, דרש״י סותר את עצמו דבמכות פירש שהדרשה ״מעם מזבחי — ולא מעל מזבחי״ באה להורות על מקום המזבח, שגגו של מזבח קולט. ואילו ביומא פירש שהדרשה באה להורות על עיסוקו של כהן, שאם התחיל בעבודתו אין מפסיקין אותו. ובאמת קושיא זו תיסוב על הגמרא עצמה, שכאן במכות דרשו כמו שפירש רש״י כאן וביומא דרשו כמו שפירש רש״י שם.
ב. קושיית הערוך לנר במכות, מדוע לא מנה רב שאמר: שתי טעויות טעה יואב, את הטעות השלישית שהוסיף אביי, שהיא הטעות העיקרית, שאין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו (וכפי שג״כ עולה מהסוגיא ביומא).
ג. קושיית המשנה למלך על הרמב״ם הל׳ רוצח פ״ה הי״ב והי״ג. וז״ל הרמב״ם: ״המזבח קולט שהרי נאמר בהורג בזדון מעם מזבחי תקחנו למות מכלל שההורג בשגגה אינו נהרג במזבח. לפיכך ההורג בשגגה וקלטו מזבח והרגו שם גואל הדם הרי זה נהרג עליו כמי שהרגו בתוך עיר מקלטו. אין קולט אלא גגו של מזבח בית העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו אבל זר או כהן שאינו עובד בשעה שנהרג או שהיה עובד ולא היה על גגו אלא סמוך למזבח או אוחז בקרנותיו אינו נקלט״.
ותמה במשנה למלך הרי ביומא פ״ה,א אומרת הגמ׳ ״מעם מזבחי — ולא מעל מזבחי״ וכתב שם רש״י ״אם התחיל בעבודה אין מפסיק לבוא לידון אלא משלים עבודתו״. מוכח שאפילו מזיד אינו מפסיק עבודתו במזבח. וגם בשוגג כתב הרמב״ם שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, לפי זה אין חילוק בין שוגג למזיד שבשניהם אין המזבח קולט אלא כהן ועבודה בידו, ומנין לו לרמב״ם לחלק בין שוגג למזיד?
וכתב לתרץ שהרמב״ם ז״ל דחה דברי ר׳ עקיבא הללו מההיא דאמרינן בסנהדרין ל״ה,ב וביבמות ז׳,א דרציחה דוחה עבודה עיי״ש, היינו שאם היה כהן רוצח מביאין אותו לידון בבית דין, אלא שמסיים שהדבר צריך אצלו תלמוד כיון שרש״י פירש שם כסברת ר׳ עקיבא דאינה דוחה אא״כ עדיין לא התחיל בעבודתו ורק רצה לעבוד.
ובמלבי״ם פרשת משפטים, שמות כ״א, י״ד כתב שמקור הרמב״ם במכילתא שם, וז״ל המכילתא: ״מעם מזבחי תקחנו למות, מגיד שמבטלים העבודה מידו ויוצא ליהרג. מעם מזבחי תקחנו, בא הכתוב ללמדך על רציחה שתדחה את העבודה, שהיה בדין ומה אם שבת שעבודה דוחתה אין רציחה דוחתה עבודה שהיא דוחה את השבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחתה, ת״ל מעם מזבחי תקחנו למות בא הכתוב ללמד על רציחה שתדחה את העבודה וכו׳. מעם מזבחי תקחנו למות, למות ולא לדון ולא ללקות ולא לגלות״. נמצא דהמכילתא (וסוגיות הגמ׳ שהביאו ברייתא זו) חולקת על דברי ר׳ עקיבא ביומא וסוברת שאף כשעוסק בעבודה לוקחין אותו לידון במיתה. וכיון שהמכילתא מפרשת מעם מזבחי היינו מעל מזבחי, כלומר בשעובד עבודה, א״כ גם מה שדייקה למות ולא לגלות מיירי בשעובד עבודה, היינו שהמזבח קולט את השוגג אם הוא כהן ועובד עבודה במזבח. וזהו המקור לרמב״ם שחילק בין שוגג למזיד. וגם בקרן אורה ליבמות ז׳,א כתב שהרמב״ם הוציא דינו מהמכילתא אלא שביאר באופן אחר עיי״ש.
עוד הביא המלבי״ם שם את קושיית הרשב״א בתשובותיו (סי׳ תקכ״ד) דלפי הרמב״ם למה לא חשיב הגמ׳ במכות ד׳ טעויות, שאין קולט אלא שוגג ויואב היה מזיד, ומסיק שיואב חשב את עצמו לשוגג דמה שהרג את אבנר גואל הדם היה, ועשהאל רודף היה ועמשא מורד במלכות היה, וכדאיתא בסנהדרין מ״ט,א ובתוס׳ שם ד״ה מאי טעמא קטלתיה לעמשא.
והנה המלבי״ם לא ירד לבאר את יסוד המחלוקת שבין המכילתא ובין הגמרא ביומא.
והרבה גדולים טרחו ליישב קושיות הנ״ל בדרך פלפול חריף, ועי׳ בספר שדה יצחק (להגאון ר׳ יצחק בעגון זצ״ל אב״ד זידיק, חתן הגר״ח מטעלז) סי׳ י״ד, שהביא בשם מו״ר הגאון ר׳ משה מרדכי עפשטיין זצ״ל (ונדפס בשו״ת לבוש מרדכי סימן ע״ח), דגירסת הרמב״ם ביומא: מעם מזבחי — מעל מזבחי, מכלל דבשוגג אם הוא על מזבחי, היינו דעובד עבודה, לא תקחנו, כי המזבח קולט.
ב
ולפי דעתי יש כאן שתי סוגיות חלוקות, ועפ״י הנחה זו מסתלקות הקושיות מאליהן. במכות סוברת הגמ׳ שיש למזבח דין קליטה, שהמזבח קולט את הרוצח כמו ערי מקלט, והן קולטות רק את השוגג ולא את המזיד, והיא דורשת את הכתוב על כוחו של המזבח להציל את הרוצח כדין ערי מקלט. ואילו ביומא סוברת הגמ׳ שאין למזבח דין קליטה כלל, שאין המזבח קולט לא את השוגג ולא את המזיד, אלא יש דין של דחיית עבודה, שאין מפסיקין עבודת מזבח באמצע כדי לדונו כרוצח ולהוציאו למיתה אלא מניחין אותו לגמור את עבודתו, והיא דורשת את הכתוב על כוחה של העבודה שאינה נדחית לשם דיון הרוצח. ונמצא שהעבודה על המזבח מצילה מן המיתה. ורק להחיות, דהיינו אם יש לרוצח להעיד לטובת איש אחר ובעדותו אפשר שיצילו מעונש מות מפסיקין את העבודה ולוקחין אותו להעיד.
וראי׳ להשערתי בדבר הסוגיות החלוקות, בדברי הירושלמי מכות פ״ב ה״ו (ומובא בפי׳ ר״ח למכות): ״רבי יוחנן שלח לרבנן דתמן, תרתין מילין אתון אמרין בשם רב ולית אינון כן, אתון אמרין בשם רב יפת תואר לא התירו בה אלא בעילה ראשונה בלבד, ואני אומר: לא בעילה ראשונה ולא בעילה אחרונה אלא לאחר כל המעשים, ואחר כן תבוא אליה ובעלתה — אחר כל המעשים. ואתון אמרין בשם רב סבור היה יואב שקרנות המזבח קולטות ואינו קולט אלא גגו, של שילו קולט ואינו קולט אלא מזבח בית העולמים (גירסת מראה הפנים). ואני אומר לא מזבח קולט ולא גגו קולט ולא של שילה קולט ולא של בית העולמים קולט, אין לך קולט אלא שש ערי מקלט בלבד. ואיפשר יואב דכתיב ביה תחכמוני ראש השלישי (שמואל ב — כ״ג, ח׳) היה טועה בדבר זה? א״ר תנחומא לסנהדרין ברח (פני משה: ״... ודכתיב ויחזק בקרנות המזבח רמז הוא לסנהדרין שיושבין קרוב להמזבח ...״), כהדא דתני הרוגי בית דין נכסיהן ליורשין, הרוגי מלכות נכסיהן למלכות, אמר יואב מוטב שאיהרג בבית דין ויירשוני בני ואל יהרגיני המלך ויירשני״.
הרי לפנינו מחלוקת בין רב ור׳ יוחנן אם יש למזבח דין קליטה. והסוגיא במכות נאמרה בשם רב, ורב ס״ל שיש למזבח דין קליטה כמו לערי מקלט. אולם הסוגיא ביומא קאי לר׳ יוחנן, דאיתא שם ״ואמר רבה בר בר חנה אמר ר׳ יוחנן, לא שנו אלא להמית, אבל להחיות אפילו מעל מזבחי״. ולכאורה להמית סובר ר׳ יוחנן שכן קולט וכיצד אומר בירושלמי ״ואני אומר לא מזבח קולט וכו׳ ״, ובע״כ שאין זה כלל מדין קליטה אלא זהו דין בדחיית עבודה כנ״ל, ומה שאמר הכתוב ״מעם מזבחי תקחנו למות״, מעם מזבחי — ולא מעל מזבחי, זה אינו מטעם קליטת המזבח, אלא מטעם שאין מפסיקין את העבודה כדי להמית את הרוצח [וממילא אין הבדל במיקום].
ורב במכות ס״ל שיש דין קליטת המזבח, והמזבח קולט רק מי שהרג בשוגג, והפירוש ״מעם מזבחי״ — ולא מעל מזבחי הוא, שרק גגו של מזבח קולט, ובזה טעה יואב, ורב לא מנה כהן ועבודה בידו, שזו היא שיטת ר׳ יוחנן בירושלמי ושיטת הגמ׳ ביומא, אבל רב עצמו אפשר שסובר דלאו דווקא כהן אלא המזבח קולט גם זר. ואביי שאמר דבעינן כהן ועבודה בידו אפשר דס״ל כר׳ יוחנן ומה שאמר בהא נמי מיטעא טעה, כלומר, אפילו לדידן ג״כ טעה. וזהו דוחק קצת בלשון, שהלשון ״נמי״ מורה שהוא מוסיף על דברי רב וכן הלשון ״שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו״ משמע שיש כאן דין קליטה. וזוהי באמת שיטת הרמב״ם שתפס שיטתו של רב, ולכן רק בשוגג קולט, וגם פסק כאביי אלא שסובר שגם לאביי זהו מדין קליטה.
והרמב״ם פסק כרב נגד ר׳ יוחנן עפ״י המכילתא הנ״ל שסוברת מפורש שרציחה דוחה את העבודה, היינו שאפילו עובד עבודתו לוקחים אותו מעל המזבחא, והיא דורשת את הפסוק לא שהעבודה מצילה אלא שהמזבח קולט את השוגג כמו ערי מקלט ו״מעם מזבחי״ היינו גגו של מזבח. וכן הוא במכילתא פרשת כי תשא אלא שנפלא הדבר ששם מובאת אותה ברייתא שביומא בנוסח אחר, וז״ל: ״כבר היו ר׳ ישמעאל ור׳ אלעזר בן עזריה ור׳ עקיבא מהלכין בדרך ולוי הסדר ורבי ישמעאל בנו של ר׳ אלעזר בן עזריה מהלכין אחריהן וכו׳ (כמו בבלי יומא), ר׳ עקיבא אומר אם דוחה רציחה את העבודה, שהיא דוחה שבת, קל וחומר לפיקוח נפש שדוחה את השבת״. והפירוש שם, שרציחה דוחה את העבודה היינו כדי לנקום נקמת הרציחה ע״י מיתת הרוצח, ומכאן שנפשו של אדם יקרה בעיני הקב״ה שמפסיקין עבודת מקדש כדי לענוש את המאבד נפש מישראל, ובחינם הגיה המגיה בשם הגר״א שצ״ל פיקוח נפש, והוא הגיה עפ״י הנוסח ביומא. ועי׳ בתוספתא שבת פט״ז כשיטת הבבלי ביומא. ובזה הונח לי מה שאמר שם ביומא ״מעם מזבחי ולא מעל מזבחי. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא להמית אבל להחיות אפילו מעל מזבחי״. ותימה, הכי הביא ר׳ עקיבא דברי ר׳ יוחנן? אלא שהבבלי קיצר בלשונו, וכוונת הגמ׳ דלר׳ יוחנן הקל וחומר של ר׳ עקיבא הוא באופן זה. ובכלל רואים שיש כאן קיצור לשון, דהנה אחרי דברי ר׳ יוחנן נאמר: ״ועבודה דוחה שבת״, וצ״ל ופיקוח נפש דוחה עבודה ועבודה דוחה שבת, ורש״י נדחק בזה וכתב ״ועבודה: חמורה שדוחה את השבת מפסיקה להצלת נפש״.
ג
ובהמשך לדבריו הנ״ל בהלכה י״ג ש״אין קולט אלא גגו של מזבח העולמים בלבד ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו וכו׳ ״, כותב הרמב״ם בהלכה י״ד: ״... במה דברים אמורים במחוייב גלות. אבל מי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות, או מבית דין שלא יהרגוהו בהוראת שעה וברח למזבח ונסמך לו, ואפילו היה זר הרי זה ניצל. ואין לוקחין אותו מעל המזבח למות לעולם אלא אם כן נתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה כשאר כל הרוגי בית דין תמיד״.
ובכסף משנה שם תמה, שלפי דברי הרמב״ם לא טעה יואב כלל במה שאחז בקרני המזבח לשם הצלתו ואיך אמרו שטעה (כוונת הכסף משנה למה שאמרה הגמ׳ במכות י״ב,א טעה שאינו קולט אלא גגו ואינו קולט אלא כהן ועבודה בידו והוא זר היה)? ״ועוד, שאם כן לא היו יכולין לקחתו משם להמיתו, שהרי לא הרג בהתראה לאבנר ועמשא?״ —כוונת הכסף משנה, כיון שלא הרג בהתראה ועפ״י דין תורה לא היה חייב מיתה אם כן צריך היה המזבח להצילו, לפי דברי הרמב״ם הנ״ל.
ועי׳ בכסף משנה שם, שהביא דברי התוס׳ בסנהדרין מ״ט,א שיואב לא נתחייב מיתה על שרצח לעמשא כיון שלא היה בהתראה והוא היה שוגג שחשבו למורד במלכות, אלא שנהרג יואב על שהוא עצמו היה מורד במלכות. והכסף משנה מעיר ע״כ, דפשטא דקרא ודשמעתא לא משמע כן אלא שנהרג יואב על שהרג הוא את אבנר ועמשא. והכסף משנה מוסיף להקשות דאפילו לדברי התוס׳ עדיין הקושיא במקומה עומדת, דמכיון שלא היה חייב מיתה אלא מדינא דמלכותא — המזבח היה צריך לקולטו, לפי דברי הרמב״ם? והכסף משנה מסיים: ״ומיהו בהא אפשר לדחוק ולומר דמורד במלכות שאני, שאין המזבח קולטו״.
הכסף משנה מחלק איפוא בין מי שברח מפחד המלך שלא יהרגנו בדין המלכות לבין מי שמרד במלך. והנה זה ברור שלא נתכוון הכסף משנה לומר שהרמב״ם מדבר במי שפחד שלא יהרגנו המלך בשאט נפש או בזדון, שהרי הרמב״ם כתב בפירוש שפחד שלא יהרגנו בדין מלכות. וכאן נשאלת השאלה מה זה דין מלכות, ובמה שונה מי שנתחייב מיתה בדין המלכות ממי שברח לפי שמרד במלכות?
ונראה, שחילוק זה מיוסד על פי מה שכתב הרמב״ם בהל׳ מלכים פ״ג ה״ח: ״כל המורד במלך ישראל יש למלך רשות להרגו. אפילו גזר על אחד משאר העם שילך למקום פלוני ולא הלך ... חייב מיתה, ואם רצה להרגו, יהרג״. זהו דינו של מורד במלכות. ושם הלכה י׳ כותב הרמב״ם: ״כל ההורגים נפשות שלא בראייה ברורה, או בלא התראה, אפילו בעד אחד, או שונא שהרג בשגגה, יש למלך רשות להרגו ולתקן העולם כפי מה שהשעה צריכה״. הרי יש לפנינו אופן של מי שלא מרד במלך אלא שרצח נפש בשגגה או בלא התראה שפטור ממיתת בית דין, אבל למלך יש רשות להורגו מדיני מלכות ומפני תיקון העולם, או כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם, כפי שסיים הרמב״ם בהלכה זו. מעכשיו נצטרך לומר לפי חילוקו של הכסף משנה, שמי שמרד במלכות אין המזבח קולטו, וזה היה דינו של יואב שנהרג בשביל שמרד במלכות דוד ושלמה. ומה שכתב הרמב״ם שמי שפחד מן המלך שלא יהרגנו בדין המלכות המזבח קולטו, היינו מי שהרג נפש בשגגה או בלא עדים והתראה, שאעפ״י שהוא פטור מדיני בית דין, מכל מקום יכול המלך להורגו מדיני מלכות, ואם ברח רוצח זה ונסמך למזבח — המזבח קולטו.
אלא שחילוק זה צריך הסבר: מדוע מבדילים בין רוצח בלא עדים שברח מאימת המלך לבין מי שברח לפי שמרד במלך, כעובדא דיואב, ולכאורה הסברא היא להיפך, שמי שמרד במלך הרי המלך יכול למחול לו, כמו שהוכיחו האחרונים מלשון הרמב״ם שכתב: ״ואם רצה להרגו יהרג״ב, ואילו במי שהרג נפש מישראל בלא התראה והמלך ראה שמחמת תיקון העולם יש צורך להרגו — אפשר שאין המלך יכול למחול. ומה שכתב הרמב״ם בהלכה זו: ״יש למלך רשות להרגו״, אינו רוצה לומר שיש לו רשות למחול לו, אלא נתכוון לומר, שהתורה נתנה לו רשות מיוחדת זו להמית אף בלא עדים והתראה, דבר שלא נמסר לבית דין ורק למלך לבדו, אבל מכיון שניתנה לו רשות זו, הוא כבר מחוייב להוציא חוק המלכות לפועל. ונמצא שהמרידה במלכות הוא עוון יותר קל מהריגת נפש שלא בהתראה ועדים, וא״כ מתעוררת השאלה מדוע המזבח קולט את המתחייב כרוצח מדין המלכות ולא את המתחייב כמורד במלכות? וצ״ל, שהמתחייב כרוצח מדין המלכות אינו נחשב למחוייב מיתה, שהרי על פי דין תורה פטור הוא ממיתה, אלא שניתנה רשות למלך להמיתו ולכן דינו כדין רוצח בשגגה, שגואל הדם יכול להמיתו והתורה נתנה לו הצלה בערי מקלט או בבריחה למזבח, וכן הדבר במחוייב מיתה על פי המלך, שלמלך יש דין של גואל הדם. ואף שיש הבדל בטעמיהם, שגואל הדם מותר להרוג מטעם ״כי יחם לבבו״, ומלך מותר להרוג מפני תיקון העולם — אבל מכל מקום דינם שווה לעניין קליטת המזבח, ששניהם אינם נחשבים מחוייבים מיתה על פי דין תורה ורק יש רשות להורגםג, ולכן המזבח קולטם כדין ערי מקלט, משא״כ במי שמרד במלך, שחייב מיתה על פי דין תורה. ולפי דברי התוספות בסנהדרין ל״ו,א ד״ה רבה, הדין במי שמורד במלכות דצריך לדונו בעדים ובסנהדרין (ועי׳ בטורי אבן למגילה י״ד,ב), משא״כ במי שנידון כרוצח על פי דיני מלכות, שאינו צריך עדים והתראה, כנ״ל, ולכן אין המזבח קולט מי שנתחייב מיתת בית דין בעדות גמורה והתראה, כמפורש ברמב״ם.
ומה שהמלך יכול למחול, אעפ״י שמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול — הוא משום שזהו דין מדיני המלכות, שכשם שהמלך יכול להמית בשעת הצורך מפני תיקון המדינה, כך הדין שיכול למחול למי שמרד בו, שהתורה מסרה רשות זו למלך לדון כפי ראות עיניו, וגם מי שהרג בשגגה או בלא התראה ועדים שהמלך רשאי להורגו מפני תיקון המדינה — גם כן יכול למחול אם ראה שאין צורך בכךד.
ד
אלא שקשה, שלפי הנ״ל אמאי פסק הרמב״ם בהלכות אבל פ״א, ה״ט: ״כל הרוגי מלכות, אעפ״י שנהרגו בדין המלך והתורה נתנה לו רשות להרגן הרי אלו מתאבלין עליהן ואין מונעין מהן כל דבר וממונם למלך ונקברין בקברי אבותיהן״, הרי לפי מה שכתבנו לעיל, שמורד במלכות נחשב למחוייב מיתה עפ״י דין תורה, רק שהמלך רשאי למחול, ואם כן אם המורד במלכות נהרג הרי הוא כמי שנהרג בבית דין ובמשנה סנהדרין מ״ו איתא שמי שנהרג בבית דין לא היו קוברין אותו בקברות אבותיו ולא היו מתאבלין עליו (רש״י: ״... כדי שתהא בזיונן כפרה להן ...״), וזה מובן עפ״י מה שאמרו בסנהדרין מ״ז,ב: ״הרוגי בית דין כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה״, ולפי מ״ש גם המורד במלכות בדין מיקטל? וראיתי שכבר נתקשה בזה הלחם משנה וכתב, שהרמב״ם מחלק בין מיתת בית דין לבין מי שנהרג בדינא דמלכותא, דאע״ג דבדין קא מיקטלא, כיון דלא הוי דין תורה אלא מפני בזיון שביזה למלך ומשום דינא דמלכותא, מיתתו כפרתו, עיי״ש. ודין זה יצא לו מברייתא דאבל רבתא. ונראה, שכוונתו לחלק בין העונשים, שמיתת בית דין על חטא שחייבים עליו מיתה, הוא עונש על חטא וכך דין התורה, שבחטא זה חייב מיתה ואין לו ענין לכפרה. מה שאין כן במורד במלכות, או במי שנתחייב על ידי המלך עבור רציחה בשוגג, שאין המיתה באה בתורת עונש על חטא שחטא, שהרי על פי דין תורה אינו חייב מיתה, אלא היא באה משום תיקון המדינה, כדי להטיל אימה ולשבר יד רשעי עולם, כדברי הרמב״ם, והתורה נתנה רשות למלך להקריב חיי איש בשביל תיקון המדינה, ומכיון שמיתתו אינה תוצאה מחוייבת מן מחטא, אלא היא משמשת כקרבן לטובת הציבור או העם, מיתה כזו מכפרת לדברי הכל, כעין מה שאמרה הגמרא, שלולא הדרש ש״אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות״ הוה אמינא שאין בן סורר ומורה נתלה משום שלא נהרג על שם חטאו אלא על שם סופו, עי׳ סנהדרין מ״ו,א.
ועוד נ״ל ליישב את ההבדל בין מיתת בית דין לבין מיתה על פי דיני המלכות, על פי מה שכתב הרא״ש במועד קטן פ״ג (סי׳ נ״ט), שהרוגי בית דין אין מתאבלין עליהם משום דהוו ״כמו להכעיס, כיון שמוסרים את עצמם למיתה כשמתרין בהם ואומר: על מנת כן אני עושה, דאי לא עבדין אלא לתיאבון מה להו למימר על מנת כן אני עושה? להכי אין מתאבלין עליהם״. והנה בהרוגי מלכות אין כאן התראה ולא בעינן שיתרה א״ע ולהכי אינם בדין חייבי מיתות בית דין. ולפי זה פירוש הגמרא בסנהדרין מ״ז,ב ״הרוגי בי״ד כיון דבדין קא מיקטלי לא הוי להו כפרה״, שנידונו בדין בית דין בהתראה ובמתרה עצמו למיתה, והרוגי מלכות שלא בדין קא מיקטלו, היינו שנידונו שלא בהתראה וכולם מיתתם כפרה.
ולפי זה גם בהרוגי בית דין לצורך השעה, שבית דין מותרין להורגו, כמו שכתב הרמב״ם בהלכות סנהדרין פכ״ד, ה״ד, גם כן מתאבלין עליהם ונקברים בקברי אבותיהם, שגם בהם אין המיתה אלא משום לעשות סייג לתורה וכדי להטיל אימה הרי הם כחייבי מיתה מדין המלכות. ועיין באור שמח הל׳ אבל פ״א, ה״ט, שנסתפק בזה, ולענ״ד הדבר פשוט שמתאבלין עליהם, שגם בהם מיתתם כפרתם וכמש״ל לגבי הרוגי מלכות, והם עדיפי ממורדים במלכות, שבהם פסק הרמב״ם שאין המזבח קולטם, כמ״ש הכסף משנה הלכות רוצח פ״ה, הי״ד, ואילו בהרוגי בית דין לצורך השעה פסק הרמב״ם שהמזבח קולטם, כמפורש שם.
ה
ובמכתב שכתב אלי הגאון ר׳ מרדכי גיפטר שליט״א, מראשי ישיבת טעלז, הקשה קושיא עצומה, שלפי דברי הכסף משנה הנ״ל, שמורד במלכות אין המזבח קולטו, א״כ טעה יואב טעות גדולה. שהרי הוא היה מורד במלכות והוא נהרג בשביל זה כמ״ש התוס׳ בסנהדרין מ״ט,א ומדוע לא מנתה הגמרא טעות זו של יואב, שזו הטעות היחידה שהכריעה להריגתו, שמי שפחד מהמלך שיהרגנו, המזבח מצילו אפילו אם איננו על גגו ורק נסמך לו (ואפשר דלא בעי גם מזבח עולמים), ובזה טעה יואב, שבאמת נהרג בשביל שהיה מורד במלכות ובזה אין המזבח קולטו אפילו בגגו ואפילו במזבח בית עולמים, לפי דעת הכסף משנה הנ״ל. נמצא שבעיקר טעה יואב רק בטעות זו שלא ידע שנידון כמורד במלכות, אבל הטעויות האחרות שמנתה הגמרא, כגון גגו של מזבח, או מזבח עולמים, מה שמנה אביי שאינו קולט אלא כהן ועבודה בידו, טעויות אלו לא אירעו אצל יואב, כיון שלפי דעתו ברח מאימת המלך ובמקרה שכזה המזבח קולטו אפילו אם הוא זר ואינו בגגו של מזבח אלא תפס בקרנותיו, כמו שכתב הרמב״ם. וזו קושיה עצומהה.
ונ״ל ביישוב קושיא זו על פי מה שכתב הכסף משנה הנ״ל לדייק בדברי התוס׳ סנהדרין מ״ט,א שיואב נהרג בשביל שהיה מורד במלכות, והרי ממשמעות הפסוקים יוצא שנהרג על שהרג לאבנר ועמשא. והם פסוקים מפורשים במלכים א, ב׳, ה׳-ו׳ שציווה דוד לשלמה: ״אשר עשה לשני שרי צבאות ישראל לאבנר בן נר ולעמשא בן יתר ויהרגם ... ועשית כחכמתך ולא תורד שיבתו בשלום שאול״. ובפסוק ל״ב אומר שלמה: ״והשיב ה׳ את דמו על ראשו... ויהרגם בחרב... את אבנר בן נר... ואת עמשא בן יתר״. מכאן שנהרג יואב על שהרג, ולא מפני שמרד במלכות.
ונראה, דשני הטעמים אמת. שהטעם הפנימי שהרג שלמה את יואב היה בשביל שהרג את עמשא ואת אבנר, אלא שלא היה יכול להורגו מטעם משפטי-רשמי, שלא היה כאן התראה ויואב היה שוגג, שחשב את עמשא למורד במלכות, כמ״ש התוס׳ שם, ולכן השתמשו דוד ושלמה בזכות המלכות שהיתה להם והרגוהו כמורד במלכות. ולולא הרציחה שרצח יואב שני אנשים צדיקים היו מוחלים ליואב את עוונו שמרד במלכות, כדין המלך שיכול למחול, כנ״ל, אלא מפני רשעתו של יואב לא השתמשו בזכותם זו והרגוהו. אבל הטעם הפנימי שהניע אותם להרוג ליואב היה מעשה רציחתו. ומיושבת הקושיא הנ״ל, שאמנם הצד המשפטי-רשמי להריגת יואב היה מה שהיה מורד במלכות והלכך לא בעי התראה, אבל ליואב עצמו אמרו את הטעם הפנימי שהורגים אותו לפי שהרג את אבנר ואת עמשא, ויואב חשב כן שיהרגוהו בתור רוצח, ולפי שחשב את עצמו לשוגג, כמ״ש התוס׳ בסנהדרין שם, ברח למזבח שיקלוט אותו, ובזה טעה שאין המזבח קולט אלא בגגו ורק המזבח בבית עולמים, או כדברי אביי, שקולט רק כהן ועבודה בידו. והגמרא במכות חשבה רק את הטעויות שטעה יואב עצמו ולא חשבה את הטעם שבשבילו נהרג. ודו״ק. והא שלא הרגוהו ליואב מדין מלכות, שהמלך הורג אפילו אם הרג בשוגג ובלא התראה, כמבואר ברמב״ם — יש לומר, שלא ראו בזה צורך השעה ותיקון המדינה, כיון שכבר עבר זמן רב משעת רציחתוו.
ו
והנה האחרונים טרחו למצוא את המקור שממנו הוציא הרמב״ם את דינו דמי שברח מפחד המלך שלא יהרגנו המזבח מצילו אפילו הוא זר ואפילו אם נסמך למזבח ולא על גגו. וראיתי במלבי״ם הנ״ל פרשת משפטים, שכתב שהרמב״ם למד דינו מהא דאמר ר׳ יוחנן בירושלמי הנ״ל מכות פ״ב ה״ו, שיואב לא טעה בדין אלא ברח לסנהדרין כדי שלא יהרגנו המלך ויירשנו, כדין הרוגי מלכות נכסיהן למלכות, ומבואר שניצול שם מדין מלכות ורק נהרג ע״י בניהו בן יהוידע שהיה ראש הסנהדרין וכו׳ עיי״ש. ולא זכיתי להבין את דבריו, דלמ״ד זה, שברח כדי להציל את נכסיו לא טעה יואב כלל, שהוא סובר דאין המזבח קולט אלא שש ערי מקלט בלבד, כמפורש בירושלמי שם, רק ברח להציל נכסיו, וגם מש״כ המלבי״ם שנהרג ע״י בניהו ראש הסנהדרין, תמוה מאד, האם יכול ראש הסנהדרין להרוג לבדו בלא דין ובלא גביית עדות? ומהפוסקים הנ״ל יוצא מפורש שבניהו הרגו עפ״י מצות מלך שלמה.
ונראה, שהרמב״ם מפרש מה שאמר ר׳ יוחנן בירושלמי שם: ״ואני אומר לא מזבח קולט ... אלא שש ערי מקלט בלבד״, היינו שאין למזבח דין קליטה של ערי מקלט להציל את הרוצח מגואל הדם ורק צריך להיות נידון בבית דין, אבל יש למזבח דין של הצלה לגבי המלך, שאין המלך יכול לתופסו ולהוציאו משם כדי להורגו, ולכן ברח יואב כדי שיצטרכו לדונו בפני בית דין. ואפשר שהרמב״ם סמך על מה שאמרה הגמרא בסנהדרין מ״ח,ב: ״בשלמא למ״ד נכסיהן למלך היינו דכתיב: וינס יואב אל אהל ה׳ ויחזק בקרנות המזבח ... אלא למ״ד נכסיהן ליורשין מאי נפקא ליה מינה?״ ומשני: ״לחיי שעה״. ובתוס׳ שם ד״ה בשלמא, הקשו, שבמכות י״ב,א משמע שיואב ברח שהיה סבור שמזבח קולט? ותירצו שם שני תירוצים: תירוץ א׳, שאי אפשר היה ליואב להמלט ״דיכולין לשומרו שלא יברח וימות ברעב, ולא נתכוון אלא להוריש נכסיו לבניו״. ותירוץ שני, דאיכא מ״ד בירושלמי דיואב לא טעה אלא ברח כדי ״שלא יהרגהו המלך וירשהו המלך״. וקשה, א״כ מה הועיל יואב בבריחתו אל המזבח ובאחיזתו בקרנותיו, הרי המלך יכול להוציאו משם כיון שאין המזבח קולט למאן דאמר כן? ובע״כ צריך לומר, שיואב חשב, נהי שאין לו דין קליטה לגבי מיתת בית דין, מכל מקום יש לו דין קליטה לגבי המלך, שלא יוכל לתופסו ולהורגו על פי דיני המלכות. ומזה הוציא הרמב״ם את דינו. והרמב״ם מפרש מה שאמרה הגמ׳: לחיי שעה, היינו עד שיבואו בית דין להוציאו, או כמו שפירש הרמ״ה: דכי קטלו לי׳ בית דין עבדי לי׳ הלנת דין, או שקאי למ״ד שיואב ברח לפי שהי׳ סבור שמזבח קולט עפ״י הטעויות שטעה יואב, והוא ידע שהמלך יכול לשומרו שלא יברח וימות ברעב, אלא רצה לדחותם עד שישובו הדברים למלך, כמו שכתב רש״י שם. אבל למ״ד בירושלמי שברח כדי להוריש נכסיו לבניו ולא טעה בדין, ע״כ צ״ל שחשב שהוא ניצול ומזה כאמור הוציא הרמב״ם את דינו. ואחר כך ראיתי בערוך לנר, שהרמב״ם הוציא את דינו מהא דאדוניהו, שהיה מפחד מהמלך שלמה, וכתיב במלכים א, א׳, נ׳: ״ואדניהו ירא מפני שלמה ויקם וילך ויחזק בקרנות המזבח ולאדוניה לא נעשה דבר״, מוכח שהבורח מאימת המלכות, המזבח קולטו בכל אופן.