×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשראב״ןתוספותרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי כתובות ח ע״א} רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא1 בריך כולהי מיכן ואילך2 אי איכא פנים חדשות מברך3 כולהי ואי לא4 אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא משבעה ועד תלתין בין דאמ׳ ליה5 מחמת הלולא בין6 לא7 אמ׳ ליה8 מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מיכן ואילך אמ׳9 מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא10 לא. וכי אמר ליה11 מחמת הלולא עד אימת אמ׳ רב פפי12 משמא דרבא עד תריסר ירחי שתא ומעיקרא13 מאימת אמר רב פפי14 מכי שרי15 שערי באסנתי16.
אמר ר׳ יוחנן מברכין ברכת חתנים בעשרה כל שבעה וחתנים מן המנין ברכת אבלים בעשרה כל שבעה17 ואין אבלים18 מן המנין והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים ברכת רחבה:
1. יומא קמא: גו: ״יומי קמאי״.
2. ואילך: חסר בכ״י נ.
3. מברך: וכן גו, גלא. כ״י נ, דפוסים: ״בריך״.
4. דפוסים מוסיף: (לא).
5. דאמ׳ ליה: וכן גו. כ״י נ: ״אמ׳ ליה״. דפוסים: א״ל. גלא רק: ״דאמ׳⁠ ⁠״ וכן בהמשך שם.
6. בין: דפוסים: ובין.
7. לא: גו, גלא, כ״י נ: ״דלא״.
8. ליה: חסר ב-גלא.
9. אמ׳: גז, גלא: ״אי אמ׳⁠ ⁠״.
10. לא: כ״י נ: ״לא אמ׳ מחמת הלולא״.
11. ליה: חסר ב-גלא, וכן חסר ב-גז לפני הגהה.
12. פפי: חסר ב-גז לפני הגהה. גלא: ״פפא״.
13. ומעיקרא: גז, גלא: ״מעיקרא״ (אחרי נקודה המסמנת הפסק).
14. אמ׳ רב פפי: גו, גז גלא: ״אמ׳ רב פפא״. חסר בכ״י נ, דפוסים (שם הוא המשך המאמר הקודם, ללא הפסק).
15. שרי: גו, גלא: ״שארו״. (אפשר לקרוא ב-גו: ״שאדו״). גז: ״שארי״. כ״י נ, דפוסים:רמי, וכן בשאילתות (סי׳ טז) ור״ח. וכן כל נוסחאות רי״ף עבודה זרה פרק א (דף ב ע״ב).
16. באסנתי: גו, גז, דפוס קושטא: ״באסיתא״. גלא, כ״י נ, דפוסים: ״באסינתא״.
17. כל שבעה: וכן גו, גז, גלא. חסר בכ״י נ, דפוס קושטא, כפי שחסר בשאילתות.
18. ואין אבלים: גו: ״ואבלים״.
1וששאלת מכדי קי״ל דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה יש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם ואינו פותח וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא פתוחה בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה והנה ברכה סמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך ועוד הא דמברכינן ברוך אשר יצר כו׳. אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא לברוך יוצר האדם. תשובה יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי״ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך ואף ע״פ שהיא סמוכה לחברתה וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר״ש בריה ובריך חמש כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי אי נמי בתר מעשה אזלינן אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי אי נמי בתר מחשבה אזלינן הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר כיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוציאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
ברכת חתנים בבית חתנים, ברכת הייןא, שהכל ברא לכבודו, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, אשר ברא. בופירוש ברכת היין תדירה. שהכל ברא לכבודו, ברכת אסיפת זקנים דכתיב (ישע׳ כד כג) ונגד זקיניו כבוד, וכתיבג ויקח בועז עשרה אנשים מזקני העיר וגו׳ שבאין לברכת חתנים. יוצר האדםד, יצירת אדם. ואחר שיצרו בצל⁠[מ]⁠ו התקין לו ממנו מצלעו בנין עדי עד ברוך אתה י״י יוצר האדם, שתי יצירות יצירת אדם ויצירת חוהה. ואחרי כן מזכיר ציון וירושלים, דכתיבו אם לא אעלך על ראש שמחתי. ואומר שוש תשיש ותגל עקרהז היא ירושלים, בקיבוץ ישראל לתוכה בשמחהח, וחותם משמח ציון בבניה. ולאחר שהזכיר שמחת ציון מבקש על שמחת הזוג שישמחם כמו ששימח אדם וחוה בגן עדן. ואחר כך ברכת הזוג, אשר ברא, וחותם משמח חתן עם הכלה, והוא ברכת הזוג.
א. ברכת היין בברכת חתנים נזכרה כבר בדברי הגאונים. ויש שנראה מלשונם שגרסו כן בגמרא. עי׳ דק״ס השלם הע׳ 1.
ב. אולי: ברכת היין תדירה. ופירוש שהכל וכו׳.
ג. רות ד ב. ושם לית ׳בועז׳ אבל כ״ג הרבה ראשונים בסוגיין וכ״ה בכמה כת״י של הגמ׳. עדק״ס השלם.
ד. ברכה שניה. עי׳ להלן.
ה. ר״ל שהברכה הקודמת היתה על יצירת אדם וזו על יצירת חוה. וכ״ה בסידור ר׳ שלמה: יוצר האדם ברכה על יצירת חוה אשתו.
ו. תהלים קלז ו אם לא אעלה את וגו׳.
ז. וכ״ג הגאונים והרבה ראשונים. וכ״ג כמה כת״י של הגמ׳. לפנינו העקרה. וכ״ג כמה ראשונים. עדק״ס השלם הע׳ 9.
ח. בכת״י לית ׳בשמחה׳.
שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם – פותחת בברוך אע״פ שכל אחת סמוכה לחבירתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך ואשר ברא פותחת בברוך לפי שמברכים אותה בפני עצמה כשאין פנים חדשות כדפירש בקונטרס ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי׳ בקונטרס טעם אחר ור״ח פירש דיוצר האדם פותחת בברוך לפי שיש שלא היו אומרים אותה כדאמר בסמוך ואור״ת דבפרק קמא דברכות (ברכות יא:) גבי ברכת התורה גרסי׳ ר׳ יוחנן מסיים בה הכי והערב נא דברכה אחת היא דאי הוו שתי ברכות היה צריך לפתוח בברוך אע״ג דסמוכה לחברתה כיון שאותה שלפניה היא קצרה ובתר הכי גרסינן הלכך נימרינהו לתרווייהו ולא גרסינן לכולהו דאם כן הוה משמע דשלש ברכות הן.
והטעם הנכון בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, שאלמלא לא פתחוה בברוך היו שתיהן ברכה אחת ולא היה בהן היכר לב׳ ברכות של שתי יצירות כיון שצריך לעשות מטבע ארוך משום והתקין לו ממנו בנין עדי עד.
מדקאמרינן בריך שית ובריך חמש וכו׳ ואמרינן נמי מברכין ברכת חתנים כל ז׳, ומצינו שהשמחה במעונו שמברכין אותה כל י״ב חודש, ואשכחן נמי דקס״ד לברכה בבי מהולא, שמעינן מיניה שאינה בכלל ברכת חתנים, הילכך ליתא בכלל מה שאמרו מברכין ברכת חתנים בי׳. אלא ש״מ אפילו בג׳ מברכין.
ומדקאמרינן אפושי שמחה בעלמא כלומר סעודת קרואים הללו ואמרינן אמר ליה מחמת הילולא, ש״מ שאין מברכין (במי) נמי שהשמחה במעונו אלא (בעי) במי שעושה סעודות מרעות לחתונתו. אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו, אינו מברך כלל.
וברכת אירוסין, כתב רב אחא משבחא גאון דבעיא י׳. והנגיד ר׳ שמואל הלוי חלק ואמר שהוא בטעות ידי סופר. ונראין דברי הנגיד, שלא הוזכרו י׳ אלא בברכת נישואין, וכי אסור לקדש אשה (חוץ) בפחות מי׳.
דמר סבר חדא יצירה הוי, ומר סבר שתי יצירות הוי. פירש״י ז״ל דמאן דסבר דחדא יצירה הוא ס״ל כמ״ד (עירובין יח, א) דו פרצופין היה, ומ״ד דשתי יצירות הוי ס״ל כמ״ד זנב הי׳, וממנו נבראת. ותמה דהא התם מקשי׳ (עירובין שם) למ״ד זנב היה, קרא דכתיב (בראשית ב, ז) וייצר בשני יודין, ומאי דכתיב (שם א כז) זכר ונקיבה בראם, וניחא למ״ד דו פרצופין. ויש לפרש דהאי דקאמר היינו דכתיב וייצר, כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתי׳, אלא למ״ד זנב מאי וייצר, שלא היה תחלה אלא יצירה אחת בלבד, ומיהו בסוף למ״ד זנב היה חשיב׳ שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו, ומ״ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת, ומחוורתא איפכא.
(1-3) מאי מברך אמר ר׳ יהודה שהכל וכו׳ ברוך יוצר ברוך אשר וכו׳ – הטעם שפותחין בברוך אף על פי שסמוכין לחבירתה וקי״ל דכל ברכה הסמוכה לחבירתה אינה פותחת בברוך כדאיתא בברכות ובערבי פסחים. יש שפיר׳ דלא אמרינן הכי אלא בסמוכה לחבירתה ארוכה שחותמות בברוך אף על פי שסמוכות אבל אין נראה כן בירושלמי ששם הקשו טעם לברכה קדושה הסמוכה לחבירתה לברכת בורא פרי הגפן ואמרי׳ שעה היא שאם יהיה אוכל מבעוד יום ובורך בורא פרי הגפן והקשו עוד והרי הבדלה ותרצו שניא היא דר׳ הי׳ מפז׳ רש״י ז״ל פירש הטעם דבהכל ברא לכבודו ברכה באפי נפשיה היא על העם המתאספים למצות והבדלת ברכת חתנים מברכת אשר יצר האדם והיא פותחת בברוך שאלמלא כן היו שתיהן נראות ברכה אחת ולא היה היכר שיהיה שתי היצרות שתי הברכות וגם זה נכון וברכה אשר ברא שפותחת בברוך פירש״י ז״ל וכן ר״ח והריא״ף ז״ל לפי שפעמים אינה סמוכה והוא כשאין שם פנים חדשות וכן עיקר.
מאי מברך אמר רב יהודה שהכל ברא לכבודו. כתבו התוס׳ וז״ל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פותחות בברוך אף על פי שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות הן אם לא היה פותח בברוך היה נראה הכל ברכה אחת וכן אשר יצר אם לא היה פותח בברוך היה נראה שהיתה מתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר אבל שוש תשיש שהוא אחר ברכה ארוכה אין צריך לפתוח בברוך כו׳ ע״כ. ולשונם מגומגם דמשמע דקשיא להו אתרווייהו אשהכל ברא לכבודו ואיוצר האדם אמאי פתחי בברוך וקשיא דאברכת אשר ברא מאי קשיא להו והא תחילת הברכות היא ודוחק לומר דמשום דמסדרי להו על הכוס ומתחלי לברך בפ״ה קרי לשהכל ברא נמי סמוכה לבפ״ה חדא דאין הכוס מעכב וכדמשמע מלשון הרמב״ם ז״ל בפ״י מהלכות אישות דהא אמרינן לקמן בריך שית בריך חמש וכתבו תלמידי ה״ר יונה ז״ל וז״ל ברכת חתנים נקרא הששה ברכות שהוזכרו למעלה וההמון קוראים אותן שבע ברכות מפני שמונים מכללם ברכת בפ״ה ע״כ. וכיון דלפעמים לא מברכי לה אכסא שפיר פותח בברוך דומיא דאשר ברא ועוד שכתבו התוספות שכל אחת סמוכה לחברתה אלמא דכל אחת מעכבת לחברתה מלפתוח בברוך ואין ענין לברכת בפ״ה הכא כלל ומיהו יש אומרים דברכת הכוס מעכב כמו שכתב בעל הטורים ז״ל באבן העזר ומ״מ קשיא אידך קושיא דאקשינן מלשון התוס׳ ודע שכתב הרב ז״ל בפי׳ על ההלכות דאפי׳ לימא דכל סמוכים אפי׳ למטבע אינן פותחות בברוך היינו טעמא דהני משום דיוצר האדם לא מקריא סמוכה לפי שהיא התחלת ברכת הזווג דשהכל לא נתקנה אלא על אסיפת העם וכדברי רש״י ז״ל ואשר יצר כיון דברכה זו ושלפניה תרווייהו מעין יצירה נינהו אילו לא היתה פותחת בברוך היה הכל דומה ברכה אחת וחכמים ראו לעשות ב׳ ברכות משום דסברי דאדם וחוה ב׳ יצירות הוו כמ״ד זנב היה ע״כ. ולכך הקדימו התוס׳ ואמרו דתרווייהו הני תרי סמוכה לחברתה מיקרו פי׳ מענין הזווג שהכל ברא אינו מענין אסיפת העם כלל כמו שכתב רש״י ז״ל. ומעתה הוצרכו לתרץ דהיינו טעמא דיוצר האדם פותחת בברוך משום דקצרות הן פי׳ הן מצד שהברכה הראשונה קצרה הן מצד שהיא עצמה קצרה היא לכך הוצרך לפתוח בברוך וברכת אשר יצר אע״ג דהיא עצמה ארוכה היא מכל מקום כיון דסמוך לקצרה בעינן לפתוח בה בברוך כדי שלא תראה כברכה אחת. נמצא שלא בחרו ממ״ש רש״י ז״ל כי אם התירוץ דברכת אשר ברא ודלא כהר״ן ז״ל שבחר מפי׳ רש״י ז״ל נמי מאי דפי׳ בברכת שהכל ברא לכבודו וכדכתיבנא כנ״ל. ודע שבתוס׳ כ״י אע״פ שכל אחת סמוכה לחברתה כיון דקצרות כו׳. ובתוספות הדפוס כתוב דכיון כו׳ ואינו מתיישב והנוסחא האמיתית היא וכיון כו׳ ודוק ותשכח. וז״ל שיטה ישנה שהכל ברא בכבודו והך ברכה היא להקב״ה על אסיפת העם שנאספין שם לכבוד הקב״ה. ואם תאמר אם כן אמאי אין מברכין אותה בבית האירוסין דהא התם נמי נאספין העם. וי״ל דלא עבדינן האי ברכה אלא באסיפת שמחה ואכתי לא הויא השמחה עד שעת הנשואין. ע״כ:
וכתבו תלמידי ה״ר יונה ברכת אירוסין א״צ עשרה שלא אמרו אלא ברכת חתנים וברכת חתנים [לחוד] וברכת אירוסין לחוד. וכתב הנגיד רב שמואל הלוי ז״ל וראיה לדבר מדחזינן בגמרא שנחלקו האמוראים שיש מי שלא היה חותם בברכת האירוסין ויש מי שהיה חותם ומאן דלא חתים מדמי ליה לברכת הפירות וברכת המצות ומאן דחתים מדמי ליה לקדושא ומדחזינן דמדמי ליה תלמודא לברכת המצות וקדושא ואבדלתא שמעינן דכי היכי דבהני לא בעינן עשרה הכי נמי בברכת אירוסין לא בעינן עשרה. מפי מורי הרב נר״ו ע״כ. ולהאי סברא אין כאן קושיא מעיקרא דכיון דלא בעינן עשרה אין כאן אסיפה ופרסום. ומיהו הרא״ש העלה בפסקיו דבעינן עשרה בברכת אירוסין כברכת חתנים. עוד כתוב בשיטה ישנה יוצר האדם האי ברכה נמי שבח הוא להקב״ה על בריאת האדם והני תרתי אין חותמין לפי שהן מטבע קצרה ואחר כך אשר יצר את האדם והני ג׳ ברכות הם על דרך הפסוק כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו שהכל ברא לכבודו. יצרתיו יוצר האדם. אף עשיתיו אשר יצר את האדם והאי ברכה דאשר יצר היא כנגד חוה שברא הקב״ה לאדם וממנה יצאנו כולנו. ומצינו אדם שר״ל האשה דכתיב וכל נפש אדם אשר לא ידעו משכב זכר וגו׳ והאי ברכה פותחת בברוך ולא מקריא ברכה הסמוכה לחברתה להני דלעיל דהני דלעיל הם מטבע קצר ומטבע קצר במטבע ארוך לא הוי סמוכה לחברתה ואף על גב דחזינן בברכת התורה דאמרינן לעסוק בדברי תורה דהוא מטבע קצר והדר אמרינן והערב נא דלא מתחיל בברוך אלמא מטבע ארוך במטבע קצר הויא סמוכה לחברתה. ויש לומר התם היינו טעמא דמקריא סמוכה לחברתה מפני שהכל ענין אחד שכל הברכות ברכת התורה הם אבל הני דהכא הראשונות הם ענין הודאה ואשר יצר תחלת הזיווג לא מקריא סמוכה לחברתה אבל ארוך בארוך אפילו לא הוו ענין אחד מקרי סמוכה לחברתה וכי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזיווג לאו זיווג ממש קאמרינן דלקמן אצטריך לן למימר דאכתי לא איירי מזיווג אלא כיון דאיירי באשה זווג מקרי. והד׳ מברכינן שוש תשיש והיא סמוכה לאשר יצר לפיכך אינה פותחת בברוך והוא מענין ירושלים שאנו מזכירין בה כדכתיב אם אשכחך ירושלים וגו׳ ולפיכך אין מזכירין אותה בתחלת הזיווג דעד השתא לא איירי בזיווג אלא משבחין להקב״ה שברא איש ואשה ואף על גב דלעיל קרינן אשר יצר ענין הזיווג הרי פרש״י דלאו זווג ממש הוא אלא הכנת הזווג נזכרת בה כדקרינן והתקין לו ממנו בנין עדי עד שאינו אלא הכנה בעלמא אי נמי אמרינן דאשר יצר הוא מענין הזווג והאי דלא הוי ברכת ירושלים קודמת לאשר יצר משום דלא מדכרינן שמחה בההיא ברכה דאשר יצר אבל בברכות שהן אחר בונה ירושלים בכולהו מדכרינן בהו שמחה וכן הדין שתהא ברכת ירושלים קודמת לברכות של שמחה וכן כתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ומשמע בראש כל ברכות שלה והדר מברכינן שמח תשמח והיא סמוכה והיא מענין זווג האדם וחוה וחותם ברוך משמח החתן עם הכלה ולהכי אמר הכא עם הכלה שעל החתן והכלה של עתה קאמר אבל לעיל בברכת שמח תשמח דחתים חתן וכלה משום דעל אדם וחוה קאמר חתן וכלה שהיו כבר. ורש״י ז״ל פירש לעיל דמשום הכי אמרינן משמח חתן וכלה משום דלאו בשמחת חתונה אנו אומרים אלא תפלה היא שישמחם המקום בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתן עם הכלה אלא ברוך המשמחם שניהם כל ימיהם בספוק מזונות וכל דבר. ובאחרונה הוא שבח כו׳ אשר ברא משום הכי פותחת בברוך כיון דאיכא זימנין דלא סמוכה לברכה אחריתי כגון מיום ראשון ואילך היכא דליכא פנים חדשות כל שעתא נמי כשאינה סמוכה לחברתה דמי והיינו טעמא נמי דאשר בחר בנו כו׳ דברכת התורה דאף על פי שהיא סמוכה להערב נא כיון דאיכא זמן דלאו סמוכה לחברתה כגון הקורא בתורה בציבור לאו סמוכה לחברתה מיקרי. עד כאן לשון שיטה ישנה:
ותלמידי הרב רבינו יונה ז״ל כתבו וז״ל כתב הרב רבינו מאיר הלוי ז״ל ומסתברא דהיינו טעמא דתקון הני ברכתא כולהו בברכת חתנים דמשום כל חתן וכלה מעין זווג ראשון דאדם הראשון הוא דאמטו להכי תקינו ברכה לזווג ראשון מקמי ברכת זווג דחתן וכלה וכיון דתקינו ברכה לזווג ראשון דמיירי במעשה בראשית תקינו ברכה לקמי אכוליה מעשה בראשית שכל מה שברא המקום לא ברא אלא לכבודו. אי נמי להזכיר סבת הזווג שהוא עיקר יצירת האדם עולם התחתון שלא נברא אלא לפריה ורביה שנאמר לא תוהו בראה לשבת יצרה וזהו כבודו של מקום שאין כבוד הבורא נודע אלא על ידי בריותיו כענין שנאמר כל הנקרא בשמי לכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והדר מברכינן שתי ברכות חדא לעיקר ברייתו של אדם הראשון עד שלא נטלה ממנו הצלע ואח״כ נשתנית ברייתו מכמות שהיתה קודם לכן והדר מברכינן ברכה שלישית כנגד שמחת ירושלים העתידה שנמשלת לזווג חתן וכלה כענין שנאמר ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך והא דנקט בקבוץ בניה לתוכה בשמחה משום רישיה דקרא דכתיב כי יבעל בחור בתולה יבעלוך בניך וכתיב רני עקרה לא ילדה וגו׳ כי רבים בני שוממה והיינו דאקדמוה מקמי זווג דחתונה משום דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי ואיכא למימר נמי דעיקר האי ברכה דשמחת ירושלים משום האי קרא אתקן והדר תקון שתי ברכות כנגד זווג החתן עם הכלה ושמחתן אלא שהברכה ראשונה תקנוה דרך בקשה לבקש רחמים על החתן ועל הכלה לשמחם בזווגן ולהצליחם במעשה ידיהם כשמחת זווג ראשון דגן עדן. והשניה גם היא כנגד שמחת הזווג אלא שתקנוה דרך שבח והודאה למקום על יצירת היצירה והזווג בעולם לשעבר ולצעוק לעתיד לבא על שמחת ירושלים וחותם בשמחת הזווג שפתח בה ואף על גב דהני תרתי ברכתא כנגד שמחת הזווג איתקין היינו טעמא דחתים בקדמיתא מינייהו משמח חתן וכלה ובבתרייתא משמח החתן עם הכלה משום דקמייתא דאיתהון דרך בקשה ובעידן רחמי אתרווייהו בעינן ואמטו להכי מברכינן משמח חתן וכלה דאי הוה מברכינן עם הכלה לא הוה משמע שמחה אלא גבי חתן שישמח בכלה או כל ימי זווגו עם הכלה ואין במשמע לשמח אלא שמחת החתן לבדו ששמח על עסקי הכלה דכי כתיבא שמחה גבי חתן כתיבא דכתיב ומשוש חתן על כלה. ועוד משום סירכא דבתולתא דאית לה צערא. הדין הוא טעמא דסברא דהני ברכתא. ועוד כתב טעמייהו לענין פתיחה וחתימה תרתי קמייתא פתח בהו בברוך ולית בהו חתימה דמטבע הכי הוא שלישית פותח בה בברוך וחותם בה בברוך פותח בה בברוך מאי ברכה הסמוכה לחברתה היא דכי אמרינן ברכה הסמוכה לחברתה היכא דקמייתא אית בה חתימה דחתימה דקמייתא הויא פתיחה לבתרייתא אבל הכא דתרתי בתרייתא לית בהו חתימה בעי פתיחה לשלישית דהא לאו סמוכה לברכת חברתה היא וחותם בה בברוך דכיון דצריך לחתום בה שתי יצירות נפיש להו דיבורא ובעי פתיחה וחתימה. רביעית אף על גב דמטבע ארוך הוא הויא ברכה הסמוכה לחברתה ולא בעי פתיחה אבל חתימה ודאי בעיא וכן אתה אומר בחמישית אבל ששית כיון דזמנין דבעיא בפני עצמה בעיא פתיחה וחתימה. ע״כ לשון תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל וטעם של ברכות הללו בברכת אשר ברא ויוצר האדם ואשר יצר שהן פותחות בברוך אף על פי שהן סמוכות משום דאשר ברא פעמים שאינה סמוכה לחברתה כגון דליכא פנים חדשות ויוצר האדם משום דהוי מטבע קצר וכיון דליכא חתימה לא סגיא בלא פתיחה ואשר יצר נמי פותח בברוך כדי לחלק בין יצירה ליצירה שלא תראה כברכה אחת. ע״כ:
והרב רבינו יהוסף הלוי בן מיגש ז״ל כתב בתשובה וז״ל וששאלת מכדי קי״ל דבכל הברכות כולן פותח בהן בברוך וחותם בהן בברוך חוץ מברכת הפירות וברכת המצות וברכה הסמוכה לחברתה יש מהן פותח בברוך ואין חותם בברוך ויש מהם חותם ואינו פותח וכיון שכן היכי מברכינן ברוך אשר ברא שהיא פתוחה בברוך לאחר שמח תשמח שהיא ברכה שיש לה חתימה שהרי חותם ברוך משמח ציון בבניה והנה ברכה סמוכה לחברתה היא ואמאי פותחין בה בברוך ועוד הא דמברכינן ברוך אשר יצר כו׳. אמאי פותחין בה בברוך והא סמוכה היא לברוך יוצר האדם. תשובה יש מי שאומר דהיינו טעמא דפותחין בברוך באשר ברא משום דפעמים אומרים אותה לבדה כשאין שם פנים חדשות ופירוקא דמסתבר הוא. וקאמר נמי לענין אשר יצר דהיינו טעמא שפותחין בה בברוך משום שהיא ברכה דרבנן וקי״ל דברכה דרבנן פותחין בה בברוך ואף ע״פ שהיא סמוכה לחברתה וקא מייתי ליה ראיה שהיא מדרבנן מדאמרינן לוי איקלע לבי רבי בהילוליה דר״ש בריה ובריך חמש כלומר לא בריך אשר יצר את האדם בצלמו אלמא מדרבנן היא ומשום הכי לא בירך אותה. וזו הראיה אינה ראיה דטעמיה דלוי דלא בריך אשר יצר לא משום דסבר דרבנן היא דאפילו דרבנן נמי לא היה לו שלא לאומרה אלא משום דקסבר יצירה אחת הואי אי נמי בתר מעשה אזלינן אלמא מאן דבריך לה סבר שתי יצירות הואי אי נמי בתר מחשבה אזלינן הילכך הוא מן התורה ולא מדרבנן. ויש לומר ששתי ברכות אלו ברוך יוצר האדם וברוך אשר יצר כיון ששתיהן על ענין אחד הן שהרי שתיהם על היצירה הם נמצאו כאילו ברכה אחת הם ואין אומרים ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשתהיה כל אחת מהם ברכה בפני עצמה ויש לכל אחת מהם ענין בפני עצמו אבל שתי אלו כאילו ברכה אחת היא שהרי ענין אחד יש להם הילכך כברכה אחת הם חשובין. ואם תאמר תיפוק לי שהרי היא מכל מקום סמוכה לשהכל ברא לכבודו שהיא פתוחה בלא חתימה ואמאי סמכינן לה ברכה זו שיש בה פתיחה וחתימה יש לומר אף על גב דיוצר האדם ואשר יצר כברכה אחת חשובין מכל מקום כיון שהוציאנו אותה בלשון שתי ברכות הרי יוצר האדם הפסיק בין שהכל לאשר יצר. וכשאתה מעיין בזה הפירוש שפירשנו ובזה הפירוק שפירקנו בענין אשר יצר אתה מוצא אותו מדוקדק ביותר. עד כאן לשון הרב ר׳ יהוסף הלוי ז״ל בתשובה:
והרשב״א ז״ל כתב וז״ל: ור״ח ז״ל כתב דברכת יצירה פותחת בברוך דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן ע״כ. ונראה שדעתו ז״ל לומר כיון דללוי מגרעינן לה הוי לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. ע״כ:
פירוש שבע ברכות שהכל ברא לכבודו ויוצר כו׳. נתקנה עד״ה כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו והוא לפי שיש בהויית האדם שינוי משאר בעלי חיים שהאדם הוא נברא בגוף ונשמה ועוד שהנקבה נעשית מאדם ולא כן בשאר ב״ח וע״כ נאמר בהויית האדם ג׳ לשונות אלו בריאה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים וגו׳ והיא בריאת הנשמה. יצירה שנאמר וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה היא יצירת הגוף. עשיה שנאמר ויבן ה׳ אלהים את הצלע אשר לקח וגו׳ וע״ש לכבודי בראתיו שהיא בריאת הנשמה יסד ברכת שהכל ברא לכבודו. וע״ש יצרתיו שהיא יצירת הגוף יסד ברכת יוצר האדם. וע״ש אף עשיתיו יסד והתקין לו ממנו בנין עדי עד שהאדם נברא יחידי והנקבה נבראת ממנו לקיום העולם וסיים גם בה יוצר האדם שהיא ודאי ג״כ נבראת ליצירת אדם לדורות:
בגמרא שהכל ברא לכבודו. יש לפרש מפני שתכלית הבריאה של כל העולם הוא בשביל האדם ובו נשלם הבריאה כמו שאמרו חז״ל שאדם אחור למעשה בראשית והאדם אינו נשלם אלא כשנזדוגה לו בת זוגו נמצא כשנשא אדם את חוה נשלם הבריאה בשלימות לכך מברכין על הבריאה שהכל ברא לכבודו. ומה שמברכין יוצר האדם שני פעמים היינו כדאיתא לקמן שתי יצירות עלה במחשבה והיינו דקאמר בצלמו בצלם דמות תבניתו. וכתב הריטב״א דהיינו דמות תבניתו של אדם דאין לייחס שם תבנית להקב״ה. ונראה דהיינו שיצר בו צלמו וצלם שלה בדמות תבניתו וידוע כי צלם אלקים הוא בנשמה והיינו כדאיתא לקמן ששנים עלה במחשבה להבראות והוא בריאת הנשמות במחשבה אבל הגוף נברא אחד ואחר כך התקין לו מגופו בנין עדי עד ופי׳ עדי עד פירש״י בנין הנוהג לדורות. רצה לומר דאף שבתחלה נבראת מצלעו נעשה מזה תיקון לדורות שתוולד בפני עצמה בשלימותה כמו שעלה ברצונו במחשבה תחלה. ונראה שעל זה תקנו לנשים לברך שעשני כרצונו. רצה לומר שנעשית בשלימות כפי שעלה ברצונו בתחלה. ויש עוד לפרש עוד לשון עדי עד על שם הכתוב ביחזקאל ותרבו ותגדלו ותבואו בעדי עדיים פירש״י ל׳ עד כמו בטחו בה׳ עדי עד רצה לומר כל שיעור הגדלות הראוי לקומה שלימה וכמו שאמרו חז״ל בשאר מעשה בראשית. שבקומתן נבראו וכן ברא הקב״ה אותה בכל שיעור קומתה בשלימות. ומה שמברכין שוש תשיש וכו׳ הוא לזכור את ירושלים בדיבור. דאף שאמרו חז״ל לעשות זכרון במעשה כמ״ש אם אשכחך ירושלים וגו׳ אם לא אזכרכי אם לא אעלה וגו׳ והיינו שצריך לזכור במחשבה ובדיבור ובמעשה כמו שאחז״ל במגילה ריש פ״ב גבי זכירת מחיית עמלק זכור בפה יכול בלב ת״ל לא תשכח הרי שכחת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה והכא. נמי אם אשכחך בלב אם לא אזכרכי בפה. אם לא אעלה במעשה. ומה שאמרו שמח תשמח וכו׳ מפני שאמרו חז״ל בפסוק וישמע משה את העם בוכה למשפחותיו. פירש״י על עריות שנאסר להם. ואמרו חז״ל שעדיין אין עושין בשמחה דליכא כתובה דלא רמי ביה תיגרא. והענין כי יותר ישמחו בקרובים בשאר בשרם וכן מצינו בקין והבל שכל אחד נשא תאומה שנולדה עמו ויותר מזה באדם עצמו שהיתה מגופו ממש כמ״ש זאת הפעם עצם מעצמי. ועוד אמרו חז״ל קשה לזווגם כקריעת ים סוף יש לפרש מפני שמצינו הנס בקריעת ים סוף יותר מבקיעת הירדן דבירדן כתיב ויעמדו המים היורדים מלמעלה קמו נד אחד והיורדים תמו נכרתו, ופרש רש״י כדרך הליכתן בכל הנחלים. נמצא לא היה הנס אלא אחד, אבל בקריעת ים סוף כתיב והמים להם חומה מימינם ומשמאלם והטעם יש לומר כדי שלא יהא מקום למצריים לילך עמהם יחד מצידיהם אלא מאחוריהם ממש. וישובו המים עליהם כשיעלו ישראל מתוך הים כמפורש בקרא א״כ היה הנס משני צדדים. וכן קשה לזווגם משני צדדים מחמת שהם רחוקים זה מזה משאר בשרם לכך אנו שואלים שישמח הקב״ה חתן וכלה שאינם קרובים משאר בשרם כשמחת אדם. הראשון שהיתה מגופו ממש.
בתוס׳ ד״ה שהכל וכו׳ הי׳ נראה ברכה אחת וכו׳. לכאורה אינו מובן איך יאמר יוצר האדם בלא פתיחה ובלא חתימה אין זה ברכה כלל ולמה להו למימר משום שנראה כברכה אחת. ואפשר דקושיתם שיאמר בלא מלכות ויהיה כמו סיום ברכה הסמוכה לחברתה דאין בה מלכות. מיהו אכתי מ״ש דנראה כברכה אחת קשה הא כיון דאין בה הפסק מאמר אין לחתום כמו שכפירש״י מידי דהוי אברכת פירות ואברכת המצות. ואפשר דאפ״ה חיישינן לטעות ויותר נראה דהא דקשיא להו שלא יפתח ברכה שניה בברוך היינו שיתקנו להתחיל באיזה מאמר ואחר כך יסיים בא״י יוצר האדם בלא מלכות כמו ברכה הסמוכה לחברתה. ועל זה שפיר תירצו כיון שע״כ יצטרכו לתקן איזה מאמר א״כ כיון שיהיה הפסק מאמר איכא למיטעי שהכל ברכה אחת שפותחת בברוך וחותמת בברוך כדרך ברכה ארוכה שיש בה הפסק מאמר. וק״ל:

ברכת ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳

ציון ב.ג.
גמרא. רב אשי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות - בריך כולהו, ואי לא - אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך ׳שהשמחה במעונו׳ ו׳אשר ברא׳. משבעה ועד שלשים, בין אמר להו מחמת הלולא ובין לא אמר להו מחמת הלולא - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, מכאן ואילך, אי אמר להו מחמת הלולא - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, ואי לא - לא. וכי אמר להו מחמת הלולא - עד אימת? אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא, ומעיקרא מאימת? אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסינתא. איני? והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין! שאני רב פפא דהוה טריח ליה. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך משעת אירוסין, אמר: קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו. לא אסתייע מילתא, והדרי בהו.
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם...
ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין. במה דברים אמורים? כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות, וכו׳.(רמב״ם ברכות ב, ט-י)
הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנישואין - מברך ׳נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו׳... וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין, עד שנים עשר חודש - מברך ׳שהשמחה במעונו׳.(רמב״ם שם ה, ה - לא צוין בעין משפט)
ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות, שהיא ברכת ׳אשר ברא׳, ויש אומרים דאף ׳אשר ברא׳ אין מברך כל שבעה אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו - אין מברכין, וכן נוהגין...
הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נשואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשואין - מברך ׳נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו׳... וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים עשר חדש - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא בשבעת ימי המשתה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר סב, ז, יג)

א. עד מתי מברכים ׳אשר ברא׳.

בגמרא מבואר שאף אם אין פנים חדשות מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳, ובהמשך מפרטת הגמרא שברכת ׳שהשמחה במעונו׳, נאמרת עד שלושים יום, ולפעמים עד שנים עשר חודש. לגבי ברכת ׳אשר ברא׳ כותב בעל העיטור (הל׳ ברכת חתנים ח״ד) בשם הר״י מיגאש שנאמרת רק בשבעת ימי המשתה כמו שאר ברכות החתנים, וההשוואה בינה לבין ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ היא רק לענין אמירתן בלא פנים חדשות ולא לענין זמן אמירתן. הריטב״א מדייק כך מלשון הגמרא שאומרת שמשבעה עד שלושים מברך ׳שהשמחה במעונו׳, ומשמע שרק ברכה זו מברך ולא ׳אשר ברא׳, וכן פוסקים הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, יג) והמאירי.
בשיטה מקובצת מובאת שיטה ישנה שאף היא מסיקה ששתי הברכות אינן תלויות זו בזו מבחינת סוף זמן אמירתן, כשם שיש ביניהן שוני בתחילת הזמן, שברכת ׳שהשמחה במעונו׳ נאמרת ״מכי רמו שערי באסינתא״, בעוד שברכת ׳אשר ברא׳ נאמרת רק לאחר החופה כשנעשו חתן וכלה. כמו כן מצינו בהמשך שרב חביבא סבר לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בברית מילה, מכאן שאינה קשורה לברכת ׳אשר ברא׳. עם זאת מובאת שם שיטה חולקת לפיה שתי הברכות האלה תלויות זו בזו, והגמרא שאומרת שמשבעה ועד שלושים מברך ׳שהשמחה במעונו׳ - מתכוונת גם לברכת ׳אשר ברא׳.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך מוכח שמחלקים בין ברכת ׳אשר ברא׳ שנאמרת רק בתוך שבעת הימים, לבין ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ שנאמרת גם לאחר מכן.

ב. האם יש צורך בעשרה.

הרמב״ן כותב שברכת ׳שהשמחה במעונו׳ אינה נקראת בשם ברכת חתנים, ולא עליה אמרו שצריכה עשרה, אלא מברכים אותה אפילו בשלושה. מדבריו מדייק הר״ן (ג, א בדפי הרי״ף) שברכת ׳אשר ברא׳ נקראת ברכת חתנים וצריכה עשרה גם כשנאמרת לבדה, וכן כותב במפורש הר״י מיגאש (מובא ברי״ד לעיל ז, ב), ומסכימים עמו הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תרמו), בעל העיטור (שם), בעל ארחות חיים (הל׳ ברהמ״ז סי׳ נח) והריא״ז (הלכה א, טו). אולם הר״ן עצמו טוען שגם ברכת ׳אשר ברא׳ אינה נקראת ברכת חתנים כשנאמרת לבדה, וכיון שאינה נאמרת אלא כדי להרבות שמחה - אין בה צורך בעשרה אלא בשלושה. גם זו מסקנת הריטב״א, הרי״ד ובעל ספר השלחן (ח״ג שער ה) בשם רבינו יונה שכותבים שהגמרא מכנה בשם ברכת חתנים רק את כל שבע הברכות כשנאמרות יחדיו, ולא את ברכת ׳אשר ברא׳ לבדה, ולדעת הרי״ד אפילו כשהחתן אוכל ביחידות חייב לומר ברכה זו, ואפילו בשלושה אין צורך.
הרא״ש (סי׳ יג) מביא את המחלוקת ומכריע שאין צורך בעשרה, וכן מדייק הר״ן מדברי הרמב״ם, כנראה מכך שאת הצורך בעשרה הוא מזכיר רק בסוף הלכה י כשמדבר על מקום שיש פנים חדשות שמברכים את כל שבע הברכות בשלמות.
הטור והמחבר בשלחן ערוך (סעיף ד) פוסקים שאין צורך בעשרה, והרמ״א מוסיף שמכל מקום אין מברכים אלא בשלושה.
לגבי ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ כותב הרא״ש (שם) שאינה צריכה עשרה, וכאמור גם הרמב״ן מצריך רק שלושה, וכן כותבים הרא״ה והמאירי, והרמ״א בדרכי משה (סקט״ו) כותב שאין חולק על כך שאין צורך בעשרה, וכן משמע מלשון הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך.
אולם מלשון בעל העיטור (שם) משמע שמגדיר גם את ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ כברכת חתנים ומצריך גם בה עשרה. גם המהר״ל מפראג (מובא בט״ז סק״ב) כותב שנוהגים לומר זאת דוקא בעשרה, ומסביר שכל ברכה שקשורה לנישואין ראוי לאומרה בעשרה.

ג. כשבני הבית אוכלים לבדם.

הרמב״ן כותב שלעולם אין מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא כשמזמין אחרים לסעודתו ולא כשאוכל עם בני ביתו. הוא מוכיח זאת מהגמרא שדנה מתי מברכים גם אם לא אמר לקרואים שהזמינם מחמת החתונה ומתי מברכים רק אם אמר להם, מכאן שמדובר כשיש בסעודה מוזמנים אחרים, וכן פוסקים הרשב״א, הרא״ה והריטב״א. הריטב״א כותב שאפילו בתוך שבעה אין החתן מברך אם סועד עם בני ביתו ללא אורחים, והוא הדין שאינו מברך ברכת ׳אשר ברא׳, וכן כותב הרשב״א.
לעומתם כותב הר״ן שמלשון הגמרא מוכח שבתוך שבעה מברכים ׳אשר ברא׳ גם כשאין מוזמנים אחרים, ועל כן הוא מסיק שבתוך שבעה מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳ אפילו כשהחתן סועד עם בני ביתו. עם זאת אף הר״ן מודה לגבי הימים שלאחר שבעה שאין מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא כשזימן אחרים לסעודה. גם בעל ספר הבתים (שערי ברכות שער ו) כותב שניתן לברך ׳שהשמחה במעונו׳ אפילו כשאין אורחים, ומלשונו משמע שכך הדין אפילו לאחר שבעת ימי המשתה.
המאירי כותב שחתן שאוכל עם בני ביתו אינו מברך ׳אשר ברא׳, ומוסיף שיש אומרים שגם ׳שהשמחה במעונו׳ אינו מברך.
מלשון הרמב״ם שמדבר על הסועד בבית חתנים מדייק בעל יד דוד (פסקי הלכות ח״ג עמ׳ ח) שסובר שרק כשיש קרואים אחרים מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳, וכך ניתן לדייק גם מלשון המחבר בשלחן ערוך.
הרמ״א בדרכי משה (סקט״ז) כותב שנוהגים כדברי הרמב״ן, וכן הוא כותב בשלחן ערוך שאין לברך ברכת ׳אשר ברא׳ כשהחתן סועד רק עם בני ביתו. החלקת מחוקק (סק״ח) והבית שמואל (סק״ו) מפרשים שאף על פי שהרמ״א כותב זאת לגבי ברכת ׳אשר ברא׳ - הוא הדין שדוקא כשיש קרואים אחרים מברכים ׳שהשמחה במעונו׳. אולם בעל ספר עצי ארזים (סקי״ד) מפרש שהרמ״א מתכוון דוקא לברכת ׳אשר ברא׳ ולא לברכת ׳שהשמחה במעונו׳. הוא מסביר שהרמ״א חושש לדעת הרמב״ן רק בברכת ׳אשר ברא׳ מפני שספק ברכות להקל, ולא בברכת ׳שהשמחה במעונו׳ שאין בה תוספת ברכה ואין בה חשש של ברכה לבטלה, ואותה יש לברך אפילו כשסועד רק עם בני ביתו.
למעשה כותבים הב״ח והרש״ל (יש״ש סי׳ יח) שנוהגים כרמב״ן שלא לברך את שתי הברכות כשאין אורחים.

ד. ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ לפני הנישואין.

הגמרא קובעת שהברכה הזו נאמרת לפני הנישואין ״מכי רמו שערי באסינתא״, ומפרש רש״י שהכוונה לזמן שריית השעורים בשביל הכנת השיכר לצורך הסעודה, או לזמן זריעת השעורים בעציץ כסימן ברכה לחתן ולכלה.
הגמרא מקשה מרב פפא שבירך כבר משעת אירוסין, ומתרצת שאצלו צרכי החופה והסעודה כבר היו מוכנים, אך בהמשך מובא שרבינא בירך משעת אירוסין בהיותו בטוח שלא יחזרו בהם, ולבסוף חזרו בהם.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי כותבים שדוקא לאחר שכבר נעשו הקידושין והתחילו בהכנת צרכי החופה, באופן שברור שלא יחזרו בהם, ניתן לברך. הריטב״א מסביר שרבינא היה בטוח שלא יחזרו בהם מלעשות את החופה במועד שנקבע, ולבסוף חזרו בהם ודחו את החופה, אך אין הכוונה שחזרו בהם לגמרי, שהרי הקידושין כבר נעשו.
הריטב״א מוסיף שרש״י אינו מפרש כך, וכוונתו למה שכותב רש״י ש״איעסק לבריה״ היינו ששידך לו אשה, ו״הדרי בהו״ היינו שלא נתנו לו את האשה, מכאן שמבין שרב פפא ורבינא בירכו ׳שהשמחה במעונו׳ משעת השידוכין עוד לפני האירוסין. הריטב״א עצמו דוחה את שיטתו מפני שבכל מקום שמדובר בגמרא על שעת האירוסין הכוונה לקידושין ולא לשידוכין.
כדעת רש״י כותב המרדכי (סי׳ קלא) בשם ריב״ק משפירא שסוגייתנו עוסקת בשעת שידוכין, אבל בסעודת האירוסין עצמה מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ למרות שעדיין לא החל בהכנת צרכי הנישואין, כשם שבסעודת ברית מילה היה ראוי לברך אלמלא היה צער לתינוק. אולם המרדכי עצמו דוחה שאין לדמות סעודת אירוסין לסעודת ברית מילה, ומפרש שרב פפא ורבינא בירכו רק לאחר הקידושין, וכך הוא כותב גם בשם רבינו שמואל בן חפני, רבינו שמריה, רבינו אפרים בר יצחק והראבי״ה.
מחלוקת נוספת בקשר לברכה זו מובאת בשיטה מקובצת, שלפי דעה אחת מברכים רק כשאוכלים בבית שעתידים לעשות בו את החופה, מפני שאין שמחה אלא במקום החופה, ולפי הדעה השניה אין משמעות לכלל הזה לפני הנישואין אלא רק לאחר שכבר נעשתה החופה. מלשון הרמב״ם משמע שמצריך את קיום התנאי הזה, שכן הוא כותב את הדין על הסועד בבית חתנים, משמע שרק כשנמצאים שם מברכים.

ה. ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ בזמן הזה.

הסמ״ג (עשין מח) כותב שבזמן הזה ערבה כל שמחה ואין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ לאחר שבעת ימי המשתה, וכן כותב בעל ארחות חיים (שם סי׳ יג) בשם הראב״ד.
מדבריהם משמע שרק לאחר ימי המשתה אין הברכה נאמרת בזמן הזה, מה שאין כן לפני הנישואין, שעדיין נוהגים כדין הגמרא לברך משהחלו בהכנות לסעודה. אולם הבית יוסף כותב בבדק הבית שמסתבר שכל שכן שאין מברכים לפני הנישואין, וכך הוא כותב בשלחן ערוך שאין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא בשבעת ימי המשתה.
מלבד זה כותבים בעל ארחות חיים (שם) והמאירי שבזמן הזה בלאו הכי אין לברך לפני הנישואין, שהרי אין הקידושין והנישואין נעשים יחד ואין מברכים לפני הקידושין. המאירי מוסיף שלכן אין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אפילו בסעודת חתן שרגילים לעשות בליל יום הנישואין, אבל בעל ארחות חיים מביא תשובה של ה״ר אליקים הלוי לפיה בסעודת ליל יום הנישואין אפשר כבר לומר ׳שהשמחה במעונו׳ מפני שזהו יום החופה, ומביא שיש שאומרים זאת אפילו בשבת שלפני החופה כיון שכבר אין חשש שיחזרו בהם.
גם בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ תקלט) כותב שעדיף שלא לברך לפני החופה, על פי המבואר בסוגייתנו שתמיד יש לחשוש שמא יחזרו בהם.

ו. בסעודות אחרות של מצוה ושמחה.

בגמרא בהמשך מובא שרב חביבא בירך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת ברית מילה, אבל אין הלכה כמותו מפני שיש צער לתינוק. הריטב״א כותב שיש שלומדים מכאן שמברכים ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת פדיון הבן, שיש בה שמחה על כך שיצא מספק נפל, ואין בה צער לתינוק. אולם בשם התוספות הוא כותב שאין מברכים בסעודת פדיון הבן, כדי שלא לחלק בין פדיון בן חי לבין פדיון בן שמת לאחר שלושים יום, שבודאי אין לומר אצלו ׳שהשמחה במעונו׳. הריטב״א עצמו דוחה את דבריהם מפני שבפדיון בן שמת אין עורכים סעודה, ומביא טעם אחר, שאין אומרים זאת אלא בסעודה שנכתב בה שמחה, כגון ברית מילה שכתוב בה ״שש אנכי על אמרתך...״, מה שאין כן בפדיון הבן, ואין להוסיף על מה שאמרו חז״ל.
הרש״ל (יש״ש ב״ק פ״ז סי׳ לז) כותב שהורה פעם הלכה למעשה לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת סיום, שהיא סעודת מצוה ושמחה יותר מסעודת פדיון הבן. אולם הוא מסיים שלאחר הוראתו נתבלבלה השמחה במהומות גדולות, ותלה בעצמו את מה שאירע מפני שעבר על דברי רבותיו שלא שמעו מעולם דבר זה. לפיכך הוא מסיק שלא לברך בסעודות אחרות, כשם שאין מברכים בסעודות יום טוב, למרות שיש בהן בודאי מצוה של שמחה מדאורייתא.
למעשה כותב הרמ״א (יו״ד סי׳ שה, י) שנוהגים שלא לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת פדיון הבן.

צירוף האבל למנין ולזימון

ציון א.ב (ח, ב).
גמרא. איתמר, אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! כי תניא ההיא - בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן - בשורה. ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: מברכים ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין - ברכה בשורה מי איכא?! אלא כי קאמר רבי יוחנן - ברחבה.
מי שמתו מוטל לפניו... בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומברכין עליו ומזמנין עליו, וכו׳.(רמב״ם הל׳ אבל ד, ו)
כיצד מנחמין את האבלים? אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להם שורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אבלים מן המניין.(רמב״ם שם יג, א)
אבל מצטרף לתפלה ולזימון, בין לשלשה בין לעשרה.(שו״ע יורה דעה שעט, ה)

א. לענין מה אמרו שמצטרף.

בברייתא נאמר שאבלים מן המנין, והגמרא מפרשת שהאבל מצטרף לברכת המזון. לדעת רש״י הכוונה לכך שמצטרף לשלושה לזמן עליו, שהרי הוא חייב בכל המצוות, וכן מפרשים הרא״ה והר״ן (ג, א בדפי הרי״ף), שאף גורס במפורש בגמרא: ״כי תניא ההיא - בברכת הזימון״.
התוספות (ד״ה כי) טוענים כנגד פירוש רש״י שאין לפי דבריו שום חידוש בכך שהאבלים מצטרפים, והיה ראוי יותר שהברייתא תאמר שחייבים במצוות. לכן הם מפרשים שבברייתא מדובר בברכת האבלים שבברכת המזון, ומוכיחים מהמשא ומתן שבגמרא שברכה זו טעונה עשרה, ועליה אמרו שגם האבלים מן המנין.
בדעת רש״י מיישבים הרמב״ן והריטב״א שהחידוש הוא בכך שמצטרף לזימון בשלושה למרות שיש שאומרים בנוסח הזימון ׳נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו׳, שכן היה מקום לומר שכיון שמתנחם צריך שיהיו שלושה מלבדו. הרמב״ן מוסיף שגם אם אין אומרים את הנוסח הזה ניתן ליישב שהחידוש הוא שמצטרף לזימון למרות שמוסיפים בברכת הטוב והמטיב את הנוסח ׳אל אמת דיין אמת...׳, ואין אומרים שצריך שיהיו שלושה מלבדו.
הרמב״ם אינו כותב במפורש שהאבל מצטרף, ונראה שמפרש את הגמרא כרש״י, ולכן אין כאן שום הלכה חדשה שמוסיפה על הדין הכללי שאבל חייב בכל המצוות. אמנם העין משפט מציין להלכה שלפנינו, אך מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מעיר שהקשר לסוגייתנו אינו ישיר, אלא שכיון שנאמר שאונן שמתו מוטל לפניו בשבת מזמנים עליו מפני שחייב בכל המצוות - הוא הדין באבל במשך ימי האבלות.
השלחן ערוך כותב במפורש שהאבל מצטרף לזימון בשלושה ובעשרה.

ב. לענין מה אמרו שאינו מצטרף.

רבי יוחנן אמר שאבלים אינם מן המנין, והגמרא מפרשת בתחילה שהכוונה לשורה, אך דוחה שבשורה אין ברכה, ורבי יוחנן אמר במפורש שאין אבלים מן המנין בברכת אבלים. לכן מפרשת הגמרא שרבי יוחנן מדבר על ברכת אבלים ברחבה, ומפרש רש״י שהכוונה לברכה שמברכים את האבל בסעודה ראשונה ברחבה.
המרדכי במסכת מועד קטן (סי׳ תתקכח) מחדש שגם בימינו שאין נוהגים בברכת רחבה, נשאר הדין שבסעודה הראשונה, שאסור לאבל לאוכלה משלו - אין האבל מצטרף למנין עשרה גם בברכת הזימון. הבית יוסף תמה עליו שאין לכאורה קשר בין זה שאסור לו לאכול משלו לבין זה שלא יוכל להצטרף לעשרה בברכת המזון. אבל הרמ״א בדרכי משה (סק״ג) מתרץ שבכל סעודה שבאה משום אבלות אינו מצטרף, כשם שאינו מצטרף למנין בשורה וברחבה.
הש״ך (סק״ו) מביא את דברי המרדכי שאינו מצטרף לזימון, ומחזקם על פי ספר הרוקח (סי׳ שיג) שכותב כמרדכי. אולם הדגול מרבבה תמה עליו שמתעלם מן העובדה שהמחבר והרמ״א בשלחן ערוך אינם מביאים את דברי המרדכי, ואף המרדכי עצמו מחמיר רק בזימון של עשרה, ולכן הוא מסיק שלפחות יש לומר שהאבל מצטרף לזימון של שלושה, אפילו בסעודה הראשונה.
הרמב״ם כותב רק שאין אבלים מן המנין בשורה, ואינו מזכיר את הדין של ברכת אבלים ברחבה. יתכן שאינו פוסק להלכה את מה שיוצא ממסקנת הגמרא בהסבר דברי רבי יוחנן ומקבל להלכה רק את ההסבר הראשון שרבי יוחנן מדבר על השורה. כך יוצא מדברי הרדב״ז שכותב בפירוש שהאבל מצטרף לברכת הרחבה, ומסביר שרק בשורה שאינה דבר של חיוב וכל ענינה רק לנחם - לא ראוי שהאבל יהיה מן המנין.
הרמב״ן (תורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ רו) כותב בשם גאון שאין אבלים מן המנין לא בשורה ולא ברחבה, אלא שאין נוהגים בזמן הזה לא בברכת השורה ולא בברכת הרחבה, ולכן השלחן ערוך אינו כותב זאת.

ג. האם בברכת אבלים צריך עשרה.

כאמור, לדעת התוספות ברכת אבלים שנאמרת בברכת המזון טעונה עשרה, והוכחתם היא מהגמרא שרק משום שהברייתא אומרת שאבלים מצטרפים - אינה מעמידה את דברי רבי יוחנן, שאינם מצטרפים לעשרה, בברכת אבלים שבברכת המזון, מכאן שאלמלא הברייתא ניתן היה לפרש כך למרות שרבי יוחנן מדבר על צירוף לעשרה. כדעה זו סובר מהר״ם מרוטנבורג (הל׳ שמחות, פסקים סי׳ קמב, מובא במרדכי שם).
אולם הרי״ץ גיאת (ח״ב עמ׳ סב) והרמב״ן (שם) מביאים דעה אחרת בשם גאון, לפיה ברכת אבלים שבברכת המזון אינה טעונה עשרה, ומסביר המרדכי (שם) שכיון שבמסקנה הגמרא מעמידה את דברי רבי יוחנן בברכת הרחבה - אין מקור לכך שבברכת המזון צריכים עשרה, וכן דעת הסמ״ג (עשין כז).
הבית יוסף מביא את המחלוקת הזו, ובשלחן ערוך הוא מביא בסעיף א את נוסח הברכה ואינו מזכיר שטעונה עשרה. אף הרמב״ם (ברכות ב, ח) מביא את נוסח הברכה ואינו כותב שטעונה עשרה.
בעל באר הגולה (אות ו) כותב שהטעם שאין נוהגים בזמן הזה לומר ברכת אבלים כלל בברכת המזון, הוא שחוששים לשיטה שמחייבת שיהיו עשרה, וכותב הפרי מגדים (מש״ז סי׳ קפט, ב) שלפי זה יש לומר ברכת אבלים כשיש עשרה. אולם מלשון השלחן ערוך בסעיף ד מוכח שפוסק שנאמרת אפילו כשמברך האבל לבדו, שכן הוא כותב שבשבת כשהאבל אוכל לבדו מברך ברכת אבלים כמו ביום חול, וכן פוסק המגן אברהם (קפט סק״ב), וכותב השדי חמד (מערכת אבלות סי׳ קפו) שכך נוהגים.
שהכל ברא לכבודו״.
Who has created all for His glory.
עין משפט נר מצוהרי״ףר״י מיגשראב״ןתוספותרמב״ןרא״הריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְיוֹצֵר הָאָדָם.

And the second blessing is: Blessed are You…Creator of mankind.
רי״ףר״י מיגשריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וברכה שניה — ״ברוך אתה ה׳... יוצר האדם״,
And the second blessing is: Blessed are You…Creator of mankind.
רי״ףר״י מיגשריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וַאֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם דְּמוּת תַּבְנִיתוֹ וְהִתְקִין לוֹ מִמֶּנּוּ בִּנְיַן עֲדֵי עַד בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ יוֹצֵר הָאָדָם.

And the third blessing is: Blessed are You…Who made humanity in His image, in the image of the likeness of His form, and out of His very self formed a building (see Genesis 2:22) for eternity. Blessed are You, Lord, Creator of mankind.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

1
והתקין לו ממנו – מגופו מצלעותיו.
בנין עדי עד – בנין נוהג לדורות וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע (בראשית ב).
1. בדפוס וילנא מופיע כאן ״והתקין לו ממנו עדי עד היא הנקבה״ והוא מופיע במהדורתנו בסוף דף ז׳:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והתקין לו ממנו. מגופו ומצלעותיו. בנין עדי עד. בנין הנהוג לדורות. וחוה קרי לה בנין על שם ויבן את הצלע.
והטעם בברכת אשר יצר שפותחת בברוך, פירש רש״י ז״ל: שממנה התחלת ברכת הזיווג, הכל כמו שכתוב בפרושיו, ויש מפרשים (הרמב״ן. ועי׳ תוד״ה שהכל) לפי שאלמלא לא פתחוה בברוך היו נראות שתיהן כברכה אחת ולא היה היכר שיהיו שתי היצירות שתי ברכות, ור״ח ז״ל (בתוס׳ שם) כתב, דברכת יצירה פותחת בברוך, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן, ע״כ. ונראה, שדעתו לומר, דכיון דללוי מגריעין לה, הויה לה אף לדידן כברכה עומדת בפני עצמה. והטעם, שפותחת בברוך. אעפ״י שסמוכה לחברתה, לפי שאינה סמוכה בזמן שאין שם פנים חדשות. וכמו שכתב רבינו אלפסי ז״ל בהלכות (ס״ה. מדפי הרי״ף), ורש״י ז״ל כן פירש, וכן ר״ח זצ״ל.
וגרסינן בירושלמי במסכת ברכות סוף פרק קמא (ירושלמי ברכות א׳:ה׳) כל הברכות פותחין בהן בברוך ואם היתה ברכה סמוכה לחברתה, כגון קריאת שמע ותפילה אין פותחין בה בברוך. התיבון הרי הבדלה, שניה היא דמר רבי בר זבדא ר׳ היה מפזרן וחוזר וכוללן על הכוס. ר׳ חייא רובה הוה מכנסן התיבון הרי נברך שאכלנו משלו, שניה היא שאם היו שנים יושבים ואוכלין שאינן אומרים נברך, הרי הטוב והמטיב שניה היא, דמור רב הונא משניתנו הרוגי ביתר לקבורה נקבעה הטוב והמטיב וכו׳, הקדושה שניה היא, שאם היה יושב וצופה מבעוד יום וקדש עליו היום שאין אומרים בורא פרי הגפן וכו׳, והא סיפא אמר ר׳ מונא טופס ברכות כך הוא, א״ר יודן מטבע קצר פותח בברוך ואינו חותם בברוך, מטבע ארוך פותח בברוך וחותם בברוך.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 1]

ג״ה אשר יצר את האדם בצלמו שהוא דמות תבניתו של אדם לגבי הקב״ה אומר צלם שהוא לשון הראוי נאמר על צורה בלא גוף ועל שאין לו רשות לעין לתפוס ולראות ועל האדם שהוא גוף אומר לשון תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. גרסת רש״י בשמחך יצירך בג״ע מקדם וכן הגירסות ברוב הספרים וכן הכתוב אומר ויטע ה׳ אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם והרמב״ם ז״ל גורס מקדם בעדן ואין הלשון הזה מתוקן כראוי כי הלשון הזה נאמר על האדם כשנגרש מן העדן וישכן מקדם לגן עדן ואף על פי ששם נאמר לגן וכאן בגן שמא יבא האדם לטעות באדם בענין וגם בלשון.
(3-8) ג״ה ישמע בערי יהודה וחוצות ירושלים וכן נוהגין אבל הרמב״ם ז״ל גריס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים שאומרים הדיינים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומרים ישמע בערי יהודה ישמע שם הקול בחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ״פ קול השמחה מבפנים. ונהגו לומר ברכות אלו על הכוס ואעפ״כ אם אין שם כוס אינו מעכב וכן כתב הרמב״ם ז״ל וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אף על פי שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לו כנידה מדבריהם כדאי׳ התם במסכת כלה. וכתב הרמב״ם נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפי׳ לאחר כמה שנים ע״כ וכו׳ הדברים שאין חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה אא״כ בשעה שהוא לבא עליה. וברך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה ה׳ של יצירה.
ג״ה אשר יצר את האדם בצלמו בצלם דמות תבניתו. פירוש בצלמו שהוא צלם דמות תבניתו של אדם כי לגבי קב״ה אומר צלם שהוא לשון הראוי להאמר על צורה בלא גוף ועל דבר שאין רשות לעין לשלוט לתפוס מראות ועל האדם שהוא גוף אומר תבנית שאינו נאמר לעולם אלא על דבר שאינו רוחני כדכתיב תבנית כל רומש באדמה. הריטב״א ז״ל:
וכן כתב מרנא ורבנא הרב הגדול מהר״ר דוד ן׳ אבי זמרא ז״ל וז״ל יש לדקדק דבשלמא צלם הוי מלה דקה אבל תבנית היא מלה גסה ולא שייך לאומרה אלא בדבר חומרי לא בהקב״ה לכך יש מי שמחק הגירסא ויש ליישב דברי רבינו תבניתו על האדם חוזר כלומר ובצלם דמות הבורא יתברך תבניתו של האדם ע״כ. ואף על פי שיש קצת חילוק ביניהם בפי׳ הברכה הכל עולה לענין אחד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וברכה שלישית — ״ברוך אתה ה׳... אשר יצר את האדם בצלמו, בצלם דמות תבניתו, והתקין לו ממנו (כלומר, מתוך עצמו, את האשה, כפי שנאמר: ״ויבן... את הצלע... אשר לקח מן האדם״. בראשית ב, כב) בנין עדי עד, ברוך אתה ה׳ יוצר האדם״.
And the third blessing is: Blessed are You…Who made humanity in His image, in the image of the likeness of His form, and out of His very self formed a building (see Genesis 2:22) for eternity. Blessed are You, Lord, Creator of mankind.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) שׂוֹשׂ תָּשִׂישׂ וְתָגֵל הָעֲקָרָה בְּקִבּוּץ בָּנֶיהָ לְתוֹכָהּ בְּשִׂמְחָה בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְשַׂמֵּחַ צִיּוֹן בְּבָנֶיהָ.

The fourth blessing is: May the barren city of Jerusalem greatly rejoice and delight with the ingathering of her children within her in joy. Blessed are You, Lord, Who gladdens Zion through her children.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שוש תשיש – לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו שנאמר (תהלים קלז) תדבק לשוני לחכי וגו׳.
עקרה – ירושלים.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שוש תשיש. לפי שאנו צריכין להעלות זכרון ירושלים על ראש שמחתנו, שנ׳ אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני.
עקרה. ירושלם.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ברכת שוש תשיש ותגל עקרה כו׳. ע״ש הכתוב רני עקרה לא ילדה וגו׳ כי רבים בני שוממה וגו׳ ומפורש בפ״ק דברכות רני כ״י שדומה לאשה עקרה שלא ילדה בנים לגיהנם והיינו שמשמח ציון שהיא שוממה בקבוץ בניה אז לתוכה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכה רביעית — ״שוש תשיש ותגל העקרה (היא כנסת ישראל, ציון), בקבוץ בניה לתוכה בשמחה (בגאולת ישראל. ראה ישעיה נד א-ג), ברוך אתה ה׳ משמח ציון בבניה״.
The fourth blessing is: May the barren city of Jerusalem greatly rejoice and delight with the ingathering of her children within her in joy. Blessed are You, Lord, Who gladdens Zion through her children.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) שַׂמֵּחַ תְּשַׂמַּח רֵיעִים הָאֲהוּבִים כְּשַׂמֵּחֲךָ יְצִירְךָ בְּגַן עֵדֶן מִקֶּדֶם בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְשַׂמֵּחַ חָתָן וְכַלָּה.

The fifth blessing is: Bring great joy to these loving friends, as You gave joy to Your creations in Eden in ancient times. Blessed are You, Lord, Who brings joy to the groom and bride.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמח תשמח – ברכה לחתן וכלה שיצליחו בשמחה וטוב לב ואשר ברא לשם כל ישראל ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר לפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך כדרך כל ראשי סדרי ברכות ושוש תשיש ושמח תשמח מפני שהן ברכה הסמוכה לחברתה לא פתח בה בברוך שכן תיקנו לכל הברכות שסמוכות אחר הראשונה על הסדר ואשר ברא מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות לפיכך אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד זכר לחסדי המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו ואסיפה זו כבוד המקום היא וברכה זו לכך נתקנה ומשעת אסיפה היא ראויה לברך אלא מכיון שיש ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו מידי דהוה אברכת בשמים וברכת על האור במוצאי שבת דאמרי׳ (ירושלמי דפסחים פ״י) רבי מפזרן וחוזר וסודרן על הכוס ורבי חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס ולפי שאינה משאר סדר הברכות וכולה הודאה אחת לא חתמו בה בברוך מידי דהוה אברכת פירות ומצות וכן ברכת יוצר האדם שתיקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדלקמן אי למ״ד ב׳ יצירות הוו אי למ״ד ב׳ יצירות עלו במחשבה ובתר מחשבה אזלינן מ״מ אינה מסדר ברכות הזווג דהא ביצירה הראשונה אכתי נקבה לא הואי וא״ת למה היא באה מתוך שאנו מברכין על יצירה השניה תקנו אף על הראשונה שהיא עיקר ותחילתו.
ריעים האהובים – החתן והכלה שהן ריעים האוהבים זה את זה.
כשמחך יצירך – כמו ששמחת את אדם הראשון.
בגן עדן מקדם – דכתיב ויטע גן בעדן מקדם וישם שם וגו׳ (שם).
משמח חתן וכלה – ובאחרונה משמח חתן עם הכלה לפי ששמחת ברכה הראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרים שהרי תפלה היא שמתפללים ומברכין שיהו שמחים בהצלחה כל ימיהם לפיכך אין לחתום בה משמח חתן עם הכלה דמשמע איש באשתו אלא ברוך ה׳ משמח את שניהם לעולם בסיפוק מזונות וכל טוב ובאחרונה שבח שמשבח להקב״ה שברא חתונת דיבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה לפיכך יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון שמחת איש באשה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמח תשמח. חתן וכלה, שיצליחו בשמחה וטוב ויתענגו בעולם הזה כמו שהיה אדם מתענג בגן עדן. ואש׳ ברא, לשם כל ישראל.
ולפי שהסדר מתחיל מאשר יצר, לפי׳ פתח בה בברוך וחתם בה בברוך, והיא ראש סדר הברכות. ושוש תשיש ושמח תשמח, מפני שהן הברכה הסמוכה לחברתה, לא פתח בהן בברוך, שכך תקנו לכל הברכות הסמוכות לחברתה אחר הראשונה על הסדר. ואשר ברא, מפני שהיא נאמרה יחידה רוב ימי המשתה כשאין שם פנים חדשות, לפי׳ אינה מן הסמוכות והוצרך לפתוח בה בברוך ולסיים בה בברוך. אבל שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר, אלא לאסיפת העם הנאספים שם לגמול חסד, זכר לחסד המקום שנהג עם אדם הראשון שנעשה לו שושבין ונתעסק בו, ואסיפה זו המקום היא ולכך נתקנה, ומשעת אסיפה ראויה לברך, אלא מכיון שיש שם ברכה על הכוס הזקיקוה לסדרה עליו, מידי דהוה אברכת בשמים וברכה על האור במוצאי שבת, דאמרי׳ ר׳ מפזרן וחוזר ומבדיל על הכוס ור׳ חייא מכנסן הואיל ויש שם כוס, ולפי שאינה מראש סדר ברכות, דכולה הודאה אחת היא, לא חתמי בהן בברוך מדי דהוה אברכת פירות ומצות. וכן ברכת יוצר האדם שתקנוה ליצירה ראשונה של אדם הראשון כדמפרש בגמ׳, הילכך אינו מסדר הזיווג, דהא ביצירה ראשונה אכתי נקבה לא הואי. וא״ת למה היא באה. מתוך שאנו מברכין על יצירה שניה תקנו אף על הראשונה שהיא תחלת.
רעים אהובים. החתן והכלה שהם שני רעים האהובים זה לזה. כשמחך יצירך. כלו׳ ששמחת את אדם הראשון. בגן עדן מקדם. כדכת׳ ויטע יי׳ אלהים גן בעדן מקדם. משמח חתן וכלה. ובאחרונה, משמח חתן עם הכלה, לפי ששמחת ברכה ראשונה לא בשמחת חתונה אנו אומרי׳, שהרי תפלה היא שמברכין שיהיו שמחים בהצלחה כל ימיהם, לפי׳ אין אנו חותמין בה משמח חתן עם הכלה דמשמע שמחת איש באשה, אלא ברוך משמח חתן וכלה כלו׳ שמשמח שניהם לעולם בספוק מזונות וכל דבר ובאחרונה שבח הוא שמשבח להב״ה שברא חתנות דבוק איש באשה על ידי שמחה וחדוה, לפי׳ יש לחתום משמח חתן עם הכלה שהוא לשון איש באשה.
ולהם אנו אומרי׳ ונערים מנגינתם ולא אמרי׳ ובחורים מנגינתם, לפי שמנגינת נערים לא נפיק חורבא לעולם אבל מנגינת בחורים נפק׳ חורבא לעלמ׳ כדכת׳ זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם, מה טעם זקנים משער שבתו משום דבחורים מנגינתם, היו מנבלים פיהם בפריצות.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ברכת שמח תשמח רעים כו׳ נתיסדה על שמחת החתונה שעושין עתה בגלות שאין שמחה לפני המקום ואסור לכל אדם למלא שחוק פיו וגם בשמחת חתן וכלה אמר והשבתי וגו׳ מחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו׳ שהם ארבע קולות אעפ״כ אנו מבקשין ממנו יתעלה ב״ה שבשביל שמחת החתן והכלה ישמח את רעים האהובים שהם השושבינים שישמחו החתן והכלה כמו ששמחת יצירך שהיית שושבינו כדאמרינן ויביאה אל האדם שקלעה וקשטה והביאה אליו ומלמד שנעשה הקב״ה שושבין לאדם וסיים בא״י משמח חתן וכלה כי שמחה אחרת ליכא בגלות ואסורה לכל אדם:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכה חמישית — ״שמח תשמח ריעים האהובים (החתן והכלה), כשמחך יצירך (כפי ששמחת את יצירך, אדם הראשון) בגן עדן מקדם, ברוך אתה ה׳ משמח חתן וכלה״.
The fifth blessing is: Bring great joy to these loving friends, as You gave joy to Your creations in Eden in ancient times. Blessed are You, Lord, Who brings joy to the groom and bride.
רי״ףרש״יר״י מיגשר״י מלונילריטב״אמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) בָּרוּךְ אַתָּה ה׳ אמ״האֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר בָּרָא שָׂשׂוֹן וְשִׂמְחָה חָתָן וְכַלָּה גִּילָה רִינָּה דִּיצָה חֶדְוָה אַהֲבָה וְאַחְוָה וְשָׁלוֹם וְרֵיעוּת מְהֵרָה ה׳ אֱלֹהֵינוּ יִשָּׁמַע בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחוּצוֹת יְרוּשָׁלַיִם קוֹל שָׂשׂוֹן וְקוֹל שִׂמְחָה קוֹל חָתָן וְקוֹל כַּלָּה קוֹל מִצְהֲלוֹת חֲתָנִים מֵחוּפָּתָם וּנְעָרִים מִמִּשְׁתֵּה נְגִינָתָם בא״יבָּרוּךְ אַתָּה ה׳ מְשַׂמֵּחַ חָתָן עִם הַכַּלָּה.

The sixth blessing is: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has created joy and gladness, groom and bride, delight, exultation, happiness, jubilation, love and brotherhood, and peace and friendship. Soon, Lord our God, may there be heard in the cities of Judea and in the streets of Jerusalem the sound of joy and the sound of gladness, the sound of the groom and the sound of the bride, the joyous sound of grooms from their wedding canopy and of young people from their feast of song (see Jeremiah 33:11). Blessed are You, Lord, Who makes the groom rejoice with the bride. Together with the blessing over the wine, these are the seven wedding blessings.
רי״ףר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

ג״ה ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים וכן נוהגין. אבל הרמב״ם גורס ישמע מערי יהודה ומחוצות ירושלים ואומרים הדייקנים שזה הלשון מתוקן יותר כי כשאומר ישמע בערי יהודה אולי ישמע שם הקול מבחוץ אבל כשאומר ישמע מערי יהודה עכ״פ קול השמחה מבפנים ונהגו העם לומר ברכות אלו על הכוס אף על פי שאין שם כוס אינו מעכב. וכן כתב הרמב״ם ז״ל. וגם אם נכנסה לחופה נשואה היא לכל דבר אף על פי שלא בירך ברכת חתנים אלא שהיא אסורה לבעלה כנדה מדבריהם כדאיתא התם במסכת כלה. וכתב הרמב״ם ז״ל נכנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הרי היא נשואה גמורה וחוזר ומברך אפילו לאחר כמה שנים ע״כ. ונראין דבריו שאינו חוזר ומברך אלא תוך ימי המשתה ואח״כ בשעה שרוצה לבא עליה. הריטב״א ז״ל:
בריך שית. כתב רש״י ז״ל יוצר האדם הוסיף ואזיל לשיטתיה ז״ל שכתב לעיל שהסדר מתחיל מאשר יצר הילכך כ״ע מברכין אשר יצר וביוצר האדם הוא דפליגי אבל לעיל כתב בתשובת הרב רבינו יהוסף הלוי ן׳ מיגש ז״ל דבברכת אשר יצר הוא דפליגי דמאן דבריך חמש לא הוה מברך אשר יצר ומאן דבריך שית בריך לה ואזיל לשיטתיה ז״ל דמשני שנוייא אחרינא בטעם פתיחת ברכות אלו והסדר מתחיל מברכת שהכל ברא הילכך השניה היא הנוספת ובה פליגי והכין יש לפרש לשיטת התוספות ז״ל כנ״ל:
והריטב״א ז״ל כתב בסתם בריך חמש פירוש שלא בירך אלא ברכה אחת של יצירה. ע״כ:
ברכת אשר ברא ששון כו׳. נתיסדה על שמחת חתן וכלה שתהיה שלימה לעתיד בעת הגאולה וע״ש הכתובים בירמיה כי בגלותן אמר והשבתי מערי יהודה וגו׳ קול ששון וגו׳ קול חתן וגו׳ שהן ארבע קולות ושוב בגאולה נאמר עוד ישמע במקום הזה וגו׳ קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה וגו׳ והוסיף קול אומר הודו וגו׳ ולזה אמר שאין להתייאש לנו בגלותנו המר שלא תשוב קול הששון והשמחה השלימה עוד אלינו שהרי מאי דלא הוה הוה כ״ש דמאי דהוה הוה וז״ש אשר ברא ששון ושמחה כו׳ דמאי דלא הוה הוה כ״ש שיש לנו להאמין דמאי דהוה הוה ובמהרה ישמע עוד בערי יהודה וגו׳ קול חתן וקול כלה קול מצהלות חתנים מחופתם וגו׳ זכר כאן ד׳ קולות שנזכרו בהאי קרא דגבי גאולה ואמר קול מצהלות חתנים כו׳ תחת קול אומר הודו וגו׳ דהיינו שהחתנים מברכים ומודים בקולם לה׳ וכמ״ש במסכת ברכות דהמשמח חתן וכלה זוכה לה׳ קולות דכתובין גבי גאולתן של ישראל משא״כ בהשבתת הקולות בגלותן לא כתיבי רק ד׳ קולות דהיינו קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה אבל קול אומר הודו לה׳ וגו׳ לא ישבית גם בגלותן דהיינו לתת שירות ותשבחות להקב״ה על הנסים שעושה עמנו בכל עת ושעה:
מר סבר חדא יצירה הואי ומ״ס ב׳ יצירות כו׳. עיין פרש״י ולפי דברי התוס׳ יהיה הפי׳ בהיפך חדא יצירה כמ״ד זנב שמתחלה לא נברא רק אדם וב׳ יצירות כמ״ד ב׳ פרצופין שמתחלת יצירתן היו ב׳ ומיהו ראיית התוס׳ אינה מכרעת לדחות פרש״י דודאי אליבא דמ״ד זנב מוכרחין לומר כן דמתחלה עלה במחשבה כו׳ דאלת״ה תקשה מאי זכר ונקבה בראם ואליבא דמאן דאמר פרצוף ניחא האי קרא מכ״מ למאי דאתינן לרמיות קראי אהדדי גם למאן דאמר פרצוף מויכרחין לומר דמתחלה עלה במחשבה לבראות ב׳ כו׳ פירוש דמתחלה עלה במחשבה לבראות ב׳ ממש בלי חבור כלל כשאר כל הנבראים ולבסוף ברא אחד דהיינו ב׳ פרצופין מחוברין כן נ״ל ליישב פרש״י:
ודע כי רש״י בחומש הביא דרשא זו ע״פ מדרש ב״ר מדכתיב זכר ונקבה ברא אותם וכתיב ויקח אחת מצלעותיו וכתב הרא״ם מה שהניח רש״י ז״ל דרשא דקראי דגמרא ותפס דרשא דקראי שדרשו בב״ר י״ל דרש״י דייק מההיא דכתובות דמ״ד פרצוף הוא עיקר מדקאמר שם דכ״ע חדא יצירה כו׳ והיינו כמ״ד פרצוף ולא קאמר כמ״ד זנב ודכ״ע ב׳ יצירות כו׳ עכ״ד ודבריו אינן מובנין לי דהא מ״מ בההיא דכתובות למ״ד פרצוף נמי הביא דרב יהודה דדריש לה מקראי דמייתי בגמרא אע״ג דסוגיא דפרק עושין פסין ודפרק הרואה דריש ליה נמי הכי למ״ד זנב מ״מ לא ה״ל להניח דרשא דגמרא כיון דלמ״ד פרצוף נמי דרשא זו בסוגיא דפ״ק דכתובות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכה שישית — ״ברוך אתה ה׳ אלהינו מלך העולם אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה, רינה, דיצה, חדוה, אהבה ואחוה ושלום וריעות. מהרה ה׳ אלהינו ישמע בערי יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול מצהלות חתנים מחופתם ונערים ממשתה נגינתם (כאמור בירמיה לג, יא), ברוך אתה ה׳ משמח חתן עם הכלה״. אלה הן ברכות הנישואין. וכיון שמצרפים להן את הברכה על היין, הרי הן שבע ברכות.
The sixth blessing is: Blessed are You, Lord our God, King of the universe, Who has created joy and gladness, groom and bride, delight, exultation, happiness, jubilation, love and brotherhood, and peace and friendship. Soon, Lord our God, may there be heard in the cities of Judea and in the streets of Jerusalem the sound of joy and the sound of gladness, the sound of the groom and the sound of the bride, the joyous sound of grooms from their wedding canopy and of young people from their feast of song (see Jeremiah 33:11). Blessed are You, Lord, Who makes the groom rejoice with the bride. Together with the blessing over the wine, these are the seven wedding blessings.
רי״ףר״י מיגשריטב״אשיטה מקובצתמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) לֵוִי אִיקְּלַע לְבֵי רַבִּי בְּהִלּוּלֵיהּ דר״שדְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בְּרֵיהּ בָּרֵיךְ חֲמֵשׁ רַב אַסִּי אִיקְּלַע לְבֵי רַב אָשֵׁי בְּהִלּוּלֵיהּ דְּמָר בְּרֵיהּ בָּרֵיךְ שֵׁית.

The Gemara relates: Levi happened to come to the house of Rabbi Yehuda HaNasi during the wedding celebration of Rabbi Shimon, his son, and recited five of these blessings. Rav Asi happened to come to the house of Rav Ashi during the wedding celebration of Mar, his son, and recited six of these blessings.
רי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בריך חמש – שהכל ואשר יצר ושוש תשיש שמח תשמח אשר ברא.
בריך שית – יוצר האדם הוסיף.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: לוי איקלע לבי [הזדמן לבית] רבי בהלוליה [בחתונתו] של ר׳ שמעון בריה [בנו] של רבי, בריך [ברך] רק חמש מהן. ורב אסי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי בהלוליה [בחתונתו] של מר בריה [בנו], בריך שית [וברך שש] ברכות.
The Gemara relates: Levi happened to come to the house of Rabbi Yehuda HaNasi during the wedding celebration of Rabbi Shimon, his son, and recited five of these blessings. Rav Asi happened to come to the house of Rav Ashi during the wedding celebration of Mar, his son, and recited six of these blessings.
רי״ףרש״יר״י מיגשריטב״אבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) לֵימָא בְּהָא קָמִיפַּלְגִי דמ״סדְּמָר סָבַר חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי ומ״סוּמָר סָבַר שְׁתֵּי יְצִירוֹת הֲוַאי.

The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage holds: It was one act of creation with which man was created. And one Sage holds: It was two acts of creation with which man was created. The first opinion, that there was one act of creation, is based on the concept that man was created with two sides, one male and one female. There was no additional act of creation. Man and woman were subsequently separated into two independent beings. Therefore, there is no need for the two blessings: Who created mankind, and: Who created mankind in His image. The second opinion is that there were in fact two separate acts of creation. Therefore, it is appropriate to recite two blessings with regard to the creation of mankind.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
פיר׳ מר סבר חדא יצירה הואי – חוה לבדה נוצרה מן הצלע. ומר סבר שתי יצירות הוו – כלומר, אחת נוצרה עמו מקודם וברחה ואחר כך ברא לו חוה מצלעו. ואסיקנ׳ חדא יצירה הואי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חדא יצירה הואי – כמאן דאמר בעירובין (דף יח.) ויבן את הצלע פרצוף שמתחילת ברייתו נברא שני פרצופין זכר מלפניו ונקבה מאחור.
שתי יצירות – כמאן דאמר זנב היה וממנו נבראת האשה והרי כאן שתי יצירות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הא דאמרינן הכא מר סבר חדא יצירה הואי ומר סבר תרתי יצירות הוו. פירוש: מאן דאמר חדא יצירה הואי סבר זנב היה, ומאן דאמר תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו, וכן מפורש בריש פרק עושין פסין בעירובין (עירובין יח.). ורש״י ז״ל שפירש כאן בהיפך, אינו נכון. ור״ח ז״ל פירש, חדא יצירה הואי, חוה לבדה נוצרה מן הצלע, ומר סבר שתי יצירות הוו להו, אחת נוצרה עמו מקדם וברחה ואח״כ ברא לו חוה מצלעו. עד כאן.
[ביאור לקטע זה כלול בביאור קטע 3]

לימא בהא קמיפלגי דמ״ס חדא יצירה הוה ומ״ס ב׳ יצירות הוה – פירש״י ז״ל מ״ס חדא יצירה היא כמאן דאמר דו פרצופים נבראו שנבראו ביצירה אחד ומ״ס שתי יצירות הם כמ״ד זנב הוא שממנה חוה נבראת שהרי היו בכאן ב׳ יצירות בזו אחר זו ובתוספות הקשו עליו מדאמרי׳ פרק עושין פסין בשלמא למ״ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודי״ן דמשמע שני יצירות אלא למאן דאמר חדא יצירה האי מאי וייצר לכך פירש דמ״ד חדא יצירה הוי כמ״ד זנב הוי שלא נבראו מתחלה אלא פרצוף אחד ואף על פי שאח״כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה הוא אלא תולדה ומ״ד ב׳ יצירות כמ״ד דו פרצופים שנבראת מתחלה ב׳ יצירות ומיהו לשון יצירה א׳ וב׳ יצירות נהלם אחר לפרש״י ז״ל. ויש ליישב פרק עושין פסין לפרושי ה״ק בשלמא למ״ד דו פרצופים היינו דכתיב ויצר יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ״ד וכו׳ מאי וייצר דהא בשתי יצירות נבראו. והיו יודעים שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושהיו שם החתן והכלה כדאמרינן פרק הישן ובמסכת סוכה החתן ושושביניו פטורים מן הסוכה פירש״י וליתבו בסוכה ולחדו בחופה אין שמחה אלא במקום סעודה פירוש כשיש שם סעודה שאין עושין שמחה בלא סעודה הא וודאי בברכה כדאי׳ במסכת סופרים וכדכתב לעיל וליתבו בסוכה ולחדו בסוכה אין סוכה אלא במקום חופה ומיהו ה״מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינו מברכת החתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמש ולא בעינא חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאית חתן וכלה אפילו רמי שערי באסינתא ואפילו גבי מהול הא סברי לברוכי. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותי דהא מברכת חתנים היא ובעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס׳ אומרים דכיון דלא בעי פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא עשרה כדאמרי׳ בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא הדדי נינהו ובענין זה דליברכו באפשי שמחה בעלמא וכן עיקר ואף על פי שמניתם ברכה אשר ברא בכלל ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמיד קורא ברכת חתנים אלא כשאומרים כל שבעה ברכת חתנים כדאמרינן לעיל מברכין ברכת חתנים כל שבעה אמר ר״י והוא שבאו פנים חדשות והדין רהטא בסוגיא דלעיל דאחד בתולה ואחד אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשובה מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנו לא הוצרכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרם אלא ז׳ וכדאמרינן בסמוך מז׳ ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לבד וכן אין לומר ברכת אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אע״ג דליתנייהו לתרוייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרי׳ מקמה הלולא דמשתמע ליכא אלא ארוס לחוד ואותם שמוליכין לכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום מברכין ברכו׳ בפנים חדשות ואי לא לא מברכין אלא שהשמחה ואשר ברא ואע״ג דאיכא פנים חדשות וכן עיקר.
לימא בהא קמיפלגי דמ״ס חדא יצירה וכו׳. פי׳ ואילו התם בעירובין לא שמעינן דפליגי בה כי אם רב ושמואל לבד. דמ״ס חדא יצירה הואי וכו׳ פרש״י ז״ל מ״ס חדא יצירה הואי כמ״ד דו פרצופין היו שנבראו ביצירה אחת ומ״ס ב׳ יצירות היו כמ״ד זנב היה שממנה נבראת חוה שהרי היו בכאן שתי יצירות בזו אחר זו פי׳ ומאן דבריך חמש כמאן דאמר חדא יצירה דהיינו מ״ד דו פרצופין ומאן דבריך שית כמ״ד שתי יצירות דהיינו מ״ד זנב היה. והקשו עליו מדאמרינן בפרק עושין פסין בשלמא למ״ד דו פרצופין היו היינו דכתיב וייצר כלומר בשני יודין דמשמע ב׳ יצירות אלא למ״ד חדא יצירה הואי מאי דכתיב וייצר אלמא דמ״ד פרצוף הוא ניהו ס״ל ב׳ יצירות ומ״ד זנב הוא ניהו דאמר יצירה א׳. ורש״י ז״ל כתב התם בפרק עושין פסין וז״ל ה״ג היינו דכתיב וייצר בתרי יודין דמשמע ב׳ יצירות פי׳ מדכתיב וייצר בשתי יודין משמע דבחדא נוצרו ולאו היינו שתי יצירות אלא מאי דאמרינן הכא שתי יצירות ע״כ כמ״ד זנב ואין כאן קושיא כלל. ומיהו אכתי קשיא דקאמר בתר הכי דכ״ע חדא יצירה הואי מ״ס בתר מחשבה אזלינן ובפרק עושין פסין משמע בהדיא דלמ״ד פרצוף אחד היה עלה במחשבה ליבראות שנים אבל למ״ד דדו פרצופין לא ס״ל הכי. ויש לתרץ דאיברא ודאי דהתם הכי קאמר בשלמא למ״ד פרצוף היינו דכתיב זכר ונקבה אלא למ״ד זנב מאי זכר ונקבה בראם לכדר׳ אבהו דר׳ אבהו רמי כתיב וכו׳ בתחלה עלה במחשבה וכו׳ ומשמע לכאורה כדכתיבנא. ומיהו יש לפרש דמאן דפריך בשלמא למ״ד וכו׳ אכתי לא ידע מילתיה דר׳ אבהו והתרצן חדש לו הא דר׳ אבהו רמי כתיב זכר ונקבה בראם וכתיב בצלם וגו׳ ברא אותו פי׳ דמכח קושיא אחריתי צריכין אנו לומר דבתחלה עלה במחשבה להבראות שנים והלכך לכ״ע יש לומר כן והא דר׳ אבהו מוסכם לדברי הכל ואפשר דלהכי כתב רש״י ז״ל בתר מחשבה אזלינן. ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד. בעירובין בפרק עושין פסין. וקשה קצת למה ליה לרש״י ז״ל לאורויי עוד מקום דהא כיון דכתב ז״ל חדא יצירה הואי כמ״ד בעירובין וכו׳ וכאן הזכיר הפרק ולעיל לא הזכיר כן אלא לומר דמימרא דר׳ אבהו אינו מימרא נמשכת בתר פלוגתא דפרצוף וזנב דפליגי בהכי אלא הויא ליה כמימרא באפי נפשה שם בעירובין פרק עושין פסין ולדברי הכל ודוק וקל להבין כנ״ל. ואם תשאל ולמה ליה לתלמודא למימר דכ״ע חדא יצירה הואי וכו׳ כיון דלכ״ע היא ההיא דר׳ אבהו דבתחלה עלה במחשבה וכו׳. הכי נמי הוה מצי למימר איפכא דכ״ע שתי יצירות הוו ומשום הכי אין לברך שית דמה שאחר כך נבראת חוה מן הזנב לאו יצירה חשיבה כדי לחדש עליה ברכה באפי נפשה אלא דבהכי פליגי דבתחלה שנים עלו במחשבה ונברא אחד מר אזיל בתר מחשבה ומר אזיל בתר מעשה. תשובתך פשיטא ליה לתלמודא דאי הוה ס״ל למאן דבריך שית דב׳ יצירות הוו תו לא הוי צריך מידי ולא הויא תליא פלוגתייהו בההיא דמחשבה כלל. ומיהו התוספות כתבו איפכא דמאן דאמר חדא יצירה היינו מ״ד פרצוף אחד הואי ומ״ד שתי יצירות היינו מ״ד דו פרצופין ומשמע ליה משמעות לשון איכא בינייהו בין רש״י והתוס׳. ומיהו לדעת התוספות נמי מאן דבריך שית היינו כמ״ד פרצוף אחד הוא ומאן דבריך חמש היינו כמ״ד דו פרצופין דאין סברא לומר דמאן דבריך שית היינו כמ״ד דו פרצופין ומאן דבריך חמש כמ״ד פרצוף אחד דאדרבה איפכא מסתברא דמ״ד דו פרצופין למה ליה לאפלוגינהו משתי יצירות בשתי ברכות כיון דבחדא נוצרו אלא ודאי לדעת התוספות ז״ל הכין הוא פירושא דשמעתא דמר סבר חדא יצירה הואי פי׳ חדא יצירה הואי מתחלה ושוב נעשה היצירה האחרת ולהכי בריך שית ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא ולהכי בריך חמש. ואם תאמר למה ליה למינקט האי לישנא דמשמע הפך כוונתו דמשום דחדא יצירה הואי משמע דאין לברך אלא חמש ומשום דשתי יצירות הוו משמע דיש לברך שית. ויש לומר דהא כתיבנא לעיל דלשיטת התוספות ז״ל יש לפרש דבברכת אשר יצר הנוספת הוא דפליגי הני אמוראי ודלא כפרש״י ז״ל כדכתיבנא והילכך ה״ק מ״ס חדא יצירה הואי מעיקרא וכיון שכן מאי דבריך מתחלה יוצר האדם כנגד אותה יצירה לבדה היא ובעי לברוכי עוד אשר יצר כנגד היצירה השניה ומר סבר שתי יצירות הוו מעיקרא וכיון שכן ברכת יוצר האדם דבריך מעיקרא נכללו בה שתי היצירות ומעתה למה ליה לברוכי עוד אשר יצר כנ״ל:
אבל מצאתי להריטב״א ז״ל שלא פירש כן שיטת התוס׳ ז״ל וז״ל והתוס׳ פי׳ דמ״ד חדא יצירה הואי כמ״ד זנב היה שלא נברא מתחילה אלא פרצוף אחד ואף על פי שלאח״כ נבראת חוה מן הזנב ההוא לאו יצירה היא אלא תולדה ומ״ד שתי יצירות כמאן דאמר דו פרצופין שמתחלה נבראת שתי הצורות ומיהו לשון יצירה א׳ וב׳ יצירות הולם יותר לפרש״י ז״ל ויש ליישב לשון פ׳ עושין פסין לפי׳ ז״ל דה״ק בשלמא למ״ד דו פרצופין הוו היינו דכתיב וייצר אחר שעלתה לשתים אלא למאן דאמר זנב מאי וייצר דהא בב׳ יצירות נבראו. ע״כ:
וז״ל הרשב״א ז״ל הא דאמרינן הכא מ״ס חדא יצירה הואי ומ״ס תרתי יצירות הוו פי׳ מ״ד חדא יצירה הואי סבר זנב הוא ומ״ד תרתי יצירות הוו קסבר שני פרצופין הוו וכן מפורש בריש פרק עושין פסין ורש״י ז״ל שפי׳ כאן בהפך אינו נכון ור״ח ז״ל פי׳ חדא יצירה הואי חוה לבדה הנוצרה מן הצלע ומ״ס שתי יצירות הוו להו חדא נוצרה עמו מקדם כשנברא ואחר כך ברא לו חוה מצלעו ע״כ. עכ״ל הרשב״א ז״ל:
וז״ל הרא״ה ז״ל פרש״י ז״ל דמאן דסבר דחדא יצירה הואי סבר לה כמאן דאמר דו פרצופין ומ״ד דשתי יצירות הוו סבר לה כמ״ד זנב היה וממנה נבראת ותימה דהא התם מקשינן למ״ד זנב הוה קרא דכתיב וייצר בשני יודין ומאי דכתיב זכר ונקבה בראם וניחא למ״ד דו פרצופין ויש לפרש דהא דקאמר היינו דכתיב וייצר כלומר שהיתה יצירה אחת שעלתה לשתים אלא למ״ד זנב היה מאי וייצר שלא היה תחילה אלא יצירה אחת בלבד ומיהו בסוף למ״ד זנב היה חשיבי שתי יצירות דשתי יצירות חלוקות היו ומ״ד דו פרצופין לא חשיבא אלא יצירה אחת ומחוורתא איפכא. ע״כ:
כתב הריטב״א והוי יודע שאין מברכין ברכת חתנים אלא במקום חופה ושיהו שם החתן והכלה כדאמרינן בפרק הישן ומיהו ה״מ לענין ברכת חתנים אבל לענין שהשמחה במעונו אינה מברכת חתנים ולא מנו אותה עמהם כדאמרינן בריך שית בריך חמשה ולא בעינן חופה דהא איתא מקמי חופה ומקמי דאיכא חתן וכלה מכי רמו שערי באסינת׳ ואפי׳ בבי מהולא הוו סברי לברכה. ולענין ברכת אשר ברא היכא דליכא פנים חדשות דעת רבותינו הוא דהיא מברכת חתנים היא והלכך בעיא עשרה ובעיא חופה אבל בתוס׳ אומרים דכיון דלא בעיא פנים חדשות אף היא לא בעיא חופה ולא בעיא עשרה כדאמרינן בסמוך מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא ומברך שהשמחה במעונו ואשר ברא אלמא כהדדי נינהו בענין זה דלתמני דאפושי שמחה בעלמא ונראה אף על פי שמנו ברכת חתנים ואמרינן שמברכין ברכת חתנים בעשרה אין התלמוד קורא ברכת חתנים אלא כשאומר כל ז׳ ברכות וכדאמרינן ברכת חתנים כל ז׳ אמר ר׳ יהודה והוא שבאו פנים חדשות והכין ריהטא סוגיין דלעיל דאחת בתולה ואחת אלמנה טעונה ברכה הלכך נהי דברכת אשר ברא חשיבא מכלל ברכת חתנים והיא חלק ממנה לא הצריכו עשרה ולא חופה אלא באומר כל הברכות כשם שלא חייבו בהם פנים חדשות ומיהו מפני שהיא מברכת חתנים אין לאומרו אלא עד ז׳ ודאמרינן בסמוך מז׳ ועד ל׳ מברך שהשמחה במעונו כלומר שהשמחה במעונו לחוד וכן אין לומר אשר ברא אלא כשיש שם חתן וכלה אבל שהשמחה במעונו אף על גב דלית להו לתרווייהו כחדא כיון דאיכא חדא מנייהו וכדאמרינן לה מקמא הילולא דמסתמא ליכא אלא ארוס לחוד ואותן שמוליכים הכלה ממקום למקום אי איכא חופה בדרך במקום לינה מברכים ז׳ ברכות בפנים חדשות ואי לא לא מברכים אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא אע״ג דאיכא פנים חדשות וזה נראה נכון ועיקר. ע״כ:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מציעים: לימא בהא קמיפלגי [האם לומר שבזה חלוקים] חכמים אלה, דמר [שחכם זה] סבר כי חדא יצירה הואי [יצירה אחת היתה], שמתחילה נברא האדם בשני פרצופי⁠־פנים: אחד זכר, ואחד נקבה, ולא היתה יצירה מיוחדת באשה אלא מאוחר יותר הפרידם זה מזה, ולכן אין צורך לכפול בברכות, גם ״יוצר האדם״ וגם ברכה נוספת של ״יצר את האדם בצלמו״, שהרי היא אותה יצירה עצמה. ומר [וחכם זה] סבר ששתי יצירות הואי [היו]. ויצירת חוה היתה יצירה נפרדת, ולכן יש גם לברך את שתי הברכות.
The Gemara suggests: Let us say that they disagree about this: One Sage holds: It was one act of creation with which man was created. And one Sage holds: It was two acts of creation with which man was created. The first opinion, that there was one act of creation, is based on the concept that man was created with two sides, one male and one female. There was no additional act of creation. Man and woman were subsequently separated into two independent beings. Therefore, there is no need for the two blessings: Who created mankind, and: Who created mankind in His image. The second opinion is that there were in fact two separate acts of creation. Therefore, it is appropriate to recite two blessings with regard to the creation of mankind.
ר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) לָא דכ״עדְּכוּלֵּי עָלְמָא חֲדָא יְצִירָה הֲוַאי מ״סמָר סָבַר בָּתַר מַחְשָׁבָה אָזְלִינַן ומ״סוּמָר סָבַר בָּתַר מַעֲשֶׂה אָזְלִינַן כִּי הָא דְּרַב יְהוּדָה רָמֵי כְּתִיב {בראשית א׳:כ״ז} וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ וּכְתִיב {בראשית ה׳:ב׳} זָכָר וּנְקֵבָה בְּרָאָם הָא כֵּיצַד בַּתְּחִלָּה עָלָה בְּמַחְשָׁבָה לִבְראוֹת שְׁנַיִם וּלְבַסּוֹף נִבְרָא אֶחָד.

The Gemara rejects that suggestion: No, everyone agrees that it was only one act of creation. However, one Sage holds: It is according to the initial thought that we proceed. And one Sage holds: It is according to the action that we proceed. God’s initial thought was to create man and woman as separate entities. Ultimately, they were created as one entity. That explanation is like the following. Rav Yehuda raises a contradiction. In one verse it is written: “And God created man in His own image” (Genesis 1:27), indicating one act of creation, and in another verse it is written: “Male and female He created them” (Genesis 5:2), indicating two acts. How can this apparent contradiction be resolved? Initially, the thought entered God’s mind to create two, but ultimately only one was actually created.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בתר מחשבה אזלינן – ששנים עלו במחשבה להבראות ונברא אחד בעירובין בפ׳ עושין פסין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חדא יצירה הואי – צריך לומר דהיינו כמאן דאמר פרצוף אחד מדקאמר בתר הכי דכולי עלמא חדא יצירה הואי מר סבר בתר מחשבה אזלינן ובריש פרק שני דעירובין (דף יח. ושם) משמע בהדיא דלמאן דאמר פרצוף אחד הוה עלה במחשבה להבראות שנים אבל למאן דאמר התם שני פרצופים לא סבירא ליה הכי כך פירש רשב״ם.
וענין בתחלה עלה במחשבה כו׳ כענין שאמרו בתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין ראה שאין העולם מתקיים כו׳ כן הוא הענין הזה בתחלה עלה במחשבה לבראות ב׳ כשאר הנבראים וכשראה שהאדם כולו קטטה ואין העולם יכול להתקיים כן וצריך שלום ושם י״ה ביניהם בראו אחד על שמו של הקב״ה שהוא יחיד בעולמו אולי שיהיה שלום ביניהם כאילו הם גוף אחד:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ודוחים: לא, דכולי עלמא חדא יצירה הואי [שלכל הדעות יצירה אחת היתה], אלא מר [חכם זה] סבר כי בתר [אחר] המחשבה אזלינן [אנו הולכים], וכבר לפי המחשבה הראשונה היו צריכים להיות נפרדים האדם ואשתו, ומר [וחכם זה] סבר כי בתר [אחר] המעשה אזלינן [אנו הולכים], ובמעשה נוצרו כיצירה אחת. כי הא [כמו זו] שרב יהודה רמי [הטיל, השליך, הראה סתירה]: כתיב [נאמר] בפסוק אחד: ״ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו״ (בראשית א, כז), משמע שנברא יחידי, וכתיב [ונאמר] במקום אחר: ״זכר ונקבה בראם״ (בראשית ה, ב), הא כיצד?בתחלה עלה במחשבה לבראות (לברוא) שנים, ולבסוף נברא אחד, ואחר כך הפרידם הקדוש ברוך הוא לשניים: זכר ונקבה.
The Gemara rejects that suggestion: No, everyone agrees that it was only one act of creation. However, one Sage holds: It is according to the initial thought that we proceed. And one Sage holds: It is according to the action that we proceed. God’s initial thought was to create man and woman as separate entities. Ultimately, they were created as one entity. That explanation is like the following. Rav Yehuda raises a contradiction. In one verse it is written: “And God created man in His own image” (Genesis 1:27), indicating one act of creation, and in another verse it is written: “Male and female He created them” (Genesis 5:2), indicating two acts. How can this apparent contradiction be resolved? Initially, the thought entered God’s mind to create two, but ultimately only one was actually created.
רי״ףרש״יר״י מיגשתוספותמהרש״א חידושי אגדותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַב אָשֵׁי אִיקְּלַע לְבֵי רַב כָּהֲנָא יוֹמָא קַמָּא בָּרֵיךְ כּוּלְּהוּ מִכָּאן וְאֵילָךְ באִי אִיכָּא פָּנִים חֲדָשׁוֹת בָּרֵיךְ כּוּלְּהוּ וְאִי לָא אַפּוֹשֵׁי שִׂמְחָה בְּעָלְמָא הוּא מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וַאֲשֶׁר בָּרָא.

The Gemara relates: Rav Ashi happened to come to the house of Rav Kahana to attend a wedding. The first day he recited all seven blessings. From that point forward, if there were new faces present, he recited all the blessings, and if not, he would say: It is merely an extension of the original celebration, and he would recite the blessing: In Whose dwelling is joy, in the zimmun prior to Grace after Meals, and the sixth blessing after Grace after Meals: Who has created.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןפסקי רי״דרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך פן
פןא(כתובות ח.) מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו פי׳ אדם שלא היה בחופה או בסעודה בשעה שמברכין כשילך אדם שם לכתחילה קרו פנים חדשות וכן לבית האבל אי לא הלך לשם ביום ראשון כשעשו ברכת רחבה בכל יום שילך שם בתוך ז׳ עושין כבתחילה ברכת רחבה בשבילו וכן מפורש בזו ההלכה (כתובות ח.) ברכת רחבה כל ז׳ משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בריה דריש לקיש הוה שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזיל גביה למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמיה ואזיל לגביה ובריך ברכת רחבה כבתחילה (בראשית רבה ויחן את פני העיר) חונן את הפנים של עיר התחיל לשלח להן דורניות (בראשית רבה צב) והרעב היה על כל פני הארץ היה לכתוב על הארץ למה נכתב על כל פני הארץ. אמר שמואל בר נחמני לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו ובזיין שאדם עני אין לו פנים לראות מפרי שהוא מתבייש מחבירו (נדה יד) כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה פי׳ לשון נקייה על מקום התורף (שבת מא) א״ר המניח ידיו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו פירוש כמתבייש מן הברית שבבשרו משום הכי מכסהו כי סליק מותר להניח שלא יראו ערותו בני אדם שעומדין על גב הנהר ובירידה שאין אחר רואהו אסור כי נחתי זקפי פי׳ יורדין כדרכן שאין רואהו אחר כי סלקי שחו שלא יראו בני אדם:
ערך פן
פןב(כתובות ח.) מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולהו פי׳ אדם שלא היה בחופה או בסעודה בשעה שמברכין כשילך אדם שם לכתחילה קרו פנים חדשות וכן לבית האבל אי לא הלך לשם ביום ראשון כשעשו ברכת רחבה בכל יום שילך שם בתוך ז׳ עושין כבתחילה ברכת רחבה בשבילו וכן מפורש בזו ההלכה (כתובות ח.) ברכת רחבה כל ז׳ משכחת לה בפנים חדשות כי הא דרב חייא בר אבא מקרי בריה דריש לקיש הוה שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזיל גביה למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמיה ואזיל לגביה ובריך ברכת רחבה כבתחילה (בראשית רבה ויחן את פני העיר) חונן את הפנים של עיר התחיל לשלח להן דורניות (בראשית רבה צב) והרעב היה על כל פני הארץ היה לכתוב על הארץ למה נכתב על כל פני הארץ. אמר שמואל בר נחמני לא התחיל הרעב תחלה אלא בעשירים בזמן שאדם עשיר יש לו פנים שמחים לראות את חבירו ובזיין שאדם עני אין לו פנים לראות מפרי שהוא מתבייש מחבירו (נדה יד) כדי שתרד מן המטה ותדיח את פניה פי׳ לשון נקייה על מקום התורף (שבת מא) א״ר המניח ידיו כנגד פניו של מטה כאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו פירוש כמתבייש מן הברית שבבשרו משום הכי מכסהו כי סליק מותר להניח שלא יראו ערותו בני אדם שעומדין על גב הנהר ובירידה שאין אחר רואהו אסור כי נחתי זקפי פי׳ יורדין כדרכן שאין רואהו אחר כי סלקי שחו שלא יראו בני אדם:
א. [אנגעזיכט.]
ב. [אנגעזיכט.]
מברך שהשמחה במעונו – בתחילת הזימון.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ויומא קמא מברך כולהו, מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות מברך כולן ואי ליכא פנים חדשות מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו [מברך כל שבעה.
מאי מברך אר״י שהכל ברא לכבודו. יוצר האדם. אשר יצר. שוש תשיש. שמח תשמח. אשר ברא. פי׳ תחלה מברך שהכל ברא לכבודו משום דברכת חתנים צריכה עשרה כדכתיב במקהלות ברכו ה׳ וכתיב ברוב עם הדרת מלך. וזו האסיפה היא על כבודו לברכו ברבים מ״ה מתחיל ומברך שהכל. אח״כ מברך יוצר האדם כנגד יצירה ראשונה שנברא לבדו. אח״כ מברך על יצירת שניהם האיך הפריד לו אשה מצלעותיו ומפני שמאריך דבריו חותם בה. אבל השתים הראשונות שהן קצרות אינו חותם בהן ואע״פ שהיא סמוכה לשלש ראשונות שבירך כבר פותח בה בברוך מפני שהשלש ראשונות פתיחה בברוך יש בהן. אבל חתימה אין בהם ואיזו נקרא ברכה הסמוכה לחברתה שאין פותחים בה בברוך כשמתחיל לאחרי׳ כגון ברכות י״ח וברכות ק״ש. אבל הסמוכה לברכה קטנה פותחים בה בברוך כמו שאנו עושים בק׳ ברכות שאותן שהם קצרות מברכין על כ״א וא׳ בפתיחה ולא יותר וכשמתחיל לברך ברכות הארוכות פותח בה בברוך. ואין סמיכות ברכות הקצרות פוטרת מלפתוח בה בברוך. ונ״ל שטועים הם בני אדם שמתחילים מאה ברכות מאלהי נשמה מפני שלא מצינו בשום מקום שיתחיל בברכות בלא פתיחת ברוך. וכך ראוי להתחיל ברוך אשר יצר את האדם בחכמה. ויש בה פתיחה לפניה וחתימה לאחריה. ואח״כ אומר אלהי נשמה וחותם בה בברוך ואינו פותח בה בברוך מפני שהיא סמוכה להו. אח״כ אומר כל הקצרות. ואח״כ אומר המעביר שינה. ופותח בברוך. מפני שסמיכות ברכות הקטנות אינה פוטרתה. ובברכת התורה פותח בה בברוך מפני שלא נתקנה עם סדר ק׳ ברכות אלא כשצריך ללמוד הילכך יש בה פתיחה. אח״כ מברך שוש תשיש קודם שיברך על שמחת החתן דכתיב אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי. ומפני שהיא סמוכה לחתימת אשר יצר אינו פותח בה בברוך. אח״כ אומר שמח תשמח שישמח החתן והכלה כל ימיהם ואין זו שמחת הזיווג ומסיים בה משמח חתן וכלה ואינו פותח בה בברוך מפני שסמוכה היא לחתימת שוש תשיש. אח״כ אומר אשר ברא שהוא שמחת הזיווג וחותם בה משמח חתן עם הכלה ששמחים כשמזדווגים זה עם זה ואע״פ שהיא סמוכה לחתימה הראשונה שלפניה ודין הוא שלא נפתח בה בברוך. אפ״ה מפני שמברכים אותה לבדה בדליכא פנים חדשות הוא פותח בה בברוך:
מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו. פירוש, פנים חדשות כל שלא אכל שם כל שבעת ימי המשתה. וכדאמרינן לקמן (כתובות ח׳:) משכחת לה בפנים חדשות דלא הוה תמן מעיקרא, דבפרק אלו מגלחין (מו״ק כא.) ואם באו פנים חדשות חולץ שפירושו דלא הוה תמן מעיקרא כלל, ולא נכנס שם כל ימי המשתה מברכין שבע ברכות, אעפ״י שלא אכל שם עכשיו, וברכת חתנים כל שבעה בין בשעת אכילה בין שלא בשעת אכילה כל שמתוספין שם לשמח את החתן, וכן היא במסכת סופרים (פי״ט הל׳ יא). ונהגו רבותינו לומר בבוקר ברכת חתנים על הכוס בעשרה, ופנים חדשות כל שבעה, וכן בערב קודם סעודה בלשון הזה כתוב שם, אלמא אין הם תלוי באכילה אלא באסיפת העם לשמחם.
ועכשיו נהגו לברך בששי שהוא ראשון לנשואין במקומותינו, ובשבת כשבאין מבית הכנסת לפי שחתן יוצא מבית הכנסת ומוציאין את הכלה בתוך העם ומכניסים אותם לחופה, ומפני כך מברכין דשמחה גדולה היא להם, אף על פי שכבר ברכו בששי, סמכו להם לברך בשבת, שאי אפשר שלא יהיה שם אחד שלא היה שם אתמול. ובתוספות (לעיל ד״ה והוא) אמרו בשבת כפנים חדשות, כדאמרינן במדרש מזמור שיר ליום השבת (תהלים צב.) כיון שבאת שבת אמר הקב״ה למלאכי השבת אמרו שירה לפני שפנים חדשות באו לכאן, ועוד אמרו בתוספות, דיום שבאו פנים חדשות אפילו בלילה מברכין לילה ויום, ואע״פ שאינו שם עמהם שפנים חדשות שבאו הלילה פנים חדשות הן לכל אותו היום, ללילה ויום.
ותניא במסכת סופרים (פי״ט הלכה יא), גבי ברכת החודש וגומר על הכוס ברכת הזימון ומביא לו כוס אחר, ומברך בורא פרי הגפן וכו׳, וכן אתה אומר בברכת חתנים ובברכת אבלים לפי שאינו אומרים שתי קדושות על כוס אחד. ואמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קב:) כוס ראשון מברך על מזונו והשני אומר עליו קידוש היום וכו׳, ואמאי נמרינהו אחד כסא, אמר רב הונא בר יהודה אמר רב ששת לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד, מאי טעמא, אמר רב נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות. ואקשינן, והא יו״ט אחר שבת דאמר רבא יקנה״ז, ופרקינן התם קידושא ואבדלתא חדא מצוה היא, אבל בברכת מזון וקדושא תרתי מילי נינהו, והכא נמי ברכת המזון וברכת חתנים תרתי מילי נינהו. וכן ראוי לעשות אלא שלא נהגו.
ואין מברכין ברכת חתנים אלא בחופה לפי שאין מברכין אלא מחמת שמחה, ואין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה (סוכה כה:) חתן וכל השושבינין פטורין מן הסוכה, ואקשינן, וליתבו בסוכה וליחדו בסוכה. ופסקינן, אין שמחה אלא בחופה, אלמא אין מברכין אלא בחופה. וכן אין מברכין אשר ברא אלא כל שבעה ובחופה, שאף הוא מכלל ברכת חתנים הוא, אבל שהשמחה במעונו אינה מכלל ברכת חתנים ומברכין אותה חוץ לחופה. ותדע לך, דהא מברכין אותה כל שנים עשר חודש וקודם כניסה לחופה מברכין אותה מכי רמו שערי באסינתא. ועוד דאפילו בבי מהולא הוו סברי לברוכי אי לאו דאיכא צערא לינוקא. ועוד, מדאמרינן בריך שית בריך חמש, שמע מינה דשהשמחה במעונו לאו מכלל ברכת חתנים היא, ומדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא הוא, שמע מינה דאין מברכין שהשמחה במעונו אלא בעושה סעודת מרעות לחתונתו, אבל אם לא זימן אדם, אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלל, וכן נמי אינו מברך אשר ברא מן הטעם הזה אשר אמרנו.
אפושי שמחה בעלמא. מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה בעלמא ואמרינן נמי אי אתו מחמת הילולא וכו׳ שמעינן שאין מברכין שהשמחה במעונו אלא כשעושה סעודת מרעות לחתנותו אבל אם לא זימן אדם אלא חתן הסועד עם בני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי׳ תוך ז׳ וכן הסכימו כל רבותי. הריטב״א ז״ל:
וז״ל שיטה ישנה מצאתי בתשובה שאלה שבע ברכות של חתן מברכין מחופה ואילך וחופה הוא לשון שחופה אותה ונכנסה בבית החתן. משבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו וכן נמי הא דאמרינן מעיקרא מאימת י״מ שהשמחה במעונו ואשר ברא תרווייהו שייכי בהדי הדדי דמשבעה ועד תלתין מברך שהשמחה במעונו ומברך אשר ברא. וג׳ זמנים שנתנו חכמים בדבר כך הם יומא קמא מברך כולהו בין איכא פנים חדשות בין ליכא פנים חדשות. מיומא קמא ועד שבעה אי איכא פנים חדשות מברך כולהו ואי לא לא מברך אלא שהשמחה במעונו ואשר ברא. מז׳ ועד תלתין אף ע״ג דאיכא פנים חדשות לא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. ויש מי שאומר דמשבעה ואילך לא מברכין אשר ברא דבגמ׳ לא אשכחן ברכת חתנים אלא כל שבעה בלבד ומ״מ שמחה איכא וכן נראה דהשמחה במעונו לאו באשר ברא תליא מילתא דהא מעיקרא מכי רמו שערי באסינתא דלא מברך אשר ברא וכו׳ חתן וכלה וכו׳ דהא אכתי לאו חתן הוא ומברך שהשמחה במעונו דמ״מ איכא שמחה ועוד חזינן דרב פפא סבר לה לברוכי בברכת מילה שהשמחה במעונו ואף ע״ג דלא שייך ביה אשר ברא. ע״כ:
מברך שהשמחה במעונו. לשון ברכה זו כלפי הבורא אמר ורצה לומר נברך לבורא שהשמחה שלימה במעון שלו שאין לו לא עצב ולא דאגה. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל.
וכתוב בפירושי הגאונים ז״ל נראה בעיני דהא דנקט מעון טפי משחק לפי שהיו מלאכי השרת במעון והיו מביאין לאדם סעודתו ביום שמחתו שנשא חוה כדאמרי׳ בחגיגה בפרק אין דורשין מעון שבו היו מלאכי השרת לכך כשנושאין את האשה אומרים שהשמחה במעונו כך שמעתי וכך מצאתי בפירושי הגאונים:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מסופר: רב אשי איקלע לבי [הזדמן לבית] רב כהנא בזמן חתונה. יומא קמא בריך כולהו [ביום הראשון ברך את כולן], את כל שש הברכות הללו, מכאן ואילך אי איכא [אם יש, היו] שם פנים חדשות אורחים שלא היו קודם לכן — בריך כולהו [ברך את כולן], ואי [ואם] לא היו שם פנים חדשות, היה אומר: אפושי [תוספת] שמחה בעלמא הוא [סתם היא] ומברך רק ״שהשמחה במעונו״ ו״אשר ברא״.
The Gemara relates: Rav Ashi happened to come to the house of Rav Kahana to attend a wedding. The first day he recited all seven blessings. From that point forward, if there were new faces present, he recited all the blessings, and if not, he would say: It is merely an extension of the original celebration, and he would recite the blessing: In Whose dwelling is joy, in the zimmun prior to Grace after Meals, and the sixth blessing after Grace after Meals: Who has created.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשראב״ןפסקי רי״דרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) מִשִּׁבְעָה וְעַד שְׁלֹשִׁים בֵּין אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא וּבֵין לָא אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ מִכָּאן וְאֵילָךְ אִי אָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וְאִי לָא לָא.

§ Apropos the wedding blessings, the Gemara continues: From seven days after the wedding until the thirtieth day, whether the groom said to the guests that he is inviting them due to the wedding celebration or whether he did not say to them that he is inviting them due to the wedding celebration, he recites the blessing: In Whose dwelling is joy. From this point, thirty days after the wedding, forward, if he said to them that he is inviting them due to the wedding celebration [hillula], he recites the blessing: In Whose dwelling is joy, and if not, he doesn’t.
רי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בין אמר להן – לקרואין.
מחמת הלולא – קראתי לכם הלום לסעודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומז׳ ועד ל׳ אם מזמנין לסעודה מחמת הלולא מברך שהשמחה]⁠א ואי לא לא.
ולפני החופה נמי כשסועדים עם החתן, מחמת הלולא הוא ומברכין שהשמחה במעונוב.
א. כ״ה בכת״י. (ובלי ההשלמה הספר חסר). וזה שלא כלפנינו בגמ׳ דמשבעה ועד שלשים בין א״ל מחמת הלולא בין לא א״ל מברך שהשמחה במעונו. ורק מכאן ואילך בעינן מחמת הלולא. וכנוסח כתה״י כ״ה בסרע״ג ח״ב סי׳ קמו: משבעה עד שלשים אע״ג דאיכא פ״ח אי אמר מחמת הלולא מברך שהשמחה ואי לא לא. [גם בספרנו וגם בסרע״ג לשון קצרה ׳שהשמחה׳ בלי ׳במעונו׳, ש״מ שממקור אחד הם]. וכ״ה נוסח השאלתות שהובא בהע״ש סי׳ טז סוף אות יג: משבעה ועד תלתין אע״ג דאיכא פ״ח אי אמר מחמת הילולא מברכין שהשמחה במעונו ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הילולא עד כמה וכו׳. וכתב עלה הנצי״ב ׳ובל״ס יש כאן השמטת הסופר שהרי לפי זו הנוסחא אין נפק״מ לפני שלשים ולאחר שלשים׳.
ב. למש״כ לעיל בהערה ראשונה דבזמן רבינו היו נוהגין לקדש ולישא אחר זמן, יתכן שרק באופן זה כתב רבינו דמברכין קודם חופה. עי׳ בכל בו שהביא הד״מ סי׳ סב אות יז שמחלק כך. מיהו באות יח כתב בד״מ בשם המרדכי דאין לברך קודם חופה דילמא הדרי בהו. וזה יתכן גם אחר אירוסין כדמצינו בגמרא בסוגיין.
בין דאמ׳ לה מחמת הלולא. כלו׳, בין אמ׳ לקרואים מחמת הלולא קראתי לכם הלום בסעודה.
מברך שהשמחה במעונו. ושאכלנו משלו, אבל לא מברך אשר ברא.
נוסח ברכות אלו וענינם כך הוא הראשונה שהכל ברא לכבודו והענין בה שמאחר שכונתנו לברך על הזווג וכל זווג הוא מדומה לזווגו של אדם הראשון עד שאנו רוצים להזכירו קודם זווג שלפנינו ואותו זווג היה במעשה בראשית היה בראוי לתקן ברכה על מעשה בראשית דרך כלל או שמא הטעם שהזווג בא לפרות ולרבות ולקיים היישוב כאמרו לא תהו בראה וזהו כבודו של מקום שעל ידי בריותיו כבודו מתפרסם ובאו אחר כך שתי יצירות אחת לעיקר בריאת אדם ואחת כנגד חוה והוא האחרון ואדם שבחתימתה ר״ל אשה כאמרו כתפארת אדם כל נפש אדם ומה שאמר והתקין לו ממנו בנין עדי עד ר״ל נוהג לדורות ואחר כך מברך על שמחת ציון העתידה מפני שאף היא נמשלה לזווג חתן וכלה כדכתיב ומשוש חתן על כלה והקדימוה לברכת זווג זה על שם אעלה את ירושלם על ראש שמחתי ואחר כך מברך על זווג זה לשמחם בזווגם ולהצליחם במעשי ידיהם ולשמחם כשמחת זווג ראשון בגן עדן וחותם בהם חתן וכלה ואחר כך מברך ברכה כוללת כל זיווג של בני אדם העתידים ורומז בה לנחמת ציון ואין במשמעה אלא שבח לשם על יצירת השמחה וענין הזווג ושמחת החתן עם כלתו והוא שחותם בה משמח חתן עם הכלה מפני שעיקרה על שמחת החתן וזה שאמר בה ונערים מנגינתם ולא אמר ובחורים מנגינתם כלשון המקרא לפי שנגינת בחורים נפיק מיניה חורבא כדכתיב זקנים משער שבתו בחורים מנגינתם ודרשו בה מה טעם זקנים משער שבתו משום דבחורים מנגינתם וכו׳:
ולענין פתיחתן וחתימתן שתים הראשונות פותחות בברוך ואין חותמות בברוך שהרי מטבע קצר הוא והשלישית פותחת בברוך אע״פ שהיא סמוכה לחברתה מפני ששתים הראשונות לא נתקנו לענין הזווג שהרי הראשונה על כלל מעשה בראשית והשניה על יצירת אדם ואין רמז לזווג עד שנברא הזווג וחותם בה שאין מטבע ארוך בלא חתימה והואיל וחותם בה נעשית רביעית סמוכה לחברתה ואין בה פתיחה ויש בה חתימה כדין ברכה הסמוכה לחברתה וכן החמשית וכן היה בדין בברכת אשר ברא אלא שנאמרה בפני עצמה כל שאין פנים חדשות שלא בסמיכות אחרת ומתוך כך צריכה פתיחה וחתימה וזה שתקנוה לאמרה בפני עצמה מפני שהיא מעין כלם ויש מפרשים בברכה שלישית שזה שפותחת בברוך הוא מפני שאינה סמוכה לחברתה ואין נקראת לדעתם סמוכה לחברתה אלא הסמוכה למטבע ארוך וכבר ביארנו מה שנראה לנו בסתירת דבריהם בשביעי של ברכות:
ברכת חתנים שהזכרנו יום ראשון אומרן באסיפת העם וחוזר וסודרן על כוס של ברכה ועל זה רמזו בבריתא ראשונה ר״ל מברכין ברכת חתנים בבית חתנים ונהגו לעשות כן אף בשבת מטעם שכתבנו מפני שיש בו אסיפת עם מכאן ואילך אף בפנים חדשות אינן אלא בברכת המזון ועל זה רמזו בבריתא שניה מברכין ברכת חתנים כל שבעה:
שש ברכות שהזכרנו אינן מברכין אלא כל שבעה על הצדדין שביארנו אבל שהשמחה במעונו אומרו קודם שבעה ואחר שבעה וכיצד הוא הדין כל שלשים שמיום חפה ואילך כל שחתן מזמן אחרים לסעודתו אפילו לא הזכיר להם שמחמת הלולא הוא קוראם אומר שהשמחה במעונו ומשעברו שלושים יום אם לא הזכיר לו שמחמת הלולא הוא קוראם אינו אומר שהשמחה במעונו ואם הזכיר לו מחמת הלולא אומרו כל שנים עשר חדש וקודם שבעת ימי חפה מתחיל לאמרו משהתחילו להכין צרכי סעודה והוא שאמרו מכי רמו שערי באסיתא ר״ל משעה שהתחילו לשרות השעורים לצורך השכר ויש מפרשים משהתחילו לזרוע שעורים בעריבה דרך סימן טוב על צמיחתם וכן בכל שהתחילו להכין תכשיטין וצרכי חפה ומכל מקום דוקא בשכבר קדשו אבל כל שאין שם קדושין אין אומרים שהשמחה במעונו כלל וזהו שבזמן הזה לא נהגו לאמרו אף בסעודת חתן הנעשית בלילה שמחרתו כונס נמצא שאין אומרים שהשמחה במעונו קודם שבעה אלא בשתים קדושין והכנת צרכי סעודה או חפה וענין שהשמחה במעונו הוא דרך סמך רמז למה שאמרו בהגדה חגיגה (י״ב.) שבעה רקיעים הם ואחד מהם שנקרא מעון שבו מלאכי השרת אומרים שירה:
סעודת הבן של ברית מילה אין אומרים בה שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא והשמחה מתבלבלת ליראת צערו של תינוק ומכאן כתבו קצת גאונים שאף בסעודת חתן שמת אביו של חתן ואמה של כלה אינו אומר שהשמחה במעונו דהא איכא צערא ומכל מקום כתבו הגאונים שסעודה של פדיון הבן בכלל סעודת מצוה היא ואומרים בה שהשמחה במעונו:
משבעה ועד תלתין בין דאמר ליה וכו׳. פי׳ כשהוא אומר לחברו בא עמי לבית המשתה בין אמר מחמת חופתי בין לא אמר לו מחמת חופתי מברך שהשמחה במעונו דמסתמא מחמת הילולא. עד אימת פי׳ עד אימת סומכין על דבריו שהוא אומר מחמת הילולא אתה קורא לי ומברכין שהשמחה במעונו. בפרושי הגאונים ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א ועוד לענין הלכות ברכות נישואין: משבעה ימים לאחר הנישואין ועד שלשים, כשעושים סעודה ואוכלים בה, בין אמר להו [להם, לאורחים] שהוא מזמין אותם מחמת הלולא [החתונה], ובין שלא אמר להו [להם] שמזמינם לסעודה מחמת הלולא [החתונה] — מברך בסעודה שהחתן והכלה נמצאים שם ״שהשמחה במעונו״. מכאן ואילך לאחר שלושים יום, אי [אם] אמר להו [להם] שהוא מזמינם מחמת הלולא [החתונה] — מברך ״שהשמחה במעונו״, ואי [ואם] לא — לא.
§ Apropos the wedding blessings, the Gemara continues: From seven days after the wedding until the thirtieth day, whether the groom said to the guests that he is inviting them due to the wedding celebration or whether he did not say to them that he is inviting them due to the wedding celebration, he recites the blessing: In Whose dwelling is joy. From this point, thirty days after the wedding, forward, if he said to them that he is inviting them due to the wedding celebration [hillula], he recites the blessing: In Whose dwelling is joy, and if not, he doesn’t.
רי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןר״י מלונילבית הבחירה למאירישיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) וְכִי א״לאָמַר לְהוּ מֵחֲמַת הִלּוּלָא עַד אֵימַת אָמַר רַב פַּפִּי מִשְּׁמֵיהּ דְּרָבָא געַד תְּרֵיסַר יַרְחֵי שַׁתָּא וּמֵעִיקָּרָא מֵאֵימַת אָמַר רַב פָּפָּא מִכִּי רְמוּ שְׂעָרֵי בַּאֲסִינְתָּא אִינִי וְהָא רַב פָּפָּא אִיעֲסַק לְאַבָּא מָר בְּרֵיהּ וּבָרֵיךְ מִשְּׁעַת אֵירוּסִין שָׁאנֵי רַב פָּפָּא דַּהֲוָה טְרִיחַ לֵיהּ.

The Gemara asks: And when the groom said to them that he is inviting them due to the wedding celebration, until when is this blessing recited? Rav Pappi said in the name of Rava: Until twelve months of the year have passed since the wedding. Since his legal status remains that of a groom, the blessing: In Whose dwelling is joy, may be recited. The Gemara asks: And initially, prior to the wedding, from when is that blessing recited? Rav Pappa said: From when they cast barley into the mortar to prepare beer for the wedding. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Pappa, involve himself in preparations for the wedding of his son, Abba Mar, and begin reciting the blessing from the time of betrothal? Rav Pappa is different, because the wedding preparations had already been prepared for him, and it was merely a matter of waiting for the designated time to arrive. Therefore, the wedding celebration began for him from the time of betrothal.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
סוגיא דשמעתא מקמי הלולא מכי רמו שערי באסינתא – ועד תלתין יומין בתר הלולא, מברך שהשמחה במעונו.
ורב תחליפא דבריך שית אריכתא לית הילכתא כותיה. וכן רב חביבא דבריך לבי שבוע הבן שהשמחה במעונו לית הילכתא כוותיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך אסנתא
אסנתאאמכי רמו שערי באסינתא (כתובות ח. עבודה זרה ח.) בגמרא דואלו הן אידיהן פי׳ מעת שנותנין שעורין במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן. פי׳ אחר משעה שמתחילין לשרות שעורין באותו הכלי נקרא אסינתא לעשות שכר לצורך סעודת חתן איכא דאמרי כשרוצין לעשות חופה נותנין שעורין בעציצין עד שיצמחו ומוציאין אותו לפניהם כלומר כשם שצמחו אלו כך יפרו חתן וכלה:
א. [מערזר.]
מעיקרא – קודם החופה אם הזמין קרואים ואמר להם מחמת שאני רוצה להכניס בני לחופה.
מאימתי – הויא התחלת שמחת חופה לברך שהשמחה במעונו.
מכי רמי שערי באסינתא – יש שורין שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורך חופה וי״א לשם החתן והכלה זורעין שעורין בעציץ לומר פרו ורבו וצמחו כשעורים הללו.
דהוה טריח ליה – מתוקנים היו לו כל צרכי חופה וסעודה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מעיקרא. קודם חופה, שקורא קרואים ואומ׳ להם מחמת שרוצה להכניס בני לחופה. מאימתי. שמחת החופה התחילה וראוי לברך שהשמחה במעונו. מכי רמו שערי באסינתא. שורין שעורים בעריבה במים להטיל שכר לצרכי סעודת חופה. ויש אומר׳ לשם החתן והכלה זורעין שעורים לפניהם, לומ׳ פרו ורבו ויצמחו כשעורים הללו.
ודוק׳ בתחלת חופה שהיא לאחר קדושין, ותו ליכא למיחש דילמ׳ הדרי בהו כיון דאיכא תרתי, קדושין והכנת סעודת חופה, אבל בקדושין לחודייהו בלא סמוך לחופה דאכתי לא רמו שערי באסינתא, ואף היכא דטריח ליה, כלו׳ שמתקנין לו כל צרכי חופה וסעודה, ליכא לברך שהשמחה במעונו, משום דאיכא למיחש דילמ׳ הדרי בהו.
1בריך משעת אירוסין – פירוש ולא טרוח. אמר קים לי בגויהו דלא הדרי בהו מלעשות החופה עכשו ויהא שמחה זו מחמת הלולא, ולא אסתייעת מילתא והדרי בהו. מיהו קודם לכן אין מברכין כלום, שלא אמרו אלא משעת אירוסין. ואע״ג דגבי מהולא סברי למיעבד הכי, התם משום דאי מהיל, אבל משום טרחא לחודא בלא שום מעשה דנשואין לא. ושמעתי שאין לברך ברכת חתנים, ולא אשר ברא אלא בחופה, שאין שמחה אלא בחופה, כדאמרינן במסכת סוכה ליתבו בסוכה וליחדו בסוכה, אין שמחה אלא בחופה, אלמא ליכא לברוכי ברכת חתנים אלא בז׳ ימי המשתה ובחופה.
1. בכ״י מופיעים כאן דברי רמב״ן המובאים לעיל בכתובות ז׳: ״ופירוש פנים חדשות״.
מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא. פירוש: והוא שקדשו, אבל קודם אירוסין כלל, לא, דתרי בעינן שקדשו והוא דטריח להו, דלא הדרי בהו.
כל תריסר ירחי שתא – פי׳ שעד כאן נמשכת השמחה כדכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת לשמח את אשתו אשר לקח מדאמרינן מכאן ואילך אפושי שמחה היא ואמרינן נמי אי איתא מחמת הלולא וכו׳ שמעינן שאין מברכים שהשמח ה במעונו אלא כשעושה סעודת מריעות לחתונה אבל אי לא זימן אדם אלא חתן ובני ביתו אינו מברך כלום ואין אומרים אשר ברא אפי׳ בתוך ז׳ וכן הסכימו כל רבותי ועוד הסכימו רבותי הא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמי באסכתא כלומר משיכינו צרכי סעודה דוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא דתרי בעינן קדושין והיא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך בשעת אירוסין קדושין הוה תמן שאין לשון ארוסה בכל התלמוד אלא בקדושין דאידך שדוכין קרי ליה והא דאמרינן קים ליה בגווה דלא הדרי בהו ה״ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דמלהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייע מלתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבוע.
רב תחליפא בריך שית אריכתא – פירש״י ז״ל שהוסיף בהם דברים וחתם בהו ויפה כוון דמשו׳ תוספות לשון בעלמא לא מקרי אריכתא ולא עוד אלא שלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה״ה שאם לא היה מאריך לא היה לו לחתום בשום קצר שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפרק קמא דברכות רב חביבא אקלע לבי מהולא בריך שהשמחה במעונו ולית הלכתא כוותיה משים דטריד בכאן דקדוקי חכמי צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן שמחה כיון דאיכא צערא לינוקא ולא מסתברא נהי דלא קבעינן שהשמחה במעונו משום צערא דינוקא מ״מ סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל לכנוס שם למצות מילה זהו מותר שלא נאסר לכנוס למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפי׳ בדוכתיה בס״ד. ויש מלמדין מכאן שבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא והכא שמחה שיצא מכלל נפל ובשם הר״ר טוביה כתבו בתוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר שלשים יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון שהוא כן ה״ה כשהוא חי שלא לתת דבריהם לשעורין ואין זה נכון בעיני כיון דבהא איכא סעודה ובהא ליכא סעודה אין הדברים נתונים לשעורין שהרי כל שאין שם סעודה אין שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שכתבו טעם לדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנאמר בה שמחה כגון ברית מילה כדכתיב שש אנכי על אמרתיך כדאיתא בפ׳ התכלת משא״כ בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חכמים ז״ל. והא דאמרינן אין החתנים מן המנין נקט לשון רבים משום חתונת רבות הבאות זו אחר זו וכדאיתא התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל אין לערב ברכה אחת לשני חתנים בבת אחת שאין לערבב שמחה בשמחה וכן קבלתי מרבותי ז״ל.
עד תריסר ירחי שתא. שע״כ נמשכת שמחת החתן דכתיב נקי יהיה לביתו שנה אחת ושמח את אשתו אשר לקח. הריטב״א ז״ל:
ומעיקרא מאימת. איכא דדייק ואמרי דכי אמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי כו׳ מברכין שהשמחה במעונו דוקא שיאכלו בבית שיעשו בו החופה דקי״ל אין שמחה אלא במקום החופה וכן אמרינן בפר׳ הישן ואית דאמרי דכי אמרינן דאין שמחה אלא במקום חופה דוקא אחר שנעשית החופה אבל קודם שנעשית בכל מקום מחמת הילולא הוי ומברך שהשמחה במעונו ומחזי נמי דכי מברכין שהשמחה במעונו דוקא כשהחתן מיסב עמהם. ואיכא דבעי אמאי לא מברכינן השתא שהשמחה במעונו קודם נשואין בליל ששי בסעודה דהא במילה אי לאו משום צערא דינוקא הוה אמרינן לה דכל כנופיא של שמחה היא וי״ל התם איתעבידא מצוה ואיכא שמחה אבל הכא למנהג דידן בליל ששי עדיין ליכא לא יום אירוסין ולא יום נשואין עד למחר. יש מי שאומר דלא מברכין שבע ברכות עד שיכתוב לה כתובה ולא מיקרי חופה אלא יחוד שמתיחד עמה ולא מיקרי יחוד עד שיכתוב לה כתובה כדאמרינן בפרק אף על פי כיון דסתם ביאה לחופה קיימא אלא חופה היינו יחוד ולא מקרי חופה. שיטה ישנה:
מכי רמו שערי באסינתא. יש מפרשים משעה שמתחילים להטיל השעורים בעריבה לעשות שכר דבכה״ג מוכחא מילתא דלא הדרי בהו כיון שמתקנים השכר ויש מפרשים שמנהגם היה לזרוע השעורים בעריבות ובשעת ברכה היו מוציאין אותם לפני החתן והכלה לסימן טוב שכמו שאלו השעורים גדלו כן ירבו ויפרו הם. תלמידי הרב רבינו יונה. וכ״כ רש״י. והגאונים כתבו וז״ל מכי רמו שערי באסינתא משעה ששורין השעורין בעריבה לעשות שכר ליום המשתה דכיון שמזמנין הסעודה כ״כ שוב אין חוזרין בדבר וסתם דעתן אהילולא ולא הויא ברכה לבטלה ול״א שנותנין עפר בעריבה וזורעין השעורים קודם ימי החופה ומביאין לפני החתן והכלה כשהן צמוחים ואומרים להם פרו ורבו כשעורים הללו שממהרין לצמוח קודם כל תבואה. פ״א מעת שנותנים השעורים במכתשת לפצלן לאכול בשמחת חתן לרבינו שרירא ולרבינו האיי גאון ודקאמריתו אתרא דלא נהיגי בשערי אתחלתא מאימת מדמתחילין לתקן סעודת חופה לפום מנהגיהון או דדיקרן אצוארי או דשחטין חיותא או דמגבלין עיסה כל אתרא לפום מנהגיהון ע״כ:
כתב הריטב״א ז״ל וז״ל הסכימו רבותי דהא דאמרינן מעיקרא מאימת מכי רמו שערי באסינתא כלומר משיכינו צרכי החופה דדוקא משקדשו אבל קודם שקדשו כלל לא אלא דתרי בעינן קדושין והוא דטרח להו דלא הדרי בהו ורב פפא נמי דבריך משעת אירוסין קדושין הוו תמן שאין לשון אירוסין בכל התלמוד אלא הקדושין דאידך שדוכין קרו להו והא דאמרינן קים להו בגווייהו דלא הדרי בהו ה״ק דלא הדרי בהו מלעשות חופה לזמן קבוע דלמיהדר בהו לגמרי לא אפשר כיון דאיכא קדושין ולא אסתייעא מילתא דהדרי בהו שלא נעשית החופה לזמן שקבע ע״כ. וכן פי׳ הרשב״א ורש״י לא פירש כן:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: וכי אמר להו [וכאשר הוא אומר להם] כי מחמת הלולא [החתונה] הוא מזמין אותם, עד אימת [מתי] מברכים ״שהשמחה במעונו״? אמר רב פפי משמיה [משמו] של רבא: עד תריסר ירחי שתא [שנים עשר חודשי שנה] מהחתונה אפשר לומר שהוא עדיין בגדר חתן, ואפשר לברך ״שהשמחה במעונו״. ושואלים: ומעיקרא מאימת [ומתחילה, מלפני הנישואין, מאימתי] מברכים ברכה זו על השמחה? אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסינתא [מאותו זמן שבו מטילים את השעורים במכתשת] לעשות מהן שיכר לחתונה. ושואלים: איני [הכן הוא]? והא [והרי] רב פפא עצמו איעסק [היה מתעסק] בחתונתו של אבא מר בריה [בנו], ובריך [וברך] ברכת נישואין עוד משעת אירוסין! ומשיבים: שאני [שונה] רב פפא דהוה טריח ליה [שהיה הכל כבר עשוי וטרוח עבורו], וכיון שהכל כבר היה מוכן לחתונה והיה כאן רק ענין של המתנה ליום הקבוע, התחילה שמחת החתונה כבר משעת אירוסין.
The Gemara asks: And when the groom said to them that he is inviting them due to the wedding celebration, until when is this blessing recited? Rav Pappi said in the name of Rava: Until twelve months of the year have passed since the wedding. Since his legal status remains that of a groom, the blessing: In Whose dwelling is joy, may be recited. The Gemara asks: And initially, prior to the wedding, from when is that blessing recited? Rav Pappa said: From when they cast barley into the mortar to prepare beer for the wedding. The Gemara asks: Is that so? But didn’t Rav Pappa, involve himself in preparations for the wedding of his son, Abba Mar, and begin reciting the blessing from the time of betrothal? Rav Pappa is different, because the wedding preparations had already been prepared for him, and it was merely a matter of waiting for the designated time to arrive. Therefore, the wedding celebration began for him from the time of betrothal.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יר״י מיגשר״י מלונילרמב״ןרשב״אריטב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) רָבִינָא אִיעֲסַק לֵיהּ לִבְרֵיהּ בֵּי רַב חֲבִיבָא וּבָרֵיךְ מִשְּׁעַת אֵירוּסִין אָמַר קִים לִי בְּגַוַּיְיהוּ דְּלָא הָדְרִי בְּהוּ לָא אִסְתַּיַּיע מִילְּתָא וְהָדְרִי בְּהוּ רַב תַּחְלִיפָא בַּר מַעְרְבָא אִיקְּלַע לְבָבֶל בָּרֵיךְ שֵׁית אֲרִיכָתָא וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ.

The Gemara relates: Ravina arranged for his son to marry a woman from the house of Rav Ḥaviva and recited the blessing from the time of betrothal. He said: I am certain with regard to them, that they will not retract their commitment and terminate the betrothal, and the wedding will take place on time. Nevertheless, the matter was not to be, and ultimately they retracted their commitment, and the wedding was canceled. The Gemara relates: Rav Taḥlifa, from the West, i.e., Eretz Yisrael, happened to come to Babylonia, and he elaborated on the themes of the wedding blessings and recited six long blessings. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with his opinion. Rather, one must adhere to the formula coined by the Sages.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איעסק לבריה – שידך לו אשה.
ובריך משעת אירוסין – שהשמחה במעונו.
והדרי בהו – לא נתנו לו האשה.
שית אריכתא – הוסיף דברים על שהכל ועל ברכת יצירה ראשונה וחתם בהם בברוך.
ולית הלכתא כוותיה – כדפי׳ לעיל.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אמר אי איכא פנים חדשות נבריך כולהו. ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא. מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא. פי׳ יומא קמא בין בשעת כניסתן לחופה בין בסעודה מברך כולהו ואין צריך פנים חדשות דהא מכאן ואילך לא הוי אלא בסעודה. א״כ יומא קמא אפילו בסעודה מברך ז׳ ברכות בלא פנים חדשות. ומכאן ואילך בלא פנים חדשות מברך שהשמחה במעונו בברהמ״ז ואשר ברא שהוא עיקר ברכת החתונות בסוף ברהמ״ז. מז׳ ועד ל׳ בין אמר מחמת הלולא בין לא אמר מחמת הילולא מברך שהשמחה במעונו. פי׳ אבל לא אשר ברא שהוא ברכת החתונות. וכיון שעברו ז׳ ימי חתונות אינו ראו לברכם. מכאן ואילך אי אמר מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו ואי לא לא. וכי אמר מחמת הלולא עד אימת. א״ר פפי משמיה דרבא עד תריסר ירחי שתא. מעיקרא מאימת א״ר פפא מכי רמו שערי באסותא פי׳ כיון שמשליך השעורים בגיגית לעשות מהן שכר לצורך הסעודה אבל לא משעת אירוסין:
רבינא איעסיק ליה לבריה בי רב חביבא בריך משעת אירוסין. אמר קים לי בגווייהו דלא הדרי ביה ולא אסתעייא מילתא והדרי ביה:
והא דאמרינן דרב תחליפא בריך שית אריכתא. פירש רש״י ז״ל: שהוסיף בהן דברים, וזה כדרך מה שפירש במסכת ברכות בפרק קמא (ברכות יא.), באחת ארוכה ואחת קצרה, דפירש הוא ז״ל, דאחת ארוכה במילות, וכבר כתבתי שם שאי אפשר לפרש כן. אלא נראה לי, דאריכתא, היינו שפתח וחתם בכולן, וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה, וכדאיתא בירושלמי (ברכות פ״א ה״ה), וכמו שכתוב שם בס״ד.
ורב תחליפא בריך שית אריכתא. פרש״י שהוסיף כאן דברים וזה כדרך מה שפי׳ במס׳ ברכות פ״ק באחת ארוכה ואחת קצרה שפי׳ הוא ז״ל שם דאחת ארוכה במלות וכבר כתבנו שם שא״א לפרש כן אלא נ״ל דאריכתא היינו שפתח וחתם בכולן וכל ברכה שפותחת וחותמת נקראת ארוכה וכדאיתא בירושלמי וכמו שכתוב שם בס״ד. הרשב״א ז״ל.
והריטב״א כתב וז״ל רב תחליפא בריך שית אריכתין פרש״י שהוסיף בהם דברים וחתם בהם ויפה כיון דמשום תוספת לשון בעלמא לא מיקרי אריכתא ולא עוד אלא היה לו להאריך דבמקום שאמרו לקצר אינו רשאי להאריך שלא לשנות המטבע של ברכות וה״ה שאם לא היה מאריך בלשון לא היה לו לחתום בשום צד שלא תקנו פותח וחותם אלא בנוסח ארוך וכדאיתא בפ״ק דברכות ע״כ. ולית הלכתא כוותיה משום דטרידי ואית ליה צערא לינוקא מכאן דקדקו רבני צרפת האחרונים שהאבל מותר לאכול בסעודת ברית מילה דלית כאן סעודת שמחה כיון דאיכא צערא דינוקא ולא מסתבר דנהי דלא קבעינן ברכת שהשמחה במעונו משום דאיכא צערא דינוקא מכל מקום סעודת מצוה היא ועל השמחה קובעים אותה אבל ליכנס שם למצות מילה זה מותר שלא נאסר למצות אלא שלא יכנס לשמחה בלא מצוה וכדפרישנא בדוכתא בס״ד ויש למדין מכאן דבסעודת פדיון הבן אומרים שהשמחה במעונו דהא ליכא צערא לינוקא ואיכא שמחה שיצא מספק נפל ובשם ה״ר טוביה ז״ל כתבו התוספות שאין לברך דהא כשמת הבן לאחר ל׳ יום האב חייב לפדותו ואין לומר שם שהשמחה במעונו וכיון דכן ה״ה כשהוא חי שלא לתת דברינו לשיעורין ואין זה טעם נכון בעיני דכיון דבהאי איכא סעודה ובהאי ליכא סעודה אין הדברים נתונין לשיעורין שהרי כל שאין שם סעודה לא שייך לומר שהשמחה במעונו ויש שנתנו טעם בדבר שלא אמרו שהשמחה במעונו אלא בסעודה שנכתב בה שמחה כגן ברית מילה דכתיב שש אנכי על אמרתך כדאיתא בפרק התכלת מה שאין כן בפדיון הבן ואין להוסיף על מה שאמרו חז״ל. הריטב״א ז״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכן מסופר: רבינא איעסק ליה לבריה בי [רבינא עסק לו בחתונתו של בנו בבית] רב חביבא שהיה אבי הכלה, ובריך [וברך] משעת אירוסין אמר: קים [מוחזק] לי בגוייהו [בהם] שלא הדרי בהו [יחזרו בהם] מן האירוסין ואפשר לסמוך על כך שהחתונה תיעשה בזמנה. ומעירים: אף⁠־על⁠־פי⁠־כן לא אסתייע מילתא [הסתייע הדבר] והדרי בהו [וחזרו בהם] לבסוף, ובטלה החתונה. מסופר: רב תחליפא בר מערבא [בן ארץ ישראל] איקלע [הזדמן] לבבל, בריך שית אריכתא [ברך שש ברכות ארוכות], שהוסיף דברים בשש ברכות הנישואין מענין נוסח הברכה. ומעירים: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], שאין עושים כך, אלא שומרים על המטבע הקבוע של הברכה.
The Gemara relates: Ravina arranged for his son to marry a woman from the house of Rav Ḥaviva and recited the blessing from the time of betrothal. He said: I am certain with regard to them, that they will not retract their commitment and terminate the betrothal, and the wedding will take place on time. Nevertheless, the matter was not to be, and ultimately they retracted their commitment, and the wedding was canceled. The Gemara relates: Rav Taḥlifa, from the West, i.e., Eretz Yisrael, happened to come to Babylonia, and he elaborated on the themes of the wedding blessings and recited six long blessings. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with his opinion. Rather, one must adhere to the formula coined by the Sages.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דרשב״אשיטה מקובצתבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) רַב חֲבִיבָא אִיקְּלַע לְבֵי מָהוֹלָא בָּרֵיךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ וְלֵית הִלְכְתָא כְּוָותֵיהּ מִשּׁוּם דִּטְרִידִי דְּאִית לֵיהּ צַעֲרָא לְיָנוֹקָא.

It is further related: Rav Ḥaviva happened to come to the house where a circumcision was taking place. He recited the blessing: In Whose dwelling is joy. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with his opinion. Since the parents of the baby are anxious, as the baby is experiencing pain, it is not appropriate to recite the blessing under those circumstances.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

לבי מהולא – לסעודת מילה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רב תחליפא איקלע לבבל בריך שית אריכתא. פי׳ הוסיף דברים על שהכל ועל יוצר האדם. והאריך בהן וחתם בהם ופסיק תלמודא ולית הלכתא (כסתם) [כוותיה]:
רב חביבא איקלע לסעודת המילה בריך שהשמחה במעונו ופסיק תלמודא ולית הלכתא [כוותיה] משום דאית ליה צערא לינוקא. אר״י אמר ר״י מברכין ברכת חתנים בעשרה כל ז׳. וחתנים מן המנין ברכת אבלים כל ז׳ ואין אבלים מן המנין. והוא שבאו פנים חדשות. מאי ברכת אבלים ברכת רחבה פי׳ היו מברין את האבל ברחובה של עיר ומברכין שם כנגד השם וכנגד אבלים וכנגד המנחמים וכנגד כל ישראל כדמפרש בגמרא וצריכה עשרה ובאותן יו״ד אין אבלים מן המנין כברכת המזון כגון ג׳ לזימון ויו״ד לאלהינו:
תד״ה שהכל ברא כו׳ ועל שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פי׳ בקונטרס טעם אחר כו׳ עכ״ל לכאורה בשהכל ברא לכבודו מה שמתחלת בברוך לפי שאינה סמוכה אלא לבורא פ״ה ולא שייך בזה סמוכה דא״כ תקשי ליה נמי קידוש והבדלה ומה שאינו מסיים בה בברוך פרש״י ג״כ משום דהוי ברכה קצרה כברכת המצות והפירות אבל ר״ל בשהכל ברא לכבודו דלא חשיב ברכת יוצר האדם שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך וכן בברכת יוצר האדם דלא חשיב ברכת אשר יצר שאחריה כברכה הסמוכה שהרי מתחיל בה בברוך על זה נתן רש״י טעם אחר דהיינו לפי שאינן מן הסדר ואינן מקריין סמוכות כי הסדר מתחיל מאשר יצר אבל לדברי התוספות הוי טעמן לפי שקצרות הן והיה נראה כברכה אחת אילו לא היה מתחיל בברכה שאחריה בברוך ובחידושינו בע״פ כתבנו שם דרך אחר ע״פ דבריהם שם ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד מספרים: רב חביבא איקלע לבי מהולא [הזדמן לבית שהיתה בו ברית מילה], בריך [ברך] ״שהשמחה במעונו״. ומעירים אף בענין זה: ולית הלכתא כוותיה [ואין הלכה כמותו], ומדוע? — משום דטרידי הורי התינוק טרודים] דאית ליה צערא לינוקא [שיש לו צער לתינוק] במילה, ולכן אין לברך שם ״שהשמחה במעונו״.
It is further related: Rav Ḥaviva happened to come to the house where a circumcision was taking place. He recited the blessing: In Whose dwelling is joy. The Gemara concludes: And the halakha is not in accordance with his opinion. Since the parents of the baby are anxious, as the baby is experiencing pain, it is not appropriate to recite the blessing under those circumstances.
רי״ףרש״יר״י מיגשפסקי רי״דמהרש״א חידושי הלכותבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) א״ראָמַר רַב נַחְמָן אָמַר רַב דחֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן מֵיתִיבִי חֲתָנִים וַאֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן מַתְנִיתָא קָא רָמֵית עֲלֵיהּ דְּרַב רַב תַּנָּא הוּא וּפְלִיג אִיתְּמַר אָמַר ר׳רַבִּי יִצְחָק א״ראָמַר רַבִּי יוֹחָנָן חֲתָנִים מִן הַמִּנְיָן וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן מֵיתִיבִי חֲתָנִים וַאֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן

§ Rav Naḥman said that Rav said: With regard to the quorum of ten required to recite the wedding blessings, grooms are included in the tally. And mourners are not included in the tally for the blessing of the mourners. The Gemara raises an objection from a baraita: Grooms and mourners are included in the tally. The Gemara responds: Are you raising a contradiction from a baraita against the opinion of Rav? Rav himself had tanna status and therefore, unlike later amora’im, could disagree with opinions of tanna’im. It was stated: Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Grooms are included in the tally, but mourners are not included in the tally. The Gemara raises an objection from the baraita cited above: Grooms and mourners are included in the tally.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר ר׳ יוחנן ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המינין – והוא שבאו פנים חדשות.
ברכת אבלים – מאי היא? ברכת רחבה. בעשרה כל שבעה והוא דאיכא פנים חדשות, ואין אבלים מן המינין – והא דתניא: ברכת חתנים וברכת אבלים חתנים ואבלים מן המיני⁠[ן], בברכת המזון.
ברכת חתנים מאי היא? בורא פרי הגפן, שהכל, יוצר האדם, אשר יצר, שוש תשיש, שמח תשמח, ברוך אתה י״י אלהינו מלך העולם אשר ברא שש⁠[ון] – וקימא לן דכל ברכה הסמוכה לחברתה אין פותחין בה בברוך, והאי כיון דאמר לי⁠[ה] רב אשי: אי איכא פנים חדשות מברכינן כל שבעה כולם ואי ליכא פנים חדשות, יומא קמא מברכינן שבע ברכות, מיכן ואילך מברכינן שהשמחה במעונו ואשר ברא – לפיכך תקינו רבנן להיות פותחין בה בברו⁠[ך] וחותמין בה בברוך, דאי ליכא פנים חדשות ברכה בפני עצמה מברכינן ל⁠[ה]. וכן ברכת יצירה, דהא לוי גרע לה ליצירה אחת מכלל ברכות של חתן. משמח חתן וכלה בברכה דשוש תשיש ובברכת אשר ברא דברכה ש⁠[ל] אשר ברא ברכה בפני עצמה היא, דהא פותח בה בברוך, והא דחתים בה משמח חתן וכלה נמי שכבר חתם בשוש תשיש, משום דאי ליכא פנים חדשות אין מברכין אלא ברוך אשר ברא.
כתובת אשה מן התורה. מצינו המוציא שם רע כתיב ביה וענשו אתו מאה כסף. והאונס כתיב ביה ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנער חמשים כסף, חצי מה שעל מוציא שם רע. כך המפתה כ״ה חצי מה שעל האונס קנס אותו כמו הגנב. וכיון שהמפתה כתיב ביה כסף ישקל כמהר הבתולות ואין עליו אלא כ״ה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חתנים מן המנין – לקמן מפרש למאי הלכתא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המניין.
רב תנא הוא ופליג – לא בעי לשנויי כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני רבי יוחנן דנראה לו דוחק להעמיד כן ונוח לו טפי לומר דפליג ומדלא קאמר ר׳ יוחנן תנא ופליג יש להוכיח דר״י אמורא היה דאי הוה תנא הוה משני כדמשני לרב ואין להקשות דאמאי לא משני רבי יוחנן אנא דאמרי כרב דתנא הוא דרבי יוחנן לא היה מחזיק רב כתנא דפליג עליו בכל דוכתא ומיהו איכא נמי רבי יוחנן שהיה תנא דתניא בשילהי דנזיר (דף סה. ושם) וכמה שיעור תפיסה פירש רבי יוחנן כו׳.
א״ר יצחק א״ר יוחנן חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין, מיתבי חתנים ואבלים מן המנין, כי תניא האי לברכת המזון. כלומר להצטרף לזימון, ומדלא משנינן הכי לרב, ש״מ דרב ס״ל דאפילו לזימון אין מצטרפין. והטעם, לדעת הגאונים ז״ל שפירשו לפי שהיו אומרים בברכת הזימון ברוך מנחם אבלים, ויש מהן אומר שזה טעות הוא, אלא לפי שהיה אומר בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת, ואין אחרים רוצים לכלול עצמם עמהם, ולהכי בעינן שיעורא לבר מנייהו, וכן נראה בברכות. ולית הלכתא כרב אלא כר׳ יוחנן, ולברכת הזימון מצטרפין, וכי תני׳ דאין מצטרפין, ברחבה דאיכא ברכת אבלים.
תוס׳ בד״ה שהכל כו׳ אעפ״י שכל אחת סמוכה לחבירתה כו׳. נ״ב פי׳ יוצר האדם ואשר יצר ודו״ק:
בא״ד ועל שהכל ברא לכבודו כו׳. נ״ב לאו שצריך טעם על שהכל ברא לכבודו אלא שר״ת פי׳ בעבור שהכל ברא ויוצר האדם קצרות משום הכי כל אחת גורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך אבל רש״י פי׳ טעם אחר על מה שגורמת לברכה שלאחריה שפותחת בברוך ודו״ק:
בא״ד שאותה שלפניה היא כו׳ כצ״ל:
בד״ה רב תנא הוא כו׳ ומיהו איכא נמי ר׳ יוחנן שהיה תנא כו׳. נ״ב פי׳ שהוא רבי יוחנן בן נורי ולא אותו סתם רבי יוחנן:
חתנים מן המנין. נקט לשון רבים משום חתנות רבות הבאות זו אחר זו וכדאמרינן התם מאי בוגרות בוגרות דעלמא אבל אין לברך ברכה אחת לשני חתנים בבית אחד שאין לערב שמחה בשמחה וכן מרבינו ז״ל. הריטב״א ז״ל:
ואין אבלים מן המנין. מפני שהם אינן מנחמין אלא מתנחמין אבל החתנים הם שמחים כשאר אנשי החופה ולפיכך איתנהו מן המנין. תלמידי הרב רבינו יונה ז״ל:
מתניתא קא רמית עליה כו׳. פירוש אמשניות סתמיות פליג רב עלייהו וקיי״ל כוותיה כמו שכתב הרי״ף במסכת י״ט ואתרי קא רמית עליה ממתניתא:
רב תנא הוא ופליג. הקשו בתוס׳ אמאי לא משני כי תניא ההיא בברכת המזון כדמשני ר׳ יוחנן ותירצו דנראה לו דוחק להעמיד כן וכדבעינן למכתב לקמן בס״ד וניחא ליה טפי למימר דפליג אבל ר׳ יוחנן לאו תנא הוא הלכך צריך לשנויי ולא בעי לשנויי ר׳ יוחנן דאמר כרב דר׳ יוחנן לא מחשיב ליה תנא דהא פליג עליה בכמה דוכתי ואם תשאל הרי מצינו ר׳ יוחנן הוזכר בברייתא דתניא בשילהי נזיר וכמה שיעור תפישה ר׳ יוחנן כו׳ אלמא דתנא הוי תשובתך זהו ר׳ יוחנן אחר שהיה תנא וכן כתבו בתוספות וכ״כ הריטב״א וז״ל מדלא פרקינן לר׳ יוחנן כדפרקינן לרב שמעיה דרב תנא הוא ופליג ור׳ יוחנן לאו תנא הוא והא דקי״ל רב ור׳ יוחנן הלכה כר׳ יוחנן משום דר״י חכים טפי אלא דלא מסתייעא ליה מילתא לאסמוכי בתנא ורב נמי לאו תנא דחשיב והיינו דאיכא דוכתא דאיכא לשום אמורא פירכא ממתניתין אע״ג דאית ליה סייעתא מדרב ולא אמרינן הוא דאמר כי האי תנא תוספות ע״כ. ולי נראה דעיקר קושיא ליתא דרב נחמן דאמר משמיה דרב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין ידע שפיר דרב אמרה בכל גווני דאין אבלים מן המנין ואפילו בברכת המזון ולהכי לא תירץ כי תניא ההיא בברכת המזון ומיהו ר׳ יצחק דאמרה משמיה דר׳ יוחנן ידע שפיר דלאו בכל גוונא אמרה רבי יוחנן ולהכי משני כי תניא ההיא כו׳. תדע דרבי יצחק הוא ניהו דאמר תלתא מימרא אליבא דרבי יוחנן כדאיתא לקמן הלכך ידע שפיר במאי איירי רבי יוחנן אבל רב נחמן לא שמע מרב אלא אין אבלים מן המנין סתם דמשמע כלל כלל לא שוב מצאתי להרא״ה ז״ל שכתב וז״ל כי תניא ההיא לברכת המזון כלומר להצטרף לזמון ומדלא משנינן הכי לרב שמע מינה דרב סבירא ליה דאפי׳ לזימון אין מצטרפין והטעם לדעת הגאונים ז״ל יש שפירשו לפי שהיו אומרים בברכת המזון ברוך מנחם אבלים ויש אומרים שזה טעות הוא אלא לפי שהיו אומרים בברכת הטוב והמטיב אל אמת דיין אמת ואין אחרים רוצים לכלול עצמן עמהם ולהכי בעינן שיעורא לבד מנייהו וכן נראה בברכות ולית הלכתא כרב אלא כרבי יוחנן ולברכת המזון מצטרפין וכי תניא דאין מצטרפין בברכה כו׳ ע״כ. משמע כדכתיבנא וזכיתי להסכים לדעתו ומיהו רש״י ז״ל כתב חתנים מן המנין. לעשרה הצריכין להמנות לברכת חתנים כדאמרינן לעיל. ואין אבלים מן המנין. לקמן מפרש הלכתא ע״כ. כן כתוב ברש״י כתיבת יד ובספרי הדפוס יש טעות ואמימרא דרב קאי ומשמע דבעי לפרושי דכי משני לקמן כי תניא ההיא בברכת המזון אמימרא דרב נמי קאי ושקיל וטרי תלמודא למאי הלכתא אמרינן ואין אבלים מן המנין ולקמן נכתוב עוד בזה בס״ד:
א״ר נחמן אמר רב חתנים מן המנין ואין אבלים מן המנין. נ״ל הטעם דכיון דברכת חתנים ואבלים בעשרה וקי״ל כל בי עשרה שכינתא שריא ואין השכינה שורה מתוך עצבות לכן ראוי שיהיו י׳ בלא אבל משא״כ בחתן אדרבה הוא שרוי בשמחה של מצוה ולכך מצטרף לעשרה כנ״ל ועיין בסמוך:
שם מיתיבי חתנים ואבלים מן המנין רב תנא הוא ופליג. ובירו׳ פ״ד דמגילה בעי לשנויי דאית תנא דתנא אבלים מן המנין ואית דתני אין אבלים מן המנין ומחלק בין אותו אבל דאינו מצטרף ואבלים אחרים מצטרפין אלא דמקשה והתנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם ואסיקנא בקושיא ע״ש:
בתוספות בד״ה רב תנא הוא ופליג לא בעי לשנויי וכו׳ דנראה לו דוחק וכו׳ עכ״ל. ולכאורה דבריהם תמוהין דכיון דלקושטא דמלתא מוקמינן לברייתא דאבלים מן המנין בברכת המזון א״כ מהיכי תיתי לא נוקי הכי אליבא דרב ולענ״ד דלרב ע״כ מלתא דפסיקא קאמר דחתנים לעולם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין דאלת״ה קשה אדמפליג בין חתנים לאבלים לפלוג וליתני בדידיה באבלים גופא וליכא למימר דחתנים גופא אתי לאשמעינן בין בברכת המזון בין בברכת החופה דהשתא נמי לא שמעינן מידי דהא איכא למימר להיפך דחתנים דוקא בברכת המזון הם מן המנין ואבלים לעולם אינן מן המנין אלא ע״כ דבתרווייהו מילתא דפסיקא קאמר משא״כ לר׳ יוחנן אתי שפיר דלדידיה לא מצינן למימר דמילתא דפסיקא קאמר כיון דנקט כל הני מימרא כדמסקינן לא מיבעיא להגרסא שכתבו התוס׳ בד״ה אלא דחדא מכלל חברתה איתמר א״כ מוקמינן להני תרתי מימרא דרבי יוחנן במאי דמסתבר טפי דהיינו לרחבה ושורה אלא דאפילו אי לא גרסינן אלא ור׳ יוחנן תלת מימרי קאמר אפ״ה ע״כ מוקמינן תרתי ברחבה וחדא בשורה וכמ״ש התוס׳ לקמן אבל לית לן למימר דר׳ יוחנן בברכת המזון נמי קאמר דאינן מן המנין דא״כ לא הו״ל למימר אלא דבברכת המזון אינו מן המנין וממילא ידעינן דכ״ש בהנך כנ״ל נכון ודו״ק:
תוס׳ ד״ה רב תנא הוא וכו׳. לא בעי לשנויי וכו׳. לכאורה היה נלענ״ד לפי פירש״י לקמן בברכת המזון להצטרף לג׳ לזמן עליו. א״כ לרב דס״ל בריש פרק שלשה שאכלו דשנים אם רצו לזמן מזמנין א״כ אין חידוש דיוכל לצרפו לשנים וליכא לפרושי להצטרפו לאחד דלא משמע הכי לשון מן המנין ור׳ יוחנן פליג עליה התם ושפיר שייך מן המנין. אלא דאכתי זה דוחק דיש לומר דמצטרף לקבעו חובה לזימן. ונראה דהנה יש לתרץ קושיות התוספות על רש״י דמפרש ברכת הזימון להצטרף לשלשה דמאי קמ״ל דהוי ליה למימר דחייב במצות. ונראה דס״ל לרש״י דטובא קמ״ל דה״א כיון דבעינן קביעות והסבה לברכת המזון כדאיתא בברכות דף מ״ב ע״ב וה״א כיון דאבל אינו מסיב ואוכל עמהן דחייב בכפית המטה לא הוי קביעות להצטרף עמהן ומהאי טעמא כתבו הפוסקים בסעודה המפסקת בערב תשעה באב דאין מזמנין. קמ״ל דמצטרף. א״כ יש לומר דלרב דס״ל בפ׳ שלשה שאכלו דף מ״ח דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף הרי דס״ל דלא בעינן קביעות גמור לצירוף א״כ אי אפשר לפרש בברכת המזון דפשיטא דלא גרע מעלה של ירק דלא קבע כלל וזה דוחק גדול לומר דברייתא מיירי שלא קבע עמו אלא אחד ונ״מ לצרף עוד אחד על ידי עלה של ירק. משא״כ לר׳ יוחנן דס״ל אין מזמנין עד שיאכל כזית כמ״ש התוספות שם בשם ירושלמי אתא שפיר. אף דבש״ס משמע דאף ר״י ס״ל דמצטרף אפילו בעלה של ירק באמת צריך לחלק אליבא דר״י בין צירוף לג׳ לצירוף לעשרה כמ״ש התוספות שם ויש לומר דהיינו טעמא דפירש״י לג׳ ולא פירש לצירוף לעשרה לזמן בשם. דומי׳ דחתנים מן המנין דמיירי בעשרה משום דבעשרה סגי בעלה של ירק ומאי קמ״ל אבל לרב אין הכרח לחלק. ואין להקשות דלפ״ז הוה מצי לחלק ולאוקמא הא דאמר רב דאפילו אכל עלה של ירק מצטרף היינו דוקא לעשרה זה אינו דהא בר״פ שלשה שאכלו אמר שם מר זוטרא אליבא דרב דלהצטרף לעשרה חמיר טפי ומסיים שם הש״ס והלכתא כותיה ומזה הוכיח שם הרא״ש בדף מ״ח לענין אכל עלה של ירק דכ״ש הוא שיצטרף לג׳ א״כ אין כאן מקום קושיא שיתרץ הש״ס כן משא״כ אליבא דר׳ יוחנן דס״ל בפירוש חילוק זה שפיר משני ודוק:
כל זה כתבנו לפירש״י. ולענ״ד נראה ליישב אפילו לשיטת התוספות עפ״י מה דאיתא בירושלמי במגילה אית תניא אבלים מן המנין. ואית תניא אין אבלים מן המנין וכו׳. ומחלק התם בין אותו אבל דאין מצטרף ובין אבלים אחרים דמצטרפים ומקשה התנן אבל מתנחם ואינו נכנס לנחם וכו׳. והנה באמת יש לתמוה הא דיליף ר״נ לעיל מנין לברכת חתנים בעשרה שנאמר ויקח עשרה אנשים וגו׳ הא משמע התם דלא היה בועז מצטרף לעשרה ומנ״ל לרב נחמן הכא דחתנים מן המנין שוב מצאתי בתשובות כנסת יחזקאל בהקדמת ספרו שתירץ דברי הרמב״ם שהביא פסוק ובמקהלות משום דקי״ל דחתנים מן המנין ולכך לא הביאו קרא דויקח עשרה אנשים. ואכתי לא מתרצא דברי ר״נ עצמו דאמר הכא חתנין מן המנין ולעיל יליף מקרא דבועז. ונראה דלר״נ צריך לחלק כדמחלק בירושלמי הנ״ל דהא דקאמר חתנים מן המנין היינו כמ״ש הרמב״ם וש״ע אם יש תשעה אנשים ושני חתנים מצטרף כל א׳ לברכת חבירו ויכולין לברך להם ברכת חתנים. אבל אותו חתן עצמו אין מצטרף. כדמשמע גבי בועז. אך לפ״ז הא דאמר ר״נ ואין האבלים מן המנין ע״כ צריך לפרש גם כן דאפילו אבלים אחרים אינן מן המנין וקשה קושיות הירושלמי דאין אבל נכנס לנחם האבלים אחרים ולא שייך לנחם שני אבלים כאחד. וצ״ל דבאמת לא מיירי ר״נ ברחבה אלא בברכת האבלים שבברכת המזון דבזה שפיר יש לומר בשני אבלים שיושבין בבית אחד להצטרף כ״א לברכת חבירו. דקמ״ל ר״נ דאין אבלים מן המנין. הרי דמוכח דר״נ אמר רב מיירי בברכת המזון. אבל ר״י יש לומר דס״ל באמת דאפילו אותו החתן מצטרף ושפיר קאמר דאותו חתן מצטרף ואותו האבל אינו מצטרף בברכת רחבה. ולפ״ז אתא שפיר נמי דברי הרמב״ם דכיון דר״י ס״ל דאותו חתן מצטרף ע״כ דלא יליף מקרא דבועז אלא מקרא דמקהלות וכיון דקי״ל כר׳ יוחנן לכך הביא הרמב״ם קרא דמקהלות. ובזה מתורץ נמי מה שהקשינו לעיל דף ז׳ ע״ב לשיטת הרמב״ם דס״ל דחופת נדה אינו קונה דהא יליף ברכת נשואין מקרא דבועז אלמא דבבועז נשואין הוי תוך ז׳ נקיים דתבעוהו להנשא. ולפמ״ש דבאמת להרמב״ם לא ילפינן מקרא דבועז דע״כ עשרה אנשים דבועז הוא למדרש עמוני ולא עמונית כדס״ל לר׳ אבהו לעיל. ורב נחמן דדריש מקרא דבועז באמת צ״ל דס״ל כר׳ יהודה לעיל דאף בבית אירוסין מברכין אותו כמ״ש לעיל שם ודוק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב אמר רב נחמן אמר רב: לענין עשרה שצריך בברכות החתונה — החתנים עצמם הרי הם מן המנין ומצטרפים לעשרה, ואולם ברכת אבלים שנוהגים לומר בבית האבל — אין האבלים עצמם מן המנין. מיתיבי [מקשים]: והרי שנינו בברייתא כי חתנים ואבלים מן המנין! ודוחים: מתניתא קא רמית עליה [וכי מברייתא אתה מטיל, מראה סתירה עליו] על רב? רב עצמו תנא הוא, ופליג [וחולק] על התנא של ברייתא זו והוא סבור שהאבלים עצמם אינם מן המנין. איתמר [נאמר], אמר ר׳ יצחק אמר ר׳ יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי [מקשים] על כך ממה ששנינו באותה ברייתא שהזכרנו: חתנים ואבלים מן המנין!
§ Rav Naḥman said that Rav said: With regard to the quorum of ten required to recite the wedding blessings, grooms are included in the tally. And mourners are not included in the tally for the blessing of the mourners. The Gemara raises an objection from a baraita: Grooms and mourners are included in the tally. The Gemara responds: Are you raising a contradiction from a baraita against the opinion of Rav? Rav himself had tanna status and therefore, unlike later amora’im, could disagree with opinions of tanna’im. It was stated: Rabbi Yitzḥak said that Rabbi Yoḥanan said: Grooms are included in the tally, but mourners are not included in the tally. The Gemara raises an objection from the baraita cited above: Grooms and mourners are included in the tally.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרי״ףרש״יר״י מיגשראב״ןתוספותרא״המהרש״ל חכמת שלמהשיטה מקובצתפני יהושעהפלאהבירור הלכהפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

כתובות ח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה כתובות ח. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר׳ חננאל כתובות ח., רי"ף כתובות ח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס כתובות ח., רש"י כתובות ח., ר"י מיגש כתובות ח., ראב"ן כתובות ח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות כתובות ח., ר"י מלוניל כתובות ח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., פסקי רי"ד כתובות ח., רמב"ן כתובות ח. – מהדורת ד"ר עזרא שבט, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א כתובות ח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), רא"ה כתובות ח. – מהדורת הרב צבי יהושע לייטנר ז"ל המבוססת על כתב יד מוסקבה 489 ועדי נוסח נוספים, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר ולעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., בית הבחירה למאירי כתובות ח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א כתובות ח., מהרש"ל חכמת שלמה כתובות ח., שיטה מקובצת כתובות ח., מהרש"א חידושי הלכות כתובות ח., מהרש"א חידושי אגדות כתובות ח., פני יהושע כתובות ח., הפלאה כתובות ח., בירור הלכה כתובות ח., פירוש הרב שטיינזלץ כתובות ח., אסופת מאמרים כתובות ח.

Ketubot 8a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Ketubot 8a, R. Chananel Ketubot 8a, Rif by Bavli Ketubot 8a, Collected from HeArukh Ketubot 8a, Rashi Ketubot 8a, Ri MiGash Ketubot 8a, Raavan Ketubot 8a, Tosafot Ketubot 8a, Ri MiLunel Ketubot 8a, Piskei Rid Ketubot 8a, Ramban Ketubot 8a, Rashba Ketubot 8a, Raah Ketubot 8a, Meiri Ketubot 8a, Ritva Ketubot 8a, Maharshal Chokhmat Shelomo Ketubot 8a, Shitah Mekubetzet Ketubot 8a, Maharsha Chidushei Halakhot Ketubot 8a, Maharsha Chidushei Aggadot Ketubot 8a, Penei Yehoshua Ketubot 8a, Haflaah Ketubot 8a, Beirur Halakhah Ketubot 8a, Steinsaltz Commentary Ketubot 8a, Collected Articles Ketubot 8a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144