×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
פרק א – הכל שוחטין
(1) מַתְנִי׳: הַכֹּל אשׁוֹחֲטִין וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה בחוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתָן שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.:
Chapter 1
MISHNA: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter because they lack competence. And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
1 פרק א – הכל שוחטין
אַתְֿחִיל לִכְֿתּוֹבֿ שְׁחִיטַתֿ
חוּלִין בְּרַחְמֵי שְׁמַיָּא
{משנה חולין א:א} הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שחיטתן כשרה:
שחיטת הנכרי2 נבלה ומטמא3 במשא: השוחט בלילה וכן הסומה4 ששחט [שחיטתו]⁠5 כשרה. השוחט בשבת וביום הכיפורים אף על פי [שמתחייב]⁠6 בנפשו שחיטתו כשרה:
1. במסכת חולין נוסח הפנים הוא ע״פ כ״י אוקספורד הונטינגטון 135 (כ״י א). חילופי נוסחאות מוצגים מכתב יד פריס 312 לר׳ יהודה בן בנימין עניו, כתב יד פרמא 2747 (בפרקים ז׳-י״א), כ״י ניו יורק ביהמ״ל Rab. 692 (כ״י נ) (בפרקים ח׳-י״א), קטעי הגניזה, דפוס קושטא, ודפוסים מאוחרים.
2. הנכרי: כ״י פריס: ״נכרי״.
3. ומטמא: וכן גיג, גלט, גנ (מנוקד) גנג, גנד, גנו, כ״י פריס, רמב״ם פיהמ״ש. דפוסים: ״ומטמאה״, וכן בתלמוד דפוס.
4. הסומה: דפוסים: סומא.
5. שחיטתו: גא, גיג, גלט, גנג, גנ, גנו, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״שחיטתָן״.
6. שמתחייב: גא, גיג, גלט, גנ, גנג, גנד, גנו, כ״י פריס, דפוסים. כ״י א: ״שנתחייב״, וכן בתלמוד שם.
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה – כלומר הכל שוחטין משמע לכתחלה ושחיטתן כשרה דאיעבד וקשיא רישא לסיפא:
מתני׳ הכל שוחטין – כל היכא דתני הכל כולהו מייתי להו בשמעתא קמייתא דערכין ומפרש הכל לאתויי מאי. והכל שוחטין דמתניתין פליגי בה אמוראי בגמרא למר לאתויי טמא בחולין ולמר לאתויי כותי או מומר.
וכולן – בגמרא מפרש מאי וכולן.
סימן רה
הכל שוחטין ושחיטתן כשירה. תרגמה רבינא (חולין ג ע״ב) דהוה בתראה כל המומחין שידוע ונתברר שיודעין הילכות שחיטה שוחטין לכתחילה, אבל אין ידוע וברור שיודעין הלכות שחיטה ושחטו בודקין אותן אם יודעין לומר הלכות שחיטה שחיטתן כשירה ואם לאו אסור לאכול משחיטתן, חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו יודעין לומר הלכות שחיטה אסורה שחיטתן שמא יקלקלו שחיטה ולא מחוו.
וכולן ששחטו ואחרים רואים שלא קילקלו שחיטתן כשירה. אנראה לי דאקטנים קאיב והכי קאמר (וכגון) [וכולן]⁠ג הקטנים ששחטו. מדאמר רבי יוחנן לקמן (חולין יג ע״א) דקטן יש לו מעשה מדאורייתא ולא אמר בחרש ושוטה נמיד, | וכן מצאתי בשערי שחיטה של רבינו שמואל בן חפני, אחד מבני עמינו ששחט והלך לו ולא ידעינן אם בקי בשחיטה אם לאו ובדקנוה את הסימנים שהיו שחוטין כהוגן וכשורה שחיט׳ כשירה לפי שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. וגם כתבו דחרש שוטה וקטן שיודעין הלכות שחיטה וראה מומחה שלא שהו ודרסו בו שחיטתן כשירה בדיעבד אבל לכתחילה לא.| ש״מ דחרש ושוטה אין להן מעשה מדאורייתא הילכך אפילו ראו אחרים ששחטו אסור. והכי נמי תנינא במסכת סוכה בפרק לולב (וערבה) [הגזול] (סוכה מב ע״ב) קטן היודע לנענע חייב בלולב וכו׳ עד קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו אמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביוז.
והוא הדין לגדול שאינו מומחה אם אחר המומחה עומד על גביו כששחט, שחיטתו כשירה אם הלך השוחט דלא מצי למשייליה אם יודע ואם לאו. ואם לא ראהו מומחה כששחט, והלך השוחט מלפנינו דלא מצינן למישייליה, אמר רבינו חננאלח דשחיטתו אסורה, דקיימא לן כרבינא דהוא בתרא ושינוייא דידיה אמתניתין שינוי גמור הוא. ורב יהודה אמר שמואל דאמר (חולין ט ע״א) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו, קאי כוותיה. והא דרב נחמן אמר רב (חולין יב ע״א) ראה איניש מעלמא דשחט ואזל ליה לעלמא ולא ידענא אי גמיר אי לא גמיר שחיטתו מותרת דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דתניא הרי שמצא תרנגולת שחוטה כראויט כשירה או שאמר לשלוחו צא ושחוט ומצאה שחוט והשליח הלך לו דלא מצי למישייליה שחיטת׳ כשירה, אלמא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, כל אילו נדחה מהא דרב⁠[ינא].
ויש מן הגאונים דלא סבירא ליה הא דרבינו חננאל. דקיימא להו כהא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, דהכי מסקנא דשמעתין מן בתר דרבינאי, דאמרינן כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמ׳ מומחין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אלמא הא עיקר הוא מדרבינאכ.
ואני אליעזר אומר כי רבינא נמי אית ליה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ולא אמר רבינא דאם שחט בודקין אותו, אלא כשישנו לפנינו ומצינן למיבדקיה. או מכיר אותו השוחט ששחט והלך דמצי למירדף אבתריה ולמבדקיה. דהתם ודאי אי אברור דלא ידע אסורה שחיטה ואי ידע שחיטה מותרת. ורבינא פירוכיל דמתניתין אשמעינן, ואוקי למתניתין בדאיתא לשוחט קמן דמצי למבדקיה. אבל אי ליתיה קמן ולא ידעינן ליה ולא מצינן למיבדקיה אפילו רבינא מודה דסמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה דמומחין הן וכשירהמ. והא דקאמר כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן וכשירה, הכי קאמר, להך לישנא דאמר מומחין וצריך למיבדקיה כי איתיה קמן, לא צריך דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן מסתמא. ומיהו בהא קיימא לן כרבינא דאם נתברר לן כגון דבדקיניה ולא ידע הלכות שחיטה דאסורה שחיטה כרב יהודה אמר שמואל. והא דאמר רב הונא (חולין ט ע״א) בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה, ולא אמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושפיר נשחטה, הא אוקמינן לה דאיתילד ביה ריעותא בסכין ואיתרע רובא. וכן נמי אם השוחט אמר לא בדקתי הסימנים לאחר שחיטה ואינו יודע אם רובן נשחטו ואם לאו, בחזקת שלא נשחטו הן ואסורין, אבל היכא דלא חזינן ריעותא בסכין וחזינן לסימנין דנשחטו שפיר כולהו מודו דאמרינן רוב מצויין מומחין הן וכשירה. וכן הלכה, דודאי לא ממצי איניש נפשיה לגביה שחיטה אי לא גמיר.
א. הובא בראבי״ה חולין כרך ד עמ׳ עד.
ב. פירוש, שמה שאמרו בגמרא דף ג ע״ב וכולן ששחטו אהייא אילימא אחש״ו עלה קאי וכו׳ אלא אשאין מומחין וכו׳, אין הפירוש שקאי רק אשאין מומחין, אלא פירושו שקאי גם אשאין מומחין. אבל לעולם קאי גם אסיפא חוץ וכו׳. כמפורש בתוס׳ ב ע״ב ד״ה אילימא וברש״י דף ב ע״ב ד״ה דעלה מאי וכולן דמשמע דקאי נמי אאחריני. וכן ברש״י לקמן די״ב ע״ב ד״ה מאן תנא ועוד בראשונים. וקאמר רבינו דלא קאי על כל האמור בסיפא (חרש שוטה וקטן) אלא רק על קטן (מלבד שאין מומחין).
ג. כך העתיק מכאן ראבי״ה הנ״ל. ור״ל דלא תימא שלשון וכולן שבמשנה שהוא לשון רבים מלמד דקאי גם אחרש ושוטה, לא כי, אלא קאי אקטנים דעלמא. וצ״ב למה ליה למימר אקטנים דעלמא, נימא דקאי אשאין מומחין ואקטנים וכמו שפירשו בגמרא לדעת רבינא. [וכן פי׳ בד׳ רבינו החת״ס. (ומדעתו פירש שלא היתה לפניו הגירסא המתוקנת שבראבי״ה) וז״ל: וצ״ל דנקט וכולן לשון רבים משום דקאי נמי ארישא. הביאו באבן שלמה]. ולכאורה מוכח שאין רבינו מפרש את המשנה כמו שהסיקו בגמ׳ דוכולן קאי גם אשאינן מומחין, אלא מפרש כפשוטה דקאי רק על הבבא דסליק מינה, חוץ וכו׳. וע״ע בהערה יג דלהלן שהבאנו עוד ראיה לזה. גם קשה לשיטתו של רבינו לשון הגמרא: אילימא אחרש שוטה וקטן וכו׳. הרי שהזכירה הגמ׳ גם חרש ושוטה. וצ״ע. ולכאורה מצינו עוד מי שפירש את המשנה כפשוטה, דוכולן קאי רק על הסיפא, והן הגאונים שהובאו באו״ז הלכות שחיטה סימן שסז דנ״ב רע״א וז״ל: וכן ראיתי כתוב בספר הגאונים וז״ל וכולם ששחטו ואחרי׳ רואין אותם ששחטו כהוגן שחיטתן כשירה כשאר בני דעה שאם שחט ועומד על גביו וראה ששחט כהוגן שחיטתו כשירה. וה״מ דיעבד אבל לכתחלה לא דאמר רב יהודה אמר שמואל כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו עכ״ל. משמע הא דחלק בין לכתחלה לדיעבד דאשאר בני דעה נמי קאי. עכ״ל או״ז. הרי שהגאונים מפרשים וכולן ששחטו וכו׳ על חש״ו בלבד והיינו דקאמרי כשאר בני דעה, ואם היו מפרשים כמסקנת הסוגיא דקאי גם אשאינן מומחין, מאי כשאר בני דעה, הא מיירי גם בבני דעה. [ובנוגע לדברי האו״ז, לולי דבריו אפשר היה לפרש: שחיטתן כשירה כשאר בני דעה, שאם שחט –אותו חש״ו שדיינינן ליה כשאר בני דעה- ועומד על גביו וראה וכו׳ שחיטתו כשירה].
ד. כאן צריך להמשיך מעבר לקטע שסומן בין הקוים ש״מ וכו׳ וכן העתיק בראבי״ה הנ״ל עמ׳ עה. וכל הלשון שבין הקוים מקומו אינו כאן ותוכנו מוכיח עליו שגליון הוא ונכנס שלא במקומו. וכפיה״נ מקומו להלן בסוף ד״ה ויש גאונים. כדמוכח מסידורו של ראבי״ה עמ׳ עה. שערי שחיטה לר״ש בן חפני נדפסו ע״י רנ״צ הילדסהיימר במוריה גליון קעה-קעח. והמובא כאן נמצא שם בעמ׳ כג.
ה. על בדיקת הסימנין בהפלגת זמן מן השחיטה, עי׳ ב״י וב״ח רס״י כה בשם שחיטות מהרי״ו.
ו. וזה דלא כמש״כ רבינו דחרש ושוטה גם דיעבד לא.
ז. בראבי״ה נוסף: ותניא נמי בתוספתא דמכילתא קטן היודע לשחוט אוכלין משחיטתו. ואולי כך היה לפניו בספרנו. ומה שהוסיף להביא מהתוספתא אחר שהביא כן מסוכה, י״ל דההיא דסוכה איכא למידחי דנקט קטן [ולא נקט נמי חרש ושוטה] משום דאיירי ביה במשנה לענין חינוך לולב. וכמו שר״ל הר״ב אבן שלמה. אבל על התוספתא א״א לומר כן. [ולעצם ראיית רבינו עי׳ ברא״ש סי׳ ד שכתב דקטן דמתניתין שאינו שוחט לכתחילה אפילו בשגדול עע״ג היינו בקטן שלא הגיע לחינוך וכו׳ אבל קטן מומחה ויודע לאמן את ידיו שוחט לכתחילה כשגדול עע״ג כדאיתא בסוכה קטן היודע וכו׳ (ועי׳ בכ״ז בטוב״י סי׳ א). ולפי״ד אין ראיית רבינו ראיה. אבל באו״ז סי׳ שסז ס״ל דהתם ג״כ רק דיעבד מותר. הר״ב אבני שהם]. ועי׳ ראבי״ה שם שנחלק על רבינו והקשה עליו מפ׳ כיסוי הדם דחש״ו ששחטו ואחרים רואין חייבים לכסות וכן לענין אותו וא״ב אסורים לשחוט אחריהן. וכיון לקושיות אלו לזה החת״ס שהובא באב״ש ועי״ש מה שתירץ.
ח. הובא בלשונו באו״ז סי׳ שסז דנ״ב רע״א והוא איכא מרבוותא שהביא הרי״ף.
ט. ׳כראוי׳ ליתא לפנינו.
י. לשון הרי״ף וכנוסח שהובא באו״ז דנ״א ע״ד. וכד׳ הרי״ף כ״ד השאלתות פ׳ ויקרא ופ׳ בהעלותך. הביאן או״ז שם.
כ. כאן שייך הקטע דלעיל המסומן בין קוים.
ל. צ״ל פירושא כבראבי״ה עמ׳ עה.
מ. והו״ד רבינו בראבי״ה שם וכתב ע״ז: ודברים אלו נ״ל כי יפה פסק וכיון. ונחלקו הב״ח (בסי׳ א) והפר״ח (שם) בפירוש דברי רבינו. הב״ח פירש דלדעת רבינו לרבינא בדקינן ליה גם במצי למירדפיה ולדידן [דסבירא לן רוב מצויין מומחין] רק באיתיה קמן. וא״כ כל מחלוקתם במצי למירדפיה. והפר״ח נקט דמצי למירדפיה הרי זה כאיתיה קמן ולדעת ראב״ן נחלקו רבינא והסוברים רוב מצויין מומחין בין באיתיה קמן בין במצי למירדפיה. ולפי״ז לדידן גם איתיה קמן אין צריך למירדפיה הפך שיטת הגאונים שהובאה בטוב״י. ולהבנת הב״ח צ״ל שמש״כ רבינו ׳הכי קאמר להך לישנא דאמר מומחין וצריך למיבדקיה כי איתיה קמן לא צריך וכו׳⁠ ⁠׳ האי איתיה קמן היינו דמצי למירדפיה. אבל איתיה קמן ממש בזה לא נחלקו. [ולפי מש״כ רבינו להלן סס״י רט דהיכא דאפשר לברורי לא סמכינן ארובא, מוכח לכאו׳ כהב״ח דבאיתיה קמן גם למ״ד רוב מצויין אש״מ צריך למישלייה ורק בדמצי למירדפיה נחלקו. (ואולי נחלקו בסברת הפמ״ג בפתיחה לסי׳ לט דבאיכא טרחא לברורי סמכינן ארוב). מיהו עי׳ רא״ש סי׳ טז דמיעוטא שאין מומחין לא שכיח, וא״כ שוב איכא למימר דבזה אזלינן בתר רובא גם בדאפשר לברורי. והקשו הש״ך והפר״ח הא אמרינן בגמרא אליבא דרבינא דעל זה [על שאינו מומחה דליתיה קמן למיבדקיה] קאי וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשירה. משמע דבלא״ה פסולה. ותי׳ הש״ך דפירוש ליתיה קמן היינו שעדיין אפשר למירדפיה וקאמרה מתניתין דאם אחרים רואים אותו א״צ למירדפיה. וכתב ע״ז דזה דוחק. ולחומר הקושיא צ״ל שרבינו מפרש וכולן ששחטו ואחרים וכו׳ אסיפא בלבד, על חוץ מחש״ו וכו׳ לא כמסקנת הגמרא דקאי גם אשאינן מומחין. [ואולי היתה לו גירסא אחרת בסוגיא]. ועיין לעיל בהערה ג׳ שהערנו שגם שם משמע כן דרבינו אינו מפרש את המשנה כמסקנת הגמרא. וע״ע בהגהת רע״א לשו״ע סי׳ א שהאריך לפרש שיטת רבינו. וע״ע הגהת מנחת אהרן שבס׳ ארוך מש״ך סי׳ א שדן בדברי רבינו.
מתני׳ הכל שוחטין – כתוב בהלכות ארץ ישראל דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשין שוחטות לכתחלה כדאמרינן פרק כל הפסולין (זבחים דף לא:) כל הפסולים ששחטו דיעבד אין לכתחלה לא ורמינהי ושחט מלמד שהשחיטה כשרה כו׳ ומשני הוא הדין דאפילו לכתחלה אלא משום דבעי למיתני טמא במוקדשים דלכתחלה לא תנא נמי ששחטו ולא קאמר משום דבעי למיתני נשים דתנא להו ברישא אלא ודאי משום דנשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשין והא דלא קתני הכל שוחטין אחד אנשים ואחד נשים כדקתני בתמורה (דף ב.) התם אצטריך למיתנייה כדפירש בריש תמורה משום דכל הפרשה כולה נאמרה בלשון זכר אבל הכא אין חידוש באשה יותר מבאיש ובפרק כל הפסולין (זבחים לא:) גבי קדשים איצטריך למיתני נשים משום דבשאר עבודות נשים פסולות אפילו כהנות.
שמא יקלקלו כו׳ – בגמרא (לקמן יב:) דייק מדקתני שמא יקלקלו ולא קתני שמא קלקלו ש״מ אין מוסרין להן חולין לכתחלה ופ״ה אפילו אחרים רואין אותן וק׳ לפירושו דהא מסיפא שמעינן לה וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן כו׳ דמשמע דיעבד דוקא וליכא למימר דדיעבד נקט משום טמא במוקדשין או אין מומחין אבל חש״ו אפילו לכתחלה שוחטין באחרים רואין אותן דהא רבא הוא דדייק שמא קלקלו לא קתני ולרבא לא קאי וכולן ששחטו אלא אחש״ו כדאמרינן בגמרא וי״מ דגרס לקמן רבה אבל רבא לא דייק בין יקלקלו לקלקלו כי היכי דלא חייש בהא דלא קתני ואם שחטו ור״ת מפרש דאין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט אפילו כדי להשליך לכלבים דלמא אתי למיכל שיטעו להכשיר שחיטתן מתוך שיראו שמוסרים להן כדפטר לקמן שחיטתן מכסוי דלמא אתי למימר שחיטה מעלייתא היא וניחא השתא דבאין אחרים רואין אותן עסקינן ברישא.
משנה. הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ וכו׳. מקשי׳ בגמ׳, כיון דתנא הכל שוחטין, דמשמע לכתחלה שרינן להו לשחוט, תו לא איצטריך למתני ושחיטתן כשרה, דפשיטא הוא. ומתרץ לה בחסורי מיחסרא והכי קתני, הכל שוחטין, כל המוחזקין שוחטין אעפ״י שאין מומחין, כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים ולא נתעלפה. אבל אם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, לא ישחוט, שמא יתעלפה. ואם שחט ואמר בריא לי שלא נתעלפתי, שחיטתו כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפי׳ דאיעבד נמי לא, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. והכי פירושא, כל המוחזקין שוחטין, כלומ׳ שהוא רגיל בשחיטה ואיננו רחמני וירא ורך לבב מהביט מכת חרב וסכין. שאם היה מתירא אין לו לשחוט לכתחלה, שמא יתעלפה תכף שהתחיל לשחוט ויפול הסכין מידו לקרקע, ואחר שיתחזק לבו יגביהנו ויגמור שחיטתו, ונמצא ששהה בין תחלת השחיטה וסופה, ותנן לקמן באידך פירקין שאם שהה שיעור לחתוך שני הסימנין מן הבהמה הכפותה לארץ ומוכנת לשחיטה, נפסלת השחיטה בכך, לפי שכיון שסילק את ידיו מן השחיטה נחשב כל מה שעשה לנקב, ותנן ניקב הוושט במשהו וקנה ברובו, דטרפה היא. ולפיכך צריך שכל מי שירצה לשחוט, אפי׳ יהיה בקי בהלכות שחיטה, צריך שישחוט שנים ושלשה פעמים לפני חכם, ואחר שיהיה נודע באותו הרגילות יש לסמוך על שחיטתו, ומוסרין לו חולין וקדשים לכתחלה לשחוט.
מוחזקין אע״פ שאין מומחין וכו׳. כלומ׳ אע״פ שאין אנו יודעים בהם שהם בקיאין בהלכות שחיטה, שהם שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור, אלא הדבר הוא בספק לנו אם יודעים אם לאו, מסתמא תלינן לקולא ומוסרין להם בהמה לשחוט, משום דסבירא ליה להאי תנא דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן בהלכות שחיטה, שאם לא היה בקי בהן לא היה לו עסק בהן, דאין אדם חוטא ולא לו. ומשום דתנא במתניתין בלשון הכל, חזינן דאתי לרבויי אע״פ שאין אנו יודעים אם הם מומחין אם לאו, דתלינן לקולא, ומוסרין להן חולין לשחוט לכתחלה, כיון שברור לנו שהן מוחזקין ורגילין לשחוט בלא שום רכות הלב.
ואם לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, לא ישחוט שמא יתעלפה. האי לא ישחוט, פירושו לא מסרינן ליה בהמה לשחוט, שמא ינבל אותה לפי שיתעלפה, וקא עברינן על בל תשחית.
ואם שחט ואמ׳ בריא לי שלא נתעלפתי שחיטתו כשרה. כלומ׳ נאמן הוא, דעד אחד נאמן באיסורין. דאע״ג דלגבי ממונא בעינן שני עדים, אבל באיסורא עד אחד נאמן, כדחזינן לענין נדה דכתי׳ בה וספרה לה שבעת ימים, ודרשינן וספרה לה, לעצמה. כלומ׳ שאין הבעל מצווה למנות אותם אלא סומך על האשה, וכן בכל איסורין שבתורה אדם סומך על אשתו ועל שלוחו.
חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו דאיעבד נמי לא, שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו. כלומר שאפי׳ יאמרו לא נתעלפנו אין לסמוך על עדותן דהא לאו בני דעה נינהו. וחרש לאו בר דעת הוא, כדאמרינן בעלמא חרש דומיא דשוטה וקטן, דחרש שדברו חכמים בכל מקום, שאינו מדבר ואינו שומע.
וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן, שחיטתן כשרה. כלומ׳ אפי׳ לחרש שוטה וקטן סגי באחרים עומדין על גבן, דלא בעינן כוונה לשחיטה, אלא כיון שנתכוון לחתיכה בעלמא, כשרה השחיטה. וחרש שוטה וקטן מתכוונים הם לחתיכה. אבל לכתחלה לא מסרינן להו בהמת חולין לשחיטה אפי׳ יהיו אחרים עומדין על גבן, שמא יקלקלו את השחיטה ועברינן על בל תשחת דממונו. והיינו דנקט במשנתנו לשון עתיד דקאמר שמא יקלקלו את השחיטה, ולא קתני שמא קלקלו, להודיענו שאסור לסמוך על חרש שוטה וקטן בשום ענין משום דרוב מעשיהם מקולקלין.
ודייקי׳ נמי בגמר׳ מדתנא וכולן ששחטו, ולא תנא ואם שחטו, משמע שעונה נמי לשאינן מוחזקין בודאי, שאם הלכו להם אותם השוחטין ואינם מצויין לשאול את פיהם אם נתעלפו אם לאו, אם יש לנו עדים שראו אותם שלא נתעלפו, אע״פ שלא עמדו על גבן ממש סמוך להם, שלא היו יכולין לראות אם החלידו או אם דרסו, מותר לאכול משחיטתן, דסבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. שאם היינו אומרין דרוב מצויין אצל שחיטה לאו מומחין הם, לא הוה משתריא שחיטתן כיון שהלכו להם, אלא אם כן עמדו על גבן ממש שיראו הולכת הסכין והבאתו כהוגן כדת וכהלכה.
הכל שוחטין
הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנאא למתני׳ בגמ׳ב דשחיטתן כשרה בדיעבד, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפי׳ דיעבד נמי לא שמא קלקלו שחיטתן. והא דקתני שמא יקלקלו בשחיטתן בלשון עתיד, לאשמועינןג שאין מוסרין להם חולין לכתחלה. ופירש רש״י ז״לד אפילו אחרים רואין אותן דמועדין הן תמיד לקלקל. פירוש לפירושו וקא עבר משום בל תשחיתה. כך שמעתי.
ולי נראהו אע״פ שאחרים רואין אותן, מתוך שהן מועדין לקלקל חוששין שמא ידרסו מעט ולאו אדעתיהו דהני אחרים שרואין אותן, לפיכך אין מוסרין להן חולין לכתחילהז. ומתני׳ הכי פירושא הכל שוחטין לכתחלה והכל שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי׳ דיעבד שחיטתן פסולה, ולעולם אין שוחטין לכתחילה שמא יקלקלו בשחיטתן ואע״פ שאחרים עומדין על גביהן כדפירש רש״י ז״ל.
ואיכא דקשיא ליהח הא מסופא שמעת מינה, דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן שחיטתן כשרה, דיעבד אין לכתחילה לא אעפ״י שאחרים רואין אותן. ואיכא למימר משום דלרבא בר עולאט ורבינאי האי וכולן ששחטו לאו אחרש שוטה וקטן בלחוד קאי, אלא למר אטמא במוקדשין ולמר אשאינן מומחין. אי נמי אשאין מוחזקין אבל חרש שוטה וקטן אימא אפילו לכתחילה נמי, קמ״ל רישא. ואע״ג דלכולי עלמא חרש שוטה וקטן לא נפקי מכללא כדמוכח בגמ׳, דאמרינן עלהכ מאן תנא דלא בעי כונה בחולין וכדפירש עלה רש״י ז״לל, מיהו אכתי הוה לן למימר דילמא כי קתני שחיטתן כשרה דמשמע לכתחילה לא, משום טמא במוקדשין, אי נמי משום שאינם מומחין או שאינם מוחזקין, ולישנא דשוי לכולהו קתני, מיהומ חרש שוטה וקטן אפילו לכתחילה שחטי, קמ״ל רישא דיעבד אין לכתחילה לא שמא יקלקלונ בשחיטתן.
ואם תאמר אם כן כשהקשו בגמראס לאביי ורבא אלא אכותי הא אמרת לכתחילה נמי שחיט, ואסיקנא בקשיא, נימא לעולם אפי׳ לכתחילה נמי שחיט, ומיהו לישנא דשוי לכולהו קתני. לאו מילתא היא, דכיון דתנא ברישא דינו של כותי למה לי למהדר ולמכלליה בהדי חרש שוטה וקטן ולמיתני עלה שחיטתן כשרה דמשמע דיעבד אין לכתחילה לא, לישתוק מיניה לגמרי וליתני אחרש שוטה וקטן בלחוד ואם שחטו ולא יכלול בו כותי כלל, שכבר פירש דינו ואמר דלכתחילה נמי שחיט.
ומה שפירשנו נכון הוא לדברי רבה בר עולא ורבינא, אבל לאביי ורבא ורב אשי משמע דוכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן בלחוד קאי. והאי דאסיקנא בקשיא היינו לשון וכולן דהוה ליה למתני ואם שחטו, וכיון שכן אסור מסיפא שמעת מינה דאין מוסרין להם חולין לכתחילה.
ואיכא למימר שיטתיהע דתנא הוא לפרושי מילתיה חוץ מחרש שוטה וקטן שאין שוחטין לכתחלה לעולם שמא יקלקלו, ואם שחטו סומכין על ראיית אחרים בדיעבד, וזהו הנכון לדברי הכל, דאורחא דתנאי היא לעולם אין עושין לכתחלה ואם עשה כשר. והא דאמרפ רבהצ זאת אומרתק, לתרוצי שמא יקלקלו קאמר, לומר דהכא תנאר אין מוסרין להן חולין לכתחלה וסיפא קתני אם עשה כשר, ולאו למימרא דלא שמעינן אלא מהכאש.
ובשם רבינו תם ז״ל פירשות אין מוסרין להם חולין לכתחלה במקום שאין אחרים רואין אותם, ואפי׳ להתלמד שמא הרואה שהוא רואה שאנו מוסרין להם לשחוט לכתחלה סבור ששחיטתן כשרה אפי׳ כשהן שוחטין בינן לבין עצמן ואין אחרים רואין אותן. ואין הטעם הזה בלהתלמד מחוורא.
א. תוכן דברי רבינו מובא בחידושי הרשב״א והר״ן, עיי״ב.
ב. להלן ע״ב.
ג. להלן יב, ב.
ד. שם ד״ה זאת.
ה. דברי רבינו ע״כ הובאו ברשב״א, ובר״ן. וכ״ה בשו״ת תשב״ץ ח״א סי׳ יד בשם רבינו חננאל שעובר בבל תשחית, וכ״כ רבינו יהונתן והמאירי. וראה ספר חסידים סי׳ תרכז ובמה שציין בחי׳ הרשב״א הערה 2*. וראה שו״ת מהרשד״ם יו״ד סי׳ נא שהוכיח מהא דלא כתבו התוס׳ טעם זה, דלא שייך בזה בל תשחית, ומ״מ הסיק (ע״פ הסמ״ג לאוין רכט) שעובר בבל תשחית, וראה עוד שו״ת בית יעקב סו״ס מב, שו״ת שואל ומשיב ח״ב יו״ד סי׳ צא. ועי׳ תבואות שור ס״ק א וס״ק כד מה בין הטעמים.
ו. היינו בביאור דברי רש״י, ראה חידושי הרשב״א.
ז. הובא ברשב״א ובר״ן.
ח. תוד״ה שמא.
ט. להלן ע״ב.
י. להלן ג, ב.
כ. להלן יב, ב.
ל. שם ד״ה מאן.
מ. כ״י פריז: ומיהו.
נ. כ״ה בנדפס וכצ״ל.
ס. להלן ג, א.
ע. בנדפס וברשב״א: דאורחיה.
פ. להלן יב, ב.
צ. וכ״ה ברי״ף ובכי״מ (ראה דק״ס שם אות ר). ובנדפס ושטמ״ק וחידושי הר״ן: ׳רבא׳. וכ״ה לפנינו בגמ׳ שם. וראה תוד״ה שמא שהביא י״מ שגורסים רבה, עיי״ש.
ק. גבי לישנא דשמא יקלקלו (חידושי הר״ן).
ר. כי״פ: תנן.
ש. כי״פ: מיהא. וכ״ה בחידושי הרשב״א, המאירי והר״ן. ובשטמ״ק כתב על דברי רבינו והרשב״א: ׳דחיקא טובא, ולישנא דמתני׳ לא דייקא, דלא ה״ל למימר אלא וכולן ששחטו שחיטתן כשרה כיון שאחרים רואין אותן, דהשתא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן וכו׳, משמע דחדיש לן השתא אחרים רואין אותן מאי דלא הוה עסיק בה עד השתא׳. וראה שם תירוצים אחרים על קושי׳ זו.
ת. בתוד״ה שמא
א. ראה חידושי הר״ן.
מתני׳ הכל שוחטין ושחיטתן כשרה. אוקימנא בגמרא דשחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו מומחין, דמועדין הן לקלקל, ואינם יודעין אם קלקלו אם לאו. והא דתני יקלקלו בלשון עתיד, לאשמועינן דאין מוסרין להן חולין לכתחלה, כדלקמן (חולין יב:), ופירש רש״י ז״ל אפילו אחרים רואין אותן, דמועדין הן לקלקל תמיד, כלומר ואיכא משום בל תשחית. אי נמי דאיכא למיחש דכיון דרגילין בכל עת לקלקל, דלמא ישהו וידרסו ולאו אדעתייהו דאחרים העומדים עליהן. ויש שהקשו לפירושו של רבינו ז״ל דהיינו סיפא דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה, דשמעת מינה דדוקא דיעבד כשרה, הא לכתחלה אין מוסרין להן ואפילו אחרים רואין אותם, וסיפא דמתניתין ודאי לכולי עלמא אחרש שוטה וקטן קאי, אלא דלרבה בר עולא ורבינא קאי נמי אטמא במוקדשין וליתיה קמן, או אשאין מומחין או אשאין מוחזקין וליתיה קמן דלישיילא ליה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, וכדאמרינן עלה לקמן (שם) מאן תנא דלא בעיא כוונה בחולין בשחיטה, אלמא לכולי עלמא וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן קאי מיהא. וזו אינה קושיא דאורחא דתנא הוא למיתני הכין הכל ששחטו שחיטתן כשרה דיעבד חוץ מחרש שוטה וקטן, ואפילו בדיעבד שחיטתן פסולה, שמא קלקלו בשחיטתן, ואפילו באחרים רואין אותן אין מוסרין להן לשחוט, דכיון שהן מועדין לקלקל תמיד אין סומכין בראיית אחרים לכתחלה, מיהו אם שחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. ור״ת ז״ל פירש כשאין אחרים רואי אותן ואפילו בלהתלמד, ומשום חשש הרואין שמא יחשבו דכשרין הן אצל שחיטה ומוסרין להן בלא אחרים רואין אותם וסומכין עליהם.
והפרק הראשון ממנה אמנם יסוד הכונה בו לבאר ענין הלכות שחיטה אלא שנתגלגל משחיטה למליקה וביאר בזה שהכשר לשחיטה פסול למליקה והכשר למליקה פסול לשחיטה ועל ידי גלגול דבר זה נתגלגל בהרבה ענינים שהם הפכיים בענינים אלו כל שכשר באחד מהם פסול בחברו על ידי דבר זה נתגלגל עוד בדברים שאף בגוף אחד מצינו עליו שני ענינים שהוא מתחלף בהם מאחד מהם לחברו לפי זמנו ואמר עליהם שכל זמן שהאחד מצוי בו הוא נפקע מן האחר כענין כל מקום שיש מכר אין קנס וכו׳ והדומים לו ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לששה חלקים הראשון לבאר בו עניני השוחטין ר״ל מי הוא הראוי לכך והשני לבאר בו באיזה זמן שוחטין השלישי לבאר בו במה שוחטין הרביעי לבאר בו באיזה מקום מן הבהמה שוחטין החמשי לבאר בו על ידי גלגול במה שנמצא בשני גופים שהכשר באחד פסול בחברו הששי לבאר בו ע״י גלגול גם כן בגוף אחד שדינין מתחלפין עליו לפי זמנו שכל זמן שהוא ראוי לאחד מן הדינין הוא נפקע מן האחר זהו שרש הפרק אלא שנתגלגלו בו הרבה דברים שלא מן הכונה כעניין סוגית התלמוד על הדרך שהקדמנו:
והמשנה הראשונה ממנו אמנם תכוין לבאר ענין השוחטין על ידי מי תכשר הבהמה בשחיטתה ועל ידי מי תפסל והוא שאמר הכל שוחטין ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן וכלן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשירה אמר הר״מ פי׳ ההלכה הזאת נתקשה פירושה על חכמי התלמוד לפי שיש בה ספקות הרבה והוא כי מה שאמר הכל שוחטין מורה על שמותר לכל לשחוט לכתחלה ומה שאמר שחיטתו כשרה מורה ששחיטתן מותרת אם עברו ושחטו אבל לכתחילה לא ומה שאמר גם כן וכלן ששחטו אינו שב על חרש שוטה וקטן בלבד לפי שאלו היתה זאת כונתו היה לו לומר ואם שחטו ואחרים רואין אותם ואינו אלא על מי שנאמר בהם בתחלת הדבור הכל שוחטין לכתחלה וזה מאשר יקשה גם כן לפי שאלו נאמר בהן שהן שוחטין לכתחלה אינן צריכים אחרים רואין אותן ותירוץ הקושיות האלו כפי מה שנתאמת בתלמוד הוא כמו שאבאר אותו בקצרה וזה שהשוחט צריך שיהיה יודע הענינים המפסידים השחיטה והם חמשה שהייה דרסה חלדה הגרמה עקור ועוד יתבארו כלם במקומותם מהמסכתא הזאת וצריך עם כל זה להיות מומחה במלאכת השחיטה ומהיר בה כגון ששחט פעמים רבות לפני חכם ולכשידע הדברים המפסידים השחיטה שהם חמש שמא יארעו בהם ויהיה מומחה הרי זה שוחט לכתחלה ומה שאמר במשנה הזאת הכל שוחטין אם יודעין ומומחין אבל אם לא היו מומחין ועברו ושחטו בודקין אותן ושואלין אותן דברים המפסידות את השחיטה לפי שאנו אומרים שמא יקלקלו בשחיטתן ר״ל יפסידו ואפי׳ הם יודעים מפני שאינם שלמים בדעתם וכלן ששחטו ר״ל שאינן מומחין וכן חרש שוטה וקטן שחיטתן כשרה אם היה אחרים רואין אותם כל זה אם לא נמצא השוחט שאינו מומחה בשחיטה לשאול אותו אם יודע המפסידות השחיטה אם לאו אבל אם מצינו אותו על שאלתו אנו סומכין לא על אחרים שרואין אותן:
במשנה הכל שוחטין ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן וכו׳ וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה. מבואר בפשיטות מלשון המשנה דדוקא בחרש שוטה וקטן וכל הנך דאתי מריבוייא דהכל הוא דבעינן אחרים רואין אותן להתיר לאכול משחיטתן משא״כ באותן שכשרין לשחוט לכתחלה שחיטתן כשרה לכל ואוכלין משחיטתן אף על פי שאין אחרים עומדין על גבן ואף על גב דקיימא לן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כדאיתא ד״ה לקמן וקיימא לן נמי בריש פרק האשה רבה דכל היכא דאיתחזק איסורא עד אחד לא מהימן ובעינן תרי ומשמע בפשיטות מלשון כל הפוסקים דאפילו מדאורייתא בעינן תרי כמו בדבר שבערוה כדמשמע להדיא בריש פרק האשה שהלכה דמדמה הש״ס טבל והקדש וקונמות לדבר שבערוה להך מילתא כיון דאיתחזק איסורא והכי משמע נמי בריש גיטין אלא שכבר כתבו רש״י ותוספות דמה שסומכין על השוחט ממעשים בכל יום ולא בעינן עומדין על גביו אע״ג דאיתחזק איסורא היינו משום שבידו לתקן ועיין שם בתוספות דאפילו היכא שאין בידו לתקנו עכשיו ואפילו היכא שכבר נחתך כל הראש ואין בית השחיטה ניכר ולא שייך לומר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אפילו הכי השוחט נאמן מהאי טעמא שכבר היה בידו ומסקו דסמכו אפילו על נשים שאמרו שנשחט על ידי שוחט מומחה דאף על גב דהנשים אין בידם אפילו הכי כיון שבידם ללמוד או לשכור שוחט משום הכי שפיר קרינן בהו כל שבידו נאמן:
ומה שיש לדקדק על לשון רש״י והתוספות מסוגית הש״ס ריש פרק האשה רבה ומכמה סוגיות דלא משמע הכי כבר כתבתי באריכות בסוגיא דריש גיטין בלשון רש״י ותוספות ובפרק הניזקין בסוגיא דכהנים שפיגלו ובסוגיא דקדושין פרק האומר גבי קדשתי את בתי ושם כתבתי ליישב שיטת רש״י ותוספות בזה עיין שם שהעליתי שדברי תוספות בריש גיטין במה שרוצין ליישב המנהג ממעשים בכל יום לענין שחיטה משום דבידו אתינן עלה נראין דחוקים ביותר אלא שלעניית דעתי לולי דברי הקדמונים היה נראה לי ליישב המנהג בפשיטות על פי מה שהעליתי בפרק האומר דף ס״ג ודף ס״ה דהא דקיימא לן דהיכא דאיתחזק איסורא בעינן תרי וחד לא מהימן היינו דוקא היכא דהך חזקה דאיסורא לא איתרע כלל שלולי דברי העד היה דבר ברור כודאי איסור כגון בטבל וקונמות והקדש דמייתי הש״ס בפרק האשה רבה דאחד לא מהימן והיינו מהאי טעמא גופא שלולי דברי העד היה הדבר מוחזק בודאי והוי דומי׳ דהאשה שהלך בעלה למדינת הים שמדאוריית׳ עד אחד לא מהימן כשאומר שמת בעלה אלא דחכמים הקילו משום עיגונא וסמכו על הא דאיתתא דייקא ומינסבא והיינו נמי מהאי טעמא גופא כיון שלולי דברי העד לא היה שם מקום ספק כיון שבעלה בחזקת קיים והאשה בחזקת אשת איש עד שאם זינתה תיהרג מה שאין כן הכא לענין שחיטה דמעשים בכל יום שסומכין אפילו על נער או נערה שהולכין לשחוט ואומרין שנשחט ע״פ שוחט מומחה ולא אמרינן כיון דאיתחזק איסורא בעינן תרי הא ודאי ליתא כיון דאפילו בלא דברי עדותן כבר איתרע לה חזקת איסור טובא ומידי ספק לא יצאה אם נשחט כהוגן או נתנבלה ואם כן הוי ליה כחתיכה ספק חלב ספק שומן דקיימא לן בפשיטות דעד אחד נאמן בהם כנ״ל נכון בעזה״י בלי שום גמגום. ומה שהוצרכתי לכפול הדברים ולהאריך כאן היינו לפי מה שראיתי בהגהת אשר״י בשמעתין בשם הא״ז והמרדכי שהקשו הרבה בדבר זה ליישב המנהג היאך נאמין לשוחט אפילו אם אינו אוכל עמהם וכל שכן במי שנתארח אצל שום אדם ובעל הבית אינו אוכל עמהם ואינו רואה מקום בית השחיטה והיאך נסמוך על עד אחד שמא בעל הבית הרגו בקופיץ והא״ז הניחה בקושיא ולא תירץ כלום אלא שכתבו בשם הרא״ם שחולק מסברא דנפשיה דהא דאין ע״א נאמן היכא דאיתחזק איסורא היינו באנשים ריקים ופוחזים כו׳ אבל בעד מהימן וכשר סמכינן עליה ולכאורה יש לתמוה ע״פ קדוש של רא״ם שיאמר דבר זה לא מיבעיא למאי דקיימא לן דהא דע״א לא מהימן היכא דאיתחזק איסורא היינו מקרא דלא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת ילפינן לה כי היכי דלא מהימן לאיסור כל שכן להתיר אם כן מילתא דפשיטא הוא שאין סברא לחלק בין סתם אנשים ובין כשרים ומומחין דמקרא מלא דיבר הכתוב אלא אפילו אם נדחוק לומר דהרא״ם סובר דהא דעד אחד לא מהימן באיתחזק איסורא אינו אלא מדרבנן כמו שעלה על דעת הרשב״א ז״ל בחידושיו בריש פרק האשה רבה בתחילת השקלא וטריא בסוגית הגמרא דהתם אלא שלבסוף האריך הרבה בדבר ומפרש כל הסוגי׳ כפשטיה דבכל איסורין היכא דאיתחזק איסורא מדאורייתא חד לא מהימן ומהאי טעמא מסיק בסוף דבריו לענין פסק הלכה למי שמצא תרנגולת שחוטה במקום שיש לחוש לתרנגולת נבלה אין ע״א נאמן כיון שאינו בידו ולא היה בידו שום פעם והיינו כפי׳ ר״ת ועוד דאפילו אם נאמר דהרא״ם מפרש דבשאר איסורין שאינן דבר ערוה לא הוי אלא מדרבנן אפילו הכי סברא דחוקה מאד לומר לחלק בענין זה בין סתם אנשים לאנשים כשרים כיון שדבר כזה לא מצאנו לו שום שורש בסוגית הש״ס ומאן פליג ועוד דאם כן תיקשי ליה משחיטת מומר אמאי כשר על ידי בדיקת סכין כיון דאין לך רשע גדול מזה היאך נאמין בעיקר האיסור לומר ששחט והרבה יש לי להאריך בדברי הרא״ם וגם בדברי רבי׳ ברוך שהביא הגהת אשר״י והובא גם כן בספר ים של שלמה:
בתוספות בדיבור המתחיל הכל שוחטין כתוב בהלכות א״י דנשים לא ישחטו מפני שדעתן קלות ואין נראה דאפילו במוקדשים שוחטות לכתחלה כו׳ עס״ה. ולכאורה היה נראה לי ליישב שיטת הלכות א״י בזה דעיקר הטעם לאסור שחיטה בנשים מפני שדעתן קלות כוונתן בזה כיון שדעתן קלות לא מהימני ולא סמכינן אבדיקת סכין דידהו דכיון דבדיקת סכין טירחא גדולה הוא כדאמרינן לקמן גבי שחיטת מומר דמיטרח לא טרח ובריש פרק קמא דפסחים ובכמה דוכתי אמרינן להדיא דכל מידי דאית בהו טירחא אשה לא מהימנא וכמבואר בפוסקים אם כן לפי זה שפיר מצינן למימר דנהי דמדינא דגמרא נשים שוחטות לכתחלה אפילו במוקדשים היינו משום דבימי חכמי המשנה וגמרא היו צריכין להראות סכין לחכם כדאיתא לקמן בגמרא דף ט׳ דהא דאמר ר״ש דשיעור שהיי׳ כדי ביקור היינו כדי ביקור חכם ופי רש״י אבדיקת סכין קאי וכל שכן לענין שחיטת קדשים דכמה ממונים היו שם על לשכות בית החליפות לצורך בדיקת הסכינים מה שאין כן האידנא דאין מראין סכין לחכם שמחלו חכמים על כבודם ואם כן חזר הדין לסיני דאין הנשים נאמנות כך היה נ״ל לכאורה אלא שמצאתי בחידושי הרשב״א שכתב להדיא דנשים שוחטות לכתחלה ונאמנין על בדיקת הסכין ולפ״ז צריך לחלק בין טירחת בדיקת סכין לשאר טירחות וכן כתב ים של שלמה ונראה דהא דפשיטא להו הכי היינו מאותן הראיות עצמן מההיא דזבחים ולמאי דפרישית אין ראיה זו מוכרחת. מיהו לכאורה נראה להביא ראיה לסברתם דאי סלקא דעתך דנשים לא מהימני בבדיקת סכין בזמן שהיו מראין סכינן לחכם אם כן תיקשי האיך סמכינן עלייהו בהך בדיקה דלאחר שחיטה שאין צריך ביקור חכם כדאיתא לקמן להדיא בגמרא אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא איריא דשפיר מצינן למימר דהך בדיקה דלאחר שחיטה לית בה טירחא כל כך לפי מה שאבאר לקמן דהך בדיקה לא בעי אבישרא ואטופרי ואתלת רוחתא עיין שם וצ״ע:
שם בדיבור המתחיל התם כדקתני טעמא פי׳ בקו׳ כו׳ ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו כו׳ עס״ה עיין בחדושי הרשב״א ובספר מג״ש למ״ז ז״ל אמנם לפי עניות דעתי בלאו הכי יש ליישב פי רש״י דודאי לענין תמורה דהדין שוה בכל האדם דלכתחלה אין להמיר ומקרא מלא הוא משום הכי הוי שפיר נתינת טעם לעקור לישנא דרישא כיון דאי אפשר לומר כן דאיירי לכתחלה והיינו כדקתני לא שהאדם רשאי להמיר מה שאין כן הכא לא הוי ליה למיתני בלשון הכל כיון דודאי דעיקר שחיטה דכתיבי באורייתא וזבחת מבקרך ומצאנך היינו לכתחלה ואם כן איכא למיטעי ולומר דהא דאתי מריבוייא דהכל נמי שייך לכתחלה מש״ה שפיר מקשה רישא אסיפא:

פרק א

א משנה הכל שוחטין ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן שאינם שוחטים, שמא יקלקלו את שחיטתן, שהרי אינם בני דעת. וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן ששחטו כדין — שחיטתן כשרה.

Chapter 1

MISHNA: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter because they lack competence. And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יראב״ןתוספותר״י מלונילרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאיריפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) גְּמָ׳: הַכֹּל שׁוֹחֲטִין לְכַתְּחִלָּה וּשְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד.

GEMARA: There is an apparent contradiction between the first two phrases of the mishna. The tanna begins: Everyone slaughters an animal, indicating that their performing slaughter is permitted ab initio, and then teaches: And their slaughter is valid, indicating that their slaughter is valid only after the fact.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ ושחיטתן כשרה דיעבד – בתמיה. וקשה רישא דמשמע דההוא דאתרבי מהכל לכתחלה אתרבי ואילו סיפא משמע דכי מרבינן מהכל דיעבד מרבינן לה אבל לכתחלה לא אתרבי והא ליכא למימר כולה מתניתין לכתחלה וחדא קתני דכיון דתנא הכל שוחטין פשיטא דכשרה.
ב גמרא ושואלים: אם מדייקים בלשון המשנה נמצא שיש בה סתירה, שמתחילה התנא שונה: ״הכל שוחטין״ — משמע שהכל ראויים לשחוט לכתחלה, ואחר כך שנה: ״ושחיטתן כשרה״, כלומר, רק בדיעבד!
GEMARA: There is an apparent contradiction between the first two phrases of the mishna. The tanna begins: Everyone slaughters an animal, indicating that their performing slaughter is permitted ab initio, and then teaches: And their slaughter is valid, indicating that their slaughter is valid only after the fact.
רי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי וְכֹל הַכֹּל לְכַתְּחִלָּה הוּא אֶלָּא מֵעַתָּה גהַכֹּל מְמִירִין אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים ה״נהָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא וְהָא כְּתִיב {ויקרא כ״ז:י׳} לֹא יַחֲלִיפֶנּוּ וְלֹא יָמִיר אוֹתוֹ טוֹב בְּרָע אוֹ רַע בְּטוֹב.

Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: And does every use of the term: Everyone, indicate that the action in question is permitted ab initio? If that is so, in the mishna (Temura 2a), where it says: Everyone substitutes a non-sacred animal for a sacrificial animal, both men and women, is that also an expression indicating that it is permitted ab initio? But isn’t it written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10)?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכל הכל לכתחלה הוא – דתקשה לך ולא תוכל לומר כולה דיעבד וה״ק הכל תורת שחיטה נוהגת בהן שאם שחטו אותן הפסולין דמתרבי תהא שחיטתן כשרה.
אלא הכל ממירים – מי מצית למימר לכתחלה יביא בהמת חולין אצל בהמת קדשים ויאמר זו תמורת זו. הכל דתמורה מפרש התם לאתויי יורש שממיר בקרבן אביו לאחר מיתת אביו דהתם תנן אין ממירין בשל אחרים.
טוב – תם.
רע – בעל מום.
אמר המאירי הכל שוחטין וכו׳ תחלת הדברים צריך אתה לידע שמשנה זו אינה נשנית בדיוק וריסי עיניה מעידין עליה שכן הוא שהרי מכיון שאמר הכל שוחטין שפירושו אף לכתחילה לא היה צריך לומר ושחיטתן כשרה שהוא מורה דוקא בדיעבד ונמצא שיש לנו לומר לפי הלשון שענין הכל שוחטין מוסב על קצת שוחטין שמותרים לשחוט לכתחלה ושענין שחיטתן כשרה מוסב על קצת שוחטין אחרים שאין להם לשחוט לכתחילה וכן מה שאומר וכלן ששחטו ואחרים עומדים על גבן שחיטתן כשירה שלשון וכלן מורה שהוא מוסב על חרש שוטה וקטן ועל אחר שכבר הוזכר קודם להן ר״ל אותם שנכללו במה שאמר ושחיטתן כשרה שאם תפרשהו על חרש שוטה וקטן לבד היה לו לומר ואם שחטו שהרי היה נפרד מהם לאלתר ונמצא שהלשון מוכיח שהוא אומר כן אף על אותן שאמר בהן תחלה ששחיטתן כשרה בדיעבד וטרחו בגמרא ליישב ענין משנה זו על אפניהם בששה פנים והשלשה מהם התבאר הפסדם בגמרא בפי׳ ונשארו בקושיא שלא הספיקו לתרצה אבל השלשה הנשארים כבר השיגה דעת בעליהם ליישבם בלא קושיא לענין פירוש אבל לענין פסק לא נראה לגאונים לפסוק כאחד מהם משני עניינים שנאמרו בה זה בכה וזה בכה ואעפ״י שאין דעתנו נוחה לדבריהם לענין פסק הרי אנו כותבין את דבריהם לצורך ביאור המשנה:
ולפי הדעת השני יהיה פירוש המשנה בהיפך זה והוא שאמר הכל שוחטין כלומר כל המוחזקין באימון ידים שלא בחשש עלוף כלל כגון ששחט לפנינו שנים ושלשה פעמים שוחטין לכתחלה אע״פ שאין מומחין אצלינו שמן הסתם רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם בידיעת הלכות שבה ואין לנו לשאול עליהם בכך כלל אבל חזקת אמון ידים אנו צריכים לידע ענינו מפני שרבים סבורים להתחזק בעצמם ואין יכולים הא שאין מוחזקים לא ישחוט אחד מהם לכתחלה ואם שחט שחיטתו כשרה על מנת שיאמר בריא לי שלא נתעלפתי חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי׳ לא נתעלפו שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר״ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מוחזק ששחט והלך לו ואין בידינו לשאלו אם נתעלף אם לאו אם עמדו אחרים על גבן שחיטתן כשירה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן ולדעתנו משנה זו אם כך היא מתבארת אינה שנויה כהלכה ופסק הדברים לדעתנו הוא שמוסרין לכתחלה לשחוט לכל בן דעת אע״פ שאינו מומחה אצלינו ולא מוחזק שרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומוחזקים הם ואין לנו לבודקם אם ידעו אם לאו ולא לשאול בהם אם נתעלפו אם לאו ופירוש המשנה יש בידנו כדי לישבו על אפניו לדעת זה אלא שאין לנו לפרשה בדרך אחרת אחר שחכמי התלמוד פרשוה אלא לפרש בה מה שפרשו הם ולומר עליה שהיא שנויה שלא כהלכה ומ״מ מה שנאמר בה מחרש שוטה וקטן הלכה פסוקה היא ובגמרא נבאר עקרי הדברים כלם דרך פסק:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה לדעתנו ודברים שבאו בגמרא על משנה זו עם מה שיש לנו להוסיף על פסק זה שהזכרנו אלו הם מכיון שהתחלנו לבאר ענין השוחטין ישראלים הרי אנו משלימין ענין זה דרך פסק קודם שנבאר ענינים אחרים הקודמים בגמרא על ידי גלגול כדי שיהא ענין זה סדור במקום אחד הן מה שיצא לנו מן הגמרא הן מה שיצא לנו מדברי המפרשים:
מה שביארו במשנה דרך פסק לדעתנו שמוסרין לשחוט לכתחלה לכל אדם אע״פ שאינן מומחין ולא מוחזקין ואין לנו לבדוק אחריהם כלל לא לפני שחיטה ולא לאחר שחיטה יש מי שחולק עלינו לומר במי שאינו מומחה שאע״פ שמוסרין לו לשחוט לכתחלה מטעם רוב מצוים וכו׳ בודקין אותו אחר ששחט אם ישנו לפנינו שהרי לא החליטו לומר לשאינו מומחה לא חיישינן על הדרך שאמרו בחברתה לעלפויי לא חיישינן אלא רוב מצויים אמרו והרי יש לך כיוצא בה בסכין שנאבד או ריאה שאבדה שכשרה מטעם רוב וחזקה ואעפ״כ כל שישנם לפנינו צריכין בדיקה הא אם הלך לו אין מחזרין אחריו ואין מפקפקין בשחיטתו והפרש זו יש בין מומחה למוחזק שעל העלוף אפי׳ הוא לפנינו אין אנו צריכים לשאלו כלל וכן כתבו רוב הגאונים ואין הדברים נראין להתיר לשחוט לכתחלה למי שנצטרך לבדקו אחר שחיטה אם ישנו שם אלא שהם כוללים בה שכל דבר שאלו לא עשאו לבסוף אסור אין סומכין על אותה בדיקה מתחלה כגון שנתיר שחיטת משומד לתאבון בלא בדיקת סכין על סמך שנבדקהו אחר שחיטה ושחיטת כותי בלי עמידה על גביו על סמך שנהא חותכין ונותנין לו אבל זה שאם אינו לפנינו לא נפסלה שחיטתו בכך אע״פ שלכתחלה אם ישנו צריך לעשות כך מוסרין לו מתחלה על סמך זה ולא יראה כן אלא דין שאינו מומחה כדין שאינו מוחזק ואין מפקפקין בשחיטתן:
מגדולי המפרשים מכריעים לומר שלא נאמר רוב מצויין ורוב מומחין אלא באדם שאין אנו יודעין טיבו כלל אבל מי שנודע לנו שאינו יודע לא הלכה ולא מדרש אלא שאין יודעין בו אם יודע הלכות שחיטה אם לאו יש לנו לפקפק בו ואין שחיטתו כשרה אלא בבדיקה אחר שחיטה ועל דרך זה הם מפרשים המשנה לפי דעת הראשון שכתבנו בה:
היה הדבר ברור לנו שאינו יודע הלכות שחיטה אם אחרים עומדין על גביו שחיטתו כשרה ודוקא שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף ולא סוף דבר אם שחט אלא אף לכתחלה מוסרין לו הואיל ומומחה עומד על גביו:
שחט בלא אחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף אם אמר ברי לי שלא שהיתי ושלא דרסתי ושלא החלדתי ומצאנו סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ויש מחמירין וכן הדברים נראין מאחר שלא ידע מה שראוי להזהר עליו אי אפשר לו לעמוד על בירור הענין וזו היא שאמרו סתם כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואם כדברינו היה לו לומר בודקין אותו וכו׳ ולא שיאסור במוחלט ועוד שלדברינו היה להם לפרש משנתנו בדרך זה הכל שוחטין אע״פ שאין מומחין אצלנו אבל נתברר שאינו יודע לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו אם אמר בריא לי וכו׳ שחיטתו כשרה חוץ מחש״ו וכו׳ שאפי׳ אמ׳ וכו׳ וכלן ששחטו כלומר בין שאינו יודע כלל בין חרש שוטה וקטן ואחרים עומדין על גבן כשרה ואם לאו פסולה אלא שנראה שאינו נאמן וכל שאסרנו בנתברר שאינו יודע פירושו אף בשחט לפנינו שנים ושלושה פעמים יפה ואפילו שחט בבהמה זו סימן אחד יפה וכן יתבאר למטה בסוגית הגמרא:
חרש והוא שאינו שומע ואינו מדבר ושוטה והוא שנתפרשו סמניו במסכת חגיגה בפרק ראשון אין מוסרין להם לשחוט לכתחלה אף במומחה עומד על גבן ואם שחטו ואחרים עומדין על גבן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשרה ויראה לי דוקא בשאותן אחרים מתכונים ליתן לב על שחיטתן ואם לא כן הרי אמרו לענין טהרות במסכת חגיגה חזקה אין אדם משמר מה שביד חבירו ומ״מ אפשר שבטהרות החמירו:
קטן והוא שלא השלים שלש עשרה שנה ויום אחד אם הוא יודע לאמן את ידו התבאר במסכת סוכה שמוסרין לו לשחוט לכתחלה ובלבד במומחה עומד על גביו ואפי׳ היה הוא יודע הלכות שחיטה ואם אינו יודע לאמן את ידיו דינו כחרש ושוטה מכל וכל מומחה היודע בעצמו שאינו יודע לאמן את ידיו או שהוא קרוב לבא לידי עלוף אסור לו לשחוט לכתחלה ואם שחט ולא נתעלף שחיטתו כשרה:
שכור אם נתבלבלה דעתו מחמת שכרותו והוא הקרוי במסכת עירובין הגיע לשכרותו של לוט מגדולי המחברים כתבו שהוא בכלל שוטה וכן מצאנוה בהלכות גדולות ואין שחיטתו כשרה אלא באחרים עומדין על גביו מתחלה ועד סוף ואם לא נתבלבלה דעתו אע״פ שאינו מיושב בדעתו כל כך שיהא יכול לדבר בפני המלך הרי הוא כפקח לכל דבריו אלא שפטור מן התפלה וכן התבאר בעירובין פרק הדר וכן מדבר ואינו שומע או שומע ואינו מדבר הרי הוא כפקח לכל דבריו:
שחיטת הנכרי יתבאר למטה שהיא נבלה ואף בגר תושב והיא שקבל עליו שלא לעבוד עבדה זרה שאף הוא אינו בכלל ישראל אבל שחיטת המשומד חלוקה לפנים הרבה וסוף הענין בה שאם הוא משומד לכל התורה שחיטתו פסולה מכל וכל אף באחרים עומדין על גביו והרי היא נבלה כשחיטת הנכרי ואם אינו משומד אלא לדבר אחד ענינו חלוק לדעתנו לחמשה פנים והם הראשון משומד לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא והשני משומד לעבירה אחרת שלא ממין ע״ז ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה כגון שהוא משומד לערלות ר״ל שאינו מל את בניו ולא שנמנע מצד שמתו לו בנים מחמת מילה שזה ישראל גמור הוא אלא מחמת שהוא כופר באותה מצוה או שהוא משומד לאכול חלב או דם וכיוצא בזה השלישי משומד אוכל נבילות לתאבון הרביעי משומד אוכל נבילות שלא לתאבון ולא להכעיס גם כן אלא שהוא משומד לענין אותה מצוה ר״ל שפורק מעליו עול מצות שחיטה החמשי משומד לנבלות להכעיס וכיצד הוא דינם משומד לע״ז או לחלל שבת בפרהסיא אף שלא להכעיס אלא לאיזה צד של תאבון דינו כמשומד לכל התורה ושחיטתו פסולה ונבלה אף באחרים עומדים על גביו ויש אומרים ששחיטת משומד לע״ז ולחלל שבת בפרהסיא אינה נבלה להכי אהני שמא דישראל ששחיטתו מטהרת מידי נבלה אף במשומד לע״ז ואין נראה כן משומד לעבירה אחרת שלא ממין עבדה זרה ושבת ושלא ממין אכילת בשר שאינה שחוטה אפי׳ הוא ממין אכילה כגון חלב ודם ואפי׳ להכעיס שוחט לכתחלה ודינו לענין שחיטה כישראל גמור לכל ענין שבשחיטה ומגדולי המחברים כתבוה דוקא לתיאבון ואף בזו שבודק סכין ונותן לו ואין הדברים נראין שהמשומד לדבר אחד אינו משומד לכל התורה וא״כ אינו משומד לענין שחיטה ואף לדבריהם יראה דוקא בשנעשה משומד עליה על הדרך שיתבאר למטה אבל אם עבר על עבירה אחת פעם אחת אע״פ שנעשה פסול לעדות עליה אין צריך לבדיקת סכין ואף הם כתבוה כן ר״ל בפסולי עדות מצד עבירה שאין צריכין לבדיקת סכין משומד לאכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו ואחר שסכין כשר בידו חזקה אינו פוסל את השחיטה והרי הוא כישראל גמור ושוחט לכתחלה בלא עמידת אחר על גביו ואם לא בדק סכין לפני שחיטה אסור לשחוט לכתחלה חזקה אינו טורח בכך ולא משהה אכילתו וכן אין מוסרין לו לשחוט לכתחלה על סמך שנבדוק הסכין אחריו שמא נבא לסמוך אחריו על בדיקתו או שמא יאבד הסכין ויבא להכשיר על הדרך שמכשירין בבהמה אחרת ומ״מ אם שחט בודקין אותו לאחר שחיטה ואין סומכין על בדיקתו ואם מצאו יפה אין פקפוק בשחיטתו חזקה עליו שכל שאפשר לו לעשות בהיתר שלא תתאחר אכילתו בכך אבל אם לא בדקנו סכינו או לפניו או לאחריו חזקה עליו שאינו טורח בתקונו ופסולה ואינו נאמן לומר בסכין בדוקה שחטתי או לאחר שחיטה בדקתיה ונמצאת יפה שחזקה עליו שאינו טורח ולענין ביאור זה שאמרו מיטרח לא טרח י״מ אפילו לבדוק וי״מ שהבדיקה אין בה טורח אלא שפירושה שאם ימצאנה פגומה לא יטרח להביא אחרת או לתקן את זו ולדעתי הכל אחד שמאחר שאלו ימצאנה פגומה אינו משתדל לתקנה או להביא אחרת למה יבדוק יש מי שאומר שמשומד אוכל נבלות לתאבון צריך להיותו מומחה אצלנו שכל כיוצא בו אין לסמוך על רוב מצויים אצל שחיטה שלא אמרו כן אלא שאם אינו בקי אינו מכניס עצמו לשחוט ומשומד אינו בכלל זה והדברים נראין:
מכיון שבדקנו לו את הסכין לפני השחיטה אין אנו צריכין לבדקו פעם שנית אחר השחיטה ואע״פ שיש לחוש שמא נפגם בעור העמד הסכין על חזקתו ונודע לך במה נשחטה קרינא ביה וכן דעת רוב מפרשים וכן כתבו שאפי׳ בשחיטת כמה בהמות אין צריך לנו לבדקו לזה אלא פעם ראשונה שהרי סתם אמרו בודק סכין ואפי׳ לשחיטת כמה בהמות ומ״מ נראה לי שאנו צריכים לבדוק בסימנין אחר שחיטתו שהרי בישראל עצמו לא יצתה הבהמה מחזקתה עד שיבדוק בסימנין כמו שיתבאר וא״כ היאך נוציאה מחזקתה בבדיקתו של זה שהוא חשוד שאם מצאם מקולקלים הוא אוכלה ואינו מחזיר אחר אחרת ויש מי שמיקל בכך מאחר שהוא שוחט ואינו נוחר חזקה כראוי שוחט ובודק מיד ואם לא מצאם שחוטים חוזר ושוחטן מיד קודם שיעור שהייה ואין אומרים בכיוצא בזה שאינו טורח לחזור ולשחוט גדולי הדור הורו שאם שחט שלא בבדיקת סכין לא לפניו ולא לאחריו ונכנס מומחה וראה שני סכינים לפניו אחד כשר ואחד נפגם ואמר המשומד בכשר שחטתי נאמן והדברים נראין אחר שלשעתו מיד הוא נכנס שכל שאפשר לו בהיתר עושה:
משומד אוכל נבלות דרך פרוק עול מצות שחיטה לא דרך תאבון ולא דרך הכעסה פרשו בה רבותי ששחיטתו כשרה ודוקא בבדיקת סכין ובישראל עומד על גביו ואף לכתחלה שוחט כדרך זה ויראה לי אף ביוצא ונכנס ומ״מ רוב מפרשים דנין אותו כמשומד להכעיס שאנו מזכירים את דינו עכשיו:
משומד אוכל נבלות להכעיס והוא שמניח את ההיתר במזיד ואוכל את האסור אינו שוחט לכתחלה לעולם חזקתו כל שאפשר לו לנבל מנבל ואם שחט בסכין בדוקה לנו ובאחרים עומדין על גביו מותר ויראה לי אף ביוצא ונכנס כל שהוא מחשב שישראל נזהר ממנו מתירא שמא יבא ואף מגדולי קדמונינו כתבוה כן ויש מי שאומר שאף לכתחילה ואין נראה כן כמו שנכריע למטה בשמועה מקבלין קרבנות מן הגוים וכן יש מי שאומר ששחיטתו כשחיטת הנכרי לגמרי וגדולה מזו מצאתי לקצת מפרשים שאף לעבירה אחרת כל שהוא להכעיס מין הוא אפילו בעבירה אחת ושחיטתו אסורה בהנאה כשחיטת המין כמו שהתבאר למטה בסוגיית המשנה השניה ואף גדולי המחברים נראין כמסכימים בה ואין דעת רוב מפרשים נסכמים לכך וכבר פסקנו במס׳ ע״ז ובמסכת הוריות על זה שאינו מין אלא משומד אלא שהם מפרשים אותה בדרך פירוק עול ואע״פ שאמרו שם להכעיס לאו דוקא ואין הדברים נראין וכן יש מי שאומר שכל שעובר עבירה אחת דרך פירוק עול ולא לתיאבון להכעיס הוא שהרי אינו קפיד על אחיזת ההיתר אע״פ שהוא לפניו ואף הסוגיא מוכחת כן שלא דברו בזו כלל אלא שרבותי מחלקים בה מפי קבלתם כמו שביארנו למעלה:
נשים ועבדים כנעניים הואיל ומלו וטבלו לשם עבדות בודקין סכין ושוחטין לכתחלה אם ידעו הלכות שחיטה והרי הן אצל שחיטה כמופלא שבבית דין לכל דבר ואין לנו לבדוק בהן לא על המחאתן ולא על חזקתן כלל ויש מי שאומר הואיל וחזקתן שאינן מומחין צריך שתתברר לנו המחאתן ומ״מ הן עצמן נאמנות בכך ואע״פ שבמסכת פסחים אמרו הימנינהו רבנן בדרבנן אלמא בשל תורה לא טעם הדבר מפני שבדיקת חמץ טורח יותר בבדיקת חורין וסדקין מהיכן ושמא לא בדקו יפה ומתוך כך לא היו נאמנות בו אילו היתה בדיקתו מן התורה וכך פירשו גדולי הדור במה שאמרו בעירובין על עבד ושפחה שהם נאמנים לומר עד כאן תחום שבת שלא אמרו חכמים בדבר להחמיר אלא להקל אלמא דוקא בדרבנן אף זו מפני שמדידת תחומין צריכה בקיאים בקדור וברבוע ובהבלעה כמו שיתבאר במקומו והם מצויות לטעות או לסמוך על מי שמצוי לטעות הא בעלמא כל שאין שם טרח יותר או אפילו היה שם טורח יותר אלא שאינן מצויות לטעות בו אף בשל תורה נאמנות והוא שסמכו עליהן בניקור גיד וחלבים ומליחה ואע״פ שיש בקצת דברים אלו חולקים שלא לסמוך עליהן עיקר הדברים כך הוא כמו שיתבאר במקומו בארוכה בע״ה:
בקצת חבורי הראשונים נמצא שאין הנשים שוחטות לכתחלה מפני שדעתן קלה וכנגד מה שכתבנו ותשובה להם ממשנתנו וכן ממה שאמרו בזבחים פרק כל הפסולים שאמרו שם במשנה ראשונה כל הפסולים ששחטו שחיטתן כשרה שהשחיטה כשרה בזרים בנשים ובעבדים ואפילו בטמאים ובלבד שלא יגעו בבשר והקשו בגמרא ששחטו אין הא לכתחלה לא ורמינהי וכו׳ ותירץ הוא הדין דאפילו לכתחלה ומשום דבעי למיתנא טמאים דאינהו מיהא לכתחלה לא שמא יגעו בבשר תנא בכולהו ששחטו:
כותיים כבר ידעת שעשאום כגוים גמורים לכל דבר ואין אנו צריכים לדבר על שחיטתם אלא שמגדולי המחברים חדשו בענין זה כת אחת והיא צדוקים וביתוסים והיא כת שאין מאמינים בתורה שבעל פה ופרשו בהם שהם בדין שהיו בו הכותיים קודם שעשאום כגוים גמורים שאם נודע בהם שהם מומחים שחיטתן כשרה ודוקא בישראל עומד על גביו או אפי׳ יוצא ונכנס ואם שחט בינו לבין עצמו יראה לי שהוא חותך כזית בשר ונותן לו אם אכלו מותר ואם לאו אסור כדין האמור בכותיים וגדולי הדור כתבו שאף אם אכלו אסור הואיל ושהייה דרסה וחברותיה לא נכתבו בתורה בפירוש אין סומכין בענינם עליהם שהרי אמרו בכותיים לדעת רבנן דאחזוקי ולא כתיבא לא סמכינן עלייהו ואני תמה אם כן היאך לא הקשו ממנה לאביי ורבא שאמרו שניהם שבנותן לו מותר אלא ודאי שהייה וחברותיה הן הן גוף השחיטה וכתיבן קרינן להו אפי׳ (אפי׳) לרבנן וכן לשחיטת עוף אע״פ שאינה כתובה בתורה וכמו שאמרו למטה מצא בידו דיקוריא של צפרים קוטע ראשו של אחד מהם ונותן לו ואם אכלו מותר לאכול משחיטתו ובלבד בשיכניסם תחת כנפיו שלא יראה הכותי ראשה של איזה מהם היא וכן שממסמסו עד שאלו היה בו סימן יהא מעבירו בכך ואם מפני ששחיטת העוף לא נכתבה בהדיא בתורה הואיל ואחזוק בה הרי קבלוה ככתובה וכן בשהייה ודרסה וחברותיהן ואע״פ שעל זו אמרו אחזוק ולא כתיבה תנאי היא ולרבנן לא סמכינן עלייהו לאו דוקא דבהני נימא הכי דהני מיהא ר״ל שהייה וחברותיה ושחיטת עוף ככתובין הן ובמילי אחריני הוא דקאמר תנאי היא או שמא הלכה כרשב״ג וסומכין עליהן אף באחרות ולענין ביאור למדת ממה שכתבנו שכשהתירו ביוצא ונכנס דוקא בשהוא מומחה אצלנו אבל אם אינו מומחה צריך שיעמוד על גביו מתחלה ועד סוף כדין מי שנודע לנו שאינו יודע הלכות שחיטה ובדיקת סכין בכותי לא הוזכרה שכל שישראל עומד על גביו מתירא הוא ובודק יפה קצת מפרשים פרשו שלא נקרא משומד אוכל נבלות לתאבון אלא כשחזר על זה שני פעמים או שלשה הא פעם אחת שמא דרך מקרה היה וכמי שמתאוה לטעום טעם איסור ופרחה תאותו לשעתה:
מי שהוא משומד לעבירה מדברי סופרים הן בענין שחיטה הן בשאר עבירות כגון סתם יינם או כלאים בלא שוע טווי ונוז יש מי שאומר שאנו דנין אותו לענין זה כמשומד לדבר שהוא מן התורה ויש חולקין בדבר והדברים נראים כדעת ראשון ובלבד בדברים של פרהסיא וכן יראה במס׳ הוריות פרק אחרון במה שאמרו שם בענין זה שני כלאים כיון דמפרסמא מילתא כדאורייתא דמי:
אחר שביארנו על הסדר ענין השוחטים ישראלים או הדומים להם שהשחיטה נפסלת בהם הרי אנו חוזרים לכתוב פסקי שאר הדברים שבאו תחת משנה זו על ידי גלגול שלא מכונת הספר כמו שהקדמנו ואלו הן:
מי שהפריש בהמה לחטאתו או לעולתו או לאיזה קרבן ונמלך אחר כן להחליפה באחרת אסור שנאמר לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב ואם עושה כן במזיד לוקה אע״פ שהוא לאו שאין בו מעשה בפי׳ אמרו כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ולא עוד אלא שאף תמורתו קדושה שנאמר והיה הוא ותמורתו יהיה קדש ואפי׳ שגג בענין הואיל והזיד בתמורה לוקה ר״ל שאם נתכוין לומר הרי זו תמורת עולתי ואמר הרי זו תמורת שלמי לוקה ותמורתו תמורה הואיל ויש לו שלמים אבל אם שגג בתמורה עצמה ר״ל שהיה סבור שמותר תמורתו תמורה אבל אינו לוקה והכל שהמירו בקרבן שלהם תמורתן תמורה ולוקין אחד אנשים ואחד נשים ואפי׳ יורש בקרבן אביו אבל קטן שהגיע לעונת נדרים והיא שנה שלפני הפרק הדבר ספק אם תמורתו תמורה אם לאו כמו שיתבאר במקומו ומ״מ אינו לוקה ועיקר דבר זה במסכת תמורה:
הנודר בלשון ערך והוא שאמר ערכי עלי או ערך פלני עלי הרי הוא חייב להביא כערך הקצוב בתורה לפי שני הנערך אחד שהעריך את היפה ואחד שהעריך את המנוול והנודר בלשון זה נקרא מעריך ואותו פלני שאמר עליו ערך פלני עלי הוא הנקרא נערך אבל אם נדר בלשון דמים כגון שאמר דמי עלי או דמי פלני עלי אין זה לפי שני הנידר אלא לפי ענינו ושמין אותו כעבד הנמכר בשוק והנודר בלשון זה נקרא נודר ואותו פלני שאמר עליו דמי פלני עלי הוא הנקרא נידר וכן מי שאמר הרי מעות אלו לערכי כל שלא אמר תחלה ערכי עלי אינו ערך הכתוב בתורה לחייבו כפי שניו והכל מעריכין ונודרין אחד אנשים ואחד נשים ואפי׳ קטן כל שהגיע לעונת נדרים על הדרך שביארנו בנדה פרק דופן וכן הכל נערכין ונידרין ואע״פ שיצאו הגוסס והיוצא ליהרג מכלל הנערכין והנידרין מפני שכמת הם חשובים ואין להם לא ערך ולא דמים כמו שיתבאר במקומו מ״מ על הרוב אנו מדברים וכבר ידעת שאין למדין מן הכללות ובנידרין מיהא אף פחות מבן חדש שאין לו ערך דמים יש לו וכל שאמר הימנו דמיו עלי חייב בדמיו ועיקר דבר זה במס׳ ערכין:
אע״פ שהערכין ושאר הנדרים מצוה כדי להרגיל עצמו במדות מעולות מ״מ כבר רמזה תורה שאם נמנע מזה אין בכך כלום והוא אמרו ית׳ וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא ומ״מ ראוי לו להזהר שלא יהא קופץ לנדרים כדי שלא יבא לידי מכשול באיחורן אלא כשלבו נודב ליתן יקפוץ ויתן מיד ואם לבו נודב לקרבן יביא בהמתו לפתח העזרה ויקדיש ויקריב כדרך שהיה הלל עושה על הדרך שביארנו בנדרים והוא מה שאמר השלם ע״ה טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם לפיכך אם נדר יהיה זריז להביא ולא סוף דבר בלשון הרי עלי שחיובו דבק על כתפיו וחייב באחריותה אם נאבדה ושמא הוא סבור שיצא ידי חובו בהפרשה אחת אלא אף באמר הרי זו שמאחר שהפרישה אינו חייב באחריותה כמו שיתבאר במקומו ולענין ביאור מיהא יש שואלים היאך אמרו ואפי׳ ר׳ יהודה לא אמר אלא בהרי זו והא בנדר קיימינן והרי אמרו נדר הרי עלי נדבה הרי זו ותירצו בה שלא אמרו כן אלא כשמלת נדר ונדבה נזכרות כאחת אבל כל שאתה מזכיר נדר לבד פירושו בין בהרי זו בין בהרי עלי ומ״מ במסכת נדרים אמרו תני נודב:
אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי וכי כל מקום ששנינו ״הכל (עושים כך וכך)״ רק לשון לכתחלה הוא, ולא דיעבד? אלא מעתה, מה ששנינו: הכל ממירין, כלומר, עושים תמורה בקדשים, שאומר על בהמת חולין שתהיה תמורת בהמת קדשים מסויימת, אחד האנשים ואחד הנשים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שלכתחלה הוא שממירים? והא כתיב [והרי נאמר בתורה] במפורש: ״לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב״ (ויקרא כז, י)!
Rav Aḥa, son of Rava, said to Rav Ashi: And does every use of the term: Everyone, indicate that the action in question is permitted ab initio? If that is so, in the mishna (Temura 2a), where it says: Everyone substitutes a non-sacred animal for a sacrificial animal, both men and women, is that also an expression indicating that it is permitted ab initio? But isn’t it written: “He shall neither exchange it, nor substitute it, good for bad, or bad for good” (Leviticus 27:10)?
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָתָם כִּדְקָתָנֵי טַעְמָא לֹא שֶׁהָאָדָם רַשַּׁאי לְהָמִיר אֶלָּא שֶׁאִם הֵמִיר מוּמָר דוְסוֹפֵג אֶת הָאַרְבָּעִים.

Rav Ashi answers: There, the reason the mishna uses the word everyone is that it immediately teaches: That is not to say that it is permitted for a person to substitute; rather, it means that if one did substitute a non-sacred animal for a sacrificial animal, substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs [vesofeg] the forty lashes that are the punishment for violating the prohibition “Nor substitute it.” But here, since the mishna does not similarly qualify its statement, it indicates that everyone may perform the slaughter ab initio.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

התם כדקתני טעם כלומר [דאסור] לכתחלה:
התם כדקתני טעמא – דעקר להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא אבל הכל שוחטין בדוכתיה קאי דכל כמה דלא עקר ליה ותנא לא שיהו הפסולים רשאים לשחוט כדעקר התם משמע דלכתחלה רבינהו והדר תני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד.
לא שהאדם רשאי – דכתיב לא יחליפנו ורישא הכי קאמר הכל דין תמורה נוהגת בהם והא דתנא ברישא הכל ממירין ואיצטריך ליה תו לפרושי לא שהאדם רשאי כו׳ ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתם תמורה לשון התנאים הוא זה כמו הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין הלכך הכא אע״ג דהוצרך להאריך לא שינה התנא את לשונו.
מומר – נתפסת השניה ושתיהן קדושות.
וסופג את הארבעים – משום לאו דלא ימיר.
התם כדקתני טעמא – פירש בקונטרס דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא ולשון כדקתני טעמא לא משמע כפירושו ומה שפירש נמי במסקנא גבי דאי דיעבד תרתי דיעבד למה לי ואע״ג דבתמורה נמי תני והדר מפרש התם לא תנא כי האי גוונא הכל ממירין ותמורתן תמורה גבי הדדי ואי משום לא שהאדם רשאי להמיר משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה אין נראה דמשום וסופג את הארבעים לחודיה לא הוה ליה למיתני תרתי דיעבד דהוה מצי למיתני הכל ממירים והממיר סופג את הארבעים ועוד דבריש תמורה (דף ב.) פריך הכל ממירים לכתחלה ולא שהאדם רשאי להמיר דיעבד ומשני התם רב יהודה הכי קתני הכל מתפיסים בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד והוה ליה לשנויי דתנא ליה משום וסופג את הארבעים כדפירש בקונטרס כאן ונראה לרבינו תם דשינויא דהכא הוי כההיא דתמורה והכי קאמר התם כדקתני טעמא דלהכי תנא הכל ממירים דמשמע לכתחלה לאשמעינן שאפילו המיר במזיד דהיינו לכתחלה מומר דלא תימא ארבעים בכתפיה וכשר כדאמרן בהתודה (מנחות פא.) וקשה לפירושו דבסוף פרק קמא דתמורה (תמורה יג.) משמע דמן הדין ראוי להיות תמורה במזיד יותר מבשוגג דקאמר יהיה לרבות שוגג כמזיד ויש לומר דלענין בהמה שתהא כשרה למזבח פשוט לן שוגג יותר ממזיד אי נמי התם איירי במזיד ולא אתרו ביה דלא הוו ארבעים בכתפיה וההוא מזיד פשוט לן יותר משוגג.
וסופג את הארבעים – וא״ת הוה ליה למימר וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר ויש לומר דחד בשלו וחד בשל חברו כדאמר בתמורה (דף ט.) וכגון דאמר חברו כל הרוצה להמיר בבהמתו ימיר דבענין אחר אין ממירין בשל אחרים והכי איתא בהדיא בתמורה פ״ק.
גמ׳. התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. פרש״י ז״לא דעקר ליה להכל דרישא דלא תימא לכתחלה הוא, והכי קאמר, הכל תמורה נוהגת בהן, והאי דתנא הכל ממירין ואצטרך לפרושי לא שהאדם רשאי להמיר, ולא נקט ברישא לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון התנאים הוא זה הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבין, הלכך הכא אע״ג דהוצרך להאריך ולפרש לא שינה התנא את לשונו.
ולא מיחוור לי, משום דהשתא ס״ד דכל הכל לכתחלה הוא ודוקא תני להו, וכיון שכן היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דווקאב. ועוד דאי הכי במתני׳ נמי לימא דכולה דיעבד, והכי קתני הכל תורת שחיטה עליהן ששחיטתן כשרה, ומשום דלשון תנאים הוא זה לא שינה את לשונו ואע״פ שהיה לו לשנות לשון קצרהג. ואפשר שאם כן היה לו לפרש בפירוש שאין הכל שוחטין לכתחלה כדקתני התם לא שהאדם רשאי להמיר. ומיהו לישנא דגמרא לא משמע הכי דקאמרינן התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי וכו׳ד.
ובספר הישרה פירשו דהכא נמי אע״פ שאינו רשאי לכתחילה להמיר, מ״מ ממירין הם לכתחילה, כלומר שאפילו במזיד תמורתן תמורה ונתפסת בקדושה, דלא תימא במתכוין לעבור לא יתפוס, קמ״ל אעפ״י שהוא יודע ומזיד ממיר אלא שסופג את הארבעים, ונתפסין בתמורה קתני, כדקא מתרץו לה בגמ׳ בדוכתא. והיינו דקאמרינן התם כדקתני טעמה, לומר ההוא לכתחילה דהתם לאו לכתחלה דהיתרא הוא אלא לכתחילה שאם המיר מומר הוא.
ויש ששואליןז כיון דמסקינן דהכל איכא לכתחלה ואיכא דיעבד, מאי האי דמקשינן בתמורהח הא גופא קשיא אמרת הכל ממירין לכתחלה, והדר אמרת לא שאדם רשאי להמיר, ומתרץ אמר רב יהודה הכי קאמר הכל מתפיסין בתמורה וכו׳ כדאיתא התם, דהא למסקנא דהכא ליכא קושיא דהכל דיעבד נמי הוא. ולדידיט לא קשיא דכל הכל דלא הוי לכתחלה על כרחין הכי מתפרש, הכל מתפיסין בתמורה הכל מעריכין ומתפיסין בערך, והתם מפרש לה בגמרא משום דמפרשא במתני׳ דיעבדי הוא. ומיהו כל היכא דהוי דיעבד על כרחין כי האי גוונא מתפרש, והכל שוחטין דהכא אי דיעבד הוא בכי האי גוונא מתוקם הכל מכשירין בשחיטה, ותירוצאכ הכאל והתם חד שיטה הוא.
א. ד״ה התם וד״ה לא.
ב. בחידושי הרשב״א הביא לשון רבינו בתוספת ביאור, עיי״ש.
ג. ראה מה שכתב בשטמ״ק על קושיות רבינו.
ד. כן הקשו תוס׳ ד״ה התם ושא״ר.
ה. חידושים (הוצ׳ שלזינגר) סי׳ תלד. וכ״ה בתוס׳ ושא״ר שם בשם ר״ת.
ו. בנדפס: כדמתרץ.
ז. ראה תוס׳ תמורה ב, א ד״ה הא גופא.
ח. שם.
ט. בנדפס בטעות: ׳לדידי נמי׳. [ובהגהות הגרר״ב הגיה: ולדידיה [היינו לר״ת] נמי׳ וכו׳. וא״צ.
י. בנדפס: דדיעבד.
כ. בנדפס (בטעות): ותמצא.
ל. בכי״פ ושטמ״ק: דהכא.
גמרא: התם כדקתני טעמא לא שהאדם רשאי להמיר. פירש רש״י ז״ל התם עקר ליה להכל דרישא, אבל הכא בדוכתיה קאי, דכל כמה דלא עקר ליה ותני לא שהן רשאים לשחוט כדעקר ליה התם, משמע לכתחלה רבינהו. והא דלא תנא בתמורה לשון קצרה הכל שהמירו תמורתן תמורה, לשון תנאים הוא זה, הכל שוחטין הכל סומכין הכל חייבים, והלכך הכא אף על גב דהוצרך להאריך ולפרש לא שנה התנא את לשונו. והקשו עליו דלשון כדקתני טעמא לא משמע כטעמו של רבינו ז״ל, דהוה ליה למימר התם הא קתני לא שהאדם רשאי להמיר, וכן הקשה עליו הרמב״ן ז״ל דהתם למה לא קצר את לשונו, ואי משום דדרך התנא לשנות בלשון זה, אכתי [לפום] סלקא דעתיה [ד]⁠השתא דכל הכל דוקא לכתחלה הוא ודוקא תני להו, ואם כן על כרחך היה לו לשנות את לשונו ולמיתני לישנא דוקא.
ור״ת ז״ל פירש דהא דתנן הכל ממירין, דמשמע לכתחלה, הא קמ״ל אע״ג דבא לכתחלה להמיר במזיד תמורתו תמורה, דל״ת ארבעין בכתפי׳ וכש׳ כדאמרינן במנחות (מנחות פא.) והכל ממירין הכל מתפיסין בתמורה קתני, כדמשני התם ר״י בתמורה (תמורה ב.) הכי קתני הכל מתפיסין בתמורה אחד אנשים ואחד נשים. ולדידי ק״ל דהכא משמע דהשתא הוה סלקא דעתיה דרב אשי דכל הכל לכתחלה הוא והיינו דוקא דקא קשיא ליה הכל שוחטין, ולישנא דהכל קא דייק, ומהדר לפרוקי קושיא דרב אחא ולמתלייה לההוא הכל בטעמא, ולקמן (חולין ב׳:) אהדר ליה לרב אחא אנא (ו)⁠שחיטתן כשרה קא קשיא לי דאי דיעבד תרתי למה לי, דמשמע דא״ל דמעולם לא הקשה ליה מלשון הכל אלא משום דתרתי למה לי קשיא ליה, ואם כן ברישא מאי מהדר ליה לרב אחא התם כדקתני טעמא, מיד הוה ליה למימר אנא תרתי למה לי קשיא לי, ולא שאני סבור דכל הכל הוי לכתחלה.
ומתוך כך נראה לי דרב אשי ודאי מעיקרא נמי עיקר קושי׳ תרתי ל״ל קשיא ליה, אלא קצר לשונו כדרכן של דברי חכמים, וסבר שהבין רב אחא קושיתו, ורב אחא לא הבין ועלה בדעתו שלשון הכל קא דייק לומר שכל הכל לכתחלה הוא, וכדאמר ליה בסיפא אין איכא הכל לכתחלה ואיכא דיעבד, אלא הכל דהכא ממאי דלכתחלה הוא, ולפיכך הקשה לו מהכל ממירין דדיעבד הוא, וגם הוא סתם לשונו, ועלה בדעת רב אשי שהקשה ליה דהתם נמי איכא תרתי מדקא מסיק עלה לא שהאדם רשאי להמיר ולא קשה הכל ממירין, מלבד כדקתני הכל מעריכין, ולא האריך. לא שאדם רשאי להעריך, ואהדר ליה התם לא דמי למתניתין דהכא דהכל, דהתם ליכא למימר תרתי למה לי, דאיצטריך למתני׳ לא שהאדם רשאי להמיר לאשמועינן שסופג את הארבעים דלוקין על לאו שאין בו מעשה, וכמו שפירש רש״י ז״ל לקמן בסוגיין. ומה ששנה התנא הכל ממירין, והוצרך להאריך לא שהאדם רשאי להמיר ולא תנא הכל שהמירו תמורתן תמורה אלא שסופג את הארבעים, משום שלשון התנא הוא זה לעולם הכל סומכין הכל מעריכין וכדברי רש״י ז״ל, וכשחזר והקשה לו מהכל מעריכין, חשב גם כן רב אשי שהיה סבור רב אחא דאי אפשר לומר דהכל דהכא לכתחלה דכל הכל לאו לכתחלה הוא, ודברי רב אחא לקמן ומה שהשיב רב אשי מוכיחין כן, שעד הסוף לא הבין האחד את דעת חבירו לא זה קושיתו של זה ולא זה תשובתו של זה, כן נראה לי.
תוס׳ בד״ה התם כדקתני טעמא כו׳ הכל מתפיסין בתמורה אחד שוגג ואחד מזיד כו׳ עכ״ל בגמרא שלפנינו בריש תמורה ליתא הגירסא הכי אלא דה״ג שם הכל מתפיסין בתמורה א׳ אנשים וא׳ נשים ולפי גירסתם שכתבו היה מוכרח כפר״ת ולא הל״ל וק׳ לפי׳ דבסוף פ״ק כו׳ וע״ש בתוס׳ דמוכח מדבריהם ג״כ שלא היה גרסתם כך ודו״ק:
בד״ה וסופג כו׳ וא״ת הל״ל וסופג שמונים דהא תרי לאוי כתיב לא יחליפנו ולא ימיר וי״ל כו׳ עכ״ל ולמאי דאמרינן בפ״ק דתמורה דמ״מ לא הוה לאו שניתק לעשה דכתיב לא יחליפנו ולא ימיר דהוי ליה תרי לאוי וחד עשה ולא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי אין מקום לקושייתם דאהנך תרי לאוי לא לקי אלא חדא זימנא משום דאי לא הוי אלא חד לאו לא הוי לקי כלל כיון שניתק לעשה וצ״ע:
ומשיבים: התם [שם יש מובן אחר לדבר], כדקתני טעמא [כמו שהוא שונה באותה משנה את הטעם]: לא שהאדם רשאי להמיר, אלא שאם המירמומר, שהקדושה חלה גם על מה שהמיר בו, וסופג (לוקה) את הארבעים מלקות מן התורה, שעבר על האיסור של ״לא ימיר אותו״.
Rav Ashi answers: There, the reason the mishna uses the word everyone is that it immediately teaches: That is not to say that it is permitted for a person to substitute; rather, it means that if one did substitute a non-sacred animal for a sacrificial animal, substitution takes effect, and the one who substituted the non-sacred animal incurs [vesofeg] the forty lashes that are the punishment for violating the prohibition “Nor substitute it.” But here, since the mishna does not similarly qualify its statement, it indicates that everyone may perform the slaughter ab initio.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) אֶלָּא הַכֹּל מַעֲרִיכִין וְנֶעֱרָכִין נוֹדְרִין וְנִידָּרִין הָכִי נָמֵי דִּלְכַתְּחִלָּה וְהָא כְּתִיב {דברים כ״ג:כ״ג} וְכִי תֶחְדַּל לִנְדּוֹר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא.

Rav Aḥa challenges: But a mishna teaches (Arakhin 2a): Everyone takes vows of valuation and is thereby obligated to donate to the Temple treasury the value fixed by the Torah based on the age and gender of the person valuated; and everyone is valuated, and therefore one who vowed to donate his fixed value is obligated to pay; everyone vows to donate the market value of a person as a slave to the Temple treasury and is thereby obligated to pay; and everyone is the object of a vow if others vowed to donate his market value. Is that also an expression indicating that it is permitted ab initio? But it is written: “And if you shall cease to vow, there shall be no sin in you” (Deuteronomy 23:23), indicating that it is preferable not to vow.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הכל מעריכין – דאמר ערך פלוני נותן הכל לפי שהוא אם בן חמשים כבן חמשים אם בן עשרים כבן עשרים אם בן חדש כבן חדש:
ונערכין דיכול להעריך עצמו ונותן ערכו הכל לפי הזמן1 וזה הערך:
נודרין – רשאי לומר דמי פלוני עלי ונותן (דמיו כו׳ עד נותן) דמיו ושמין אותו כעבד:
ונידרין – רשאי לומר דמי עלי ונותן דמיו:
1. נראה דצ״ל הכל לפי הזמן ולפי זה הנערך כצ״ל. ור״ל לפי מה שהוא אם הוא איש או אשה דבאשה הוא ערך אחר כמש״כ בפרשה.
הכל מעריכין – התם מפרש לאתויי מופלא סמוך לאיש קטן היודע להפלות לשם מי מקדישין ואם סמוך לפרקו הוא כגון בן י״ב שנה ויום אחד דבריו קיימין אע״פ שעדיין קטן הוא עד י״ג שנה ויום אחד.
מעריכין – תורת מעריכין עליהם שאם אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי נדרו קיים ואע״ג דקטן הוא זה הנודר חייב ליתן כפי שנים של נערך והדמים קצובין בפרשה.
הכל נערכין – יש להם ערך ואפילו מוכה שחין שאינו שוה כלום לימכר בשוק יש לו ערך הכתוב בפרשה ואם אמר על עצמו ערכי עלי או אמר על אחר ערך מוכה שחין זה עלי לא אמרינן הואיל ודמים אין לו ערך נמי אין לו.
הכל נודרים – דמי עלי או דמי פלוני עלי. והתם מפרש דאיידי דבעי למיתני הכל נידרין תנא נמי הכל נודרים.
הכל נידרים – כל אדם השוה כלום יש לו דמים ואם אמר דמי עלי או אמר על אחר דמי פלוני עלי נותן לפי מה שהוא נמכר בשוק ואפילו היה הנידר זה פחות מבן חדש ואמר דמי תינוק זה עלי יתן דמיו ואע״פ שאין פחות מבן חדש נערך ואם אמר ערכו עלי פטור מכלום שלא נתנה בו תורה ערך דכתיב (ויקרא כז) ואם מבן חדש ועד בן חמש שנים דמים מיהא יש לו לפי שויו ואם אמר בתורת דמים נותן דמיו.
לא יהיה בך חטא – הא אם תדור יהיה בך חטא.
הכל מעריכין ונערכין. מפורש בגמ׳ במקומהא הכל מעריכין לאתויי מופלא הסמוך לאיש, ונערכין לאתויי מוכה שחין שאע״פ שאינו בדמים ישנו בערך, ונודרין לאתויי מופלא סמוך לאיש לא צריך, דהא תנא ליה בהכל מעריכין, אלא איידי דתנא נידרין תנא נמיב נודרין, ונידרין לאתויי פחות מבן חודש שאע״פ שאינו בערךג ישנו בדמים. ואיכא דקשיא ליהד נידרין נמי מרישא שמעינן ליה, דכיון דאמרינן אע״פ שאינו בדמים ישנו בערך, ממילא אע״פ שאינו בערך ישנו בדמים. ולאו קושיא היא כלל, דבשלמא מעריכין ונודרין חדא מילתא היא, דכיון דמופלא סמוך לאיש נתרבה באחד ודאי נתרבו בכולן ובכל דיני הקדשות, אבל פחות מבן חודש ומוכה שחין תרי גוני נינהו וצריך להביא שניהם. ועוד דאפשר היה לומר שאפילו דמים אין לו לפחות מבן חדש, שאלו היו לו דמים היתה התורה נותנת קצבה לדמיו, וכיון שלא כתבהה בו ערך ש״מ שאין לו דמים כלל מן הדין, ואע״פ שיש לו מקצת לוקחין בשוק, התורה העידה שאינו שוה כלום.
ויש אומרים דנודרין מכלל מעריכין שמעינן ליה, משום דעיקר מופלאו סמוך לאיש כי כתיב בנודריןז הוא דכתיב, וכיון דתנא מייתי לה במעריכין כל שכן בנודרין, אבל נערכין ונידרין צריכי.
א. ערכין ב, א.
ב. כי״פ ליתא תיבה זו.
ג. בנדפס: נערך.
ד. בנדפס: ואי קשיא. אולם, כבר העיר הגרשז״ר שמן ההמשך ׳ולאו קושיא׳ (ולא ׳לאו קושיא׳) מוכח שהוא טעות.
ה. בנדפס: נתנה.
ו. בנדפס: דמופלא.
ז. שם: בנדרים.
ומעתה נתחיל בביאור המשנה לפי הדעת הראשון ונאמר הכל שוחטין ר״ל כל המומחין והם שנודע לנו בודאי עליהם שיודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחלה אע״פ שאין מוחזקין אצלינו באמון ידים ובתגבורת הלב שלא יתעלפו בראיית מכת חרב כמדת קצת רכי הלב שמן הסתם אין חוששין לעלוף כלל הא שאינן מומחין אצלנו אין לנו למסור להם לשחוט לכתחילה ואם שחטו שחיטתן כשרה על מנת שנבדוק בו אחר שחיטתו ונמצאהו יודע הלכות שחיטה חוץ מחרש שוטה וקטן שאפי׳ הם מומחים אצלינו אין מוסרין להם לשחוט לכתחילה אף באחרים עומדים על גבם שמא יקלקלו בשחיטתן ר״ל שמא ישהו או ידרסו או יחלידו הא להגרמא ועקור אין חוששין שנכרין הם אף לאחר שחיטה הא לשהייה או דרסה חוששין אף באחרים עומדים על גביהם לכתחלה שמא יקלקלו והאחרים לא ירגישו ואף כשתאמר שירגישו יש בה משום בל תשחת וזהו שאמרו בגמרא שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו זאת אומרת אין מוסרין להם לכתחילה ופירשו גדולי הרבנים אף באחרים עומדין על גבם ואע״פ שמסופה למדנו כן שאמר שחיטתן כשרה כך היא דרך התנא לומר אין עושין כן לכתחלה הא דיעבד כשר ומ״מ אחרוני הרבנים פרשוה באין אחרים רואין כלומר אין מוסרין להם לכתחילה בלא אחרים אף להתלמד מחשש מראית העין שיחשבו הרואים שעל כונת האכילה מסרנו להם ונשוב לדברינו והוא שאין מוסרין להם לשחוט לכתחלה שמא יקלקלו בשחיטתן וכן אם שחטו בלא עמידת אחרים על גבם אע״פ שבדקנום ומצאנו שיודעין שחיטתן פסולה שמא קלקלו בשחיטתן וכלן ר״ל בין חרש שוטה וקטן בין שאינו מומחה ששחט והלך לו ואין בידינו לבדקו אם עמדו אחרים על גביהן מתחלה ועד סוף שחיטתן כשירה ששחיטת חולין אינה צריכה כונה ואם לאו פסולה זהו ביאור המשנה לדעת זה וקצת חכמים פסקו כן:
פרק הכל שוחטיםאלא הכל מעריכין ונערכין נודרין ונידרין ה״נ וכו׳ – הכל נידרין לאתויי פחות מבן חודש דאע״ג דאינו נערך הוא נידר וגבי נודרין לא רבי מידי אלא דתניא לי׳ אגב נידרין.
ועוד הקשה רב אחא, אלא לפי זה, מה ששנינו: הכל מעריכין, כלומר, נודרים למקדש ערכו של אדם (הקצוב בתורה לפי גילו ומינו), ונערכין, שניתן לנדור בערכו של כל אדם, וכן הכל נודרין למקדש דמיו (שוויו בשוק) של אדם, ונידרין שאפשר לנדור דמיו של כל אדם, הכי נמי [כך גם כן] תאמר שהכוונה היא שלכתחלה מעריכים ונודרים? והא כתיב [והרי נאמר]: ״וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא״ (דברים כג, כג), ומשמע מכאן שראוי שלא לנדור;
וכתיב [ונאמר] עוד בפסוק אחר: ״טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם״ (קהלת ה, ד), ותניא [ושנויה ברייתא] על כתוב זה: טוב מזה ומזה — מי שאינו נודר כל עיקר, אלו דברי ר׳ מאיר, ר׳ יהודה אומר: טוב מזה ומזה — מי שנודר ומשלם. ואפילו ר׳ יהודה שאמר שטוב להיות נודר ומשלם, לא קאמר [אינו אומר] דברים אלה אלא באומר ״הרי זו״, שנודר בהמה מסויימת לקרבן, שאין חשש שיעבור על נדרו, שאף אם אירעה תקלה ונגנבה הבהמה או אבדה — אינו חייב להביא אחרת במקומה.
Rav Aḥa challenges: But a mishna teaches (Arakhin 2a): Everyone takes vows of valuation and is thereby obligated to donate to the Temple treasury the value fixed by the Torah based on the age and gender of the person valuated; and everyone is valuated, and therefore one who vowed to donate his fixed value is obligated to pay; everyone vows to donate the market value of a person as a slave to the Temple treasury and is thereby obligated to pay; and everyone is the object of a vow if others vowed to donate his market value. Is that also an expression indicating that it is permitted ab initio? But it is written: “And if you shall cease to vow, there shall be no sin in you” (Deuteronomy 23:23), indicating that it is preferable not to vow.
And it is written: “It is better that you should not vow, than that you should vow and not pay” (Ecclesiastes 5:4); and it is taught in a baraita with regard to that verse: Better than both this one, who vows and does not pay, and that one, who vows and pays, is one who does not take a vow at all; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Better than both this one, who vows and does not pay, and that one, who does not vow at all, is one who vows and pays in fulfillment of that vow. Rav Aḥa comments: And even Rabbi Yehuda states his opinion only in a case where one vows and says: This animal is designated for sacrifice, as in that case there is no concern that he will fail to fulfill his commitment, since even if the animal is stolen or lost, he is not required to bring another in its place.
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) וּכְתִיב {קהלת ה׳:ד׳} טוֹב אֲשֶׁר לֹא תִדּוֹר מִשֶּׁתִּדּוֹר וְלֹא תְשַׁלֵּם וְתַנְיָא טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה השֶׁאֵינוֹ נוֹדֵר כׇּל עִיקָּר דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר ר׳רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר טוֹב מִזֶּה וּמִזֶּה נוֹדֵר וּמְשַׁלֵּם ואפי׳וַאֲפִילּוּ רַבִּי יְהוּדָה לָא קָאָמַר אֶלָּא בְּאוֹמֵר הֲרֵי זוֹ

And it is written: “It is better that you should not vow, than that you should vow and not pay” (Ecclesiastes 5:4); and it is taught in a baraita with regard to that verse: Better than both this one, who vows and does not pay, and that one, who vows and pays, is one who does not take a vow at all; this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Better than both this one, who vows and does not pay, and that one, who does not vow at all, is one who vows and pays in fulfillment of that vow. Rav Aḥa comments: And even Rabbi Yehuda states his opinion only in a case where one vows and says: This animal is designated for sacrifice, as in that case there is no concern that he will fail to fulfill his commitment, since even if the animal is stolen or lost, he is not required to bring another in its place.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר – כלומר טוב ממי שנודר ומשלם וממי שנודר ואינו משלם. ואיזה זה מי שאינו נודר כל עיקר ונותן בלא נדר שמי שנודר ואינו משלם חיישינן שמא יהא עובר בבל תאחר:
טוב אשר לא תדור – לעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם הכי מפרש ליה רבי מאיר.
טוב מזה ומזה – מנודר ומשלם ומנודר ואינו משלם.
שאינו נודר כל עיקר – שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל דברו.
רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם – דהכי משמע טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם אבל משתדור ותשלם לא שהוא טוב מכולם.
ואפילו ר׳ יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו – דאם מתה או נגנבה אינו חייב באחריותה. אי נמי כיון דאפרשה תו לא הדר ביה.
וכתיב טוב אשר לא תדור – מעיקרא מייתי מדברי תורה והדר מייתי מדברי קבלה.
טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר – פ״ה דלעיל מיניה כתיב את אשר תדור שלם ואפילו הכי טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם וקשה לר״ת דלא מייתי בגמרא ההוא קרא כלל ונראה לר״ת דכולי מלתא דריש מהאי קרא דהוה ליה למיכתב טוב אשר לא תדור משתדור ואנא ידענא דמשתדור ולא תשלם קאמר אלא להכי קאמר ולא תשלם לגלויי על משתדור דמשתדור כדרך הנודרין קאמר שנודרין ומשלמין כדאמר גבי שכיר ותושב בא זה ולימד על זה (קדושין דף ד.).
הא דתניא טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר, ופרישנא בגמ׳א תני נודב, נראה לי דלר׳ מאיר קראיב הכי מדרשי, את אשר תדור שלם, כלומר הנדר והתשלומין יהיו דבר אחדג, כלומר שתאמר הרי זו, שנמצאוד התשלומין הם הנדר בעצמן, וטוב אשר לא תדור כלל אפי׳ בענין זה אלא שתביא עולתךה חולין לעזרה ותסמוך עליה ושוחטה מיד כדרך שהיה הלל עושה. משתדור ולא תשלם, כלומר וטוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם כלומר שלא יהו נדריך תשלומין אלא שתאמר הרי עלי, נמצא טוב מזה ומזה מביא עולתו חולין לעזרה.
והוצרך הכתוב לומר שלש המדות, מפני שיש בנדר מה שאין בנדבה, שהנדר יכול לבוא לידי לא יחל מה שאין דרך לבוא לידי כן בנדבה, והנדבה יכול לבוא לידי מעילה מה שאין כן בנדר שאינו מפרישה עד שיביא בהמתו לעזרה, ומפני כך אמר הכתוב טוב מזה ומזה שאינו נודר כלל.
ור׳ יהודה נמי הכי דריש ליה לקרא, אלא שהוא סובר שמה שאמר הכתוב את אשר תדור שלם היא מצוה, וטוב משלא ידור כלל שהוא זרוז לו שמא יחזור בו ולא יביא כלל.
ורש״י ז״ל פירשו לר׳ מאיר טוב אשר לא תדור שמא תדור ולא תשלם, ואם כן לא הוזכר בפסוק הזה אלא שתי מדות שטוב מי שאינו נודר ממי שנודר שמא לא ישלם, ולישנא דגמ׳ לא משמע הכי דקתני טוב מזה ומזה.
ויש אומריםז דלר׳ מאיר אפי׳ מביא עולתו חולין לעזרה טוב שלא יביא כלל, והכי משמע להו בנדרים פ״קח. ואין טעם מחוור בדבר.
ורבינו ש״י ז״לט כתב שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כלומר אפילו בלא נדר כלל אסור שלא יהא רגיל בנדרים. ויש אומרים משום שהרגיל בקרבנות אינו ירא מן השגגות שהוא סומך על קרבנותיו, ומי שאינו מביא קרבן כלל הוא מדקדק על עצמו שלא יבא חטא על ידו אפילו בשוגג.
והכיי נמי משמעכ בתוספתא דפרקיןל דקתני ר׳ יהודה אומר טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחטמ, והיינו נודב דמתרץ בגמראנ.
ולי נראה דלר׳ מאיר נדבה דהלל עדיפא, ובדר׳ יהודה הוא דמתרץ בגמ׳ נודב ולא בדר׳ מאיר, ומשמעות דורשין דקרא איכא ביניהו, והיינו דאמרינן התםס ואי בעית אימא אפי׳ ר׳ יהודה קתני דכשרין מתנדבין, פי׳ וכל שכן ר׳ מאיר.
והקשו בתוספותע לר׳ מאיר האיך אכלו שלמים במדבר. ולדברינו אכלופ נדבות כהלל. והם אמרו לפי שנאסרו בבשר התאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשו והכתיבצ וידר יעקב, וכתיבק וידר ישראל, וכתיבר נדרו ושלמו לד׳ אלהיכם כל סביביו. ותירצו דבשעת צרה שאניש כמו שאמרו באגדהת וידר יעקב נדר לאמר, לאמר לדורות שיהו נודרין בשעת צרתןא.
ולי נראה שלא אסרן אלא בקדשי מזבח שמא יבאו לידי תקלה, ואין בקרבנות צורך לגבוה כדכתיבב הנה שמוע מזבח טוב, אבל לצדקה ולהפריש עישור לעניים ואין צריך לומר לקיים מצותג, נשבעין ונודריןד, כדתנןה נדרים סייג לפרישות.
והא דאקשינן אפילוו ר׳ יהודה לא קאמר וכו׳. פירש רש״י ז״לז אלמא מעריכין ונערכין לאו לכתחלה הוא דהאח עלי הוא, דליכא למימר בהו הרי זה ערךט, דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכי או לערך פלוני אם לא נדר תחלה לערך. פירוש לפירושוי, שאם אמר אלו לערכי הקדש או הרי אלו בערכי או בערך פלוני, אין זה ערך האמור בתורה, אלא ערך שלו הוא שהוא מעריך את עצמו בכך ואפילו לא היהכ לו ערך הרי הקדישם בתורת הקדש, וערך האמור בתורה הוא שיאמר ערכי עלי, או שיאמר הריני בערכי כדאמרינן בפ׳ בתרא דמכלתיןל, ואחר כך ידון בדמים שקצבה לו תורה.
א. נדרים ט, ב- י, א.
ב. כ״ה בכי״פ, ובנדפס [ובהוצ׳ הגרשז״ר] נשמטה תיבה זו.
ג. ראה חידושי רבינו ראובן נדרים סי׳ ב. וע״ע פני דוד להחיד״א דברים שם.
ד. בנדפס: שנמצא.
ה. בנדפס: עולותיך.
ו. ד״ה טוב. וראה בביאור דברי רש״י בתשובה מאהבה (לר״א פלעקלעס) יו״ד הל׳ נדרים תשובה שסז.
ז. ראה תוס׳ ד״ה אבל.
ח. י, א.
ט. ד״ה שאינו נודר.
י. בנדפס: והכא.
כ. כדעה זו שר״מ אוסר אף במביא עולתו.
ל. לפנינו הוא בפ״ב [ה״ה].
מ. ״ור׳ מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר״ (חידושי הרשב״א).
נ. ראה שטמ״ק נדרים שם בשם הרא״ם: ׳ובריש חולין וכו׳ יכול לחלק כגון דאמר הרי זו קודם שהביאה לעזרה׳.
ס. בנדרים שם.
ע. ד״ה אבל.
פ. כ״ה בנדפס וכצ״ל [ראה רשב״א]. בכתה״י: אפי׳.
צ. בראשית כח, כ.
ק. במדבר כא, ב.
ר. תהלים עו, יב.
ש. וכן הלשון בתוס׳ הרא״ש ובריטב״א נדרים שם. ולשון זו ניתן לפרש שבעת צרה מצוה לנדור, וכדברי הב״ר שם. אבל בתוס׳ לפנינו: ׳שרי׳.
ת. בראשית רבה ע, א.
א. וכן הביא רבינו בפירושו לתורה ויקרא כב, יח. וראה רשב״א נדרים שם, שנדר יעקב לא היה נדר גמור אלא נדבה והודאה. וצ״ב. וע״ע שטמ״ק נדרים שם, אגודה נדרים כב, א בשם י״מ, שו״ת מהר״ם מינץ סי׳ עט, ועינים למשפט נדרים שם. [וראה שו״ע יו״ד סי׳ רנז ס״ד: צריך ליזהר מלידור וכו׳. וראה שו״ת שבט הלוי ח״ב סי׳ קכו שזה דלאפוקי מדברי הרמב״ן. וצ״ע].
ב. ש״א טו, כב.
ג. כן מפורש בשאילתות ויצא שאי׳ כג שפירשו הא דיעקב שאע״פ שהנודר נקרא חוטא, הנודר ונשבע לקיים מצוה שפיר דמי. וכן הוא בספר והזהיר (פרשת בחוקותי, הובא בקובץ שיטות קמאי כאן). וראה רמב״ם הל׳ נדרים פי״ג הכ״ג והכ״ד.
ד. כן כתב בשו״ת רדב״ז ח״ג סי׳ תמא מדעתו, שאין הדברים אמורים אלא בקרבנות שאינו מחויב בהן מצד הדין, אבל בצדקה ומצוות מצוה לומר הרי עלי לצדקה. [ומלשון רבינו שסתם ׳נודרין׳ נראה שאף הרי עלי מותר. וראה פסקי מהרי״ח בשם ר״י שבעת צרה נודרים אפילו בהרי עלי, וכן כתב במרדכי סי׳ תקעב. וראה עינים למשפט שם]. אכן, ראה רבינו ירוחם נתיב יד ח״ג (קח ע״ג) שאף לדבר מצוה לא ידור, עיי״ש [ובסוף דבריו כתב: ״כל זה מדברי הרמב״ן״, וצ״ע].
ה. אבות פ״ג מי״ג.
ו. לפנינו: ׳ואפילו׳.
ז. להלן ע״ב ד״ה אבל.
ח. לפנינו ברש״י: דהרי.
ט. עי׳ חוו״ד סי׳ ק״ס סק״י, ומשמר הלוי קונטרס בל תאחר סי׳ א אות מד.
י. בהערות השואל ומשיב [נדפסו בסוף הוצאת מערבא] ביאר כוונת רבינו: ׳וכוונתו ליישב מה שנשאלתי על לשון רש״י בזה, דבחולין דף קלט רב המנונא הוא דאמר כן ורבא אמר משכחת לה באומר ערכי עלי, וע״ז פירש הרמב״ן דאף אם יאמר הרי אלו לערכי או אלו לערכי הקדש, אין זה הערך האמור בתורה, אלא ערך שלו הוא שיהא מעריך את עצמו בכך וכו׳, דו״ק ותשכח. ואני השבתי אז, דאף דדברי רש״י אינם מדוקדקים, אבל הכוונה נכונה, דכיון [ד]⁠באומר הרי אני בערכי חייב באחריות, שוב אסור לכתחילה דילמא פשע, ולא משכחת לה רק באומר הרי זו ודו״ק׳.
כ. בנדפס: יהיה.
ל. להלן קלט, א.
רבי יהודה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם ואפילו ר׳ יהודה לא קאמר אלא דאמר הרי זו. פי׳ נדבה. ואף על גב דקתני נודר ומשלם, הא אמרינן בנדרים (נדרים י.) לר׳ יהודה תני נודב, ואיכא מאן דמפרש דר׳ יהודה נמי לא קאמר אלא במביא כשבתו לעזרה וסומך עליה כדרך שהיה הלל עושה, והכא נמי משמע בתוספתא (פ״ב ה״ה) דגרסינן התם רבי יהודה טוב מזה ומזה מביא כשבתו לעזרה וסומך עליה ושוחט, והיינו נודב, דמתרץ התם בנדרים רבי מאיר דאסר אפילו בכי הא אסר, לפי שהרגיל בנדרים בא לידי לא יחל, כמו שפירש רש״י ז״ל דלפעמים ידור בחוץ בנדר או בנדבה ובא לידי מעילה או לידי לא יחל: ויש אחרים דנותנין טעם לדבר, שהרגיל בקרבנות סומך על קרבנותיו ואינו נזהר מן השגגות, אבל מי שאינו רגיל בקרבנות נזהר ויירא ומדקדק על עמו. והקשו בתוס׳ אם כן לר׳ מאיר היאך אכלו בשר במדבר, שהרי נאסרו בבשר תאוה. ותרצו דלפי שנאסרו בבשר תאוה הותרו בשלמים. ועוד הקשה והא כתיב (בראשית כח, כ), וידר יעקב נדר וכתיב (במדבר כא:) וידר ישראל וכתיב (תהלים עו:) נדרו ושלמו לה׳ אלהיכם. ותירצו דבשעת צרה שאני, וכך דרשו בהגדה (ב״ר ע.) וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרין בשעת צרתן. והרמב״ן ז״ל כתב דלכולי עלמא מודו בכדרך שהיה הלל עושה שהיה מביא כשבתו לעזרה שהוא מותר ונאות, ור׳ מאיר ור׳ יהודה לא פליגי, אלא דמשמעות דורשין לבד איכא בינייהו. הלכך בכל עת מותר להביא שלמים לעזרה ולסמוך עלייהו ולשחוט, וכן לא נאסר אלא נדרי גבוה כגון עולות ושלמים שאין חפץ לה׳ בעולות וזבחים, אבל נדר לעניים מצוה וחובה, ואין צריך לומר שנודרין ונשבעין לפרוש מן האיסור או לנדר וכדתנן (אבות פ״ג, י״ג) ונדרים סייג לפרישות:
טוב מזה ומזה – פי׳ מן הנודר ומשלם וכ״ש מן הנודר ואינו משלם שאינו נודר כל עיקר כי שמא מתוך שרגיל בכך יבא לידי בל יחל או בל תאחר: ואע״ג דקרא לא קאמר אלא משתדור ולא תשלם משמע לר׳ מאיר דאי משום הא פשיטא אלא ודאי ארישא סמוך משום דקאמר את אשר תדור בדיעבד שלם ואעפ״כ טוב אשר לא תידור משתידור לכתחלה שמא לא תשלם כלל או שמא לא תשלם בעתו. אבל ר״י משמע לי׳ קרא כפשטי׳ ולא נצרך אלא משום משתידור ולא תשלם אבל נודר ומשלם טוב משניהם. והא דכתיב את אשר תדור שלם לפי שא״א לומר לו שידור עכ״פ דלאו חובה הוא.
ואפילו ר״י לא קאמר אלא באומר הרי זו וכו׳ – והא אתיא כלישנא בתרא דפ״ק דנדרים דבלישנא קמא הא אמרי׳ דבנדר דוקא פליגי אבל בנדבה אפי׳ ר״מ מודה דשרי ובלישנא בתרא אמרי׳ דבנודב דוקא פליגי אבל בנדר אפי׳ ר״י מודה דאסור ולא שרי אלא באומר הרי זו והא דקתני טוב מזה ומזה נודר ומשלם תני נודב ומשלם ובשמעתין נקטי׳ להדיא כלישנא בתרא משום דמשמע לן דאיהו עיקר וא״ת ה״נ נימא מאי הכל נודרין נודבין וכר״י. וי״ל דאכתי מעריכין קשיא כדפרש״י ז״ל דההוא לא משכחת אלא באומר עלי שאלו צא אמר ערכי עלי או ערך פלוני עלי אלא שתפס ההעו׳ בידו ואמר הרי אלו לערכי לא נערך כי לא אמר כלום דה״ל כמו שאינו מחויב חטאת ואומר הרי אלו לחטאתי שלא אמר כלום והא דאמרי׳ התם שאם אמר הריני בערכי או הריני בערך פלוני שהוא חייב התם לפי שהאומר הריני נידון כאומר הרי עלי. ומ״ש רש״י ז״ל דלא משכחת לה אלא באומר הרי עלי לאו לשון עלי ממש אלא ענין עלי כלומר שמסבל עליו וז״ב: והקשה בתוס׳ דהתם בנדרים אמרי׳ לפום לישנא בתרא דנקטו הכא דאף באומר הרי זו לא אמר ר״י אלא במביא לעזרה ומקדישה וסומך עליה מיד ושוחטה כהלל ומוכח דר״מ אפי בכי הא לא שרי כדי שלא יבא לידי הרי עלי וא״כ איך אכלו ישראל בשר במדבר שהרי נזהרו בבשר התאוה ולא הותר להם אלא בשר נדרי שלמים או נדבותיהם ותירצו דהתם כיון דלא אפשר בלאו הכי מודה ר״מ, עוד הקשה דהא כתיב וידר יעקב נדר לאמר וההוא בעלי הוא. וכתיב וידר ישראל נדר וכו׳. ועוד כתב נדרו ושלמו לה׳ וכו׳. ותירצו שכבר דרשינן בב״ר מאי נדר לאמר אזהרה שיהיו נודרין בעת צרה וע״ז סמכו לנדור נדבות לעניים ביום הכפורים לפי שהוא בעת צרה למלאות חסרונות לעניים שא״א אלא ביום כנופייא.
והרמב״ן ז״ל היה מפרש דבר מכל דין שאין דברי ר״מ ור״י אלא בנודרין ונודבין קרבנות של רשות גמור דרך נדבה שלא לצורך ודומיא דערכין שהם רשות גמור ואין חפץ לשם בעולות ושלמים וערכין כל שיש בו חשש בל יחל אבל כל שהוא לצורך עצמם כההיא דמדבר וכן כל שרואה בעצמו שצריך לידור עולות ושלמים לשום לד כפרה או ריצוי השם מותר. וכן נראה ודאי שאם לא כן לפום לישנא בתרא לא משכחת מקריב עולות ושלמים לר״מ ונפלה קרבנות נדבה בבירא וכן אומר ז״ל דכל שהוא לדבר מצוה שרוצה לזרז עצמו פשיטא דשרי ואריך וכדנפקא לן בפ״ק דנדרים מדכתיב נשבעתי ואקיימה. והא דאמרי׳ כל הנודר כאלו בנה במה ונקרא רשע ההיא דברי הכל הוא ובנדרים איסור שקיומם חטא וכדמוכח התם ואף על גב דדריש התם אתיא חדלה מן וכי תחדל לנדור לפי שיש בכלל דכי תחדל לנדור אף נדרי איסור אבל כל שמועתינו דהתם אינו אלא איסור נדרים לכ״ע נמצאת לומר נדרי איסור אסורין לדברי הכל ונדרי הקדש בקרבנות נדבה ורשות גמורה פלוגתא ר״מ ור״י והלכתא כר״י ונדרי הקדש דלכפרה או של מצוה לזרוזי נפשי׳ א״נ בעת צרה מותרין לכתחלה ודברי הכל הוא.
בפרש״י בד״ה רבי יהודה אומר טוב כו׳ דהכי משמע טוב אשר לא תדור כו׳ עכ״ל ולא בעי לפרש דלענין נדר מפרש ליה הקרא לר״י כמו לר״מ בנדבה ולענין נדבה פליג ר״י דטוב מזה ומזה (נודר) [נודב] ומשלם משום דבקרא נדר דוקא כתיב כמ״ש התוספות דמשמע ליה הא דקאמר ר״י טוב מזה ומזה נודר ומשלם אפירושא דקרא קאי כמו לר״מ וק״ל:
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אמהרש״א חידושי הלכותהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ב. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים חולין ב., עין משפט נר מצוה חולין ב. – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין ב. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין ב., רש"י חולין ב., ראב"ן חולין ב. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות חולין ב., ר"י מלוניל חולין ב. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., רמב"ן חולין ב. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ב. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ב. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין ב., מהרש"א חידושי הלכות חולין ב., פני יהושע חולין ב., פירוש הרב שטיינזלץ חולין ב., אסופת מאמרים חולין ב.

Chulin 2a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Chulin 2a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 2a, Rif by Bavli Chulin 2a, Attributed to R. Gershom Chulin 2a, Rashi Chulin 2a, Raavan Chulin 2a, Tosafot Chulin 2a, Ri MiLunel Chulin 2a, Ramban Chulin 2a, Rashba Chulin 2a, Meiri Chulin 2a, Ritva Chulin 2a, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 2a, Penei Yehoshua Chulin 2a, Steinsaltz Commentary Chulin 2a, Collected Articles Chulin 2a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144