במוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט וכו׳. יש ששואלין כאןא, האי טמא דאיטמי במת היאך שוחט במוקדשין, הא בעי עזרהב וטמאי מתים אסורין ליכנס שם, ואי אפשר להיות סכין ארוכה מהר הבית עד עזרת כהניםג. ונראה לי שאין זו קושיא שאפשר שעבר טמא ונכנס או עבר ושההד ובא לשחוט, ולאו למימרא דהוא מותר, אלא מתני׳ לא מיתניא לן שחיטתו כשרה דיעבד ולא לכתחלה משום איסור טומאה דעזרה, אלא היכא דאיכא חששא בשחיטה גופה, ומשום הכי מוקמינן דיעבד דמתני׳ דחיישינן שמא נגע בבשר עד שיאמר בריא ליה. וההוא דאתמר בפ׳ כל הפסולין ששחטוו שחיטה נמי הכתיב לפני ד׳, ומתרץ דאפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט, בטמא שרץ הוא, שאינו משתלח אלא ממחנה אחד. כך נראה לי.
ובתוספותז מתרצים דטמאי מתים מותרין ליכנס למחנה לויה דהוא הר הבית ועזרת נשים וישראל, דאמרינן במסכת סוטה פרק היה נוטלח והם אומרים הוציאוה הוציאוה שלא תטמא את העזרה, והוינן בה מאי טעמא דדילמא מתה, למימרא דמת אסור במחנה לויה, והתניא טמא מת מותר במחנה לויה, ולא טמא מת בלבדט אלא אפי׳ מת עצמו שנאמר ויקח משה את עצמות יוסף עמו, עמו במחיצתו, אמר אביי שמא תפרוס נדה. הילכך יכול הוא לעמוד בשער נקנור ולשחוט בעזרת כהנים מחנה שכינה.
ואין זה מספיק לפרק קושיתנו, דתנן במסכת כליםי החיל מקודש הימנו שאין גוים וטמאי מתים נכנסים לשם עזרת נשים מקודשת הימנו וכו׳. ואם תאמר קשיא הךכ, יש לומר דמדאורייתא משרא שרי ורבנן הוא דגזור עליהו משום נדות ויולדות. וא״ת א״כ מאי האי דמקשינן בגמרא גבי סוטה למימרא דמת אסור וכו׳ דילמא דרבנן קתני דאוריתא לא קתני. י״ל אי ס״ד מדאוריתא שרו לא הוה תני והן אומרים הוציאוה הוציאוה, אלא משהיא גוססת מוציאין אותה ולא היו צריכין להוציאה קודם לכן שמא תמותל. מ״מ הדרא קושיין לדוכתה. אלא שיש לומר דמתני׳ דינא דאוריתא קתני, וקודם גזרה היא להך לישנא דאיתוקמא בטמא מת.
ובתוספותמ מתרצים שלא אסרו מדבריהם טמאי מתים במחנה לויה אלא מן החיל ולפנים דרך כניסה, דהיינו עזרת נשים שמשמשת כניסה ויציאה לעזרת ישראל ועזרת כהנים דהיא מחנה שכינה, דהתם גזרו שמא יכנס משם ולפנים, אבל בשאר מקומות ממחנה לויה שאין נכנסים משם למחנה שכינה לא גזרו אפילו בסמוכין ממש למחנה שכינה, הילכך משכחת לה בעומד באחת מן המקומות הסמוכין כגון שער נקנור ושוחט בסכין ארוכה במחנה שכינה. וראיה לדבר אמרו מדאמרינן ביבמותנ החצר החדשה שחדשו בה דברים ואמרו טבול יום אל יכנס למחנה לויה, פי׳ לא בכל מחנה לויה אסרו אלא כדתנןס עזרת נשים מקודשת ממנו שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת, הרי שגזרו מכל מקום בעזרת נשים, ואלו במקום אחר שהוא קרוב ממנה למחנה שכינה טבולי יום נכנסים, כדתנן בתמידע אירע קרי באחד מהם יוצא והולך לו במסבה ההולכת תחת הבירה ירד וטבל עלה ונסתפג בא וישב לו אצל אחיו הכהנים עד שהשערים נפתחים ויוצא והולך לו, ואין לך סמוך למחנה שכינה יותר מבית המוקד שחציה בקדש וחציה בחול וטבול יום נכנס לשםפ, אע״פ שאסור בעזרת נשים מן הטעם שפירשנוצ.
ואם שחט ואמר בריא לי שלא נגעתי שחיטתו כשרה. איכא דקשיא ליהק למה ליה בריא לי, כי מספקא ליה נמי שחיטתו כשרה, דמכדי עזרה רשות הרבים היאר כדאמרי׳ בפ״ק דפסחיםש זאת אומרת עזרה רשות הרבים היא, וכיון שכן ספק טומאה ברשות הרבים הוא וספק טומאה ברשות הרבים ספיקו טהור, וכי ליתיה גבן דלישייליה נמי למה לי אחרים רואים אותן. וניחא ליה דכיון דשחיט רגלים לדבר דנגעת, וכל היכא דאיכא רגלים לדבר אפילו ברשות הרבים נמי ספיקו טמא. ואמרו דהכי נמי אמרינן בפסחיםא גבי שפחתו של מציק שהטילה נפל לבור ובא כהן והציץ בו לידע אם זכר או נקבה ובא מעשה לפני חכמים וטהרוהו מפני שחולדה וברדלס מצויין שם, ואקשינן עלה והא אין ספק מוציא מידי ודאי, ומפרקינן שמא רוח הפילה, והכא ברשות היחיד הוא, דגבי מדורות הגוים איתניא בתוספתא אהלותב, ועוד דאי ברשות הרבים ספיקו טהור הוא ודאי, וכיון שהוא רשות היחיד כל ספיקי ספיקות נמי טמאין, אלא כיון שהוא ספק הרגיל תולין להקל, וכל שכן להחמיר תולין בדבר הרגיל. זה כתבו בתוספותג.
ולזה הפירוש טמא בחולין דשוחט, באומר בריא לי הוא, הא לאו הכי אפילו בדיעבד טמא. ומפני זה יבטל הפירוש הזה דכל דצריך לומר בריא לי, לאו לכתחלה הוא. ועוד לא נהיר, דספק טומאה ברשות הרבים הלכתא גמירי לה, כדאמרינן בכמה דוכתי בתלמודא, ואיתא לקמן בפרקיןד ובפ״ב דע״זה ספק טומאה ברשות הרבים התיר להם האי הלכתא גמירי לה. וכי איצטריך הלכתא להיכא דאיכא רגלים לדבר איצטריך, דאי לאו הכי משום העמד דבר על חזקתו הוא טהורו. ואיכא מאן דמתרץ הכא כיון דשחיט כמאן דודאי נגע דמיז אי לא אמר בריא לי. וליתא.
אלא שאין הקושיא כלום, דבמוקדשין בכי האי גונא לאו בספק טומאה דיינינן, דהא בעו שימור דכתיבח משמרת תרומותיט, אלא צריך שיהא בריא לו שהן טהורין, ואם לאו אסור להקריבן.
א. תוס׳ ותוס׳ הרא״ש ד״ה שמא. וכן הקשו בתוס׳ זבחים לא, ב ד״ה ובטמאים. וראה תוס׳ יבמות ז, ב ד״ה וראה ושא״ר שם.
ב. בריטב״א: ׳והלא אין שחיטת קדשים אלא בעזרה׳. וראה משנה זבחים קו, א, וכלים פ״א מ״ח.
ג. בריטב״א הוסיף להקשות, דבסכין ארוכה כ״כ אין לחוש שמא יגע. [ותירוץ רבינו מיישב אף קושיה זו, אבל לתירוצי התוס׳ לכאורה תקשה עדיין קושיה זו. וראה לב אריה, וריטב״א הוצ׳ הגר״ש רפאל הערה 51].
ד. פירוש: או טמא שעבר בכניסתו, או מי שנטמא בעזרה ועבר בשהייה – ראה שבועות יד, ב-טז, ב. וראה רשב״א וריטב״א.
ה. והקשה הרשב״א: ׳ומיהו לדבריו יש לדקדק דמ״מ פירושא דמתניתין הכין מפרש לה רבה בר עולא הכל שוחטין לכתחלה ואפי׳ טמא בחולין אבל טמא במוקדשין לכתחלה לא ישחוט שמא יגע בבשר ולהך לישנא דאמרינן הכי עיקר ולאשמעינן דינא דטמא במוקדשין מיתניא מתני׳, אמאי נקיט לה משום שמא יגע בבשר הא פשיטא דלכתחילה לא ישחוט שאין מניחין אותו לשחוט ולהתעכב בעזרה׳.
ו. זבחים לב, א.
ז. זבחים שם.
ח. כ, ב.
ט. בנדפס נוסף: אמרו.
י. פ״א מ״ח.
כ. דסוטה שם.
ל. בתוספות רבנו יהודה שירליאון
פסחים צב: ׳היה להם להוציאה בנחת, שאם טהורה היא חיה, ואם מתה, אין כאן טומאה כי אם מדרבנן, ושמא לא תהא מיתה עד שיהיו לחוץ׳.
מ. כאן ובזבחים שם בשם ר״י, ובריטב״א יבמות שם בשם ר״ת. וכן הובא ברא״ש ריש תמיד בשם הר״י, ובמאירי סוטה כ, ב בשם תוספות.
נ. ז, ב.
ס. כלים שם.
ע. כה, ב.
פ. לשון זו היא בתוס׳ זבחים שם לשיטת ר״ת שלא גזרו כשנטמא בתוך עזרת נשים, עיי״ש.
צ. ראה עוד תוס׳ שם בשם ר״ת, ותוס׳ כאן ושם בשם רבינו אפרים, ובמפרש ופירוש הרא״ש תמיד שם, ובשטמ״ק הוצ׳ הרי״ד אילן שם.
ק. תוס׳ ד״ה דליתיה.
ר. עי׳ נוב״י מהדו״ק יו״ד סי׳ ד וחידושי רעק״א כאן אות ה בדעת הרמב״ם הל׳ פסוה״מ פ״א ה״ב.
ש. יט, ב.
ת. ראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן כאן, וראה עוד שו״ת משנה הלכות ח״ה סי׳ רסח.
א. ט, א.
ב. פט״ז ה״ו.
ג. ראה תוס׳ הרא״ש שם. אבל בתוס׳ תירצו בקיצור דרוב פעמים לא יוכל להזהר מליגע, ולא הובאו כל הראיות [ולפני רבינו והרא״ש היו, כנראה, תוס׳ שאנץ למכילתין המובאים בשטמ״ק]. וראה עוד תוס׳ נדה ה, ב ד״ה ואם. ומדברי רבינו נראה שפירש כן דברי התוס׳, וראה ריטב״א הוצ׳ הר״ש רפאל הערה 69.
ד. ט, ב.
ה. לז, ב.
ו. כ״כ תוס׳ להלן ט, ב ד״ה התם, נזיר נז, א ד״ה באומר ותוס׳ הרא״ש שם, וראה שטמ״ק שם, נדה ב, א ד״ה והלל. וראה באריכות בראשונים ובשטמ״ק להלן שם. ועי׳ תוס׳, תוס׳ שאנץ ותוס׳ הרא״ש פסחים טו, א ד״ה חבית, סוטה כח, ב ד״ה כמאן, תוס׳ נדה ט, א ד״ה באנו. ועי׳ בספר משנת טהרות (לר״א גרבוז) פ״ו מ״ו.
ז. מפירוש זה נראה שדברי התוס׳ ש׳רוב פעמים׳ הם בדווקא, וראה קובץ עניינים להגר״א וסרמן.
ח. במדבר יח, ח.
ט. הובאו דברי רבינו במאירי [עיי״ש שדחה דברי רבינו] וריטב״א כאן. וראה משנת אליהו לירושלמי שקלים פ״ז ה״ב, שפירש שבזה נחלקו אמוראים בירושלמי שם, ועי׳ קה״ע ותקלין חדתין שם. [וראה ספר שערי חיים להגר״ח בעקער עמ׳ קח ושלמי שדה (להגרמ״ש שולזינגר) סימן קמב עמ׳ שצ שציינו לפסחים לד, א שמא יבא אליהו, עיי״ש]. וראה או״ש הל׳ אבה״ט פ״כ הי״א שכן היא גם דעת הרמב״ם. ובשו״ת מהרש״ם ח״ב סי׳ ג, תמה על חידושו של רבינו שבכ״מ בש״ס מוכח שאמרינן ספק טומאה ברה״ר טהור, אף במקום דבעי שימור, ראה שבת טו, ב; פסחים יט, ב; סוטה כט, א; להלן ט, ב; טהרות פ״ד מ״ב ומ״ה,
תוספתא טהרות פ״ה, והוסיף שם ׳בפרט בפי״ב דפרה מ״ד ור״מ ורע״ב מפורש דגם לענין הזאה וכניסה למקדש ספק טומאה ברה״ר טהור׳. וכן האריך בזה בפתיחה לדעת תורה אות ה. ועי׳ בתשובותיו ח״ב סי׳ קיב, ח״ג סי׳ שכט, ח״ז סי׳ קכב ובשו״ת אחיעזר ח״ג סי׳ נה, עיי״ש, וע״ע שם ח״ב סי׳ א אות ג, ושם ח״ב יו״ד סי׳ מט אות ג. וראה קובץ עניינים כאן, חידושי רבי שלמה היימן ח״א עמ׳ קפ, וח״ב סי׳ א ומשנת יעבץ או״ח סי׳ כג ביישוב דברי רבינו. וראה חזו״א או״ח מסכת חגיגה סי׳ קכט ס״ק ג שדברי רבינו הם דווקא משום שאינו יודע אם נגע חשיב היסח הדעת [וכ״כ החזו״א באגרת שנדפס בספר הזכרון כנסת עזרא (לר״ע עטיה) עמ׳ שנא]. וראה עוד מ״ש הגר״ב ז׳ולטי בקובץ המועדים (מוריה) פסח עמ׳ תרעח, וקובץ על יד (להרי״ד אילן שליט״א) פסחים פרק כל שעה אות נח, ו. וראה שו״ת שואל ומשיב בכ״מ (מה״ק ח״א סי׳ צד, ח״ג סי׳ פד וסי׳ קפב, ובמהדו״ג ח״א סי׳ קסז וסי׳ ריד) שהוכיח מדברי רבינו לענין ספק שימור במצה [וראה מה שדנו בדבריו בשו״ת חלקת יעקב או״ח סי׳ רא, שו״ת דברי יציב או״ח סי׳ קצז, ושו״ת שבט הלוי ח״ג סי׳ סג וסי׳ קס]. וראה עוד שו״ת בית יצחק או״ח סי׳ קי וסי׳ קיג, מקור ברוך ח״ב סי׳ טז אות ב, ובהוצ׳ הגרשז״ר הערה נב שהאריך בבירור דברי רבינו, ושם סוף פרק ראשון (עמ׳ נב בדפי הספר). וע״ע רמב״ם שם, מאירי, נוב״י וחידושי רעק״א שם, ומרומי שדה [וראה מרומי שדה פסחים טו, א שכיון לדברי רבינו ולא הזכירו]. וע״ע ספר בדבר מלך (ר״י ריטפארט) איסורי מזבח סימן ב.