גמרא
פירוש
אֶלָּא מַעֲלָה הָכָא נָמֵי מַעֲלָה.
אָמַר רַב שִׁימִי בַּר אָשֵׁי אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא טָבַל וְעָלָה אאוֹכֵל בְּמַעֲשֵׂר בהֶעֱרִיב שִׁמְשׁוֹ אוֹכֵל בִּתְרוּמָה בִּתְרוּמָה אִין בְּקָדָשִׁים לָא אַמַּאי טָהוֹר הוּא אֶלָּא מַעֲלָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
הערות
ד רמב״ם הלכות חמץ ומצה ה׳:א׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ו׳:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ט
טור אורח חיים תנ״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ג:א׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ו׳:ד׳
סמ״ג מצוות לא תעשה ע״ט
טור אורח חיים תנ״ג:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ג:א׳
ה רמב״ם הלכות ביכורים עם שאר מתנות כהונה שבגבולין ו׳:ב׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ו׳:ד׳
טור אורח חיים תנ״ג:א׳
טור יורה דעה שכ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שכ״ד:א׳
רמב״ם הלכות חמץ ומצה ו׳:ד׳
טור אורח חיים תנ״ג:א׳
טור יורה דעה שכ״ד:א׳
שולחן ערוך אורח חיים תנ״ג:א׳
שולחן ערוך יורה דעה שכ״ד:א׳
כבר התבאר בכמה מקומות על טמא שטבל שאוכל מיד במעשר וכשהעריב שמשו אוכל בתרומה ולמחר כשיביא כפרתו ויטבול פעם אחרת אוכל בקדשים:
עצים ולבונה שאינן אוכלין הרי הן מיטמאין לענין הקרבנות כאוכלין ונפסלו בטומאה זו למזבח ואין מקריבין אותם:
המשנה הששית והכונה בה לבאר ענין החלק הרביעי והוא שאמר אלו דברים שאדם יוצא בהם ידי חובתו בפסח בחיטין ובשעורים ובכוסמין ובשבולת שועל ובשיפון ובדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו ובמעשר שני והקדש שנפדו והכהנים בחלה ובתרומה אבל לא בטבל ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהן ולמכור בשוק יוצא בהן אמר הר״ם אכילת מצה בליל פסח מצות עשה והוא דבר השם ית׳ בערב תאכלו מצות ואמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל מצות אם כן כל הזרעים שעיסתן מתחמצת אדם יוצא בהם ידי חובתו במצה ואלו החמשת מינין בלבד הם באים לידי חמוץ וזולתם כמו אורז ודוחן ודומיהן מסריחין ואינה מתחמצת ואם אתה זוכר למה שפירשנו בפרק שלשה שאכלו בברכות ובפרק י״ח משבת תתבאר לך זאת ההלכה והתשובה בהן אחת ומה שפרט בחלה ותרומה שמא יאמר אדם מצה לכל אדם בעינן ר״ל שתהיה ראויה לכל ישראל ולזולתם הודיענו שאין הדבר כך והטעם שאין אדם יוצא ידי חובתו בחלות תודה ורקיקי נזיר כשעשאן לעצמו להקריבם עם הקרבן שהוא חייב בו כמו שנצטוה אעפ״י שהיא מצה גמורה לפי שאמר ית׳ ושמרתם את המצות ובא בקבלה מצה המשתמרת לשם מצה יצתה זו שאינה משתמרת לשם מצה אלא לשם זבח:
אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע״פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר״ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ״א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי״ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי׳ ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס׳ חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:
והזכיר אח״כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע״פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ״מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע״פ שמ״מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:
ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר״ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ׳ אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר״ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ״מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:
ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ״מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ׳ אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע״פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר: אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ׳ אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי״א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ׳ כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע״פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו׳ ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא״כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשוה בגמ׳ אפי׳ ניטלה אלא שניטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי ונאסר מצד אותו חלק קטן של תרומה גדולה הנשאר בו:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופי׳ בגמ׳ אף בנפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון מעשר שני שחללו על גב אסימון ר״ל כסף שאין בו צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה ובהקדש כגון שחללו על גבי קרקע וכתי׳ ונתן הכסף וקם לו ושמא תאמר למה שאנו מפרשים אסימון כסף שאין בו צורה והרי בפרק הזהב (נ״ד.) אמרו מאי אסימון פולסא ואמרו בפרק במה אשה (שבת ס״ה.) בענין יוצאין בסלע שעל הצינית אי משום צורתא ליעביד פולסא כלומר אם מפני הצורה שהוא צריך לה לאותה מכה ליעביד פולסא אלמא שהפולסא יש בה צורה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שם ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה אלא שעיקר הדברים באסימון ופולסא שהן מטבעות ישנות שיש בהן צורה אלא שאינן יוצאות כל כך מצד שכבר עבר מלכותם של בעלי אותו מטבע ואין שוים כלום מצד הצורה אלא כשיעור הכסף שבו ולענין מעשר צריך מטבע היוצא בחריפות והוא הנקרא בסתם כסף שיש בו צורה:
חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם מפני שלמצה המשתמרת לשם מצה אנו צריכים ולא לשם קרבן ופיסולן אפי׳ אם לא נשחט עליהם הזבח עדיין ויש שבאו עליה בגמרא מצד אחר והוא מצה הנאכלת לשבעה בעינן וזו אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולדעת זה דוקא בשנשחט עליהם הזבח ומ״מ טעם שהזכרנו הלכה וכדעת רבה ואף בשלא נשחט עליהם הזבח כן ומשום שאין נאכלות באנינות ליכא שהרי אין דין אנינות מפקיעם מידי עוני כמו שביארנו וכן לא באו בה מטעם שאינה ראויה בכל מושבות שהרי היה שם זמן לדעת חכמים שהיו נאכלות בכל מושבות והוא בשעת היתר הבמות שלדעת חכמים היו מקריבים שם כל קרבנות אף אותם שאין קבוע להם זמן ודלא כר׳ שמעון שאמר שלא היו מקריבים שם אלא פסחים ודומיהן בחובות שקבוע להם זמן ומאחר שהיו מקריבים שם לדעת חכמים כל הזבחים אף הם היו נאכלים בכל מושבות שהרי אמרו על אותו זמן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל ומתוך כך באו עליה מטעם שאינה משתמרת לשם מצה שהוא טעם מספיק לכל מקום ולכל זמן אבל אם עשאם למכור בשוק לצרכי תודה או נזירות יצא שאף הוא משמרם מתחלה על דעת מצה שמא לא יזדמנו צריכי תודה או נזירות ונותן לב עליהם למצה או לעצמו או לצריכים לה:
וענין חלות תודה הוא שכל מי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והוא הנקרא שלמי תודה היה מביא ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותם שלשים של מצה היו שלשה מינים עשרה בכל אחד ר״ל עשר חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין ומביא חצי לוג שמן ונותן חציו שהוא רביעית לוג לעשר חלות ולעשר רבוכין וחציו האחר שהוא רביעית גם כן לעשר רקיקין ולא הוצרך להזכיר כאן שלא יצא ברקיקין שהרי מצה עשירה היא אבל חלות שאין רביעית שמן הנכנס בעשר חלות ועשר רבוכין מוציאם מידי עניים שמא הייתי סבור להתיר אלמלא טעם שהזכרנו ואף הנזיר היה מביא חלות ורקיקין ולא חשש להזכיר אלא הרקיקין מפני שהזכיר חלות בתודה וכן לא חשש להזכיר הרבוכין בתודה כדי לקצר בלשונו ולמדה באחת והוא הדין בחברותיה:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
לענין שלשה דברים אנו צריכים לידע בחמשת המינים אם הם קרויים מין אחד או כל אחד מהם מין חלוק בפני עצמו או שמא קצתם מין אחד וקצתם מין אחר אחת לענין אם הם כלאים זה עם זה בזריעתם השנית לענין אם תורמין ומעשרין מזה על זה אם לאו השלישית לענין איזה מהם מצטרף עם חברו לשיעור חיוב חלה שמין בשאינו מינו אינו מצטרף לכך וכבר התבאר במסכת תרומות שכל שהן כלאים זה עם זה אין תורמין מן האחד על חברו אפי׳ מן היפה על הרעה שהכלל הידוע אין תורמין ממין על שאינו מינו ואחר שכן שני אלו ר״ל להיות כלאים בזריעתם ולענין שלא לתרום מזה על זה שניהם בדין אחד את שנקרא מין במינו אצל זה כך הוא אצל זה ושנקרא שאינו מינו אצל זה כך הוא אצל זה אבל לענין צירופן לשיעור חלה אינו תלוי בחלוק המינים אלא לפי דמיון עיסותיהם זו לזו כמו שיראה לך מתלמוד המערב שבמסכת חלה שאמרו שם כוסמין וחטין שני מינין ועל ידי שהוא מתדמה את אמר מצטרף ר״ל לשיעור חלה:
ואחר שכן מה שפירשו גדולי הרבנים כאן כוסמין מין חטין לתרום מזה על זה במחילה מהם אינו כן שהרי כלאים הם זה בזה דתנן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה ופירשו בה בתלמוד המערב זוזי זוזי קתני כלומר שעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה הא עם האחרים כלאים הם וכן הכוסמין והשיפון הילכך אין ספק שהחטים וכוסמין אין תורמין מזה על זה ואף בתלמוד המערב שנויה כן בהדיא כמו שכתבנו בפירוש וכן י״מ אותה לענין יציאת ידי חובת מצה שאם לש חצי זית כוסמין וחצי זית חטים מצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה ודבר למד מענינו ואף זו אינה שאף בכל חמשת המינין כן ואף בנגעו זה בזה לבד שהרי במנחות פרק ר׳ ישמעאל (מנחות ע׳:) אמרו שהקמח והחטים והבצק מחמשת המינין מצטרפין לחייב בעליה בחמץ וא״כ ודאי אף לענין מצה מצטרפין לצאת ידי חובה ואף שם בסוף פרק ואלו מנחות (ע״ה:) אמרו לקט מכלן כזית ואכלן בחמץ ענוש כרת ובמצה יוצא ידי חובתו ופירושה על חמשת המינין שאם על חמש מנחות כמו שפירשו רבים חמץ מאי בעי גבייהו והרי כל המנחות באות מצה ואם על עשר שבתודה הבאים חמץ הרי לחמי תודה אינם בכלל פתיתה ועוד היאך יוצא בהם ידי מצה והרי מצה המשתמרת לשם מצה בעינן ולא לשם קרבן אלא בחמשת המינין נאמרה ומעתה עיקר הפירוש כוסמין מין חטים להצטרף עמהם לשיעור חלה מדמיון עיסותיהם והוא שאמרו באחרון של חלה מין במינו חייב כלומר מצטרף מין בשאינו מינו פטור כלומר אינו מצטרף ואיזהו מין במינו החטים אין מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים שאר המינים מצטרפים זה עם זה ועל זו אמרו כוסמין מין חטים כלומר להצטרף עמו להשלים שיעור חלה וא״ת והרי הכוסמין אף הם מין שעורים הם לדבר זה וכמו שאמרו השעורים מצטרפים עם כלם חוץ מן החטים י״מ בה חוץ מן החטים ומינו ר״ל כוסמין ואין הכוסמין מצטרפין עם השעורים אלא עם החטים ואע״פ שהכוסמין מצטרפין עם שבולת שועל ושיפון וכמו שאמרו שאר מינין מצטרפין זה עם זה אינו עסוק עכשיו אלא באותם שמצטרפים עם החטים ועם השעורים שהם רוב העיסות וזהו שאמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים כלומר שמצטרפין עמו: ומ״מ אחרוני הרבנים מפרשים כוסמין מין חטים אף מין חטים כלומר והוא הדין אף לשעורים אלא שלא הוצרך ללמדה אלא על החטים שאין מצטרפין עם השאר ומ״מ יש מקום עיון שהרי אמרו שם ר״ל במסכת חלה חמשת המינין חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אלמא אף חטים ושעורים מצטרפים אלא שכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב ותירצו בה כאן בנשוך כאן בבלול ר״ל שאם עירב קמח של שעורים בשל חטים ועשה עיסה אחת מצטרפין וכן בכל המינין אבל בנשוך שעשה עיסה מכל אחד ואחד בפני עצמו והגיעם זה בזה אין החטים מצטרפין אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים ומ״מ שתי נשים שנחלקו בעיסתן ונגעו זו בשל זו אפי׳ ממין אחד אין מצטרפין:
ושמא תאמר אם בבלול אף באורז ודוחן שאין בהם חיוב חלה נאמר כן כמו שאמרו העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה יש מפרשים שזו אינה אלא בשיש שם שיעור חיוב חלה מן הדגן וכן היא שנויה בתלמוד המערב לדעת רשב״ג כמו שביארנו בשלישי של חלה וכל שהוא כן אע״פ שרובה מן האורז הואיל ויש טעם דגן חייב שהטעם אין לו ביטול וכן מה שאמרו הנוטל שאור מעיסה של דגן ונתנו לתוך עיסה של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף זו פירושה בשיש בשאור של דגן שיעור חיוב חלה ואף באלו לענין מצה מיהא פסולים אע״פ שיש בה טעם דגן הואיל ורובה מן האורז שלא אמרוה אלא לחיוב חלה ולהחמיר אבל לא להקל להיות יוצא בהם ידי מצה וכן הוא דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שהעידו עליהם מוותיקי תלמידיהם אלא שלגדולי המחברים ראיתיה בהפך ר״ל אף בשאין שם כשיעור מן הדגן וכן אתה צריך לפרשה במקומה כמו שביארנוה בשלישי של חלה וא״כ חזרה קושייתנו למקומה אלא שמ״מ נראה לי בה שחיובה דוקא מדברי סופרים ומצד הטעם אבל צירוף של אלו שהוזכרו מן התורה ולפי מה שכתבנו בענין הצירוף קשה לפרש מה שאמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ׳:) בני מחוזא נהוג דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו לקמי׳ דרב אשי אמר להו ליכלו זר באפייהו דלאו לחם הוא והקשה והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ותירץ דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והיאך נחוש בכך והלא אף בחמשת המינין עצמם אין מפרישין בכולם מזה על זה שהרי כל שהם כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה כמו שכתבנו והיאך יטעו במה שאינו מין תבואה כלל ומ״מ אפשר לפרש שחמשת המינים הכל יודעים את שהם ממין אחד ואת שהם מינים חלוקים אבל אורז שמא יבאו לטעות שהוא מין חטים מפני שהוא דומה לו בקצת דברים וכל שכן כשהוא בקליפתו:
מאחר שביארנו על אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מותר לאכול מהם תבשיל לכתחלה בפסח ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי שהיה אומר על האורז שהוא מין דגן אלא אינו מין דגן כלל וכן הקרמית והוא מין ממיני הקטניות אינו דגן ואינו חייב בחלה מ״מ באורז מיהא צריך לנקותו יפה יפה מצד שיש בהם גרעינים שלא הוסרה קליפתם וכשמתבשלים עם הקליפה נראית אותה גרעינה כגרעין של חטה ומביא עצמו לידי ספק או להיות לבו נוקפו בכך: עיסה שנילושה ביין או בשמן ודבש ושאר מי פירות אין חייבין על חמוצה כרת ולא שתאמר הטעם משום שכל שאינו יוצא בה ידי חובת מצה אין חייב על חמוצה כרת וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה שהרי עשירה היא ולחם עוני כתי׳ עד שתאמר מתוך כך אין חייבין בה כרת אף במקום שבאו לידי חמוץ כגון שהיו שם מים אינו כן שהרי חמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת שהגמיעה כאכילה הוא לענין זה ואלו לחם שהמחהו וגמעו אינו יוצא ידי חובת מצה הואיל ולאו דרך אכילה אכלה אלא טעם הדבר מפני שאינה באה לידי חימוץ כלל שמי פירות אין מחמיצין והילכך דוקא נאמרה שלא על ידי מים ואף בזו גדולי הרבנים מפרשים שאע״פ שאין חייבין על חמוצה כרת נוקשה מיהא הוי ויש בה איסור תורה לדעתם והלשון מוכיח כן שלא הפקיעה אלא מחיוב כרת וכן הדברים מסתייעין ממה שאמרו במסכת מנחות פרק כל המנחות (נ״ד.) שאמרו על אותם הצריכות להיות חמץ אין מחמיצין בתפוחים משום ר׳ חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה ר״ל למנחות הבאות מצה נימא ר׳ חנינא היא ולא רבנן אפי׳ תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה בעלמא מיהא הוי וודאי שלא על ידי מים היא שאלו על ידי מים הרי כל מי פירות על ידי מים ממהרים הם להחמיץ ומפליגים בחימוץ ולא היה אומר עליהם נוקשה מיהא הוי אלא שלא על ידי מים ואומר עליה שהוא נוקשה:
ולדעת זה הקשו רבים ממה שאמרו למטה (פסחים מ׳.) אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהא ובלעה אידך ואתי לידי חמוץ ורבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אלמא אף לכתחילה הוא מתיר ואם נוקשה הוא האיך יתיר כן לכתחלה ולדעתי אינה קושיא שלדעת אביי שמי פירות מחמיצין נמצאת חמימות החריכה ממהרת בחימוץ ומתחמצת בשיעור החריכה ולדעת רבא אין מחמיצין לעולם ולפיכך אין באין אף לידי נוקשה בשיעור חריכה ויש מתרצים בה לשיטה זו שמאחר שאינה באה על ידי לישה אינו בא אף לידי נוקשה וכן מקשים עליהם ממה שאמרו ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא כלומר שבמשחא ומלחא מותר לכתחלה ואף זו נראה לי לתרצה שמאחר שכל שמתבשל בשמן ממהר בבישולו בשולו קודם לשיעור ביאתו לידי נוקשה ומשנתבשל אין שם חשש כלל ואף הם חוזרים ומקשים ממשנת אלו עוברין בפסח וכו׳ שפירשו בתלמוד המערב וכולהו על ידי מיא הא שלא על ידי מים אין עוברין ואף זו לדעתי אינה קושיא שעיקר דבר זה נאמר שם מפני שכר המדי וחומץ האדומי ומפני שהיו משליכים בהם שעורים שאותם שנכנס בהם חמץ מעט איסורם בעצמם ואין צריכין לעירוב מים אבל אלו ששעורים הוא שנכנסו שם אם אין שם מים הרי מי פירות אין מחמיצים ואף שעורים ממש במי פירות אין באין לידי נוקשה אבל כל שעל ידי עיסה אף הוא בא לידי נוקשה וכן אפשר לומר שמ״מ נוקשה בתערובת הוא ונוקשה בתערובת אינו כלום הא בעיניה מיהא אסור:
אלא שרוב מפרשים דוחים את דבריהם לומר שכל שבמי פירות אין מחמיצין כלל אפי׳ לנוקשה ומותר לכתחילה ולא סוף דבר שאין חייבים על חמוצם אלא שאף לכתחילה מותר לעשות כן ולשהותם כמה שירצו וא״ת היאך נדחה זו של מנחות בלא ראיה תדע שהם מפרשים אותה על ידי מים וכן נראה לי עיקר שאין הדבר מצוי ללוש במי תפוח וכן נראה שלא אמרו לשין במי תפוח אלא מחמיצין בתפוח ודרך חימוץ כך הוא שנותנין הקמח תחלה ואח״כ המים ואח״כ ממחין השאור או מרסקין התפוח בתוך המים ולשין וכן שהביאו עליה זו שבתפוח שריסקו בתוך העיסה כלומר דהויא לה עיסה בשעת נתינת התפוח או כעין עיסה שכל שהמים מעורבים עם הקמח כעין עיסה הוא ואף הראשונה בדרך זה הא כל שאין שם מים מותר אף לכתחלה ותו לא מידי:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
אמר המאירי אלו דברים שאדם יוצא חובתו בפסח באכילת מצה שהיא חובה מיהא עליו בלילה הראשון אע״פ שבשאר הימים אין שם חובת מצה אלא שיזהר מחמץ וכמו שדרשו שבעת ימים תאכל מצות וכתיב ששת ימים תאכל מצות מלמד ששביעי רשות ר״ל שאם רצה שלא לאכול מצה רשאי ובלבד שלא יאכל חמץ וכל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא מה שביעי רשות אף כל רשות יכול אף לילה הראשון כן ת״ל בערב תאכלו מצות הכתוב קבעו חובה ירצה לבאר תחלה במשנה זו שאין שם מצה חל אלא על מין שעיסתו באה לידי חימוץ ונזהרין בה שלא להחמיץ ואופין אותה מצה והזכיר שהמינים שעיסתם באה לידי חימוץ הם חמשת המינין שהם חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל הנקראת בלשון לעז אבינ״א ושיפון הנקרא בלשון לעז שיגי״ל אבל ארז ודחן ופולין ועדשים ושאר מיני קטניות אין עיסתם באה לידי חמוץ אפי׳ ישהא אותם כמה עד שיגיעו לידי סרחון להיות אכילתם נפסלת ומתוך כך אין שם מצה חל על עיסתם ובתלמוד המערב שבמס׳ חלה פרשוה מן המקרא ושם חטה שורה ושעורה נסמן וכוסמת גבולתו חטה אלו חטים שורה זו שבולת שועל שהיא עשויה כשורה ושעורה אלו השעורים נסמן זה שיפון כוסמת זו כוסמין גבולתו עד כאן גבולתו של לחם:
והזכיר אח״כ שכל שבמינין אלו יוצא בהם ידי מצה ואף במקום שיש קצת עבירה באכילתם הואיל ואין שם איסור גמור והוא שאמר יוצאין בדמאי והיא תבואה של עמי הארץ שאע״פ שקצתם חשודים על המעשרות חוץ מן התרומה גדולה עד שהלוקח מהם צריך לעשר מספק והרי זה לא הפריש ונמצא אוכל בעבירה מ״מ במקום הדחק סומכין על הכלל שאמרו רוב עמי הארץ מעשרין הם ואע״פ שמ״מ מדרבנן אסור כבר הקלו בו על נותני צדקה להאכילו לעניים ועל מכניסי אורחים להאכילו לאורחים הנכנסים בבתיהם שאף הם רובם עניים הם וכמו שאמרו מאכילים את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי ומגו דאי בעי מפקר נכסיה וחזי ליה השתא נמי חזי ליה:
ובמעשר ראשון הניתן ללוים שנטלה תרומתו ר״ל תרומת מעשר שבו הנתנת לכהן שמאחר שנטלה תרומתו מותר הוא לזרים ופירשוה בגמ׳ אף במקום שיש שם קצת עבירה כגון שהקדימו לוי לישראל בשיבלין ר״ל קודם שנעשה דגן שעדיין לא חל עליו חיוב תרומה גדולה ולא הפריש תרומה גדולה והפריש למעשר ראשון חמשה עמרים לחמשים והיה זה מתחבולת הלוי מצד שמן התורה תרומה קודמת ליתן לכהן אחת מחמשים ומן הנותר הוא נותן מעשר ראשון ללוי והערים הלוי וקדמו שלא יחסר הכהן את מעשרו מחלק תרומתו והרי נמצא שנטל חמשה עמרים ונמצא חלק קטן של תרומה גדולה מעורבת עם מעשר זה אלא שמ״מ פטור הוא ממנה שנאמר והרמותם ממנו תרומת ה׳ מעשר מן המעשר מעשר מן המעשר אמרתי לך ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר וזהו מאחר שלא נמרח בשעה שעשרו הישראל שלא חלה עליו עדיין חובת תרומה אבל אם הקדימו בכרי אינו יוצא שטבל גמור הוא:
ובמעשר שני והקדש שנפדו ואכלן חוץ לירושלם הואיל ומ״מ נפדו ונתחללה קדושתם ופרשוה בגמ׳ אף בקצת עבירה כגון שלא הוסיף חומש והדבר ידוע שאין חומש מעכב והכהנים בחלה ובתרומה כלומר אע״פ שאינה מצה הראויה לכל אדם הא ישראל אינו יוצא בה הואיל ואסורה היא לו דכתיב לא תאכל עליו חמץ מה שעיקר איסורו משום חמץ יצא זה שקדמו איסור אחר: אבל לא בטבל שהרי הוא איסור גמור אף לכהן ופירשוה בגמ׳ אף בטבל של איסורי סופרים כגון שצמח מעציץ שאינו נקוב וגדולי המפרשים הוסיפו בה שהיה טבול לחלה אף בזמן הזה כגון שלא נשאר לו מאותו פת להפריש ממנו אחר שאכל ממנו מצתו וי״א כן אף בשלש בפחות מכשיעור ואין נראה כן שמאחר שלא נתחייבה כלל אין בה דין טבל וטבל זה פירשוהו בגמ׳ כל שלא נתקן מכל וכל כגון שנטלה תרומה הימנו ולא ניטל עדיין מעשר שני או מעשר עני ולענין מה שפירשוהו בטבל של סופרים יש שואלין בה והלא מעשר ראשון שהקדימו בשיבלין יוצא בו ואע״פ שיש שם איסור שהרי בתלמוד המערב אמרו בסדר זרעים מנין למעשר ראשון שהקדימו בשיבלין שהוא אסור שנאמר והרמותם ממנו וגו׳ ושאל שם מהו לוקין עליו ופשטו בה שלא ללקות עליו כלומר שאיסורו מדברי סופרים וקרא אסמכתא בעלמא וא״כ היאך יוצאין בו ונראה שהוא חולק עם תלמוד שלנו ואין סומכין עליו ולי נראה שאינו איסור קבוע מצד עצמו אלא מחמת גזל מועט של כהן:
ולא במעשר ראשון שלא נטלה תרומתו ופרשוה בגמ׳ אפי׳ ניטלה אלא שניטלה שלא כהלכתה כגון שהקדימו בכרי ונאסר מצד אותו חלק קטן של תרומה גדולה הנשאר בו:
ולא במעשר שני והקדש שלא נפדו ופי׳ בגמ׳ אף בנפדו אלא שנפדו שלא כהלכתן כגון מעשר שני שחללו על גב אסימון ר״ל כסף שאין בו צורה וכתיב וצרת הכסף בידך דבר שיש בו צורה ובהקדש כגון שחללו על גבי קרקע וכתי׳ ונתן הכסף וקם לו ושמא תאמר למה שאנו מפרשים אסימון כסף שאין בו צורה והרי בפרק הזהב (נ״ד.) אמרו מאי אסימון פולסא ואמרו בפרק במה אשה (שבת ס״ה.) בענין יוצאין בסלע שעל הצינית אי משום צורתא ליעביד פולסא כלומר אם מפני הצורה שהוא צריך לה לאותה מכה ליעביד פולסא אלמא שהפולסא יש בה צורה ומכל מקום גדולי הרבנים פירשו שם ליעביד פולסא ויחוק עליה צורה אלא שעיקר הדברים באסימון ופולסא שהן מטבעות ישנות שיש בהן צורה אלא שאינן יוצאות כל כך מצד שכבר עבר מלכותם של בעלי אותו מטבע ואין שוים כלום מצד הצורה אלא כשיעור הכסף שבו ולענין מעשר צריך מטבע היוצא בחריפות והוא הנקרא בסתם כסף שיש בו צורה:
חלות תודה ורקיקי נזיר עשאן לעצמו אינו יוצא בהם מפני שלמצה המשתמרת לשם מצה אנו צריכים ולא לשם קרבן ופיסולן אפי׳ אם לא נשחט עליהם הזבח עדיין ויש שבאו עליה בגמרא מצד אחר והוא מצה הנאכלת לשבעה בעינן וזו אינה נאכלת אלא ליום ולילה ולדעת זה דוקא בשנשחט עליהם הזבח ומ״מ טעם שהזכרנו הלכה וכדעת רבה ואף בשלא נשחט עליהם הזבח כן ומשום שאין נאכלות באנינות ליכא שהרי אין דין אנינות מפקיעם מידי עוני כמו שביארנו וכן לא באו בה מטעם שאינה ראויה בכל מושבות שהרי היה שם זמן לדעת חכמים שהיו נאכלות בכל מושבות והוא בשעת היתר הבמות שלדעת חכמים היו מקריבים שם כל קרבנות אף אותם שאין קבוע להם זמן ודלא כר׳ שמעון שאמר שלא היו מקריבים שם אלא פסחים ודומיהן בחובות שקבוע להם זמן ומאחר שהיו מקריבים שם לדעת חכמים כל הזבחים אף הם היו נאכלים בכל מושבות שהרי אמרו על אותו זמן קדשי קדשים נאכלים לפנים מן הקלעים קדשים קלים ומעשר שני בכל ערי ישראל ומתוך כך באו עליה מטעם שאינה משתמרת לשם מצה שהוא טעם מספיק לכל מקום ולכל זמן אבל אם עשאם למכור בשוק לצרכי תודה או נזירות יצא שאף הוא משמרם מתחלה על דעת מצה שמא לא יזדמנו צריכי תודה או נזירות ונותן לב עליהם למצה או לעצמו או לצריכים לה:
וענין חלות תודה הוא שכל מי שהיה מביא שלמים להודאה על נס שאירע לו והוא הנקרא שלמי תודה היה מביא ארבעים חלות עשרה של חמץ ושלשים של מצה ואותם שלשים של מצה היו שלשה מינים עשרה בכל אחד ר״ל עשר חלות ועשרה רבוכין ועשרה רקיקין ומביא חצי לוג שמן ונותן חציו שהוא רביעית לוג לעשר חלות ולעשר רבוכין וחציו האחר שהוא רביעית גם כן לעשר רקיקין ולא הוצרך להזכיר כאן שלא יצא ברקיקין שהרי מצה עשירה היא אבל חלות שאין רביעית שמן הנכנס בעשר חלות ועשר רבוכין מוציאם מידי עניים שמא הייתי סבור להתיר אלמלא טעם שהזכרנו ואף הנזיר היה מביא חלות ורקיקין ולא חשש להזכיר אלא הרקיקין מפני שהזכיר חלות בתודה וכן לא חשש להזכיר הרבוכין בתודה כדי לקצר בלשונו ולמדה באחת והוא הדין בחברותיה:
זהו ביאור המשנה וכולה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:
לענין שלשה דברים אנו צריכים לידע בחמשת המינים אם הם קרויים מין אחד או כל אחד מהם מין חלוק בפני עצמו או שמא קצתם מין אחד וקצתם מין אחר אחת לענין אם הם כלאים זה עם זה בזריעתם השנית לענין אם תורמין ומעשרין מזה על זה אם לאו השלישית לענין איזה מהם מצטרף עם חברו לשיעור חיוב חלה שמין בשאינו מינו אינו מצטרף לכך וכבר התבאר במסכת תרומות שכל שהן כלאים זה עם זה אין תורמין מן האחד על חברו אפי׳ מן היפה על הרעה שהכלל הידוע אין תורמין ממין על שאינו מינו ואחר שכן שני אלו ר״ל להיות כלאים בזריעתם ולענין שלא לתרום מזה על זה שניהם בדין אחד את שנקרא מין במינו אצל זה כך הוא אצל זה ושנקרא שאינו מינו אצל זה כך הוא אצל זה אבל לענין צירופן לשיעור חלה אינו תלוי בחלוק המינים אלא לפי דמיון עיסותיהם זו לזו כמו שיראה לך מתלמוד המערב שבמסכת חלה שאמרו שם כוסמין וחטין שני מינין ועל ידי שהוא מתדמה את אמר מצטרף ר״ל לשיעור חלה:
ואחר שכן מה שפירשו גדולי הרבנים כאן כוסמין מין חטין לתרום מזה על זה במחילה מהם אינו כן שהרי כלאים הם זה בזה דתנן בריש כלאים החטין והזונין אינן כלאים זה בזה השעורים ושבולת שועל הכוסמין והשיפון אינן כלאים זה בזה ופירשו בה בתלמוד המערב זוזי זוזי קתני כלומר שעורים ושבולת שועל אינן כלאים זה בזה הא עם האחרים כלאים הם וכן הכוסמין והשיפון הילכך אין ספק שהחטים וכוסמין אין תורמין מזה על זה ואף בתלמוד המערב שנויה כן בהדיא כמו שכתבנו בפירוש וכן י״מ אותה לענין יציאת ידי חובת מצה שאם לש חצי זית כוסמין וחצי זית חטים מצטרפין בכזית לצאת ידי חובת מצה ודבר למד מענינו ואף זו אינה שאף בכל חמשת המינין כן ואף בנגעו זה בזה לבד שהרי במנחות פרק ר׳ ישמעאל (מנחות ע׳:) אמרו שהקמח והחטים והבצק מחמשת המינין מצטרפין לחייב בעליה בחמץ וא״כ ודאי אף לענין מצה מצטרפין לצאת ידי חובה ואף שם בסוף פרק ואלו מנחות (ע״ה:) אמרו לקט מכלן כזית ואכלן בחמץ ענוש כרת ובמצה יוצא ידי חובתו ופירושה על חמשת המינין שאם על חמש מנחות כמו שפירשו רבים חמץ מאי בעי גבייהו והרי כל המנחות באות מצה ואם על עשר שבתודה הבאים חמץ הרי לחמי תודה אינם בכלל פתיתה ועוד היאך יוצא בהם ידי מצה והרי מצה המשתמרת לשם מצה בעינן ולא לשם קרבן אלא בחמשת המינין נאמרה ומעתה עיקר הפירוש כוסמין מין חטים להצטרף עמהם לשיעור חלה מדמיון עיסותיהם והוא שאמרו באחרון של חלה מין במינו חייב כלומר מצטרף מין בשאינו מינו פטור כלומר אינו מצטרף ואיזהו מין במינו החטים אין מצטרפות עם הכל חוץ מן הכוסמין השעורים מצטרפין עם הכל חוץ מן החטים שאר המינים מצטרפים זה עם זה ועל זו אמרו כוסמין מין חטים כלומר להצטרף עמו להשלים שיעור חלה וא״ת והרי הכוסמין אף הם מין שעורים הם לדבר זה וכמו שאמרו השעורים מצטרפים עם כלם חוץ מן החטים י״מ בה חוץ מן החטים ומינו ר״ל כוסמין ואין הכוסמין מצטרפין עם השעורים אלא עם החטים ואע״פ שהכוסמין מצטרפין עם שבולת שועל ושיפון וכמו שאמרו שאר מינין מצטרפין זה עם זה אינו עסוק עכשיו אלא באותם שמצטרפים עם החטים ועם השעורים שהם רוב העיסות וזהו שאמרו כוסמין מין חטים שבולת שועל ושיפון מין שעורים כלומר שמצטרפין עמו: ומ״מ אחרוני הרבנים מפרשים כוסמין מין חטים אף מין חטים כלומר והוא הדין אף לשעורים אלא שלא הוצרך ללמדה אלא על החטים שאין מצטרפין עם השאר ומ״מ יש מקום עיון שהרי אמרו שם ר״ל במסכת חלה חמשת המינין חייבין בחלה ומצטרפין זה עם זה אלמא אף חטים ושעורים מצטרפים אלא שכבר הקשו ממנה בתלמוד המערב ותירצו בה כאן בנשוך כאן בבלול ר״ל שאם עירב קמח של שעורים בשל חטים ועשה עיסה אחת מצטרפין וכן בכל המינין אבל בנשוך שעשה עיסה מכל אחד ואחד בפני עצמו והגיעם זה בזה אין החטים מצטרפין אלא עם הכוסמין והשעורים מצטרפים עם הכל חוץ מן החטים ומ״מ שתי נשים שנחלקו בעיסתן ונגעו זו בשל זו אפי׳ ממין אחד אין מצטרפין:
ושמא תאמר אם בבלול אף באורז ודוחן שאין בהם חיוב חלה נאמר כן כמו שאמרו העושה עיסה מן הדגן ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה יש מפרשים שזו אינה אלא בשיש שם שיעור חיוב חלה מן הדגן וכן היא שנויה בתלמוד המערב לדעת רשב״ג כמו שביארנו בשלישי של חלה וכל שהוא כן אע״פ שרובה מן האורז הואיל ויש טעם דגן חייב שהטעם אין לו ביטול וכן מה שאמרו הנוטל שאור מעיסה של דגן ונתנו לתוך עיסה של אורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה אף זו פירושה בשיש בשאור של דגן שיעור חיוב חלה ואף באלו לענין מצה מיהא פסולים אע״פ שיש בה טעם דגן הואיל ורובה מן האורז שלא אמרוה אלא לחיוב חלה ולהחמיר אבל לא להקל להיות יוצא בהם ידי מצה וכן הוא דעת גדולי הדורות שלפנינו לפי מה שהעידו עליהם מוותיקי תלמידיהם אלא שלגדולי המחברים ראיתיה בהפך ר״ל אף בשאין שם כשיעור מן הדגן וכן אתה צריך לפרשה במקומה כמו שביארנוה בשלישי של חלה וא״כ חזרה קושייתנו למקומה אלא שמ״מ נראה לי בה שחיובה דוקא מדברי סופרים ומצד הטעם אבל צירוף של אלו שהוזכרו מן התורה ולפי מה שכתבנו בענין הצירוף קשה לפרש מה שאמרו בפרק מקום שנהגו (פסחים נ׳:) בני מחוזא נהוג דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו לקמי׳ דרב אשי אמר להו ליכלו זר באפייהו דלאו לחם הוא והקשה והתניא דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור אי אתה רשאי להתירם בפניהם ותירץ דילמא אתי לאפרושי מן הפטור על החיוב והיאך נחוש בכך והלא אף בחמשת המינין עצמם אין מפרישין בכולם מזה על זה שהרי כל שהם כלאים זה בזה אין תורמין מזה על זה כמו שכתבנו והיאך יטעו במה שאינו מין תבואה כלל ומ״מ אפשר לפרש שחמשת המינים הכל יודעים את שהם ממין אחד ואת שהם מינים חלוקים אבל אורז שמא יבאו לטעות שהוא מין חטים מפני שהוא דומה לו בקצת דברים וכל שכן כשהוא בקליפתו:
מאחר שביארנו על אורז ודוחן שאינם באים לידי חימוץ מותר לאכול מהם תבשיל לכתחלה בפסח ואין הלכה כר׳ יוחנן בן נורי שהיה אומר על האורז שהוא מין דגן אלא אינו מין דגן כלל וכן הקרמית והוא מין ממיני הקטניות אינו דגן ואינו חייב בחלה מ״מ באורז מיהא צריך לנקותו יפה יפה מצד שיש בהם גרעינים שלא הוסרה קליפתם וכשמתבשלים עם הקליפה נראית אותה גרעינה כגרעין של חטה ומביא עצמו לידי ספק או להיות לבו נוקפו בכך: עיסה שנילושה ביין או בשמן ודבש ושאר מי פירות אין חייבין על חמוצה כרת ולא שתאמר הטעם משום שכל שאינו יוצא בה ידי חובת מצה אין חייב על חמוצה כרת וזו אינו יוצא בה ידי חובת מצה שהרי עשירה היא ולחם עוני כתי׳ עד שתאמר מתוך כך אין חייבין בה כרת אף במקום שבאו לידי חמוץ כגון שהיו שם מים אינו כן שהרי חמץ שהמחהו וגמעו חייב כרת שהגמיעה כאכילה הוא לענין זה ואלו לחם שהמחהו וגמעו אינו יוצא ידי חובת מצה הואיל ולאו דרך אכילה אכלה אלא טעם הדבר מפני שאינה באה לידי חימוץ כלל שמי פירות אין מחמיצין והילכך דוקא נאמרה שלא על ידי מים ואף בזו גדולי הרבנים מפרשים שאע״פ שאין חייבין על חמוצה כרת נוקשה מיהא הוי ויש בה איסור תורה לדעתם והלשון מוכיח כן שלא הפקיעה אלא מחיוב כרת וכן הדברים מסתייעין ממה שאמרו במסכת מנחות פרק כל המנחות (נ״ד.) שאמרו על אותם הצריכות להיות חמץ אין מחמיצין בתפוחים משום ר׳ חנינא בן גמליאל אמרו מחמיצין כמאן אזלא הא דתניא תפוח שריסקו ונתנו לתוך העיסה והחמיצה הרי זו אסורה ר״ל למנחות הבאות מצה נימא ר׳ חנינא היא ולא רבנן אפי׳ תימא רבנן נהי דחמץ גמור לא הוה נוקשה בעלמא מיהא הוי וודאי שלא על ידי מים היא שאלו על ידי מים הרי כל מי פירות על ידי מים ממהרים הם להחמיץ ומפליגים בחימוץ ולא היה אומר עליהם נוקשה מיהא הוי אלא שלא על ידי מים ואומר עליה שהוא נוקשה:
ולדעת זה הקשו רבים ממה שאמרו למטה (פסחים מ׳.) אמר אביי לא ליחרוך איניש תרתי שבלי בהדי הדדי דילמא נפקי מיא מהא ובלעה אידך ואתי לידי חמוץ ורבא אמר מי פירות נינהו ומי פירות אין מחמיצין אלמא אף לכתחילה הוא מתיר ואם נוקשה הוא האיך יתיר כן לכתחלה ולדעתי אינה קושיא שלדעת אביי שמי פירות מחמיצין נמצאת חמימות החריכה ממהרת בחימוץ ומתחמצת בשיעור החריכה ולדעת רבא אין מחמיצין לעולם ולפיכך אין באין אף לידי נוקשה בשיעור חריכה ויש מתרצים בה לשיטה זו שמאחר שאינה באה על ידי לישה אינו בא אף לידי נוקשה וכן מקשים עליהם ממה שאמרו ותיקא שרי והתניא ותיקא אסור לא קשיא הא במיא ומלחא הא במשחא ומלחא כלומר שבמשחא ומלחא מותר לכתחלה ואף זו נראה לי לתרצה שמאחר שכל שמתבשל בשמן ממהר בבישולו בשולו קודם לשיעור ביאתו לידי נוקשה ומשנתבשל אין שם חשש כלל ואף הם חוזרים ומקשים ממשנת אלו עוברין בפסח וכו׳ שפירשו בתלמוד המערב וכולהו על ידי מיא הא שלא על ידי מים אין עוברין ואף זו לדעתי אינה קושיא שעיקר דבר זה נאמר שם מפני שכר המדי וחומץ האדומי ומפני שהיו משליכים בהם שעורים שאותם שנכנס בהם חמץ מעט איסורם בעצמם ואין צריכין לעירוב מים אבל אלו ששעורים הוא שנכנסו שם אם אין שם מים הרי מי פירות אין מחמיצים ואף שעורים ממש במי פירות אין באין לידי נוקשה אבל כל שעל ידי עיסה אף הוא בא לידי נוקשה וכן אפשר לומר שמ״מ נוקשה בתערובת הוא ונוקשה בתערובת אינו כלום הא בעיניה מיהא אסור:
אלא שרוב מפרשים דוחים את דבריהם לומר שכל שבמי פירות אין מחמיצין כלל אפי׳ לנוקשה ומותר לכתחילה ולא סוף דבר שאין חייבים על חמוצם אלא שאף לכתחילה מותר לעשות כן ולשהותם כמה שירצו וא״ת היאך נדחה זו של מנחות בלא ראיה תדע שהם מפרשים אותה על ידי מים וכן נראה לי עיקר שאין הדבר מצוי ללוש במי תפוח וכן נראה שלא אמרו לשין במי תפוח אלא מחמיצין בתפוח ודרך חימוץ כך הוא שנותנין הקמח תחלה ואח״כ המים ואח״כ ממחין השאור או מרסקין התפוח בתוך המים ולשין וכן שהביאו עליה זו שבתפוח שריסקו בתוך העיסה כלומר דהויא לה עיסה בשעת נתינת התפוח או כעין עיסה שכל שהמים מעורבים עם הקמח כעין עיסה הוא ואף הראשונה בדרך זה הא כל שאין שם מים מותר אף לכתחלה ותו לא מידי:ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: +972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים)
הערות
הערות
Gemara
Peirush