ואוקימנא בלוקח – פי׳ שזרע חרדל בתוך שלו ומכר חצי שדהו ובא זה להעמיד דבורי׳, כך פרש״י ז״ל. [או] שזרע (או) חרדל ומכרו ובא הוא להעמיד דבורים.

(1-2) ואקשינן אי בלוקח אי איכא ירק אמאי מרחיק ועוד מאי טעמא דר׳ יוסי אפילו משרה וירק נמי – כלומר אפילו א״ת לרבנן שמא אין מקחו מועיל לו לר׳ יוסי דמתיר בחרדל ולא מצי לכוף אותו להרחיק חצי ההרחקה משום שהוא לוקח ומפני כך אף הוא אינו מרחיק כדפרישית אלמא מקחו מועיל לו א״כ אפי׳ משר׳ וירק נמי.
ומקצת נוסחי דכתיב בהו ועוד מאי טעמא דר׳ יוסי ועוד אפי׳ משרה וירק נמי ה״ק ועוד מ״ט דר׳ יוסי שהתיר בשניהן היה לו להתיר בחרדל ולאסור בדבורים שירחיק לגמרי כל ההרחקה ואע״פ שאמרנו בסומך שכיון שזה אינו מרחיק אף זה אינו מרחיק ה״מ בבא לסמוך ראשון בצד המצר שאלו רצה הלה לסמוך עכשיו היה יכול לכופו להרחיק הילכך אין הקדמתו מועלת לחייבו לזה כל ההרחקה אבל בלוקח על השני להרחיק הכל ואם תעמידנה בלוקח שסמך חרדל ודבורים מאי טעמא א״ר יוסי מפני שיכול לומר לו היה לו לומר מפני שהוא לוקח, ועוד אפילו במשרה וירק יתיר כדפרישית.

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ה״ג וכן גריס רש״י ז״ל: אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו – ולא גרסינן טעמא דאיכא ירק, וה״פ: לעולם בלוקח, וקסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואע״פ שסמך ברשות וכן מצינו לרבי׳ הגדול ז״ל במקצת נוסחי ההלכות שהעמידה בלוקח.
ומאן דגריס וטעמ׳ דאיכא ירק מצי לפרושה הכי, הכא בלוקח עסקינן שסמך משרה ברשותו וכי ליכא ירק לא מצי למימר הרחק משרה שלך שאני רוצה לעשות שם ירק למח׳ שאין צריך להרחיק שיעשה זה ירק שיזיקנו הואיל והו׳ לוקח.
ואיכא למידק הכא היכי קסברי רבנן בלוקח צריך להרחיק והלא משנתנו היא שאין צריך להרחיק דתנן ואם האילן קדם לא יקוץ ואוקימנ׳ בלוקח איכא למימר א״א בהרחקות אלו זו דומה לזו דמתני׳ באילן הואיל וליתנהו לשרשין עד זמן מרובה והזיקא דלא שכיח חששו חכמים להפסד גדול שלא עלה על דעת המוכר לקוץ אילנותיו שיש לו בכל שדהו מפני בורו של זה תדע לך דהא קתני רישא אם הבור קדמה קוצץ ונותן דמים מה שאין כן בשאר ההרחקות שבנזיקין, ורש״י ז״ל כך פי׳ דכיון דברשות נטע שאינו מזיקו עד זמן גדול לא חייבו חכמים לקוץ בלא דמים בשביל הזיקא דיחיד ואף אנו נאמר דסיפא תקנת׳ היא ואינה דומה לשאר הרחקו׳.
ולבי מגמג׳ בדבר זה מהא דאקשינן לקמן מאי שנא גבי עיר דקתני אינו נותן דמים ומאי שנא גבי בור ואי ס״ד איתי׳ פרש״י ז״ל שאני שרשי׳ דלא מזקי אלא לאחר זמן מרובה אבל גבי עיר מכי נטע לאילן איכא משום נויי העיר אלא איכא למימר טעמא כדפרשי בירו׳ מפני ישוב העול׳ באילנות ולפיכך הקלו בה ולהכי ניחא לי האי דאקשינן ליה אעיר.
ואקשינן מכלל דר׳ יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו הואיל והוא לוקח המזיק ויש לפרשה אפי׳ בלא לוקח משום דאי ס״ל על המזיק כרבנן ה״נ ירחיק כל אחד חצי ההרחקה כיון ששניהם מזיקין ואע״פ שזה שסמך חרדל ברשות סמך דהא אמרי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו ואפילו סמך ברשו׳ ואי לא סבר כרבנן בשסמוך ברשות ירחיק כל ההרחקה אלא שמע מינה אפילו בעלמא נמי סבר על הניזק להרחיק א״ע אי על הניזק להרחיק אפילו משרה וירק נמי.
ומפרקי׳ אלא לעולם רבי יוסי על המזיק סבירא ליה והכי קאמר להו לרבנן תינח משרה וירק אלא חרדל ודבורים מזקי אהדדי כלומר רבי יוסי לא בא להתיר בחרדל בכל ענין אלא הכי קאמר להו לרבנן חרדל ודבורים מזקי אהדדי ומשום הכי מתיר ר׳ יוסי לסמוך ואם ירחיק אף חברו כמותו ולא היתר גמור הוא שאם רצה כופה אותו להרחיק חצי הרחקה.
וקשה לי למה ליה לאוקמה בלוקח, לימא בבא לסמוך ואינו סומך כדאוקימנא מעיקרא והאי מתיר דקאמר ר׳ יוסי שמותר זה לסמוך בלא הרחקה אם לא הרחיק חברו כמותו איכא למימר הכי נמי קא׳ אלא לעולם בעלמא על המזיק ס״ל ולא בלוקח ולאו משום שהבא לסמוך סומך כדקס״ד מעיקרא אלא ה״ק להו רבי יוסי לרבנן וכו׳. ולא היתר גמור בא להתיר אלא או ירחיקו שניהם או לא ירחיקו כלל ועכשיו יקשה עלינו מה שכתב רבי׳ בהלכות דמתני׳ בלוקח ודקא פריש רבינא דהוא בתרא אבל בספר המלחמות פירשתי פי׳ אחר על דעתו של רבינו ז״ל ולשונות אחרות יש בשמועה ואין מתחוורים וגם בזה הל׳ שכתבנו השמועה עולה בקושי ובדוחק.
ויש גירסא אחרת: אלא א׳ רבינ׳ קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו וטעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך. וראיתי לרב ר׳ יוסף הלוי ז״ל בה פי׳ נכון כלומר קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו כשיזיק ואע״פ שסמך בשעה שאין שם ניזק וכיון שכן יכול הוא לסמוך מתחלה עד שיבא הלה ויסמוך וההיא שעתא זה שהוא מזיק מרחיק את עצמו ולא מיתוקמא השתא בלוקח ושנוי דשנינן לרבא בכולה שמעתא ליתנהו, ולשון הגון הוא זה.
ולפי דרך זו אני חוזר לפרש התא שמע בתחלתו בחוור השמועה דייקי׳ טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך ודחינן לה כי ליכא ירק נמי לא סמיך והא קמ״ל דה׳ ניקשו לירק ומאי מן הירק דקתני מן הירק שזה עתיד לזרוע בשדהו למחר וליומא אוחרא, וכן מן הבצלים ומן הדבורים.
ואקשינן אי מתני׳ בדליכ׳ ירק ודבורים אימא סיפא וכו׳ ותנא עלה רבי יוסי מתיר בחרדל מפני שי״ל לו אני אין עלי להרחיק אדרבה עליך להרחיק הכל שאתה בא בגבולי ואוכל לגלוני חרדל. ומזיק אותו ואע״פ שאתה ניזוק נמי בכך אתה שהבא׳ נזק על עצמך והיה לך שלא תאכל ואי בדלא סמיך דבורים היכי משכחת לה שיתיר אדרבה ר׳ יוסי יהא אוסר על בעל הדבורים לפי הטעם שלו. בשלמא אי אמרי׳ הבא לסמוך סומך משכחת לה בשכבר סמך שם דבורים וכיון דסמך סמך. אלא אי אמרת בדליכא דבורים וירק היא מתני׳ היכי משכח׳ לה לדר׳ יוסי. ונוסחי ספרד גרסי למה ליה למימרא הכי, ועולות לפי פירושנו.
ומפרקינן אלא אמר רב פפא בלוקח, כלומר לעולם הא דקתני מתני׳ מן הירק ומן הבצלים ומן הדבורים דוקא קתני בדאיתנהו לניזקין אבל כי ליתנהו לא מרחיק ולא משום דבעלמא הבא לסמוך סומך אלא משום דהכא בלוקח שלקח משרה וחרדל עסקינן כגון ראובן שמכר שדהו לשני בני אדם לזה משר׳ ולזה ירק לזה חרדל ולזה דבורים וכי ליכא ירק ודבורים לא מצי האי למימר לחבריה ארחיק דילמא מימליכנ׳ ועבדינ׳.
ואקשינן אי בלוקח ואהני ליה מקחו דכי ליכא ירק לא מרחיק כי איכא ירק נמי אמאי מרחיק ותו מאי טעמא דר׳ יוסי אפי׳ משרה וירק נמי תהני לי׳ מקחו ולא ירחיק כי היכי דאהנו לבעל דבורי׳ דלא מרחיק אפי׳ כי איכא חרדל.
ואידחו להו הני שנויי ואמרי אלא אמר רבינא קסברי רבנן על המזיק להרחיק את עצמו לעולם כשיזיק ואע״פ שסמך תחלה הילכך בבור דקא מרפי׳ אארעיה ומזיק מהשתא אינו סומך אבל בהנך טעמא דאיכא ירק הא ליכא ירק סמיך השתא ומרחיק כשיעשה מזיק וכולהו שנויי דלעיל בגפת וזרעים ותנור וכיוצא בהן ליתנהו אלא כי ליכא ניזק סומך וכשמזיק מרחיק כדינו.
ואקשינן מכלל דרבי יוסי סבר על הניזק להרחיק את עצמו לעולם ומשום הכי קאמר רבינא קסברי רבנן דאי לרבי יוסי משום דמהניא ליה הקדמה ודאי מתחלה יש לו למונעו שלא יסמוך דהבא לסמוך אינו סומך אלא על כרחין רבי יוסי לא התיר אלא משום דאפילו בבאין כאחת על הניזק להרחיק אי הכי אפי׳ משרה וירק נמי.
ומשמע לי דמצינן הכא למיפרך כדפרכינן בעלמא והאמר רב אשי כי הוינ׳ בי רב כהנא הוו אמרי מודה ר׳ יוסי בגירי והיכי לא מרחיק בעל דבורי׳ דאינהו גירי הוו כדתנן מרחיקים את השובך מן העיר וקי״ל כי ההיא מתני׳ ולא פליג בה רבי יוסי וכן מצאתי בתוספתא וכך היה רבי יוסי אומר מרחיקין את הדבורים מן העיר חמשים אמה כדי שלא ינשכו את בני אדם ש״מ דמודה רבי יוסי בכי האי גוונא דעל המזיק להרחיק והיזיקא דיחיד נמי כהיזיקא דרבים הוא כדמוכח לקמן בעובדא דבי מר מריון אלא היינו טעמא דלא פרכינן הכי דעדיפא לן טובא למיפרך מינה ובה ולאהדורי קושיי׳ לדוכתא אי הכי אפי׳ משרה וירק נמי.
ומפרקינן אלא לעולם רבי יוסי על המזיק ס״ל דמרחיק את עצמו כשיזיק כרבנן ולא כשעלה על הדעת דבעל דבורים הוא הנקרא מזיק לבדו ומפני שהוא בא בתחומו של חברו אלא שניהם מזיקין ושניהם כופין זה את זה להרחיק כל אחד חצי ההרחקה ור׳ יוסי לאו לנפשיה קאמר שיהא מותר לסמוך מעיקר הדין אלא לרבנן קאמר להו אם אין בעל דבורים מרחיק למה ירחיק זה והלא הוא הגורם הגדול בנזקי׳ הללו שהן באות ואוכלות בשלו והכי דיק׳ לישנא דגמרא דקאמר הכי קאמר להו רבי יוסי לרבנן וכו׳ דמשמע לא שיהא רבי יוסי מתיר מן הדין אלא לרבנן קאמר להו כי קושיא תינח.
והדר מסקינן דרבי יוסי לאו טעמא דנפשיה קאמר להו לרבנן אלא לדידהו קאמר להו ולדבריהם קאמר להו והכי קאמר לדידי אפי׳ משרה וירק לא בעי רחוק וכ״ש חרדל ודבורים אלא לדידכו תינח משרה וירק אלא לחרדל ודבורים תרוייהו מזיקי אהדדי וכדפרישי׳.
והאי פירוק׳ דמפרקי׳ השתא דר׳ יוסי על המזיק ס״ל והכי קאמר להו לרבנן וכו׳ כלומר שלא התיר מן הדין אלא משום שאם אין זה רוצה להרחיק אף זה אינו צריך להרחיק הוא מן הדין דמצי לפרוקי הכי מקמי דתיתי ודרבינ׳ אלא שלא עלה פירוק זה על דעת עד עכשיו.
ומכ״מ דברי רבינא לא נדחו אלא במקומן הן עומדין לפר׳ בהן כל ההויות שהקשו על רבא מכולה מתני׳ דמתוקמי כולהו כפשטייהו וטעמא דאיכא נזק הא ליכא ניזק סמיך השתא וכי אתו הני מרחיק דבא לסמוך אינו סומך הוא ובהכי סלקא כולה שמעתא שפיר וכהוגן.
נקטינן השתא לפום נוסחא דרש״י ז״ל ולפירושה דכל הנך הרחקות דמתני׳ כגון הבא לסמוך גפת וזבל ורחיים ותנור למצר חברו ואין שם כותל א״נ הבא לפתוח חלונות לחורבתו של חברו שאינו מזיקו עכשיו לענין היזק ראיה שאין עשוי לתשמיש אעפ״כ יכול לעכב עליו ולומר לו למחר אני בונה שם כותל או אני בונה חורבתי ונמצאת מזיק אותי וההיא שעתא הוו גיריה דידיה ויכול לעכב עליו דמודה רבי יוסי בגיריה ולא מצי למימר ליה השתא סמכינ׳ וכי אתית למבל בצד המצר מסלקנא להו שקשה הוא לסלקו מאחר שסמך ועוד דילמא מחזיק עליה וא״ת כתיב ליה שטר׳ בהכי א״ל לא בעינא שאם כן אני צריך להיות שומר שטרי מעכברים ואע״פ שנראה לנו שאינו יכול להחזיק עליו הואיל ואינו מזיקו עדיין בכך אי א״נ לדברי האומרים שהיזק ראיה אין לו חזקה מצי למחויי מהאי טעמא דאמינא כדמפרשינן לעיל בתוך תיובתי דאותבינן עליה דרבא.
וכענין זה אמרו בירושלמי בפרק חזקת הבתים הכא את אמר פתח כנגד פתח מותר פי׳ בתוספתא (ב,ה), והכא את אמר פתח כנגד פתח אסור, פי׳ במשנתנו (ס׳ ע״א) א״ר יוחנן שנייה היא בגנות שנתנו להפריח א״ר נסה וחרבותם לא נתנו לבנו׳ וסלק׳ התם בתיובתא ושמעינן מינה דחורבא שעשוי׳ ליבנות אינו רשאי לפתוח שם פתח וחלון כנגד חלון וכן כתב הרב רבי אברהם בר׳ דוד ז״ל בתשובה אלא שהוא פירש הירושלמי בענין אחר ומ״מ עלה לו ממנו שחורבות עשויות הן ליבנות.
ולפי הגרסא האחרת ופירוש׳ הנכון שכתבנו אין אדם יכול למחות ביד חברו שלא לסמוך וכשיבא הלה לסמוך הוא מוחה בידו ומשום דילמא מחזיק עליה ליכא למיחש שכיון שאינו יכול למחות אין לו חזקה ואיתא להא מילתא פרק חזקת הבתים (נט,א).

ואי באטרפ׳ הדר פארי – אי קשיא א״נ פארי הדר אכלי ליה ולעולם לא יפרה ולא ירבה אימא למימר שהוא חד וטעמו אותו פעם אחת שוב לא יאכלו ממנו ומ״מ הוזקו הדבורים באותה אכילה שחוזרות ואוכלות את דבשן הרב רבי אברהם בר׳ דוד ז״ל.