×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) בּוֹדֵק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ וּמוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ אֲבָל לֹא בָּדַק וְנָתַן לוֹ לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט אבּוֹדֵק סַכִּינוֹ אַחֲרָיו נִמְצֵאת סַכִּינוֹ יָפָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.
one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered. But if one did not examine the knife and give it to the transgressor, the transgressor may not slaughter an animal ab initio. And if the transgressor slaughtered an animal, one examines his knife after his slaughter. If his knife is found to be perfectly smooth, it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
נמצאת סכינו יפה מותר – והיינו דיעבד דמתניתין.
בודק סכין ונותן לו – ולא חיישינן שמא ישהה וידרוס דלא שביק היתירא ואכיל איסורא ואפילו לא יאכל ממנה דחייש אלפני עור לא תתן מכשול אפי׳ אין אחר עומד על גביו ולא יוצא ונכנס אבל כותי יש לו דין אחר דאי ישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמרתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהא צריך בדיקת סכין ואי אין ישראל יוצא ונכנס אפי׳ בדק סכין לא מהני דחיישינן שמא שהה ושמא דרס דלא חייש אלפני עור לא תתן מכשול ותימה דאמאי לא מהני נמי במומר יוצא ונכנס כמו בכותי דקאמר בסמוך אי דליתא לסכין כי אחרים רואין אותו מאי הוי וי״ל דישראל מומר לא מירתת דאין סבור שיבדקו הסכין אחריו לפי שהוא מחזיק עצמו כישראל לכל דבריו ואין להקשות דאמאי צריך לכתחלה לבדוק הסכין במומר ולהיות יוצא ונכנס גבי כותי יניחנו לשחוט לכתחלה ואחרי כן יבדוק הסכין או לכותי יתן כזית בשר וי״ל דחיישינן דלמא משתלי ואכיל כמו שפירש ר״ת גבי חרש שוטה וקטן דאין מוסרים להן חולין לכתחלה.
{שמעתא דבדיקת סכין אחר שחיטה}
אבל לא בדק ונתן לו, לא ישחוט, ואם שחט, בודק סכינו אחריו – פי׳, אבל לכתחלה לא סמכינן אבדיקה דלבתר שחיטה, דלמא משתלי ולא בדיק מאחר דלא רגילינן בעלמא למבדק סכין אחר שחיטה.
ומהא שמעינן דלא בדקינן בעלמא סכין בתר שחיטה. כי יש מחכמי הדור מי שמצריך לבדוק סכין אחר שחיטה. וגם יש מי שאומר שאם אבדה הסכין לאחר שחיטה, קודם שיבדוק אותה, אף על פי שבדקה קודם שחיטה שחיטתו פסולה. ואין שורש וענף לכל הדברים האלו.
ועוד נוסיף בזה ביאור בענין שוחט בסכין ונמצאת פגומה (עיין שמעתא דהשוחט בסכין ונמצאת פגומה; דף י.).
בודק סכין ונותן לו ומותר לאכול משחיטתו. פי׳ לכתחלה מוסר לו חולין ושוחט משומד ואוכל ישראל, ואם הסכין נמצאא חוזר ובודקו לאחר שחיטה כדבעינן לפרושי קמן, אבל לא בדק ונתן לו לא ישחוט. פשטה של שמועה לומר דהיכא דבדק לו סכין מוסר לו לשחוט לאכול לכתחלה, והיכא דלא בדק שחיטתו תלויה לבדוק סכין אחריו, והיינו דיעבד דמתני׳, ואע״פ שאם רצה מוסר לו לכתחלה לשחוט ובודק אחריו ואוכל, כיון שזה על הספק הוא מוסר, ועל בדיקה שבסוף הוא סומך שאם אינו בודק אסורה, היינו דיעבד והיינו שחיטתן כשרהב.
אבל יש לפרש שאם לא בדק לו סכין לכתחלה ונתן לו לא ישחוט אע״פ שדעתו לבודקו אחר שחיטה, גזרה שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת משומד אע״פ שלא בדק ישראל הסכין, שהרי מסר לו זה חולין והוא בודק סכין ושוחטג. ומיהו אם שחט יבדקד סכינו אחריו ומותר, ואי ליתיה לסכין אסורה, דילמא בסכין פגומה שחט והוא אינו נאמן לומר בדקתי אותו. וכן הא דאמרינן לעילה גבי כותי יוצא ונכנס לא ישחוט ואם שחט חותך כזית, הכי נמי פירושה דלכתחלה לא, משום שמא יאמרו שחיטת כותי מותרת. ולישנא קמא דטמא במוקדשין הכי קאמרינן בהו לא ישחוט שמא יגע בבשר, ופרש״יז דאסור הוא גזרה דרבנן משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרבח.
וכן אתה מפרש הא דאמר רבינא הכל מומחין שוחטין ואע״פ שאינן מוחזקין, לומר שמוסר לו לכתחלה, ואם שחט והלך זה ומצאו שחוט אוכל ואינו חושש, ולאט צריך למהדר בתריה, אלא חזקתו שחוט, ואם אין יודעין בו שהוא יודע הלכות שחיטה אין מוסרין לוי חולין לכתחלה, אע״פ שדעתו לבדקו, שמאכ יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו יודע הלכות שחיטה, ומיהו אם שחט בודקין אותו אם יודע מותר לאכול, ואם לאו אע״פ שהלך לו אסור לאכול משחיטתו, דלא סבירא ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן.
ואי קשיא לךל למה ליה לרבינא לאוקומה לסיפא בדליתיה קמן, לימא ואם שחטו ואחרים רואין אותן אע״פ שאינן יודעין שחיטתן כשרה, ואדינא דסליק מיניה קאי. ויש לומר לאשמועינן דלא סמכינן ארוב מצויין אצל שחיטה, וסברא דנפשיה קאמר. אי נמי, אע״ג דבגמ׳ אמרינן ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, לברורי דינא קאמר, אבל מתניתין שוחטין ושחיטתן כשרה קתני, ועלה קאמר וכולן ששחטו, וליכא במתני׳ מי שנבדק ואינו יודע הלכות שחיטה כלל, הלכך ניחא ליה למימרא בדלא נבדק, ומתני׳ כולה כפשטה אתיא דקתני מומחין שוחטין ושאינן מומחין שחיטתן כשרה בשנבדקו, ואם אחרים רואין אותן אע״פ שלא נבדקו.
ולישנא בתרא דרבינא דאמר מוחזקין שוחטין ואע״פ שאינן מומחין, ופרש״י ז״למ שאין אנו יודעין אם הם יודעים אם לאו, ומתני׳ נמי הכי מפרשינן לה שרשאי למסור להם חולין לכתחלה, ואם נמצא בודקין אותו לאחר שחיטה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתונ, ואין חוששין שמא ילך או שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת בני אדם שאינן מומחין לנו, דרוב מצוין אצל שחיטה מומחין הן ובלבד שיהיו מוחזקין, אבל לא שחט לפנינו שנים ושלשה פעמים, אין מוסרין להם חולין לכתחלה חוששין שמא נתעלףס, ואפילו היה דעתו לשאלו אחר שחיטה, חוששין שמא יאמרו מותר לאכול משחיטת מי שאינו מוחזק. ויש לפרש כולהו משום שמא ישכח ולא יבדוקע.
והא דאמרינן ברי לי שלא נתעלפתי ולא שיילינן בידיעה דהלכות שחיטה, משום דבמומחה נמי קאמרינן דלא ישחוט שמא יתעלף, אי נמי משום דלפרושי דיעבד דמתני׳ ואחרים רואין אותן אתינן השתא, ואלו המחאה דהלכות שחיטה אינה מעכבת לא לכתחלה ולא דיעבד דליבעי אחרים.
ועכשיו לפי דברינו נתקיימו דברי הגאונים ז״לפ שהסכימו כולן דהיכא דשחט חד ואיתיה קמן למבדקיה דצריך למבדקיה אם יודע הלכות שחיטה מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו אסור לאכול משחיטתו, ולא אמרו רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם אלא היכא דליתיה קמן, אבל איתיה קמן צריך למבדקיהצ. וקבלה היא ונקבל בסבר פנים יפות, שאין סומכין על רוב גרוע ושמיעוטו מצוי אלא במקום דלא אפשרק, ואפילו לרבנן דלא חיישי למיעוטאר. ובתשע חנויותש דהוא רובא דאיתיה קמן נמי מסתברא דלא אזלינן בתר רובא אלא היכא דליכא דידע, אבל ודאי צריך הוא לשאול החנונים אם יש מי שיודע שהיא אסורה או מותרת, דהא גבי יוחסין לא סמכו על הרוב, אלא תרי רובי בעינןת, והיאך אפשר שבאיסוריןא הולכיןב אחר הרוב ועשאוהו כודאי לכתחלה, וגבי יוחסין לא סמכו עליו כלל. ועוד דאיכא נמי חזקה דאיסורא, שבהמה בחייה בחזקת איסור עומדתג, ורובא דאיכא חזקה בהדיה לא עשאוהו כודאי, כדאיתא במסכת נדהד, אלא משום קולא דבהמה לא אתרעיה סמכינן עלהו, ודייך אם תסמוך עליו בשאינו לפנינוז. ואשכחן כי האי גונא במס׳ נדה בפ׳ בא סימןח דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה ולא הביאה שתי שערות אינה ממאנת חזקה דהביאה שערות, ואמרינן עלה כי אמר רבא חזקה למיאון אבל לענין חליצה בעיא בדיקהט. ומפני טעם זה הוצרכו כל הטרפות לבדוק בסירכות שבריאה מפני שמיעוטן מצויי. והיינו דאמרינןכ מצא תרנגולת בשוק וכו׳, ולא אמרו שמוסרין חולין לכתחלה לכל אדם, דאלמא אין מוסרין אלא בכיוצא בהל, כלומר בשאי אפשר לבדקו כגון דאזל ליה לעלמא כמסורת רבותינו הגאונים ז״ל.
ומיהו אחד ששחט ואינו מומחה לנו והלך לו אע״פ שאנו סומכין על רוב שלו בהמחאה צריך עיון אם צריך לבדוק בסימנין, מי סמכינן עליה דשחט רוב ובדק, או אזלינן בתר חזקה דבהמה.
ובעל הלכות ז״למ אמר והיכא דשחט ואזל ליה לעלמא ולא ידעינן אי בדיקנ בהלכות שחיטה ובדקי לבהמה ושחיטה שפיר, משמע דצריך למבדקיהס. ואיכא למימר רוב חברים הם אצל
שחיטה וסמכינן עליהו שלא יוציאו דבר שאינו בדוק מתחת ידם, אע״ג דאיכא חזקה דבהמה לאיסור, דודאי הוא.⁠ע וצ״ע.
ואי אמר בדקתיה ודאי נאמן. מיהו אפילו איתיה קמן סמכינן ארוב מצוין אצל שחיטה מוחזקין הןפ, מדאמרינן לעלפויי לא חיישינן משמע כלל לא חיישינן לה למלתאצ, ולקמןק נמי דקאמרינן אימר איניש אחרינא שמע ושחט רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, הוה ליה למימרר רוב מוחזקין הם, אלא ש״מ דלעלפויי לא חיישינןש. ואע״פ שאנו יודעים שלא שחט זה מעולם ולא היה אומן בכך, מוסרין לו חולין לכתחלה. וכן נראה מדברי הגאונים ז״ל, שאלמלא כן היו מצריכין אותו לישאל כל היכא דלא אזל ליה לעלמא.
אבל הרב המחבר ז״לת כתב ישראל שיודע הלכות שחיטה הרי זה לא ישחוט בינו לבין עצמו לכתחלה, עד שישחוט בפני חכם פעמים רבות עד שיהא רגיל וזריז, ואם שחט בתחלה בינו לבין עצמו, שחיטתו כשרה. ואפשר שמפני כך אמרו לעלפויי לא חיישינןא, לומר דאפי׳ איתיה קמן לא בדקינן ליה, אבל לכתחלה מכל מקום אין מוסרין לוב. ואין הדעת נותנת כן, שכל שאמרו לכתחלה לא ישחוט, דיעבד נמי אם אפשר לבדקו בודקין אותו.
א. בכת״י בט״ס: נמצא פגום.
ב. לפירוש זה, לענין הדין מותר לכתחילה למסור לו על סמך בדיקת סכין שלאחר השחיטה, אלא שהמשנה קוראת לזה דיעבד, כיון שצריך עדיין בדיקת סכין.
ג. הובא בר״ן (א, א בדפי הרי״ף ד״ה ולענין). וכתב הב״ח יו״ד סי׳ ב ד״ה כתב הר״ן שלחשש זה, גם אם בדק הסכין בינו לבין עצמו לא יתננו למשומד בפני הרואים, אלא אם כן יחזור ויבדקנו בפניהם. ועי׳ שו״ת רב טובך ח״ב סי׳ לט.
ד. כתי״ב: יבדוק.
ה. ע״א.
ו. לעיל ב, ב.
ז. שם ד״ה ובמוקדשין.
ח. שבת יג, א.
ט. בכתי״פ נכתב בפנים: ׳ואין׳ ועליו סימן מחיקה, ועה״ג נכתב: ולא.
י. בהוצ׳ הגרא״ז נוסף: לשחוט.
כ. בכת״י נשמטה תיבה זו.
ל. בכתי״פ ליתא תיבה זו.
מ. ד״ה ואע״פ.
נ. רבינו מקדים ומפרש סוגי׳ הגמ׳ שלא תסתור לשיטת הגאונים, וכדבריו להלן ׳ועכשיו לפי דברינו נתקיימו׳ וכו׳. וכן מפרש במלחמות (ד, א בדפי הרי״ף), להשיב על דברי בעה״מ, עיי״ש. וראה ראש יוסף ביאור כל השיטות בהבנת סוגי׳ הגמ׳.
ס. בכת״י הכתיב הוא נתעלפה. (וכן להלן: יתעלפה).
ע. כ״כ תוס׳ ד״ה בודק, בעה״מ (א, א בדפי הרי״ף), ושא״ר כאן. [ובמרומי שדה ציין מקור לזה במשנה כלאים פ״ב מ״ג לא יאמר אזרע ואח״כ אופך וכו׳, עיי״ש].
פ. הובאו בבעה״מ שם בשם הלכות ראשונות, ושא״ר כאן בשם הגאונים. וראה הלכות גדולות הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרי, הוצ׳ הילדסהיימר, ירושלים, ח״ג עמ׳ 119, שאילתות שאי׳ קכד, וש״ש והעמ״ש שם. ובכל הענין דלהלן ראה מלחמות שם, שהאריך רבינו להשיב על דברי בעה״מ ולהוכיח כדברי הגאונים, ובחי׳ הרשב״א כאן.
צ. מ׳למבדקיה׳ עד כאן, נשמט בכתה״י בטעות הדומות.
ק. וכ״כ הראשונים כאן, וכן נפסק בשו״ע סי׳ א ס״א. אבל לדעת בעה״מ שם א״צ בדיקה אפילו באיתיה קמן. וכ״ה דעת התוס׳ ד״ה רוב מצויין (עי׳ רא״ש סי׳ ה, וב״י שם (ד״ה וכתב הרי״ף) והגהות וחידושים שם), העיטור הל׳ שחיטה כ, א, והרא״ה בבד״ה ב״א ש״ב ו, ב., ובריטב״א כאן בשמו. וראה פנ״י פסחים ט, א, דמשמע שלדעת הגאונים הוא דאורייתא. אולם, רבינו כתב במלחמות לענין בדיקת הריאה (המובאת להלן), שהיא דרבנן.
ר. להלן צה, א.
ש. להלן ו, א.
ת. כתובות טו, ב. ובמלחמות הוסיף רבינו: משום דמיעוט פסולי כהונה שכיח.
א. במלחמות: והיאך אפשר דגבי איסור חמור כגון שחיטה סמכו חכמים על הרוב ועשאוהו כודאי לגמרי ואפי׳ עומד לפנינו אין שואלין אותו וכו׳.
ב. בכת״י בטעות: הילכך.
ג. להלן ט, א.
ד. יח, ב.
ה. להלן י, א.
ו. עי׳ ספר אמרי דוד (שיק) חולין נד ע״ב (אות ח).
ז. בתוס׳ בכורות כ, ב ד״ה חלב הקשו כן, דסמוך מיעוטא דאינן בקיאין לחזקה, ותירצו שהוא רוב המצוי ושכיח טובא. ומעי״ז הובא ברא״ש כאן סי׳ טז. והרא״ה בבדה״ב שם ובריטב״א כאן בשמו כתבו (לדחות סברת הגאונים) ש׳רוב מצויין׳ לאו דוקא, אלא הוא כמו כל. ועי׳ משמרת הבית שם, שדחה הרשב״א דבריהם, שבמקום שצריך כל ממש, לא שמענו שמזכירין אותו בלשון רוב. ועוד כתב בריטב״א שם, שלא חשו למיעוט וחזקה אלא במקום שהמיעוט בודאי אסור, אבל כאן, גם המיעוט שאינו יודע הלכות שחיטה, אינו אסור בודאי, דדילמא שחיט שפיר. וע״ע במשה״ב שם, שו״ת מהר״י מינץ סי׳ יד, ביאור הגר״א יו״ד סי׳ א סק״ד, פמ״ג שם סק״ד, ובשושנת העמקים כלל טו.
ח. מח, ב.
ט. בהגהות הגרא״ז: צ״ע דחזקה דרבא משמע דלא מהני לקולא אפי׳ בדיעבד. וראה שו״ת אבני נזר אה״ע סי׳ רטו שבדברי רבינו והרשב״א מפורש דבדיקה דחליצה אינה אלא לכתחילה, וכ״ה בשו״ת בית אפרים אה״ע ח״א סי׳ מז. אולם, עיין שו״ת חוט המשולש להגר״ח מוולאז׳ין סי׳ י שהוכיח מדברי רבינו נדה מו, א ד״ה וכי קאמר דאף באופן דליכא לברורי לא מהני חזקה לחליצה. וראה נוב״י מהדו״ק אה״ע סי׳ סא שדן בהרחבה בחזקה דרבא במקום שא״א לברר, וראה דמשק אליעזר הל׳ עדות סי׳ לה. ועי׳ חי׳ הרשב״א הוצ׳ הרי״ד אילן הערה 62, שע״פ דבריו מיושבת תמיהת הגרא״ז, עיי״ש. וע״ע ט״ז אה״ע סי׳ קנו סק״ב, פמ״ג או״ח סי׳ נו בא״א ס״ק ז, ושו״ת רעק״א סי׳ ז, ש״ש שמעתא ב, ובמצוין בחי׳ הרשב״א הערה הנ״ל.
י. ראה דברי רבינו במלחמות, ולהלן יב, א ד״ה אלא היכא ובהערה שם.
כ. להלן יב, א.
ל. שמצא תרנגולת בשוק.
מ. בהל׳ שחיטה סי׳ ס, ד״ו קכו ע״ג (הוצ׳ מכון ירושלים עמ׳ תרטו), הוצ׳ ר״ע הילדסהיימר ירושלים ח״ג עמ׳ 119.
נ. בה״ג שם: בקי. ונראה שכצ״ל כאן.
ס. דברי רבינו כאן הובאו בר״ן (א, א בדפי הרי״ף ד״ה ולענין), ומשם בדרכי משה סי׳ א ס״ק טז. וברמ״א סי׳ א ס״ז. וראה להלן ד, א ד״ה והא דאמר.
ע. ראה ד״מ שם שבשו״ת הרא״ש כלל כ סי׳ יג משמע שאף בדיקת הסימנים בכלל רוב מצויים אצל שחיטה מומחין הן. ועיי״ש שאף לדעת הרא״ש דווקא כשנחתך הצואר וא״א לבדוק, אבל אם אפשר לבדוק צריך לבדוק. וכ״פ ברמ״א שם.
פ. שאינן מתעלפין בשחיטה.
צ. במלחמות כתב רבינו ביתר ביאור, שלגבי החשש שאינו מומחה, אמרו במסקנה רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולגבי החשש שאינו מוחזק, אמרו לעלפויי לא חיישינן, ולא אמרו רוב מצויין וכו׳ מוחזקין, ומשמע שיש הבדל בין החששות, שלענין עלפויי א״צ לחשוש אפילו באיתיה קמן, ולענין מומחין באיתיה קמן צריך לבדוק. וכן הובא בחי׳ הרשב״א בשם רבינו [וכונתו לדבריו במלחמות, או שכן היה לפניו גם בחידושים].
ק. יב, א.
ר. בהוצ׳ הגרא״ז: למימר נמי.
ש. כ״כ הרשב״א בחי׳ בשם רבינו, ובתוה״א ב״א ש״א ו, א, וכ״כ הר״ן (ג, ב בדפי הרי״ף), ובב״י שם בשמם. וכן פסק בשו״ע סי׳ א ס״א. ובב״י שם כתב בשם הר״ן שכ״ה דעת הרי״ף. אבל דעת הרא״ש סי׳ ו, הובא בטור שם, שגם בעלפויי צריך בדיקה באיתיה קמן, ושכן משמע מתוך דברי הרי״ף. ועי׳ מגיד משנה (להר״י כלץ) הל׳ שחיטה פ״ד ה״ו, ובחי׳ רעק״א (הוצ׳ זכרון יעקב עמ׳ עד).
א. הגרא״ז העיר: פי׳ דברי הרמב״ם דהוא משום חששא דעלפויי. וכן פירש המ״מ. אבל מדברי הרמב״ם בה״ד וכן בפהמ״ש מוכח דרגיל וזריז זהו מומחה. וחילק בדין מומחה, דבענין ידיעת הלכות שחיטה גם בדיעבד שואלין אם הוא לפנינו, אבל רגיל וזריז לא בעינן כלל.
ב. עי׳ כס״מ שם, וטור וב״י יו״ד סי׳ א.
נמצאת׳ סכינו יפה מותר לאכול משחיטתו ואם לאו – כלומר שלא נמצ׳ לנו יפה אבל לא ידעינן אם היתה יפה אם לאו דאי כשנמצא׳ יפה פשיטא דנבילה הוא כדאי׳ בפרקין והכ׳ נמי לא היה צריך לכפול ולומר ואם לאו דממילא נפקא לן ואיפשר דמייתורא אתי לאשמעינן דכל שלא נמצאת סכינו יפה אסור לאכול משחיטתו ואפילו שחתך ממנו כזית ואכלו דגבי כותי הוא דמהני הא לפי שהחזיקו לדקדק בם לעצמם וכיון דגירי אמת הן והחזיקו בה ס״ל דכל דאחזוק לדידהו אחזיק לדידן אבל במועד לתיאבון דכי לא משכח היתר׳ אכיל אסורא לא סמכי׳ על אכילתו ואפי׳ היכי דאיכא התירא הכא ואכל האי לא סמכי׳ עליו דיעבד לאחזוקי בכשרו׳ ומכאן דקדקו קצת רבותי׳ ז״ל דבישראל כשר כל שבדק סכינו לכתחלה אינו צריך לבדקו לאחר שחיטה ואפילו איתי׳ לסכין קמן דבחזקתי׳ מוקמי׳ לי׳ כל שלא נמצאת פגומה דהא הכא לא הוצרך לומר יבדוק סכינו אחריו אלא בשלא בדק סכין לו אבל בבדק סכין ונותן לו לא הוזכר כלל ובירושלמי אית׳ דרבי זיר׳ זריק ליה לאחר שחיטה וכן נראה עיקר אף על פי שאפשר לדחוק ולדחות ראי׳ זו ולקמן נאריך בו יותר בס״ד ונראין דברי הרמב״ם ז״ל שלא התירו שחיט׳ מועד בבדיקת הסכין אלא כשהוא מומחה ויודע הלכות שחיטה דלגבי מועד ליכא טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם ומיהו כל המומח׳ אף על פי שאינו מוחזק דליכא למיחש ביה לעלופי טפי מישראל כשר.
בד״ה בודק סכין כו׳ ותימה דאמאי לא מהני נמי בעבריין יוצא ונכנס כו׳ עכ״ל משום דבכותי מהני אפילו יוצא ונכנס לרבא נקטו הכי אבל בעבריין אפי׳ עומד ע״ג לא מהני בראייתה דקאמרינן בסמוך אי דליתא לסכין כו׳ וק״ל:
אמר רבא מומר אוכל נבלות לתיאבון בודק סכין ונותן לו. אף על גב דמדינא דגמרא אפילו כשר שבכשרים השוחט היה צריך להראות סכינו לחכם. מכל מקום השוחט בעצמו היה נאמן בכך לומר שכבר הראה סכינו לחכם משום דעיקר התקנה לא היה אלא משום כבודו של חכם מה שאין כן במומר בכל ענין אינו נאמן על כך ועוד נראה דעיקר מימרא דרבא היינו לענין דיעבד שאם לא בדק אסור לאכול לגמרי משחיטתו ואין לו תקנה אלא על ידי שבודק סכין ומראה לחכם ונותן לו ואף על גב דאינו אוכל אלא לתיאבון אפ״ה מטרח לא טרח כדאיתא לקמן:
בתוספות בודק סכין כו׳ אבל כותי יש לו דין אחר דבישראל יוצא ונכנס לא בעי בדיקת סכין דמירתת דלא מצינו בשום מקום גבי כותי שיהיה צריך בדיקת סכין כו׳ עכ״ל. ואף שאיני כדאי מכל מקום תורה היא וללמו׳ אני צריך דמאי סברא יש לומר דכותי יהא נאמן על בדיקת סכין. לא מיבעיא לשיטת הרמב״ם ז״ל דאפילו במומר לדבר אחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין אם כן כל שכן דכותי דחשיד על כמה עבירות דלא כתיבי ולא אחזיקו. אלא אפילו לשיטת החולקים במומר לאחד משארי עבירות. אפילו הכי נראה דבכותי מודו דהא בדיקת סכין לא כתיבא ומאן יימר נמי דאחזיקו. והנראה בזה דפשיטא להו להתוספות הכי מדלא מצינו בשום דוכתא. ולפי עניות דעתי דבריהם בזה יותר תמוהים דהא עיקר דין כותים לענין שחיטה בדיני בדיקת סכין עיקר מקומו בסוגיא דשמעתין באוקימתא דאביי ורבא ולקמן בסמוך דתנו רבנן שחיטת כותי מותר׳ במה דברים אמורים בישראל עומד על גביו כו׳ ואביי דייק מרישא ורבא דייק מסיפא ואם כן לפי זה הא ודאי מלישנא דברייתא ואוקימתא דאביי דייק מרישא ודאי לא שמעינן מידי לענין בדיקת סכין דאדרבה פשטא דלישנא דקאמר במה דברים אמורים כשישראל עומד על גביו אכולה מילתא קאי שצריך לידע גם כן שהסכין בדוק או שהראה חכם. דאטו מי גרע האי לישנא מלישנא דמתניתין דקתני וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה ועל כרחך איירי באחרים רואין שהסכין יפה או שהראה לחכם דהא ודאי חרש שוטה וקטן לא מהימנו על בדיקת סכין. אם כן ממילא דה״ה להאי דהכא בלישנא דישראל עומד על גביו דעדיף טפי מאחרים רואין אותו כדאיתא לקמן. ולפי זה ממילא אליבא דרבא נמי דדייק מסיפא דקאמר דיוצא ונכנס כעומד על גביו דמי. על כרחך איירי נמי בכה״ג שהסכין בדוק ולפי עניות דעתי צריך עיון טובא לישב הלשון של התוספות בזה וגם הלשון של הרא״ש שנמשך אחר דברי התוספות וכמו שכתבתי מבואר להדיא בלשון הריטב״א ז״ל בחידושיו שכתב בפשיטות דכותי צריך בדיק׳ סכין עיין שם. ומה שהוצרכתי להאריך בזה אף על גב דלא נפקא מיניה מידי לדינא שהרי גזרו על כותים ועשאום כעובדי כוכבים גמורים. אפילו הכי נפקא מיניה טובא לפי מה שכתוב בשלחן ערוך סימן ב׳ דצדוקים ובייתוסים בזמן הזה דינם ככותים קודם גזירה ואסור לאכול משחיטתן אלא אם כן אחרים רואין אותן וגם יבדוק להם הסכין. ורמ״א בהג״ה לא השיג עליו כלום אלא הש״ך כתב על זה ותימא מנין לו זה והביא לשון דברי תוספות דהכא שכתבו להדיא דלא כשלחן ערוך:
ולמאי דפרישית אין כאן מקום תימא כלל. ומכל שכן לפי מה שכתב שם השלחן ערוך בסימן הנזכר דלהרמב״ם אפילו במומר לאחד משארי עבירות צריך בדיקת סכין ועל זה לא כתב הש״ך כלום אם כן פשיטא טובא דעל כל פנים בכותים קודם גזירה וכל שכן בצדוקים ובייתוסים בזמן הזה צריכין בדיקת סכין דהא חשידי לכמה וכמה עבירות. ואי מהאי טעמא דמרתת שכתבו התוספות אטו משום דנשתרש בחטא ופקר טפי נאמין לו ביותר ממומר לאחד משארי עבירות וכה״ג מיחזי כחוכא ואטלול׳ נמצא למידין מיהו דפסק השלחן ערוך עולה יפה ואין להקל כלל בדבר. ובחנם תמהו עליו הש״ך ובעל לחם חמודות ומה שיש לדקדק עוד בזה אבאר בסמוך בשילהי שמעתין:
בד״ה דליתא קמן דליבדקיה תימא דמשמע הא איתא קמן כו׳ אף על גב דאחרים רואין אותו ולקמן בפירקין גבי הא דמר ר״נ כו׳ עד סוף הדיבור. ולכאורה נראה דמה שכתב דמשמע הא איתא קמן אין שחיטתו כשרה דהיינו מדדחיק לאוקמי דליתא קמן דנבדקיה עדיפא הוי ליה למימר דאיתא קמן ולא ידע אפילו הכי כשרה אלא על כרחך דאיתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה וכן כתב מהרש״א ז״ל אלא דלפי זה אין המשמעות מוכרח׳ דאיכא למימר דהא דלא מוקי סיפא דמתניתין בדאיתא קמן ולא ידע דאם כן לא הוי סיפא דומיא דרישא דמדיוקא דרישא דאמר הכל שוחטין לכתחלה במה דברים אמורים ביודעין שהוא מומחה אבל אין יודעין בו לכתחלה לא ישחוט ואם שחט בודקין אותו והיינו בהאי גברא גופא שאין יודעין בו. ומדקתני עלה וכולן לא מצינן לאוקמי דאיירי בדאיתא קמן ולא ידע דבהא לא איירי מתניתין כלל. וכעין זה כתב מ״ז ז״ל אלא דאפשר ליישב לשון התוספות דכוונתן במה שכתבו דמשמע היינו נמי מדקאמר ואם שחט בודקין אותו היינו על כרחך אם אינו יודע אסור לאכול משחיטתו. וכן כתב מוהר״ם ז״ל בחידושיו בכוונת התוספות. אלא דלפי עניית דעתי משום הא נמי לא אירי׳ דאיכא למימר דלרבינא נהי דלית ליה דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן היינו משום דחייש למיעוט המצוי. ועוד דרבינא אזיל לטעמא דשמעתין בבכורות דרובא דתלי׳ במעשה לא הוי רובא. ואם כן הכי נמי כיון דאי אפשר לידע הלכות שחיטה אם לא שכבר למד אם כן אין לך מעשה גדול מזה (ועיין בתשובת הב״ח סימן א׳) ואם כן לפי זה שפיר מצינן למימר במי שנסתפק בו תחילה אם יודע הלכות שחיטה אם לאו בוודאי לכתחלה צריך לבדוק אותו שמא הוא מהמיעוט ואם בדקו אותו ונמצא דלא ידע ודאי שחיטתו פסולה שהרי נתברר שהוא מן המיעוט ובכה״ג ודאי לא מהני במה שאחרים רואין אותו דכיון דבשעת שחיטה היה אצלם הדבר בספק לא רמי עלייהו למידק שפיר לפי שסומכין ארוב מצויין ואהא משני שפיר דאיירי בדליתא קמן וא״כ אם אחרים רואין אותו מודה רבינא דשחיטתו כשירה כיון דאיכא תרתי לטיבותא חדא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואם תמצא לומר שהוא מן המיעוט הא אחרים רואין אותו ורוב העומדים אצל שחיטה דייקו שפיר ולתרי מיעוטי לא חיישינן. כן נ״ל נכון ליישב סוגית ההלכה דלא תקשי קושית התוספות ולפי עניית דעתי בלאו הכי דברי תוספות תמוהים דבמאי דבעי למימר דבדאית׳ קמן ולא ידע לא מהני אחרים רואין אותו אטו מי גרע מחרש שוטה וקטן דודאי לא גמירי ואפילו הכי כשר באחרים רואין אותם ולמאי דפרישית אתי שפיר דכיון דידעי׳ בהו דלא גמירי ודאי אחרים הרואין אותן דייקי שפיר ודו״ק:
בודק ישראל כשר סכין לוודא שאין בה פגימות, ונותן לו, והמשומד שוחט, ומותר לאכול משחיטתו. וממשיכה המשנה: אבל לא בדק ונתן לולא ישחוט המשומד לכתחילה, ואם שחטבודק הישראל את סכינו אחריו, אם נמצאת סכינו יפהמותר לישראל לאכול משחיטתו כיון שאינו עושה בכוונה לקלקל (והוא ששנינו במשנה ״ושחיטתן כשרה״ בדיעבד), ואם לאו [לא] שהסכין פגומה — אסור לאכול משחיטתו.
one examines a knife to ensure that it is perfectly smooth with no nicks and gives it to the transgressor, and it is permitted to eat from what he slaughtered. But if one did not examine the knife and give it to the transgressor, the transgressor may not slaughter an animal ab initio. And if the transgressor slaughtered an animal, one examines his knife after his slaughter. If his knife is found to be perfectly smooth, it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ מחש״ו דאפילו – נמצאת סכינו יפה לא דאיכא קלקולא אחרינא שהייה דרסה חלדה דלא ידעי לאזדהורי בהו. ודוקא אוכל לתיאבון אבל להכעיס אפילו נמצאת סכינו יפה לא דמועד לנבל בכוונה בידים.
וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו נבדקה הסכין, שמא יקלקלו את שחיטתם, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי זה, מה ששנינו בהמשך: ״וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה״, אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה ״ואם שחטו״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֶלָּא אַיִּשְׂרָאֵל מְשׁוּמָּד1 אִי דְּבָדַק סַכִּין וְנוֹתֵן לוֹ הָא אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט לְכַתְּחִלָּה אֶלָּא דְּלֹא בָּדַק אִי דְּאִיתֵיהּ לְסַכִּין לִיבְדְּקֵיהּ הַשְׁתָּא וְאִי דְּלֵיתֵיהּ לְסַכִּין כִּי אֲחֵרִים רוֹאִין אוֹתוֹ מַאי הָוֵי דִּלְמָא בְּסַכִּין פְּגוּמָה שָׁחֵיט קַשְׁיָא.

Rather, perhaps the reference is to the case of a Jewish transgressor who slaughters. The Gemara asks: In what case? If it is a case where one examined a knife and gave it to the transgressor, didn’t you say in that case that the transgressor may slaughter ab initio? Rather, perhaps the reference is to a case where one did not examine the knife. If it is a case where the knife is available, let him examine the knife now to make sure that there are no nicks. And if it is a case where the knife is not available, then when others see him slaughter, what of it? How can one eat from what he slaughtered? Perhaps he slaughtered the animal with a notched knife. The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
1. כן בכתבי היד. בדפוס וילנא מופיע הטקסט המצונזר: ״מומר״.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שוחט לכתחלה – אפילו בלא אחרים רואין אותו.
ליבדקיה השתא – למה לי אחרים רואין.
מאי הוי – הא לא בדקו הסכין.
אלא תאמר שהוא מתייחס גם לישראל משומד, ואולם, אי [אם] מדובר במקרה שבדק תחילה את הסכין ונותן לו, הא [הרי] אמרת שבמקרה כזה שוחט המשומד אפילו לכתחלה! אלא תאמר שמדובר כשלא בדק — אין אתה יכול לפרש כן, שהרי אי דאיתיה לסכין [אם הסכין מצוי] לפנינו — ליבדקיה השתא [שיבדוק אותו עכשיו], ואם אינו פגום שחיטתו כשרה אפילו לא ראו אותו אחרים! ואי דליתיה לסכין [ואם הסכין אינו מצוי] לפנינו, גם כי [כאשר] אחרים רואין אותו שוחט מאי הוי [מה בכך]? מה יועיל הדבר? דלמא [שמא] בסכין פגומה שחיט [שחט]! ומעירים: אכן קשיא [קשה] הדבר.
Rather, perhaps the reference is to the case of a Jewish transgressor who slaughters. The Gemara asks: In what case? If it is a case where one examined a knife and gave it to the transgressor, didn’t you say in that case that the transgressor may slaughter ab initio? Rather, perhaps the reference is to a case where one did not examine the knife. If it is a case where the knife is available, let him examine the knife now to make sure that there are no nicks. And if it is a case where the knife is not available, then when others see him slaughter, what of it? How can one eat from what he slaughtered? Perhaps he slaughtered the animal with a notched knife. The Gemara concedes that the formulation of the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult according to this explanation of the mishna.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) רָבִינָא אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין הַכֹּל מוּמְחִין שׁוֹחֲטִין מוּמְחִין ואע״פוְאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּחְזָקִין.

§ Ravina said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is an expert in the halakhot of ritual slaughter slaughters; all experts are qualified to slaughter, and this is the halakha even if they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכל מומחין שוחטין שיודעין הלכות שחיטה אע״פ שאין מוחזקין שאין בקיאין עדיין:
מומחין – ויודעין הלכות שחיטה.
ואע״פ שאין מוחזקין – שלא שחטו לפנינו ג׳ פעמים לראות אם יש בהם כח שאינן מתעלפין בשחיטה שיבאו לידי שהייה או אין יודעין לאמן את ידיהם לכך.
א רבינא אמר הסבר אחר לישב את הסתירה בלשון המשנה. הכי קתני [כך הוא שונה], כך צריך להבין את הדברים: הכל שוחטיןהכל, כלומר, כל המומחין היודעים הלכות שחיטה שוחטין לכתחילה, והדגש הוא: מומחיןואף על פי שאין הם מוחזקין אצלינו כמורגלים בשחיטה.
§ Ravina said in resolution of the apparent contradiction in the mishna that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is an expert in the halakhot of ritual slaughter slaughters; all experts are qualified to slaughter, and this is the halakha even if they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיּוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה אֲבָל אֵין יוֹדְעִין בּוֹ שֶׁיּוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה לֹא יִשְׁחוֹט וְאִם שָׁחַט בּוֹדְקִין אוֹתוֹ אִם יוֹדֵעַ לוֹמַר הִלְכוֹת שְׁחִיטָה מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

In what case is this statement said? It is said in a case where people know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter. But if people do not know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter, he may not slaughter an animal ab initio. And if he slaughtered an animal, one examines him; if he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בד״א – דחשיבי מומחין.
שיודעין בו אלו המוסרים לו בהמה לשחוט מכירין בו ובדקוהו שיודע הלכות שחיטה.
ואם שחט בודקין אותו – ואע״ג דאיכא ברייתא לקמן (דף יב.) דסבר דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן גבי מצא תרנגולת שחוטה הא מייתי תנאי בתר הכי אע״ג דהתם דחי לה.
וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? כלומר, מי הוא הקרוי מומחה — אדם שיודעין בו שהוא יודע לומר הלכות שחיטה, אבל אדם שאין יודעין בו שיודע לומר הלכות שחיטהלא ישחוט, ואם שחטבודקין אותו, אם מתברר שיודע לומר הלכות שחיטהמותר לאכול משחיטתו (והוא מה ששנינו ״ושחיטתן כשרה״ בדיעבד), ואם לאו [לא]אסור לאכול משחיטתו.
In what case is this statement said? It is said in a case where people know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter. But if people do not know about him that he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter, he may not slaughter an animal ab initio. And if he slaughtered an animal, one examines him; if he knows and is able to recite the halakhot of ritual slaughter it is permitted to eat meat from what he slaughtered, and if not, it is prohibited to eat from what he slaughtered.
רש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִבְּעֵי לֵיהּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דאפי׳ דיעבד – ויודעין הלכות שחיטה לא דתמיד הם מוחזקים לקלקל שאין בהן דעת.
חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא אוכלים משחיטתם, אפילו יודעים הלכות שחיטה, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו בשחיטתם. ומקשים: לשיטה זו, מה ששנינו במשנה: ״וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתם כשרה״, אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה ״ואם שחטו״ מבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) אֶלָּא אַשֶּׁאֵין מוּמְחִין בְּבוֹדְקִין אוֹתוֹ סַגִּי דְּלֵיתֵיהּ לְקַמַּן דְּלִיבְדְּקֵיהּ.

Rather, perhaps the reference is to a case where they are not experts. The Gemara rejects the possibility that they are not experts, as in that case, if one examines him after the slaughter to determine his expertise in the halakhot of ritual slaughter, it is sufficient. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can examine him.
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דליתיה קמן דליבדקיה – כלומר לפיכך אם אחרים רואין אותן כשהן שוחטין שיאמרו דשפיר שחטי אוכלין משחיטתן ואם לאו אין אוכלין:
דליתיה קמן דלבדקיה – תימה דמשמע הא איתא קמן ולא ידע אין שחיטתו כשרה אע״ג דאחרים רואין אותו דשחט שפיר ולקמן בפירקין (חולין יב.) גבי הא דאמר רב נחמן ראה אחד ששחט אם ראהו מתחלה ועד סוף מותר לאכול משחיטתו ואם לאו אסור פריך אי דידע דלא גמיר פשיטא.
בד״ה דליתיה קמן דלבדקיה תימה. דמשמע הא איתא קמן כו׳ עכ״ל דאל״כ לוקמא אפי׳ באיתיה קמן ולא גמיר דכשרה באחרים רואין אותן:
בפרש״י בד״ה מומחין הן הלכך לא בעי למבדקיה עכ״ל פי׳ דלא בעי למבדקיה בין בתחלה לידע אם מומחה הוא ובין בדיעבד אם שחט כדבעי רבינא למימר אבל הב״י כתב לפרש דברי רש״י דלא בעי למבדקיה היינו דוקא באם שחט אבל לכתחלה אין מוסרין לו לשחוט אא״כ יודעין שהוא מומחה ודקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן לא נאדו מתחלת דברי רבינא שאמר הכל מומחין שוחטין אלא מסוף דבריו נאדו שאמר ואם שחט בודקין אותו ע״כ תוכן דבריו ולא ידענא היאך מצא ידיו ורגליו לפרש כך דא״כ ניחא טפי לאוקמא למתני׳ הכי הכל מומחין שוחטין לכתחלה ושחיטתן כשירה בדיעבד אף אם אין יודעין בו שיודע הלכות שחיטה וליכא למימר דלא מצי לאוקמי מתניתין בהכי משום דקשיא להו וכולן דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מתוקמא נמי וכולן אלא אחש״ו וכמו כן כתבו התוספות דאין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה אע״פ שאין אחרים רואין אותו כו׳ ע״ש גם דעת בעל העיטור שכתב הטור שפסק כן דלכתחלה בעי מומחה ובדיעבד אם שחט לא בעי בדיקה לא אתברר לן ואולי שפסק כך דרך פשרה דלכתחלה כאוקמתא דרבינא דבעי מומחה ובדיעבד היקל לפסוק כהני אמוראי דאמרי רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולא בעי בדיקה ותו לא מידי:
אלא תאמר שהוא מוסיף גם אנשים שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה, והרי במקרה זה אין צורך שאחרים יראו אותם כדי להכשיר את השחיטה, אלא בבודקין אותו אם הוא יודע הלכות שחיטה סגי [די]! ומשיבים: מדובר במקרה דליתיה לקמן דליבדקיה [שאינו מצוי לפנינו שיבדקו אותו], ולפיכך אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו, ורק באופן זה שחיטתו כשרה.
Rather, perhaps the reference is to a case where they are not experts. The Gemara rejects the possibility that they are not experts, as in that case, if one examines him after the slaughter to determine his expertise in the halakhot of ritual slaughter, it is sufficient. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can examine him.
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וְאִיכָּא דְאָמְרִי רָבִינָא אָמַר הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין הַכֹּל מוּחְזָקִין שׁוֹחֲטִין מוּחְזָקִין אע״פאַף עַל פִּי שֶׁאֵין מוּמְחִין בד״אבַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁשָּׁחֲטוּ לְפָנֵינוּ ב׳שְׁתַּיִם וג׳וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים וְלֹא נִתְעַלֵּף אֲבָל לֹא שָׁחַט לְפָנֵינוּ ב׳שְׁתַּיִם וג׳וְשָׁלֹשׁ פְּעָמִים לֹא יִשְׁחוֹט שֶׁמָּא יִתְעַלֵּף וְאִם שָׁחַט וְאָמַר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נִתְעַלַּפְתִּי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

And there are those who say that Ravina said that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting slaughters; all those established concerning this are qualified to slaughter, even if it is not known if they are experts. In what case is this statement said? It is said in a case where they slaughtered before us two or three times and did not faint. But if he did not slaughter before us two or three times he may not slaughter an animal ab initio, lest he faint. And if he slaughtered an animal and said: It is clear to me that I did not faint, his slaughter is valid.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ולא נתעלף – לשון עיוף ואיכא דאמרי ולא נתבייש לשון ויתעלף:
ערך עלף
עלףא(חולין ג:) שמא יתעלף (שבת ט:) ולכתחילה אמאי לא גזירה שמא יתעלף פי׳ ל׳ עייפות כמו על ראש יונה ויתעלף:
ערך חל
חלב(פסחים יד.) א״ר יהודה הכא בנר מתכת עסקינן דרחמנא אמר בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל פי׳ מדהוה ליה למכתב בחלל כלא חרב כדכתיב וכל הנוגע בעצם או בחלל שמעי׳ כי לאבא בחלל חרב אלא ללמד כי החרב הרי הוא כחלל. ותניא (בסיפרא דבי רב) בחלל חרב בא הכתוב ולימד על החרב שהיא מטמאה טומאת שבעה והנוגע בה טמא טומאת ז׳ הא למדנו לכלים ולאדם. וגרסינן (חולין ג) האי טמא דאיטמי במאי אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל ואב הטומאה הוא דטמייה לסכין תזיל סכין תטמייה לבשר נתברר כל כלי מתכות הנוגעין בטמא מת נעשין אבות וכשנוגעין במת עצמו נעשין אבי אבות וכל כלי מתכות שנגעו בטמא מת הרי הן כאותה טומאה עצמה:
ערך ערך
ערךג(ערכין ב) (חולין ג) הכל מעריכין ונערכין פי׳ כל ישראל יעריכו עצמן ואומרים ערכי עלי הוא שאמר הכתוב והיה ערכך ונערכין אומר ערך פלוני עלי נודרין דמי עלי נידרין דמי פלוני עלי ערך קצוב בתורה נדר שמין אותו כעבד:
א. [אנמעכטיג זיין.]
ב. [דערשלאגנער.]
ג. [שעטצונג.]
מוחזקים – שראינו ששחטו כמה פעמים יפה ולא קלקלו.
ואע״פ שאין מומחין – דלא ידעינן בהו שיודעים לומר הלכות שחיטה אם לא.
נתעלף – לשון עייפות וחלישות הלב שאין יכול לראות מכת חרב וסכין אפילו בבהמה כמו תתעלפנה הבתולות (עמוס ח).
אע״פ שאין מומחין – פירוש דלא ידעינן אי גמיר אי לא גמיר דאי ידעינן ביה דלא גמיר אפי׳ בדיעבד שחיטתו פסולה כדאמר רב יהודה לקמן (דף ט.) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה כו׳.
רבינא אמר ה״ק הכל מומחין שוחטין אף על פי שאין מוחזקי׳ דמה שהם מומחין חומרא היא ולא רבותא וזה פשוט וכן מאי דקאמר בלישנא בתרא הכל מוחזקין שוחטין אף על פי שאין מומחין רבותי׳ דהכל דהיינו אף על פי שאין מומחין והוא שיודעין בו שיודע ה״ש פרושי מפרש דמומחין אינו סמוכים ולא מומחים לרבים כמומחין דאמרי׳ בעלמא אלא שבדוקים אלינו שיודעים ה״ש ובאידך לישנא נמי פריש דמוחזקים דאמרי׳ היינו ששחטו שנים ושלשה פעמים.
אבל אם אין יודעים בו שיודע – פי׳ שהוא סתם אלינו ולא קאמר אבל יודעין בו שאינו יודע הלכות שחיטה שהיא פשיטא שאינו שוחט ואם שחט שחיטתו פסולה כל שאין אחרים רואין אותו ומיהו כל שאחרים רואין אותו אפשר דשוחט לכתחלה כיון שהוא בן דעת שלא פסלו אלא בחש״ו שאינם בני דעת ומועדין לקלקל ואפשר דלכתחלה לא כדי שלא יטעו אחרי׳ בהם אבל בדיעבד כשרה.
ואם לאו אסור לאכול משחיטתו דעת הר״י הזקן ז״ל וכן הסכימו רבותי ז״ל שאפילו למדנוהו עתה והוא אומר לנו ששחט כראוי אין סומכין עליו דכיון שבשעת שחיטה לא היה יודע ממה שהיה לו לזהר אין יכול להעמיד על זה דומה לזה שאמרו בעלמא מילתא דלא רמיא עליה דאינשי אמר לה ולאו אדעתיה ונראה שלכך כפל לשונו כאן ואמר אי לאו וכו׳.
ואיכא דאמרי [ויש שאומרים] את דברי רבינא בגירסה אחרת: רבינא אמר, הכי קתני [כך הוא שונה]: הכל שוחטיןהכל, כלומר, כל המוחזקין שיש להם נסיון בשחיטה, שוחטין לכתחילה, והכוונה: מוחזקין אף על פי שאין מומחין, שאין אנו יודעים אם הם יודעים הלכות שחיטה. וממשיכה המשנה: במה דברים אמורים? מי הם המוחזקים? אלו ששחטו לפנינו שתים ושלש פעמים ולא נתעלף מחמת השחיטה והדם, אבל לא שחט לפנינו שתים ושלש פעמיםלא ישחוט לכתחילה, שמא יתעלף, ומכל מקום אם שחט ואמר: ״ברי (ברור) לי שלא נתעלפתי בתוך השחיטה״ — שחיטתו כשרה.
And there are those who say that Ravina said that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, i.e., everyone who is established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting slaughters; all those established concerning this are qualified to slaughter, even if it is not known if they are experts. In what case is this statement said? It is said in a case where they slaughtered before us two or three times and did not faint. But if he did not slaughter before us two or three times he may not slaughter an animal ab initio, lest he faint. And if he slaughtered an animal and said: It is clear to me that I did not faint, his slaughter is valid.
מיוחס לר׳ גרשוםהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בדיעבד נמי [גם כן] לא כשרה שחיטתם, ואפילו ברור שלא נתעלפו, שמא ישהו, שמא ידרסו, ושמא יחלידו. ומקשים: לפי פירוש זה, מה ששנינו בהמשך: ״וכולן ששחטו״ אהייא [על מה] הוא מתייחס? אילימא [אם תאמר] על חרש שוטה וקטן — הלוא עלה קאי [עליה הוא עומד, מתייחס], ולפי זה ״ואם שחטו״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, whose slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter. The Gemara asks: If so, with regard to the clause in the mishna that follows: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is this referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, since that is the halakha to which it stands adjacent, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered, instead of: And any of them who slaughtered.
פירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) אֶלָּא אַשֶּׁאֵין מוּחְזָקִין וְהָאָמְרַתְּ בְּבָרִי לִי סַגִּי דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דְּלִישַׁיְּילֵיהּ.

Rather, perhaps the reference is to a case where they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting. The Gemara rejects that possibility, as in that case, didn’t you say that if one said after the slaughter: It is clear to me that I did not faint, it is sufficient? The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can ask him whether he fainted.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
דליתיה קמן דליבדקי׳ – פי׳ ואשמעינן דאף על גב דנגע סמכינן ארואין אותם ולא אמרינן דילמא קלקלו ולאו אדעתיה דאחרי ומדפרכינן בבודקים אותו סגיא ולא פרכינן כדלעיל הא לכתחלה נמי שחט יש ללמוד שכל שאינו מומחה אלינו אין מוסרים לו לכתחלה לשחוט אפילו באחרים רואין אותו וכן נראה מדברי ר״י הזקן ז״ל אבל יש לדחות לדברי רבינו הרמב״ן ז״ל דה״ה דהוה מצינו לומר לכתחלה שחט אלא דאנן לא פרכינן בכולה סוגיין אלא ממה שהתיר התנא בהדיא לפום האוקימתא וכדפרכי׳ לעיל הא אמרת לכתחלה שחט אבל כיון שלא הוזכר זה כאן באוקימת׳ זו ניחא לן למיפרך ממה שהוזכר דהיינו שבודקין אותו כנ״ל.
כגון ששחט לפנינו שנים או שלשה פעמים נקט שנים שלשה כדאמרי אינשי כדאיתא בריש פרק מפנין א״נ משום פלוגתא דר׳ ורשב״ג דאיפליגי אי בתרי זימנא הוי חזקה אי בתלתא והא קיי״ל דכל באיסורין תרי זימני הוי חזקה.
אלא תאמר שמדובר כאן על אלה שאין מוחזקיןוהאמרת [והרי אמרת] כי ב״ברי לי״ סגי [די], שאם אמר השוחט שברור לו שלא התעלף די בכך, גם אם אחרים לא ראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן במקרה דליתיה קמן דלישייליה [שאינו מצוי לפנינו לשאול אותו], ולכן אנו צריכים להסתמך על כך שאחרים ראו אותו.
Rather, perhaps the reference is to a case where they are not established as accustomed to slaughter with a steady hand and without fainting. The Gemara rejects that possibility, as in that case, didn’t you say that if one said after the slaughter: It is clear to me that I did not faint, it is sufficient? The Gemara answers: Supervision is necessary in the case where the one who slaughtered the animal is not before us so that we can ask him whether he fainted.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) רָבִינָא וְרַבָּה בַּר עוּלָּא כְּאַבַּיֵּי וְרָבָא וְרַב אָשֵׁי לָא אָמְרִי מִשּׁוּם דְּקַשְׁיָא לְהוּ וְכוּלָּן.

The Gemara summarizes: Ravina and Rabba bar Ulla did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Abaye, Rava, and Rav Ashi due to the fact that the phrase in the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult for them.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי ורבא ורב אשי לא מצו לתרוצי לעיל וכולן דמתניתין.
משום דקשיא ליה וכולן – פי׳ ומיהו מאן דמוקים לה בהכי סבר דהא לאו קושיא הוא דזימנין דלא דייק תנא בכי הא ונקט וכולן משום חש״ו שהם ג׳ והם רבים.
ב כיון שנאמרו כמה וכמה שיטות פירוש למשנה, מסבירים מדוע לא פירש כל אחד מן החכמים כשיטת האחר. רבינא ורבה בר עולא, כדעת אביי ורבא שפירשוה בכותי וכדעת רב אשי שפירשה במשומד לא אמרי [אינם אומרים], משום דקשיא להו [שקשה להם] מה ששנינו: ״וכולן ששחטו ואחרים רואים אותן״, שלשיטתם אין ״וכולן״ מתיישב כראוי, כפי שהראתה הגמרא לעיל.
The Gemara summarizes: Ravina and Rabba bar Ulla did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Abaye, Rava, and Rav Ashi due to the fact that the phrase in the mishna: And any of them who slaughtered, is difficult for them.
רש״יריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) כּוּלְּהוּ כְּרַבָּה בַּר עוּלָּא לָא אָמְרִי לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָכָא עִיקָּר אַדְּרַבָּה הָתָם עִיקָּר דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי.

All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Rabba bar Ulla, who interprets the mishna as referring to the case of a ritually impure person; according to that version that you said: The mishna here is the primary source for the halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, the other amora’im reject this interpretation because, on the contrary, the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim, which deals with sacrificial animals.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אדרבה התם עיקר – ולא איבעי ליה למתנייה הכא.
כולהו [כולם] כדברי רבה בר עולא לא אמרי [אינם אומרים], שהוא מפרש את ״שחיטתן כשרה״ של משנתנו בטמא ששחט קדשים, מפני שכבר שנינו דין זה במסכת זבחים. כי להך לישנא דאמרת [לפי אותה לשון שאמרת] בתירוץ הדברים: הכא [כאן, במשנה זו] עיקר הדין, ובמסכת זבחים נשנה אגב שאר פסולים — אפשר לטעון: אדרבה [להיפך], התם [שם] במסכת זבחים עיקר מקומו, שהרי בקדשים קאי [הוא עומד, עוסק].
All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Rabba bar Ulla, who interprets the mishna as referring to the case of a ritually impure person; according to that version that you said: The mishna here is the primary source for the halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, the other amora’im reject this interpretation because, on the contrary, the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim, which deals with sacrificial animals.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמְרַתְּ הָתָם עִיקָּר וְהָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁין טָמֵא בְּחוּלִּין גּוּפֵיהּ לָא אִיצְטְרִיכָא לֵיהּ בחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת קֹדֶשׁ לָאו כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

The amora’im also reject the interpretation according to that other version that you said: The mishna there is the primary source, and here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered non-sacred animals, he teaches the case of a ritually impure person who slaughtered sacrificial animals as well. The reason is that it was not necessary for the tanna to teach the case itself of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, as in the opinion of the other amora’im, the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is not like that of sacrificial food, and it is permitted to render such food impure.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בחולין גופ׳ לא איצטריכא ליה – כלומר לא איצטריכא ליה למיתני דטמא יכול לשחוט בחולין מ״ט חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקודש דמו דלאו כולי עלמא אוכלין חוליהן בטהרה:
ודקאמר – איידי דתנא כו׳.
לאו כקדש דמו – ואין חייב ליזהר בהו ופשיטא דשוחטין טמאים לכתחלה.
חולין שנעשו על טהרת קדש לאו כקדש דמו – האי טעמא הוה מצי למימר נמי ללישנא קמא.
וכן להך לישנא דאמרת [לאותה לשון שאמרת]: התם [שם] בזבחים עיקר הדין, והכא איידי דתנא [וכאן מתוך ששנה] מתחילה דין טמא ששחט בחולין שנעשו על טהרת הקודש, כפי שפירש רבה בר עולא לשון ״הכל שוחטין״ של משנתנו — תנא נמי [שנה גם כן] דין טמא במוקדשין, שהוא כשר בדיעבד — על כך יש להשיב: טמא בחולין גופיה [עצמו] לא איצטריכא ליה [לא הוצרכה לו] לומר ששוחט לכתחילה, כי אנו סבורים שחולין שנעשו על טהרת קדש לאו [לא] כקדש דמו [נחשבים], ולא היה מקום לאסור את הדבר.
The amora’im also reject the interpretation according to that other version that you said: The mishna there is the primary source, and here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered non-sacred animals, he teaches the case of a ritually impure person who slaughtered sacrificial animals as well. The reason is that it was not necessary for the tanna to teach the case itself of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, as in the opinion of the other amora’im, the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is not like that of sacrificial food, and it is permitted to render such food impure.
עין משפט נר מצוהמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) כּוּלְּהוּ כְּרָבִינָא לָא אָמְרִי לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר מוּמְחִין אִין שֶׁאֵין מוּמְחִין לָא גרוֹב מְצוּיִין אֵצֶל שְׁחִיטָה מוּמְחִין הֵן.

All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Ravina; according to that version that he said: Experts, yes, may slaughter ab initio, but those that it is not known that they are experts, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that the majority of those associated with slaughter are experts. Therefore, even if it is not known whether they are experts, their slaughter is valid.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מומחין הן – הלכך לא בעי למיבדקיה.
רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן – ושוחטין אף לכתחלה אבל אין לפרש דדיעבד הוא דהויא שחיטתו כשרה אע״פ שאין אחרים רואין אותו ולא מצי לאוקומי מתניתין בהכי משום דקשיא לן וכולן דהא לאביי ורבא ורב אשי לא מיתוקם נמי וכולן אלא אחרש שוטה וקטן.
כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמרת מומחין אין שאינן מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. ליכא לפרושי פירכא משום סיפא דבעי אחרים רואין אותן, וכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין אפילו אין אחרים רואין אותן כשרה, דהא אנן לכולהו קאמרינן, ואביי ורבא ורב אשי לימרו כרבינא, ולוקמו וכולן ששחטו אחרש שוטה וקטן בלחוד כדקא מוקמי ליה השתאא, אלא הכי קאמרינן, רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ושוחטין לכתחלה ואין צריך בדיקה כלל. ולדעת הגאונים נמי, כיון שהן מומחין ומוסר להן חולין לכתחלה, ואם אינו מצוי אוכל והולך כרצונו, כי האי גונא לכתחלה הוא, ולא מיתני ליה שחיטתן כשרה בדיעבד אלאב במי ששחיטתו אסורה עד שיבדק. אי נמי כל מי שמותר למסור לו חולין לכתחלה הוא, אבל הני דמתני׳ אסור למסור להן אע״פ שדעתו לבדקן משום גזרה כדפרישיתג.
א. ראה תוד״ה רוב מצויין.
ב. תיבה זו נשמטה בכתה״י.
ג. בדיבור הקודם.
כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן. פירוש וניחא להו טפי לאוקמה כל חד וחד כדאית ליה, ואף על גב דקיימא לן וכולן ששחטו, משום דלא קשיא אלא לישנא בעלמא ואילו לרבינא קשיא דינא. ותמיהא לי אמאי לא אוקמיה באוקימתא רויחא, ולימא הכי קתני הכל שוחטין ואף על גב דלא ידעינן אי גמירי אי לא גמירי דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, אבל ידעינן דלא גמיר לא ישחוט ואם שחט ושאלנוהו ואמר בריא לי שלא שהיתי ולא דרסתי שחיטתו כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן דאפילו דיעבד נמי לא. וכולן ששחטו וליתנהו קמן ואחרים רואין אותם כשרה. ונראה לי כי מכאן יש לדקדק דכל דלא גמיר הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואפילו בדקנוהו ואמר שלא שהה ושלא דרס, דכל מילתא דלא רמיא עליה בשעת מעשה עביד לה ולאו אדעתיה, והיינו דאמרינן לקמן (חולין ט.) כל טבח שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ואסור לגמרי משמע, ושם נאריך יותר בסיעתא דשמיא:
להאי לישנא דאמרת מומחין אין שאין מומחין לא רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן להך לישנא דאמרת שאין מוחזקין לא לעלופי לא חיישינן ודעת הגאונים ז״ל דכי מכשרינן שחיטת שאינן מומחין אצלינו היינו על דעת שנבדוק אותו לאחר שחיטה כל היכא דאיתא לקמן לא אכלינן משחיטתו עד דנבדקיה היינו דלא אמרו להא לשאין מומחין לא חיישינן כדאמרינן באידך לעלופי׳ לא חיישינן דהתם ודאי לא חיישינן כלל ואפילו היכא דאיתא קמן אבל בהא כיון דמיעוטא איכא שאין מומחי׳ חוששין לו כל היכי דאיתא למבדקיה לאחר ששחט מיהת אבל רבינו מורי הרא״ה ז״ל נוטה לדברי קצת האחרונים ז״ל דאף לשאינן מומחין לא חיישינן כלל אפילו היכא דאיתי׳ קמן דכיון דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין ודין תורה הוא ללכת אחר הרוב ואפי׳ לכתחלה שוב אין לנו לחוש לכלום דלא נקיטי לשאין מומחין לא חיישינן משום דהאי טעמא בעי אמאי לא חיישינן להכי כיון שכל שאינו יודע הלכות שחיטה אסור לאכול משחיטתו ולהכי נקטי׳ טעמא דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין מאי הוה דהא איכא חזקת בהמה שהיא בחזקת איסור כדאיתי׳ לקמן בפרקין וא״כ סמוך מיעוט דשאין יודעין הלכות שחיטה לחזקה זו והו״ל כפלגא ופלגא וכדאמרינן בפרק האשה שהלך ויש מתרצים דרוב מצוין דקאמר הכא לאו דוקא רוב אלא כמו כל וכההיא דאמרינן בפרק בתולה נשאת רוב עכו״ם פרוצים בעריות דבעי למימר כל כדאיתא התם וה״נ מיעוטא דמיעוטא הוא דהוי כמאן דליתא בכל דוכתא ולי נראה שלא חשו למיעוט וחזקה אלא למיעוט שהוא בודאי אסור אבל הכא אפילו המיעוט שאינו יודע ה״ש אינו איסור בוודאי דדילמא שחיט שפיר ונדפריש׳ ביבמות בס״ד וכי מעיינ׳ בשמעתין לא משכחת איקומתא דעדיפ׳ אמתנ׳ כאקומתא דרבה בר עולא דלא קשיא ליה וכולן דאלו דרבינא אף דלא קשיא ליה נמי וכולן אתיא דלא כהלכתא דהא לעלופי לא חיישינן דרוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן ולאביי ורבא ורב אשי קשיא וכולן ומאי דהוה קשיא בדרבה בר עולא קילי טפי מדכולהו.
בגמרא כולהו כרבינא לא אמרי להך לישנא דאמר מומחין אין וכו׳ רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הם. ואע״ג דבכמה דוכתי משמע דקיימא לן כרבינא דאמר בבכורות דרוב׳ דתליא במעשה לא הוי רובא וכמו שכתבתי בסמוך והכא נמי רובא דתליא במעשה היא מ״מ יש לומר דסתמא דתלמודא סבר דשאני הכא דהא אנן לא אמרינן דרוב ישראלים מומחין הם אלא דרוב המצויין אצל שחיטה מומחין הם והיינו משום דאפילו מיעוטא דמיעוטא לא אשכחן שמצוין אצל שחיטה אם לא שכבר למד הלכות שחיטה וכן נראה מכמה פוסקים דאפילו ר״מ דחייש למיעוטא מודה בכה״ג מיהו רבינא גופא ללישנא קמא שפיר מצינן למימר דאפילו בכה״ג הוי רובא דתלי׳ במעשה וכ״ש הכא דבהמה בחזקת איסור עומדת כן נ״ל:
כולהו [כולם] כרבינא לא אמרי [אומרים], להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר] שאלו שיודעים אנו שהם מומחין אין [כן] שוחטים לכתחילה, אבל שאין אנו יודעים שהם מומחיןלא, יש לומר כי רוב המצויין אצל שחיטה מומחין הן, ולכן כל הבא לשחוט — שוחט לכתחילה.
All of the other amora’im did not say a resolution to the apparent contradiction in the mishna like that of Ravina; according to that version that he said: Experts, yes, may slaughter ab initio, but those that it is not known that they are experts, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that the majority of those associated with slaughter are experts. Therefore, even if it is not known whether they are experts, their slaughter is valid.
עין משפט נר מצוהרש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) לְהַךְ לִישָּׁנָא דְּאָמַר מוּחְזָקִין אִין שֶׁאֵין מוּחְזָקִין לָא דלְעִלּוֹפֵי לָא חָיְישִׁינַן.

According to that version that Ravina said: People who are established as accustomed to slaughter without fainting, yes, they may slaughter ab initio, but people who are not established as accustomed to slaughter without fainting, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that we are not concerned for the possibility of fainting.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
להך לישנא דאמר מוחזקין אין שאין מוחזקים לא לעלפויי לא חיישינן. מדקאמר רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן, והכי קאמר לעלפויי לא חיישינן, ולא קאמר רוב מצויין אצל שחיטה מוחזקין הן, שמע מינה דלעלפויי לא חיישינן כלל ואפילו איתיה קמן לא צריך לשיולי. הרמב״ן ז״ל:
להך לישנא דאמר [לאותה לשון שאמר]: כל המוחזקין שאינם מתעלפים בשחיטה — אין [כן], שוחטים לכתחילה, שאין מוחזקיןלא, למרות שהם יודעים הלכות שחיטה, צריך לומר כי לעלופי לא חיישינן [לעילפון אין אנו חוששים], וכל היודע הלכות שחיטה שוחט לכתחילה.
According to that version that Ravina said: People who are established as accustomed to slaughter without fainting, yes, they may slaughter ab initio, but people who are not established as accustomed to slaughter without fainting, no, they may not slaughter ab initio, the other amora’im disagree because they hold that we are not concerned for the possibility of fainting.
עין משפט נר מצוהרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) רָבָא לָא אָמַר כְּאַבַּיֵּי כִּי קוּשְׁיֵיהּ אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרָבָא הָתָם לָא נָגַע הָכָא נָגַע.

Rava did not say a resolution like that of Abaye, that the mishna is referring to a Samaritan, in accordance with the difficulty that he raised from the halakha of wine belonging to a Jew to which a gentile has access. Abaye did not say a resolution like that of Rava, that a Samaritan may slaughter ab initio if a Jew enters and exits, because there, in the case of wine, the gentile does not touch the wine; therefore, it is sufficient if the Jew enters and exits. Here, in the case of slaughter, the Samaritan touches the animal in the course of slaughter, and he can disqualify the slaughter in an instant. Therefore, Abaye holds that it is insufficient for a Jew to enter and exit.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רבא לא אמר כאביי כי קושיא – כלומר דקשיא ליה לאביי:
אביי לא אמר כרבא – התם נוגע כלומר הא דאקשת לי יוצא ונכנס לכתחלה [לא] והא המניח נכרי בחנותו דמותר אפילו ישראל יוצא ונכנס (מותר) לכתחילה משום דהתם בחנות לא נגע הנכרי אבל הכא נגע דכותי עצמו שוחט ולפיכך יוצא ונכנס לכתחלה לא:
כי קושייה – דאותביה מהמניח עובד כוכבים בחנותו.
ואביי לא אמר כרבא – דיליף מהשומר את החנות דיוצא ונכנס לכתחלה.
התם לא נגע – ההוא עובד כוכבים ביין בשעה שהוא פורש ממנו.
הכא – בהמה זו ביד הכותי נתונה כהרף עין שוהה או דורס הלכך לא סמכינן איוצא ונכנס.
רבא לא אמר כדברי אביי, שכותי שוחט לכתחילה רק כשישראל עומד על גביו, ובדיעבד די בישראל יוצא ונכנס, כי קושייה [כמו קושייתו] שהקשה על אביי, מדין יינו של ישראל המצוי ברשותו של הגוי, שהוא כשר לכתחילה כשישראל יוצא ונכנס. אביי לא אמר כרבא, מפני שלדעתו אין זו ראיה, שכן התם [שם] ביין הרי לא נגע [אין הגוי נוגע] ביין, ודי בשומר שיוצא ונכנס כדי להרתיע אותו מלגעת בו, ואילו הכא נגע [כאן בשחיטה, הכותי נוגע] שוחט בידיו את הבהמה, וכהרף עין יכול לפסול את השחיטה, ולכן יש צורך בהשגחה מתמדת.
Rava did not say a resolution like that of Abaye, that the mishna is referring to a Samaritan, in accordance with the difficulty that he raised from the halakha of wine belonging to a Jew to which a gentile has access. Abaye did not say a resolution like that of Rava, that a Samaritan may slaughter ab initio if a Jew enters and exits, because there, in the case of wine, the gentile does not touch the wine; therefore, it is sufficient if the Jew enters and exits. Here, in the case of slaughter, the Samaritan touches the animal in the course of slaughter, and he can disqualify the slaughter in an instant. Therefore, Abaye holds that it is insufficient for a Jew to enter and exit.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) רַב אָשֵׁי לָא אָמַר כְּתַרְוַיְיהוּ קָסָבַר כּוּתִים גֵּרֵי אֲרָיוֹת הֵן.

Rav Ashi did not say a resolution like that of both of them, Abaye and Rava, because he holds: Samaritans are converts who converted under duress due to the threat posed by lions, and their conversion is void; therefore, their halakhic status is that of a gentile, whose slaughter is not valid.
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
רב אשי לא אמר כתרוייהו קסבר כותים גירי אריות הם לא סבירא ליה לרב אשי שכותי יכול לשחוט לפיכך לא סבירא ליה לדאביי ולדרבא דמוקמי הכל שוחטין בכותי:
קסבר כותים גרי אריות הן – ושחיטתן פסולה כמו של עובדי כוכבים מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא בר זביחה לאפוקי עובד כוכבים ואוכל נבלות להכעיס ואע״ג דאמר בסוף פ״ב דיבמות (דף כד:) אחד גרי אריות ואחד גרי חלומות כולם גרים גמורים היינו כשמתגייר לגמרי מפחד אריות אבל כותיים לא נתגיירו לגמרי כדכתיב במלכים (ב יז) את ה׳ היו יראים ואת אלהיהם היו עובדים ומאן דאמר גרי אמת הן קסבר דשוב נתגיירו לגמרי.
רב אשי לא אמר כתרוייהו [כשניהם] כאביי ורבא, ששחיטת כותי כשרה, שכן קסבר [סבור הוא]: כותים גרי אריות הן ולא גרי אמת, ושחיטתם פסולה כשחיטת הגוי.
Rav Ashi did not say a resolution like that of both of them, Abaye and Rava, because he holds: Samaritans are converts who converted under duress due to the threat posed by lions, and their conversion is void; therefore, their halakhic status is that of a gentile, whose slaughter is not valid.
מיוחס לר׳ גרשוםתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(18) אַבָּיֵי לָא אָמַר כְּרַב אָשֵׁי לָא סְבִירָא לֵיהּ הָא דְּרָבָא אֶלָּא רָבָא מַאי טַעְמָא לָא אָמַר כִּשְׁמַעְתֵּיהּ.

Abaye did not say a resolution like that of Rav Ashi, who interprets the mishna as referring to a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, because he does not hold that which Rava said, that such a transgressor may slaughter ab initio if his knife is examined beforehand by someone reliable. But as for Rava, what is the reason that he did not say a resolution in accordance with his own statement of halakha with regard to the slaughter of a transgressor and explain the mishna in the manner that Rav Ashi did?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אביי לא אמר כרב אשי – לא סבירא ליה הא דרבא דמומר אוכל נבילות לתיאבון יכול לשחוט דכיון דאוכל נבילות הוא לא קפיד אשחיטה:
אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה – כלומר רבא אדמוקי הכל שוחטין בכותי אמאי לא מוקי בישראל מומר כשמעתיה:
לא סבירא ליה הא דרבא – דאמר דיהא ישראל מומר שוחט לכתחלה בבדיקת סכין.
אלא רבא – כיון דאמר ישראל מומר מותר לכתחלה בבדיקת סכין.
אמאי לא אמר כשמעתיה – אמאי לא אוקמיה מתניתין בישראל מומר ולכתחלה דקתני בבדק סכין ודיעבד דקתני בשלא בדק כדאוקמה רב אשי בתר שמעתיה דרבא.
מאי טעמא לא אמר כשמעתיה – תימה דהא קתני במתניתין תרי הכל שוחטין ומפרש רבא לקמן (דף יז.) חדא לאתויי כותי וחדא לאתויי ישראל מומר אלמא מוקי חדא כשמעתיה וי״ל דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקומי כשמעתיה.
{שמעתא דבאור מאי דלא אמר רבא כשמעתיה}
והא דאמרי׳, אלא רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתיה – איכא דקשיא ליה: והא רבא תרוייהו אמר. דהא אמר רבא לקמן בגמ׳ (דף יז): הכל שוחטין, חדא לאיתויי כותי וחדא לאיתויי ישראל משומד.
ויש לומר דהכי קאמרי׳: מאי טעמא לא אקדמה לשמעתיה. דבדין הוא דתקדום שחיטת ישראל משומד לשחיטת כותיים, שהרי עשאום לבסוף גוים גמורים. ומעיקרא נמי יש לומר כותיים גרי אריות הן. ושנינן: האי דאקדמה רבא לשחיטת כותי, משום דלדבריו דאביי קאמר.
אלא רבא מאי טעמא לא אמר כשמעתיהא. איכא למידק הכא, והא רבא הוא דאמר חדא לאיתויי כותי וחדא לאיתויי משומד כדאיתא לקמןב. ואיכא למימר דהכא דייקינן עליה דרבא אמאי לא מוקי רישא דמתני׳ דקתני לכתחלה ודיעבד בבודק סכין ונותן לו ובבודק לאחר שחיטה כשמעתיה, דאלו בסיפא לכתחלה תני הכל שוחטין ולא מפרש אי בבדיקה דסכין אי בלא בדיקה, ולא מיתניא ליה שמעתיה במתני׳ג.
א. בכת״י בטעות: כאביי.
ב. יז, א.
ג. כן הקשו בתוד״ה ורבא, ותירצו דהכי פריך דקמייתא איבעי ליה לאוקומיה כשמעתיה. ונתקשו האחרונים בדבריו, מאי אולמיה קמייתא מבתרייתא, עי׳ ביאור הגר״א סי׳ ב ס״ק יז, שו״ת רע״א סי׳ קסג ובפנ״י גיטין י, ב (במהדורא בתרא), ועי׳ הגהות מצפה איתן וחשק שלמה כאן. ובדברי רבינו כאן מתבארים הדברים על נכון. ועי׳ מצפ״א שם בשם ספר אור נערב, שכתב מעין דברי רבינו, עיי״ש. ואף בבעה״מ הקשה ותירץ כן, שהקושיה היא מ״ט לא אקדמה לשמעתיה. אבל שם ביאר דבדין הוא דתקדים שחיטת ישראל מומר לשחיטת כותים, עיי״ש. ואפשר שכן כוונת התוס׳, ויש מן האחרונים שכתבו כן בכוונתם.
רש״י בד״ה אלא רבא כו׳ סכין אמאי כו׳ הד״א:
תוס׳ בד״ה דליתא קמן כו׳ דלא גמיר פשיטא. נ״ב פרש״י לקמן פשיטא דראה מותר ולא ראה אסור ע״ש:
תוס׳ בד״ה מ״ט לא אמר כשמעתיה כו׳ וי״ל דהכי פריך דקמייתא איבעי כו׳ עכ״ל ובעל המאור הוסיף ביאור דבדין הוא דתקדום שחיטת ישראל עבריין לשחיטת כותי שהרי עשאום לבסוף עובדי כוכבים גמורים ומעיקרא נמי י״ל כותים גירי אריות הן כו׳ עכ״ל:
שם אלא רבא מ״ט לא אמר כשמעתיה והקשו בתוספות תימא דהא קתני במילתא דרבא תרי הכל שוחטין ומפרש רבא חד לאתויי כותי וחד לישראל מומר ותירצו דהכי פריך דקמייתא הוי ליה לאוקמי כשמעתיה עכ״ל. ומלבד שתירוצם דחוק דמאי אולמ׳ האי מהאי אלא דיותר יש לתמוה דהא לקושטא דמילתא רבא גופא קאמר לקמן חד לאתויי כותי וחד לאתויי ישראל מומר אלמא דאף למאי דמשני הש״ס הכא רבא אליבא דאביי קאמר וליה לא סבירא ליה אפילו הכי מוקי רבא קמייתא בכותי. ויש ליישב בדוחק כוונת לשון התוספות:
אמנם כבר הארכתי בזה בתכלית אריכות בפ״ק דגיטין. ואין צורך לכפול הדברים באורך לכן אבאר בקצרה דהא דמקשינן הכא מ״ט לא אמר כשמעתיה היינו דבעיקר הדין קשיא ליה נמי דרבא אדרבא דממאי דמפרש רבא בפ״ק דגיטין אמתניתין דכל גט שיש עליו עד כותי פסול חוץ מגיטי נשים ושחרורי עבדים ומוקמינן לה התם כר״א דאוסר במצת כותי אלא דהאי דגיטין בכותי חבר איירי. ודחק רבא התם דמתניתין בחסורי מחסרא והכי קתני ורבי שמעון ב״ג מכשיר בשנים ע״ש והקשיתי לשאול דמאי דוחקיה דרבא דשפיר הוי מצי לאוקמי בכותי חבר ואליבא דת״ק או ר׳ שמעון בן גמליאל בלא חסורי מחסרא. אלא על כרחך דרבא גופא סובר דהלכה כר״א דמצת כותי אסורה. ומשום הכי דחיק לאוקמי סתמא דמתניתין כר״א אליבא דהילכתא. נמצא דלפי זה למאי דמוקי רבא מתניתין דהכא דהכל שוחטין קמייתא לאתויי כותי על כרחך תו לא מיתוקמי כר״א דאפילו אם נאמר דר״א מודה בכתיב׳ ואחזיק אפילו הכי אין להכשיר שחיטת כותי בדיעבד באין אחרים עומדין על גביו דהא שהייה דרסה חלדה הגרמה ועיקור מי כתיבי וכל שכן לענין שחיטת עוף כדמקשה הש״ס בסמוך ומשום הכי מוקי לה ר׳ שמעון בן גמליאל דדוקא בדאחזיק לחוד מהני. ולפי זה קשיא סתמא אסתמא וטפי ה״ל לרבא לאוקמי רישא דמתניתין דהכל שוחטין כשמעתיה בישראל מומר והכל שוחטין דסיפא שפיר הוי מצי לאוקמי בכותי ובאחרים עומדין על גביו ואהא משני שפיר דשקלא וטרי׳ לרבא דלעיל לא הוי אלא אליבא דאביי. אבל איהו גופא ודאי אליבא דנפשיה מוקי רישא דמתניתין לאתויי ישראל מומר כשמעתיה משום הכי תו לא דייק רבא לקמן לאקדומי כותי מקמי מומר דסירכא דלישנא דשקל׳ וטריא דלעיל נקט כך היה נ״ל לכאורה וכמו שהארכתי שם לפרש נמי אליבא דאביי ע״ש אלא שבחדושי הרשב״א דשמעתין כתב להדיא דהלכה כת״ק דמצת כותי ע״ש. ולפי זה הך סוגיא דגיטין צריך עיון. והנלע״ד כתבתי:
אביי לא אמר כרב אשי, שפירש את המשנה בישראל משומד לאכול נבלות לתיאבון, מפני שלא סבירא ליה הא [אין הוא סבור כהלכה זו] שאמר רבא, שנותנים לישראל משומד לשחוט לכתחילה בסכין בדוקה, ועל פיה פירש רב אשי את המשנה. אלא רבא עצמו מאי טעמא [מה טעם] לא אמר ופירש את המשנה כשמעתיה [כשמועתו] שלו, כדברי רב אשי? ומדוע פירש שמדובר בשחיטת כותי?
Abaye did not say a resolution like that of Rav Ashi, who interprets the mishna as referring to a Jewish transgressor whose transgression is that he eats unslaughtered animal carcasses to satisfy his appetite, because he does not hold that which Rava said, that such a transgressor may slaughter ab initio if his knife is examined beforehand by someone reliable. But as for Rava, what is the reason that he did not say a resolution in accordance with his own statement of halakha with regard to the slaughter of a transgressor and explain the mishna in the manner that Rav Ashi did?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבעל המאוררמב״ןמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(19) לִדְבָרָיו דְּאַבָּיֵי קָאָמַר וְלֵיהּ לָא סְבִירָא לֵיהּ.:

The Gemara answers: When Rava explained that the tanna in the mishna is referring to the slaughter of a Samaritan, he stated his opinion in accordance with the statement of Abaye in order to resolve the difficulty that Abaye raised; but he himself does not hold accordingly.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
לדבריו דאביי קאמר – כלומר לדידי מקמינן הכל שוחטין בישראל מומר לאכול נבילות אלא לדידך דמוקמת ליה בכותי וישראל עומד על גביו מצית לאוקמא למתניתין הכל שוחטין בכותי ואפי׳ יוצא ונכנס:
לדבריו דאביי – דלא ס״ל הא דרבא ואוקמה בכותי ואוקי לכתחלה בישראל עומד על גביו ואוקי דיעבד ביוצא ונכנס ואמר ליה רבא לדידך דלא סבירת לך במומר ומוקמת ליה הכי אפילו ביוצא ונכנס מצית לאוקומי לכתחלה ודיעבד אוקי בבא ומצאו ששחט.
ומשיבים: מה שפירש רבא — לדבריו של אביי קאמר [אמר], שלפירושו של אביי שמשנתנו עוסקת בכותי, צריך לפרש את המשנה באופן שונה, וליה לא סבירא ליה אולם הוא עצמו אינו סבור כן].
The Gemara answers: When Rava explained that the tanna in the mishna is referring to the slaughter of a Samaritan, he stated his opinion in accordance with the statement of Abaye in order to resolve the difficulty that Abaye raised; but he himself does not hold accordingly.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(20) תָּנוּ רַבָּנַן שְׁחִיטַת כּוּתִי מוּתֶּרֶת בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים כְּשֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹמֵד עַל גַּבָּיו אֲבָל בָּא וּמְצָאוֹ שֶׁשָּׁחַט חוֹתֵךְ כַּזַּיִת וְנוֹתֵן לוֹ אֲכָלוֹ מוּתָּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ וְאִם לָאו אָסוּר לֶאֱכוֹל מִשְּׁחִיטָתוֹ.

§ The Sages taught in a baraita: The slaughter performed by a Samaritan is permitted ab initio. In what case is this statement said? It is said in a case where there is a Jew standing over him and supervising to ensure that the slaughter was performed properly. But if the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מותר – לכתחלה.
ג ובענין שנחלקו בו אביי ורבא מביאים מה שתנו רבנן [שנו חכמים]: שחיטת כותי מותרת, במה דברים אמורים? כשישראל עומד על גביו ורואה ששוחט כראוי. אבל אם בא הישראל, ומצאו שכבר שחט בהמה — חותך כזית מן הבהמה ונותן לו לאכול, אם אכלו הכותי — ישראל מותר לאכול משחיטתו, ואם לאו [לא] אכלו — אסור לאכול משחיטתו, שמא לא שחט כראוי.
§ The Sages taught in a baraita: The slaughter performed by a Samaritan is permitted ab initio. In what case is this statement said? It is said in a case where there is a Jew standing over him and supervising to ensure that the slaughter was performed properly. But if the Jew came and found that the Samaritan already slaughtered the animal, the Jew cuts an olive-bulk of meat from the slaughtered animal and gives it to the Samaritan to eat. If the Samaritan ate it, it is permitted for the Jew to eat meat from what the Samaritan slaughtered. But if the Samaritan did not eat the meat, it is prohibited to eat from what the Samaritan slaughtered.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(21) כַּיּוֹצֵא בּוֹ מָצָא בְּיָדוֹ

Similarly, if the Jew found in the possession of a Samaritan
פירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיוצא בו, אם מצא בידו של כותי
Similarly, if the Jew found in the possession of a Samaritan
פירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ג: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ג: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ג:, הערוך על סדר הש"ס חולין ג:, רש"י חולין ג:, תוספות חולין ג:, בעל המאור חולין ג: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן חולין ג: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ג: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), ריטב"א חולין ג:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין ג:, מהרש"א חידושי הלכות חולין ג:, פני יהושע חולין ג:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין ג:, אסופת מאמרים חולין ג:

Chulin 3b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 3b, Attributed to R. Gershom Chulin 3b, Collected from HeArukh Chulin 3b, Rashi Chulin 3b, Tosafot Chulin 3b, Baal HaMaor Chulin 3b, Ramban Chulin 3b, Rashba Chulin 3b, Ritva Chulin 3b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 3b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 3b, Penei Yehoshua Chulin 3b, Steinsaltz Commentary Chulin 3b, Collected Articles Chulin 3b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144