ור׳ אליעזר סבר לא ילפינן ממשה. דמשה רב גובריה. וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה. אלא שואל אדם צרכיו בשומע תפלה.
ואסיקנא הלכה שואל אדם צרכיו בשומע תפלה. ואם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין כל ברכה וברכה שרי.
(1) 
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה ור״א וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר סָבַר לָא יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה שָׁאנֵי מֹשֶׁה דְּרַב גּוּבְרֵיהּ וחכ״א וַחֲכָמִים אוֹמְרִים לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה אֶלָּא שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה.
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ סָבַר יָלְפִינַן מִמֹּשֶׁה Rabbi Yehoshua holds that we derive from the case of Moses that one should first praise God in prayer and only afterward issue personal requests. And Rabbi Eliezer holds that we do not derive from Moses how to act, since Moses is different, as his might is great, i.e., he knew how to pray to God in this order. And the Rabbis say: The halakha is not in accordance with the statement of this Sage, who says that one should issue personal requests before praying, nor is it in accordance with the statement of that Sage, who says that personal requests should follow prayer. Rather, a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer. Therefore, when Naḥum the Mede stated that this is the halakha, he was merely concurring with the opinion of the Rabbis.
קלנדא וכל7 העירות הסמוכות לה משתעבדות לה אותן העירות אסורות או מותרות ר׳ יהושע בן לוי אמ׳8 קלנדא לכל אסורה ור׳ יוחנן אמ׳9 קלנדא10 אין אסורה אלא לעובדיה בלבד והילכתא כר׳ יוחנן דתניא כותיה.
תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן הא כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ועומד עליהן11 מעלה עליהן הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים שנאמר {שמות לד:טו} וקרא לך ואכלת מזבחו מאי וקרא לך משעת קרייה:
1. ואלו: כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג : ״ואלו הן״.
2. וסטורניא: דפוסים : וסטוריס . כ״י גינצבורג : ״וסטורנילייא״, כבר״ח בגמ׳ כאן.
3. וקראטיסים: כ״י אוקספורד : ״וקראטיטיס״. דפוס קושטא : וקרטיסיס .
4. גניסיא: וכן כ״י גינצבורג . דפוסים : ״גנוסיא״.
5. בדפוסים נוסף: בלבד .
6. סטורניא: כ״י אוקספורד : ״סטרנליא״, וכן בר״ח ובערוך. כ״י גינצבורג : ״סיטורוננילייא״.
7. וכל: כ״י אוקספורד : ״כל״.
8. אמ׳: כ״י אוקספורד , כ״י גינצבורג : ״אומ׳ ״.
9. אמ׳: דפוסים: או׳ .
10. קלנדא: חסר בכ״י אוקספורד , דפוסים .
11. ועומד עליהן: וכן דפוס קושטא . וכן נראה שהיה לפני האשכול, שם: ״והוא עומד ומשקה עליהן״ (משמע הגוי שזימן אותם עומד עליהם, ולכן מתקיים בהם הכתוב וקרא לך ואכלת. ראה מגילה יב ע״א ״שאלו תלמידו את רשב״י וכו׳ ״). חסר בר״ח. כ״י אוקספורד , דפוסים , רא״ש: ״ושמש שלהן עומד עליהן״, כבתוספתא (עבודה זרה ד; אבדר״נ כו), (כהמשך לאכילה ושתיה משלהן). כ״י גינצבורג : ״ושמש שלהן הואיל ועומד עליהם״ (קריאה רצופה המאפשרת את שתי הגירסאות).
ר׳ יהושע סבר ילפינן ממשה – להסדיר שבח תחלה הלכך יתפלל י״ח תחלה דאיכא שבח בתחלתן.
דרב גובריה – גדולת מעשיו וחכמתו רבה ונאה לו לשבח ולהעדיף בשבחו של מלך מלכי המלכים אבל איניש בעלמא מיחזי כיוהרא.
קלנדא ואיסטרוניא – כ״ש, קלנדא וסטרנליא גר׳ במשניות.
וקרטסי א׳ רב יהודה א׳ שמואל יום תפסה ---1 מלכות.
י{ו}ם גינוסי׳ – יום שמעמידין בו המלך.
1. כך נראה בכתב היד - קו אופקי.
ור׳ אלעזר סבר לא ילפינן ממשה – ותימה לי דמעיקרא הוי קשה לן קראי לא כמר דייקי וכו׳ טעמייהו, והשתא אסיק לר׳ יהושע דיליף ממשה ור׳ אלעזר סבר לא ילפינן ממשה כל שכן דקשיא טפי מאי טעמא דר׳ אלעזר, ואו״ר דמתחלה היה קש׳ ליה טפי שסברתם חלוקה והפוכה לגמרי דמר תופס לעיקר האי קרא והאחר מהפך ודורשו וחבירו עושה איפכא ואין לאחד מהן טעם מה ראה לתפוס דזה עיקר יותר, אבל השתא לא פליגי בדרשת הפסוקים דלעיל כלל אלא דמר יליף ממשה ומר לא יליף ממשה ולפי זה מיישב כל אחד הפסוקים:
כבר ידעת ששמונה עשרה ברכות שבתפלה נתקנו בכלל כל מה שצריך לאדם ושאינו רשאי להפסיק בנתים לשאלת צרכיו בפרט אלא בדרכים ידועים והוא שאם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין הברכה אומר ובלבד בצריך לה כגון אם היה לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת רפאנו וכן אם היה צריך לפרנסה מזכירה בברכת השנים אבל אינו מזכיר בה שלא מעין הברכה אף בצריך אבל ברכת שומע תפלה כולל בה כל מה שירצה ואף כשאינו צריך ופי׳ בתלמוד המערב לפי שאין לה פנים כלומר שהיא תפלה כללית לקבלת התפלות ואינה מיוחדת לשום דבר כשאר האמצעיות שכל אחת מיוחדת לאיזה ענין וכבר התבאר ענין זה במקומו ואם בא לומר אחר תפלה אפילו כסדר יום הכפורים אומר ואין כאן משום הכבדה כעבד שנוטל פרס מרבו וחוזר לפניו לשעתו שבמלכות שמים אינו כן אדרבה ולואי שיתפלל אדם כל היום כלו:
המשנה השניה והכונה בה להודיע ימי חגיהם הקדומים כמו שיעדנו בחלק השלישי ואמר על זה ואלו ימי אידיהן של גוים קלנדא וסטרוניא וקרטיסיס ויום גינוסיא של מלכים ויום הלידה ויום המיתה דברי ר׳ מאיר וחכמים אומרים מיתה שיש בה שריפה יש בה ע״ז ושאין בה שריפה אין בה ע״ז יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אמר הר״ם אלה הזמנים הנזכרים היו מפורסמים באותו הזמן אצל הנצרים והנלוים אליהם וכן לכל מועד שיש לכל אומה בכל מקומות העולם כשהן ע״ז חייב לנהוג בהם כמו שזכר ודע שזאת האומה הנצריה ההולכים אחר אמונת ישו אע״פ שדתותיהם משונות כלם עובדי ע״ז ואידיהם כלם אסורים וראוי לנהוג עמהם בכל התורה מה שינהג עם עובדי ע״ז ויום ראשון מכלל אידיהן של גוים ולפיכך אסור לשאת ולתת עם מי שיאמין בדת ישו באחד בשבת כלל בשום דבר אבל ינהג עמהם באחד בשבת מה שינהג עם עובדי ע״ז ביום אידם וכן ביאר התלמוד מיתה שיש בה שריפה שיהיה בה קטרת או שריפת בגדי המת וכליו וגנוסיא של מלכים הוא יום שמתקבצין בו להקים מלך ואין הלכה כר׳ מאיר ובלורית הוא שער שמניחים באמצע ומגלחין מה שסביבותיו מכל הצדדין ותספורת בזה אסור לנו מן התורה כדי שלא נתדמה כהם אבל אין חייב עליו מלקות אלא אם שחת הפאות כמו שכתבנו במכות:
אמר המאירי אלו הן אידיהן של גוים ר״ל שנאסרו שלשה ימים לפניהם קלנדא וסטרניא ומפרש בגמ׳ ששתי אלו סמוכות זו לזו ואין ביניהם אלא יום תקופת טבת ושיעור כל אחת מהן שמנה ימים וסטרוניא היא קודם התקופה ויום אחרון שלה ערב יום התקופה וקלנדא היא אחר התקופה ויום ראשון שלה מחרת יום התקופה ונמשכת שמנה ימים וזה שמזכיר תחלה קלנדא אע״פ שהיא מאוחרת מפני שבראשונה הוקבעה קלנדאה ובשנה שאחריה הוקבעה סטרניא כמו שהתבאר בגמ׳ וטעם קביעותם היה תחלה לאדם הראשון על שם קצור הימים שקודם התקופה ואריכות של אחריה להורות על תנועת השמש שהיא מסובבת מזולתו ואח״כ קבעום הם לשם ע״ז ויחסו לו ר״ל לשמש ממשלה להראות מצד תנועותיו להראות ממנו פעולות גדולות בארץ וקרטסים והוא יום שתפסה בו רומי מלכות ושני ימי איד היו מחמת שתי תפיסות שתפסה את המלכות אחת בימי יונים שנלחמו עמהם ונצחום ואחת בימי קלפטרא מלכת אלכסנדריא של מצרים שנלחמו עמה ונצחוה וקבעו על זה יום איד להקריב בו בכל שנה זבחים לאליליהם ויום גנוסיא של מלכים והוא יום שמעמידין בו את המלך שקובעין בו יום איד לכל ימי חייו ושני ימי איד היו אחת ביום שמעמידין אותו ואחת ביום שמעמידין את בנו בחייו כדי שיהא מוחזק במלכות אביו אחריו על פי בקשת המלך שמן הדין אין להם להעמיד מלך בן מלך והיו קובעים בהם יום איד להקריב זבחים לאליליהם ויום הלידה של מלך ר״ל כשקבלוהו עליהם למלך על פי בקשתו היו מסתכלין בממשלת איזה כוכב נולד והיו קובעים יום איד לשם אותו כוכב ויום המיתה של מלך שכל בני מלכותו עושין שני ימים אלו ימי איד כל ימי חיי בנו ואע״פ שאין באותה מיתה שריפה דר״מ וחכ״א כל מיתה שיש בה שריפה ר״ל ששורפין עליו כל כלי תשמישו חשובה להם ויש בה יום איד לע״ז ושאין בה שריפה אין בה יום איד כלל והלכה כדבריהם אלו הם ימי האיד שאסורין שלשה ימים לפניהם אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ר״ל שפעם ראשונה שמגלח המלך את זקנו מגלחה בבית ע״ז שלו וקובע לו יום איד וכן בבלוריתו ופי׳ בגמ׳ בין בהנחתה בין בהעברתה והוא שבשעה שנותנין לב ליכנס במסורת של אותה בלורית מגלחים את ראשם ומניחים בלורית והיא נקראת הנחה ולסוף שנה מעבירין אותה לבדה והיא נקראת העברה והכל לשם ע״ז ופעם ראשונה שהיה עושה כן היה קובע לו יום איד וכן יום שעלה מן הים פעם ראשונה כשהולך להחזיק במלכות באיי הים שמקריב זבחים לע״ז על שניצל וקובע לו יום איד וכן יום שיצא בו מבית האסורין וכל אלו דוקא במלך וגדולי המחברים מפרשים אותה בכל אדם ולא יראה כן שאין יחיד קובע יום איד על ניסו ועל תגלחת זקנו ועוד שהרי אח״כ שנה הלשון ואמר גוי שעשה משתה לבנו אלמא כל הראשונות במלך דוקא ומ״מ באלו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ר״ל המלך וכן גוי שעשה משתה לבנו ומקריב זבחים לע״ז אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש ובתלמוד המערב שאלו בכלם אם אותו היום בלבד או אותו יום בכל שנה ולא הובררה ונראין הדברים שבאותן של מלך אותו יום בכל שנה אבל בגוי שעשה משתה לבנו אותו היום לבד:
זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנו הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
עיר גדולה שהיה לה יום איד קבוע אע״פ שעיירות הסמוכות לה משתעבדות לה ומתבטלות ממלאכתן לשם כל מה שצריך לבני העיר מותר לשאת ולתת עמהם במקומם לא נאסרה אלא לעובדיה ודבר זה לא הוצרך ללמדו בכאן שהרי משנה שלמה היא למטה עיר שיש בה ע״ז חוצה לה מותר אלא שרצה להודיענו דין זה אף בקלנדא שהייתי סבור לומר שהוא כעין יום איד כללי לכל העיירות ובא ללמד שעיקר האיד לא היה באותו זמן אלא ברומי ויש שפירש בה שבקלנדא הכל עושין אותה ואפילו הכי קאמר הואיל ולא מצד עצמם הם עושין אלא מיראת הכרך אינו כלום והוא שאמרו בתוספתא עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנדא אע״פ שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין ר״ל שמקריבין בה לע״ז:
מאחר שביארנו שגוי העושה משתה לבנו מקריב זבחים לע״ז ועושה לו יום איד אסור לו לישראל לילך לשם ולאכול עמהם אע״פ שאוכל משלו ושמש ישראל משמש לפניו שהרי על כיוצא בזה נאמר וקרא לך ואכלת מזבחו מכיון שקרא לך בסעודה שהוא מקריב בה זבחים לאלילים שלו והודית לו נעשית לו כמי שאכלת מזבחו לא סוף דבר באותו היום בלבד אלא כל הימים שהשמחה נמשכת מעתה כל שלשים יום בין שאמר לו הגוי בשעה שקראו שמחמת החופה הוא עושה אותה סעודה בין שלא אמר לו אסור שמן הסתם מחמה הלולא היא נעשית וכל סעודה שהיא נעשית מחמת החופה הוא מקריב בה לע״ז או אף כשאינו מקריב מ״מ אזיל ומודה על זה לע״ז שלו מכאן ואילך אם לא אמר לו מחמת הלולא מותר ואם אמר לו מחמת הלולא אסור עד שנים עשר חדש ואם הוא אדם חשוב ביותר אף לאחר מיכן אסור כל זמן שיזכיר לו מחמת הלולא ויש חולקים בזו אא״כ שמע בפירוש שיודה על זה וכן עקר וכן מקודם אותו היום אסור מכיון שהתחילו לשמוח מחמת החופה וסימן היה בזה אצלם מכי רמו שערי באסינתא ומפרשים בה שזורעים שעורים בעריבה בכדי שיצמחו ביום החתונה ומביאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שימהרו צמיחתם בבנים כשעורים הללו שממהרין לצמוח ומרבין בצמיחה ומאותה שעה היו מרבים בשמחה מחמת החופה ולענין משא ומתן מיהא אינו אסור אלא אותו היום כמו שביארנו:
ור״א סבר לא ילפינן ממשה שאני משה דרב גוברי׳ – וא״ת א״כ לר״א למה תקנו ג׳ ראשונות שהן שבחו של מקום קודם לשאלת צרכים. איכא למימר צרכי צבור נינהו וצבור נמי רב גוברי׳ הלכך גמרי׳ ממשה:
מה הם אידיהם של גוים
ציון ד – ו.
משנה. ואלו אידיהן של גוים: קלנדא וסטרנורא וקרטיסים ויום גנוסיא של מלכיהם ויום הלידה ויום המיתה, דברי רבי מאיר, וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה – יש בה עבודה זרה, ושאין בה שריפה – אין בה עבודה זרה, אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו – אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד.
גמרא. אמר רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה – אותן עיירות אסורות או מותרות? רבי יהושע בן לוי אמר: קלנדא אסורה לכל היא. רבי יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה בלבד. תנא כוותיה דרבי יוחנן: אף על פי שאמרו רומי עשתה קלנדא וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה – היא עצמה אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
יום שמתכנסין בו הגוים להעמיד להן מלך, ומקריבין ומקלסין לאליליהם – יום אידן הוא והרי הוא כשאר אידיהן. אבל גוי שהוא עושה אד לעצמו ומודה לעבודה זרה שלו ומקלסה ביום שנולד בו, ביום תגלחת זקנו או בלוריתו, ביום שעלה בו מן הים או שיצא בו מבית האסורים, ביום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו – אין אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד. וכן יום שימות להן בו מת ויעשו אותו אד – אותן העושים אסורין אותו היום. וכל מיתה ששורפין בה כלים ומקטירין קטורת – בידוע שיש בה עבודה זרה. אין יום האד אסור אלא לעובדין בו בלבד, אבל הגוים ששמחין בו ואוכלין ושותין ומשמרין אותו מפני מנהג או מפני כבוד המלך אבל הם אין מודין בו – הרי אלו מותרין לשאת ולתת עמהן.
השגת הראב״ד. לפי הסוגיא יום הלידה של מלך הרי הוא כשאר יום אידם ויש להם פנים, אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו וכן כולן עד הסוף, בין של מלך בין של הדיוט – אינו אסור אלא אותו היום בלבד, אבל משועבדיו אינן אסורין אלא אם כן עובדין אותן ואפילו בקלנדא וסנטריא, וכי קתני אותו האיש – למעוטי משועבדיו, ואכולהו קאי.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, ה)
יום שמתכנסים בו הגוים להעמיד להם מלך ומקריבים ומקלסים לאלהיהם – יום חגם הוא, והרי הוא כשאר חגיהם.
גוי שעושה הוא חג לעצמו ומודה לעבודה זרה ומקלסה ביום שנולד בו ויום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורים ויום שעשה בו משתה לבנו וכיוצא באלו – אינו אסור אלא אותו יום ואותו האיש בלבד.
אין יום החג אסור אלא לעובדים בו בלבד, אבל הגוים ששמחים בו ואוכלים ושותים ומשמרים אותו או מפני המנהג או מפני כבוד המלך אבל הם אינם מודים בו – הרי אלו מותרים לשאת ולתת עמהם.(שו״ע יורה דעה קמח, ו–ח)
א. הימים הקבועים לעבודה זרה.
ימי אידם הקבועים של הגוים מפורטים בחלק הראשון של המשנה והם קלנדא, סטרנורא וקרטיסים, ועליהם נאמר במשנה לעיל (דף ב, א) שאסור לשאת ולתת עם הגוים קודם להם שלושה ימים.
הרמב״ם והשלחן ערוך אינם מפרטים ימים אלו בהלכותיהם אלא כותבים את ההלכה באופן כללי על ימי אידם, ומפרטים רק את מה שהמשנה מזכירה ״יום גנוסיא של מלכים״, והוא היום שמתכנסים להעמיד להם מלך ומקריבים ומקלסים לאלוהיהם. מסתבר שאין הם מזכירים את כל הימים המפורשים במשנה מפני שכבר לא היו ידועים ומוכרים בזמנם.
מלבד זאת הרמב״ם כותב בהלכה ד שהנוצרים הם עובדי עבודה זרה ויום ראשון הוא יום אידם, ולכן אסור לשאת ולתת עמם בארץ ישראל בכל שבוע כבר ביום חמישי וששי. אולם ראוי לציין שהלכה זו כתובה בנוסח הזה במהדורת פרנקל, ובילקוט שינויי נוסחאות (שם) מובא שיש דפוסים ששינו את הנוסח לכנענים או לאדומים ויש דפוסים שהשמיטו את כל ההלכה, וכל זאת מפני אימת הצנזורה. בדפוסים אחרים מדובר על ישמעאלים שיום ששי הוא יום אידם.
יש להעיר שהמאירי (ב, א) גורס בדברי רב תחליפא בר אבדימי בשם שמואל (לעיל ו, א) במקום ״יום ראשון לדברי רבי ישמעאל לעולם אסור״ – ״נוצרי לעולם אסור״. אולם המאירי כותב שאין כוונת הגמרא לנוצרים המוכרים לנו אלא לגוים הבאים מארץ מרחק, ככתוב בספר ירמיה (ד, טז) שקראו אותם נוצרים על שם נבוכדנצר.
עיין עוד בבירור הלכה למסכת סוכה (דף מה, ב ציון ג) בעניין איסור שיתוף אם נכלל באיסור עבודה זרה, ושם נידונת השאלה אם הנוצרים נחשבים לעובדי עבודה זרה.
ב. המקומות שהאיסור חל בהם.
בגמרא נחלקו רבי יהושע בן לוי ורבי יוחנן האם קלנדא של רומי אסורה לכל העיירות המשועבדות לרומי או רק לעובדיה בני רומי, והגמרא מביאה ראיה לרבי יוחנן שהאיסור חל רק על עובדיה.
רש״י (ד״ה רומי) מפרש שבני אותן עיירות אינם מקריבים ואין זה יום איד שלהם, אף שמשועבדים לרומי ומשלמים להם מס. אבל הרשב״א, הריטב״א והר״ן (ב, ב בדפי הרי״ף ובחידושיו) מוכיחים מן התוספתא (א, ב) שאף שבני אותן עיירות מקריבים לעבודה זרה – בכל אופן אין איסור לשאת ולתת עמם, כיון שהם עושים כך רק מפני היראה. גם הרמב״ם והשלחן ערוך פוסקים כדעה זו וכותבים שהיום אסור רק לעובדיה של העבודה זרה ולא לאלה ששמחים ואוכלים ושותים ומשמרים אותו מפני המנהג או הכבוד.
ג. יום הלידה ויום המיתה.
רש״י (ד״ה ויום הלידה) מפרש שמדובר ביום הלידה והמיתה של המלך שכל בני המלכות עושים אותו ליום איד קבוע, וממילא אסור גם שלושה ימים לפניו. אולם הרמב״ם מפרש שמדובר ביום הלידה של כל גוי, ואינו אסור אלא באותו היום ובאותו האיש.
הכסף משנה מבאר שלפי הרמב״ם התנא של המשנה מונה תחילה את הימים הקבועים לעבודה זרה של הרבים, ומיום הלידה ואילך הוא מונה את הימים השייכים רק לאנשים פרטיים.
בירושלמי (הלכה ב) נאמר: ״יום הלידה ויום המיתה – עד כאן לציבור מכאן ואילך ליחיד״, ומזה משמע שלא כרמב״ם. אבל בעל מראה הפנים מסביר שהרמב״ם מפרש שכוונת הירושלמי לומר שמיום הלידה ויום המיתה מפורטים החגים של היחיד.
הראב״ד משיג על הרמב״ם שמסוגיית הגמרא יוצא שיום הלידה של המלך הרי הוא כשאר ימי חגם. הלחם משנה כותב שכוונתו לגמרא להלן (דף י, א) שמקשה על הפירוש שיום גינוסיא של מלכיהם הוא יום לידתם, מהו אם כן ההבדל בין יום גינוסיא לבין יום הלידה, מכאן שהיה ברור לגמרא שמדובר על יום הלידה של המלך, ועל כן היא מסיקה שיום גינוסיא הוא היום שמתכנסים בו הגוים להעמיד להם מלך.
בעל מראה הפנים מסביר שלדעת הרמב״ם יש הבדל בין מה שסברה הגמרא בתחילה לבין מסקנתה. בתחילה חשבה הגמרא שיום לידת המלך הוא יום איד של כולם, אבל לפי המסקנה שיום גינוסיא הוא יום ההכתרה של המלך יום הלידה הוא יום חג פרטי ואין לגביו הבדל בין מלך לבין כל גוי.
הגר״א (סק״י) מביא ראיה נוספת לשיטת רש״י והראב״ד מלשון רב אשי בהמשך הסוגיה: ״אף אנן נמי תנינא דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו... אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש״, הרי שיום המיתה שנזכר לפני כן נחשב ליום אידם שנאסר על כולם הוא ושלושה ימים לפניו.
השלחן ערוך (סע׳ ז) פוסק בעניין זה כמו הרמב״ם.
ד. יום תגלחת זקנו ובלוריתו.
במשנה למדנו: ״אבל יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא מבית האסורין וגוי שעשה משתה לבנו – אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד״.
רש״י (ד״ה אבל יום תגלחת), הרמב״ן (יא, ב), הרי״ד בפסקיו והריא״ז (הלכה א, כד) מפרשים שהכוונה ליום התגלחת של כל גוי שהוא עושה אותו יום איד, ועל זה נאמר שהאיסור נוהג רק באותו היום ורק עם אותו גוי, וכן היא דעת הרמב״ם והשלחן ערוך (סע׳ ז).
הרמב״ן והריטב״א מוסיפים שכך נראה מלשון המשנה שמדברת על אותו האיש, ומשמע שמדובר על כל אחד מהגוים ולאו דווקא על המלך.
לעומת זאת, הראב״ד מפרש שמדובר ביום התגלחת של המלך לבדו, שעושה את התגלחת הראשונה בבית עבודה זרה שלו וקובע לו יום איד, וכן עושה המלך ביום שעלה מן הים ושיצא מבית האסורים. הראב״ד מביא הוכחה לדבריו מהסיפא של המשנה ״וגוי שעשה משתה לבנו״, משמע שעד כאן עסקה המשנה במלך ולא בכל אדם. עם זאת הוא מסביר שהאמור בסוף המשנה שאינו אסור אלא באותו היום ובאותו האיש נוגע גם ליום תגלחת זקנו, שכן לא מסתבר שכל בני המדינה יעשו יום איד ביום שבו המלך מסתפר. אולם יש להעיר שהראב״ד עצמו כותב בהשגות על הרמב״ם שיום תגלחת זקנו ובלוריתו שייך בין במלך ובין בהדיוט. לפירוש הראב״ד מסכימים גם הרא״ש (סי׳ ה) והמאירי.
הרמב״ן מביא דעה נוספת ולפיה יום תגלחת המלך נחשב ליום אידם של כל בני המלכות והאיסור נוהג אף שלושה ימים לפניו. לפי דעה זו הפִסקה העוסקת ביום התגלחת שייכת לרישא של המשנה המונה את ימי אידיהם הקבועים של הגוים, ואין גורסים ״אבל יום תגלחת״ וכו׳, ורק בהמשך גורסים ״אבל יום שעלה בו מן הים״ וכו׳.
אולם הרמב״ן עצמו דוחה שיטה זו, שכן מדברי הירושלמי המובאים לעיל מוכח שכל מה שמובא במשנה לאחר יום הלידה ויום המיתה שייך רק ליחיד ולא לציבור, ובכלל זה יום התגלחת. כך גם מוכח מדברי רב אשי בהמשך הסוגיה שמביא את המשנה ומפרט את יום התגלחת בין כל הימים שאסורים רק באותו היום ובאותו האיש.
ה. האם אותו יום נוהג בכל שנה.
הירושלמי (הלכה ג) מסתפק אם הימים המפורטים במשנה, כגון יום התגלחת ויום שיצא מבית האסורים, אסורים כל שנה באותו תאריך או רק בפעם הראשונה.
המאירי כותב שמסתבר שבאותם ימים של המלך יש לאסור בכל שנה, אבל בימים של היחיד יש לאסור באותה שנה בלבד.
הגר״א (סקי״א) מדייק בלשון השלחן ערוך (סע׳ ז), ״גוי שעושה הוא חג לעצמו״, שמדבר על אותו היום באותה השנה ולא על חג קבוע בכל השנים, שאם לא כן היה צריך לכתוב ״שעשה חג לעצמו״. הגר״א מסביר שהשלחן ערוך פוסק להקל בספקו של הירושלמי.
לכאורה יש להקשות על פירוש זה שהרי הדוגמה הראשונה המובאת בשלחן ערוך היא היום שנולד בו, ולא יתכן שמדובר על אותו היום עצמו שנולד בו. אולם ניתן להבין זאת על פי דברי הירושלמי (שם) שיתכן מצב שהגוי חוגג באותו יום את הולדתו ואת הולדת בנו בכגון שאיחר ולא הספיק לחגוג עד שנולד לו בן, ואז הוא חוגג יחד לשניהם ואינו חוגג שוב בכל שנה.
האיסור להשתתף במשתה של גוים
ציון ז (ח, א), ציון א–ד (ח, ב).
גמרא: תניא, רבי ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן. כיצד? גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו, אף על פי שאוכלין משלהן ושותין משלהן ושמש שלהן עומד לפניהם – מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים, שנאמר: ״...וקרא לך ואכלת מזבחו״. ואימא עד דאכיל? אמר רבא: אם כן נימא קרא ״ואכלת מזבחו״, מאי ״וקרא לך״? משעת קריאה. הלכך, כל תלתין יומין, בין אמר ליה מחמת הלולא ובין לא אמר ליה מחמת הלולא – אסור, מכאן ואילך, אי אמר ליה מחמת הלולא – אסור, ואי לא אמר ליה מחמת הלולא – שרי. וכי אמר ליה מחמת הלולא עד אימת? אמר רב פפא: עד תריסר ירחי שתא. ומעיקרא מאימת אסור? אמר רב פפא משמיה דרבא: מכי רמו שערי באסינתי. ולבתר תריסר ירחי שתא שרי?! והא רב יצחק בריה דרב משרשיא איקלע לבי ההוא גוי לבתר תריסר ירחי שתא, ושמעיה דאודי ופירש ולא אכל! שאני רב יצחק בריה דרב משרשיא, דאדם חשוב הוא.
גוי שעשה משתה לבנו או לבתו – אסור ליהנות מסעודתו, ואפילו לאכול הישראלי ולשתות משלו שם אסור, הואיל ובמסיבת הגוים אכלו. ומאימתי אסור לאכול אצלו? משיתחיל לעסוק ולהכין צרכי סעודה וכל ימי המשתה ולאחר המשתה שלשים יום. ואם עשה סעודה אחרת מחמת הנישואין – אפילו לאחר שלשים יום אסור, עד שנים עשר חדש. וכל ההרחק הזה מפני עבודה זרה הוא, שנאמר ״...וקרא לך ואכלת מזבחו, ולקחת מבנֹתיו לבניך וזנו בנֹתיו אחרי אלהיהן והזנו את בניך אחרי אלהיהן״.(רמב״ם הל׳ עבודה זרה ט, טו)
גוי העושה משתה לחופת בנו או בתו אסור לישראל לאכול שם אפילו אוכל משלו ושמש שלו עומד עליו ומשמש, ומאימתי אסור? משיתחיל להכין צרכי הסעודה ולאחר ימי המשתה שלשים יום, ואם אומר שמזמינו בשביל החופה – אסור עד שנים עשר חדש, ולאחר שנים עשר חדש מותר אלא אם כן הוא אדם חשוב.(שו״ע יורה דעה קנב, א)
א. טעם האיסור וגדרו.
בגמרא לומדים מהפסוק ״...וקרא לך ואכלת מזבחו״ שאסור לאכול במשתה של גוי. הראב״ד והריטב״א כותבים שהאיסור הוא מן התורה, והריטב״א מוסיף שנחשב כמי שאוכל תקרובת עבודה זרה. מתוך כך הריטב״א קובע שלא ניתן להתיר איסור זה משום איבה.
אולם בעל הדרישה מסתפק האם ניתן להתיר במקום שיש חשש לאיבה, כמו שלמדנו לעיל (דף ו, ב) שלפעמים מתירים לשמוח עם הגוי ביום אידו משום איבה. מספקו של בעל הדרישה ניתן להבין שיש צד לומר שאין זה איסור של תורה אלא רק איסור מדרבנן, ולכן ניתן לומר שמתירים אותו משום איבה. אכן, הש״ך (בנקודות הכסף) כותב שאין ספק שהאיסור הוא מדרבנן, והפסוק מובא רק בתור אסמכתא.
הט״ז (סק״א) תמה על בעל הדרישה שמסתפק בדבר, שהרי בפסוק שלומדים ממנו על האיסור נאמר שאין לכרות ברית עם הגוים כדי שלא נבוא להתחתן עם בנותיהם, וכיון שכך ודאי שאין להתיר את האיסור משום איבה, שהרי עניינו של האיסור הוא להביא לידי איבה והתרחקות. הוא מסביר שמתירים משום איבה רק בדבר שיש לו טעם אחר, כמו המשא ומתן ביום אידם שאסור כדי שלא ילכו להודות לעבודה זרה שלהם, מה שאין כן באיסור הנדון בסוגייתנו שכל עיקרו בא כדי להביא לאיבה.
אולם נראה שניתן להסביר את ספקו של בעל הדרישה שאמנם האיסור הזה נועד להביא להרחקה בין האדם מישראל לבין הגוי, אך בהרחקה כשלעצמה אין עדיין איבה, ואם יש חשש שתביא לאיבה יש סברה להקל.
בדרך אחרת כותב הש״ך (בנקודות הכסף) שטעם האיסור אף כאן הוא שלא ילך להודות לעבודה זרה שלו. ראייתו היא מזה שהברייתא מכנה בשם עובדי עבודה זרה בטהרה את אלה שנענים להזמנת הגוי, וכן במעשה המובא בגמרא ברב יצחק בריה דרב משרשיא נאמר שהגוי הודה לעבודה זרה, הרי משמע שהאיסור הוא מפני סיוע וחיזוק לעבודה זרה, ולכן אף כאן יש מקום להסתפק אם להתיר משום איבה כדרך שאמרו בסוגיה דלעיל.
בעל צבי לצדיק מביא ראיה לכך שהאיסור הוא מפני שמחזקים את הגוי בעבודה זרה שלו מדברי רש״י (ד״ה ובין לא) שכל ימי ההלולא מקריב לעבודה זרה.
הרמב״ם כותב: ״וכל ההרחק הזה מפני עבודה זרה הוא, שנאמר ״...וקרא לך ואכלת מזבחו, ולקחת מבנֹתיו לבניך וזנו...״. בעל ספר עבודת המלך מסביר שהרמב״ם מביא את המשך הפסוק אף שאין הוא מובא בגמרא כדי ללמדנו שהאיסור הוא משום חשש לחיתון עם הגוים, ולא משום שמודה לעבודה זרה.
מאידך גיסא, בעל ספר אשר למלך כותב שלשון הרמב״ם בתחילת דבריו מורה שהרחקה זו אינה מחשש לחיתון אלא מפני החשש שיטעה אחר עבודה זרה מחמת החיתון. בעל שו״ת משנה הלכות (ח״ז סי׳ קיח) אכן מבין שכוונת הרמב״ם לכלול את שני הטעמים, הן את החשש לחיתון והן את החשש שיטעה אחר עבודה זרה.
ב. ההיקף של האיסור בכל אדם ובאדם חשוב.
בגמרא מבואר שאסור להשתתף עם הגוי בסעודה אפילו כשהיא נעשית קודם המשתה של בנו, אם הגוי כבר התחיל להכין את צורכי סעודת המשתה. כמו כן אסור להשתתף בסעודה הנעשית לאחר ההלולא עד שלושים יום, ואם אמר לו הגוי שהסעודה נעשית מחמת ההלולא האיסור נמשך עד שנים עשר חודש.
עוד מבואר שהאיסור הוא משעת קריאה, ועל פי זה כותב רבנו יונה שאם אומר לגוי מיד בשעת הקריאה שיאכל משל עצמו – מותר.
מלבד זה הגמרא אומרת שאם היה אדם חשוב שגורם לשמחה גדולה בהשתתפותו – האיסור נמשך אפילו לאחר שנים עשר חודש. מלשון רש״י (ד״ה דאדם חשוב) ניתן להבין שאסור לו לבוא אל הגוי לכל סעודה שמזמין. אבל הריא״ז (הלכה א, כא) והטור כותבים שאסור רק כשהגוי מזמינו מחמת ההלולא. כיוצא בזה כותב הראב״ד שלאחר שנים עשר חודש אסור דווקא בזמן ששייך לשמחתו, אבל לאחר זמן רב מותר גם לאדם חשוב.
הרי״ף, הרמב״ם והרא״ש (סי׳ ו) אינם כותבים בהלכתיהם שיש דין מיוחד באדם חשוב. הבית יוסף מסביר שכנראה הם מפרשים שכוונת הגמרא לומר שרב יצחק נמנע מלאכול בתור מידת חסידות הראויה לאדם חשוב, ואין זה דין גמור. הב״ח, הט״ז (סק״ג) ובעל פלפולא חריפתא (סק״א) דוחים את דברי הבית יוסף מפני שבגמרא לא משמע שמדובר על מידת חסידות, וגם מפני שמצינו במקומות רבים שהפוסקים מביאים הלכה של מידת חסידות.
הב״ח עצמו מתרץ שהם מסבירים את הגמרא בדרך אחרת, ולפיה יוצא שלמסקנת הגמרא לאחר שנים עשר חודש מותר אף לאדם חשוב. לפי הסבר זה שאלת הגמרא היא שמצינו במעשה של רב יצחק שאף לאחר שנים עשר חודש הודה הגוי לעבודה זרה, ואם כן יש לחוש מן הסתם לכל גוי שיודה בזמן כזה; תירוץ הגמרא הוא שאין ללמוד מהמעשה הזה הואיל ורב יצחק היה חשוב מאד בעיני אותו גוי, אבל בדרך כלל אין הגוים שמחים לאחר שנים עשר חודש וגם לאדם חשוב מותר.
הט״ז מוסיף שדווקא מן המעשה ברב יצחק יש ללמוד שאין איסור, שהרי רב יצחק אכל אצל הגוי ולא חשש שיודה, ואף שלבסוף אירעה לו תקלה מפני שהיה חשוב בעיניו – מכל מקום הוא לא היה צריך לחשוש לכך מראש.
המאירי מביא את הדעה שיש איסור לאדם חשוב אף לאחר שנים עשר חודש אם אומר לו שמזמינו מחמת ההלולא, אך הוא עצמו מכריע כדעת המקלים שאין איסור אלא כששומע בפירוש שהגוי הולך ומודה לעבודה זרה שלו, ונראה שמבין שזוהי שיטת הרי״ף והרמב״ם.
לעומת זאת, הש״ך (סק״ב) מסביר שהרי״ף, הרמב״ם והרא״ש לא כתבו את הדין הזה מחמת פשיטותו, שבוודאי על כל אדם חשוב להרחיק את עצמו ככל האפשר.
בעל שו״ת קול מבשר (ח״ב סי׳ כח, לה) מעיר שהרמב״ם אינו מזכיר בשום מקום דין של אדם חשוב שצריך להחמיר על עצמו. בהסבר הדבר הוא כותב שהרמב״ם לא רצה להרבות בחילוקי דינים כאלה, מפני שראוי יותר לתת תורה אחת לכולם.
בעל עבודת המלך מתרץ שלדעת הרי״ף והרמב״ם טעם האיסור בסוגייתנו הוא משום חשש חתנות, ואילו מה שאירע אצל רב יצחק הוא שהגוי הלך להודות לעבודה זרה שלו ולכן הוא פרש, ואין לזה שום קשר להלכה היוצאת מסוגייתנו.
השלחן ערוך (סעיף א) כותב שלאחר שנים עשר חודש מותר לאכול, אלא אם כן הוא אדם חשוב. הט״ז (שם) מדייק מלשונו שהאיסור לאדם חשוב הוא ממידת חסידות בלבד, כדבריו בבית יוסף. אבל הט״ז עצמו סובר שהאיסור לאדם חשוב הוא מן הדין, וכן היא דעת הש״ך (שם).
ג. בבית הגוי או גם בבית היהודי.
הריטב״א והרא״ש בתשובה (כלל יט, כב) כותבים שהאיסור הוא דווקא כשהיהודי קרוא לאכול בבית הגוי, אבל אם הגוי שולח את האוכל לבית היהודי – אין בזה איסור. כך מוכח גם מדברי הריב״ש (סי׳ עג), וכן פוסק השלחן ערוך (סעיף ב).
הט״ז (סק״ב) כותב שהתירו לאכול בבית היהודי מפני שאינו אוכל על פי הזמנת הגוי. לפיכך, אם הגוי שולח מאכל ומשקה כדי שיתאספו יהודים ויאכלו – אפילו בבית היהודי אסור להשתתף, מפני שזו סעודה שעל פי הזמנת הגוי.
הבית יוסף מדייק מלשון הרמב״ם שאוסר רק כשאוכל במסיבת גוים, אבל כשיהודים אוכלים בפני עצמם – מותר, אף על פי שאוכלים בבית הגוי. אולם הוא מסיים שאין הכרח בדיוק זה, הואיל וכל שאוכלים בבית משתה הגוי – נחשב הדבר כמסיבת גוים שאסור לאכול בה.
בעל שו״ת משנה הלכות (שם) מביא ראיה מתנא דבי אליהו רבה (פ״ח), שם נאמר שלא יאכל עם הגוי בשולחן, ומשמע שאוסר רק אצל הגוי. אבל הוא דוחה את הראיה מפני שהכוונה שם היא למסיבה שאינה של חתונה, וזוהי הלכה נוספת שמבוארת בבירור הלכה להלן (דף לא, ב ציון ב–ד).
ר׳ יהושע סבר [סבור]: ילפינן [למדים אנו] ממשה, וכמוהו אנו עושים: תחילה אומרים תפילה שיש בה שבחיו של מקום, ואחר כך בקשה, ור׳ אליעזר סבר [סבור]: לא ילפינן [אין אנו למדים] ממשה, שננהג אף אנו כמותו. ומדוע? שאני [שונה] משה דרב גובריה [שגדול כוחו] וגדולים מעשיו, והוא יכול היה לשבח תחילה כראוי. וחכמים אומרים: לא כדברי זה ולא כדברי זה, לא יבקש אדם צרכיו לא קודם התפילה ולא אחריה, אלא שואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״, וכדבריהם אמר גם נחום המדי.
Rabbi Yehoshua holds that we derive from the case of Moses that one should first praise God in prayer and only afterward issue personal requests. And Rabbi Eliezer holds that we do not derive from Moses how to act, since Moses is different, as his might is great, i.e., he knew how to pray to God in this order. And the Rabbis say: The halakha is not in accordance with the statement of this Sage, who says that one should issue personal requests before praying, nor is it in accordance with the statement of that Sage, who says that personal requests should follow prayer. Rather, a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer. Therefore, when Naḥum the Mede stated that this is the halakha, he was merely concurring with the opinion of the Rabbis.
הכל
(2) (אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל הֲלָכָה שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה) אָמַר רַב יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַב שְׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אֲבָל אאִם בָּא לוֹמַר בְּסוֹף כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה מֵעֵין כׇּל בְּרָכָה וּבְרָכָה אוֹמֵר.
With regard to the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that a person requests his own needs during the Amida prayer in the blessing ending: Who listens to prayer. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, that is not the only option. Rather, if he wishes to recite at the conclusion of each and every blessing personal requests that reflect the nature of each and every blessing, he may recite them.
With regard to the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that a person requests his own needs during the Amida prayer in the blessing ending: Who listens to prayer. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, that is not the only option. Rather, if he wishes to recite at the conclusion of each and every blessing personal requests that reflect the nature of each and every blessing, he may recite them.
מעין כל ברכה וברכה – אם היה משכח תלמודו מאריך בחונן הדעת אם בעל תשובה הוא מאריך בהרוצה בתשובה וכן כולן.
אף על פי שאמרנו שואל אדם שאלת צרכיו בשומע תפלה אם בא לומר כו׳ – פי׳ ואין בזה משום מקום שאמרו לקצר אין אדם רשאי להאריך מטעמי דכתיבנא בברכות והני מילי בברכות אמצעיות אבל בברכות ראשונות ואחרונות אין להוסיף כלום כדאמרינן התם לעולם לא ישאל אדם צרכיו לא בשלש ראשונות ולא בשלש אחרונות ודוקא צרכי יחיד אבל צרכי רבים פעמים שמותר להוסיף במה שהוא מענין המאורע כגון יעלה ויבא ועל הניסים דבאחרונות ומכאן נהגו העולם להוסיף בראשונות בעשרת ימי תשובה זכרינו ומי כמוך וכן אאחרונות וכתוב לחיים ובספר חיים והטעם מפני שהם צרכי רבים וממסכת סופרין למדנוה וכן אמרו שם ואין אומרים זכרינו ומי כמוך אלא בראש השנה וביום הכפורי ואפי׳ בהם בקושי התירו ע״כ דעת התוס׳ שאם לא אמר זכרינו ומי כמוך שחוזר לראש כמי שטועה בשלש ראשונות אבל דעת רז״ל שאינו חוזר שהרי לא התירו אלא בקושי וראוי לכל אדם לכוון בתפילתו שלא יטעה בהם שלא יכניס עצמו לספק זה ולעולם בין יחיד בין שליח ציבור. אין לו לקצר כלום בברכות ראשונות ומקצת מקומות שנוהגין ששליח צבור אומר פיוט מגן באבות כשמגיע לאל עליון גומל חסדים טובים והוא אומר אל עליון קונה שמים וארץ ואומר פיוט ואחר הפיוט הוא חותם ומדלג נוסח ברכת אבות טעות הוא בידם שאין לו לשתות מנוסח הברכה כלום אלא יש לו לומר כל הברכה עד באהבה ואומר פיוט מגן אם ירצה ואחר כך חותם מלך עוזר ומושיע ומגן בא״י מגן אברהם ומי שאינו עושה כן טוע׳ ומשתקי׳ אותו ובמסכת ברכות כתבתי בשם הרב ר׳ יונה ז״ל מה שיש בין דרב יהודה בר שילת בשם רב לאידך דרב חייא בר אשי אמר רב דמר שרי אפי׳ באמצע ברכה ומר שרי בסוף כל ברכה ולא פליגי והכי מוכח לישנא דידהו וליכא למימר ששניהם אמרו דבר אחד ממש דאם כן הוה לן למימר וכן אמר רב חייא בר אשי אלא ודאי כדאמרן והא דאמר ר׳ יהושע בן לוי אם בא לומר אפי׳ כסדר יום הכפורים אומר פי׳ בין קודם יהיו לרצון בין אחר כן קודם שעקר רגליו וכדכתיבנא בברכות בס״ד.
מתני׳ אלו הן אידיהן של גוים קלנדא וסטורניא וקראטוסים – פי׳ לאו דוקא אלו דהוא הדין לכל אידיהן בין קרובים בין רחוקין כדפרש״י לעיל אלא דנקיט תנא הנהו דהוו רגילי בההוא זימנא ותו לא יום גנוסיא של מלכים בגמרא מפרש יום הלידה ויום המיתה פי׳ של מלך וחכמים אומרים כל מיתה כו׳ בגמ׳ מפרש יום תגלחת זקנו ובלוריתו אית דמפרשי דבכל גוי מיירי מדקתני לה סתמא וכדקתני סיפא אותו האיש בלבד דאלמא אפי׳ בגוי הדיוט עסקינן ואחרים פי׳ דהמלך לבדו קאי דאילו גוי בעלמא לא עביד איד ביום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעולה בו מן הים ויום שיצא מן האסורין וכדאמרינן לקמן במכילתין גבי נפל לבור יעלה לא שנו אלא עלה מת אבל עלה חי אסור בהם דקא סליק מנסך ליה דהוה ליה כיום אידו ואין לך עולה מן הים גדול מזה ואפי׳ הכי אמר דהוה ליה כיום אידו פירוש דהוי היין מזומן לפניו הא לאו הכי לא מנסך ולא מודה הילכך מתניתין במלך לחודיה מיירי והרישא דקתני יום הלידה ויום המיתה קאי והא ודאי פשטא דמתני׳ כלישנא בתרא משמע מדקתני סיפא וגוי שעשה משתה לבנו אבל ההיא דלקמן לאו ראיה היא דהא דאמרינן דהוה ליה ביום אידו היינו טעמא דאי לאו דחמרא קמיה מתוך שהיה בהול על עלייתו לא מנסך ההיא שעתא וכן הא דקתני אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד אכולהו ודאי קאי ואפי׳ המלך דמשום תגלחת זקנו ובלוריתו לא עבדי איד כל בני מלכותו ומסתייה דעבדי הכי ביום הלידה ויום המיתה בלחוד וכן כתב הראב״ד ז״ל ונכון הוא.
ובפסק ההלכה בעניין זה, אמר רב יהודה אמר שמואל, הלכה: שואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״. אמר רב יהודה בריה [בנו] של רב שמואל בר שילת משמיה [משמו] של רב: אף על פי שאמרו ששואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״, אבל (באמת) אם בא לומר בסוף כל ברכה וברכה מעין עניינה של כל ברכה וברכה — אומר. כלומר, בכל ברכה יכול להוסיף ולבקש על ענייניו הפרטיים מעין אותה ברכה.
With regard to the halakhic ruling, Rav Yehuda says that Shmuel says: The halakha is that a person requests his own needs during the Amida prayer in the blessing ending: Who listens to prayer. Rav Yehuda, son of Rav Shmuel bar Sheilat, says in the name of Rav: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, that is not the only option. Rather, if he wishes to recite at the conclusion of each and every blessing personal requests that reflect the nature of each and every blessing, he may recite them.
הכל
(3) א״ר אָמַר רַב חִיָּיא בַּר אָשֵׁי אָמַר רַב אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה באִם יֵשׁ לוֹ חוֹלֶה בְּתוֹךְ בֵּיתוֹ אוֹמֵר בְּבִרְכַּת חוֹלִים וְאִם צָרִיךְ לְפַרְנָסָה אוֹמֵר בְּבִרְכַּת הַשָּׁנִים.
Similarly, Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, if he has a sick person in his house he recites a special prayer for him during the blessing of the sick. And if he is in need of sustenance, he recites a request during the blessing of the years.
Similarly, Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, if he has a sick person in his house he recites a special prayer for him during the blessing of the sick. And if he is in need of sustenance, he recites a request during the blessing of the years.
וכן אם יש לו חולה בתוך ביתו מזכירו בברכת החולים. ואם צריך לפרנסה מזכיר בברכת השנים. ואם בא לומר אחר תפלתו כסדר וידוי יום הכפורים אומר.
אם צריך לפרנסה אומרת בברכת השנים – ראיתי מקשים ממאי דאמרינן בתעניות שלחו בני נינוה לר׳ כגון אנן דצריכינן למיטרא אפילו בתקופת תמוז כול׳ ושלח להו כיחידים דמיתו ובשומע תפלה. ואמאי לימרו בברכת השנים. ונראה לי לומר שאין זו קושיא של כלום דעד כאן לא אמרינן אלא בשאר בקשות שאינן קבע לכל ישראל אבל שאלת מטר שהיא קבע לישראל ואין שואלין אותה אלא עד הפסח אם עיר אחת צריכה מטר אסורין לשנות סדר התפלה לשאול המטר בברכת השנים כמו שעשו בימות החורף אלא שואלין אותה בשומע תפלה.
אם יש לו חולה בתוך ביתו אומרה בברכת החולים – פי׳ אינו רשאי שימתין עד שומע תפלה וזהו מה שחידש רב חייא בר אשי על רב יהודא ברי׳ דר״ש בר שילת. מיהו אם לא הזכיר עד שומע תפלה מזכיר:
וכעין זה אמר ר׳ חייא בר אשי אמר רב: אף על פי שאמרו ששואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״, אם יש לו חולה בתוך ביתו — אומר בברכת חולים בקשה מיוחדת לחולה זה, ואם צריך לפרנסה — אומר ומבקש על כך בברכת השנים.
Similarly, Rav Ḥiyya bar Ashi says that Rav says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer, if he has a sick person in his house he recites a special prayer for him during the blessing of the sick. And if he is in need of sustenance, he recites a request during the blessing of the years.
הכל
(4) אָמַר ר׳ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ שׁוֹאֵל אָדָם צְרָכָיו בְּשׁוֹמֵעַ תְּפִלָּה אֲבָל גאִם בָּא לוֹמַר אַחַר תְּפִלָּתוֹ אֲפִילּוּ כְּסֵדֶר יוה״כ יוֹם הַכִּפּוּרִים אוֹמֵר.:
Rabbi Yehoshua ben Levi says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer; but if one wishes to recite prayers and supplications after finishing his Amida prayer, even if his personal requests are as long as the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them.
Rabbi Yehoshua ben Levi says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer; but if one wishes to recite prayers and supplications after finishing his Amida prayer, even if his personal requests are as long as the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them.
אם בא לומר אחר תפלתו אף כסדר יוה״כ אומר – משמע אבל באמצע תפלתו לא ומה שנהגו עתה בתעניות ב׳ וה׳ שנוהגין להאריך בפסוקי דרחמי ובסליחות בברכת סלח לנו איכא למימר דציבור שאני מידי דהוה אהא דאמרינן (ברכות דף לד.) אל ישאל אדם צרכיו לא בג׳ ראשונות ולא בג׳ אחרונות והא קמן שנהגו קרובץ בג׳ ראשונות אלא לאו שמע מינה דצבור שאני.
אם בא לומר אחר תפילתו אפי׳ כסדר יוה״כ אומר – ותימה לי האיך נהגו בארץ אשכנז לומר באמצע תפלה בסלח לנו סדר סליחות ופסוקי וידוי דהיינו כעין סדר יוה״כ, וגם ארוך ממנו הרבה יותר מדאי, דהא משמע הכא דלא שרינן כסדר יוה״כ כי אם אחר תפילתו אבל בתוך תפלה באמצע ברכה לא, דמפני וידוי רבה שאין אומר אין נראה שיהא חשוב הפסק פחות, דוידוי זוטא וסליחות ופסוקים שאומר כמה וכמה הוי יותר אריכות והפסק מסדר יוה״כ. ונ״ל דשמא הכא מיירי דווקא בצרכי יחיד אבל בצרכי צבור מותר להאריך, כעין מה שמפרש רבי׳ יעקב באל ישאל אדם צרכיו בג׳ ראשונות וג׳ אחרונות1 דהיינו צרכי יחיד אבל צרכי צבור שואלין, וכן או״ר.2 ועוד או״ר דאפי׳ בצרכי יחיד יכול להיות מותר, דטפי יש להתיר בשומע תפלה ובסוף כל ברכה וברכה ממה שיש להתיר אחר תפילתו קודם שעקר רגליו,3 והכי משמע השתא לישנא דקאמר אעפ״י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפלה והוה מסתבר לומר דלא שרינן כי אם בשומע תפילה מפני שעיקרה כוללת כל התפילות ביחד וראוי לתבוע כל משאלות לבו, אבל בסוף תפילתו אחר שלש אחרונות שהם של שבח הוה ס״ד למימר שלא יחזיר להרבות בתחנונים, אפי׳ הכי גם שם אם בא לומר כסדר שרגילים לומר שם ביוהכ״פ אומר, וכל שכן בשומע תפילה וכן בסלח לנו דמעין הברכה הוא, והכי נמי קאמר לעיל אעפ״י שאמרו שואל אדם צרכיו בשומע תפילה אם בא לומר בסוף כל ברכה כו׳, דמשמע דאצטריך לאשמועינן סוף כל ברכה וברכה דלא הוה שרינן בהו להאריך אע״ג דשרינן בשומע תפילה, והכי נמי בעי למימר הכא אע״ג דשרינן להאריך בשומע תפילה לא הוה שרינן אחר תפילתו כמו בשומע תפילה אי לאו דאשמעינן בהדיא4:
1. ברכות לד, א.
2. וכ״כ תוס׳ כאן ובברכות שם ד״ה אל, בשם ר״ח וכ״כ רבינו יונה והרשב״א והמאירי והרא״ש בברכות שם והמרדכי כאן סי׳ תשצב ובברכות סי׳ קג והגמ״י בפ״ו מהלכות תפילה אות ג׳. ודלא כמקצת מהגאונים שסברי שאסור בכ״ג ואפי׳ זכרנו לחיים וכו׳ וכדומה אסור לומר בג׳ ראשונות ע״ש ברשב״א ועוד ראשונים משכ״ב.
3. וכ״ה בטור או״ח סי׳ תקסו בשם ר״י, ועי״ש בב״ח שכ׳ שלא מצא כן בשום מחבר שכ״כ בשם ר״י. אכן הדברים לפנינו כאן.
4. וכ״כ הראב״ד והמאירי, ועי׳ בדרישה או״ח סי׳ קיט דכיון לזה, אכן לענין מימרא דר״י בריה דרב שמואל בר שילת כ׳ פרוש אחר מרבינו ע״ש.
ובצד אחר — אמר ר׳ יהושע בן לוי, אף על פי שאמרו: שואל אדם צרכיו ב״שומע תפלה״, אבל אם בא לומר דברי תפילה ותחנונים אחר תפלתו, אפילו מאריך כסדר וידוי של יום הכפורים — אומר, ואין רע בדבר.
Rabbi Yehoshua ben Levi says: Although the Sages said that a person requests his own needs in the blessing ending: Who listens to prayer; but if one wishes to recite prayers and supplications after finishing his Amida prayer, even if his personal requests are as long as the order of the confession of Yom Kippur, he may recite them.
הכל
(5) מתני׳ מַתְנִיתִין : וְאֵלּוּ אֵידֵיהֶן שֶׁל גּוֹיִם1 קָלֶנְדָּא וּסְטַרְנוּרָא וְקַרְטֵיסִים וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְיוֹם הַלֵּידָה וְיוֹם הַמִּיתָה דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר וַחֲכָמִים אוֹמְרִים דכׇּל מִיתָה שֶׁיֵּשׁ בָּהּ שְׂרֵיפָה יֵשׁ בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה2 וְשֶׁאֵין בָּהּ שְׂרֵיפָה אֵין בָּהּ עֲבוֹדָה זָרָה3 האֲבָל יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְיוֹם שֶׁיָּצָא מִבֵּית הָאֲסוּרִין וְגוֹי4 שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֵינוֹ אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ בִּלְבַד.:
MISHNA: And these are the festivals of gentiles: Kalenda, Saturnalia, and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the birthday of the king, and the anniversary of the day of the death of the king. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Every death that includes public burning is a festival that includes idol worship, and any death that does not include public burning is not a festival that includes idol worship. But in the case of the day of shaving his, i.e., a gentile’s, beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, and also in the case of a gentile who prepared a wedding feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
MISHNA: And these are the festivals of gentiles: Kalenda, Saturnalia, and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the birthday of the king, and the anniversary of the day of the death of the king. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Every death that includes public burning is a festival that includes idol worship, and any death that does not include public burning is not a festival that includes idol worship. But in the case of the day of shaving his, i.e., a gentile’s, beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, and also in the case of a gentile who prepared a wedding feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובדי כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
3. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
4. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
ערך גנס
גנס – א(עבודה זרה ח.) ויום גנוסיא של מלכים. יום הולדת את פרעה תרגומו יום גנוסיא דפרעה. (ובפסיקתא דנחמו) אמר להם יוסף לאחיו עד שלא ירדתם לכאן היו נוהגין המצריים בי כעבד משירדתם לכאן הודעתם גנוסיא שלי פירוש בלשון יון יום גנוסיא יום הולדת המלכים. (סוטה לו:) אמר להם גניסי מלכות אני רואה בו פירוש טכסיסי מלכות. ובוז משפחות תרגום ובסיר גניסתא לישנא אחרינא ורטיש יחוסיא (א״ב פירוש בלשון יוני מולד ויחוס ובנוסחאות דידן כתוב גניני).
ערך שרף
שרף – ב(עבודה זרה ח.) כל מיתה שיש בה שריפה יש בה עבודה זרה (גמרא) שורפין על המלכים ולא מדרכי האמרי שנאמר בשלום תמות ובמשרפות אבותיך וגו׳ וכשם ששורפין על המלכים כך שורפין על הנשיאים ומה הם שורפין מטתם וכלי תשמישם.
א. [שטאם, געשלעכט.]
ב. [פערברעננן.]
מתני׳ ואלו אידיהן – דאסורין ג׳ ימים לפניהן.
קלנדא וסטרנורא – כולהו מפרש בגמרא.
ויום הלידה – של מלך עושין כל בני מלכותו יום איד משנה לשנה ומקריבין זבחים.
שריפה – ששרפו עליו כלי תשמישו כדרך המלכים.
יש בה עבודת כוכבים – כלומר אותו היום עובדין עבודת כוכבים והוא להן יום איד וכן משנה לשנה כל ימי בנו. ובכל הנך דחשבינן הכא חשיבי ליה ואסור ג׳ ימים לפניהן.
אבל יום תגלחת זקנו כו׳ – שאין זמן קבוע לרבים אלא כל אחד ואחד כשמגלח עושה יום איד.
בלוריתו – כשמספר פעמים הרבה מניח בלורית מאחריו ומגלחה משנה לשנה ויום שמגלחה עושה יום איד.
ויום שעלה מן הים – מקריב זבחים לעבודת כוכבים על דבר שניצל. ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו דלא חשיבי כולי האי.
ויום המיתה – יום שמת בו המלך, הוא יום שמעב׳ בו ע״ז.
וחכמים או׳ – אינו יום איד ואינו חק לה׳ לעבוד ע״ז ביום מיתה אלא במית׳ שיש בה שריפה.
משנה. ב. אלו הן אידיהן של גוים וכו׳. יום שעובדין בו ע״ז מכנה אותו ביום אידו, לפי שעל ידי אותו היום שעובדין בו לע״ז יבא להם השבר, כדכתי׳ כי קרוב יום אידם. ואלו הן ימי האיד שהיו רגילין להקריב בו זבחים לאלילים שלהם שלמים, קודם שבא ישו הנוצרי שהוסיף עליהם יום אחד קבוע בכל שבוע ושבוע, דהיינו יום ראשון בשבת, ושאר ימים העם קבועים לו ותלמידיו החטאים בנפשותם, שבכולם אסור לישא וליתן עמהם.
קלנדא וסטרנוריא. מפרש בבריתא (בטרנוריא) [סטרנוריא] הם שמונה ימים שלפני תקופת טבת שהם סוף תקופת תשרי, שהם הימים הקצרים יותר מכל ימי השנה, וקלנדא הם שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת, שהימים מתחילין להאריך קצת, וכל יום ויום של אחריהם ארוך מחברו, וכל אלו ששה עשר יום רצופין עובדין בהם לע״ז.
ובגמ׳ מפרש שאדם הראשון קבען ימים טובים לשם שמים, לפי שבריאת העולם היה בחדש תשרי, וכל תקופת תשרי הימים הולכים הלוך וחסור והיה סבור אדם הראשון שעל ידי שחטא, והיה בוכה ומתאבל שהיה סבור שכל כך יהיו מתקצרים עד שיחזור העולם לתוהו ובוהו, עד שהגיע תקופת טבת וראה שהימים היו הולכים הלוך וגדל, שמח ועשה מהם ימים טובים, כלו׳, אותן שמונה ימים הראשונים של תקופת טבת, וכשהגיע לסוף השנה וראה שמנהגו של עולם היה, עשה מאלו שמונה ימים רצופין, ומאלו שמונה ימים רצופין. והוא קבען לשם שמים, ובאו עובדי האלילים והפכום לשם ע״ז. והא דקתני (זו) אותן של אחר התקופה ברישא, היינו טעמ׳ לפי שהיו ראשונים לשמחת אדם הראשון.
וקרטיסים. יום שתפס רומי כתר מלכות, כלו׳, שנלחמו עם מלכות יונים ונצחום ומלכו על כל העולם, כמו שמפורש בגמ׳.
ויום גנוסיא. יום שנולד בו המלך. שהם ממליכים פעם ממשפחת זה ופעם ממשפחת זה [ואין] ממליכים מלך בן מלך, כדכתיב הנה קטון נתתיך בגוים בזוי אתה מאד, לפי שאין ממליכין בן מלך. אלא על ידי שאלה מעמידין מלך בן מלך, שאם המלך נהגם במשפט ובצדקה ועשה והצליח על אויביו והוא מבקש מאת עמו שימליכו בנו אחריו, עושין, וזה הוא יום הלידה דקתני במתני׳, יום לידה של בנו שהמליכו תחתיו, ומאחר [שהוא] מלך בן מלך, עושין שני ימים, יום שנולד בו אביו, שהיה ראשון במלכות, ויום שנולד הוא, שהוא שני לו במלכות. שאם לא היה מלך בן מלך, אלא ממשפחה אחרת, היו מניחין אותו יום איד שהיו עושין מיום שנולד בו המלך הראשון לגמרי ולא היו עושין אלא מיום שנולד בו המלך השני.
ויום המיתה. של אותו מלך הראשון שהמליך בנו תחתיו, מפני כבוד זה הבן עושין יום איד בכל שנה ושנה מאותו היום שמת בו אביו, שאם לא המליכו בנו אחריו, לא היה יום איד קבוע אלא לאותו יום עצמו שמת בו לבדו, ולשנה הבאה היה הכל נשכח.
וחכמים אומרי׳ מיתה שיש בה שריפה וכו׳. כלו׳, ששורפין עליו כלי תשמישו כדרך המלכים מרוב אבל שמתאבלים עליו, חשיבא להו ופלחי לה לע״ז כל ימי חיי המלך בנו. וכשאין מתאבלין עליו כל כך שישרפו עליו כליו וכלי מלחמתו ומנות שלו, לא חשיבא להו, ולא פלחי בה לע״ז מסתמא, אלא א״כ אנו רואין בהדיא, אפי׳ בימי בנו שהומלך תחתיו.
ובכל אלו אסור לישא וליתן עמהם שלשה ימים לפני [הימים] האילו.
ג. יום תגלחת זקנו וכו׳. כלו׳, אבל ימים אלו דקא חשיב ואזיל שאינם קבועין לרבים אלא לכל אחד ואחד בפני עצמו, אין אסור לפניו ולאחריו לדברי הכל, אלא אותו יום עצמו הקבוע לו. ואלו הן, יום תגלחת זקנו, וכשמגלחו עושה היום איד. או בלוריתו. כלומ׳, כשמסתפר, פעמים שגדלו שערות ראשו יותר [מדי, ו]מצערות אותו, הוא מניח כשיעור שלש אצבעות משערות ראשו שעומדים כנגד החוטם עד שיגדלו ויכסו כל החוטם מרוב אורכן, ומשליך בכל יום ויום בשלש אצבעות של הבלורית הארוכין כלפי אחור ראשו, כך מנהגם לעולם. ואותו יום שמתחילין להניחו, ויום שמספרין אותו, הוא יום אידם לכל איש ואיש כפי מנהגן. וכן תני בבריתא בהדיא, יום הנחת בלורית ויום תגלחתו. ומתני׳ דנקט הנחת בלוריתו, ריבותא נקט להשמיענו דאע״ג דבתגלחת הראש אין מנהג האומה הזאת לעבוד בו ע״ז כי אם בתגלחת זקנן, אבל פעמים יש שאף בתגלחת הראש עובד ע״ז, כשהוא מתחיל להניח בבלורית, וכ״ש דאיכא יום איד בשעת תגלחתו. ובבריתא תני לה בפירוש.
ויום שעלה מן הים. כלו׳, שניצל מן הטביעה, שנפל לים ועלה, והוא מקריב זבח לע״ז. ויש לפרש יום שעלה מן הים אף על פי שלא נפל, אלא שבא בדרך אניה בלב ים מעבר לים ושב למקומו או למקום חפצו להוליך שם סחורתו.
ויום שיצא מבית האסורים. ודוד ע״ה השוה אלו יחד, אף על פי שלא נפל לים, אמר על שניהם המה ראו מעשי יי׳, ואמ׳ אסירי עוני וברזל, וחייב על שניהם להודות ליי׳ כי לעולם חסדו. והוא קבעם לשם שמים, ובאו אלו והפכום לשם ע״ז.
ויום שעשה משתה לבנו. כלו׳, שמשיא לו אשה.
ובכל הנך אינו אסור אלא אותו היום, למעט לפניו ולאחריו. ואותו האיש, למעט [משת]עבדיו, דהיינו (אסיריו וחביריו) [אריסיו וחכיריו], דלא אסרי׳ (משתה עבדיו) [משתעבדיו] בשבילו, דלדידהו לא חשיבא ולא פלחי בה לע״ז, והוא הדין לאותם ארישין של קלנדא וסטרנוריא דלא אסרי׳. והכי תני לה בהדיא בבריתא, (קלנדא עשתה רומי) [רומי עשתה קלנדא], וכל העיירות [הסמוכות לה] משתעבדות לה, כלומ׳ לרומי, קלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
אילו הן אידיהן של גוים [עובדי עבודה זרה]1 כול׳ קלנדס שמנה ימים לאחר התקופה סטרנלייה שמנה ימים לפני התקופה – פירוש: סטרנלייה היא שמנה ימים קודם תקופת טבת בסוף תקופת תשרי הם שישב אדם הראשון בתענית כשראה שהימים הוקטנו מאד וקלנדס שמנה ימים אחר תקופת טבת בתחלת תקופת ניסן הם שעשה אדם הראשון משתה כשראה שגדלו הימים והושוו כבר ללילות. ופירוש תקופה – הוא קורא לשלשה חדשי התקופה. ואין לפרש תקופה נפילת התקופה שאם כן יבואו קלנדס וסטרנליה שניהם י״ו ימים רצופין ולעיל אמרן דח׳ ימים הוו רצופין ותו אמאי איצטריך למיתני תרויהו אין להן אלא חד אלא שמע מינה אינן רצופין.
גוי שעשה משתה לבנו כול׳ – ירושלמי גירדאי שאלון לר׳ אמי יום משתה גוים מהו וסבר משרי לון מן הדה מפני דרכי שלום אמר ליה ר׳ בא והא תני ר׳ חייה יום משתה גוים אסור אמר ר׳ אמי אילולי ר׳ בא היה לנו להתיר עבודה זרה שלהם ברוך שריחקנו מהם.
1. התוספת בסוגריים המרובעים נתווספה על ידי הסופר בגיליון בכ״י ששון 557, ובמקביל לתוספות בע״ז ב׳:, ג׳., כ״ג.
פיסקא: ואילו הן אידיהן של גוים כול׳ ר׳ יהושע בן לוי אמר קלנדס לכל אסורה – פירוש: ומאי דתנן לקמן עיר שיש בה עבודה זרה חוצה לה מותר כגון שלא היו משועבדין אותן שבחוץ לאותן שבפנים ועד כאן לא קמיבעיא לן אלא במשועבדין אבל אם אינן משועבדין אפילו סמוכין מותרין.
מתני׳, יום תגלחת זקנו וכו׳. פירש הראב״ד ז״ל: דבמלך לבדו מיירי, אבל שאר גויים אינם עושים יום איד כלל ביום תגלחת זקנם ובלוריתם, וכן ביום עלותם מן הים, מדקא נסיב סיפא וגוי שעשה משתה לבנו, מכלל דעד השתא על המלך הוא מדבר. ועוד מדגרסינן פרק רבי ישמעאל (עבודה זרה ס:) נפל לבור ועלה, ואמרינן עלה לא שאנו אלא שעלה מת אבל עלה חי אסור, בהדי דקא סליק מנסך ליה, דדמי ליה כיום אידו. מדקאמר דדמי ליה ולא קאמר משום דהוי עליה יום אידו, אלמא לאו יום אידו ממש הוא, ואם לא שהיין מזומן הוא לידו לא היה עובד בו ע״ז, ואין לך בית האיסורין גדול מזה. ואע״פ שיש מגדולי הדור שחולקין עליו, נראין דבריו. וכן כתב, דמתניתין דקתני ״אינו אסור אלא אותו האיש ואותו היום בלבד״, דאכולהו קאי, מדקא פסיק לכולהו בחדא פיסקא, ועוד דכתב בו יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ומהיכא תיתי דכל בני מלכות יעשו איד בשביל תגלחת זקנו של מלך. ועוד יש לי ללמד עליו ממקום אחר, מדאמר בגמרא גבי קלנדה אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, מתניתין נמי דייקא, דקתני יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האיסורין, וגוי שעשה משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש בלבד, מדצרפינהו ואייתינהו לכולהו שמע מינה דאותו היום ואותו האיש אכולהו קאי, דאי לא, הוה ליה למימר מתניתין נמי [דייקא] דקתני וגוי [שעשה] משתה לבנו אינו אסור אלא אותו היום וכו׳.
מתניתין ואלו אידיהן של גוים קלנדא וסטורית [ויום גנוסיא. אמר רב חנן]א בר רבא קלנדרא שמנה ימים אחר התקופה. סטורגיא שמנה ימים לפני התקופה – כדכתיב הכא דמקדים מאוחר ברישא.
בעי רב מתנה רומי עשתה קלנדרא וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה – פירוש לספק להם מים ומזון וצרכיהם, ומכל מקום שרגילין בהן [הסמוכין לעיר]. אבל אין יום איד מיוחד להם לא חשיבא להו ולא אזלי.
א. זוהי גירסא שלנו בגמרא והיא גירסת רש״י.
א משנה ואלו אידיהן של גוים: קלנדא, וסטרנורא, וקרטיסים, ויום גנוסיא (יום חגיגה) של מלכיהם, ויום הלידה ויום המיתה של מלכיהם, אלו דברי ר׳ מאיר. וחכמים אומרים: כל מיתה שיש בה שריפה פומבית — יש בה חג לעבודה זרה, ושאין בה שריפה — אין בה חג לעבודה זרה. אבל יום תגלחת זקנו ויום תגלחת בלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא מבית האסורין, וגוי שעשה משתה לבנו וחוגג באותו יום — בכל אלה אינו אסור במשא ומתן וכיוצא בזה אלא אותו היום ואותו האיש בלבד ולא אנשים אחרים.
MISHNA: And these are the festivals of gentiles: Kalenda, Saturnalia, and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the birthday of the king, and the anniversary of the day of the death of the king. This is the statement of Rabbi Meir. And the Rabbis say: Every death that includes public burning is a festival that includes idol worship, and any death that does not include public burning is not a festival that includes idol worship. But in the case of the day of shaving his, i.e., a gentile’s, beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, and also in the case of a gentile who prepared a wedding feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
הכל
(6) גמ׳ גְּמָרָא : אָמַר רַב חָנָן בַּר רָבָא קָלֶנְדָּא ח׳ שְׁמוֹנָה יָמִים אַחַר תְּקוּפָה סְטַרְנוּרָא ח׳ שְׁמוֹנָה יָמִים לִפְנֵי תְּקוּפָה וְסִימָנָךְ {תהלים קל״ט:ה׳} אָחוֹר וָקֶדֶם צַרְתָּנִי וְגוֹ׳.
GEMARA: Rav Ḥanan bar Rava says: When are these festivals celebrated? Kalenda is celebrated during the eight days after the winter solstice, and Saturnalia is celebrated during the eight days before the winter solstice. And your mnemonic to remember which festival is that the one that occurs after the solstice is mentioned first in the mishna, and the festival that takes place before the solstice is mentioned after, as in the verse: “You have hemmed me in behind and before, and laid Your Hand upon me” (Psalms 139:5), where the word “before” appears after the term “behind.”
GEMARA: Rav Ḥanan bar Rava says: When are these festivals celebrated? Kalenda is celebrated during the eight days after the winter solstice, and Saturnalia is celebrated during the eight days before the winter solstice. And your mnemonic to remember which festival is that the one that occurs after the solstice is mentioned first in the mishna, and the festival that takes place before the solstice is mentioned after, as in the verse: “You have hemmed me in behind and before, and laid Your Hand upon me” (Psalms 139:5), where the word “before” appears after the term “behind.”
סטרנליא ח׳ ימים קודם תקופת טבת. וסימניך אחור וקדם צרתני. פי׳ צרתני מלשון מאור. כדכתיב (ישעיה צר ואור חשך בעריפיה.
תנו רבנן לפי שראה אדם הראשון יום שמתמעט והולך. שעדיין לא ראה יום קצר כולי האי. ואליבא דמאן דאמר בתשרי נברא העולם. אמר אוי לי בשביל שסרחתי עולם מחשיך והולך. וזו היא [מיתה] שנקנסה עלי [מן השמים] התחיל להתענות נתענה ח׳ ימים. בסוף ח׳ ימים נפלה תקופת טבת. התחיל היום להאריך עשה ח׳ ימים ימי שמחה אחר התקופה כנגד ח׳ ימים תענית שעשה לפני התקופה.
גמ׳ אחר התקופה – היא תקופת טבת והיו עושין ח׳ ימים רצופין איד כדלקמן.
וסימנך – שלא תחליף לומר קלנדא קרי אותן דלפני התקופה.
אחור וקדם צרתני – אחור כתיב ברישא מתני׳ נמי הנך דלאחר התקופה תנא ברישא.
גמרא. קלנדא, שמונה ימים אחר (תקופת) [תקופה]. של טבת. שהתחילו הימים להאריך, והולכים הלוך וגדל. וסרטנוריא, שמונה ימים רצופים לפני תקופת טבת, שהם סוף תקופת תשרי, שהן הימים הקצורים יותר מכל ימי השנה כולה. ומכל אלו ששה עשר יום עושין מהם יום איד. וסימניך. שלא תחליף לפרש קלנדא לפ[נ]י התקופה, וסטרנוריא אחר התקופה, שהרי כן הוא סדר השנה ואנן מפרשי׳ בהפך, קח לך זה הפסוק לסימן בידך. אחור וקדם צרתני. שמע מינה דקרא נסיב אחור ברישא, ומתני׳ נמי הנך דלאחר התקופה קא חשיב ברישא, לפי שאדם הראשון עשה יום טוב תחלה מאותן שלאחר התקופה, ששמח שראה הימים הולכין ומתגברין, ולסוף השנה עשה יום טוב מאותן שלפני התקופה, הילכך תנא להו תנא דמתני׳ כסדר הזה.
וסימנך אחור וקדם צרתני וכו׳. מה שהקדים במתני׳ המאוחר משום דהמאוחר שהם ח׳ ימים שאחר התקופה נעשה לו י״ט בשנה ראשונה וח׳ ימים שקודם לא נעשו לו י״ט עד שנה שניה ונקט לסימן מהאי קרא אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפך שנדרש על סרחונו של אדם הראשון בר״פ אין דורשין אדם הראשון מן הארץ עד לרקיע כו׳ כיון שסרח הניח הקב״ה ידו עליו ומיעטו שנאמר ותשת עלי כפך ובקרא נמי הקדים האחור לקדם לפי המדרשות שיצר לו ב׳ עולמות העולם הזה ועולם הבא ולפי שעוה״ב הוא התכלית והעיקר הקדימו וק״ל:
ב גמרא אמר רב חנן בר רבא: קלנדא — זמנה שמונה ימים אחר תקופה של טבת — כלומר, אחרי היום הקצר ביותר בשנה, סטרנורא — שמונה ימים לפני תקופה, וסימנך, לבל תטעה ביניהם: ״אחור וקדם צרתני״ וגו׳ (תהלים קלט, ה), שהחג המאוחר יותר (״אחור״) הוא הנזכר ראשון במשנה, והמוקדם יותר נזכר אחר כך.
GEMARA: Rav Ḥanan bar Rava says: When are these festivals celebrated? Kalenda is celebrated during the eight days after the winter solstice, and Saturnalia is celebrated during the eight days before the winter solstice. And your mnemonic to remember which festival is that the one that occurs after the solstice is mentioned first in the mishna, and the festival that takes place before the solstice is mentioned after, as in the verse: “You have hemmed me in behind and before, and laid Your Hand upon me” (Psalms 139:5), where the word “before” appears after the term “behind.”
הכל
(7) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן לְפִי שֶׁרָאָה אָדָם הָרִאשׁוֹן יוֹם שֶׁמִּתְמַעֵט וְהוֹלֵךְ אָמַר אוֹי לִי שֶׁמָּא בִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְחוֹזֵר לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם עָמַד וְיָשַׁב ח׳ שְׁמוֹנָה יָמִים בְּתַעֲנִית [וּבִתְפִלָּה].
With regard to the dates of these festivals, the Sages taught: When Adam the first man saw that the day was progressively diminishing, as the days become shorter from the autumnal equinox until the winter solstice, he did not yet know that this is a normal phenomenon, and therefore he said: Woe is me; perhaps because I sinned the world is becoming dark around me and will ultimately return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven, as it is written: “And to dust shall you return” (Genesis 3:19). He arose and spent eight days in fasting and in prayer.
With regard to the dates of these festivals, the Sages taught: When Adam the first man saw that the day was progressively diminishing, as the days become shorter from the autumnal equinox until the winter solstice, he did not yet know that this is a normal phenomenon, and therefore he said: Woe is me; perhaps because I sinned the world is becoming dark around me and will ultimately return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven, as it is written: “And to dust shall you return” (Genesis 3:19). He arose and spent eight days in fasting and in prayer.
עולם חשך בעדי וחוזר כו׳. גם זה נדרש מקרא דההוא מזמור שנדרש כולו על אדם הראשון שאמר בו אדם הראשון כשראיתי שהיום מתמעט והולך ואומר אך חושך ישופני ולילה אור בעדני דהיינו שיחשיך והולך היום עד שלא יהיה רק לילה עד שראיתי גם חושך וגו׳ ולילה כיום יאיר דהיינו מתחלת תקופה שהיום מאריך אז ראיתי כי כחשיכה כאורה שהעולם כמנהגו נוהג וכן י״ל לקמן כששקעה חמה אמר כו׳ וק״ל:
ובענין ימי איד אלה תנו רבנן [שנו חכמים]: לפי שראה אדם הראשון את היום שהוא מתמעט והולך, שהימים מתקצרים (מתקופת שוויון היום והלילה עד היום הקצר), ולא ידע עדיין את מנהגו של עולם, אמר: אוי לי, שמא בשביל שסרחתי (חטאתי) עולם חשוך בעדי (מחשיך עלי) ובסופו של דבר הריהו חוזר לתוהו ובוהו, וזו היא אותה מיתה שנקנסה עלי מן השמים (״ואל עפר תשוב״, בראשית ג,יט), עמד וישב שמונה ימים בתענית [ובתפלה].
With regard to the dates of these festivals, the Sages taught: When Adam the first man saw that the day was progressively diminishing, as the days become shorter from the autumnal equinox until the winter solstice, he did not yet know that this is a normal phenomenon, and therefore he said: Woe is me; perhaps because I sinned the world is becoming dark around me and will ultimately return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven, as it is written: “And to dust shall you return” (Genesis 3:19). He arose and spent eight days in fasting and in prayer.
הכל
(8) כֵּיוָן שֶׁרָאָה תְּקוּפַת טֵבֵת וְרָאָה יוֹם שֶׁמַּאֲרִיךְ וְהוֹלֵךְ אָמַר מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא הָלַךְ וְעָשָׂה שְׁמוֹנָה יָמִים טוֹבִים לְשָׁנָה הָאַחֶרֶת עֲשָׂאָן לְאֵלּוּ וּלְאֵלּוּ יָמִים טוֹבִים הוּא קְבָעָם לְשֵׁם שָׁמַיִם וְהֵם קְבָעוּם לְשֵׁם עֲבוֹדָה זָרָה1.
Once he saw that the season of Tevet, i.e., the winter solstice, had arrived, and saw that the day was progressively lengthening after the solstice, he said: Clearly, the days become shorter and then longer, and this is the order of the world. He went and observed a festival for eight days. Upon the next year, he observed both these eight days on which he had fasted on the previous year, and these eight days of his celebration, as days of festivities. He, Adam, established these festivals for the sake of Heaven, but they, the gentiles of later generations, established them for the sake of idol worship.
Once he saw that the season of Tevet, i.e., the winter solstice, had arrived, and saw that the day was progressively lengthening after the solstice, he said: Clearly, the days become shorter and then longer, and this is the order of the world. He went and observed a festival for eight days. Upon the next year, he observed both these eight days on which he had fasted on the previous year, and these eight days of his celebration, as days of festivities. He, Adam, established these festivals for the sake of Heaven, but they, the gentiles of later generations, established them for the sake of idol worship.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
לשנה אחרת ראה שדרך העולם הוא להיות זמן ידוע ימים ארוכים וזמן ידוע ימים קצרים. ועשה ח׳ ימים [תענית] וח׳ ימים ימי שמחה הוא קבען לשמים והם קבעום לעבודה זרה עכשיו (נמחקו בכ״י כמו ב׳ תיבות) אומר בתקופת טבת (נמחק כמו תיבה אחת) וכיון שנולד חזר השמש ונתארך היום.
פירוש קלנדס בלשון יון טוב יום כלומר קלון דיאס.
כיון שראה שהגיעה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך מאותו זמן והלאה, אמר: אם כן, מה שנתמעט היום מנהגו של עולם הוא, הלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה האחרת (הבאה) עשאן לאלו ולאלו כלומר, לשמונה הימים שלפני התקופה שהתענה בהם, וגם לאלה שחגג בהם, ימים טובים. הוא אדם הראשון קבעם את החגיגות הללו לשם שמים, והם הגוים קבעום לשם עבודה זרה.
Once he saw that the season of Tevet, i.e., the winter solstice, had arrived, and saw that the day was progressively lengthening after the solstice, he said: Clearly, the days become shorter and then longer, and this is the order of the world. He went and observed a festival for eight days. Upon the next year, he observed both these eight days on which he had fasted on the previous year, and these eight days of his celebration, as days of festivities. He, Adam, established these festivals for the sake of Heaven, but they, the gentiles of later generations, established them for the sake of idol worship.
הכל
(9) בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר בְּתִשְׁרִי נִבְרָא הָעוֹלָם יוֹמֵי זוּטֵי חֲזָא יוֹמֵי אֲרִיכֵי אַכַּתִּי לָא חֲזָא אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר בְּנִיסָן נִבְרָא הָעוֹלָם הָא חֲזָא לֵיהּ יוֹמֵי זוּטֵי וְיוֹמֵי אֲרִיכֵי [דְּהָוֵי] זוּטֵי כּוּלֵּי הַאי לָא חֲזָא.
The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the one who says that the world was created in the month of Tishrei, one can understand why Adam believed that the days were becoming shorter as part of his punishment, as he saw the short days of the winter and had not yet seen the long days of summer. But according to the one who says that the world was created in the month of Nisan, he had already seen the difference between the short days and the long days, as the days in the month of Nisan become progressively longer with the passage of time. The Gemara answers: Although Adam had experienced short days, he had not seen days that were this short, as in the days before the winter solstice.
The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the one who says that the world was created in the month of Tishrei, one can understand why Adam believed that the days were becoming shorter as part of his punishment, as he saw the short days of the winter and had not yet seen the long days of summer. But according to the one who says that the world was created in the month of Nisan, he had already seen the difference between the short days and the long days, as the days in the month of Nisan become progressively longer with the passage of time. The Gemara answers: Although Adam had experienced short days, he had not seen days that were this short, as in the days before the winter solstice.
זוטי ואריכי וכו׳ פרש״י יומי אריכי בתקופת תמוז והיה לו לידע כו׳ עכ״ל. יש לדקדק דמהא ודאי משני שפיר גם שראה בתקופת תמוז שהיום מתמעט והולך לא הרגיש בו עד סוף תקופת תשרי דזוטי כולי האי אבל מ״מ היה לו לידע בתקופת ניסן שהיום מאריך והולך בו וכמו זה הלילה מאריך בתקופת תשרי והעולם כמנהגו ועוד אם מפני חטאו מתמעט היום למה לא היה מתמעט מיד אחר חטאו בניסן ואדרבה שהיה מאריך אז היום ויש ליישב שהוא חשב מתחלת ניסן שהיום מאריך והולך שכן היתה הבריאה שתהיה היום מאריך והולך לעולם וכשראה שהיום מתמעט והולך כולי האי בתקופת תשרי אמר שבשביל חטאו הוא מתמעט מתקופת תמוז עד סוף תקופת תשרי ויהיה כן מתמעט והולך לעולם הפך הבריאה וחשב דלא היה מאריך לו בתקופת ניסן אלא להראות לו שתחלת בריאה כך הוא להיות מאריך והולך לעולם ובשביל חטאו מתמעט והולך כולי האי לעולם ודו״ק:
ומבררים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר]: בתשרי נברא העולם, אם כן, לפי זה יומי זוטי חזא [ימים קטנים ראה], שראה רק כיצד הימים מתקטנים והולכים מתשרי ואילך, יומי אריכי אכתי לא חזא [ימים ארוכים עדיין לא ראה], ולכן סבור היה שעונש משמים הוא. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: בניסן נברא העולם, הא חזא ליה יומי זוטי ויומי אריכי [הרי ראה כבר ימים קצרים וימים ארוכים], שהרי בתקופת ניסן הימים קצרים והם הולכים ומתארכים! ומשיבים: מכל מקום, [דהוי] זוטי כולי האי לא חזא [ימים שיהיו קטנים עד כדי כך, כמו לפני תקופת טבת, לא ראה].
The Gemara raises a difficulty: Granted, according to the one who says that the world was created in the month of Tishrei, one can understand why Adam believed that the days were becoming shorter as part of his punishment, as he saw the short days of the winter and had not yet seen the long days of summer. But according to the one who says that the world was created in the month of Nisan, he had already seen the difference between the short days and the long days, as the days in the month of Nisan become progressively longer with the passage of time. The Gemara answers: Although Adam had experienced short days, he had not seen days that were this short, as in the days before the winter solstice.
הכל
(10) ת״ר תָּנוּ רַבָּנַן יוֹם שֶׁנִּבְרָא בּוֹ אָדָם הָרִאשׁוֹן כֵּיוָן שֶׁשָּׁקְעָה עָלָיו חַמָּה אָמַר אוֹי לִי שֶׁבִּשְׁבִיל שֶׁסָּרַחְתִּי עוֹלָם חָשׁוּךְ בַּעֲדִי וְיַחְזוֹר עוֹלָם לְתוֹהוּ וָבוֹהוּ וְזוֹ הִיא מִיתָה שֶׁנִּקְנְסָה עָלַי מִן הַשָּׁמַיִם הָיָה יוֹשֵׁב [בְּתַעֲנִית] וּבוֹכֶה כׇּל הַלַּיְלָה וְחַוָּה בּוֹכָה כְּנֶגְדּוֹ כֵּיוָן שֶׁעָלָה עַמּוּד הַשַּׁחַר אָמַר מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם הוּא עָמַד וְהִקְרִיב שׁוֹר שֶׁקַּרְנָיו קוֹדְמִין לְפַרְסוֹתָיו שֶׁנֶּאֱמַר {תהלים ס״ט:ל״ב} וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס.
The Sages taught: On the day that Adam the first man was created, when the sun set upon him he said: Woe is me, as because I sinned, the world is becoming dark around me, and the world will return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven. He spent all night fasting and crying, and Eve was crying opposite him. Once dawn broke, he said: Evidently, the sun sets and night arrives, and this is the order of the world. He arose and sacrificed a bull whose horns preceded its hoofs in the order that they were created, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs” (Psalms 69:32). This verse is referring to the one particular bull whose horns preceded its hoofs.
The Sages taught: On the day that Adam the first man was created, when the sun set upon him he said: Woe is me, as because I sinned, the world is becoming dark around me, and the world will return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven. He spent all night fasting and crying, and Eve was crying opposite him. Once dawn broke, he said: Evidently, the sun sets and night arrives, and this is the order of the world. He arose and sacrificed a bull whose horns preceded its hoofs in the order that they were created, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs” (Psalms 69:32). This verse is referring to the one particular bull whose horns preceded its hoofs.
תנו רבנן יום שנברא בו אדם הראשון כיון ששקעה החמה אמר [אוי לי] בשביל שסרחתי עולם מחשיך וחוזר לתוהו ובהו. וכיון שעלה עמוד השחר אמר מנהג העולם כך. עמד והקריב שור שקרניו קודמות לפרסותיו. כלומר דרך ארץ נולד קטן ומפריס וכשמתגדל צומחין קרניו. זה יצא מן הארץ גדול וצמח מראשו ויצאו קרנותיו קודם לרגליו. ורב אמר קרן אחד היה לו במצחו.
שקרנותיו קודמות לפרסותיו – דאמר מר כל מעשה בראשית בקומתן נבראו שור עם קרניו מגודלין וכיון שיצא ראשו תחלה נמצאו קרנותיו קודמות לפרסותיו.
[ותיטב לה׳ משור פר – אמר דוד ותיטב לה׳ תפלתי משור שביום שהיה שור דהיינו אותו יום שנולד כדכתיב שור או כשב וגו׳ הרי עשוי ונגמר כפר שהוא בן ג׳ שאפילו מקרניו לא חסר].
ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: יום שנברא בו אדם הראשון, כיון ששקעה עליו חמה, אמר: אוי לי, שבשביל שסרחתי (שחטאתי) עולם חשוך בעדי ויחזור עולם לתוהו ובוהו, וזו היא מיתה שנקנסה עלי מן השמים, היה יושב [בתענית] ובוכה כל הלילה, וחוה בוכה כנגדו. כיון שעלה עמוד השחר, אמר: מנהגו של עולם הוא, שהחמה שוקעת ובא הלילה, עמד והקריב שור שקרניו קודמין בבריאתם לפרסותיו, שנאמר: ״ותיטב לה׳ משור פר מקרן מפריס״ (תהלים סט, לב), שהוא השור היחיד שקודם הקרין קרניים ואחר כך הפריס פרסה.
The Sages taught: On the day that Adam the first man was created, when the sun set upon him he said: Woe is me, as because I sinned, the world is becoming dark around me, and the world will return to the primordial state of chaos and disorder. And this is the death that was sentenced upon me from Heaven. He spent all night fasting and crying, and Eve was crying opposite him. Once dawn broke, he said: Evidently, the sun sets and night arrives, and this is the order of the world. He arose and sacrificed a bull whose horns preceded its hoofs in the order that they were created, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns and hoofs” (Psalms 69:32). This verse is referring to the one particular bull whose horns preceded its hoofs.
הכל
(11) וְאָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל שׁוֹר שֶׁהִקְרִיב אָדָם הָרִאשׁוֹן קֶרֶן אַחַת הָיְתָה [לוֹ] בְּמִצְחוֹ שֶׁנֶּאֱמַר וְתִיטַב לַה׳ מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִין מַפְרִיס מַקְרִין תַּרְתֵּי מַשְׁמַע אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק מַקְרָן כְּתִיב.
And Rav Yehuda says that Shmuel says: The bull that Adam the first man sacrificed had one horn in its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [makrin] and hooves.” The Gemara raises a difficulty: Isn’t makrin plural, which indicates two horns? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Mikkeren is written, i.e., the letter yod is missing from the word, indicating that there was only one horn.
And Rav Yehuda says that Shmuel says: The bull that Adam the first man sacrificed had one horn in its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [makrin] and hooves.” The Gemara raises a difficulty: Isn’t makrin plural, which indicates two horns? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Mikkeren is written, i.e., the letter yod is missing from the word, indicating that there was only one horn.
מִקֶרֶן כתיב – ה״ג ר״ת, דאי גר׳ מַקְרָן אין זה מוכיח לשון יחיד יותר ממקרין, אלא גר׳ מקרן ולהכי לא כתיב יו״ד דלשתמע הכי1:
1. וכ״כ תוס׳ בד״ה מקרן בשם ר״ת ועי׳ מהר״ם.
גמרא מקרן כתיב – גירסת ר״ת ז״ל ועיקר אוי לי בשביל שסרחתי כו׳ תמהני היאך טעה בסדר העולם אדם הראשון שהיה מלא חכמה כמלאך האלהים ושמא מתוך חטאו וענויו נטרפה דעתו ואין משיבין באגדה.
ואמר רב יהודה אמר שמואל: שור שהקריב אדם הראשון — קרן אחת בלבד היתה [לו] במצחו, שנאמר: ״ותיטב לה׳ משור פר מקרן מפריס״. ושואלים: ״מקרין״ הלוא תרתי [שתים, שתי קרניים] משמע! אמר רב נחמן בר יצחק: ״מקרן״ כתיב [נאמר], והוא רומז לכך שהיתה לו רק קרן אחת.
And Rav Yehuda says that Shmuel says: The bull that Adam the first man sacrificed had one horn in its forehead, as it is stated: “And it shall please the Lord better than a bullock that has horns [makrin] and hooves.” The Gemara raises a difficulty: Isn’t makrin plural, which indicates two horns? Rav Naḥman bar Yitzḥak says: Mikkeren is written, i.e., the letter yod is missing from the word, indicating that there was only one horn.
הכל
(12) (אָמַר) רַב מַתְנָה רוֹמִי שֶׁעָשְׂתָה קָלֶנְדָּא וְכׇל הָעֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ אוֹתָן עֲיָירוֹת אֲסוּרוֹת אוֹ מוּתָּרוֹת רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר קָלֶנְדָּא אֲסוּרָה לַכֹּל הִיא רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר ואֵין אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד.
§ Rav Mattana says: Since Rome established the festival of Kalenda on a specific date, and all of the nearby towns are ruled by Rome, i.e., they pay their tax to Rome and provide its needs but do not themselves celebrate the festival, is it prohibited or permitted to engage in business transactions with the gentile residents of those towns? Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited to engage in business during the time of the Kalenda with everyone. Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to engage in business only with its worshippers, whereas it is permitted to engage in business transactions with gentiles who do not celebrate the festival.
§ Rav Mattana says: Since Rome established the festival of Kalenda on a specific date, and all of the nearby towns are ruled by Rome, i.e., they pay their tax to Rome and provide its needs but do not themselves celebrate the festival, is it prohibited or permitted to engage in business transactions with the gentile residents of those towns? Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited to engage in business during the time of the Kalenda with everyone. Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to engage in business only with its worshippers, whereas it is permitted to engage in business transactions with gentiles who do not celebrate the festival.
ר׳ יהושע בן לוי אמר קלנדס לכל אסורה. ר׳ יוחנן אומר אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד. תניא כותיה דרבי יוחנן אף על פי שאמרו רומי שעשתה קלנדס וכל עיירות המשתעבדות לה.
קלנדס אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד.
וסטרנליא – פירש בירושלמי שנאה טמונה.
ערך אסנתא
אסנתא – אמכי רמו שערי באסינתא (כתובות ח. עבודה זרה ח.) בגמרא דואלו הן אידיהן פי׳ מעת שנותנין שעורין במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן. פי׳ אחר משעה שמתחילין לשרות שעורין באותו הכלי נקרא אסינתא לעשות שכר לצורך סעודת חתן איכא דאמרי כשרוצין לעשות חופה נותנין שעורין בעציצין עד שיצמחו ומוציאין אותו לפניהם כלומר כשם שצמחו אלו כך יפרו חתן וכלה.
א. [מערזר.]
רומי שעשתה קלנדא – תקנו אותו יום להקריב זבחים וכל עיירות הסמוכות לה לרומי יודעין אנו שהן משתעבדות לה לרומי ליתן המס ולהביא להן כל צרכיהן אבל אותן עיירות אין עושין קלנדא מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם דנימא הואיל ומשועבדות לרומי יש לומר מה שהן קונין עכשיו יביאו לרומי להקריבן בני רומי.
או מותרות – הואיל ואין מקריבין הן ואין יום איד זה שלהן.
לעובדיה – בני רומי.
וכל העיירות – פשיטא לי דאין משתעבדות ליה כל ימות השנה ומביאין צרכי אנשי רומי מן העייר׳ שיושבי׳ שם ואפי׳ בימי אידיהן אסורי׳ משום לא ישמע על פיך.
קלנדא לכל אסורה – אף ליושבי עיירות הסמוכות לעיר אסור לשאת ולתת עמהם אע״פ שיש עושין אותה ולא הן.
גמרא: רומי שעשתה קלנדא וכל העיירות הסמוכות לה הם משתעבדות לה, אין אסורה אלא לעובדיה בלבד. פירוש: אע״פ שאותן עיירות עושות עמה קלנדה, לא, מפני שאינם עובדות לה אלא מיראת המלך ולא אזלי ומודו. וכן מוכח בתוספות (תוספתא עבודה זרה א׳:ב׳) דגרסינן התם, עיר אחת עושה ועיר אחת אינה עושה, משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה, העושים אסורין שאינם עושים מותרים, קלנדה אע״פ שהכל עושים אותה, אינה אסורה אלא לפולחין בלבד, פירוש: הפולחין לשמה.
ר׳ יהושע בן לוי אומר קלנדא לכל אסורה ר׳ יוחנן אומר קלנדא אינה אסורה אלא לעובדיה בלבד – פירוש לאותן שהוא להם יום איד מיוחד. והלכתא כר׳ יוחנן דתניא כותיה. תניא רשב״גא אומר ישראל שבחוצה לארץ עובדי ע״ז בטהרה הן, כיצד גוי שעשה משתה לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אע״פ שאוכלין משלהם ושותין משלהם ושמש שלהם עומד עליהן מעלה עליו הכתוב כאילו אכלו זבחי מתים שנאמר וקרא לך ואכלת מזבחו.
א. גירסא שלנו: ר׳ שמעון בן אלעזר.
וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה – פירש רש״י ז״ל משתעבדות לה להביא לה מזון אבל אינן עושות איד ומי חיישינן דמאי דזבנינן להני עיירות מייתי לבני רומי ואינו נכון דהא לפני דלפני הוא ולא מפקדינן עליה אלא הנכון דאותן עיירות עושות אותו איד אלא שאינן עושות אותו אלא לפי שיהא שלה אלא לכבוד בני רומי בלבד מי חיישינן דאינהו נמי פלחי לע״ז או לא והלכתא כרבי יוחנן דאמר מותרות וכן מוכיח פירושו בתוספתא דקתני כותיה דרבי יוחנן דתניא משפחה אחת עושה ומשפחה אחת אינה עושה העושין אסורין ושאינן עושין מותרין קלנ״דה אף עפ״י שהכל עושין אותה אינה אסורה אלא לפולחין בלבד כלומר לפולחין אותה לישמה דהוי איד דידהו.
שם קלנדא אסורה. פירש״י שמביאים לרומי להקריבן בני רומי. ק״ל הא הוי לפני דלפני דשרי כדלקמן דף יד ע״א [ועי׳ בהגר״א יו״ד סי׳ קלט ס״ק לב]:
ג אמר רב מתנה: רומי שעשתה קלנדא בתאריך מסויים, וכל העיירות הסמוכות לה משתעבדות לה והן עצמן אינן חוגגות יום זה, האם אותן עיירות אסורות או מותרות לשאת ולתת עם הגוים שבתוכן? ר׳ יהושע בן לוי אמר: קלנדא אסורה לכל היא, ואף למשועבדים לרומי. ר׳ יוחנן אמר: אין אסורה אלא לעובדיה בלבד, ואלה שאינם מחזיקים בה — אין זה בשבילם יום של עבודה זרה, ומותר.
§ Rav Mattana says: Since Rome established the festival of Kalenda on a specific date, and all of the nearby towns are ruled by Rome, i.e., they pay their tax to Rome and provide its needs but do not themselves celebrate the festival, is it prohibited or permitted to engage in business transactions with the gentile residents of those towns? Rabbi Yehoshua ben Levi says: It is prohibited to engage in business during the time of the Kalenda with everyone. Rabbi Yoḥanan says: It is prohibited to engage in business only with its worshippers, whereas it is permitted to engage in business transactions with gentiles who do not celebrate the festival.
הכל
(13) תָּנָא כְּוָותֵיהּ דר׳ דְּרַבִּי יוֹחָנָן אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאָמְרוּ רוֹמִי עָשְׂתָה קָלֶנְדָּא וְכׇל עֲיָירוֹת הַסְּמוּכוֹת לָהּ מִשְׁתַּעְבְּדוֹת לָהּ הִיא עַצְמָהּ אֵינָהּ אֲסוּרָה אֶלָּא לְעוֹבְדֶיהָ בִּלְבָד.
The Sage taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Although they said that Rome has established the festival of Kalenda and all of the nearby towns are ruled by Rome, it is prohibited to engage in business only with its worshippers.
The Sage taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Although they said that Rome has established the festival of Kalenda and all of the nearby towns are ruled by Rome, it is prohibited to engage in business only with its worshippers.
רומי עשתה קלנדא. כלו׳, הם תקנו אותו יום להקריב זבחים לע״ז, הפכו הדבר שעשה אדם הראשון לשם שמים, והם עשו לע״ז. וכל העיירות הסמוכות לה. לרומי, יודעים אנו שהם משתעבדות לה לרומי ליתן מכס ולהביא להם כל צרכיהם. אבל אותן עיירות אינם עושין קלינדא, אותן עיירות מי הוי אסור לשאת ולתת עמהם הואיל ומשועבדות הן לרומי, מי אמרי׳ מה שהן ק[ו]נין עכשיו יביאו (לפני) [לבני] רומי להקריב, אסור, או דילמא מותר, הואיל ואין מקריבין, ואין יום איד שלהם. ומשיב, אינה אסורה אלא לעובדיה. כלו׳, בני רומי, היא עצמה אסורה, שהרי הן עובדין קלינדא, אבל שאר בני אדם, אף על פי שמשתעבדין לה להביא צרכיהם, מותר לישא וליתן עמהם.
תנא כוותיה [שנה החכם בברייתא כשיטתו] של ר׳ יוחנן: אף על פי שאמרו שרומי עשתה קלנדא, וכל עיירות הסמוכות לה משתעבדות לה, מכל מקום היא עצמה (קלנדא) אינה אסורה במשא ומתן אלא לעובדיה בלבד.
The Sage taught in a baraita in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan: Although they said that Rome has established the festival of Kalenda and all of the nearby towns are ruled by Rome, it is prohibited to engage in business only with its worshippers.
הכל
(14) סְטַרְנְלָיָא וּקְרָטֵסִים וְיוֹם גְּנוּסְיָא שֶׁל מַלְכֵיהֶם וְיוֹם שֶׁהוּמְלַךְ בּוֹ מֶלֶךְ לְפָנָיו אָסוּר אַחֲרָיו מוּתָּר וְגוֹי1 שֶׁעָשָׂה (בּוֹ) מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם וְאוֹתוֹ הָאִישׁ.
The baraita continues: With regard to the festivals Saturnalia and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the day on which the king was crowned, the halakha is that before the festival it is prohibited to engage in business transactions, whereas after the festival it is permitted. But in the case of a gentile who prepared a feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day itself and with that man.
The baraita continues: With regard to the festivals Saturnalia and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the day on which the king was crowned, the halakha is that before the festival it is prohibited to engage in business transactions, whereas after the festival it is permitted. But in the case of a gentile who prepared a feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day itself and with that man.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״ועובד כוכבים״.
ערך קרטיס
קרטיס – א(עבודה זרה ח.) וסטרנליא וקרטיסים (גמרא) מאי קרטיסים אמר שמואל יום שתפשה בו רומי מלכות והוא לשון יון.
א. [איין פעסט טאג ווען דיא רעמיר האבין דיא רעגירונג איבער גענימען.]
וסטרנליא וקרטסים – סיפא דבריית׳ וכולהו מפרש לקמן.
עובד כוכבים – ביום משתה בנו פלח לעבודת כוכבים על שהגיע לכך.
וממשיכה הברייתא: חגי הגוים שנקראים סטרנליא וקרטסים, וכן יום גנוסיא של מלכיהם, ויום שהומלך בו מלך — לפניו אסור, אחריו מותר. וגוי שעשה (בו) משתה לבנו — אין אסור אלא אותו היום ולא לפניו ולא לאחריו, ואותו האיש שעשה משתה.
The baraita continues: With regard to the festivals Saturnalia and Kratesis, and the day of the festival of their kings, and the day on which the king was crowned, the halakha is that before the festival it is prohibited to engage in business transactions, whereas after the festival it is permitted. But in the case of a gentile who prepared a feast for his son and celebrates on that day, engaging in business is prohibited only on that day itself and with that man.
הכל
(15) אָמַר רַב אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא דְּקָתָנֵי יוֹם תִּגְלַחַת זְקָנוֹ וּבְלוֹרִיתוֹ וְיוֹם שֶׁעָלָה בּוֹ מִן הַיָּם וְיוֹם שֶׁיָּצָא בּוֹ מִבֵּית הָאֲסוּרִין אֵין אָסוּר אֶלָּא אוֹתוֹ הַיּוֹם בִּלְבַד וְאוֹתוֹ הָאִישׁ.
Rav Ashi said: We learn in the mishna as well in accordance with Rabbi Yoḥanan’s statement that the prohibition applies only to gentiles who celebrate the festival, not to people who are ruled by them. As the mishna teaches: With regard to the day of shaving his beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
Rav Ashi said: We learn in the mishna as well in accordance with Rabbi Yoḥanan’s statement that the prohibition applies only to gentiles who celebrate the festival, not to people who are ruled by them. As the mishna teaches: With regard to the day of shaving his beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
אמר רב אשי מתניתא נמי דיקא כר׳ יוחנן דאמר משתעבדות לה לא דתנן יום תגלחת זקנו ובלוריתו ויום שעלה בו מן הים ויום שיצא בו מבית האסורין אינו אסור אלא אותו היום ואותו האיש.
אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא [אנו גם כן שנינו דבר זה], שאמר ר׳ יוחנן שאין קלנדא אסורה אלא לעובדיה, דקתני [ששנה במשנה]: יום תגלחת זקנו ובלוריתו, ויום שעלה בו מן הים, ויום שיצא בו מבית האסורין — אין אסור אלא אותו היום בלבד ואותו האיש.
Rav Ashi said: We learn in the mishna as well in accordance with Rabbi Yoḥanan’s statement that the prohibition applies only to gentiles who celebrate the festival, not to people who are ruled by them. As the mishna teaches: With regard to the day of shaving his beard and his locks, and the day of his ascent from the sea, and the day that he left prison, engaging in business is prohibited only on that day and with that man.
הכל
(16) בִּשְׁלָמָא אוֹתוֹ הַיּוֹם לְאַפּוֹקֵי לְפָנָיו וּלְאַחֲרָיו אֶלָּא אוֹתוֹ הָאִישׁ לְאַפּוֹקֵי מַאי לָאו לְאַפּוֹקֵי מְשֻׁעְבָּדָיו ש״מ שְׁמַע מִינַּהּ .
Rav Ashi explains the proof: Granted, the mishna specifies that the prohibition is limited to that day alone, in order to exclude the days before and after it. But when it states that the prohibition applies only to that man, what does the mishna exclude? Obviously the prohibition does not extend to all gentiles, as it is a personal festival. Doesn’t the mishna’s ruling serve to exclude those who are ruled by him? Therefore, conclude from the language of the mishna that a prohibition extends only to gentiles who celebrate the festival, not to those who are ruled by them.
Rav Ashi explains the proof: Granted, the mishna specifies that the prohibition is limited to that day alone, in order to exclude the days before and after it. But when it states that the prohibition applies only to that man, what does the mishna exclude? Obviously the prohibition does not extend to all gentiles, as it is a personal festival. Doesn’t the mishna’s ruling serve to exclude those who are ruled by him? Therefore, conclude from the language of the mishna that a prohibition extends only to gentiles who celebrate the festival, not to those who are ruled by them.
בשלמא אותו היום איצטריך למעוטי לפניו ולאחריו אלא אותו האיש למאי איצטריך. לאו למעוטי משעבדיו שמע מינה. תניא ר׳ שמעון בן אלעזר אומר [ישראל] שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן.
אלא אותו האיש למעוטי מאי – פשיטא דמי שלא גילח היום ושאר עובדי כוכבים שלא עלו בו ביום מן הים מותרין.
אלא לאו למעוטי אנשים משועבדים – לאותו האיש דמותרין דלא אמרינן מאן דזבני ממטו ליה למפלח.
ויש לשאול: בשלמא [נניח] מה ששנינו ״אותו היום״ — הרי זה בא לאפוקי [להוציא] את הימים שלפניו ולאחריו, שבזה לא אסרו, אלא ״אותו האיש״ לאפוקי מאי [להוציא את מה]? והרי ברור הדבר שחגיגתו של אדם פרטי אחד אינה אוסרת אנשים אחרים! לאו לאפוקי [האם לא להוציא] את משעבדיו, אלה המשועבדים לו? אם כן, שמע מינה [למד מכאן] מלשון המשנה שאותו האיש בלבד אסור, אבל אלה המשועבדים לו אינם בכלל זה.
Rav Ashi explains the proof: Granted, the mishna specifies that the prohibition is limited to that day alone, in order to exclude the days before and after it. But when it states that the prohibition applies only to that man, what does the mishna exclude? Obviously the prohibition does not extend to all gentiles, as it is a personal festival. Doesn’t the mishna’s ruling serve to exclude those who are ruled by him? Therefore, conclude from the language of the mishna that a prohibition extends only to gentiles who celebrate the festival, not to those who are ruled by them.
הכל
(17) תַּנְיָא רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר יִשְׂרָאֵל שֶׁבְּחוּצָה לָאָרֶץ עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה1 בְּטָהֳרָה הֵן זכֵּיצַד גּוֹי2 שֶׁעָשָׂה מִשְׁתֶּה לִבְנוֹ וְזִימֵּן כׇּל הַיְּהוּדִים שֶׁבְּעִירוֹ אע״פ אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשׁוֹתִין מִשֶּׁלָּהֶן וְשַׁמָּשׁ שֶׁלָּהֶן עוֹמֵד לִפְנֵיהֶם מַעֲלֶה עֲלֵיהֶם הַכָּתוּב כְּאִילּוּ אָכְלוּ מִזִּבְחֵי מֵתִים שֶׁנֶּאֱמַר {שמות ל״ד:ט״ו} וְקָרָא לְךָ וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ.
It is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: Jews who are outside of Eretz Yisrael are considered to engage in idol worship in purity, i.e., unwittingly. How does this occur? In the case of a gentile who prepared a feast for the marriage of his son, and invited all of the Jews in his town, even though they eat of their own kosher food and drink of their own kosher beverages, and their own attendant stands before them, the verse ascribes guilt to them as though they ate of the offerings to the dead, i.e., idols, as it is stated: “And sacrifice to their gods, and they call you, and you eat of their sacrifice” (Exodus 34:15). Since Jews participate in a feast in which the gentile sacrifices offerings to his idol, it is as though they partook of the offering themselves.
It is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: Jews who are outside of Eretz Yisrael are considered to engage in idol worship in purity, i.e., unwittingly. How does this occur? In the case of a gentile who prepared a feast for the marriage of his son, and invited all of the Jews in his town, even though they eat of their own kosher food and drink of their own kosher beverages, and their own attendant stands before them, the verse ascribes guilt to them as though they ate of the offerings to the dead, i.e., idols, as it is stated: “And sacrifice to their gods, and they call you, and you eat of their sacrifice” (Exodus 34:15). Since Jews participate in a feast in which the gentile sacrifices offerings to his idol, it is as though they partook of the offering themselves.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא (במקום ״עֲבוֹדָה זָרָה״) מופיע הטקסט המצונזר: ״עבודת כוכבים״.
2. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״עובד כוכבים״.
כיצד גוי שעשה משתה בנישואין לבנו וזימן כל היהודים שבעירו אף על פי שאוכלין ושותין משלהן. מעלה הכתוב עליהם כאילו אכלו זבחי מתים שנ׳ וקרא לך ואכלת מזבחו. ודאיק קרא משעת קריאה נתחייב.
בטהרה – כלומר בלא כוונה ואין שמים על לב.
וקרא לך – משמע שאתה קרוי לו מעלה אני על אכילתך כאילו הוא מזבחו.
ישראל שבחוצה לארץ – שאי׳ אומות העולם וכאשר עושים משתה קורין על שולחנ׳ אל המשתה להתכבד בם והם באים ואוכלים עמם על שולח׳ אע״פ שאוכלין משל עצמם קעביד מזבחות כדלקמן אבל אותם שבא״י אין אימת הגוים מוטלת עליהם ואין האומות קורי׳ אליהם אל בית המשתה.
זבחי מתים – ע״ז באסורה איסור הנאה כמת דכתי׳ ״ויצמדו לבעל פעור ויאכלו זבחי מתים״ (תהלים ק״ו:כ״ח), מה מת אסור אף בהנאה דכת׳ ״ותמת {שם} מרים ותקבר שם״ (במדבר כ׳:א׳) וגומרין שם שם מעגלה ערופה {ד}אסור בהנאה, כדאמרי׳ (בבלי קידושין נז ע״א ועוד) נאמר מכשיר ומכפר בפנים ונא׳ מכשיר ומכפר בחוץ, מה מכפר האמור בפנים עשה בו מכשיר כמכפר אף מכפר האמור בחוץ עשה בו מכשיר1 כמכפר. אף תקרובת ע״ז אסור בהנאה האוסר לך לאו לא ליכתו׳ אלא ואכלת מזבחו.
1. יש כאן דיטוגרפיה ונכפל: ״שמכפר אף מכפר האמ׳ בחוץ עשה בו מכשיר״.
עובדי ע״ז בטהרה הן. כלו׳, מכבדין לע״ז, שהרי אוכלין ושותין עמהם ביום אידם, או ביום שעושין משתה לבניהם שגם הוא נקרא יום איד במתני׳ דקתני וגוי העושה משתה לבנו, אף על פי שאוכלין ושותין מדבר שהוא מותר ואין בו משום נבילות וטריפות ויין נסך, וגם אינו ממון הגוי שיקבל דורון שלו, אלא משל ישראל עצמו, שתקן הכל וקנה אותו ממעותיו, אפי׳ הכי אסיר, משום אותו קלון שעושין לע״ז, שהרי הכתוב אומר וקרא לך ואכלת מזבחו, כלו׳, משעת קריאה מעלה עליו כאלו אכל מזבחו.
תניא [שנויה ברייתא], ר׳ ישמעאל אומר: ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הן, כיצד? גוי שעשה משתה לנישואי בנו וזימן כל היהודים שבעירו למשתה זה, אף על פי שהם באותה שעה אוכלין משלהן ושותין משלהן מאכלים כשרים, ושמש שלהן עומד לפניהם, בכל זאת מעלה עליהם הכתוב כאילו אכלו מזבחי מתים כלומר, זבחי עבודה זרה, שנאמר: ״וזבחו לאלהיהם וקרא לך ואכלת מזבחו״ (שמות לד, טו), שהרי בסעודה זו הוא זובח לשם עבודה זרה שלו, ונחשב כאילו אכלו מזבחיו אלה.
It is taught in a baraita that Rabbi Yishmael says: Jews who are outside of Eretz Yisrael are considered to engage in idol worship in purity, i.e., unwittingly. How does this occur? In the case of a gentile who prepared a feast for the marriage of his son, and invited all of the Jews in his town, even though they eat of their own kosher food and drink of their own kosher beverages, and their own attendant stands before them, the verse ascribes guilt to them as though they ate of the offerings to the dead, i.e., idols, as it is stated: “And sacrifice to their gods, and they call you, and you eat of their sacrifice” (Exodus 34:15). Since Jews participate in a feast in which the gentile sacrifices offerings to his idol, it is as though they partook of the offering themselves.
הכל
(18) וְאֵימָא עַד דְּאָכֵיל אָמַר רָבָא אִם כֵּן נֵימָא קְרָא וְאָכַלְתָּ מִזִּבְחוֹ מַאי וְקָרָא לְךָ מִשְּׁעַת קְרִיאָה הִלְכָּךְ
The Gemara asks: But why not say that the verse is criticizing the Jews only once they eat from the sacrifice? Rava said: If that is what is meant, let the verse say only: And you eat of their sacrifice. What is meant by the additional phrase: “And they call you”? This indicates that the prohibition occurs from the time of the call. Therefore,
The Gemara asks: But why not say that the verse is criticizing the Jews only once they eat from the sacrifice? Rava said: If that is what is meant, let the verse say only: And you eat of their sacrifice. What is meant by the additional phrase: “And they call you”? This indicates that the prohibition occurs from the time of the call. Therefore,
מאי וקרא לך משעת קריאה – כלומר אע״פ שאינו אוכל מזבחו.
כל תלתין יומין – כלומר שנשא אשה.
בין שאמר מחמת הלולא בין לא אמר מחמת הלולא אסור – פירוש דמסתמא מחמת הלולא הוא. מכאן ואילך אי אמר מחמת הלולא [אסור ואי לא אמר מחמת הילולא] שרי. וכי אמר מחמת הלולא עד אימת אסור אמר רב פפא עד תריסר ירחי שתא.
ומעיקרא מאימת אסור אמר רב פפא מכי רמי שערי באסנתי – פירוש שנותנים שעורים במכתשת ושורין אותן לעשות מהן [שכר]. כלומר מכי טרחי בצרכי סעודה.
ואימא עד דאכיל ממש – עיקר הפי׳ ואימא עד דאכיל מזבחו ממש ומ״ל לאסור כשאוכלין משלהן ומהדרינן דא״כ דאיסורא משום אכילת זבחו ממש הוא למה לי למימר וקרא לך אלא ודאי דה״ק רחמ׳ משע׳ הקריא׳ מעלה אני עליך כאילו אכלת מזבחו ממש וכן הלכה ואפי׳ בזמן הזה אסור ולא חיישינן לאיבה כיון דאיסורא דאוריתא היא וכאילו אוכל תקרובת ע״ז ומיהו הני מילי כשהולך לבית הגוי לאכול ולשתות שם אבל אם שולח לו הגוי דורון אין כאן איסורא דאוריתא אלא איסורא דרבנן כעין משנתינו משום דאזיל ומודה לע״ז ובזמן הזה מותר.
ושואלים: ואימא [ואמור] שכוונת הכתוב היא עד דאכיל [שיאכל] ממש מזבחו! אמר רבא: אם כן, אם זו היתה המשמעות, נימא קרא [שיאמר המקרא] ״ואכלת מזבחו״ בלבד, מאי [מה] פירוש התוספת בכתוב ״וקרא לך״? לומר שמשעת קריאה אסור. הלכך [על כן],
The Gemara asks: But why not say that the verse is criticizing the Jews only once they eat from the sacrifice? Rava said: If that is what is meant, let the verse say only: And you eat of their sacrifice. What is meant by the additional phrase: “And they call you”? This indicates that the prohibition occurs from the time of the call. Therefore,
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.
עבודה זרה ח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים עבודה זרה ח., עין משפט נר מצוה עבודה זרה ח. – מהדורת על־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל עבודה זרה ח., רי"ף עבודה זרה ח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס עבודה זרה ח., רש"י עבודה זרה ח., רשב"ם עבודה זרה ח. – מהדורה ראשונית ע"פ כתב יד מנטובה, הקהילה היהודית 30, באדיבות המהדיר, הרב הלל גרשוני (כל הזכויות שמורות למהדיר), תוספות עבודה זרה ח., ר"י מלוניל עבודה זרה ח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, הרב בן ציון ברקוביץ, והרב טוביה כצמאן. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., תוספות ר׳ אלחנן עבודה זרה ח. – מהדורת הרב אהרן קרויזר, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר), תוספות רי"ד עבודה זרה ח., תוספות רי"ד מהדורה תנינא עבודה זרה ח., תוספות רי"ד מהדורה תליתאה עבודה זרה ח., רשב"א עבודה זרה ח. – מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה עבודה זרה ח. – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל־התורה., בית הבחירה למאירי עבודה זרה ח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א עבודה זרה ח., ר"ן עבודה זרה ח. – מהדורת על־התורה (כל הזכויות שמורות) הבנויה על תשתית דיקטה (CC BY-NC 4.0), מהרש"א חידושי אגדות עבודה זרה ח., גליון הש"ס לרע"א עבודה זרה ח., בירור הלכה עבודה זרה ח., פירוש הרב שטיינזלץ עבודה זרה ח., אסופת מאמרים עבודה זרה ח.
Avodah Zarah 8a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Avodah Zarah 8a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Avodah Zarah 8a, R. Chananel Avodah Zarah 8a, Rif by Bavli Avodah Zarah 8a, Collected from HeArukh Avodah Zarah 8a, Rashi Avodah Zarah 8a, Rashbam Avodah Zarah 8a, Tosafot Avodah Zarah 8a, Ri MiLunel Avodah Zarah 8a, Tosefot R. Elchanan Avodah Zarah 8a, Tosefot Rid Avodah Zarah 8a, Tosefot Rid Second Recension Avodah Zarah 8a, Tosefot Rid Third Recension Avodah Zarah 8a, Rashba Avodah Zarah 8a, Raah Avodah Zarah 8a, Meiri Avodah Zarah 8a, Ritva Avodah Zarah 8a, Ran Avodah Zarah 8a, Maharsha Chidushei Aggadot Avodah Zarah 8a, Gilyon HaShas Avodah Zarah 8a, Beirur Halakhah Avodah Zarah 8a, Steinsaltz Commentary Avodah Zarah 8a, Collected Articles Avodah Zarah 8a