אי בביניתא לא משכחת לה אי בטרפא הדר פארי. הקשה הראב״ד ז״ל אם כן בכל עת שיפרה כן יאכלוה הדבורים ואם כן לא יפרה ולא ירבה. ותירץ הוא ז״ל דלא אכלי אלא פעם ראשונה קודם שהרגישו חדודו אבל לאחר שהרגישו חדודו שוב אין חוזרים ואוכלים ממנו. ואינו מחוור דלישנא דקאמר שבאות ואוכלות משמע דבכל עת הם באות וחוזרות. ועוד דבאות עכשיו משמע כלומר לאחר שבזרע החרדל ואפילו כן מזקיקים חכמים לבעל החרדל לעקור חרדלו ולהרחיק ואמאי מאי דהוה הוה דכיון שכבר אכלו ממנו למה יעקור אותו מעתה והלא אין אחד מהם ניזוק מכאן ואילך. ועוד דאם איתא מאי קא אהדרו ליה רבנן לרבי יוסי אי בטרפא הדר פארי מכל מקום בפעם ראשונה תרווייהו מזקי אהדדי ומכאן ואילך אפילו חד מנייהו לא מזיק לחבריה ונראה לי דהכי קאמר אי בטרפא הדר פארי ובכל שעה שהוא פורה הוא נלקט ואף על פי שאוכל ממנו מעט בין פריה ללקיטה דבר מועט הוא ואין זה נזק של תלוש. אי נמי יש לומר דעיקר טרפא לא מהניא אלא להגין על גבעול החרדל וכיון שבכל עת שיאכלוהו וחוזר ופורה בכל עת הוא מגין ואין כאן נזק. ועל עיקר הרחקת החרדל מן הדבורים תמיהה לי אמאי מרחיק כלל והלא החרדל אינו נכנס לתוך תחומן של דבורים ודבורים הן שבאות לתוך שדה החרדל ואוכלות ואם כן הוה ליה כבור המיוחדת ברשות המזיק דפטור דאמר ליה תורך ברשותי מאי בעי ונהי דבעל דבורים פטור מתשלומי נזק שמזיקות לחרדל ואפילו לרבי יוסי דאמר דדבורים מזקי לחרדל משום שאינם בני שמירה מכל מקום בעל החרדל אמאי מרחיק אדרבה היה לו לבעל הדבורים להרחיק אליבא דרבי יוסי דאמר דמזקי ליה לחרדל וכמו שחייבו לבעל שובך להרחיק שובכו מן העיר חמשים אמה וכן משדה חברו ומשמע דמודה בה רבי יוסי דגיריה נינהו. ואפשר דלרבי יוסי בעל הדבורים הוא דמרחיק דכיוני שובך הוא ובהדיא תניא בתוספתא דמכילתין במתניתין דהכא וכן היה רבי יוסי אומר מרחיקים את הדבורים מן העיר חמישים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם רבי אליעזר אימר מגדל דבורים כמגדל כלבים ואף כן מצאתי לרמב״ן ונראה לפי זה הא דקתני רבי יוסי מתיר בחרדל לדבריהם דרבנן קאמר להו מפני מה אתם מזקיקים להרחיק את החרדל מן הדבורים אחר שאין אתם מזקיקים להרחיק את הדבורים מן החרדל והא תרווייהו מזקי אהדדי אבל רבי יוסי לגרמיה אדרבה סבירא ליה דדבורים מרחיקים מן החרדל דגיריה נינהו אבל חרדל לא מרחיק משום דעל הניזק להרחיק את עצמו. ומכל מקום קושיא ראשונה במקומה עומדת אפילו לרבנן דאמרי על המזיק להרחיק בעל החרדל למה מרחיק דאף על פי שהם ניזוקים אינם אלא כשור של ניזק ברשות המזיק. וצריך לי עיון. ומתוך הדוחק יש לי לומר דריח החרדל מחדד פי הדבורים וממקומו הוא מזיקם. ועדיין אינו מיושב דאם כן גיריה נינהו ואמאי פליג ביה רבי יוסי דהא מודה הוא בגיריה. הרשב״א.

מחמצן. פירוש מקום יש לכובסים כמו בקוע ששם שורין את היריעות במים כדי שיתלבנו. ופירוש הנדיין האבן שחובטים עליה את היריעות ואת הבגדים בשעה שמכבסים אותם וגם בפרק משקין בענין ועושים נברכת במועד אמרינן מאי נברכת אמר רב זה בקוע והתניא והנברכת והבקוע אמר אביי ואתמר רב כהנא גוהא ובר גוהא והן הן המחמצן והנדיין ולפי שבשעה שחובטים את הבגדים על הנדיין ניתזין ממנו צינורות אילך ואילך בעי הרחקה מן הכותל יותר מן המחמצן שהמים שבחמצן שרוים הם בתוכו ואינם ניתזין הימנו כלום. הר״י ן׳ מיגש.

ורב שהר״א גאון פירש חומצן הוא מקום שכובסים בו בגדים וקורין אותם חומצן שמתחמץ בו הבגד עד שמתלבן ונדיין לשון הזאה ויז מתרגמינן ואדי והוא מקום שהכובס חובט שם הבגדים על הסלעים והמים ניתזין בכח. עד כאן מספר רבינו ברוך שמואל ז״ל.

איבעיא להו וסד בסיד. יש מי שמדקדק מכאן דבכוליה מתניתין בין בריש בין בסיפא וסד בסיד גרסינן כו׳. ויש מי שמדקדק מכאן בהפך דבסיפא גרסינן או סד בסיד דאי גרסינן אפילו בסיפא וסד אמאי פשיטא ליה טפי בסיפא מרישא והיכי אהדר ליה: פשיטא דאי לא ליערבינהו וליתנינהו כלומר ליערב רישא בהדי סיפא דהיא וסד אלא דגרסינן דסיפא מספקא להו או וסד גרסינן או דילמא סד גרסינן והראשון נראה עיקר. הרשב״א ז״ל.

תא שמע רבי יהודה אומר סלע הבא בידים כו׳. כלומר ומדנקט סלע הבא בידים אלמא משמע דסלע הבא בידים דיניה לחוד ושאינו בא בידים דיניה לחוד דאי לא מאי שנא סלע הבא בידים דנקט אלא משום דדיניה מתחלף הא הכא והכא קתני מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד אלא ודאי משמע דסלע הבא בידים מרחיק שלשה טפחים וסד בסיד ושאר סלעים מרחיק שלשה או סד. אי נמי יש לומר דבברייתא תנא סתם לא יחפור אדם בור סמוך לבורו של חבירו ועלה תנא רבי יהודה להא דסלע הבא בידים דאלמא לחדותי אתא בסלע הבא בידים והכי תניא התם בתוספתא דמכלתין לא יחפור אדם סמוך לבורו של חבירו אלא אם כן הרחיק מכותלו של חברו שלשה טפחים וסד בסיד רבי יהודה אומר בסלע הבא בידים זה חופר בורו מכאן וזה חופר בורו מכאן כו׳ ודחינן סלע הבא בידים אצטריכא ליה כיון דבא בידים ליבעי הרחקה טפי קא משמע לן ולעולם אפילו לא בא בידים בעינן שלשה וסד בסיד נמי.

ולענין פסק הלכה כיון דאמרינן פשיטא דוסד בסיד תנן הכין קיימא לן דאף על גב דדחינן דילמא משום דלא דמי האי היזיקא להאי היזיקא לא שבקינן מאי דאיפשיטא לה לגמרא מעיקרא ותפסינן דיחוייא בעלמא. וכן פסק מורי הרב ז״ל. וכן פסק הרמב״ן ז״ל. הרשב״א ז״ל.

וכן נראה דעת הרי״ף ז״ל בהלכות שלא הביא בעיא זו וכתב משנתנו בצורתה ותני ברישא וסד ובסיפא או סד. הר״ן ז״ל.

הא דאמרינן בענין שיח ומערה ונברכת הכובסים תנא היזיקא דמתונא אלמא משום מתונא דמיא הוא וקשיא לי תיפוק ליה דקא מרפי ליה לארעיה ונראה לי דהא דאמרינן כל מרא ומרא דקא מחית כו׳. לענין היזיקא דבור בלחוד הוא דאמרינן דכיון דעמוק הוא ריפויא דארעא מזיק ליה לאידך אבל שיח ומערה ואמת המים ונברכת כובסים דלא עמוקי לא מזקי ליה אלא משום מתונא ותו קשה לי כיון דאמרינן מכותל בורו שנינו בכותל בנין מאי הוי הנך דהוו משום מתונא לא תיבעי ליה דודאי מרחיק דאפילו מי רגלים במי מרחיק כדקתני בבבא שלישית דלא אמרינן מכותל בורו שנינו אלא בבבא קמייתא אבל בבבא שניה ושלישית לא דאמרינן דהבלא ומתונא מזקי לה לכותל אבל ריפוי דארעא מיבעי ליה אי מזקא ליה לכותל דעלמא או לא ואי אמרת דמזקא כדאמרינן בזרעים מפני שמחלידין הקרקע ומעלים בו עפר תיחוח אלמא ריפויא דארעא קשה ליה. ועוד דאמרינן לקמן מי שהיה כותלו סמוך לכותל של חברו לא יסמוך לו כותל אחר כו׳ וטעמא דמילתא משום דוושא אם כן תנא אמאי פרט בכותל דבור ליתני כותל סתמא וכל שכן בכותל דבור דתרווייהו עמיקי וחלישי כתלייהו. ונראה לי דהא דאמר רב יהודה מכותל בורו שנינו ארישא קאמר לא יחפור אדם בור סמוך לכותל בורו של חברו ולא שיח כו׳ אלא אם כן הרחיק מכותל של חברו ג׳. הראב״ד ז״ל.

(לא נמצא עוד יותר בהראב״ד ז״ל שחסר מכאן).

מרחיקים את הגפת וכו׳. וסד בסיד. פירוש שטח בסיד מקום הנחתו של הגפת וגם כותלו של חברו כנגדו שלא יעלה בו ההבל ומסתברא לי דבעינן כחצי אצבע. משטה לא נודעה למי.

לפי שאין דרכן של בני אדם להטמין בסלעים. כלומר אין דרך בני אדם לעשות כן והיה עלינו לדקדק עליו תינח סלעים דלא קתני לענין הטמנה חול דלא קתני לענין כותל אמאי. אלא כיון שנדחו דבריו בסלעים לענין הטמנה לא הוצרכנו לדקדק עליו בחול לענין כותל. אמר ליה רבא אי יגיד עליו ריעו לתני תרווייהו כחדא וליתני חדא מינייהו באידך והוא הדין לאידך דכיון דאיכא הכא גפת וזבל ומלח והתם נמי איכא גפת וזבל ומלח איכא בהדייהו סלעים וחול הוא הדין אידך נמי איכא בהדייהו סלעים וחול. דמחמימי חיים מקרירי קריר. כלומר חול גופיה אין בו לא חימום ולא קירור שהרי דבר יבש הוא ואין בו לחלוחית כלל אלא מחמת שהוא דק כשמוצא חימום מתחמם ממנו היטב וכשמוצא לחלוחית של מים מצטנן ממנו היטב ולפיכך לענין הטמנה אין טומנים בו שהרי מתחמם הוא מחמת הקדרה ונעשה דבר המוסיף הבל אבל לענין כותל כיון שאין שם דבר שמחמם את החול ולא דבר שעושה בו לחלוחית אין שם היזק כלל ואי נמי יש שם בכותל לחלוחית של מים ונמצא אותו חול מצטנן ממנו ונעשית בו לחלוחית אותו היזק מחמת אותו לחלוחית שבגוף הכותל עצמו הוא ולא מחמת החול. ואקשינן איני והתני רבי אושעיא חול כו׳. ומהדרינן התם במתונא כלומר חול שיש בו לחלוחית כגון שהיה אותו מקום הסמוך לכותל מקום שיש בו לחלוחית של מים אלא שאינה מגעת עד הכותל וכשעושה שם חול נמצאת אותה לחלוחית נכנסת בחול ומזקת את הכתלים. הר״י ן׳ מיגש ז״ל.

על מה שכתבו בתוספות בפירוש רבינו חננאל ז״ל דמה שאמרו להרחיקם משום דמשתכי שמלקין את הארץ כו׳. ובהדי זרעים ומחרישה הוה ליה למתנייה אלא דדמי להנך שהם מטלטלין ואינם קבועים. תוספי הרא״ש ז״ל.

הא תנא ליה אמת המים. וממנה אתה למד דהוא הדין לחול דאית ביה מתונא. וקשה לי ואפילו כי נימא דטעמא דחול משום הבלא היכי הוה קשה לן אמאי לא תנא ליה במתניתין הרי כבר תנא גפת וזבל ומדין אתה למד לחול ואדרבה קשה אמאי תנא לכולהו. וניחא לי דאורחא דתנא בכך למיתנא כולהו כיון דדמו להדדי אבל חול לאמת המים ונברכת הכובסים לא דמי כלל וכן אמת המים לנברכת הכובסים לא דמי נמי להדדי לפיכך מצריך להו בגמרא ומדאמרינן הכא דמאמת המים אתה למד להיזקו דחול שמעינן דאף על גב דתרצה אביי ואיתימא רב יהודה למתניתין מכותל בורו שנינו הוא הדין בכותל בנין דבעי לארחוקי שלשה בור ושיח וכולן. עד כאן משטה לא נודעה למי.

ובגליון של תוספות מצאתי הא תנא ליה אמת המים. קצת קשה דהכא שמעינן חול אפילו לח מאמת המים. עד כאן לשונו.

מחרישה ותיפוק ליה משום זרעים. בדין הוא דלימא ליה להכי תנא מחרישה לעכב עליו משעת חרישה אלא דלא ניחא ליה למימר הכי דכיון דהא תנא ליה את הזרעים ואיצטריך למתנייה על כרחך דבמחרישה לא סגיא ליה משום מפולת יד למה ליה לתנא תו ואת המחרישה וכי בשופטני עסקינן שחורשים שלא על מנת לזרוע ולמה הוא חורש הא תנא ליה שאינו יכול לזרוע. הר״ן ז״ל.

הא דאוקימנא בחורש לאילנות דהיינו בשנטע האילנות ברשות הא לאו הכי מסתמא צריך הוא להרחיק עשרים וחמש אמות מן הכותל לדעת רבנן כדרך שהוא מרחיק מן הבור שגם הוא מחליד קרקעו של כותל ומפיל אותו. הרשב״א.