ברכת ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳
ציון ב.ג.
גמרא. רב אשי איקלע לבי רב כהנא, יומא קמא בריך כולהו, מכאן ואילך, אי איכא פנים חדשות - בריך כולהו, ואי לא - אפושי שמחה בעלמא הוא, מברך ׳שהשמחה במעונו׳ ו׳אשר ברא׳. משבעה ועד שלשים, בין אמר להו מחמת הלולא ובין לא אמר להו מחמת הלולא - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, מכאן ואילך, אי אמר להו מחמת הלולא - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, ואי לא - לא. וכי אמר להו מחמת הלולא - עד אימת? אמר רב פפי משמיה דרבא: עד תריסר ירחי שתא, ומעיקרא מאימת? אמר רב פפא: מכי רמו שערי באסינתא. איני? והא רב פפא איעסק לאבא מר בריה ובריך משעת אירוסין! שאני רב פפא דהוה טריח ליה. רבינא איעסק ליה לבריה בי רב חביבא ובריך משעת אירוסין, אמר: קים לי בגוייהו דלא הדרי בהו. לא אסתייע מילתא, והדרי בהו.
בבית חתנים מברכין ברכת חתנים אחר ארבע ברכות אלו בכל סעודה וסעודה שאוכלים שם...
ברכה זו שמוסיפין בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות של נישואין. במה דברים אמורים? כשהיו האוכלין הם שעמדו בברכת נישואין ושמעו הברכות, וכו׳.
(רמב״ם ברכות ב, ט-י)
הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנישואין - מברך ׳נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו׳... וכן סעודה שעושין אותה אחר הנישואין מחמת הנישואין, עד שנים עשר חודש - מברך ׳שהשמחה במעונו׳.(רמב״ם שם ה, ה - לא צוין בעין משפט)
ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה משבע ברכות, שהיא ברכת ׳אשר ברא׳, ויש אומרים דאף ׳אשר ברא׳ אין מברך כל שבעה אלא כשמזמנין אחרים, אבל אם אוכל עם בני ביתו - אין מברכין, וכן נוהגין...
הסועד בבית חתנים, משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נשואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשואין - מברך ׳נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו׳... וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים עשר חדש - מברך ׳שהשמחה במעונו׳, והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא בשבעת ימי המשתה, וכו׳.(שו״ע אבן העזר סב, ז, יג)
א. עד מתי מברכים ׳אשר ברא׳.
בגמרא מבואר שאף אם אין פנים חדשות מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳, ובהמשך מפרטת הגמרא שברכת ׳שהשמחה במעונו׳, נאמרת עד שלושים יום, ולפעמים עד שנים עשר חודש. לגבי ברכת ׳אשר ברא׳ כותב בעל העיטור (הל׳ ברכת חתנים ח״ד) בשם הר״י מיגאש שנאמרת רק בשבעת ימי המשתה כמו שאר ברכות החתנים, וההשוואה בינה לבין ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ היא רק לענין אמירתן בלא פנים חדשות ולא לענין זמן אמירתן. הריטב״א מדייק כך מלשון הגמרא שאומרת שמשבעה עד שלושים מברך ׳שהשמחה במעונו׳, ומשמע שרק ברכה זו מברך ולא ׳אשר ברא׳, וכן פוסקים הרי״ד, הריא״ז (הלכה א, יג) והמאירי.
בשיטה מקובצת מובאת שיטה ישנה שאף היא מסיקה ששתי הברכות אינן תלויות זו בזו מבחינת סוף זמן אמירתן, כשם שיש ביניהן שוני בתחילת הזמן, שברכת ׳שהשמחה במעונו׳ נאמרת ״מכי רמו שערי באסינתא״, בעוד שברכת ׳אשר ברא׳ נאמרת רק לאחר החופה כשנעשו חתן וכלה. כמו כן מצינו בהמשך שרב חביבא סבר לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בברית מילה, מכאן שאינה קשורה לברכת ׳אשר ברא׳. עם זאת מובאת שם שיטה חולקת לפיה שתי הברכות האלה תלויות זו בזו, והגמרא שאומרת שמשבעה ועד שלושים מברך ׳שהשמחה במעונו׳ - מתכוונת גם לברכת ׳אשר ברא׳.
מלשון הרמב״ם והשלחן ערוך מוכח שמחלקים בין ברכת ׳אשר ברא׳ שנאמרת רק בתוך שבעת הימים, לבין ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ שנאמרת גם לאחר מכן.
הרמב״ן כותב שברכת ׳שהשמחה במעונו׳ אינה נקראת בשם ברכת חתנים, ולא עליה אמרו שצריכה עשרה, אלא מברכים אותה אפילו בשלושה. מדבריו מדייק הר״ן (ג, א בדפי הרי״ף) שברכת ׳אשר ברא׳ נקראת ברכת חתנים וצריכה עשרה גם כשנאמרת לבדה, וכן כותב במפורש הר״י מיגאש (מובא ברי״ד לעיל ז, ב), ומסכימים עמו הרשב״א בתשובה (ח״א סי׳ תרמו), בעל העיטור (שם), בעל ארחות חיים (הל׳ ברהמ״ז סי׳ נח) והריא״ז (הלכה א, טו). אולם הר״ן עצמו טוען שגם ברכת ׳אשר ברא׳ אינה נקראת ברכת חתנים כשנאמרת לבדה, וכיון שאינה נאמרת אלא כדי להרבות שמחה - אין בה צורך בעשרה אלא בשלושה. גם זו מסקנת הריטב״א, הרי״ד ובעל ספר השלחן (ח״ג שער ה) בשם רבינו יונה שכותבים שהגמרא מכנה בשם ברכת חתנים רק את כל שבע הברכות כשנאמרות יחדיו, ולא את ברכת ׳אשר ברא׳ לבדה, ולדעת הרי״ד אפילו כשהחתן אוכל ביחידות חייב לומר ברכה זו, ואפילו בשלושה אין צורך.
הרא״ש (סי׳ יג) מביא את המחלוקת ומכריע שאין צורך בעשרה, וכן מדייק הר״ן מדברי הרמב״ם, כנראה מכך שאת הצורך בעשרה הוא מזכיר רק בסוף הלכה י כשמדבר על מקום שיש פנים חדשות שמברכים את כל שבע הברכות בשלמות.
הטור והמחבר בשלחן ערוך (סעיף ד) פוסקים שאין צורך בעשרה, והרמ״א מוסיף שמכל מקום אין מברכים אלא בשלושה.
לגבי ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ כותב הרא״ש (שם) שאינה צריכה עשרה, וכאמור גם הרמב״ן מצריך רק שלושה, וכן כותבים הרא״ה והמאירי, והרמ״א בדרכי משה (סקט״ו) כותב שאין חולק על כך שאין צורך בעשרה, וכן משמע מלשון הרמב״ם והמחבר בשלחן ערוך.
אולם מלשון בעל העיטור (שם) משמע שמגדיר גם את ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ כברכת חתנים ומצריך גם בה עשרה. גם המהר״ל מפראג (מובא בט״ז סק״ב) כותב שנוהגים לומר זאת דוקא בעשרה, ומסביר שכל ברכה שקשורה לנישואין ראוי לאומרה בעשרה.
ג. כשבני הבית אוכלים לבדם.
הרמב״ן כותב שלעולם אין מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא כשמזמין אחרים לסעודתו ולא כשאוכל עם בני ביתו. הוא מוכיח זאת מהגמרא שדנה מתי מברכים גם אם לא אמר לקרואים שהזמינם מחמת החתונה ומתי מברכים רק אם אמר להם, מכאן שמדובר כשיש בסעודה מוזמנים אחרים, וכן פוסקים הרשב״א, הרא״ה והריטב״א. הריטב״א כותב שאפילו בתוך שבעה אין החתן מברך אם סועד עם בני ביתו ללא אורחים, והוא הדין שאינו מברך ברכת ׳אשר ברא׳, וכן כותב הרשב״א.
לעומתם כותב הר״ן שמלשון הגמרא מוכח שבתוך שבעה מברכים ׳אשר ברא׳ גם כשאין מוזמנים אחרים, ועל כן הוא מסיק שבתוך שבעה מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳ אפילו כשהחתן סועד עם בני ביתו. עם זאת אף הר״ן מודה לגבי הימים שלאחר שבעה שאין מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא כשזימן אחרים לסעודה. גם בעל ספר הבתים (שערי ברכות שער ו) כותב שניתן לברך ׳שהשמחה במעונו׳ אפילו כשאין אורחים, ומלשונו משמע שכך הדין אפילו לאחר שבעת ימי המשתה.
המאירי כותב שחתן שאוכל עם בני ביתו אינו מברך ׳אשר ברא׳, ומוסיף שיש אומרים שגם ׳שהשמחה במעונו׳ אינו מברך.
מלשון הרמב״ם שמדבר על הסועד בבית חתנים מדייק בעל יד דוד (פסקי הלכות ח״ג עמ׳ ח) שסובר שרק כשיש קרואים אחרים מברכים ׳אשר ברא׳ ו׳שהשמחה במעונו׳, וכך ניתן לדייק גם מלשון המחבר בשלחן ערוך.
הרמ״א בדרכי משה (סקט״ז) כותב שנוהגים כדברי הרמב״ן, וכן הוא כותב בשלחן ערוך שאין לברך ברכת ׳אשר ברא׳ כשהחתן סועד רק עם בני ביתו. החלקת מחוקק (סק״ח) והבית שמואל (סק״ו) מפרשים שאף על פי שהרמ״א כותב זאת לגבי ברכת ׳אשר ברא׳ - הוא הדין שדוקא כשיש קרואים אחרים מברכים ׳שהשמחה במעונו׳. אולם בעל ספר עצי ארזים (סקי״ד) מפרש שהרמ״א מתכוון דוקא לברכת ׳אשר ברא׳ ולא לברכת ׳שהשמחה במעונו׳. הוא מסביר שהרמ״א חושש לדעת הרמב״ן רק בברכת ׳אשר ברא׳ מפני שספק ברכות להקל, ולא בברכת ׳שהשמחה במעונו׳ שאין בה תוספת ברכה ואין בה חשש של ברכה לבטלה, ואותה יש לברך אפילו כשסועד רק עם בני ביתו.
למעשה כותבים הב״ח והרש״ל (יש״ש סי׳ יח) שנוהגים כרמב״ן שלא לברך את שתי הברכות כשאין אורחים.
ד. ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ לפני הנישואין.
הגמרא קובעת שהברכה הזו נאמרת לפני הנישואין ״מכי רמו שערי באסינתא״, ומפרש רש״י שהכוונה לזמן שריית השעורים בשביל הכנת השיכר לצורך הסעודה, או לזמן זריעת השעורים בעציץ כסימן ברכה לחתן ולכלה.
הגמרא מקשה מרב פפא שבירך כבר משעת אירוסין, ומתרצת שאצלו צרכי החופה והסעודה כבר היו מוכנים, אך בהמשך מובא שרבינא בירך משעת אירוסין בהיותו בטוח שלא יחזרו בהם, ולבסוף חזרו בהם.
הרמב״ן, הרשב״א, הרא״ה, הריטב״א והמאירי כותבים שדוקא לאחר שכבר נעשו הקידושין והתחילו בהכנת צרכי החופה, באופן שברור שלא יחזרו בהם, ניתן לברך. הריטב״א מסביר שרבינא היה בטוח שלא יחזרו בהם מלעשות את החופה במועד שנקבע, ולבסוף חזרו בהם ודחו את החופה, אך אין הכוונה שחזרו בהם לגמרי, שהרי הקידושין כבר נעשו.
הריטב״א מוסיף שרש״י אינו מפרש כך, וכוונתו למה שכותב רש״י ש״איעסק לבריה״ היינו ששידך לו אשה, ו״הדרי בהו״ היינו שלא נתנו לו את האשה, מכאן שמבין שרב פפא ורבינא בירכו ׳שהשמחה במעונו׳ משעת השידוכין עוד לפני האירוסין. הריטב״א עצמו דוחה את שיטתו מפני שבכל מקום שמדובר בגמרא על שעת האירוסין הכוונה לקידושין ולא לשידוכין.
כדעת רש״י כותב המרדכי (סי׳ קלא) בשם ריב״ק משפירא שסוגייתנו עוסקת בשעת שידוכין, אבל בסעודת האירוסין עצמה מברכים ׳שהשמחה במעונו׳ למרות שעדיין לא החל בהכנת צרכי הנישואין, כשם שבסעודת ברית מילה היה ראוי לברך אלמלא היה צער לתינוק. אולם המרדכי עצמו דוחה שאין לדמות סעודת אירוסין לסעודת ברית מילה, ומפרש שרב פפא ורבינא בירכו רק לאחר הקידושין, וכך הוא כותב גם בשם רבינו שמואל בן חפני, רבינו שמריה, רבינו אפרים בר יצחק והראבי״ה.
מחלוקת נוספת בקשר לברכה זו מובאת בשיטה מקובצת, שלפי דעה אחת מברכים רק כשאוכלים בבית שעתידים לעשות בו את החופה, מפני שאין שמחה אלא במקום החופה, ולפי הדעה השניה אין משמעות לכלל הזה לפני הנישואין אלא רק לאחר שכבר נעשתה החופה. מלשון הרמב״ם משמע שמצריך את קיום התנאי הזה, שכן הוא כותב את הדין על הסועד בבית חתנים, משמע שרק כשנמצאים שם מברכים.
ה. ברכת ׳שהשמחה במעונו׳ בזמן הזה.
הסמ״ג (עשין מח) כותב שבזמן הזה ערבה כל שמחה ואין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ לאחר שבעת ימי המשתה, וכן כותב בעל ארחות חיים (שם סי׳ יג) בשם הראב״ד.
מדבריהם משמע שרק לאחר ימי המשתה אין הברכה נאמרת בזמן הזה, מה שאין כן לפני הנישואין, שעדיין נוהגים כדין הגמרא לברך משהחלו בהכנות לסעודה. אולם הבית יוסף כותב בבדק הבית שמסתבר שכל שכן שאין מברכים לפני הנישואין, וכך הוא כותב בשלחן ערוך שאין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אלא בשבעת ימי המשתה.
מלבד זה כותבים בעל ארחות חיים (שם) והמאירי שבזמן הזה בלאו הכי אין לברך לפני הנישואין, שהרי אין הקידושין והנישואין נעשים יחד ואין מברכים לפני הקידושין. המאירי מוסיף שלכן אין אומרים ׳שהשמחה במעונו׳ אפילו בסעודת חתן שרגילים לעשות בליל יום הנישואין, אבל בעל ארחות חיים מביא תשובה של ה״ר אליקים הלוי לפיה בסעודת ליל יום הנישואין אפשר כבר לומר ׳שהשמחה במעונו׳ מפני שזהו יום החופה, ומביא שיש שאומרים זאת אפילו בשבת שלפני החופה כיון שכבר אין חשש שיחזרו בהם.
גם בעל ספר המנהיג (הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ תקלט) כותב שעדיף שלא לברך לפני החופה, על פי המבואר בסוגייתנו שתמיד יש לחשוש שמא יחזרו בהם.
ו. בסעודות אחרות של מצוה ושמחה.
בגמרא בהמשך מובא שרב חביבא בירך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת ברית מילה, אבל אין הלכה כמותו מפני שיש צער לתינוק. הריטב״א כותב שיש שלומדים מכאן שמברכים ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת פדיון הבן, שיש בה שמחה על כך שיצא מספק נפל, ואין בה צער לתינוק. אולם בשם התוספות הוא כותב שאין מברכים בסעודת פדיון הבן, כדי שלא לחלק בין פדיון בן חי לבין פדיון בן שמת לאחר שלושים יום, שבודאי אין לומר אצלו ׳שהשמחה במעונו׳. הריטב״א עצמו דוחה את דבריהם מפני שבפדיון בן שמת אין עורכים סעודה, ומביא טעם אחר, שאין אומרים זאת אלא בסעודה שנכתב בה שמחה, כגון ברית מילה שכתוב בה ״שש אנכי על אמרתך...״, מה שאין כן בפדיון הבן, ואין להוסיף על מה שאמרו חז״ל.
הרש״ל (יש״ש ב״ק פ״ז סי׳ לז) כותב שהורה פעם הלכה למעשה לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת סיום, שהיא סעודת מצוה ושמחה יותר מסעודת פדיון הבן. אולם הוא מסיים שלאחר הוראתו נתבלבלה השמחה במהומות גדולות, ותלה בעצמו את מה שאירע מפני שעבר על דברי רבותיו שלא שמעו מעולם דבר זה. לפיכך הוא מסיק שלא לברך בסעודות אחרות, כשם שאין מברכים בסעודות יום טוב, למרות שיש בהן בודאי מצוה של שמחה מדאורייתא.
למעשה כותב הרמ״א (יו״ד סי׳ שה, י) שנוהגים שלא לברך ׳שהשמחה במעונו׳ בסעודת פדיון הבן.
ציון א.ב (ח, ב).
גמרא. איתמר, אמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: חתנים מן המנין, ואין אבלים מן המנין. מיתיבי: חתנים ואבלים מן המנין! כי תניא ההיא - בברכת המזון, כי קאמר רבי יוחנן - בשורה. ואלא הא דאמר רבי יצחק אמר רבי יוחנן: מברכים ברכת חתנים בעשרה וחתנים מן המנין, וברכת אבלים בעשרה ואין אבלים מן המנין - ברכה בשורה מי איכא?! אלא כי קאמר רבי יוחנן - ברחבה.
מי שמתו מוטל לפניו... בשבת מיסב ואוכל בשר ושותה יין ומזמן ומברך ומברכין עליו ומזמנין עליו, וכו׳.
(רמב״ם הל׳ אבל ד, ו)
כיצד מנחמין את האבלים? אחר שקוברין את המת מתקבצין האבלים ועומדין בצד בית הקברות, וכל המלוין את המת עומדין סביב להם שורה לפני שורה, ואין שורה פחותה מעשרה, ואין אבלים מן המניין.(רמב״ם שם יג, א)
בברייתא נאמר שאבלים מן המנין, והגמרא מפרשת שהאבל מצטרף לברכת המזון. לדעת רש״י הכוונה לכך שמצטרף לשלושה לזמן עליו, שהרי הוא חייב בכל המצוות, וכן מפרשים הרא״ה והר״ן (ג, א בדפי הרי״ף), שאף גורס במפורש בגמרא: ״כי תניא ההיא - בברכת הזימון״.
התוספות (ד״ה כי) טוענים כנגד פירוש רש״י שאין לפי דבריו שום חידוש בכך שהאבלים מצטרפים, והיה ראוי יותר שהברייתא תאמר שחייבים במצוות. לכן הם מפרשים שבברייתא מדובר בברכת האבלים שבברכת המזון, ומוכיחים מהמשא ומתן שבגמרא שברכה זו טעונה עשרה, ועליה אמרו שגם האבלים מן המנין.
בדעת רש״י מיישבים הרמב״ן והריטב״א שהחידוש הוא בכך שמצטרף לזימון בשלושה למרות שיש שאומרים בנוסח הזימון ׳נברך מנחם אבלים שאכלנו משלו׳, שכן היה מקום לומר שכיון שמתנחם צריך שיהיו שלושה מלבדו. הרמב״ן מוסיף שגם אם אין אומרים את הנוסח הזה ניתן ליישב שהחידוש הוא שמצטרף לזימון למרות שמוסיפים בברכת הטוב והמטיב את הנוסח ׳אל אמת דיין אמת...׳, ואין אומרים שצריך שיהיו שלושה מלבדו.
הרמב״ם אינו כותב במפורש שהאבל מצטרף, ונראה שמפרש את הגמרא כרש״י, ולכן אין כאן שום הלכה חדשה שמוסיפה על הדין הכללי שאבל חייב בכל המצוות. אמנם העין משפט מציין להלכה שלפנינו, אך מרן הרב זצ״ל בהלכה ברורה מעיר שהקשר לסוגייתנו אינו ישיר, אלא שכיון שנאמר שאונן שמתו מוטל לפניו בשבת מזמנים עליו מפני שחייב בכל המצוות - הוא הדין באבל במשך ימי האבלות.
השלחן ערוך כותב במפורש שהאבל מצטרף לזימון בשלושה ובעשרה.
ב. לענין מה אמרו שאינו מצטרף.
רבי יוחנן אמר שאבלים אינם מן המנין, והגמרא מפרשת בתחילה שהכוונה לשורה, אך דוחה שבשורה אין ברכה, ורבי יוחנן אמר במפורש שאין אבלים מן המנין בברכת אבלים. לכן מפרשת הגמרא שרבי יוחנן מדבר על ברכת אבלים ברחבה, ומפרש רש״י שהכוונה לברכה שמברכים את האבל בסעודה ראשונה ברחבה.
המרדכי במסכת מועד קטן (סי׳ תתקכח) מחדש שגם בימינו שאין נוהגים בברכת רחבה, נשאר הדין שבסעודה הראשונה, שאסור לאבל לאוכלה משלו - אין האבל מצטרף למנין עשרה גם בברכת הזימון. הבית יוסף תמה עליו שאין לכאורה קשר בין זה שאסור לו לאכול משלו לבין זה שלא יוכל להצטרף לעשרה בברכת המזון. אבל הרמ״א בדרכי משה (סק״ג) מתרץ שבכל סעודה שבאה משום אבלות אינו מצטרף, כשם שאינו מצטרף למנין בשורה וברחבה.
הש״ך (סק״ו) מביא את דברי המרדכי שאינו מצטרף לזימון, ומחזקם על פי ספר הרוקח (סי׳ שיג) שכותב כמרדכי. אולם הדגול מרבבה תמה עליו שמתעלם מן העובדה שהמחבר והרמ״א בשלחן ערוך אינם מביאים את דברי המרדכי, ואף המרדכי עצמו מחמיר רק בזימון של עשרה, ולכן הוא מסיק שלפחות יש לומר שהאבל מצטרף לזימון של שלושה, אפילו בסעודה הראשונה.
הרמב״ם כותב רק שאין אבלים מן המנין בשורה, ואינו מזכיר את הדין של ברכת אבלים ברחבה. יתכן שאינו פוסק להלכה את מה שיוצא ממסקנת הגמרא בהסבר דברי רבי יוחנן ומקבל להלכה רק את ההסבר הראשון שרבי יוחנן מדבר על השורה. כך יוצא מדברי הרדב״ז שכותב בפירוש שהאבל מצטרף לברכת הרחבה, ומסביר שרק בשורה שאינה דבר של חיוב וכל ענינה רק לנחם - לא ראוי שהאבל יהיה מן המנין.
הרמב״ן (תורת האדם הוצ׳ מוסד הרב קוק עמ׳ רו) כותב בשם גאון שאין אבלים מן המנין לא בשורה ולא ברחבה, אלא שאין נוהגים בזמן הזה לא בברכת השורה ולא בברכת הרחבה, ולכן השלחן ערוך אינו כותב זאת.
ג. האם בברכת אבלים צריך עשרה.
כאמור, לדעת התוספות ברכת אבלים שנאמרת בברכת המזון טעונה עשרה, והוכחתם היא מהגמרא שרק משום שהברייתא אומרת שאבלים מצטרפים - אינה מעמידה את דברי רבי יוחנן, שאינם מצטרפים לעשרה, בברכת אבלים שבברכת המזון, מכאן שאלמלא הברייתא ניתן היה לפרש כך למרות שרבי יוחנן מדבר על צירוף לעשרה. כדעה זו סובר מהר״ם מרוטנבורג (הל׳ שמחות, פסקים סי׳ קמב, מובא במרדכי שם).
אולם הרי״ץ גיאת (ח״ב עמ׳ סב) והרמב״ן (שם) מביאים דעה אחרת בשם גאון, לפיה ברכת אבלים שבברכת המזון אינה טעונה עשרה, ומסביר המרדכי (שם) שכיון שבמסקנה הגמרא מעמידה את דברי רבי יוחנן בברכת הרחבה - אין מקור לכך שבברכת המזון צריכים עשרה, וכן דעת הסמ״ג (עשין כז).
הבית יוסף מביא את המחלוקת הזו, ובשלחן ערוך הוא מביא בסעיף א את נוסח הברכה ואינו מזכיר שטעונה עשרה. אף הרמב״ם
(ברכות ב, ח) מביא את נוסח הברכה ואינו כותב שטעונה עשרה.
בעל באר הגולה (אות ו) כותב שהטעם שאין נוהגים בזמן הזה לומר ברכת אבלים כלל בברכת המזון, הוא שחוששים לשיטה שמחייבת שיהיו עשרה, וכותב הפרי מגדים (מש״ז סי׳ קפט, ב) שלפי זה יש לומר ברכת אבלים כשיש עשרה. אולם מלשון השלחן ערוך בסעיף ד מוכח שפוסק שנאמרת אפילו כשמברך האבל לבדו, שכן הוא כותב שבשבת כשהאבל אוכל לבדו מברך ברכת אבלים כמו ביום חול, וכן פוסק המגן אברהם (קפט סק״ב), וכותב השדי חמד (מערכת אבלות סי׳ קפו) שכך נוהגים.