גמרא
פירוש
יָדוֹ עַל כֶּתֶף חֲבֵירוֹ וְיַד חֲבֵירוֹ עַל כְּתֵיפוֹ וְתוֹלֶה וּמַפְשִׁיט.
גְּלוֹסְטְרָא דִּתְנַן אנֶגֶר שֶׁיֵּשׁ בְּרֹאשׁוֹ גְּלוֹסְטְרָא כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
אמר רבא ממאי דלמא לעולם אימא לך לאחר התרת כלים וכו׳. בהאי פורתא לא מיעפש כלום, והלכך לאו צורך גופו מיקרי אלא הוי ליה כמחמה לצל. ואם תאמר אם כן לישתרי דהא כלי שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי כדרבא. ויש לומר דהכא רבה גרסינן, דהוא רבה בר נחמני דאסר אפילו כלי שמלאכתו להיתר מחמה לצל.
ואתא רבי נחמיה למימר לצורך גופו ולצורך מקומו אין, מחמה לצל לא. פירש רש״י ז״ל: דהאי צורך גופו וצורך מקומו דר׳ נחמיה, היינו לצורך תשמיש המיוחד לו, הא לאו הכי לא, וכדאמרינן (שבת קמו.) דלר׳ נחמיה אין כלי ניטל אלא לצורך תשמישו ואפילו טלית ואפילו תרווד, ותניא (שבת לה:) אין מטלטלין לא השופר ולא את החצוצרות, ואוקימנא לה כר׳ נחמיה כדאיתא בשלהי פרק במה מדליקין (שבת לו.) ואע״ג דשופר הא חזי למלאכת היתר לגמע בו מים לתינוק כדאיתא התם, ולקמן בסמוך תניא אין מסיקין לא בכלים ולא בשברי כלים, ואוקימנא כרבי נחמיה, אע״ג דהסקה ביום טוב מלאכת היתר הוא אלא שאינה מלאכה המיוחדת להן, אלא על כרחין האי צורך גופו דר״נ דהכא אינו כצורך גופו דרבנן, אלא צורך תשמישו המיוחד לו, כגון טלית ללבוש תרווד לנער בו את הקדרה סכין לחתוך בה, וצורך מקומו נמי היינו בצורך תשמיש המיוחד לו לר׳ נחמיה אליבא דרבא, דכשם שמייחדין להשתמש בהם כך מייחדין להסתלק אחר תשמישן. זו היא שיטת רש״י ז״ל. וכ״כ (ר״ת) [ר״ח] ז״ל. ולפי דבריו הא דחבית שנשברה, דקתני שובר אדם את החבית (שבת קמו.) ומוקמינן לה בדרוסות ואליבא דר׳ נחמיה, צריכין אנו לפרש כגון ששברה במקצוע של דבילה, ושלא כדברי רש״י ז״ל עצמו שפירש שם בקרדום וסייף, ואגב חורפיה לא עיין בה. ומעתה אתיא שפיר ההיא דאמרינן בפרק בכל מערבין (עירובין לד:) גבי נתנו למגדל דקטיר במתנא ובעי למיפסקיה ואליבא דרבי נחמיה, והשתא הוי טעמא לפי שאינו עשוי למיפסק אלא לחתוך בו בשר ולפיכך לא הוי תשמיש המיוחד לסכין, וכן הטעם להא דאמרינן לקמן (שבת קמו.) גבי חותמות אבל לא מפקיע ולא חותך.
אבל ר״ת ז״ל הקשה עליו, דהא מדפליג ר׳ נחמיה בסיפא דמתניתין דהכא, לכאורה משמע דברישא לא פליגי אלא כולהו תנאי מודו בה, דאלמא לכל צורך גופו שיהא מלאכת היתר שרי לטלטלה ואפילו לרבי נחמיה. ואפשר לי לתרץ בהא, דדלמא נטר להו רבי נחמיה עד סיפא ופליג אכולהו. אלא הא קשיא לי קצת, מדקאמר ת״ק כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה פליג בה ואמר אין ניטלין אלא לצורך, לכאורה משמע דלא פליגי כלל אלא בשלא לצורך הא לצורך שוין בו, דאם איתא הוי ליה למימר אלא לצורך תשמישו. ואפשר דמשום דת״ק סתים לישניה דאמר לצורך, ולא פירש מאי לצורך, אמר איהו נמי לצורך, ולעולם האי לצורך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ור״ת ז״ל הקשה עוד, דדוחק הוא לחלק במימרא אחת במימריה דרבה, בין גופו ומקומו דרבנן לגופו ומקומו דר׳ נחמיה. וגם בזה יש לי לומר דהכא סמיך אלישנא דמתניתין וכדאמרן. ונמצא לפי דברי רש״י ז״ל, דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל לצורך גופו לפי שאינו מיוחד אלא למלאכת איסור, אבל לצורך מקומו ניטל שהרי נטילתו בתשמיש המיוחד לו, ואע״ג דבכולה שמעתין שריא טפי לצורך גופו מצורך מקומו, הכא לא קשיא, דבדין הוא דאפילו לצורך גופו יטלטלנו, אלא שאי אפשר דלא משכחת לה צורך גופו. ולי נראה דיש לנו כיוצא בזה בפרק נוטל (שבת קמב:), גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר.
אבל ר״ת פירש דלדברי רש״י ז״ל, דלרבי נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מיטלטל כלל ואפילו לצורך מקומו דאינו תשמיש המיוחד לו, דדוקא בכלי שמלאכתו להיתר שרי לפי שמייחדו להסתלק אחר תשמישו, וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו. והראשון נראה יותר. והיינו נמי דרבא לא אשכח פתרי במדוכה אלא במחמה לצל, ולא מצי לאוקמה כרבי נחמיה, ואילו מצי לאוקמה כרבי נחמיה טפי הוה ניחא ליה לאוקמה כותיה משום דאין מטלטלין אותה לכאורה לגמרי משמע וכדמקשי ליה אביי מינה. וכמו שכתבתי למעלה.
ויש מפרשים, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור משכחת ליה לצורך תשמישו, דלא אסר רבי נחמיה אלא במשנה אותו למלאכה אחרת, כגון קורנס של נפחים לישב עליו או לכסות בו את הכלי ואף על גב דישיבה וכיסוי מלאכה (גופו) של היתר הוא, אבל לפצוע בו אגוזים תשמישו המיוחד לו הוא שהרי מיוחד הוא להכות בו, ואף על גב שמשנה אותו מהכאת מלאכת איסור להכאת מלאכת היתר, אין זה שינוי תשמישו. וכן מכבדות של תמרה העשוין לכבד את הבית שהיא מלאכת איסור למאן דאית ליה הכין, שרי לטלטולה לכבד בה את המטות ואת השלחן שהן מלאכות של היתר. ומדוכה לרבי נחמיה דלא שרי לפצוע בתוכה אגוזים, היינו דדיכה לחוד ופציעה לחוד ולאו מלאכה אחת הן, וכן נמי ההיא דעירובין דמיפסק מיתנא בסכין לאו מלאכתו היא, דחתיכה לחוד והפסקה לחוד.
ויש מקשים לפירוש זה דאם כן יפסקנו במספרים, וכן חותמות שבקרקע יחתוך במספרים. ומצאתי לר״ח ז״ל שם בערובין בפרק בכל מערבין (עירובין לה.) פירוש במנעל דקטיר במתנא עסקינן דבעי סכינא למיפסקיה ונאבד הסכין, כלומר דאילו לא נאבד הסכין עירובו עירוב לכולי עלמא דחתיכה תשמישו המיוחד לו לסכין הוא, אלא כשנאבד הסכין ואינו יכול לחתכו אלא צריך קרדום או מרא שאין תשמישן לכך, והלכך לרבנן עירובו עירוב דכל הכלים ניטלין לצורך גופו, ור׳ אלעזר סבר כרבי נחמיה. ופירוש נכון הוא.
ור״ת ז״ל פירש, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, ודוקא לצורך תשמישו שרגיל לו לפעמים לעשות בו בחול ואע״פ שאינו מיוחד לכך, ותרווד וטלית דקאמר היינו לשנותו למלאכה שאינו רגיל בה בחול כלל, ורישא דמתניתין דכל הכלים לכולי עלמא, ואפילו רבי נחמיה מודה בה דכולהו הני דמתניתין תשמישן הוא בהכי בחול לעתים, והיינו דשרי רבי נחמיה [ב]ההיא דחבית לטלטל אפילו קרדום לחתוך בו את החבית הואיל וצריך לחתוך בו הגרוגרות הדרוסות, אבל ההיא דעירובין (עירובין לה.) דאסר לטלטל סכין למיפסק מיתנא, וקרדום לשבור בו את החבית, ושופר וחצוצרות לשתות, וסכין להפקיע ולחתוך בו חותמות, ולהסיק בכלים, היינו דכל אלו משום שאינם רגילין כלל אלא באקראי בעלמא ולא מסיק אדעתיה עלוייהו, ולפיכך מחמיר רבי נחמיה דאין זה קרוי תשמישו. ורבנן סברי אפילו אינו תשמישו לצורך גופו קרי׳ ליה, ואע״פ שאינו ראוי לאותה מלאכה כגון חצוצרות לגמע בו מים לתינוק, ורבי יהודה סבר דלצורך גופו ואפילו למלאכה שאינו רגיל בה אלא באקראי בעלמא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו, דסתמא דהא מתניתין בין לר״ש בין לרבי יהודה היא. ורב נמי דסבירא ליה במוקצה כר׳ יהודה, סבירא ליה כרבא כדאיתא לקמן בסמוך. ודוקא למלאכה שהוא ראוי לה, אבל למלאכה שאינו ראוי לה אסור, והיינו דאסר חצוצרות בשלהי פרק במה מדליקין (שבת לה:).
וקשיא לי טובא להדין פירושא, חדא דאפילו לדידיה ז״ל תיקשי ליה מאי דאקשי איהו לרש״י ז״ל, דצורך גופו וצורך מקומו לרבנן לאו היינו לצורך גופו וצורך מקומו דר׳ נחמיה. ועוד דהא מדאמר רב יהודה בריש פרקין (שבת קכב:) קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים אבל קורנס של נפחים לא, ואקשי ליה רבה רחת ומזלג, ואתא אביי לסיועיה לרב יהודה ואותביה לרבה ממדוכה, ופירקה רבה ואמר הא מני ר׳ נחמיה היא, אלמא משמע דלר׳ נחמיה קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים לא שרי וכרב יהודה, ומתניתין דלא כר׳ נחמיה. ומכאן קשיא לי גם כן לפירוש האחר שכתבתי. ודברי רש״י ז״ל נראין עיקר.
ירושלמי (פט״ז, ה״א): מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה, רשב״ג אומר אם היתה מדוכה קטנה נותנה על גבי השלחן הרי היא כקערה ומטלטלין אותה. ע״כ. ומסתברא דלא פליג בה ת״ק. מדאקשו: לרבה אליבא דר״נ הני קערות היכי מטלטלין להו. משמע דלרבא לא קשיא מינה מידי, משום דלרבא מטלטל להו לצורך מקומן, ומהא נמי שמעינן דכל שמטלטל לצורך מקומו, אין אומרין כיון שסלקו מאותו מקום שהוא צריך לו שומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה, דאי לא, לרבא נמי תיקשי היכי מטלטלין להו ומפקינן להו מכוליה ביתא, והכי נמי מוכח כל ההיא סוגיא דפרק כירה (שבת מז:) גבי נותן כלי לקבל בו הניצוצות.
הא דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הספר תורה וכו׳ ובית הלל מתירין. כבר כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא במסכת ביצה (ביצה י״ב. ד״ה אלא).מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
אבל ר״ת ז״ל הקשה עליו, דהא מדפליג ר׳ נחמיה בסיפא דמתניתין דהכא, לכאורה משמע דברישא לא פליגי אלא כולהו תנאי מודו בה, דאלמא לכל צורך גופו שיהא מלאכת היתר שרי לטלטלה ואפילו לרבי נחמיה. ואפשר לי לתרץ בהא, דדלמא נטר להו רבי נחמיה עד סיפא ופליג אכולהו. אלא הא קשיא לי קצת, מדקאמר ת״ק כל הכלים ניטלין לצורך ושלא לצורך, ורבי נחמיה פליג בה ואמר אין ניטלין אלא לצורך, לכאורה משמע דלא פליגי כלל אלא בשלא לצורך הא לצורך שוין בו, דאם איתא הוי ליה למימר אלא לצורך תשמישו. ואפשר דמשום דת״ק סתים לישניה דאמר לצורך, ולא פירש מאי לצורך, אמר איהו נמי לצורך, ולעולם האי לצורך למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ור״ת ז״ל הקשה עוד, דדוחק הוא לחלק במימרא אחת במימריה דרבה, בין גופו ומקומו דרבנן לגופו ומקומו דר׳ נחמיה. וגם בזה יש לי לומר דהכא סמיך אלישנא דמתניתין וכדאמרן. ונמצא לפי דברי רש״י ז״ל, דכלי שמלאכתו לאיסור אינו ניטל כלל לצורך גופו לפי שאינו מיוחד אלא למלאכת איסור, אבל לצורך מקומו ניטל שהרי נטילתו בתשמיש המיוחד לו, ואע״ג דבכולה שמעתין שריא טפי לצורך גופו מצורך מקומו, הכא לא קשיא, דבדין הוא דאפילו לצורך גופו יטלטלנו, אלא שאי אפשר דלא משכחת לה צורך גופו. ולי נראה דיש לנו כיוצא בזה בפרק נוטל (שבת קמב:), גבי כר שהניח עליו מעות דלצורך גופו אסור ולצורך מקומו מותר.
אבל ר״ת פירש דלדברי רש״י ז״ל, דלרבי נחמיה אין כלי שמלאכתו לאיסור מיטלטל כלל ואפילו לצורך מקומו דאינו תשמיש המיוחד לו, דדוקא בכלי שמלאכתו להיתר שרי לפי שמייחדו להסתלק אחר תשמישו, וזה הואיל ואינו משתמש בו אף הוא אינו מסלקו. והראשון נראה יותר. והיינו נמי דרבא לא אשכח פתרי במדוכה אלא במחמה לצל, ולא מצי לאוקמה כרבי נחמיה, ואילו מצי לאוקמה כרבי נחמיה טפי הוה ניחא ליה לאוקמה כותיה משום דאין מטלטלין אותה לכאורה לגמרי משמע וכדמקשי ליה אביי מינה. וכמו שכתבתי למעלה.
ויש מפרשים, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור משכחת ליה לצורך תשמישו, דלא אסר רבי נחמיה אלא במשנה אותו למלאכה אחרת, כגון קורנס של נפחים לישב עליו או לכסות בו את הכלי ואף על גב דישיבה וכיסוי מלאכה (גופו) של היתר הוא, אבל לפצוע בו אגוזים תשמישו המיוחד לו הוא שהרי מיוחד הוא להכות בו, ואף על גב שמשנה אותו מהכאת מלאכת איסור להכאת מלאכת היתר, אין זה שינוי תשמישו. וכן מכבדות של תמרה העשוין לכבד את הבית שהיא מלאכת איסור למאן דאית ליה הכין, שרי לטלטולה לכבד בה את המטות ואת השלחן שהן מלאכות של היתר. ומדוכה לרבי נחמיה דלא שרי לפצוע בתוכה אגוזים, היינו דדיכה לחוד ופציעה לחוד ולאו מלאכה אחת הן, וכן נמי ההיא דעירובין דמיפסק מיתנא בסכין לאו מלאכתו היא, דחתיכה לחוד והפסקה לחוד.
ויש מקשים לפירוש זה דאם כן יפסקנו במספרים, וכן חותמות שבקרקע יחתוך במספרים. ומצאתי לר״ח ז״ל שם בערובין בפרק בכל מערבין (עירובין לה.) פירוש במנעל דקטיר במתנא עסקינן דבעי סכינא למיפסקיה ונאבד הסכין, כלומר דאילו לא נאבד הסכין עירובו עירוב לכולי עלמא דחתיכה תשמישו המיוחד לו לסכין הוא, אלא כשנאבד הסכין ואינו יכול לחתכו אלא צריך קרדום או מרא שאין תשמישן לכך, והלכך לרבנן עירובו עירוב דכל הכלים ניטלין לצורך גופו, ור׳ אלעזר סבר כרבי נחמיה. ופירוש נכון הוא.
ור״ת ז״ל פירש, דלרבי נחמיה אפילו כלי שמלאכתו לאיסור לצורך גופו מותר, ודוקא לצורך תשמישו שרגיל לו לפעמים לעשות בו בחול ואע״פ שאינו מיוחד לכך, ותרווד וטלית דקאמר היינו לשנותו למלאכה שאינו רגיל בה בחול כלל, ורישא דמתניתין דכל הכלים לכולי עלמא, ואפילו רבי נחמיה מודה בה דכולהו הני דמתניתין תשמישן הוא בהכי בחול לעתים, והיינו דשרי רבי נחמיה [ב]ההיא דחבית לטלטל אפילו קרדום לחתוך בו את החבית הואיל וצריך לחתוך בו הגרוגרות הדרוסות, אבל ההיא דעירובין (עירובין לה.) דאסר לטלטל סכין למיפסק מיתנא, וקרדום לשבור בו את החבית, ושופר וחצוצרות לשתות, וסכין להפקיע ולחתוך בו חותמות, ולהסיק בכלים, היינו דכל אלו משום שאינם רגילין כלל אלא באקראי בעלמא ולא מסיק אדעתיה עלוייהו, ולפיכך מחמיר רבי נחמיה דאין זה קרוי תשמישו. ורבנן סברי אפילו אינו תשמישו לצורך גופו קרי׳ ליה, ואע״פ שאינו ראוי לאותה מלאכה כגון חצוצרות לגמע בו מים לתינוק, ורבי יהודה סבר דלצורך גופו ואפילו למלאכה שאינו רגיל בה אלא באקראי בעלמא שרי לצורך גופו ולצורך מקומו, דסתמא דהא מתניתין בין לר״ש בין לרבי יהודה היא. ורב נמי דסבירא ליה במוקצה כר׳ יהודה, סבירא ליה כרבא כדאיתא לקמן בסמוך. ודוקא למלאכה שהוא ראוי לה, אבל למלאכה שאינו ראוי לה אסור, והיינו דאסר חצוצרות בשלהי פרק במה מדליקין (שבת לה:).
וקשיא לי טובא להדין פירושא, חדא דאפילו לדידיה ז״ל תיקשי ליה מאי דאקשי איהו לרש״י ז״ל, דצורך גופו וצורך מקומו לרבנן לאו היינו לצורך גופו וצורך מקומו דר׳ נחמיה. ועוד דהא מדאמר רב יהודה בריש פרקין (שבת קכב:) קורנס של אגוזים לפצוע בו אגוזים אבל קורנס של נפחים לא, ואקשי ליה רבה רחת ומזלג, ואתא אביי לסיועיה לרב יהודה ואותביה לרבה ממדוכה, ופירקה רבה ואמר הא מני ר׳ נחמיה היא, אלמא משמע דלר׳ נחמיה קורנס של נפחים לפצוע בו אגוזים לא שרי וכרב יהודה, ומתניתין דלא כר׳ נחמיה. ומכאן קשיא לי גם כן לפירוש האחר שכתבתי. ודברי רש״י ז״ל נראין עיקר.
ירושלמי (פט״ז, ה״א): מדוכה אם יש בה שום מטלטלין אותה, ואם לאו אין מטלטלין אותה, רשב״ג אומר אם היתה מדוכה קטנה נותנה על גבי השלחן הרי היא כקערה ומטלטלין אותה. ע״כ. ומסתברא דלא פליג בה ת״ק. מדאקשו: לרבה אליבא דר״נ הני קערות היכי מטלטלין להו. משמע דלרבא לא קשיא מינה מידי, משום דלרבא מטלטל להו לצורך מקומן, ומהא נמי שמעינן דכל שמטלטל לצורך מקומו, אין אומרין כיון שסלקו מאותו מקום שהוא צריך לו שומטו מיד ומניחו במקומו, אלא כיון שמטלטלו לצורך מקומו מניחו באיזה מקום שירצה, דאי לא, לרבא נמי תיקשי היכי מטלטלין להו ומפקינן להו מכוליה ביתא, והכי נמי מוכח כל ההיא סוגיא דפרק כירה (שבת מז:) גבי נותן כלי לקבל בו הניצוצות.
הא דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאין לא את הקטן ולא את הספר תורה וכו׳ ובית הלל מתירין. כבר כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא במסכת ביצה (ביצה י״ב. ד״ה אלא).מהדורות על־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות)
הערות
הערות
Gemara
Peirush