×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) הָכִי קָאָמַר נִרְאִין דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה לְרַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק שֶׁאַף רַבִּי חֲנִינָא בְּנוֹ שֶׁל רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי לֹא נֶחְלַק עָלָיו אֶלָּא בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּבַּיִת אֲבָל בְּאַשְׁפָּה שֶׁבַּשּׁוּק מוֹדֵי לֵיהּ וְנִרְאִין כּוּ׳.:
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי חולין יב ע״ב} חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן. שמא קלקלו לא קתני אלא שמא יקלקלו אמר רבה זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה:
וכולן ששחטו ואחרין רואין אותן שחיטתן כשרה:⁠1תאני ר׳ אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל והלכה2 ושחטה כדרכה ר׳ נתן מכשיר3 וחכמים פוסלין הוא תאני לה והוא אמר [לה]⁠4 הלכה כר׳ נתן ודוקא5 דזרקה הוא אבל נפלה6 מאיליה7 ושחטה כדרכה פסולה:
1. געד מוסיף: ״אמ׳ רבה״.
2. והלכה: געב, גפד: ״הלכה״.
3. ר׳ נתן מכשיר: גב: ״כשירה דברי ר׳ נתן״.
4. לה: וכן בכל קטעי הגניזה, כ״י פריס, דפוסים. חסר רק בכ״י א.
5. ודוקא: גלא: ״דוקא״.
6. נפלה: גלא: ״דנפלה״. געד: ״הלכה״.
7. מאיליה: דפוסים. דומה לו בכ״י פריס בין השיטין: ״מעצמה״.
הכי קאמר – האי נראין דקאמר לא סברא דידיה הוא דאשמעינן ולא רואה אני קאמר אלא פלוגתייהו קמ״ל במאי פליגי והכי קאמר נראין דברי ר׳ יהודה האוסר אפילו לר׳ חנינא כשמצאן באשפה שבשוק דמודי רבי חנינא דאסירי ודברי רבי חנינא כו׳ כלומר שאף רבי חנינא המתיר אינו אלא כשמצאן באשפה שבבית ובה חולקין אבל באשפה שבשוק מודה רבי חנינא וממילא שמעינן מדאוקי פלוגתייהו באשפה שבבית מכלל שבבית שרו.
מאן תנא דלא בעי כונה בחולין אמר רבה רבי נתן היא דתני רבי אושעיא זעירא דמן חבריא זרק סכין לנעצה בכותל וכו׳. ואוקימנא לקמן (חולין לא.) דהוא הדין הפילה הוא, והאי דנקט זרקן, להודיעך כחן דרבנן דאפילו נתכוון לזריקה ולנועצה לא מהניא אפילו בחולין עד שיתכוין לחתיכה סימנין מיהא, אבל רבי נתן אפי כוונת חתיכת בשר לא בעי, כדאמרינן לקמן (שם) טעמא דנפלה הא הפילה היא כשרה, וקא משמע לן דאף על גב דלא מכוין אפילו לחתיכה בעלמא כשרה, ורבנן נמי לא בעי כונת שחיטה, דמדגלי רחמנא מתעסק בקדשים דפסול, מכלל דחולין שרו, אלא כונת חתיכת סימנין מיהא בעי, והני לאו בני כונת חתיכת סימנין נינהו, אלא לחתיכת בשר בעלמא מכוני, כדאמרינן לקמן(שם).
ואיכא דקשיא להו היכי מוכח מהכא דלא בעינן כוונה בחולין, דשאני הכא דאחרים רואין אותם, וכונת אחרים הרואין אותם כונה היא אפילו במקום דבעינן כונה, וכדתנן בגיטין (גיטין כב:) הכל כשרין לכתוב את הגט ואפילו חרש שוטה וקטן, והוינן בה בגמרא והא לאו בני דעה נינהו, ואמר ר״ה והוא שגדול עומד על גביו. ונראה לי דאינה קושיא, דאנן עיקר דיוקא מרישא דמתניתין דייקינן, דקתני ושחיטתן כשירה חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו בשחיטתן, טעמא דשמא יקלקלו, הא איתברר דלא קלקלו כגון דאתא אליהו ואמר שחיטתן כשרה, וכן נמי אי איכא אחרים רואין אותם שלא קלקלו שחיטתן כשרה, אלמא אחרים רואין אותם לא משום שתהא ראיה במקום כונה אלא לדעת שלא קלקלו, אלמא לא בעינן כונה, ואחרים רואין אותן לא משום כונה, ומאן תנא על כרחך רבי נתן היא, וזה נראה לי ברור. ורבותינו בעלי התוספות ז״ל תירצו דגדול עומד על גבן טפי עדיף מאחרים רואין אותן, משמע שהן רואין באקראי בעלמא, אבל התם כי גדול עומד על גבו ומזהירו כונתו כונה הוא להכשיר הגט על ידו, והיינו נמי טעמא דמתניתין דתנן נמי ביבמות (יבמות קד:) חרש שנחלץ והחרשת שחלצה וחולצת לקטן חליצתן פסולה, ומפרש בגמרא טעמא דקטן משום דאיש כתוב בפרשה, וחרש (וחרשה) [וחרשת] אמרי דבי רבי ינאי לפי שאינן באומר ואמרה, ולא נקטי להו טעמא משום דלאו בני דעה נינהו, אף על גב דחליצה בעי כונת שניהן כדאמר רבי יוחנן (שם קו.) בין שנתכון הוא ולא נתכונה היא בין שנתכונה היא ולא נתכון הוא חליצתן פסולה עד שיתכונו שניהן, לפי שחליצה בבית דין היא, וכונת בית דין העומדין עליהן ומלמדין אותם ומזהירין אותם הוי לה כונה.
אלא שיש להקשות לתירוץ זה מדתניא בתו׳ יבמות (פרק יא) שוטה שנחלץ חליצתו פסולה ולא מהני להו כונת בית דין העומדין שם, ותרצו דשוטה שאני דלא מהניא ליה אפילו עמידת גדול על גביו, משום דלאו בר דעה כלל הוא, ואפילו בעמידת גדול על גביו לא מצי מכוין, אבל חרש וחרשת דעת קלישת׳ אית להו ובעמידת אחרים על גביהן ומזהירין אותן, יכולין הן לכוין כונה זו בראיה, ומשום הכי לא מעכבא מידי אלא קריאה, ואף על גב דלגבי מצות חרש כשוטה חשבינן להו, הכא דכונה מועט היא שאני כדאמרן, דכונה מקצת אית להו באחרים עומדים על גבן, ואף על גב דגבי כתיבת הגט מהניא אפילו בשוטה, דהתם הוא דמתוך שהוא כותב בגט שמו ושמה והעומד על גבו מזהירו מתוך כך הוא מכיר יותר שהוא נכתב לשמה.
ורבינו הרב ז״ל תירץ שכל דבר שאפשר לעשותו על ידי שליח הוי עמידה על גבו [כ]⁠כונת העושה ומדין שליחות, אבל דבר שאי אפשר לעשותו על ידי שליח אף עמידת בן דעת על גבו לא מעלה ולא מורידה במקום שצריך כונה, והלכך חליצה שאי אפשר לעשותה על ידי שליח לא מהניא עמידת בית דין על גבו, והיינו טעמא דשוטה שחלץ שחליצתו פסולה, אבל גט שאפשר למנות שליח לכתיבת הגט ולכונת כתיבת שמו ושמה, ואף זה שעומד על גבו כשליח הממונה לכתוב ולכוין בכתיבתו. וטעמא דשחיטה דלא מהני עמידת גדול על גבו לרבנן דבעו כונה בשחיטה, לפי שהכל תלוי בדעת השוחט, דאלו שחט בהמת חבירו שלא מדעתו כשרה, ואף על פי שלא נתכון לה כלל בעל הבהמה, אלמא כל ההיתר תלוי מדעת השוחט וכונתו, מה שאין כן בגט דאלו אחר שגרש את אשת חבירו לא עשה ולא כלום, והלכך דעת שוחט דוקא בעינן. ומה שפירשו דבי רבי ינאי ביבמות (שם) טעם חרש וחרשת משום דאינן בואמר ואמרה, ובקטן משום דאיש כתיב בפרשה, ולא אמרו שאינן בני דעה לרבותא אמרו כן, דאלו נקט בקטן טעמא דבני דעה הוה אמינא דקטן כבן תשע כבן עשר שהוא בן דעת ויודע בטיב חליצה שתהא חליצתו חליצה, כאותה שאמרו בגיטין (גיטין נט.) הפעוטות מקחן מקח וממכרן ממכר במטלטלין, קא משמע לן דלא, דאיש כתוב בפרשה. וחרש וחרשת נמי לאשמועינן דאפילו אלם ואלמת דבני דעה נינהו לאו בני חליצה נינהו, ותדע דלרבי ינאי דמפרשי טעמא התם לפי דאינן בואמר ואמרה (עסיק׳) [מסקינן] דאלם ואלמת חליצתן פסולה, וכי היה סלקא דעתיה דרבא מעיקרא לפרושי טעמא התם משום דלאו בני דעה נינהו הוה מכשרינן אלם ואלמת כך פירש רבינו ז״ל.
ומסבירים: הכי קאמר [כך הוא אומר], כך היא כוונת הדברים: נראין דברי רבי יהודה האוסר, לרבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי — כשמצאם באשפה שבשוק, שאף רבי חנינא בנו של רבי יוסי הגלילי לא נחלק עליו אלא כשמצאם באשפה שבבית, אבל כשמצאם באשפה שבשוק מודי ליה [מודה לו] שאסור, וכן נראין דברי ר׳ חנינא המתיר, לר׳ יהודה — כשמצאם בבית שלא באשפה, שאף הוא לא חלק עליו במקרה זה.
The Gemara explains: This is what Rabbi Yehuda HaNasi is saying: The statement of Rabbi Yehuda appears correct to Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, in a case where one found them in a scrap heap that is in a marketplace, as Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, disagrees with Rabbi Yehuda only in a case where one found them in a scrap heap that is in the house. But in a case where he found them in a scrap heap that is in a marketplace he concedes to Rabbi Yehuda. And the statement of Rabbi Ḥanina, son of Rabbi Yosei HaGelili, appears correct to Rabbi Yehuda in a case where he found them in the house, as he concedes to Rabbi Ḥanina in that case.
רי״ףרש״ירשב״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אֶת שְׁחִיטָתָן.: שֶׁמָּא קִלְקְלוּ לָא קָתָנֵי אֶלָּא שֶׁמָּא יְקַלְקְלוּ אָמַר רָבָא אזֹאת אוֹמֶרֶת אֵין מוֹסְרִין לָהֶן חוּלִּין לְכַתְּחִלָּה.:

§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שמא יקלקלו דמשמע להבא – זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחילה כלומר חבר שאוכל חולין בטהרה אין מוסר להן:
שמא קלקלו לא קתני – ואע״ג דבדיעבד קמיירי כדקתני ושחיטתן כשרה חוץ מחרש שוטה וקטן.
אלא שמא יקלקלו – דמשמע דמועדים הם לקלקל.
זאת אומרת אין מוסרין להם חולין – כלומר אפי׳ חולין לכתחלה ואפילו אחרים עומדים על גבן.
{שמעתא דדינים החסרים בהלכות הרי״ף}
והא דאמר רבא, אין מוסרין להן חולין לכתחלה – לא הזכירה הרי״ף ז״ל. ולא פי׳ דין שחיטת ישראל משומד1 לתיאבון ומשומד להכעיס ושחיטת מין.
ואנו כבר ביארנו דיניהן בחיבורנו בהלכות שחיטה.
1. בדפ״ר: משומד לאכול נבלות
חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו את שחיטתן. דייקי׳ בגמרא שמא קלקלו לא קא תני אלא שמא יקלקלו אמר רבא זאת אומרת אין מוסרין להם חולין לכתחילה, ואפילו בשאחרים עומדין על גבן.
חרש שוטה וקטן אע״פ ששחיטתן כשרה כשאחרים עומדין על גבן מ״מ אין מוסרין להם לכתחלה לשחוט אף בעמידת אחרים על גבם וכבר כתבנו פסק זה למעלה ואין צריך לומר שהקוף ששחט שחיטתו פסולה ולא הזקקנו עצמנו להזכירה אלא שבבריתא הוזכרה כן להדיא:
א שנינו במשנה: הכל שוחטים ושחיטתן כשרה, חוץ מחרש שוטה וקטן, שאין שחיטתם כשרה, ואפילו בדיעבד, שמא יקלקלו את שחיטתן. ומדייקים: ״שמא קלקלו את שחיטתן״ לא קתני [אינו שונה], אלא ״שמא יקלקלו״ לעתיד. אמר רבא: זאת אומרת אין מוסרין להן חולין לכתחלה לשחוט, אפילו אחרים רואים אותם.
§ The mishna stated: Everyone slaughters an animal, i.e., can perform halakhically valid slaughter, and their slaughter is valid, except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, lest they ruin their slaughter. The Gemara infers: The tanna does not teach: Due to the concern that they ruined their slaughter, in the past tense; rather, he teaches: Lest they ruin their slaughter, in the future. Rava says: That is to say that one does not give them non-sacred animals for slaughter ab initio, even with the supervision of others.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יבעל המאורההשלמהבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ וַאֲחֵרִים רוֹאִים אוֹתָם שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה.: מַאן תְּנָא בדְּלָא בָּעֵינַן כַּוָּונָה לִשְׁחִיטָה.

The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וכולן ששחטו מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה – כלומר חש״ו ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה אע״פ שאין מתכוונין לשום שחיטה:
מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה – דהא חרש שוטה וקטן לחתיכה בעלמא מכווני ואין להם דעת להתכוין לשחיטה וקתני וכולן ששחטו וכו׳ דקאי נמי אחרש שוטה וקטן. והא דפרכינן בריש פירקין (חולין ב:) אי נימא אחרש שוטה וקטן עלה קאי ואם שחטו מבעי ליה הכי פרכינן אי נימא אחרש שוטה וקטן לחודיה קאי עלה קאי מיניה קא סליק ואם שחטו מיבעי ליה.
מאן תנא דלא בעינן כוונה לשחיטה – תימה דמשמע הכא דחרש שוטה וקטן לאו בני כוונה נינהו אפילו אחרים עומדים על גבן ובסוף פ״ב דגיטין (דף כב:) תנן הכל כשרים לכתוב את הגט אפי׳ חרש שוטה וקטן ופריך בגמרא והלא לאו בני דעה נינהו ומשני שגדול עומד ע״ג אלמא בני כוונה לשמה נינהו כשגדול עומד ע״ג וי״ל בגדול עומד ע״ג היינו שמלמדין אותם ומזהירין אותם לעשות לשמה אבל הכא אחרים רואים אותם בעלמא קאמר אע״ג דבריש פירקין (חולין דף ג.) קרי לאחרים רואין אותו גדול עומד על גביו וא״ת דבפ׳ מצות חליצה (יבמות קד:) אמר החרש שנחלץ והחרשת שחלצה והחולצת מן הקטן חליצתה פסולה ומפרש התם חרש וחרשת משום דלאו בני קרייה נינהו וקטן משום דאיש כתיב בפרשה והשתא תיפוק ליה דבעינן כוונה כדאמרינן התם (דף קו.) דחליצה פסולה עד שיכוונו שניהם וי״ל דחליצה בבית דין הוה כגדול עומד על גביו שמזהירין אותו לעשות לשמה ומיהו קשה מדתניא בתוספתא דשוטה לאו בר חליצה הוא ואי חשיבי ב״ד כמו גדול עומד על גביו אפילו שוטה נמי כמו גבי גט וי״ל דלגבי גט מהני דבגט מוכחא מילתא טפי דעביד לשמה כשמניחין לכתוב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה הלכך אפילו בשוטה מהני כשגדול עומד על גביו.
מאן תנא דלא בעי כונה בשחיטה ר׳ נתן היא. פי׳ דחרש שוטה וקטן אין להם כונה כלל ואפי׳ לחתיכהא, שאין כונתם כלום, שאלו היתה כונתם לחתיכה כלום, אפילו רבנן מודו דלא בעינן כונת זביחה, מדגלי רחמנא בקדשים דפסיל, מכלל דחולין שרי כדאיתא בפ׳ השוחטב וכדבעינן לפרושיג התםד.
א. רש״י ד״ה מאן, עיי״ב. וראה תוד״ה זרק ורשב״א ושטמ״ק, ועי׳ דברי רבינו להלן שם.
ב. להלן לא, א.
ג. בכתי״ל: וכדפרשי׳.
ד. שם ד״ה והא.
האלון והרמון שחקקו התינוקות למוד בהן עפר או שהתקינום לכף מאזנים טמאים לפי שיש להן מעשה. פירש רש״י ז״ל למוד בהן עפר שהן אומרים כן וזהו שנקרא מעשה שמתקן האלון. וגם הוא מפרש שלשם כך הוא עושה, אבל מתקן בשתיקה זהו מחשבתו נכרת מתוך מעשיו. והקשו עליו רבותינו הצרפתים ז״ל מהא דאמרינן עולה דקיימא בדרום (מדאתיא) [ואתיי׳] לצפון איכווני אכוין או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה בדרום, דמשמע דאלו ליכא למיתלי טעמא דמקום הוא דלא איתרמי ליה, אלא ודאי ניכר דמשום כונת צפון הוא דאתיא בצפון הויא ליה מעשה גמור ואפילו לא פירש כן בדבור. ועוד דמאי שנא דשבקיה למתניתין דהאלון והרמון ונקט היכי דמי כגון דקימא עולה בדרום ואתיא בצפון, הוה ליה למימר והיכי דמי כגון שתקנום ולא אמר דלמוד בהן עפר הוא עושה. ופירש רבינו יצחק ז״ל דכל היכא דליכא למיתלי בדבר (א׳) [אחר] כגון חקיקת האלון והרמון ודאי לבית קבול הן חוקקין אותה, אף על פי שלא פירש לשם מדידה ולא לשם מאזנים טמאין, וזהו נקרא מעשה, וכשיש לתלות הדבר בשני ענינים כגון עולה שעומדת בדרום דאיכא למימר דלכונת עולה הביאה ואיכא למימר דמקום הוא דלא איתרמי ליה, דהוי מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו, כיון (דטעי) [דטפי] מחזיא מלתא דמשום כונת עולה הביאה לצפון, וכן בענין העלה חרש שוטה וקטן דלקמן כשהפך בהן יותר [נראה] הדבר שמתכוין להפכם מצד לצד להטיף הטל מצד זה לצד זה, אלא שיש לתלות גם כן מפני כנימה הוא מהפך בהן, אבל בהעלאה לבד יש לתלות יותר שמעלה אותם מפני כנימה, וכיון שאין כאן הוכחת מחשבה מתוך מעשה אף על פי שאמרו כן, אין בדיבורן כלום, כדקתני אף על פי שנתכוין לכך אינן בכי יותן.
השחיטה צריך שתהא בא מכח אדם שנאמר וזבחת ואמרו בברייתא וזבחת ולא נכרי וזבחת ולא הקוף וזבחת ולא שיהא זבוח מאליו ומעתה אם נפלה סכין מאליה ושחטה כראוי אינה שחיטה כלל אבל כל שבאה מכח אדם אע״פ שלא כיון לשחיטה הרי שחיטה זו כשרה שהרי חרש שוטה וקטן אין מכונים לשחיטה אלא לחתיכה בעלמא ואפי׳ הכי באחרים עומדים על גבן סגי:
ויש שואלים ודילמא ההיא משום דכונת אחרים כונה היא שהרי בגל שנתלש במסכת חגיגה באו ללמוד שאין טבילת חלין צריכה כונה מזו של גל והקשו דילמא ביושב ומצפה לכך וכלים נמי דמכוין להו אדם ובמסכת גיטין פרק שני אמרו הכל כשרין לכתוב את הגט אפי׳ חרש שוטה וקטן ובגדול עומד על גביו דלאו בני דעה נינהו ואין יודעין לשם מי כותבין ועכשיו כותבין על דעת הגדול ותירצו גדולי המפרשים דבהני כי קיימי קמייהו לשם כונה קיימי אבל בשחיטה אין כונתם בעמידתם אלא לשמירה שלא יקלקלו וכמה הדבר רופף בידי שאם כן יש לדון שאף לקדשים אם עמדו אחרים על גבן לשם כונה בפירוש שכשרה אלא שנראה לי שאין אלו בקיאין בענין כתיבת הגט והטבלת כלים ואף הם תולין בהם את עצמם לדעת אחרים אבל שחיטה מתוך שרגילים באכילה רגילים בה ואין שוחטין אלא לדעת אחרים:
היה סכין בחיקו או בידו ונפלה מאליה נראין הדברים שאין זה נקרא כח אדם לענין שחיטה ואע״פ שלענין נזקין חייב כמו שיתבאר בשני של בבא קמא בזו אין הטעם אלא שהוא חייב לשמור עצמו בכל צד שלא יהא היזק יוצא מתחת ידו וכל לענין היזק אונס כרצון ושוגג כמזיד כל שהזיק שלא בפשיעת המוזק ואע״פ שבנדה שנאנסה וטבלה טבילתה כשרה והעמדנוה בנפלה מן הגשר אע״פ שלא הפילה היא את עצמה בזו אף לכח אדם אין אנו צריכים שהרי אף בגל שנתלש טהור כמו שביארנו וגדולי הדור מקילין בזו מכח זו של נדה ואין דבריהם נראין שאין זה כח אדם כלל ובפרק שני אמרו נפלה סכין וכו׳ כמו שכתבנוה כאן ונפלה משמע בין מידו בין מחיקו בין ממקום אחר וזרק דוקא קאמר ומעתה זרק סכין לנעצה בכותל או זרקה שלא לשום דבר אפי׳ בגופו או ברגלו והלכה ושחטה שחיטתו כשרה ואפי׳ זרקה מי שאינו בן דעת הואיל ואחרים רואין שחיטתו ומ״מ צריך שיתברר לו שלא נשחט בדרסה ולא בחלדה בדרסה שהרי בסוגיא זו הקשו והא בעינן הוליך או הביא כלומר שלא יהא דורסה ופירשה בהוליך או הביא ויש מפרשים הוליך והביא דוקא ושואלים בה ולוקמה בסכין גדולה שיוצאה חוץ לצואר שדיו באחת ותירצוה דסתמא קתני ובעי לאוקמה אף בקטן ובחלדה כמו שאמרו בפרק שני דבי רב תחליפא שחטי עופא בהדי דפרח והקשו בה ודילמא עבדי חלדה ואע״פ שאין כאן הכרח דילמא התם שאני דכל כי הא חלדה מצויה בו מ״מ הדברים נראין להחמיר ואם מצא נוצה של (עור) [עוף] חתוכה או של עור בבהמה בידוע שלא החליד וכמו שתירצו שם חזינא דמיפרמי גדפי אבראי ובקדשים כל שלא כיון לשחיטה שחיטתו פסולה שנאמר ושחט את בן הבקר עד שתהא שחיטתו לשם בן בקר מכאן למתעסק בקדשים ושחט שפסול:
אחר שכן חרש ושוטה ששחטו בקדשים אף באחרים עומדין על גבן שחיטתן פסולה שאין להם כונת הזבח בשום פנים ולא עוד אלא אף קטן היודע לאמן את ידיו ששחט בקדשים שחיטתו פסולה שאין לו כונה ואפי׳ ראינו לו מתוך מעשיו דבר שהוא מראה כונה כגון שהיתה בהמה זו מן הנשחטות בצפון והיתה עומדת עכשיו בדרום והעתיקה קטן זה מן הדרום והוליכה לצפון ושחטה לשם אפי׳ אמר לאחר שחיטה שלשם כך עשה אין סומכין בו שמא לא נזדמן לו לשחוט בדרום והוליכה לצפון ושחטה ולא לכונה אחרת ואם אמר בשעת הבאה שלשם עולה הוא עושה כשר זה הכלל בדברים הכשרים בקטן והם צריכים כונה כל דבר שהוא עושה מעשה שמברר את כונתו בלא שום פקפוק מועיל אף בדבר שהוא מן התורה ואף להקל והוא הדין אם אינו מעשה מבורר אלא שהוא אומר בשעת המעשה שלכך הוא מתכוין וכל דבר שהוא עושה מעשה אלא שאין מעשה זה מוכיח כלל שתהא לו כוונה באותו ענין שהוא צריך לו באותו דבר אינו מועיל אף בדבר שהוא מדברי סופרים להקל ואין צריך לומר במחשבה גרידא שלו שאינה כלום אף להחמיר וכל דבר שהוא עושה מעשה ואין אותו מעשה מברר כונתו מכל וכל אלא שאותו מעשה מוכיח עליו שהוא מכוין אע״פ שאינו מברר כן מכל וכל וזהו הנקרא מחשבתו נכרת מתוך מעשיו כעין מה שהזכרנו בבהמת קרבן שהיתה בדרום והביאה בצפון שהוא מעשה המוכיח אלא שאינו מברר מכל וכל שכגון זה בדבר שהוא מן התורה אין סומכין על כונתו להקל ובדבר שהוא מדברי סופרים סומכין בה אף להקל וכבר ידעת שכל כלי העשוי לקבול והוא בדבר של קיימא מקבל טומאה אפי׳ לא היתה קבלתו אלא במשהו מעתה תינוק שלקח רמון וחקקו כדי למוד בו עפר ומדד בו או שהתקינו לכף מאזנים ושקל בו הרי זה מעשה המברר בו שהוא מכוין בו לכלי ומקבל טומאה ופרשוה גדולי המפרשים שאף הם אמרו בשעת חקיקה שלכך הם מתכונים שאם לא כן אין המדידה מעשה מבורר שלכך נתכונו אבל כשאמרו כן ומדדו הרי הכל מבורר ואין נראה כן כל שחקקו ומדדו או שבשעה שחקקו אמרו שהם עושים כן למוד הרי זה מבורר אבל אם מצא רמון חקוק מאליו ומדד בו עפר אין זה מעשה המוכיח כלל שלכך נחקק ואינו מקבל טומאה וכן אם חקקו ולא מדד אם לא אמר שלכך הוא מתכוין אינו כלום:
תוספות בד״ה מאן תנא כו׳ אע״ג דבר״פ קרי לאחרים רואין אותן גדול עומד ע״ג כו׳ עכ״ל ובמרדכי הקשה ע״ז דא״כ מאי פריך לעיל לאביי אלא אכותי הא אמרת כי ישראל עומד ע״ג שוחט לכתחלה לישני ליה דוקא עומד ע״ג אבל אחרים רואים אותו לא אלא ל״ש עכ״ל ול״נ ליישב דברי התוספות דהתם גבי כותי ודאי דליכא לפלוגי בין אחרים רואין אותו ובין עומד ע״ג דלא שייך ביה דלא מכוין אלא משום דלא חייש אלפני עור ועוד התם כיון דקתני בסיפא דלא בעי כוונה וכשר אפילו קטן באחרים רואין אותו ליכא לאלומי ברישא עומד ע״ג טפי מאחרים רואין אותו ועיין זה במהרש״ל ודו״ק:
עוד שנינו במשנה: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותםשחיטתן כשרה. ומשמע — אפילו חרש שוטה וקטן, שאין בהם דעת. ושואלים: מאן תנא דלא בעינן [מיהו התנא הסבור שאין אנו צריכים] כוונה לשחיטה?
The mishna continues: And for all of them, when they slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, including even a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who lack competence and whose intent is not halakhically effective. The Gemara asks: Who is the tanna who taught that we do not require intent for slaughter?
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןרשב״אבית הבחירה למאירימהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אָמַר רָבָא רַבִּי נָתָן הִיא דְּתָנֵי אוֹשַׁעְיָא זְעֵירָא דְּמִן חַבְרַיָּא זָרַק סַכִּין לְנוֹעֳצָהּ בַּכּוֹתֶל וְהָלְכָה וְשָׁחֲטָה כְּדַרְכָּהּ רַבִּי נָתָן מַכְשִׁיר וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין הוּא תָּנֵי לַהּ וְהוּא אָמַר לַהּ גהֲלָכָה כְּרַבִּי נָתָן.

Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ר׳ נתן כו׳ – (כלומר) שהלכה ובאה כדרכה. כלומר שנתכוון לנעוץ הסכין בכותל ולא נעצה ונתגלגלה לאחוריה ועשתה הולכה והבאה כדרכה:
דמן חבריא – בני הישיבה.
כדרכה – כהוגן.
הוא תני לה – דאשכח מתניתא וגרסה.
והוא אמר לה הלכה כרבי נתן – הוא אמר לה מדעתו שהלכה כרבי נתן.
דמן חבריא – שם מקום כדאמרינן בבראשית רבה אבימי חבריא מבקר בישיא הוה.
זרק סכין לנועצה בכותל – הא חשיב מתכוין לחתיכה כדמוכח לקמן בפ״ב (דף לא.) גבי נפלה סכין ושחטה ונקט לרבותא דרבנן דאע״ג דמתכוין לחתיכה פסלי עד שיתכוין לחתיכת סימנין אבל רבי נתן מכשיר אפילו לא מתכוין לחתיכה כגון הפיל את הסכין ושחט כדמוכח לקמן בפ״ב (שם).
זרק סכין לנועצה בכותל, ואע״פ שלא נתכוון לשום חתיכה בעולם, כשרה. כיון דלא כתיב וחתכת, אלא וזבחת, כיון שהוא זובח אע״פ שלא נתכוון לחתיכת בשר, דכיון דלא בעינן כוונה לשחיטה מדאיצטריך למעוטי מתעסק בקדשים שפסול, דכתי׳ לרצונכם תזבחוהו, לדעתכם זבוחו, מכלל דבחולין שרי בדיעבד. ודוקא דזרקה הוא, דקא אתי מכח בן אדם, אבל נפלה ושחטה כדרכה, בדרך הולכה או הובאה, פסולה, דכתי׳ וזבחת, מה שאתה זובח אתה אוכל.
בד״ה דמן חבריא כו׳ עכ״ל דבשמעתין דקאמר זעירא דמן חבריא יש לקיים טפי כפרש״י לקמן בפ׳ השוחט פי׳ זעירא דמן חבריא קטן מן בני הישיבה ולפירוש התוספות אושעיא זעירא היה נקרא ועיין בר״ן:
אמר רבא: שיטת רבי נתן היא, דתני [ששנה] אושעיא זעירא דמן חבריא [הקטן שבחבורת החכמים] בברייתא: זרק סכין כדי לנועצה בכותל והלכה הסכין ושחטה כדרכה בשחיטה כשרה — רבי נתן מכשיר, וחכמים פוסלין. ומוסיפים: הוא אושעיא תני לה [שנה אותה], והוא אמר לה [עליה]: הלכה כרבי נתן, שאין צורך בכוונה לשם שחיטה.
Rava said: It is Rabbi Natan, as Oshaya, the youngest of the company of Sages, taught a baraita, stating: If one threw a knife to embed it in the wall, and in the course of its flight the knife went and slaughtered an animal in its proper manner, Rabbi Natan deems the slaughter valid, and the Rabbis deem the slaughter not valid. Oshaya teaches the baraita and he states about it: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Natan that there is no need for intent to perform a valid act of slaughter.
עין משפט נר מצוהרי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותר״י מלונילמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) וְהָא בָּעֵינַן מוֹלִיךְ וּמֵבִיא דשֶׁהָלְכָה וּבָאָה כְּדַרְכָּהּ.:

The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

והא בעינן מוליך ומביא – כדתנן בפרק שני (לקמן ל:).
שהלכה ובאה כדרכה – שחתכה בהליכתו והכתה בכותל וחזר וחתכה. והוא הדין נמי דמצי לתרוצי בסכין שיש בו חוץ לצואר כמלא צואר דסגי ליה בהליכתו לחודא כדלקמן (דף ל:) אלא בכל דהו מהדר לאוקומי אפילו באיזמל.
ולגופה של הברייתא שואלים: והא בעינן [והרי צריכים אנו] שיהיה מוליך ומביא את הסכין על צואר הבהמה, ולא די בהולכה בלבד בדרך מעופה! ומשיבים: הכוונה שהסכין הלכה וגם באה, שחתכה במעופה, וכשפגעה בכותל ניתזה לאחור וחזרה וחתכה כדרכה.
The Gemara asks: How could the slaughter in the baraita be valid? But don’t we require that the slaughterer move the knife back and forth on the throat of the animal? When one throws a knife, it goes in one direction and does not return. The Gemara answers: The case in the baraita is one where the knife went and cut the animal’s throat, caromed off the wall and came back to cut the throat again in its proper manner.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) א״ראָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא בָּעֵי רַבִּי יוֹחָנָן קָטָן יֵשׁ לוֹ מַחְשָׁבָה אוֹ אֵין לוֹ מַחְשָׁבָה.

§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה כלומר כל הכלים יורדין לידי טומאתן במחשבה ועכשיו חישב קטן לעשות כלי מחתיכה של עץ יורד לידי טומאה במחשבתו אי לא ותיבעי לך מעשה כלומר אם עשה קטן כלי אחד אם מקבל טומאה ואם לא דגדול לא מיבעיא לך משום דלא צריך אלא דקטן קא מיבעיא לך. אמר ליה מחשבה גרידתא לא מבעיא לך דודאי אין מחשבתו מחשבה:
קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה – כגון בשחיטת קדשים דבעי כוונה כדילפינן בשמעתא קמייתא דזבחים (דף ב.) ושחט קטן עולה לשמה מי הויא כוונה או לא.
קטן יש לו מחשבה או אין לו מחשבה – פירש בקונטרס כגון בשחיטת קדשים דיליף בריש זבחים (דף ב.) דבעיא לשמה ושחט קטן עולה לשמה מי הוי כוונה או לאו וא״ת הא התם משמע דסתמא נמי כשר משום דזבחים סתמא לשמן קיימי ואינו פוסל עד שיכוין שלא לשמן ויש לומר דסתמא דקטן גרע דאין לו דעת להבין שהם קדשים וסבר שהם חולין והוה ליה מתעסק ופסול כדאמרינן בזבחים בסוף פרק (ב׳ (דף מו) ב״ש אומרים) לשם חולין כשרה משום חולין פסולה ואפילו אומר הקטן יודע אני שהם קדשים ולשמן אני מתכוין מבעיא לן אם כוונתו כוונה ודילמא לא מהניא אם אין מעשיו מוכיחין.
ב אמר ר׳ חייא בר אבא, בעי [שאל] רבי יוחנן: בעניינים בהם יש צורך במחשבה וכוונה, האם קטן יש לו מחשבה, שכוונתו מועילה, או אין לו מחשבה?
§ Rabbi Ḥiyya bar Abba says that Rabbi Yoḥanan raises a dilemma: In matters that require thought and intent, does a minor have halakhically effective thought, or does he not have halakhically effective thought?
רי״ףמיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) א״לאֲמַר לֵיהּ רַבִּי אַמֵּי וְתִיבְּעֵי לֵיהּ מַעֲשֶׂה מ״שמַאי שְׁנָא מַעֲשֶׂה דְּלָא קָא מִבַּעְיָא לֵיהּ דִּתְנַן יֵשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה מַחְשָׁבָה נָמֵי לָא תִּיבְּעֵי לֵיהּ דִּתְנַן האֵין לָהֶן מַחְשָׁבָה.

Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה רבי אמי – לר׳ חייא בר אבא ותבעי ליה מעשה אי לא שמיע לר׳ יוחנן הך מתניתין דלקמן האלון והרמון דתנן בה דיש להן מעשה תבעי ליה נמי אפילו אם יש מחשבה עם מעשה המוכיח עליה שכן הוא כגון דקיימא עולה בדרום ואמר הריני מביא לצפון לשחטה לעולה שאינה כשרה בדרום תבעי ליה נמי אי משוי להאי מעשה כוונה או לא.
מ״ש מעשה – דפשיטא ליה משום דשמיע ליה הא דתנן בהאלון והרמון דיש להם מעשה.
מחשבה נמי לא תבעי ליה – ותיפשוט לה מההיא משנה גופה דתנן בה אין להם מחשבה.
ותיבעי ליה מעשה – כל הסוגיא פירש בקונטרס דמעשה עם הדבור חשיב מעשה ומחשבה גרידא היינו דבור בלא מעשה ומחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו מעשה בלא דיבור ואין לשון הש״ס משמע כדבריו דיש להם מעשה משמע מעשה גרידא אף ע״פ שלא אמרו כלום דאת״ל שתלוי באמירה כמו במעשה א״כ כי היכי דקתני יש להם מעשה דהיינו מעשה עם המחשבה ואין להן מחשבה היינו מחשבה גרידא הכי נמי הוה מצי למימר יש להם מחשבה דהיינו מחשבה עם המעשה ואין להם מעשה גרידא ועוד דלמה ליה למינקט כי קא מיבעיא ליה מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו כגון דקיימא עולה כו׳ ה״ל למימר כגון אלון ורמון שחקקום סתם ולא פירשו למוד בהם עפר ולכף מאזנים ומיהו לפי המסקנא דבעי מדאורייתא ניחא הא דנקט דקיימא עולה כו׳ ועוד הא דקתני העלום חרש שוטה וקטן אע״פ שנתכוונו לכך אינן בכי יותן והלא יש מעשה ודבור ובקונטרס דחק לפרש אע״פ שנתכוונו לכך אחר העלאה ואין משמע כן אלא משמע אפילו נתכוונו בשעת העלאה קאמר ועוד אפילו העלום סתם ולא פירשו מפני הכנימה ליהוי בכי יותן לר׳ יוחנן דאמר מחשבה ניכרת מתוך מעשה מועלת דהיינו מעשה בלא דבור ומיהו שמא אותו מעשה גרע יותר מדאי דשמא מפני הכנימה העלום ועוד קשה מדקאמר או דלמא מקום הוא דלא איתרמי ליה משמע דאי לאו משום דאית לן למיתלי בהכי לא הוה קא מיבעיא לן אע״פ שהוא מעשה בלא דיבור ונראה לפרש דאמירתו לא מועלת ולא מורדת אלא מעשה גמור כגון ההיא דאלון ורמון דפשיטא דהם חוקקים לצורך בית קיבול ולמוד עפר ולכף מאזנים דנקט אורחא דמילתא נקט וה״ה לשום צורך אחר וכיון דאין חוקקים אלא כדי לקבל חשיב מעשה גמור אע״פ שלא פירש ומעשה גרוע כמו ההיא דהעלום חרש שוטה וקטן אינו מועיל דבור כדקתני אע״פ שנתכוונו לכך אינם בכי יותן אבל מחשבתו ניכרת מתוך מעשיו היינו שמוכיח קצת כגון עולה דקיימא בדרום ואתייה בצפון ושחטה קמיבעיא ליה אי חשיב מעשה שכן נראה יותר שלכך נתכוין ומהני אע״פ שלא פירש או דילמא לאו מעשה גמור הוא שאני יכול לתלות משום דמקום הוא דלא איתרמי ליה ואפילו פירש לא מהני כי ההיא דהעלום ופשיט מההיא דקא״ר יוחנן אם היפך בהן הרי הן בכי יותן אע״פ שגם שם יש לתלות קצת מפני הכנימה כדי שיצא לצד השני אלא שיותר ראוי לתלות מפני הטל כיון דלאחר שירד הטל מצד אחד מהפך לצד אחר אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן ואפילו העלאת גדול סתם שמא לא היתה מועלת ואין לדקדק מפני הכנימה אינן בכי יותן הא סתמא הרי הוא בכי יותן דאדרבה דייק מסיפא דקתני אם נתכוונו לכך הרי הם בכי יותן הא סתמא אינן בכי יותן ומיהו אם בשעת הטל העלום התינוקות משמע בירושלמי שהן בכי יותן דבריש מסכת תרומות מייתי הך משנה ומפרש ואיזהו מעשה שלהן אמר רב הונא בתפוש בהן בטל ושמא האי תפוש בהן בטל היינו היפך בהן דקא״ר יוחנן הכא אי נמי כשהטל יורד מעלה אותן וכשהטל פוסק מורידן ובירושלמי גבי חמשה לא יתרומו ואם תרמו אין תרומתם תרומה חרש שוטה וקטן כו׳ פריך ויוכיח מעשה שלהן על מחשבתן דתנינן תמן העלום חרש שוטה וקטן כו׳ וקצת תימה מה מקשה דבתחלת סוגיא דריש מקראי דאין תרומתן תרומה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה פרט לעובד כוכבים מאת כל איש פרט לקטן אשר ידבנו פרט לחרש שוטה (וקטן) ושמא אסמכתא בעלמא היא ומתרץ שם ונחשב לכם תרומתכם את שכתוב בו מחשבה אין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו ושאין כתוב בו מחשבה מעשה שלו מוכיח על מחשבתו פירוש כיון שעיקר תרומה במחשבה וקטן אין לו מחשבה לא מסתברא שיוכיח המעשה על מחשבתו והדר פריך רבי יוסי קומי דשמואל והרי גיטין שאין כתוב בו מחשבה ואין מעשה שלו מוכיח על מחשבתו דתנינא הכל כשרין לכתוב את הגט ואפי׳ חש״ו ואמר רב הונא והוא שיש פקח עומד על גביו כו׳ מתרץ תמן זה כותב וזה מגרש הכא הוא החושב והוא התורם ותימה לר״י שבא לתרץ מגט אתרומה ומזה לא הקשה אלא הקשה מגט אההיא דקטן יש לו מעשה ובלא ירושלמי יש לנו לדקדק בדברים הללו דכיון דקטן יש לו מעשה להוכיח על מחשבתו לענין גט נמי יועיל בלא גדול עומד על גביו (ולתרומה נמי יועיל בגדול עומד על גביו).
בד״ה ותבעי ליה מעשה כו׳ ה״נ המ״ל יש להם מחשבה דהיינו מחשבה עם המעשה ואין להם מעשה גרידא כו׳ עכ״ל ואי משום דלא מצי למימר הכי משום דפעמים מעשה גרידא יש להן במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו א״כ מאי קמשני בסמוך במחשבתו ניכרת מתוך מעשיו קמבעי ליה דאכתי תפשוט מהך מתניתין דמעשה כזה יש להן מדלא קתני נמי הכי דאין להן מעשה גרידא וק״ל:
בא״ד ועוד אפי׳ העלום סתם ולא פירשו מפני הכנימה כו׳ עכ״ל ר״ל ועוד דאף אם נימא דאפי׳ נתכוונו לא בשעת העלאה קאמר מ״מ סתמא קתני אם העלום חש״ו שלא פירשו מפני הכנימה וא״כ ליהוי בכי יותן לר״י כו׳ וק״ל:
בא״ד אבל העלאת קטן סתם לא הוי בכי יותן ואפילו העלאת גדול כו׳ עכ״ל אין זה מדוקדק דהא אפילו פירש הקטן להעלות מפני הטל אינו מועיל לשיטת התוספות דמעשה גרוע הוא ודו״ק:
אמר ליה [לו] רבי אמי לר׳ חייא בר אבא: ותיבעי ליה [ותישאל לו] לר׳ יוחנן השאלה ביחס למעשה, כאשר יש מעשה המוכיח את הכוונה, האם המעשה של הקטן נחשב! מאי שנא [במה שונה] מעשה דלא קא מבעיא ליה [שלא נשאלה לו]דתנן [שהרי שנינו במשנה] במפורש: יש להן מעשה לקטנים, אולם אם כן במחשבה נמי לא תיבעי ליה [גם כן לא תישאל לו], דתנן הרי שנינו באותה משנה]: אין להן מחשבה!
Rabbi Ami said to Rabbi Ḥiyya bar Abba: And let Rabbi Yoḥanan raise this dilemma with regard to the action of a minor, whether the action of a minor that indicates intent is effective. What is different about the action of a minor that Rabbi Yoḥanan does not raise a dilemma? Is it due to the fact that we learned in a mishna (Kelim 17:15): A deaf-mute, an imbecile, and a minor have the capacity to perform an action that is halakhically effective? With regard to thought as well let him not raise this dilemma, as we learned in the same mishna: They do not have the capacity for halakhically effective thought.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספותמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) דִּתְנַן והָאַלּוֹן וְהָרִמּוֹן וְהָאֱגוֹז שֶׁחֲקָקוּם תִּינוֹקוֹת לָמוֹד בָּהֶן עָפָר אוֹ שֶׁהִתְקִינוּם לְכַף מֹאזְנַיִם טְמֵאִין מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ לָהֶן מַעֲשֶׂה

As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

האלון – פרי הוא שקורין גלאנ״ץ.
שחקקום – נקבו נקב קטן בצדיהן והוציאו האוכל מתוך הנקב.
למוד בהם עפר – כדרך שהתינוקות עושין לשחוק.
טמאין – מקבלין טומאה.
שיש להן מעשה – כגון זה שמעשיהן מוכיחין דלשם כלי נתכוונו וגם הם אומרים כן ויש כאן מעשה ומחשבה המורידים אותו לתורת כלי.
דתנן [ששנינו במשנה]: פרי האלון, וכן הרמון או האגוז שחקקום תינוקות (ילדים), שעשו בהם בית קיבול כדי למוד (למדוד) בהן עפר, או שהתקינום לעשות אותם כף מאזנים — הרי הם טמאין כלומר, ראויים לקבלת טומאה, כדין כלים גמורים. למרות שאם מצאו קליפת אגוז, שאינה מקבלת טומאה, וחשבו להשתמש בה למדידה — אינה מקבלת טומאה, כמו שהוא באדם בוגר. וטעם הדבר מפני שיש להן לקטנים מעשה, שאם עשו מעשה המוכיח כוונה הריהו בר תוקף,
As we learned in that mishna: With regard to an acorn, a pomegranate, or a nut, which minors hollowed in order to measure dirt with them or that they affixed to a scale, the halakhic status of those shells is that of vessels, and they are susceptible to ritual impurity. By contrast, if the minors merely thought to use the shells for measuring or weighing, unlike adults, they do not thereby render those shells into vessels. The reason for this distinction is due to the fact that they have the capacity to perform an action,
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין יב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין יב: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), רי"ף חולין יב: – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., מיוחס לר׳ גרשום חולין יב:, רש"י חולין יב:, תוספות חולין יב:, בעל המאור חולין יב: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ר"י מלוניל חולין יב: – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב אביאל סליי, הרב מרדכי רבינוביץ, והרב בן ציון ברקוביץ. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה חולין יב: – מהדורת הרב משה יהודה הכהן בלוי, ברשותם האדיבה של משפחת המהדיר לעילוי נשמתו (כל הזכויות שמורות למשפחת הרב בלוי). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל שימוש אחר אסור בלי אישור בכתב מעל⁠־התורה., רמב"ן חולין יב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין יב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין יב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מהרש"א חידושי הלכות חולין יב:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין יב:, אסופת מאמרים חולין יב:

Chulin 12b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 12b, Rif by Bavli Chulin 12b, Attributed to R. Gershom Chulin 12b, Rashi Chulin 12b, Tosafot Chulin 12b, Baal HaMaor Chulin 12b, Ri MiLunel Chulin 12b, HaHashlamah Chulin 12b, Ramban Chulin 12b, Rashba Chulin 12b, Meiri Chulin 12b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 12b, Steinsaltz Commentary Chulin 12b, Collected Articles Chulin 12b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144