גמרא וסבר ר׳ יוסי תכ״ד כד״ד והתנן וכו׳ ויש לדקדק מה ענין קושיא זו לדברי המתרץ דכ״ש דלמאי דבעי למימר מעיקרא דכ״ע סברי תכ״ד כד״ד נמי יש להקשות כן. וע״ק דמאי מקשה מתמורת עולה דלמא שאני קדשים שאינו יכול לחזור אפילו תכ״ד כמ״ש הרמב״ם והרבה מגדולי קדמונים דנקטינן בכל התורה תכ״ד כד״ד לבר מהקדש ומגרש וכו׳ וכ״כ בפי׳ המשניות ובחבורו הל׳ תמורה וכ״כ הר״ע מברטנורא וכ״כ התוספות במנחות דף פ״א וכתבו שם הטעם דדיבור דקדשים הוי כמעשה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט ע״ש. והאמת שהש״ך בח״מ סי׳ רנ״ה השיג על הרמב״ם וסייעתו וכ׳ שנעלם מהם ההיא סוגיא דשמעתין דמדמקשה מקדשים לעדות משמע שאין לחלק בין הקדש לשאר מילי ע״ש באריכות. אבל תמה אני על פה קדוש וגברא רבה בעל הש״ך היאך שוויי׳ לרבנן קשישאי ואבות העולם טועים בדבר הלכה חלילה. והנלע״ד ליישב הסוגיא והוא דבלא״ה צ״ל דהא דקי״ל בעלמא תכ״ד כד״ד לבר ממקדש ומגרש היינו לענין אי יכול לחזור בו תכ״ד או לאו בהא קאמרינן דבכ״מ יכול לחזור תכ״ד לבד מאותן שמנו חכמים אבל לענין לפרש דבריו בענין שאינו עובר דבריו הראשונים ע״כ לא שייך האי מלתא כלל דהא חזינן דאפילו בגרושין וקדושין אדם עושה פי׳ לדבריו תכ״ד כגון במקדש ומגרש על תנאי וכיוצא בזה אע״כ לענין חזרה בלבד אתמר והא מלתא גופא סברת המקשה דלעיל במאי דקאמר סברוה דכ״ע תכ״ד כד״ד פי׳ דלענין זה שאנו אומרים עדות שהוזמו מקצתה הוזמו כולה כיון דהוי תכ״ד נמצא שזה הענין אינו תלוי בחזרה כלל אלא שאנו אומרים שכל מה שאדם אומר תכ״ד אין לנו לחלק בין ראש דבריו לסוף דבריו לחלקם כאילו הם ב׳ דבורים אלא דיינינן להו כאילו הכל דיבור א׳ וסבר המקשה דכ״ע מודו בהא דלא מצינו תנאי דפליגי בהא דהא דמצינו דפליגי היינו לענין חזרה דוקא וא״כ לא הוי קשיא ליה נמי מסוגיא דתמורה משום דהוי ידע שפיר דהא דקאמר ר׳ יוסי אם כנמלך לא אמר כלום היינו משום דלענין חזרה לא מהני תכ״ד ואפילו למ״ד דמהני מודה בקדשים כיון דדיבור דקדשים הוי כמעשה וכמ״ש בשם התוספות והוא פשוט בגמ׳ בכמה דוכתי. אבל לסברת המתרץ דרבנן ור׳ יוסי פליגי בתכ״ד והיינו ע״כ דסברתו דהא בהא תליא דמאן דס״ל בעלמא תכ״ד לאו כד״ד לענין שיכול לחזור ה״ה לשאר מילי כגון לפרש דבריו וה״ה לנדון דידן דלא אמרינן ביה עדות שבטלה מקצתה משום דב׳ דיבורים הם ולא דיבור אחד וא״כ מקשה שפיר היאך מצי׳ למימר דהא בהא תליא דהא ר״י חזינן ליה דקאמר אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימים והיינו שכוונתו ניכרת מתוך דיבורו שאומר כן תכ״ד דלענין לפרש דבריו מהני תכ״ד אבל בנמלך לא מהני תכ״ד דכיון שמעיקרא לא נתכוון לכך אלא מיהדר הוא דקבעי למיהדר אמרינן דלא מצי למיהדר אפילו תכ״ד כמ״ש התוספות בד״ה ונמלך. הרי לפנינו דחזרה ולפ׳ דבריו לאו הא בהא תליא דלפרש כו״ע מודו דתכ״ד כד״ד וא״כ הדרא קושיא קמייתא לדוכתא ומשני הש״ס דהאי אם לכך נתכוון וכו׳ לאו משום דיש לחלק בין אם רוצה לחזור או לפ׳ דבריו אלא דא ודא א׳ היא והחילוק אינו אלא בין תכ״ד קטן או תכ״ד גדול וכמ״ש התוספות להדיא והארכתי בזה מאד ליישב ל׳ הרמב״ם ושאר פוסקים ואין כאן מקומו. אבל העולה מדברי שהם סוברים דדוקא לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי אבל לענין לפרש דבריו לא שייך לחלק והן הן דברי ר״י גופא לפי המסקנא דהכא והתם אם לכך נתכוון מתחילה והיינו שאומר כן תכ״ד קטן. וא״כ נוכל לומר שנתכווין לכך מתחילה אלא שא״א להוציא ב׳ דברים כא׳ דבריו קיימין שהרי לענין לפרש דבריו מהני תכ״ד אפילו במקדש ומגרש וא״כ ה״ה לקדשים. אבל אם נמלך תכ״ד גדול וא״כ שהפסיק כל כך נראין הדברים שלא נתכוון לכך מתחילה אלא שעתה רוצה לחזור בו תכ״ד ובקדשים לא מצי למיהדר משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה. נמצא לפ״ז דלא שייך לחלק בין תכ״ד קטן או גדול אלא בקדשים וכדומה כל היכא דלא מצי למיהדר תכ״ד לכך אמרינן דתכ״ד קטן הוי כמפרש דבריו ותכ״ד גדול דיינינן ליה בחזרה אבל בכל דוכתא דקי״ל תכ״ד כד״ד אין לחלק כלל בין תכ״ד קטן לגדול. ובזה נתיישב היטב שכל הפוסקים לא חילקו בין תכ״ד קטן לגדול כנ״ל נכון וברור בעז״ה ועיין מ״ש עוד בסמוך בלשון התוספ׳ בד״ה כי לית ליה:

שם בגמרא והתנן הרי זו תמורת עולה וכו׳ והוינן נמלך פשיטא ואמר ר״פ נמלך תכ״ד ע״כ. וצ״ע דהא מלתא דר״פ לא איתאמר׳ על האי מתני׳ שם בגמרא אלא אמתניתין דלקמיה ברישא האומר הרי זו שלמים וולדה עולה. וע״ק אמאי לא מייתי הכא באמת מרישא דמתניתין ומאי דאתמר עליה ולפי פשוטו יש ליישב דמרישא לא מצי לאתויי מידי דהא דלא מהני התם נמלך תכ״ד לאו משום דלאו כד״ד ותו לא מצי למיהדר אלא משום דאמרינן דהאי גברא באמת אינו רוצה לחזור מדבריו הראשונים אלא מיטעא הוא דקטעי דכיון דתרי גופי נינהו ואיהו לא אקדיש אלא האם לשלמים סובר שעדיין לא חלה שום קדושה על הוולד לכן הדר ואקדשיה לעולה וכיון דקושטא דמלתא דהיכא דמעיקרא לא איכוון לשנות הוולד לקדושה אחרת ממילא חלה עליו קדושת האם נמצא דבטעות הקדישו ולכך לא אמר כלום אבל כשאומר שנתכוון מתחלה לכך דבריו קיימין נמצא דלפ״ז אין זה ענין לתכ״ד כד״ד והרי זה דומה לגמרי לאומר תמורת עולה תמורת שלמים ותחול זו ואח״כ תחול זו דלא אמר כלום לכ״ע והיינו משום דבטעות הוא וה״נ דכוותיה אבל מתמורת עולה ותמורת שלמים מייתי שפיר דאף על גב דגופא חדא וקאמר ר״י אם לכך נתכוון מתחילה דבריו קיימין וע״כ משום דלא הוי כאומר תחול זו ואח״כ תחול זו אלא מעיקרא דעתיה אתרווייהו וא״כ בנמלך אמאי לא אמר כלום אי ס״ד דתכ״ד כד״ד ולא יהא כחוזר בו לגמרי הא מצי למיהדר תכ״ד וטעות לא שייך כאן דמהיכא תיתי נתלי בטעות כיון דחד גופא הוא אע״כ דתכ״ד לאו כד״ד זהו לפי פשוטו. ולפמ״ש נמי בסמוך דלענין חזרה כ״ע מודו בקדשים דלאו כד״ד לדברי הפוסקים שסוברים כן ופשט הגמרא הוא להוכיח דיש לחלק בין חזרה ובין לפרש דבריו מכ״ש דא״ש דמרישא לא מצי להוכיח כלום דלמא שאני התם דלא תלינן בחזרה אלא בטעות וכדכתיבנא לכך מייתי מסיפא. ואף ע״ג דמלתא דר״פ קאי ארישא ע״כ דקאי נמי אסיפא דהא התם נמי קשה נמלך פשיטא ודו״ק:

בתוספות בד״ה הרי זו וכו׳ בפ״ב דזבחים אמרינן וכו׳. וצ״ע אמאי מייתי התוספות האי מלתא הכא וצ״ל דכוונתם כי היכי דלא תקשה מאי ס״ד מעיקרא למימר דכ״ע תכ״ד כד״ד דא״כ מ״ט דר״מ הכא דקאמר ה״ז תמורת עולה משום דתפוס לשון ראשון והיאך שייך לומר כן אי כדבור אחר דמי לכך כתבו התוספות דלק״מ דהא אליבא דאביי קיימינן הכא דקאמר למפרע נפסל ואביי קאמר בהדיא דטעמא דר״מ מדהוי ליה למימר תמורת עולה ושלמים וקאמר תמורת שלמים ה״ל כאומר תחול זו ואח״כ זו לכך לא אמר כלום דה״ל הקדש בטעות ואין זה ענין לתכ״ד כד״ד. אלא דעדיין יש להקשות לרבא דלית ליה האי סברא וקסבר נמי בשמעתין דעד זומם מכאן ולהבא נפסל והיינו ע״כ משום דס״ל דהכי הוא טעמייהו דרבנן דלעיל גבי עדות גניבה ועדות טביחה ולא נראה לו לומר דטעמייהו דתכ״ד לאו כד״ד דא״כ מצי סברי דלמפרע נפסל ור״י סובר להדיא דלמפרע נפסל והוי מלתא דרבא דלא כמאן. אע״כ דרבא סובר לסברא פשוטה דכ״ע תכ״ד כד״ד וא״כ הדרא קושיא לדוכתא מ״ט דר״מ גבי תמורת עולה ושלמים לכך כתבו דלרבא נמי לק״מ דאיהו מפרש בהדיא בפ״ב דזבחים דטעמא דר״מ משום דאמדינן דעתא דהאי גברא דלא בעי למיהדר אלא אם יוכלו שניהם לחול יחולו ואי לאו דעתו אקמא כנ״ל ודו״ק:

בד״ה ונמלך וכו׳ למאי דסבר נמי וכו׳ נראה דכשמתכוון לכך וכו׳ ולמחר תמורת שלמים עכ״ל. כוונתם בזה דלא תימא כיון דקס״ד השתא דר״י סבר תכ״ד לאו כד״ד וא״כ הא דס״ל אם כמתכוון לכך דבריו קיימין היינו משום דמהימנינן ליה שכך היתה כוונתו בתחילה. וא״כ היה מקום לומר דה״ה אם אמר היום תמורת עולה לחוד ולמחר אומר תמורת שלמים ואומר ג״כ שכן היתה כוונתו מאתמול יהא דבריו קיימין על זה כתבו דלא אמרינן כן אלא בנתכוון היינו נמי תכ״ד שאומר תכ״ד שנתכוון בתחילה לכך משום דלענין לפ׳ דבריו סבר דמהני תכ״ד. אבל לאחר כ״ד הוי כמו דברים שבלב ואין זו סברא דלעולם יהא נאמן ועמ״ש בגמרא בזה באריכות ויתיישב לשון התוספות על נכון:

בד״ה תרי תכ״ד וכו׳ גם בזה עיין מ״ש בגמרא לשיטת הרמב״ם וסייעתו ואפשר שהוא ג״כ שיטת התוספות שכ״כ להדיא במסכת מנחות דף פ״א דבקדשים לא מצי למיהדר אפילו תכ״ד וא״כ צריך לפרש דבריהם כאן כמ״ש באריכות ודו״ק:

בד״ה כי לית ליה וכו׳ וי״ל דס״ל כברייתא דמי שאמר הריני נזיר וכו׳ עכ״ל. ולכאורה אין תירוץ זה מספיק דאברייתא נמי שייך להקשות דאתי׳ דלא כמאן כיון דמצינו להדיא דכולהו תנאי מודו דתכ״ד גדול לאו כד״ד ואם נאמר לחלק בין קדשים לשאר מילי א״כ קשיא סוגיא דשמעתין ולפמ״ש לעיל א״ש דודאי לענין חזרה שייך לחלק בין קדשים לשאר מילי משום דדיבור דקדשים הוי כמעשה ואין אחר מעשה כלום אלא דסוגיא איירי מלפרש דבריו והכי קשי׳ ליה אמאי אמרינן בנמלך לא אמר כלום כיון שסוף סוף אינו עוקר דבריו הראשונים אלא עושה פי׳ לדבריו ואע״ג שהפסיד תכ״ד הא אמרת דס״ל לרבי יוסי דכד״ד. וע״ז משני תרי תכ״ד הוי פירוש לענין קדשים לחוד דתכ״ד קטן תלינן ליה דלפרש דבריו הוא בא אבל תכ״ד גדול מיחזי כחזרה ובאמת אינו יכול לחזור אבל לשאר מילי דקי״ל דתכ״ד כד״ד אפילו לענין חזרה ממילא לא שייך לחלק בין תכ״ד קטן לגדול וע״ז מייתי שפיר מברייתא דנזיר ודו״ק:

בד״ה א״ל אביי וכו׳ ונראה לר״י דאביי מוקי לה וכו׳ ואיירי דמציעאי נמי אפכינהו ואזמינהו לקמאי דהשתא לא אתכחשו מציעאי כלל עכ״ל. פי׳ דכיון דמציעאי הם עדים זוממין ממילא דדינא כוותייהו פסקינן והכחשה דקמאי לאו כלום היא לגבייהו דגזירת הכתוב הוא כך:

בא״ד וכי קתני וכו׳ וה״ה דמי עין לקמאי וכו׳ מיהו אין אנו צריכין להפך בתראי למציעאי וכו׳ עכ״ל. מלשון ומיהו שכתבו התוספות משמע דקושטא דמלתא לאו הכי איתא אלא עיקר אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי על בתראי למציעאי וע״ז כתבו התוספות שלא היה צריך לומר כן. אבל אין לפרש כוונת התוספות דבאמת קאי מלתא דאביי על מציעאי לקמאי לחוד דא״כ היאך כתבו התוספות דה״ה דהוי מצי למימר דמשלמי דמי עין לקמאי וכו׳ דלמא איירי דמציעאי אפכינהו מעיקרא לקמאי ואח״כ אזמינהו לאחר כד״ד וא״כ אף לפי הזמת מציעאי לא היו רוצים לחייב לקמאי דמי עין שהרי הוכחשו מעיקרא ואביי ס״ל דהכחשה לאו תחילת הזמה וא״כ כשהוזמו מציעאי אח״כ למה ישלמו לקמאי אע״כ דבאמת אפכינהו ואזמינהו דאביי קאי אבתראי למציעאי וא״כ ע״כ דאיירי דאפכינהו ואזמינהו תכ״ד או דאזמינהו ואח״כ אפכינהו דאל״כ הא איתכחשו מציעאי מעיקרא ולמה ישלמו וא״כ ממילא משמע דה״ה אפכינהו ואזמינהו דמציעאי לקמאי איירי נמי בענין זה דהוי תכ״ד וא״כ כתבו שפיר דהמ״ל שישלמו דמי עין לקמאי וק״ל: