×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) אֲבָל אָמַר הֲרֵי עָלַי לֹא.
But in the case of one who vows and says: It is incumbent upon me to bring an offering, even Rabbi Yehuda concedes that no, it is best not to vow at all. Likewise, it is preferable not to vow to donate a certain monetary value to the Temple treasury. Apparently, then, the statements in that mishna: Everyone takes vows of valuation, and: Everyone vows to donate the assessment of a person to the Temple treasury, do not indicate that it is permitted to do so ab initio.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
אבל אמר הרי עלי לא – דלמא פשע ולא מקיים והכי מוקמינן לה בנדרים בפ״ק (דף י.) לר׳ יהודה תני נודב ומשלם. אלמא מעריכין ונודרין לכתחלה לא דהרי עלי הוא דליכא למימר בהו הרי זו עד דאמר ברישא ערכי עלי והדר יהיב כפי הקצוב בפרשה ודמי עלי נמי דבעי למשיימיה כעבדא דהיכי מצי למימר הרי אלו לערכים אם לא נדר תחלה בערך.
אבל אמר הרי עלי לא – הך סוגיא כלישנא בתרא דפ״ק דנדרים (דף י.) דקאמר דפליגי בנודב אבל ללישנא קמא דקאמר דפליגי בנודר אבל בנודב מודה רבי מאיר וא״ת כיון דקרא בנדר כתיב מנא ליה לרבי מאיר דאין נודב טוב מנודר ומשלם ולרבי יהודה נמי אמאי אם אמר הרי עלי לא הא כל היכא דכתיב נדר הוי נדר דוקא ונדבה הוי נדבה דוקא כדמוכח בריש מנחות (דף ב.) וזבחים (דף ב.) גבי כאשר נדרת לה׳ אלהיך נדבה דפריך האי נדבה נדר הוא וי״מ דהתם פריך משום דשני קרא בדבוריה וי״ל דקסבר כיון דחייש קרא לתקלה בנדר ה״ה בנדבה דהא איכא למיחש לתקלה דאפי׳ מביאה לעזרה ומקדישה יכול להנות ולמעול בה ולבא לידי תקלה בכמה עניינים דכ״ע לא בקיאי כהלל דמעולם לא מעל אדם בעולתו (פסחים דף סו:) ולרבי יהודה נמי משמע ליה קרא דוקא בנדבה אע״ג דבנדר כתיב דהא בנדר לא מצי למימר דנודר ומשלם טוב שהרי כתיב וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא הא אם תדור יהיה בך חטא וללישנא קמא דנדרים מפרשינן לקרא הא אם תדור אפשר שיהיה בך חטא אם לא תשלם וא״ת לרבי מאיר דאין טוב שיהא נודב ומשלם כל עיקר אפילו מביא כבשתו לעזרה להאי לישנא בתרא דנדרים היאך אכלו ישראל שלמים במדבר וי״ל כיון שנאסרו בענין אחר בבשר הוו כאילו צוה להם המקום לאכול על ידי שלמים וא״ת והא כתיב (בראשית כח) וידר יעקב נדר וכתיב (יונה ב) את אשר נדרתי אשלמה וי״ל דבשעת צרה שרי כדאמרינן בבראשית רבה וידר יעקב נדר לאמר לאמר לדורות שיהיו נודרים בעת צרה.
תוס׳ ד״ה אבל וכו׳ שיהיו נודרים בעת צרה. עיין תשובת מהר״ם פאדוו׳ סימן עט בסופו:
אבל אם אמר ״הרי עלי עולה״ שקיבל על עצמו חובה להביא בהמה לקרבן, ולא בהמה מסויימת, גם לדעת ר׳ יהודה לא יעשה כן לכתחילה. הרי שמה ששנינו ש״הכל מעריכין״ ו״הכל נודרין״ אינו לכתחילה. ויש לפרש כן גם את ״הכל שוחטין״ ולא תיקשה לך לשון משנתנו! השיב רב אשי:
But in the case of one who vows and says: It is incumbent upon me to bring an offering, even Rabbi Yehuda concedes that no, it is best not to vow at all. Likewise, it is preferable not to vow to donate a certain monetary value to the Temple treasury. Apparently, then, the statements in that mishna: Everyone takes vows of valuation, and: Everyone vows to donate the assessment of a person to the Temple treasury, do not indicate that it is permitted to do so ab initio.
רש״יתוספותגליון הש״ס לרע״אפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְכֹל הַכֹּל לָאו לְכַתְּחִלָּה הוּא אֶלָּא הַכֹּל חַיָּיבִים בְּסוּכָּה הַכֹּל חַיָּיבִין בְּצִיצִית הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה.

Rav Ashi responded: And is that to say that every use of the term: Everyone, is an indication that the action in question is not permitted ab initio? Rather, is the term: Everyone, in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of sukka, and in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, also an indication that they are not permitted ab initio?
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וכל הכל לאו לכתחלה הוא – וכי אין לך הכל שהוא לכתחלה.
הכל חייבים בסוכה – לאתויי קטן שאינו צריך לאמו.
הכל חייבים בציצית – לאתויי קטן היודע להתעטף.
הכל חייבין בציצית אפי׳ סומא שאינו בכלל וראיתם אותו חייב בציצית וכן טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק אלא שאין מברכין בו ומ״מ נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בו קטן היודע להתעטף כמו שיתבאר במקומו:
הכל חייבין בסוכה אלא אם כן יש בו אחת מן הסבות הפוטרות אותו כמו שנזכרו במקומן ואפי׳ טומטום ואנדרוגינוס חייבין מספק וכן מי שחציו עבד וחציו בן חורין חייב אבל נשים ועבדים וקטנים פטורין ומדברי סופרים לחנך בנו קטן שאינו צריך לאמו כמו שיתבאר במקומו:
סמיכה על הקרבן יש מי שאומר שאין הנשים סומכות ויש שמתירין בתורת רשות אע״פ שיש בו סרך תשמיש בעלי חיים ומ״מ חרש שוטה וקטן ועבד וסומא ונכרי אין סומכין כלל כמו שיתבאר במקומו וכבר כתבנו מזה במסכת חגיגה ובמסכת ראש השנה:
וכל הכל לאו לכתחלה הוא – פרש״י ז״ל וכי אין לך הכל שהוא לכתחל׳ וק״ל דהא רב אחא לא הוי אמר הכי אלא דאיכא מנייהו דיעבד כיון דכן ה״ה האי דהכא שפיר הוא דיעבד ונ״ל דאה״נ אלא דנקט לי׳ תלמודא לברורי מלתא משום דבעי׳ לומר אמסקנא דאיכא מנייהו הכין והכין.
והא הכל חייבין בסוכה – פי׳ ברייתא היא והא דלא מייתי הכל חייבין בראיי׳ דהוי מתני׳. משום דהכי נוהגין ומרגלא בפומי דבי מדרשא.
ואלא תאמר כי כל מקום שכתוב ״הכל״ לאו [לא] לכתחלה הוא? אלא לפי זה, מה ששנינו: הכל חייבים בסוכה, וכן הכל חייבין בציצית, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דלאו [שאין] כוונתו לכתחלה?
Rav Ashi responded: And is that to say that every use of the term: Everyone, is an indication that the action in question is not permitted ab initio? Rather, is the term: Everyone, in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of sukka, and in the baraita that states: Everyone is obligated in the mitzva of ritual fringes, also an indication that they are not permitted ab initio?
רש״יבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) חַיָּיבִין לָא קָאָמֵינָא אֶלָּא מֵעַתָּה הַכֹּל סוֹמְכִין אֶחָד הָאֲנָשִׁים וְאֶחָד הַנָּשִׁים הָכִי נָמֵי דְּלָאו לְכַתְּחִלָּה וְהָא כְּתִיב {ויקרא א׳:ד׳} וְסָמַךְ יָדוֹ וְנִרְצָה.

Rav Aḥa answered: I am not speaking about cases where it is stated: Everyone is obligated, as it goes without saying that fulfilling any obligation is permitted ab initio. Rav Ashi asked: If that is so, that which was stated: Everyone who brings an offering places hands on the animal, both men and women (see Menaḥot 93a), is that also an expression indicating that it is not permitted ab initio? But isn’t it written: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering, and it shall be accepted for him to effect atonement for him” (Leviticus 1:4)?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
חייבין לא קאמינא – היכא דתני חייבין מוכח ודאי דלכתחלה קאמר.
הכל סומכין – לאתויי יורש והא ודאי לכתחלה קאמר דמצוה רמיא עליה על כרחיה.
השיב רב אחא: במקום שנאמר ״הכל חייבין״ לא קאמינא [אין אני אומר], ששם ברור שהכוונה היא לכתחילה. הוסיף וטען רב אשי: לדבריך אם כן כאשר לא נאמר ״הכל חייבין״ אין זה לכתחילה, ואלא מעתה, מה ששנינו: הכל סומכין (על הקרבנות הטעונים סמיכה), אחד האנשים ואחד הנשים, הכי נמי [כך גם כן] תאמר דלאו [שאינו] לכתחלה? והא כתיב [והרי נאמר]: ״וסמך ידו... ונרצה לו לכפר עליו״ (ויקרא א, ד)!
Rav Aḥa answered: I am not speaking about cases where it is stated: Everyone is obligated, as it goes without saying that fulfilling any obligation is permitted ab initio. Rav Ashi asked: If that is so, that which was stated: Everyone who brings an offering places hands on the animal, both men and women (see Menaḥot 93a), is that also an expression indicating that it is not permitted ab initio? But isn’t it written: “And he shall place his hand upon the head of the burnt offering, and it shall be accepted for him to effect atonement for him” (Leviticus 1:4)?
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) אִין אִיכָּא הַכֹּל לְכַתְּחִלָּה וְאִיכָּא הַכֹּל דִּיעֲבַד אֶלָּא הַכֹּל דְּהָכָא מִמַּאי דִּלְכַתְּחִלָּה הוּא דְּתִקְשֵׁי לָךְ דִּלְמָא דִּיעֲבַד הוּא וְלָא תִּקְשֵׁי לָךְ.

Rav Aḥa answered: Indeed, there are instances where the word: Everyone, indicates ab initio, and there are instances where the word: Everyone, indicates after the fact. Rather, concerning the term: Everyone, that appears here in the mishna, from where can it be determined that it is an expression indicating that it is permitted ab initio, creating an apparent contradiction in the mishna that will be difficult for you? Perhaps it is an expression indicating that everyone’s slaughter is valid after the fact, and there will not be a contradiction in the mishna that will be difficult for you.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ממאי – דלכתחלה הוא ותיקשי לך1 דיעבד כדאקשינן ברישא:
1. נראה דצ״ל ותקשה לך מסיפא דתני ושחיטתן כשרה דמשמע דיעבד כדאקשינן וכו׳.
השיב רב אחא: אין [כן], באמת, איכא [יש] פעמים ש״הכל״ כוונתו לכתחלה, ואיכא [ויש] פעמים ש״הכל״ כוונתו אף דיעבד. אלא ״הכל שוחטין״ דהכא [של כאן] ממאי [ממה, מנין] אתה יודע שלכתחלה הוא, דתקשי [שיקשה] לך הדבר? דלמא [שמא] בדיעבד הוא, ולא תקשי [תקשה] לך, שאין כאן סתירה, אלא ״הכל שוחטים ושחיטתן כשרה״ כולו בדיעבד!
Rav Aḥa answered: Indeed, there are instances where the word: Everyone, indicates ab initio, and there are instances where the word: Everyone, indicates after the fact. Rather, concerning the term: Everyone, that appears here in the mishna, from where can it be determined that it is an expression indicating that it is permitted ab initio, creating an apparent contradiction in the mishna that will be difficult for you? Perhaps it is an expression indicating that everyone’s slaughter is valid after the fact, and there will not be a contradiction in the mishna that will be difficult for you.
מיוחס לר׳ גרשוםפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) א״לאֲמַר לֵיהּ אֲנָא שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה קַשְׁיָא לִי מִדְּקָתָנֵי שְׁחִיטָתָן כשר׳כְּשֵׁרָה דִּיעֲבַד מִכְּלָל דְּהַכֹּל לְכַתְּחִלָּה הוּא דְּאִי דִּיעֲבַד תַּרְתֵּי דִּיעֲבַד לְמָה לִי.

Rav Ashi said to Rav Aḥa: I find the phrase: And their slaughter is valid, to be difficult for me. From the fact that the tanna teaches: And their slaughter is valid, which is an expression indicating that it is valid after the fact, conclude by inference that the initial phrase in the mishna: Everyone slaughters, is an expression indicating that it is permitted ab initio. As, if it indicated that it is valid after the fact, why do I need two phrases teaching that it is valid after the fact?
רש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
תרתי דיעבד למה לי – הכי איבעי ליה למיתני שחיטת הכל כשרה חוץ מחש״ו דמשמע שפיר דהנך דמרבינן מהכל דיעבד קמרבינן אבל לא לכתחלה א״נ ניתני הכל שוחטין לחודיה כדתנן גבי מעריכין ונודרין ולא מפרש למה לי למיתני הכל שוחטין ואצטריך לפרושי ושחיטתן כשרה למימר דשוחטין דרישא דיעבד הוא. ואי קשיא בתמורה נמי הא תני והדר מפרש התם לא קתני כה״ג הכל ממירין ותמורתן תמורה בהדי הדדי ואי משום לא שאדם רשאי משום דבעי לאסוקי וסופג את הארבעים לאשמועינן דלוקין על לאו שאין בו מעשה.
אנא שחיטתן כשרה קא קשיא לי – משמע שרב אשי הקשה אותה קושיא ואע״פ שהיא סוגיית הגמרא ומכאן ראיה שרב אשי סידר הגמרא אע״ג דאביי ורבא נמי אתו לשנויי הך קושיא והם קדמו הרבה לרב אשי שמא גם בימיהם הקשוה כבר.
אמר לי׳ אנא שחיטתן כשרה קשיא לי – פי׳ רב אשי אהדר הכי לרב אחא וש״מ דחיהו הוי דעבד׳ להאי קושיא בסתם התלמוד למדנו שסתם קושיות התלמוד הם של רב אשי וכי הוא ממסדר התלמוד וא״ת ואי אשחיטתן כשירה קשיא לי׳ אמאי אהדר הכי כדאקשי לי׳ רב אחא מהכל ממירין והכל מעריכין וי״ל דניחא ליה לאהדורי ליה אף לפום שיטתיה להגדיל ולהאדיר ולברר המשניות אגב אורחי׳ וכן דרך תלמוד כמו שתירץ מורי הרשב״א ז״ל.
תרתי דיעבד למה לי וכו׳ – פי׳ רש״י ז״ל ואי מההיא דמסכת תמורה דקתני הכל ממירין דיעבד והדר קתני שאם המיר מומר התם לא קתני כי הכ׳ בהדי הדדי תרתי דיעבד הכל ממירין ותמורתן תמורה דמאי דקתני לא שהאדם רשאי וכו׳ לאשמועינן דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ע״כ. והוצרך רבינו ז״ל לפי פירושו שכ׳ לעיל גבי כדקתני טעמא דאלו לפי׳ ר״ת ז״ל ל״ק מידי דהתם הכל מתפיסין בתמורה קתני.
בפרש״י בד״ה תרתי דיעבד ל״ל הכי אבעי ליה למתני שחיטת הכל כשרה כו׳ עכ״ל (א) ולא ניחא לן למימר דהשתא דתני הכי הכל שוחטין דלשון התנאים הוא זה כמו הכל סומכין הכל חייבין כפרש״י לעיל דמשום זה לא ה״ל למתני תרתי דיעבד כיון דהכל שוחטין נמי דיעבד משמע השתא משא״כ לפום סברא דלעיל דליכא תרתי דיעבד דהכל שוחטין לכתחלה משמע [הא] דנקט הכי ולא תנא בלשון קצרה הכל שהמירו תמורתם כו׳ משום דכן הוא לשון תנאים ודו״ק:
אמר ליה [לו] רב אשי לרב אחא: עיקר שאלתי אינה ממשמעות לשון ״הכל״, אלא אנא [אני] הביטוי ״שחיטתן כשרה״ קשיא [קשה] לי, שכן מדקתני [ממה שהוא שונה] ״שחיטתן כשרה״ שמשמעו בדיעבד, מכלל הדברים אתה מבין שמה שנאמר מתחילה ״הכל שוחטים״ — לכתחלה הוא, דאי [שאם] תאמר שגם זה בדיעבד, תרתי [פעמיים] בדיעבד למה לי? אלא ודאי ראשיתה לכתחילה וסופה דיעבד, ואם כן הדברים סותרים.
Rav Ashi said to Rav Aḥa: I find the phrase: And their slaughter is valid, to be difficult for me. From the fact that the tanna teaches: And their slaughter is valid, which is an expression indicating that it is valid after the fact, conclude by inference that the initial phrase in the mishna: Everyone slaughters, is an expression indicating that it is permitted ab initio. As, if it indicated that it is valid after the fact, why do I need two phrases teaching that it is valid after the fact?
רש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אָמַר רַבָּה בַּר עוּלָּא הָכִי קָתָנֵי הַכֹּל שׁוֹחֲטִין ואפי׳וַאֲפִילּוּ טָמֵא בְּחוּלִּין טָמֵא בְּחוּלִּין מַאי לְמֵימְרָא בְּחוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ וְקָסָבַר חוּלִּין שֶׁנַּעֲשׂוּ עַל טׇהֳרַת הַקֹּדֶשׁ כְּקֹדֶשׁ דָּמוּ.

Rabba bar Ulla said, in resolution of the conflict in the mishna, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio. The Gemara interjects: What is the purpose of stating that a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio? There is no prohibition against rendering non-sacred meat impure. The Gemara answers that the reference is to non-sacred animals that were being prepared according to the strictures of sacrificial food, and the tanna holds that the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is like that of sacrificial food insofar as it is prohibited to render such food impure.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
וקסבר חולין שנשחט שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמי1 למימר אע״פ שוחט כענין זה דבעינן למימר כיצד הוא עושה:
1. אולי צ״ל ואיצטריך למימר דאעפ״כ שוחט כענין זה.
הכי קתני – לכתחלה ודיעבד דמתניתין הכל שוחטין לכתחלה לאתויי טמא בחולין.
פשיטא – דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן.
שנעשו על טהרת קדש – דקבל עליה לאכול בטהרת קדש שרוצה להרגיל עצמו בטהרת קדשים שאם יאכל שלמים או תודה יהא בקי בשמירתן.
כקדש דמו – וחייב להבדל מדרבנן מכל טומאות הפוסלות בהן ואפילו הכי (שחיט טמא) לכתחלה ובסכין ארוכה כדמפרש.
טמא בחולין מאי למימרא – ואע״ג דאסור לגרום טומאה לחולין שבא״י היינו דוקא בפירות דשייכא בהו תרומה אבל בשר לא ואפילו יהא אסור לטמאות גופו באוכלין טמאין כדדרשינן והתקדשתם והייתם קדושים אזהרה לבני ישראל שיאכלו חוליהן בטהרה מכל מקום יכול לטמאותן ולאוכלן בימי טומאתו.
טמא בחולין מאי למימרא. פרש״י ז״לא דהא לא הוזהרו ישראל על טהרת חוליהן. ואינו מחוור שאין ההקפדה באיסור טומאתן, אלא לומר שלכתחלה מוסר אותן להן והן טהורין. ועוד דכי אמרינן בחולין שנעשו על טהרת הקדש, לא אתא לאשמועינן אלא שהן טהורין אבל איסור אין בטומאתןב, דמאןג דאמר כקדש דמו לאו לאיסור טומאה שלהן קאמר, ומאן דאמר לאו כקדש דמו לאו להתר טומאתן, אלא בדין טהרתן פליגי, שלא כדברי רש״י ז״ל.
אלא הכי פירושה, טמא בחולין מאי למימרא פשיטא, דהא לא כתיבא בהו שמירה ובודאי מצי שחיט ויזהר שלא יגע בבשר, דכיון דלא כתיבא בהו שמירה פשיטא שאין חוששין ואפי׳ נעשין בטהרה או שנעשין על טהרת תרומה. ופריק בחולין שנעשו על טהרת הקדש וקסבר כקדש דמו, וכיון דכקדש דמו סלקא דעתין לעביד בהו מעלה כקדשים וליבעי שימור ולסרינהו שמא יגע ולאו אדעתיה, אוד משום גזרה דקדשים, קמ״ל.
וא״ת למה ליה למימר כקדש דמו, דלמא לעולם לאו כקדש דמו ומשום הכי הוא דשרי, והיא גופה קמ״ל, ואלמה אמרינן לקמן בחולין גופיה לא אצטריכא ליה חולין שנעשו על טהרת הקדש לאו כקדש דמו. י״ל אי ס״ד לאו כקדש דמו פשיטא, דהא ליכא למגזר משום מוקדשין שכמה מעלות יש ביניהםה, ולאו משום שמא נגע ולאו אדעתיה שלא עשו להן מעלה כל כך. ואיו לאשמועינן היא גופה דלאו כקדש דמו ולהכי שרי, לא אפשר, דהא לא שמעינן לה מינה, שאע״פ שהן כקדש דין הוא שמותר. ולהכי אמרינן ההוא לא אצטריכא ליה, ועוד לישמעינן בעלמא, מאי שנא דתני ליה גבי שחיטה דמוקדשין.
א. ד״ה פשיטא. וראה תוד״ה טמא וריטב״א ובספר הצבא לרז״ה מדה ראשונה. וע״ע מל״מ הל׳ טומאת אוכלין פט״ז ה״י, נוב״י יו״ד סי׳ ד, ומקדש דוד טהרות סי׳ מ אות א ד״ה וכתב.
ב. ראה משאת המלך (לרש״מ דיסקין) חולין סי׳ א (עמ׳ ז) מ״ש בביאור דברי רבינו. וראה תוספות הרא״ש להלן לג, א ד״ה אמאי. וראה עוד תוס׳ להלן לה, א ד״ה האוכל, מקדש דוד ח״ג סי׳ מ אות א, והגרי״פ על סה״מ לרס״ג ח״ב עמ׳ 154.
ג. בנדפס: ׳למאן דאמר׳, והגיה הגרא״ז: ׳ואפילו למאן דאמר׳.
ד. בכי״פ ליתא תיבה זו.
ה. הגרא״ז כתב שיש להוסיף: ולא גזרינן אטו קדשים.
ו. בכי״פ בט״ס: ולא.
וקסבר חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש – פי׳ שחייב מדרבנן להבדיל מכל טומאת הפסולות בהן ואשמועינן דאפ״ה בהא מותר הואיל שאינו אלא חששא לא הוי כהקדש וא״ת ודלמא אדרבא הוא גופא קמ״ל דלא כקדש דמי ומ״ה שוחט לכתחל׳ וי״ל דא״כ לא אשמועינן רבותא בהיתר שחיטתו אלא במאי דלא הוי הקדש ולי שנא דהכל שוחטין משמע דרבות׳ בשחיט׳ הוא דקמ״ל.
אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין אפילו טמא בחולין וכו׳ ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר כו׳ והקשה בתוס׳ בשם רבינו אפרים היאך יתכן שתהא הסכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל וכו׳ ותירצו בכמה פנים ולולי דבריהם היה נ״ל ליישב בפשיטות דהא דקאמר ובמוקדשים היינו בקרבנות ציבור וסבירא ליה לרבה בר עולא שטומאת מת הותרה בציבור וסבירא לי׳ כהאי לישנא בפרק קמא דיומא דאפילו היכא דאיכא טהורין וטמאין בההי׳ בית אב טמאין נמי עבדי אפילו הכי לא ישחוט שמא יגע בבשר דלענין בשר אין חילוק בין טומאת מת לשאר טומאות מיהו לענין שרץ שפיר הוצרכנו לתירוצים של התוספות מכל מקום נראה דהא דדחיק הש״ס לאוקמי בטומאת מת וכגון שבדק קרומית של קנה ולכאורה יש לתמוה מאי דוחקי לאוקמי בטומאת מת בפשיטות הוי מצי לאוקמי בכל הטמאים לבר מטומאת מת ולמאי דפרישית אתי שפיר:
א כדי ליישב את הסתירה מביאים כמה אופנים להסביר את המשנה. אמר רבה בר עולא, הכי קתני [כך הוא שונה], כך יש להסביר: הכל שוחטיןואפילו הטמא שוחט לכתחילה בחולין. ותחילה תוהים: טמא בחולין מאי למימרא [מה לומר, מה החידוש בזה], שהרי אין איסור לטמא דברי חולין! ומשיבים: מדובר בחולין שנעשו על טהרת הקדש, שנזהר בהם שיהיו בטהרה כאילו היו קדשים, וקסבר [וסבור הוא] תנא זה כי חולין שנעשו על טהרת הקדש כקדש דמו [נחשבים], שדנים בהם בהרחקה מן הטומאה כאילו היו ממש קדשים.
Rabba bar Ulla said, in resolution of the conflict in the mishna, that this is what the mishna is teaching: Everyone slaughters, and even a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio. The Gemara interjects: What is the purpose of stating that a ritually impure person may slaughter a non-sacred animal ab initio? There is no prohibition against rendering non-sacred meat impure. The Gemara answers that the reference is to non-sacred animals that were being prepared according to the strictures of sacrificial food, and the tanna holds that the halakhic status of non-sacred foods that were prepared according to the strictures of sacrificial food is like that of sacrificial food insofar as it is prohibited to render such food impure.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותרמב״ןריטב״אפני יהושעפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה מֵבִיא סַכִּין אֲרוּכָּה וְשׁוֹחֵט בָּהּ כְּדֵי שֶׁלֹּא יִגַּע בַּבָּשָׂר.

The Gemara asks: How does an impure person act in order to ensure that he will not render the flesh of the slaughtered animal impure? The Gemara answers: He brings a long knife and slaughters the animal with it, so that he will not come into contact with the flesh of the slaughtered animal.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
כיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט כדי שלא יגע בבשר ובמוקדשים לא ישחוט אף בסכין ארוכה שמא יגע בבשר – פרש״י ז״ל דכיון דמוזהר מן התורה לשמרן שלא יטמאו דכתיב את משמרת תרומתי לכל קדשי בני ישראל דאלמא בעי משמרת גזור בהו רבנן משום לך לך אמרינן לנזירא אבל בחולין שנעשו על טהרת הקדש שאינו אלא מדרבנן לא וא״ת וכי נגע במוקדשים במה הוכשרו ליטמא דאי בדם שחיטה הא קיימא לן דדם קדשים שאינו נשפך כמים אינו מכשיר כדאיתא לקמן במכילתין ובפ׳ כל שעה: ובשלמא למ״ד שחיטה מכשרת ניחא אבל למ״ד אין שחיטה מכשרת מא״ל וי״ל דהא אמרי׳ התם בשמעתין ולקמן במכילתין דחיבת הקדש מכשרתן והא דלא נקט טעמא שמא יבוא טמא זה לפנים לעזרה כדאמר בן זומא בפסחים שהנכנס למקדש אפילו טהור טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה שמא ימשך לפנים וי״ל דאפילו לבן זומא התם הוא בטהור אבל טמא מזהר זהיר והקשה בתוספות האיך אפשר לטמא לשחוט במוקדשין והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה ואם הוא טמא מת הרי הוא אסור׳ לכנוס אפילו בחיל כדתנן במשנה ראשונה במסכת כלים החיל מקודש שאין זבין וטמאי מתים נכנסים לשם ואם הוא טמא שרץ הרי אסור לכנוס לעזרת נשים מיהת ואפילו טבול יום נמי וכדתנן התם בהדיא ועזרת נשים רחבה קל״ה אמות כדאיתא במסכת מדות ומנין לו סכין ארוכה כ״כ היאך יש לחוש כלל שמא יגע הא ודאי מלתא דלא שכיח הוא שלא גזרו בהו בשום מקום ותרצו דאלו מדאורייתא אפילו טמא מת מותר בכל מחנה לוי׳ דכתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עמו במחיצתו וכ״ש טבול יום שאינו אלא מדרבנן כדתניא החצר החדשה שחדשה בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לוי׳ וכי גזור רבנן בטומאה שאיר׳ בחוץ אבל בטומאה שא רעה בפנים והוא צריך להתעכב שם לצורך מצותו לא גזרו כדתנן במסכת תמיד אירע קרי בא׳ מהם ירד לו דרך מחיצה לבית הטבילה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים במדורת בית המוקד׳ והא מדורת בית המוקד בעזרה הוא וחצי׳ בקדש כדאיתא במסכת מדות וכהן זה שהוא טבול יום עומד שם עם אחיו הכהנים לצורך מצותו כדאמרן ועוד אמרו בתוס׳ דאפילו בטומאה שאירעה חוץ לא גזרו אלא במקום שמשמש כניסה ויציאה אבל מן הצדדין לא גזרו והב״ע מן הצד.
ורבינו הרמב״ן ז״ל כתב שאין אנו צריכין לכל דהכא בדין שחיטה איירי למי שהי׳ טמא והי׳ בפנים או שנטמא שם או שנכנס במזיד שהוא אסור לשחוט בקדשים.
ולפיכך, הטמא שרוצה לשחוט בהמת חולין בטהרה כיצד הוא עושה? מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע הטמא בגופו בבשר.
The Gemara asks: How does an impure person act in order to ensure that he will not render the flesh of the slaughtered animal impure? The Gemara answers: He brings a long knife and slaughters the animal with it, so that he will not come into contact with the flesh of the slaughtered animal.
ריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) וּבְמוּקְדָּשִׁים לֹא יִשְׁחוֹט שֶׁמָּא יִגַּע בַּבָּשָׂר וְאִם שָׁחַט וְאוֹמֵר בָּרִי לִי שֶׁלֹּא נָגַעְתִּי שְׁחִיטָתוֹ כְּשֵׁרָה.

Rabba bar Ulla continues his interpretation of the mishna: And the reason the mishna also indicates that he may not slaughter ab initio is that with regard to sacrificial animals, he may not slaughter them ab initio even with a long knife, lest he come into contact with the flesh. But if he slaughtered the sacrificial animal and says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, his slaughter is valid after the fact.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ובמוקדשין – לכתחלה לא ישחוט ואפילו בסכין ארוכה כיון דמוזהר מן התורה שלא יטמא כדכתיב (במדבר יח) ואני הנה נתתי לך את משמרת תרומותי אלמא בעינן שמירה גזור בהו רבנן לכתחלה משום לך לך אמרינן נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב.
שחיטתן כשרה – והיינו דיעבד דמתניתין. ולקמן מפרש אמאי לא מטמא גברא לסכין והדר ניטמייה לבשר.
ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר – אע״ג דאמרינן לקמן (דף קכא:) דמפרכסת הרי היא כחיה חיישינן שמא יגע אחר פירכוס א״נ דוקא לענין העמדה והערכה הויא כחיה אבל לענין טומאה כיון ששחט שנים או רוב שנים מקבלת טומאה דחשיב אוכל כדאמר בהעור והרוטב (לקמן שם) השוחט בהמה טמאה לעובד כוכבים ומפרכסת מטמאה טומאת אוכלין אבל לא טומאת נבילות.
שמא יגע בבשר – אע״ג דדם קדשים אינו מכשיר חיבת הקדש מכשרת או שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עליה כדקאמר בפ״ק דפסחים (דף כ.) וא״ת ואמאי לא קאמר דלא ישחוט משום דלמא אתי לימשך בפנים דאפילו טהור גמור לבן זומא דאמר (יומא דף ל.) הנכנס למקדש טעון טבילה ואסור לשחוט בסכין ארוכה דלמא אתי לאמשוכי וי״ל דבטהור איכא למגזר טפי דילמא אתי לאמשוכי אבל טמא מזהר זהיר ומידכר אי נמי נקט הכא שמא יגע בבשר משום דבעי למימר ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי הקשה רבינו אפרים איך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך מהר הבית עד עזרת ישראל דהאי טמא מוקמינן לה בסמוך אף בטמא מת ותנן בפ״ק דכלים (מ״ח) החיל מקודש מהר הבית שאין טמא מת ועובדי כוכבים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו שאין טבול יום נכנס לשם ואפילו למאן דמוקי לה בנטמא בשרץ והלא עזרת נשים ארוכה קל״ה אמה ואיך יתכן שתהא סכין ארוכה כל כך וי״ל דלמאי דפיר״ת בעלמא דלא גזור היכא דנטמא בפנים ניחא וכן לפירוש ר״י דפירש דלא החמירו אלא בעזרת נשים שהוא מקום כניסה ויציאה אבל בשאר מקומות יכול ליכנס עד סמוך למחנה שכינה ממש אתי נמי שפיר ואין כאן מקומו וי״מ דהכא מיירי בבמה ובזה יתיישב נמי בסמוך.
במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט וכו׳. יש ששואלין כאןא, האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין, הא בעי עזרהב וטמאי מתים אסורין ליכנס שם, ואי אפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהניםג. ונראה לי שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושההד ובא לשחוט, ולאו למימרא דהוא מותר, אלא מתני׳ לא מיתניא לן שחיטתו כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה, אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה, ומשום הכי מוקמינן דיעבד דמתני׳ דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר בריא ליה. וההוא דאתמר בפ׳ כל הפסולין ששחטוו שחיטה נמי הכתיב לפני ד׳, ומתרץ דאפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט, בטמא שרץ הוא, שאינו משתלח אלא ממחנה אחד. כך נראה לי.
ובתוספותז מתרצים דטמאי מתים מותרין ליכנס למחנה לויה דהוא הר הבית ועזרת נשים וישראל, דאמרינן במסכת סוטה פרק היה נוטלח והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה, והוינן בה מאי טעמא דדילמא מתה, למימרא דמת אסור במחנה לויה, והתניא טמא מת מותר במחנה לויה, ולא טמא מת בלבדט אלא אפי׳ מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אמר אביי שמא תפרוס נדה. הילכך יכול הוא לעמוד בשער נקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושיתנו, דתנן במסכת כליםי החיל מקודש הימנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו וכו׳. ואם תאמר קשיא הךכ, יש לומר דמדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזור עליהו משום נדות ויולדות. וא״ת א״כ מאי האי דמקשינן בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור וכו׳ דילמא דרבנן קתני דאוריתא לא קתני. י״ל אי ס״ד מדאוריתא שרו לא הוה תני והן אומרים הוציאוה הוציאוה, אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמותל. מ״מ הדרא קושיין לדוכתה. אלא שיש לומר דמתני׳ דינא דאוריתא קתני, וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא בטמא מת.
ובתוספותמ מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה, דהיינו עזרת נשים שמשמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה, דהתם גזרו שמא יכנס משם ולפנים, אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסים משם למחנה שכינה לא גזרו אפילו בסמוכין ממש למחנה שכינה, הילכך משכחת לה בעומד באחת מן המקומות הסמוכין כגון שער נקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה. וראיה לדבר אמרו מדאמרינן ביבמותנ החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה, פי׳ לא בכל מחנה לויה אסרו אלא כדתנןס עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, הרי שגזרו מכל מקום בעזרת נשים, ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממנה למחנה שכינה טבולי יום נכנסים, כדתנן בתמידע אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו, ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וטבול יום נכנס לשםפ, אע״פ שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפירשנוצ.
ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דקשיא ליהק למה ליה בריא לי, כי מספקא ליה נמי שחיטתו כשרה, דמכדי עזרה רשות הרבים היאר כדאמרי׳ בפ״ק דפסחיםש זאת אומרת עזרה רשות הרבים היא, וכיון שכן ספק טומאה ברשות הרבים הוא וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, וכי ליתיה גבן דלישייליה נמי למה לי אחרים רואים אותן. וניחא ליה דכיון דשחיט רגלים לדבר דנגעת, וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפילו ברשות הרבים נמי ספיקו טמא. ואמרו דהכי נמי אמרינן בפסחיםא גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, ואקשינן עלה והא אין ספק מוציא מידי ודאי, ומפרקינן שמא רוח הפילה, והכא ברשות היחיד הוא, דגבי מדורות הגוים איתניא בתוספתא אהלותב, ועוד דאי ברשות הרבים ספיקו טהור הוא ודאי, וכיון שהוא רשות היחיד כל ספיקי ספיקות נמי טמאין, אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל, וכל שכן להחמיר תולין בדבר הרגיל. זה כתבו בתוספותג.
ולזה הפירוש טמא בחולין דשוחט, באומר בריא לי הוא, הא לאו הכי אפילו בדיעבד טמא. ומפני זה יבטל הפירוש הזה דכל דצריך לומר בריא לי, לאו לכתחלה הוא. ועוד לא נהיר, דספק טומאה ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא, ואיתא לקמן בפרקיןד ובפ״ב דע״זה ספק טומאה ברשות הרבים התיר להם האי הלכתא גמירי לה. וכי איצטריך הלכתא להיכא דאיכא רגלים לדבר איצטריך, דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהורו. ואיכא מאן דמתרץ הכא כיון דשחיט כמאן דודאי נגע דמיז אי לא אמר בריא לי. וליתא.
אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשין בכי האי גונא לאו בספק טומאה דיינינן, דהא בעו שימור דכתיבח משמרת תרומותיט, אלא צריך שיהא בריא לו שהן טהורין, ואם לאו אסור להקריבן.
א. תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה שמא. וכן הקשו בתוס׳ זבחים לא, ב ד״ה ובטמאים. וראה תוס׳ יבמות ז, ב ד״ה וראה ושא״ר שם.
ב. בריטב״א: ׳והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה׳. וראה משנה זבחים קו, א, וכלים פ״א מ״ח.
ג. בריטב״א הוסיף להקשות, דבסכין ארוכה כ״כ אין לחוש שמא יגע. [ותירוץ רבינו מיישב אף קושיה זו, אבל לתירוצי התוס׳ לכאורה תקשה עדיין קושיה זו. וראה לב אריה, וריטב״א הוצ׳ הגר״ש רפאל הערה 51].
ד. פירוש: או טמא שעבר בכניסתו, או מי שנטמא בעזרה ועבר בשהייה – ראה שבועות יד, ב-טז, ב. וראה רשב״א וריטב״א.
ה. והקשה הרשב״א: ׳ומיהו לדבריו יש לדקדק דמ״מ פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפי׳ טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתני׳, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיטא דלכתחילה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה׳.
ו. זבחים לב, א.
ז. זבחים שם.
ח. כ, ב.
ט. בנדפס נוסף: אמרו.
י. פ״א מ״ח.
כ. דסוטה שם.
ל. בתוספות רבנו יהודה שירליאון פסחים צב: ׳היה להם להוציאה בנחת, שאם טהורה היא חיה, ואם מתה, אין כאן טומאה כי אם מדרבנן, ושמא לא תהא מיתה עד שיהיו לחוץ׳.
מ. כאן ובזבחים שם בשם ר״י, ובריטב״א יבמות שם בשם ר״ת. וכן הובא ברא״ש ריש תמיד בשם הר״י, ובמאירי סוטה כ, ב בשם תוספות.
נ. ז, ב.
ס. כלים שם.
ע. כה, ב.
פ. לשון זו היא בתוס׳ זבחים שם לשיטת ר״ת שלא גזרו כשנטמא בתוך עזרת נשים, עיי״ש.
צ. ראה עוד תוס׳ שם בשם ר״ת, ותוס׳ כאן ושם בשם רבינו אפרים, ובמפרש ופירוש הרא״ש תמיד שם, ובשטמ״ק הוצ׳ הרי״ד אילן שם.
ק. תוס׳ ד״ה דליתיה.
ר. עי׳ נוב״י מהדו״ק יו״ד סי׳ ד וחידושי רעק״א כאן אות ה בדעת הרמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״א ה״ב.
ש. יט, ב.
ת. ראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן כאן, וראה עוד שו״ת משנה הלכות ח״ה סי׳ רסח.
א. ט, א.
ב. פט״ז ה״ו.
ג. ראה תוס׳ הרא״ש שם. אבל בתוס׳ תירצו בקיצור דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע, ולא הובאו כל הראיות [ולפני רבינו והרא״ש היו, כנראה, תוס׳ שאנץ למכילתין המובאים בשטמ״ק]. וראה עוד תוס׳ נדה ה, ב ד״ה ואם. ומדברי רבינו נראה שפירש כן דברי התוס׳, וראה ריטב״א הוצ׳ הר״ש רפאל הערה 69.
ד. ט, ב.
ה. לז, ב.
ו. כ״כ תוס׳ להלן ט, ב ד״ה התם, נזיר נז, א ד״ה באומר ותוס׳ הרא״ש שם, וראה שטמ״ק שם, נדה ב, א ד״ה והלל. וראה באריכות בראשונים ובשטמ״ק להלן שם. ועי׳ תוס׳, תוס׳ שאנץ ותוס׳ הרא״ש פסחים טו, א ד״ה חבית, סוטה כח, ב ד״ה כמאן, תוס׳ נדה ט, א ד״ה באנו. ועי׳ בספר משנת טהרות (לר״א גרבוז) פ״ו מ״ו.
ז. מפירוש זה נראה שדברי התוס׳ ש׳רוב פעמים׳ הם בדווקא, וראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן.
ח. במדבר יח, ח.
ט. הובאו דברי רבינו במאירי [עיי״ש שדחה דברי רבינו] וריטב״א כאן. וראה משנת אליהו לירושלמי שקלים פ״ז ה״ב, שפירש שבזה נחלקו אמוראים בירושלמי שם, ועי׳ קה״ע ותקלין חדתין שם. [וראה ספר שערי חיים להגר״ח בעקער עמ׳ קח ושלמי שדה (להגרמ״ש שולזינגר) סימן קמב עמ׳ שצ שציינו לפסחים לד, א שמא יבא אליהו, עיי״ש]. וראה או״ש הל׳ אבה״ט פ״כ הי״א שכן היא גם דעת הרמב״ם. ובשו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ ג, תמה על חידושו של רבינו שבכ״מ בש״ס מוכח שאמרינן ספק טומאה ברה״ר טהור, אף במקום דבעי שימור, ראה שבת טו, ב; פסחים יט, ב; סוטה כט, א; להלן ט, ב; טהרות פ״ד מ״ב ומ״ה, תוספתא טהרות פ״ה, והוסיף שם ׳בפרט בפי״ב דפרה מ״ד ור״מ ורע״ב מפורש דגם לענין הזאה וכניסה למקדש ספק טומאה ברה״ר טהור׳. וכן האריך בזה בפתיחה לדעת תורה אות ה. ועי׳ בתשובותיו ח״ב סי׳ קיב, ח״ג סי׳ שכט, ח״ז סי׳ קכב ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ נה, עיי״ש, וע״ע שם ח״ב סי׳ א אות ג, ושם ח״ב יו״ד סי׳ מט אות ג. וראה קובץ עניינים כאן, חידושי רבי שלמה היימן ח״א עמ׳ קפ, וח״ב סי׳ א ומשנת יעבץ או״ח סי׳ כג ביישוב דברי רבינו. וראה חזו״א או״ח מסכת חגיגה סי׳ קכט ס״ק ג שדברי רבינו הם דווקא משום שאינו יודע אם נגע חשיב היסח הדעת [וכ״כ החזו״א באגרת שנדפס בספר הזכרון כנסת עזרא (לר״ע עטיה) עמ׳ שנא]. וראה עוד מ״ש הגר״ב ז׳ולטי בקובץ המועדים (מוריה) פסח עמ׳ תרעח, וקובץ על יד (להרי״ד אילן שליט״א) פסחים פרק כל שעה אות נח, ו. וראה שו״ת שואל ומשיב בכ״מ (מה״ק ח״א סי׳ צד, ח״ג סי׳ פד וסי׳ קפב, ובמהדו״ג ח״א סי׳ קסז וסי׳ ריד) שהוכיח מדברי רבינו לענין ספק שימור במצה [וראה מה שדנו בדבריו בשו״ת חלקת יעקב או״ח סי׳ רא, שו״ת דברי יציב או״ח סי׳ קצז, ושו״ת שבט הלוי ח״ג סי׳ סג וסי׳ קס]. וראה עוד שו״ת בית יצחק או״ח סי׳ קי וסי׳ קיג, מקור ברוך ח״ב סי׳ טז אות ב, ובהוצ׳ הגרשז״ר הערה נב שהאריך בבירור דברי רבינו, ושם סוף פרק ראשון (עמ׳ נב בדפי הספר). וע״ע רמב״ם שם, מאירי, נוב״י וחידושי רעק״א שם, ומרומי שדה [וראה מרומי שדה פסחים טו, א שכיון לדברי רבינו ולא הזכירו]. וע״ע ספר בדבר מלך (ר״י ריטפארט) איסורי מזבח סימן ב.
ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט כו׳. הקשו בתוס׳ האיך אפשר לו לטמא זה לשחוט במוקדשין, דהא בעו עזרה. ואי בטמא מת מיירי, טמא מת אסורין ליכנס אפילו (בחול) [בחיל], ואי בשנטמא בשרץ, טבול יום אסור ליכנס אפילו בעזרת נשים, כדתנן בפרק קמא דכלים (ז ח) החיל מקודש מהר הבית, שאין נכרים וטמא מת נכנסין לשם, עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם, ועזרת נשים ארוכה קל״ה אמה, והאיך יתכן שתהא סכין זו ארוכה כל כך. ותירץ הרמב״ן ז״ל דמתניתין דהכא לא מיתניא משום איסור טומאה דעזרה כלל, אלא משום חשש שחיטה גופה, אבל משום טומאה דעזרה אפשר שעבר ונכנס ובא לשחוט אף על פי שהוא אסור לו.
ומיהו לדבריו יש לדקדק דמכל מקום פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפילו טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר, ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר, ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתניתין, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיט דלכתחלה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה. בתוספ׳ מתרצים דמדאורייתא מותר ליכנס טמא מת בכל מחנה לויה, וכדתניא בפסחים (פסחים סז.) טמא מת מותר ליכנס במחנה לויה, ולא טמא מת בלבד דאמרו, אלא מת עצמו שנאמר (שמות יג, ט) ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אלא דרבנן גזרו ואסרו שלא יכנסו מן החיל ולפנים, ולא בכל מקום אסרו, וטבול יום נמי כשהוא אסור ליכנס במחנה לויה ובעזרת נשים אינו אסור אלא מדרבנן, וכדאמרינן ביבמות (יבמות ז:) החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום לא יכנס למחנה לויה, ולא בכל מקום החמירו, שהרי בית המוקד שהיא חציה בקדש וחציה בחול טבול יום נכנס לשם, וכדתנן בתמיד (משנה תמיד א׳:א׳) אירע קרי לאחד מהן הולך וטובל ירד וטבל עלה ונסתפג ונתחמם כנגד המדורה ובא וישב לו אצל אחיו הכהנים. ואומר רבינו יצחק ז״ל דלא החמירו ליכנס טבול יום אלא בעזרת נשים, לפי שהוא משמש כניסה ויציאה לכל אדם, אבל בשאר מקומות נכנס סמוך ממש לעזרה, ובסכין ארוכה קצת ניחא:
ואם שחט ואמר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה הקשה בתוספות מאי ארי׳ ברי לי דהא עזרה רשות הרבים כדאיתא בפ״ק דפסחים וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור. ותירצו דהתם בספק שקול אבל הכא קרוב הדבר שנגע מתוך שטרוד בשחיטתו ובכי הא לא אמרו ספיקו טהור וכדאמרינן בפ״ק דנדה גבי היה מתעטף בטליתו וטהרות וטומאות בצידו וכו׳. ואם א״א לו אא״כ נגע טמא ומוכח התם דלא סוף דבר שא״א דא״כ פשיטא אלא שהיה קרוב ליגע וכן אמרו בתוספתא אם א״א אלא א״כ נגע ספיקו טמא אלמא לאו דוקא א״א וברשות הרבים עסקי׳ וא״ה ספיקו טמא מפני שקרוב לטומאה יותר מן הטהרה עוד תירצו דשאני שפק דגבי שמירת מוקדשים דכיון דבעי למעבד בהו שימיר ואפי׳ היסח הדעת פוסל בהם לא שרינן בהו ספק שימור וכן תירץ רבינו הרמב״ן ז״ל וזה עיקר דהא ודאי בסכין ארוכה ספק שקול הוא ולא דמיא להאי דנדה.
שמא ישהו וכו׳ משו׳ דקתני תנא שמא יקלקלו לשון לכתחל׳ נקטי׳ נמי שמא ישהו ושמא ידרסו ושמא יחלידו והא דלא נקטי׳ נמי שמא יגרמו ושמא יעקרו משום דההיא מינכר.
וממשיכים לפי שיטה זו את הסבר המשנה: ובמוקדשים לא ישחוט לכתחילה אף בסכין ארוכה, שמא יגע בבשר, ומכל מקום אם שחט ואומר ״ברי (ברור) לי שלא נגעתי״ — הרי שחיטתו כשרה (והוא מה ששנינו במשנה ״ושחיטתן כשרה״).
Rabba bar Ulla continues his interpretation of the mishna: And the reason the mishna also indicates that he may not slaughter ab initio is that with regard to sacrificial animals, he may not slaughter them ab initio even with a long knife, lest he come into contact with the flesh. But if he slaughtered the sacrificial animal and says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, his slaughter is valid after the fact.
רש״יתוספותרמב״ןרשב״אריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן דַּאֲפִילּוּ בְּחוּלִּין גְּרֵידֵי דִּיעֲבַד נָמֵי לָא שֶׁמָּא יִשְׁהוּ שֶׁמָּא יִדְרְסוּ וְשֶׁמָּא יַחֲלִידוּ.

And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
שמא ישהו כלומר שמא ישהו כשיעור שהייה דקה לדקה וגסה לגסה:
שמא ידרוסו – לא יעשה הולכה והבאה כדין שחיטה ושמא יחלידו הסכין בין סימן לסימן ויחתכו הסימנים ממטה למעלה. ולמה לא תנן שמא יגרימו ושמא יעקרו בדין הוא דליתני ואמאי לא תני יש מהם דצריך לעמוד עליהם שישחטו [יפה] ואיזו זו זו שהייה ודרסה וחלדה שאי אפשר להבחין [אחר כך] אי שהה אי דרס והחליד או לא אבל הגרמה ועיקור אפי׳ לאחר ששחט אפשר לראות אם הגרים או עקר או לאו:
גרידי – שלא קבל עליו טהרת כהן.
שמא ישהו – והוי נבלה כדתנן לכולהו בפ״ב.
דיעבד נמי לא שמא ישהו – כלומר שמא שהו. ולקמן (דף יב:) מפרש אמאי נקט שמא יקלקלו במתניתין לשון עתיד לאשמועינן שאין מוסרין להן חולין לכתחלה ואפילו אחרים רואין אותם דמועדים הן לקלקל תמיד.
שמא ישהו – ולהגרמה ועיקור לא חיישינן דמינכר ומיהו עיקור דסכין פגומה לא מינכר.
גמ׳ שמא ידרוסו ויחלידו כו׳ ואב״א התם עיקר כו׳ כצ״ל:
וממשיכה המשנה: חוץ מחרש שוטה וקטן, שאפילו בחולין גרידי [בלבד], שאינם עשויים על טהרת הקודש, דיעבד נמי [גם כן] לא, אין שחיטתם כשרה, ומדוע? שמא ישהו ויפסיקו באמצע פעולת השחיטה, ויפסלו אותה, או שמא ידרסו ידחקו את הסכין על הקנה והוושט, וכך ישחטו (ולא על ידי הולכה והבאה), וכן שמא יחלידו יתחבו את הסכין בין הקנה לוושט ויחתכו, שבכל אלה השחיטה פסולה.
And it teaches: This is the halakha with regard to all people except for a deaf-mute, an imbecile, and a minor, who, even if they slaughtered only non-sacred animals, their slaughter is not valid even after the fact. The reason the Sages deemed such slaughter not valid is lest people in these categories interrupt the slaughter, lest they press the knife in the course of slaughter, and lest they conceal the knife beneath the windpipe or the gullet in the course of an inverted slaughter.
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותמהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) וְכוּלָּן שֶׁשָּׁחֲטוּ אַהֵיָיא אִילֵּימָא אַחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן עֲלַהּ קָאֵי וְאִם שָׁחֲטוּ מִיבְּעֵי לֵיהּ אֶלָּא אַטָּמֵא בְּחוּלִּין הָא אָמְרַתְּ לְכַתְּחִלָּה נָמֵי שָׁחֵיט.

The Gemara asks: If so, with regard to the clause that follows in the mishna: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, why was it formulated: And any of them who slaughtered? Since it stands adjacent to that halakha, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered. Rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal. The Gemara rejects that possibility as well. But didn’t you say in that case: He slaughters the animal even ab initio?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא עד כמה ליתני וליזיל – עלה קאי ואם שחטו מיבעי ליה. כלומר כיון דסליק מחרש שוטה וקטן אם שחטו מבעי ליה למיתנא:
דעלה קאי – מינייהו קא סליק מאי וכולן דמשמע דקאי נמי אאחריני ואם שחטו מבעי ליה.
אילימא אחש״ו עלה קאי – פירוש עלה לחודה קאי אבל הא פשיטא דעלייהו נמי קאי דדייקינן עלה לקמן (דף יב:) מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה.
טמא מותר לשחוט חלין לכתחלה אף בארץ ישראל שמותר לגרום טומאה לחלין אף בארץ ישראל אבל חלין שנעשו על טהרות הקודש אע״פ שאינם כקדש לרוב דברים צריך ליזהר בהם שלא יטמאו ומ״מ טמאים רשאין לשחטם לכתחלה ובלבד שלא יגע בבשר כגון שישחוט בסכין ארוכה ודוקא ששחט בקרומית של קנה שהוא פשוטי כלי עץ ואינו מקבל טומאה או בסכין וכגון שנטמא האיש בשרץ או בטמא מת שאינו אלא ראשון ונמצא שאין הסכין מקבל טומאה הימנו שאין אדם וכלים מקבלים טומאה אלא מאב הטומאה ואפי׳ היה מקבל טומאה מ״מ אין שני עושה שלישי בחלין אף בשנעשו על טהרת הקדש כמו שיתבאר בפרק שני הא אם נטמא במת הרי הוא עצמו אב הטומאה שהמת אבי אבות והנוגע בו אב הטומאה והסכין מקבל טומאה הימנו ונעשה ראשון אף בלא דין חרב כחלל והבהמה מקבלת טומאה מן הסכין ונעשית שניה אבל טמא במוקדשים אפי׳ בדרך זה ר״ל שאין הסכין מקבל טומאה ואין לגלגל שם איסור הבאת כלי טמא במקדש לא ישחוט גזרה שמא יגע ידו בבשר וכן שמא מתוך שהבהמה צריכה לעמוד בעזרה והוא בחוץ לעזרה הואיל והוא טמא שמא יכניס ידיו לשם וביאה במקצת לענין זה שמה ביאה לדעתנו ואף לדעת הפוסקים שאינה ביאה דוקא ללקות עליה הא מ״מ מדברי סופרים היא ומכין אותו מכת מרדות ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי בבשר כשרה ואם לא אמר כן והלך לו ונשאר הדבר בספק מותר מפני שהעזרה דינה כרשות הרבים לטומאה כמו שיתבאר בפסחים וספק טומאה ברה״ר טהור ויש אוסרין משום היסח הדעת שפוסל בקדשים ולא יראה כן לפי דרכך למדת שטמא מת או טמא שרץ מותרין ליכנס בעזרת נשים שהוא מחנה לויה ומה שיש לפקפק בה ממה שאמרו בראשון של כלים שאין טמא מת נכנס בחיל ולא אף טבול יום בעזרת נשים כבר ביארנוה במס׳ סוטה פרק נוטל לפי דרכנו למדנו שהטמא ששחט בקדשים לא פסל שאין השחיטה קרויה עבודה וכל הפסולים להקריב כגון אונן ובעל מום שוחטין לכתחלה ואפי׳ זרים חוץ מן הטמאים שאין שוחטין לכתחלה ומ״מ שחיטתן כשרה ובלבד שלא יהו נוגעים בבשר:
וכולן ששחטו אהייא וכו׳ אלא אטמא בחולין – פי׳ דלרבותא טמא בחולין נקט וכולן. ולא נקט ואם אבל אין ספק שהעיקר הוא משום חש״ו דעלה קאי והיינו דמוכחי מהאי סיפא דמתני דלא בעי כונה בחולין בשחיטה משום דחש״ו ולא בני כונה נינהו וקתני וכולן ששחטו וכו׳ אלמא פשיטא דלכ״ע וכולן ששחטו אחש״ו נמי קאי.
הא אמר לכתחלה נמי שחיט – פי׳ לישנא קלילי נקיטי דטפי נמי הוה לן למימר הא אמרת לכתחל׳ נמי שחיט ואפי׳ בלא אחרי׳.
ושואלים: אם כן, מה שנאמר מיד אחר כך: וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם — שחיטתם כשרה, אהייא [על מה] נאמר? אילימא [אם תאמר] שהוא מדבר על חרש שוטה וקטן, מדוע הוא שונה בלשון זו? והרי עלה קאי [עליה על הלכה זו הוא עומד, מתייחס], ששנינו: חוץ מחרש שוטה וקטן — ואם כן ״ואם שחטו״ מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]! אלא תאמר כי מה שנאמר ״וכולן״ בא להוסיף על חרש שוטה וקטן גם טמא ששחט בחוליןהא אמרת [הרי אמרת] שטמא בחולין אפילו לכתחלה נמי שחיט [גם כן שוחט], ואינו צריך שאחרים יראו אותו בשחיטתו!
The Gemara asks: If so, with regard to the clause that follows in the mishna: And any of them who slaughtered an animal and others see and supervise them, their slaughter is valid, to which case in the mishna is it referring? If we say that the reference is to the case of a deaf-mute, an imbecile, and a minor, why was it formulated: And any of them who slaughtered? Since it stands adjacent to that halakha, the tanna should have formulated the phrase: And if they slaughtered. Rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal. The Gemara rejects that possibility as well. But didn’t you say in that case: He slaughters the animal even ab initio?
מיוחס לר׳ גרשוםרש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וְאֶלָּא אַטָּמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים בְּבָרִי לִי סַגִּי דְּלֵיתֵיהּ קַמַּן דִּנְשַׁיְּילֵיהּ.

And rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal. The Gemara rejects that possibility, as in that case, if the ritually impure person says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, it is sufficient, and there is no need for supervision. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, to account for a case where the ritually impure person is not before us so that we can ask him whether he came into contact with the flesh.
רש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואלא אטמא במוקדשין – דאמרת דאיירי בה מתניתין ואמר לא ישחוט מאי איריא אחרים רואין אותן הא אמרת איהו מהימן אי אמר ברי לי.
דליתיה קמן דנשייליה – ואע״ג דעזרה רה״ר היא כדאמר בפ״ק דפסחים (דף יט:) והיה לנו לטהר כאן מספק האי ספק לא דמי לשאר ספק טומאה ברה״ר משום דרוב פעמים לא יכול להזהר מליגע ואי איירי בבמה אתי שפיר.
דליתיה קמן דלישייליה. פי׳ וקמ״ל דסמכינן אראיית אחרים כדסמכינן אבריאא דידיה ולא אמרינן דילמא נגע ולאו אדעתיהו. אי נמי קמ״ל דצריך ראיית אחרים הא לאו הכי אסורה, שלא תאמר לכתחלה לא ישחוט ואם שחט שואלין אותו ואומר בריא לי ואם אי אפשר לבדקו כשרה. ולשון ראשון הגון.
א. בנדפס: אברי לי.
אלא אטמא במוקדשים בברי לי׳ סגי – פי׳ ואע״ג דברי לי׳ קיל טפי מאחרי׳ רואין אותן והכי דייק לישנא דסוגיא ואף על גב דבעל דבר נאמן באסורי׳ ככל עד דעלמא קילותא דידי׳ הכא משום דאגב דטריד בשחיטה דלמא נגע ולאו אדעתי׳ אלא דק״ל דא״כ מאי האי דמתרץ דקתני סיפא היכי דליתי׳ גבן דנשיילי׳ דהא משום הא לא הוי צריך לאורוכי ולמתני סיפא דמרישא דייקי לה במכ״ש וי״ל דכיון שאין כאן אריכות לשון אלא דתני׳ וכולן במקום ואם שחטו אע״ג דלא צריך ניחא לי׳ למתני׳ לברורי כולי דיני׳ א״נ דדלמא הוי ס״ד דדוקא באומר ברי לי שלא נגעתי שיש בכלל עדותו שלא הסיח דעתו דאיהו ידע בנפשי׳ אבל הרואה אותו נהי דידע דלא נגע לא ידע שפי׳ אם הסי׳ דעתו קמ״ל דמהימן והראשון יות׳ נכון כנ״ל.
ואלא תאמר שהכוונה היא לטמא ששחט במוקדשים — הלוא באומר ״ברי לי שלא נגעתי״ סגי [די לו] ואין צריך שיראו אותו! ומשיבים: מדובר כאן בטמא ששחט במוקדשים, אלא דליתיה קמן דנשייליה [שאינו נמצא לפנינו שאפשר יהיה לשאול אותו] אם נגע, ולכן הוצרכה המשנה לומר שאם אחרים ראוהו שוחט כראוי — שחיטתו כשרה.
And rather, perhaps the reference is to the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal. The Gemara rejects that possibility, as in that case, if the ritually impure person says: It is clear to me that I did not come into contact with the flesh, it is sufficient, and there is no need for supervision. The Gemara answers: Supervision is necessary in the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal, to account for a case where the ritually impure person is not before us so that we can ask him whether he came into contact with the flesh.
רש״יתוספותרמב״ןריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) הַאי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים מֵהָכָא נָפְקָא מֵהָתָם נָפְקָא אכׇּל הַפְּסוּלִין שֶׁשָּׁחֲטוּ שְׁחִיטָתָן כְּשֵׁרָה שֶׁהַשְּׁחִיטָה כְּשֵׁרָה בְּזָרִים בְּנָשִׁים וּבַעֲבָדִים וּבִטְמֵאִים וַאֲפִילּוּ בְּקׇדְשֵׁי קָדָשִׁים וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִהְיוּ טְמֵאִין נוֹגְעִין בַּבָּשָׂר.

The Gemara asks: Is this halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal learned from an analysis of the mishna here? It is learned explicitly from the mishna there (Zevaḥim 31b): With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
מהכא נפקא – כלומר הכא סתמו רבי במתניתין הא בשחיטת קדשים סתמיה דלכתחלה לא ודיעבד כשר.
כל הפסולין – כגון זר ואונן טמא ובעל מום וכיוצא בהן.
ששחטו – קרבן.
בזרים – דכתיב (ויקרא א) ושחט את בן הבקר לפני ה׳ והקריבו בני אהרן מקבלה ואילך מצות כהונה לימד על שחיטת קדשים שכשרה בזרים וה״ה לשאר פסולין.
ושואלים: וכי האי [דין זה] לגבי טמא במוקדשים שאם שחט שחיטתו כשרה, מהכא נפקא [מכאן יוצא, נלמד]? מדיוקה של משנתנו? והלוא מהתם נפקא [משם, ממסכת זבחים הוא יוצא], ששנינו במפורש: כל הפסולין לעבודת הקרבנות ששחטו קרבן — שחיטתן כשרה, לפי שהשחיטה כשרה בזרים (שאינם כהנים), בנשים, ובעבדים, ובכהנים טמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר!
The Gemara asks: Is this halakha of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal learned from an analysis of the mishna here? It is learned explicitly from the mishna there (Zevaḥim 31b): With regard to all those who are unfit for Temple service who slaughtered an offering, their slaughter is valid, as the slaughter of an offering is valid ab initio when performed even by non-priests, by women, by Canaanite slaves, and by ritually impure individuals. And this is the halakha even with regard to offerings of the most sacred order, provided that the ritually impure will not touch the flesh of the slaughtered animal, thereby rendering it impure.
עין משפט נר מצוהרש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הָכָא עִיקָּר הָתָם אַיְּידֵי דִּתְנָא שְׁאָר פְּסוּלִין תְּנָא נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים ואב״אוְאִיבָּעֵית אֵימָא הָתָם עִיקָּר דִּבְקָדָשִׁים קָאֵי הָכָא אַיְּידֵי דִּתְנָא טָמֵא בְּחוּלִּין תָּנֵי נָמֵי טָמֵא בְּמוּקְדָּשִׁים.

The Gemara answers: The mishna here is the primary source. There, since the tanna taught the rest of those disqualified for Temple service, he taught the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal as well. And if you wish, say instead that the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim, which deals with sacrificial animals. Here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, he also teaches the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכא עיקר – דכולה פרקין בתורת שחיטה איירי.
ומשיבים: הכא [כאן] הלכה זו שלפנינו היא עיקר הדין. התם [שם], איידי דתנא [מתוך ששנה] שאר פסוליןתנא נמי [שנה גם כן] טמא במוקדשים. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: התם [שם] הוא עיקר הדין, שהרי בקדשים קאי [הוא עומד, עוסק]. הכא [כאן], איידי דתנא [מתוך ששנה] דין של טמא בחולין שנעשו על טהרת הקודש — תני נמי [שנה גם כן] דין טמא במוקדשים.
The Gemara answers: The mishna here is the primary source. There, since the tanna taught the rest of those disqualified for Temple service, he taught the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal as well. And if you wish, say instead that the mishna there is the primary source, as it is standing in tractate Zevaḥim, which deals with sacrificial animals. Here, since the tanna taught the case of a ritually impure person who slaughtered a non-sacred animal, he also teaches the case of a ritually impure person who slaughtered a sacrificial animal.
רש״יפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) הַאי טָמֵא דְּאִיטַּמָּא בְּמַאי אִילֵּימָא דְּאִיטַּמִּי בְּמֵת {במדבר י״ט:ט״ז} בַּחֲלַל חֶרֶב אָמַר רַחֲמָנָא

The Gemara asks: This ritually impure person mentioned in the mishna is one who became impure with what form of impurity? If we say that he became impure with impurity imparted by a corpse, this is difficult, as the Merciful One states: “And whosoever in the open field touches one slain with a sword” (Numbers 19:16).
בעל המאוררמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הכל שוחטין
{שמעתא דשחיטת טמא בעזרה}
האי טמא דאיטמי במאי. אילימא דאיטמי במת, בחלל חרב אמר רחמנא (במדבר יט, טז) - חרב הרי הוא כחלל וכו׳ – פי׳ אלומי הוא דמאלים ליה לקושיא. כלומר, דאזיל סכין וטמיתיה לבשר ושוייה ראשון. ואי נמי לא הוה ליה חרב כחלל, מ״מ קשיא. דהא אי נמי מטמיא סכין לבשר ומשויא ליה שני, הרי שני פסול בחולין גרידא וכ״ש בחולין שנעשו על טהרת הקדש.
וה״ר יוסף אבן מיגש ז״ל האריך במגילת סתרים שלו בענין הזה ללא צורך.
ואסיקנא, דאיטמי בשרץ. ומלתא פסיקתא קאמר, דלא משכחת ביה לעולם בשרץ דמטמא ליה גברא לסכין, משום דהוה ליה ולד הטומאה ואין ולד הטומאה מטמא אדם וכלים.
וה״ה לטמא שנטמא בטמא מת. דלא אמרי׳, חרב הרי הוא כחלל עד שיגע כלי של המתכת במת עצמו או במי שנגע במת, דהוה ליה אב הטומאה. כי ההיא דאמרי׳ בפסח ראשון (דף יד.) בנר שנטמא בטמא מת, ואוקימנא בנר של מתכת. אבל אי נגע הכלי של המתכת בדיקרב במיתא שלא בחיבורין, טהור הוא.
אילימא דאיטמי במת בחלל חרב אמר רחמנא. יפהא פרש״י ז״לב דהאי חרב הרי הוא כחלל הכא לא אצטריך, דבלאו הכי נמי מטמא בשר, דגברא הוי אב וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי. והא דמפרקינן דאיטמי בשרץ, ה״ה דהוה ליה לאוקומה דאיטמי בטמא מת דהוה ליה ראשון ואינו מטמא כלים כללג, דהכי תנן במסכת אהלות פ״קד ארבעהה טמאין במת שלשה טמאין טומאת שבעה ואחד טמא טומאת ערב, ובמסכת פסחים פ״קו אמרינן בנר שנטמא בטמא מת ואוקימנא בנר של מתכת, [ד]⁠אי נגע דיקרב בדיקרבז טהורח. ורבינו חננאל ז״ל כתב הכא אע״ג דאיטמי בטמא מת נעשה אב הטומאהט, ואי אפשר להעמידה.
והרב ר׳ אברהם ב״ר דוד ז״ל פירש דהכי מקשי, דכיון דחרב הרי הוא כחלל, היכי מעייל ליה לסכין בעזרה, הוה ליה כמכניס טמא מת למקדשי, ואפי׳ מאן דלא סבירא ליה כשמואל דאמרכ המכניס טמא שרץ למקדש חייב כמת עצמו, כי האי גונא מודה, דהא נעשה אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, והוא דומיא דזכר ונקבה, כדכתיבל מזכר עד נקבה תשלחו, כדדריש ליה בסיפרימ. ולהאי פירושא הא דאמרינן ואב הטומאה הוא דטמייה לסכין ואזיל סכיןנ וטמיתיה לבשר, תרתי קא פריך, סכין גופיה אסור להכניסו שם במוקדשין, ועוד שהוא מטמא הבשר בין במוקדשין בין בחולין.
א. תוכן דברי רבינו הובאו בחידושי הרשב״א והר״ן, עיי״ב.
ב. ג, א ד״ה חרב.
ג. עיין שו״ת הר״י מיגאש מגלת סתרים סי׳ רכא (הובא בקובץ שיטות קמאי כאן).
ד. מ״א.
ה. הגרא״ז הגיה: שנים. וכתב: אף דיש שם גם ד׳ טמאים וכו׳ אבל הכא לא שייך אלא רישא. [ולא זכינו להבין ההגהה, שהרי כוונת רבינו להוכיח שראשון אינו מטמא כלי, ואינו ענין כלל לתחילת המשנה].
ו. יד, א.
ז. כן הגירסא בנדפס, וכצ״ל., ראה הערה הבאה. בכתה״י: ׳אי נמי בדיקרב טהור׳.
ח. דברי רבינו יסודם בבעל המאור כאן, שנתבארו שם ביתר הרחבה ורבינו קיצר כדרכו: ׳ואסיקנא דאיטמי בשרץ, ומלתא פסיקתא קאמר, דלא משכחת ביה לעולם בשרץ דמטמא ליה גברא לסכין, דהוה ליה ולד הטומאה, ואין ולד הטומאה מטמא אדם וכלים. וה״ה לטמא שנטמא בטמא מת, דלא אמרי׳ חרב הרי הוא כחלל עד שיגע כלי של המתכת במת עצמו, או במי שנגע במת, דהוה ליה אב הטומאה, כי ההיא דאמר בפסח ראשון בנר שנטמא בטמא מת, ואוקימנא בנר של מתכת, אבל אי נגע הכלי של המתכת בדיקרב במיתא שלא בחיבורין, טהור הוא׳. וכן הובא כלשון רבינו בחידושי הר״ן: ׳דהכי אמרינן בפ״ק דפסחים בנר של מתכת דאי נגע בדיקרב בדיקרב טהור׳. [ועפי״ז הגהנו והוספנו בלשון רבינו]. ועי׳ הגהת הגרא״ז בנדפס, ובהוצ׳ הגרשז״ר, ובחידושי הרשב״א.
ט. וכן הובא פירושו בחידושי הרשב״א. וב׳סורא׳ ח״ג עמ׳ 132 נתפרסם קטע שמהדירו משער שהוא לר״ח וראוי להביא כאן פירושו: ׳אילימא דאיטמא במת וכו׳ פיר׳ כל טומאת מת הנוגעת בכלי מתכות יורד לבנה (לגבה?) אם הוא אב נעשה אותו כלי מתכות שנגע בה אב, ואפילו אם הוא ולד נעשת הסכין אב דגמרינן לה כדפרשו דכת׳ בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, ומה חרב שנוגע במת נעשה כמת, כך כל טומאה שנוגע בו כלי מתכות נעשה הכלי אב, וכיון שהחרב הנוגעת במת הרי היא כמת, הנוגע בחרב הרי הוא אב הטומאה. וזו השמועה הרי הוא כחלל בפסחים פרק ראשון. והקשינו לזה הטמא שהוא שוחט, לא ייתכן לו להיות פחות משלישי בקודש, כי הרביעי בקדש פסול נקרא ולא טמא, וכיון שמשנתינו השנויה בשחיטת קדשים פירש בה שהשחיטה בטמאים כשרה ואוקמתה את למתניתין דהכא כואתיה, אי אי⁠[פשר] בפחות מן הכי, וכיון שהשוחט טמא הסכין ששחט בה ונעשת אותה הסכין ששחט בה אב הטומאה חזי לאותה הסכין ותטמא את הבשר שלמוקדשין, אלא לא תתקיים בטמא מת כלל׳. וכן מפורש בפירוש הר״ח פסחים שם וציין שם לפירושו לחולין. ועי׳ קובץ הערות סי׳ יט אות ו וקובץ שיעורים פסחים שם אות סז [ועי׳ פיר״ח לפסחים שם הערה 42]. וכדעת הר״ח נראה שפירש רע״ב בפסחים פ״א מ״ו ועדיות פ״ב מ״א. ועי׳ מלאכת שלמה פסחים שם וחשק שלמה על המשנה שם. [ועי׳ חידושי הרשב״א: ׳וגרסתו של ר״ח ז״ל דגריס אלימא דאיטמי בטמא מת ליתה׳, נראה כוונתו שע״פ פירוש הר״ח ניתן לפרש הגמ׳ גם בדאיטמי בטמא מת, וכמבואר בדברי רבותינו לעיל]. וע״ע פשט ועיון להגר״מ שטרנבוך (ירושלים תשס״ו) פסחים שם עמ׳ נא.
י. מבואר בדברי הראב״ד שחרב הנוגע בטמא מת נעשה כטמא מת. ועי׳ חזו״א אהלות סי׳ כ ס״ק ח, שדן בדברי הראב״ד הל׳ טומאת מת פ״ה ה״ג ופי״ח ה״ז, וכתב שלא נתבאר בלשון הראב״ד בחרב הנוגע בטמא מת שלא בחיבורין אם נעשה אב הטומאה, עיי״ש. וע״ע ר״ש אהלות פ״א מ״ב בשם הר״י מסימפונט, ובמים טהורים שם.
כ. עירובין קד, ב.
ל. במדבר ה, ג.
מ. נשא פיסקא א: ׳ר׳ עקיבא אומר מזכר ועד נקבה תשלחו, אחד אדם ואחד כלים במשמע…׳.
נ. בכת״י ליתא תיבה זו.
אילימא דאיטמא במת בחלל חרב אמר רחמנא חרב הרי הוא כחלל. ה״ג רש״י ופירש דהכא לא אצטריך (דהאי) [להאי] טעמא דחרב הרי הוא כחלל כלל, דבלאו ה״נ מיטמא בשר, דגברא הוי אב הטומאה וכלי ראשון ובשר שני, אלא רבותא קאמר דאפילו ראשון הוי האי בשר, והא דפרקינן אלא דאיטמא בשרץ, הוא הדין דהוי מצי לפרוקי דאיטמא בטמא מת, דלא אמרינן חרב הרי הוא כחלל אלא בטומאת של מת הראויות לטמא כלי, כגון מת והנוגע בו דהוי אב, והתם הוא דכי נגע בהו כלי מתכת חזר הכלי להיות כטומאה שנגע בו, אם במת עצמו הוי אבי אבות ואם בטמא מת הוי אב, אבל שני וראשון דאין מטמאין כלי וכדקיימא לן שאין אדם וכלים מקבלין טומאה אלא מאב הטומאה אפילו כלי מתכת נמי אין מקבל טומאה ממנו כלל. והכי אמרינן בפסחים (פסחים יד.) בנר של מתכת דאי נגע בדיקרב טהור (נראה לי דצריך לומר טמא), וכן שנינו במסכת אהלות (פ״א, ג) ארבעה טמאים במת שלשה טמאים שבעה ואחד טמא טומאת ערב, כיצד ארבעה כלים הנוגעים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאים טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב. והא דלא אוקמיה כגון דאיטמי בטמא מת, משום דטומאה פסיקתא ניחא ליה למינקט, דלא איפשר למיהוי האי בשר טמא לעולם, מה שאין כן בטומאת מת דאיפשר למיהוי ראשון או שני. וגרסתו של ר״ח ז״ל דגריס אילימא דאיטמא בטמא מת, ליתא:
לגופם של הדברים שואלים: האי [זה] הטמא שעוסקים בו במשנה, דאיטמא במאי [שנטמא במה]? אילימא דאיטמי [אם תאמר שנטמא] במת, מה יועיל שישחט בסכין ארוכה? הלוא ״וכל אשר יגע על פני השדה בחלל חרב״ (במדבר יט, טז) אמר רחמנא [אמרה התורה],
The Gemara asks: This ritually impure person mentioned in the mishna is one who became impure with what form of impurity? If we say that he became impure with impurity imparted by a corpse, this is difficult, as the Merciful One states: “And whosoever in the open field touches one slain with a sword” (Numbers 19:16).
בעל המאוררמב״ןרשב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

חולין ב: – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), עין משפט נר מצוה חולין ב: – מהדורת על⁠־התורה בסיועו של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), מיוחס לר׳ גרשום חולין ב:, רש"י חולין ב:, תוספות חולין ב:, בעל המאור חולין ב: – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן חולין ב: – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב אליהו רפאל הישריק ובאדיבותו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב אביגדור אריאלי. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א חולין ב: – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי חולין ב: – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א חולין ב:, מהרש"ל חכמת שלמה חולין ב:, מהרש"א חידושי הלכות חולין ב:, פני יהושע חולין ב:, גליון הש"ס לרע"א חולין ב:, פירוש הרב שטיינזלץ חולין ב:, אסופת מאמרים חולין ב:

Chulin 2b – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Ein Mishpat Ner Mitzvah Chulin 2b, Attributed to R. Gershom Chulin 2b, Rashi Chulin 2b, Tosafot Chulin 2b, Baal HaMaor Chulin 2b, Ramban Chulin 2b, Rashba Chulin 2b, Meiri Chulin 2b, Ritva Chulin 2b, Maharshal Chokhmat Shelomo Chulin 2b, Maharsha Chidushei Halakhot Chulin 2b, Penei Yehoshua Chulin 2b, Gilyon HaShas Chulin 2b, Steinsaltz Commentary Chulin 2b, Collected Articles Chulin 2b

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144