×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) וְהָאֲמַר רַב יִצְחָק בר׳בֵּרִבִּי יוֹסֵף אֲמַר רַבִּי יוֹחָנָן: רַבִּי, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן רוֹעֵץ, וב״שוּבֵית שַׁמַּאי, ור״שוְרַבִּי שִׁמְעוֹן, ור״עוְרַבִּי עֲקִיבָא, כּוּלְּהוּ סְבִירֵי לְהוּ יֵשׁ אֵם לַמִּקְרָא. הַיְינוּ דְּקָאָמַר לְהוּ ״וְעוֹד״.
But doesn’t Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda ben Roetz, and Beit Shammai, and Rabbi Shimon, and Rabbi Akiva all hold that the vocalization of the Torah is authoritative, not the manner in which it is written? How can Rav Ḥiyya bar Ashi ascribe Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling to the contrary opinion? The Gemara answers: That is the reason that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: And furthermore. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: If the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, that supports my interpretation of the verse; if not, there is an additional proof.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
הא דרב יצחק בר׳ יוסף בסנהדרין בשמעתא קמייתא (דף ד.)
היינו – דקא הדר רבי ואמר ועוד למילפיה בגזירה שוה.
היינו דקאמר להו ועוד – פירוש משמע דמעיקרא ה״א טעמא משום אם למסורת ובתר הכי קאמר ועוד כלומר אע״ג דס״ל שאם למקרא מ״מ הכא איכא למשמע מגזירה שוה ותימה דמעיקרא נמי לא תלי טעמא במסורת אלא משום דלא כתיב מעצו ואמר ה״ר יוסף בכור שור דהיא היא וה״ק וכי נאמר ונשל הברזל מעצו דאי כתיב כן אז הוי מיושב לומר יש אם למקרא לקרות ונשל כדקרי וכדאמרי רבנן והלא לא נאמר אלא מן העץ וא״כ אין לשון המקרא דקרינן ונשל מיושב על זה אלא ודאי מן העץ מוכיח דיש אם למסורת שהוא ונישל כמו והשיל וזה הלשון מיושב על מן העץ דמן העץ המתבקע והשתא ניחא הא דקאמר ועוד וכן פירש בסנהדרין גבי יראה יראה דמשמע שפיר מן המסורת דהיינו יראה משום דפשטיה דקרא משמע דכתיב בתריה את פני האדון וגו׳ א״כ משמע יראה זכורך פני האדון והיינו לפי המסורת אבל לפי המקרא דקרינן יראה הל״ל לפני האדון.
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא:
היינו דקא״ל ועוד – תמיהא מילתא אם הטעם הראשון אינו אמת דר׳ לית ליה למדר׳ מסור׳ היכי שייך לומר עליה ועוד. וי״ל דר׳ הוה אמר מעיקרא דאף על גב דבכל התורה דרשינן מקרא הכא דרשי׳ מסורת מדלא כתיב מעצו ומיהו כשתמצ׳ לומר שאין בו הכרע לחלוק זה משאר כל התור׳ שאנו דורשין מקרא יש לנו אחרת שילמו׳ סתום מן המפור׳ נאמר עץ למט׳ וכו׳.
רש״י בד״ה הא דר׳ יצחק בר יוסף כו׳ נ״ב פי׳ ומש״ה נקטינן רבי ברישא אף שהוא המאוחר כי לפי הסדר דסנהדרין הוא נאמר מקודם וק״ל:
תוס׳ בד״ה היינו דקאמר כו׳ ונ״ב פי׳ אותם דאמרי יש אם למקרא אזלינן בתר מקרא לעולם אפי׳ אינו מיושב שפיר אבל אותם דאזלי בתר מסורת היינו היכי דמיושב שפיר הקרא אליבא מסורת דאל״כ לא שבקי מקרא בכדי ודו״ק:
במשנה ליכנס לשם אף כל רשות לניזק ולמזיק להכניס לשם יצא חצר בעה״ב שאין רשות לניזק ליכנס כו׳ מה חטבת עצים רשות אף כל רשות יצא אב כו׳ ובגמרא אמר רב פפא לא צריכא אלא לאשפה כו׳ התם מעניניה דקרא ומצא דומיא דוהשיגה כו׳ הכא מעניניה דקרא ומצא דומיא דיער כו׳ מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי כו׳ את רעהו ביער דאי בעי כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה היינו דקאמר כו׳ וכן בפ״ק דסנהדרין גבי יראה יראה משמע שפיר נמי המסורת כו׳ משום דפשטיה דקרא כו׳ עכ״ל כצ״ל והוא כפי׳ התוס׳ שם וברפ״ק דחגיגה בשם ר״ת ועיין בחידושינו שם וליכא לאקשויי דהתם אע״ג דפשטיה דקרא משמע המסורת מ״מ דרשינן נמי המקרא והכא לא דריש רבי אלא המסורת יש לומר דהיינו משום דהג״ש מפקא ליה מהמקרא כלל לפטור נשמט הברזל מקתו ודו״ק:
חלק ב, סימן לו
בביאור דברי הראב״ד בענין שליח בית דין שהכה יותר ממה שאמדוהוא*
על הקרא ״ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים וכו׳ ונשל הברזל מן העץ מצא את רעהו ומת״ (דברים י״ט, ה׳), דרשו במשנה מכות ח׳,א מה חטבת עצים רשות אף כל רשות, יצא האב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין. ורש״י פירש בד״ה ושליח בית דין: ״המלקה ארבעים לחייב מלקות״. אך ברמב״ם פ״ה הל׳ רוצח ה״ו פירש באופן אחר, וז״ל: וכן הרב המכה את תלמידו או שליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטורין מן הגלות שנא׳ לחטוב עצים, לדברי הרשות, יצא הרב המכה את בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין שהרי שגגו בשעת עשיית המצוה, עכ״ל. וכתב עליו הראב״ד ז״ל: א״א זו לא שמענו מעולם, אלא שליח בית דין שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו בית דין ומת תחת ידו, וכו׳. ועי׳ בכסף משנה שכתב על הראב״ד וז״ל: ואין לא שמענו השגה. ובהגהות בסוף ספר נזיקין הקשו עליו מהא דתנן במכות כ״ב,ב בענין מי שלקה בבית דין: ואם מת תחת ידו פטור, הוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה על ידו.
בחוברת ב׳ שנה ל״ג של ״הפרדס״ כותב הרב ר״א אשרי (שליט״א) [זצ״ל] לתרץ דברי הראב״ד התמוהים, על פי החקירה אי האיסור להוסיף על שיעור האימוד במלקות הוא מחמת פיקוח נפש של זה שחייב מלקות, לפי שהתורה חייבה אותו רק עונש מלקות, אבל לא עונש מיתה, וא״כ בע״כ אי אפשר לקיים בו חיוב מלקות אלא השיעור שיכול לקבל כפי כוחו, אבל יותר מזה אסור מצד פיקוח נפש, או שזה הוא פטור גמור, והיינו שהתורה חייבה מלקות לכל אחד כפי כוחו ויותר לא חייבה, ושיעור ל״ט שנאמר בתורה (דברים כ״ה, ג׳⁠־ד׳ ומשנה מכות כ״ב,א) הוא רק למי שבריא בגופו ויכול לקבל שיעור זה. ואפילו מי שבריא כשמשון אסור להוסיף על שיעור ל״ט מקרא דלא יוסיף. אבל מי שחלש בגופו אינו חייב אלא כפי כוחו. ועפי״ז מתרץ דברי הראב״ד, דהראב״ד סובר כהפן הא׳ שהאימוד כפי כוחו אינו פטור בעצם חיוב המלקות, שבאמת הוא חייב ל״ט ככתוב בתורה, אלא שאי אפשר לקיים בו שיעור התורה מחמת סכנת חייו, ולכן אם השליח בית דין הלקה יותר ממה שאמדוהו פטור מגלות שהרי טעה בעשיית מצוה ודמי לאב המכה את בנו וכו׳. והא דתני לקמן במשנה שאם הוסיף לו רצועה אחת חייב גלות מיירי שהוסיף על השיעור הכתוב בתורה. והרמב״ם סובר כהפן הב׳, עיי״ש במאמר הנ״ל.
והנה עצם החקירה מפורסמת בישיבות בשם מרן הגאון ר׳ חיים הלוי סולובייצ׳יק ז״ל, ואומרים בשמו שפשט לה מדברי הרמב״ם בפי״ז מהל׳ סנהדרין ה״א שכתב: כמה מלקין את המחוייב מלקות, כפי כוחו שנא׳ כדי רשעתו במספר (דברים כ״ה, ב׳) וכו׳. הרי דילפינן מקרא דחיוב מלקות הוא כפי כוחוב. ואמנם יש לומר דהראב״ד לא סבירא הך ילפותא שלא נמצאה בגמרא. אבל באמת נאמר בספרי ומובא במגדל עוז וכן ברש״י מכות כ״ג,א, על הפסוק לא יוסיף, אין לי אלא בזמן שמוסיפין על מנין של תורה, על אומד שאמדוהו בית דין מנין ת״ל לא יוסיף פן יוסיף (דברים כ״ה, ג׳) מכל מקום. הרי לנו מפורש שיש כאן איסור דבל יוסיף, וע״כ דהדרשה באה ללמדנו שעיקר חיוב מלקות הוא רק כפי שיכול לקבל ולא יותר, דאילו לאיסור של הכאת סכנת נפש לא בעי קרא. ובאמת אפילו אי יהיבנא שכל האיסור הוא רק מחמת פיקוח נפש, וכחקירת הגר״ח ז״ל, אין לפטור את המוסיף על השיעור מגלות שהרי אין כאן הכאת מצוה אלא יש כאן איסור גמור, ואפילו אם טעה וחשב שיש כאן מצוה ג״כ חייב גלות דהו״ל למידק. וזה פשוט וברור, ותמיהני על ידידי הגר״א אשרי נ״י [זצ״ל], שנכנס לפלפול רחוק זה כדי ליישב לשון משובשת בראב״ד.
והנה אם לפלפול יש לומר להיפך מדברי הרב אשרי, דהראב״ד מיירי שהוסיף על ל״ט והלקה מ׳, דאז פטור, והוא לפי דברי הרדב״ז על הרמב״ם הנ״ל, הל׳ סנהדרין פי״ז ה״א, שלפי הרמב״ם דסובר דשיעור ל״ט הוא מדרבנן אבל מדאורייתא חייב ארבעים —וכלשונו שם ״לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלושים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו״— אם הוסיף השליח בית דין והלקה ארבעים פטור מגלות משום דהוי הכאת מצוה מדאורייתא. ולפי״ז צ״ל דהמשנה דהוסיף לו רצועה אחת חייב גלות מיירי בהוסיף על השיעור שאמדוהו בית דין, דאז גולה משום שזו אינה הכאת מצוה אלא יש בה איסור של בל יוסיף וכו׳.
אלא שזה אינו, ראשית אין זה במשמעות לשון הראב״ד, כי הוא מדבר באימודג — כלשונו ״שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו בית דין״— ואם באמת אמדוהו בית דין שאינו יכול לקבל יותר מל״ט בוודאי גולה אפילו לדעת הרדב״ז, דהרדב״ז לא חידש דינו אלא באופן שלא אמדוהו כלל, דאז יש לומר שזו הכאת מצוה לדעת הרמב״ם, אבל אם אמדוהו שאינו יכול לקבל יותר מל״ט והוא הלקה ארבעים בוודאי חייב גלות, דלא גרע אימוד זה משאר אימודים של בית דין שחייב גלות אם הוסיף על האימוד. וראיתי שכ״כ בערוך לנר למכות כ״ב,ב.
ועוד דגוף חידושו של הרדב״ז תמוה מאד, דמדוע תגרע תקנת חכמים שלא ילקה יותר מל״ט מאומד בית דין, והרי באומד בית דין שאמדוהו בפחות נאמר בספרי שהוא עובר על לא תעשה דבל יוסיף משום דאמרינן שאין זאת מלקות אלא הכאה בעלמא שאין בה מצוה, כמו״כ לאחר שתקנו חכמים שלוקה רק ל״ט ולא יותר, א״כ כשדנו בית דין וחייבוהו ללקות ל״ט אין כאן גמר דין אלא ל״ט ועל השאר אין כאן דין בית דין, ומלקות בלא דין בית דין אינה מלקות אלא הכאה בעלמא. ואמנם לשון הרמב״ם שכתב ״לפיכך אמרו חכמים שאפילו הבריא ביותר מכין אותו שלושים ותשע שאם יוסיף לו אחת נמצאת שלא הכהו אלא ארבעים הראויות לו״, מוכיחה כסברת הרדב״ז שאין המוסיף על ל״ט רצועה אחת עובר משום לא יוסיף. ומקור דברי הרמב״ם כמו שהעירו בהגהות הרש״ש לרמב״ם, הוא במדרש רבה פרשת קרח, אות כ״א, ושם איתא ארבעים כנגד ארבעים קללות שנתקללו נחש וחוה ואדם ואדמה, ופחתו חכמים אחת משום לא יוסיף, עיי״ש. אבל אין מכאן ראי׳ לדינו של הרדב״ז שאינו גולה אם הלקה ארבעים, דהמדרש וכן הרמב״ם נתנו טעם למה פחתו חכמים אחת ואמרו כדי שלא יטעה המלקה ויוסיף אחת יותר על ארבעים ויעבור על לא תעשה שבתורה, ולכן פחתו אחת דאז אפילו אם יטעה וילקה ארבעים לא יעבור על לא תעשה שבתורה.
אבל זה רק לענין עבירת הלא תעשה, שבאם הוסיף לא עבר על לא תעשה ורק עבר על תקנת חכמים, משא״כ לענין גלות דתלוי אם זו הכאת מצוה או לא וזה תלה בגמר דין של בית דין, וכל שלא חייבוהו בית דין אין זו הכאת מצוה, א״כ לאחר שתקנו חכמים שלא ילקה יותר מל״ט, א״כ יש כאן גמר דין רק על ל״ט ולא על יותר, ולכן מה שהוסיף אין זו הכאת מצוה, וק״ו מחטיבת עצים דסוכה דאמרה הגמ׳ במכות ח׳,א דאין זו מעשה מצוה כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, ומכש״כ הכא שעבר על תקנת חכמים ולא שמע לפסק בית דין, ודאי שאין זו הכאת מצוה. ואולי סובר הרדב״ז שבמלקות לאדם בריא אין כאן גמר דין על ל״ט ולא יותר, אלא יש כאן פסק דין על חיוב מלקות גרידא, ורק הגדול שבדיינים קורא, השני מונה והשלישי אומר הכהו (עי׳ מכות כ״ג,א). ולפי״ז אין כאן חסרון של גמר דין, דהגמר דין היה על החיוב מלקות שבתורה ולא על המנין ל״ט, דאז יש לחשבו להכאת מצוה. אבל זה דוחק, דהכאת טעות אינה פוטרת מגלות, וכמבואר לעיל, וכאן יש טעות של המונה.
ולי ברור כשמש דאפילו אם אמדוהו לקבל עשרים ובית דין חייבו י״ח כדי שיהיו ראויים להשתלש, כדאיתא במשנה מכות כ״ב,א, דבאם הוסיף והלקהו י״ט דג״כ חייב גלות משום שהלקה שלא עפ״י בית דין. ועי׳ בערוך לנר הנ״ל שנסתפק בזה והניח בצ״ע, ודבריו צ״ע לענ״ד.
והנה האחרונים טרחו ויישבו דברי הראב״ד הנ״ל,ועי׳ בהגהות ר׳ צבי הירש חיות לבבא קמא ל״ב,ב מה שכתב בזה. וכן בהגהות של בעל מנחת חינוך לרמב״ם שפירש דברי הראב״ד באופן חריף, שהראב״ד השיג על מה שכתב הרמב״ם שבאם שליח הבית דין הכה לבעל דין הנמנע לבוא לבית דין שהוא פטור מגלות, דזו לא שמענו מעולם דרשות יהיה ביד השליח בית דין להכות מאליו ולעשות דין לנפשו. אלא שליח בית דין שהוא מלקה יותר ממה שאמדוהו בית דין ומת תחת ידו מבואר בש״ס דגולה — זו שמענו. וא״כ אם הכה לבעל דין שלא בצווי בית דין עליו להיות חייב גלות. ואף שזהו פירוש חריף אינו מתיישב בלשון הראב״ד.
ואולם כל הטורח הזה הוא בחנם, כי כבר הסכימו חכמים גדולים שנפל שיבוש בלשון הראב״ד וצ״ל שליח בית דין שמלקה כמה שאמדוהו בית דין, עי׳ בהגהות נמוקי מהרא״י לרמב״ם, וכן באבן האזל למרן הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר ז״ל שכתבו כןד. וברור כשמש שגירסא משובשה זו לא היתה לא לפני המגדל עוז, ולא לפני הכסף משנה, שאל״כ בודאי שלא היו שותקים מלהקשות עליו על סתירה ממשנה מפורשתה, וכן לא היתה גירסא משובשת זו לפני בעל התוספות יום טוב, מכות פ״ב משנה ב׳, שהביא לשון הראב״ד בלא מלת יותר, ורק המדפיס הוסיף מדעתו בחצאי רבוע מלת יותר. וכן הגיד לי חכם אחד מחכמי דורנו שבדפוס ויניציא ליתא מלת יותר בדברי הראב״דו, ושמעתי שבירושלים עיה״ק נמצאים כת״י של השגות הראב״ד אצל הרה״ג החכם המובהק מהר״א אורבך, וצריך לעיין שם כי כידוע המדפיסים הראשונים של השגות הראב״ד לא היה להם הרבה כתבי יד, והם העתיקו את ההשגות שמצאו במגדל עוז ובמגיד משנה, ויש שנויים רבים בין ההשגות הנדפסות ובין הכת״י, כמו שהראה החכם הנ״ל במאמרו שנדפס בקרית ספר כרך ל״ג. ואספר כאן מילתא דבדיחותא ששמעתי מהגאון רד״צ הופמן שאמר לאחד שרצה ליישב לשון משובשת בדברי הרע״ב בדרך פלפול חריף, שלאחר ק״כ שנים יבוא לקבל פניו לא הרע״ב ז״ל שהוא לא כתב את הלשון המשובשת, אלא המדפיס של דפוס ראם שבטעותו שיבש את הלשון... ומכאן אזהרה ללומדים לדקדק אחרי גירסאות מדוייקות ודי ברמז זה.
א. *) התפרסם ב״הפרדס״ שנה ל״ג, חוברת ד׳, טבת תשי״ט, כתגובה למאמרו של הרב אפרים אשרי, מחה״ס ״דברי אפרים״ ושו״ת ״ממעמקים״, שהתפרסם ב״הפרדס״ שנה ל״ג, חוברת ב׳, חשון תשי״ט.
ב. הרי דילפינן מקרא דחיוב מלקות הוא כפי כוחו. ותלמיד העירני מהמשך לשון הרמב״ם שם: ״וזהו שנאמר ארבעים, שאין מוסיפין על הארבעים אפילו היה חזק ובריא כשמשון אבל פוחתין לחלש, שאם יכה חלש מכה רבה בודאי הוא מת״. ולשונו ״בודאי הוא מת״ מורה שאם ילקה יותר, אין זה כבר דין מלקות אלא דין מיתה, והרי מיתה הוא לא התחייב, ואין זה רק פחת שפיחתו לו מטעם פיקוח נפש, אלא שדין מלקות לגביו רק יכול להתקיים באותו אומד שאמדוהו הרופאים.
ג. ראשית אין זה במשמעות לשון הראב״ד, כי הוא מדבר באימוד. וגם קשה לומר דהמשנה דהוסיף לו עוד רצועה אחת ומת הרי זה גולה, איירי דווקא באימוד, דהמשנה כפשוטה איירי במלקות הרגילות. ואמנם רש״י שם ד״ה הוסיף לו רצועה, כתב ״על האומד״, אלא דבפשטות כוונתו להרחיב את דין המשנה גם לכשאמדוהו בפחות (ואולי רש״י בא לאפוקי מהסברא שהעלה הגר״א אשרי שבהוסיף על האומד, ועדיין הוא בתוך הארבעים, הוי כטעה בדבר מצוה).
ד. כי כבר הסכימו חכמים גדולים שנפל שיבוש בלשון הראב״ד וצ״ל שליח בית דין שמלקה כמה שאמדוהו בית דין, עי׳ בהגהות נמוקי מהרא״י לרמב״ם, וכן באבן האזל למרן הגאון ר׳ איסר זלמן מלצר ז״ל שכתבו כן. ואמנם בהגהות נמוקי מהרא״י להגאון ר׳ אברהם יונה יעוונין הציע שצריך לגרוס: שהוא מלקה בכוח יותר, וכמה שאמדוהו בית דין. ועפ״י האבן האזל צריך לגרוס: לא יותר ממה שאמדוהו בית דין.
ה. שגירסא משובשה זו לא היתה לא לפני המגדל עוז, ולא לפני הכסף משנה, שאל״כ בודאי שלא היו שותקים מלהקשו עליו על סתירה ממשנה מפורשת. ואמנם במגדל עוז שלפנינו מביא לשון הראב״ד בגירסא זו (וראה להלן בהערה הסמוכה), אלא שאח״כ מביא את המשנה דמכות כ״ב,ב כסמך לרמב״ם דהמשנה מכות ח׳,א איירי בשליח בית דין שהכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין, עיי״ש, ולא הקשה מהמשנה כ״ב,ב על הראב״ד.
ו. וכן הגיד לי חכם אחד מחכמי דורנו שבדפוס ויניציא ליתא מלת יותר בדברי הראב״ד. ובדקתי בדפוס ויניציא משנת ה׳רפד, ובהשגות הראב״ד שהובאו שם במגדל עוז דווקא איתא מילת יותר.
וראה ג״כ ברמב״ם הוצאת פרנקל, סוף כרך דנזיקין, בילקוט שנויי נוסחאות.
והאמר [והרי אמר] רב יצחק בר׳ יוסף אמר ר׳ יוחנן: רבי, ור׳ יהודה בן רועץ, ובית שמאי, ור׳ שמעון, ור׳ עקיבא, כולהו סבירי להו [כולם סבורים] יש אם למקרא שהבסיס למדרש הוא דרך הקריאה המקובלת של הכתובים, ולא מסורת הכתב, ואיך אפשר לפרש את דברי רבי על פי שיטה אחרת? ומשיבים: היינו דקאמר להו [זהו הטעם שהוא, רבי, אמר להם לחכמים] ״ועוד״. כלומר, אם סבורים אתם שיש אם למסורת — הרי ראיה אחת, ואם לא — יש לי ראיה אחרת לדבר.
But doesn’t Rav Yitzḥak, son of Rabbi Yosef, say that Rabbi Yoḥanan says: Rabbi Yehuda HaNasi, and Rabbi Yehuda ben Roetz, and Beit Shammai, and Rabbi Shimon, and Rabbi Akiva all hold that the vocalization of the Torah is authoritative, not the manner in which it is written? How can Rav Ḥiyya bar Ashi ascribe Rabbi Yehuda HaNasi’s ruling to the contrary opinion? The Gemara answers: That is the reason that Rabbi Yehuda HaNasi said to the Rabbis: And furthermore. Rabbi Yehuda HaNasi said to them: If the tradition of the manner in which the verses in the Torah are written is authoritative, that supports my interpretation of the verse; if not, there is an additional proof.
רש״יתוספותבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) אֲמַר רַב פַּפָּא: מַאן דִּשְׁדָא פִיסָּא לְדִיקְלָא וְאַתַּר תַּמְרֵי, וְאַזוּל תַּמְרֵי וְקַטוּל, בָּאנוּ לְמַחֲלוֹקֶת דְּרַבִּי אוְרַבָּנַן. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא, כְּכֹחַ כֹּחוֹ דָּמֵי, קמ״לקָא מַשְׁמַע לַן.

Rav Pappa said: In the case of one who cast a clod of earth onto a palm tree, and he severed dates from the tree, and the dates went upon a person and killed him, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis in a case where one was splitting wood and a wood chip flew through the air and killed a person In that case, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable to be exiled, and the Rabbis deem him exempt from exile. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The cases are identical. What novel element is Rav Pappa introducing? The Gemara answers: The parallel between the cases drawn by Rav Pappa is necessary. Lest you say that these severed dates were not propelled by the force of his action but are like an item propelled by a force generated by the force of his action, and even Rabbi Yehuda HaNasi would concede that in that case he is exempt from exile, Rav Pappa teaches us that the dates are considered to have been severed by the force of his action.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אמר רב פפא: האי דשדא פיסא - פירוש טיט שיבש ונעשה כאבן – לדיקלא. ואתר תמרי ואזול תמרי וקטול – לרבי דמחייב בהתזת בקעת חייב, דתמרי במקום בקעת עומדין. לרבנן כח כחו הוא ופטור.⁠א
א. כן מבואר בגמרא דאמרינן כח כחו לרבי היכי משכחת לה, אבל לרבנן היינו טעמא דפטור בניתזה בקעת משום דהוי כח כחו. וכתב הרמב״ם שכן הוא גם בניתז הברזל עצמו על ידי הכאתו בעץ שפטור מגלות מפני שהוא כח כחו. אבל לענין רוצח במזיד כתב בפרק ג הל׳ יב שהזורק צרור בכותל וחזר מהכותל והרג חייב מיתת בית דין, ופשוט שהרוצח במזיד נתכוון שיחזור הצרור מהכותל, ומתחילה זרקו שיגיע למקום שהגיע, והגיע בכחו. אבל המבקע בעץ שניתז הברזל בהכאתו את העץ והלך למקום שלא נתכוון, המשך הדרך מן העץ למקום שהלך אינה אלא תוצאה ממעשיו, והיא כח כחו.
פיסא – רגב גוש עפר כלישני״א בלעז.
ואתר תמרי – והשיר תמרים: באנו למחלוקת דהיינו דומיא דמן העץ המתבקע.
מהו דתימא – הא לרבי ככח כחו דמי ופטור שהרגב היה כח ראשון ונשירת התמרים היה כח שני קמ״ל שהרגב כגרזן והתמרים כקיסם הניתז.
מהו דתימא ככח כחו דמי – ולא דמי לעץ המתבקע דהתם נגע במה שבידו בשעת התזת העץ אבל הכא שכבר יצא מידו בשעת התזת תמרים דמי שפיר לכח כחו אימא לא ליחייב קמ״ל.
מהו דתימא לר׳ ככח כחו דמי – פירוש: מדלא דמי לעץ המתבקע דהת׳ כשהקסם מתבקע מן העץ בכחו עדיין הברזל המשילו בידו של מכה מה שאין כן בזה שכבר יצא פסא מידו של מכה קמ״ל דסוף סוף בכחו הרג בהו המכה ולא שני לן בינייהו.
בד״ה מהו דתימא ככח כחו כו׳ קמ״ל עכ״ל כצ״ל ואח״כ מ״ה באשפה העשויה וכו׳ ואינה עשויה ליפנות כלל כו׳ וגם בלילה איכא דמקרי כו׳ עכ״ל כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: מאן דשדא פיסא לדיקלא [מי שזרק רגב אדמה לדקל] ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול [והשיר תמרים מהעץ, והלכו התמרים ונפלו על אדם והרגו אותו], באנו בשאלה זו למחלוקת של רבי ורבנן [וחכמים] כשמבקע עצים וניתזת חתיכה מן העץ והורגת, שלדעת רבי גולה ולדעת חכמים אינו גולה. ושואלים: פשיטא [פשוט] שכן הוא, שהרי זו לכאורה אותה מחלוקת, ומה צורך יש להשמיענו? ומשיבים: מהו דתימא [שתאמר] נפילת התמרים אינה נחשבת כדבר הנעשה מכוחו, אלא ככח כחו דמי [נחשב], וגם לרבי אינו חייב גלות, קא משמע לן [משמיע לנו] שאין הדבר נחשב כוח כוחו אלא מכוחו ממש.
Rav Pappa said: In the case of one who cast a clod of earth onto a palm tree, and he severed dates from the tree, and the dates went upon a person and killed him, we have arrived at the dispute between Rabbi Yehuda HaNasi and the Rabbis in a case where one was splitting wood and a wood chip flew through the air and killed a person In that case, Rabbi Yehuda HaNasi deems him liable to be exiled, and the Rabbis deem him exempt from exile. The Gemara asks: Isn’t that obvious? The cases are identical. What novel element is Rav Pappa introducing? The Gemara answers: The parallel between the cases drawn by Rav Pappa is necessary. Lest you say that these severed dates were not propelled by the force of his action but are like an item propelled by a force generated by the force of his action, and even Rabbi Yehuda HaNasi would concede that in that case he is exempt from exile, Rav Pappa teaches us that the dates are considered to have been severed by the force of his action.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אֵלָּא, כֹּחַ כֹּחוֹ, לְרַבִּי, הֵיכִי מַשְׁכַּחַתְּ לַהּ? כְּגוֹן דִּשְׁדָא פִיסָּא וּמַחְיֵהּ לְגַרְמָא, וְאָזֵיל גַּרְמָא וּמַחְיֵהּ לִכְבָאסָא, וְאַתַּר תַּמְרֵי וְאַזוּל תַּמְרֵי וְקַטוּל.:

The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi, how can you find circumstances of a force generated by the force of his action where he would be exempt from exile? The Gemara answers: It can be found in a case where one cast a clod of earth and it struck a branch of the palm tree, and the branch, propelled by the clod, proceeded to strike a cluster of dates [likhevasa] and severed the dates from the branch they were on and the dates proceeded to kill a person.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
אלא לרבי כח כוחו – היכי הוי? כגון דשדא פיסא ומחייה לגדמאא ואזל גדמא ומחייה לכבסא - פירוש סנסני תמרים.
ואתר תמרי, ואזול תמרי וקטול – היינו כח כחו ופטור.
א. כן הוא בערוך ערך גדם.
ערך גדם
גדםא(שבת קי.) גזר רב יצחק בר ביסנא דליכא דלימטי אסא וגודמי גבי הלולא. (מכות ח.) כגון דשדא פסא ומחייה לגודמא ואזל גודמא ומחייה לכבשא. (גיטין לז) רב אשי מקני ליה גדמא בדיק ליה וכתיב עליה פרוזבול פי׳ ענף:
ערך כבס
כבסב(שבת סז.) כמאן תלינן כבסא בדיקלא (מכות ח) ומחייא לכבסא ואתר תמרי פי׳ סנסני תמרים:
ערך פייס
פייסג(סנהדרין סד.) שקל פיסא שדא ביה א״ל מרקוליס הוא (מכות ח) האי מאן דשדא פיסא ואתר תמרי (שבת פא.) מאי פייס אמר רבי זירא כרשיני בבלייתא (א״ב פאייס כתוב בנוסחאות) פי׳ פייס חתיכי אדמה שמשתברות מן הכותל ומטיט של נהר ומכרית בור ובלשון ארמי כרשיני ושיעורן כתפוח כרמון פי׳ גאון אחר פייס האמור (שבת פא.) צרורות הן והן קלא דאמרינן (פסחים סב) שקל קלא פתק ביה והן הן כרשיני בבלייתא ולמה בבלייתא מפני שכרשיני בבל רכות הן ונוחות הן לפי׳ הטבעת נמשך בהן פי׳ אחר טיט שיבש ונעשה כאבן:
א. [צווייג.]
ב. [טייטעל צווייג.]
ג. [שראללע.]
לגרמא – הוא עץ החריות שהתמרים תלוין אצלו.
ומחיה לכובסא – הוא אשכול התמרים המקובצים יחד.
אלא כח כחו לר׳ היכי משכחת לה וכו׳ – פירוש: לאו קושי׳ היא דהא לא אשכחן לר׳ בשום דוכתא דאמר כלום בכח כחו בענין זה עד דנפרוך היכי משכחת לה אלא דכיון דאיתיה בעינן לברורי משום דכולי עלמא כח כחו לאו ככחו דמי כדאי׳ בפ״ק דב״ק וכן בפרק הנחנקין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: אם כן, אלא כח כחו לדעת רבי היכי משכחת לה [כיצד אתה מוצא אותה], שבו גם הוא פוטר מגלות, היכן יש דוגמא לכך? ומשיבים: כגון דשדא פיסא ומחיה לגרמא [שזרק רגב והיכה בעצם, בענף של הדקל], ואזיל גרמא ומחיה לכבאסא [והלך הענף והיכה את אשכול התמרים] ואתר תמרי [והשיר תמרים], ואזול תמרי וקטול [והלכו התמרים והרגו], שזה נקרא כוח כוחו.
The Gemara asks: But according to Rabbi Yehuda HaNasi, how can you find circumstances of a force generated by the force of his action where he would be exempt from exile? The Gemara answers: It can be found in a case where one cast a clod of earth and it struck a branch of the palm tree, and the branch, propelled by the clod, proceeded to strike a cluster of dates [likhevasa] and severed the dates from the branch they were on and the dates proceeded to kill a person.
ר׳ חננאלהערוך על סדר הש״סרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) מתני׳מַתְנִיתִין: הַזּוֹרֵק אֶבֶן לרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים וְהָרַג, ה״זהֲרֵי זֶה גּוֹלֶה. ר״ארַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: אִם מִכְּשֶׁיָּצְאתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ, הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, ה״זהֲרֵי זֶה פָּטוּר.

MISHNA: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt, as when he cast the stone into the public domain there was no one there.
קישוריםר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הזורק אבן לרשות הרבים – והרג, הא ודאי מזיד הוא, והאי דתנן גולה אוקימנא בסותר את כותלו.
מתני׳ ר״א בן יעקב – מפרש טעמא בגמרא.
הזורק אבן לתמר להפיל תמרים ונפלו התמרים על התינוק והרגוהו פטור מגלות שאין זה אלא כח כחו והרי הוא כאנוס וכל שכן אם הכה את הענף באבן והכאת הענף הפילה את התמרים והרגו וכן כל כיוצא בזה הא אם נפלה האבן על התינוק והרגה חייב:
המשנה השלישית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור אמר הר״ם יעלה על הדעת שזה קרוב למזיד לפי שזרק לרשות הרבים ולא יגלה לפיכך הודיענו שהוא גולה ובלבד שזרק למקום שאין דרך בני אדם לשבת שם באותה שעה אלא על דרך זרות במקרה ולפיכך לא נחשבו כמזיד וגולה וראב״י מביא ראיה ממה שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו והלכה כראב״י וכאבא שאול:
המשנה הרביעית והיא גם כן מענין החלק הראשון הזורק את האבן ברשותו ר״ל ברשות של עצמו ונזדמן לו לשם אדם אחד והרגו באותה האבן בשגגה אם היה לו רשות ליכנס לשם כגון שהרשהו זה ליכנס לשם הרי זה גולה ואם לאו אינו גולה שנאמר ואשר יבא את רעהו ביער מה יער שיש רשות לניזק ליכנס לשם אף כל וכו׳ ומה שאמר לניזק ולמזיק דרך שיטפא היא שנויה ולא בא אלא למעט חצר המזיק שאין רשות לניזק ליכנס לשם ומ״מ כל שכן אם לא היה רשות למזיק ליכנס:
אבא שאול אומר וכו׳ ולא שחלק אבא שאול על תנא קמא אלא שבא ללמד דבר אחר והוא שכל שהיה מכה לדבר מצוה כגון האב את בנו ליסרו והרב את תלמידו ללמדו ושליח בית דין שהיה מכה ארבעים למלקות וגדולי המחברים פרשוה בשליח בית דין המכה את הנמנע שלא לבא לפניהם לדין וכן עיקר שאלו לפי׳ ראשון אם בהוסיף על מה שאמדוהו הרי אמרו שגולה ואם בתוך האומד הרי ודאי אנוס הוא אלא שהעקר כפי׳ שני ולימד בכל אלו שאם הרגו בהכאתם שפטורים מן הגלות שנאמר לחטוב עצים מה חטבת עצים רשות אף כל רשות וכו׳ יצא כל שהרג בהכאה של מצוה:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

א משנה הזורק אבן לרשות הרבים והרג את הנפש — הרי זה גולה. ר׳ אליעזר בן יעקב אומר: אם מכשיצאתה (לאחר שיצאה) האבן מידו הוציא הלה ההרוג את ראשו וקבלה (נפגע בה) — הרי זה פטור, כי בשעה שזרק את האבן לרשות הרבים לא היה שם אדם.
MISHNA: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt, as when he cast the stone into the public domain there was no one there.
קישוריםר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) זָרַק אֶת הָאֶבֶן לַחֲצֵרוֹ וְהָרַג, באִם יֵשׁ רְשׁוּת לַנִּיזָּק לִיכָּנֵס לְשָׁם, גּוֹלֶה, וְאִם לָאו, אֵינוֹ גוֹלֶה, שֶׁנֶּאֱמַר: {דברים י״ט:ה׳} ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״, מַה הַיַּעַר רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לִיכָּנֵס לְשָׁם, אַף כָּל רְשׁוּת לַנִּיזָּק וְלַמַּזִּיק לְהִכָּנֵס לְשָׁם. יָצָא חֲצַר בַּעַל הַבַּיִת, שֶׁאֵין רְשׁוּת לַנִּיזָּק (וְלַמַּזִּיק) לִיכָּנֵס לְשָׁם.

In the case of one who threw the stone into his courtyard and killed a person, if the victim had permission to enter into there, the murderer is exiled, but if not, he is not exiled, as it is stated with regard to the cities of refuge: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as with regard to a forest, the victim and the assailant both have equal permission to enter there, so too, with regard to all places that the victim and the assailant have permission to enter there, the killer is liable. This serves to exclude the courtyard of the homeowner, where the victim and the assailant do not both have permission to enter there. Since the victim had no right to enter his courtyard, the unintentional murderer is exempt from exile.
עין משפט נר מצוהרמב״ןריטב״אגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הא דתנן הזורק את האבן לחצרו והרג אם יש רשות ליכנס שם גולהא – קשי׳ לן והא אמרינן בפרק המניח את הכדב הנכנס לחנות של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת וטפחה לו על פניו ומת פטור, ואם נכנס ברשות חייב, מאי חייב א״ר יוסי בר חנינא חייב בד׳ דברים ופטור מגלות, משום דה״ל כשוגג קרוב למזיד. וי״ל, מתני׳ דהתם דקתני אם יש רשות ליכנס לשם כגון שהיתה לו דרך שם, והוא נכנס תדיר בכל עת, ואינו יודע באיזו שעה הוא נכנס,⁠ג אבל התם כיון שנתן לו רשות ליכנס עכשיו ונכנס, היה לו לשמור [את עצמו] וה״ל שוגג קרוב למזיד.⁠ד
א. לפנינו במשנה בשינויים.
ב. ב״ק לב, ב.
ג. בריטב״א שהביא התי׳ משם רבנו הוסיף: הלכך לאו קרוב למזיד הוא דלא הוי ליה למיסק אדעתיה דליעול השתא.
ד. וכן תי׳ התוס׳ בב״ק שם, ועי׳ בת׳ הרא״ש שמחלק בין חברו סתם ובין אומן.
הא דתנן אם יש רשות לניזק ליכנס שם גולה – איכא למידק מהא דאמרינן בפרק המניח (ב״ק לב ע״ב) הנכנס לחנותו של נגר שלא ברשות ונתזה בקעת ונפלה לו על פניו ומת פטור ואם נכנס ברשות חייב ואמרינן עלה א״ר אסי בר חנינא חייב בד׳ דברים ופטור מגלו׳ משום דהוה ליה שוגג קרוב למזיד. ותירץ רבינו הרמב״ן ז״ל דהאי דהכא מיירי שיש רשות לניזק ליכנס שם בכל עת שירצה והוא נכנס תדיר בכל עת אבל אין זה יודע באיז׳ שעה הוא נכנס הלכך לאו קרוב למזיד הוא דלא הוי האי מסיק אדעתיה דליעול השתא אבל התם מיירי שנתן לו רשות ליכנס עתה ונכנס היה לו לשמור ידו שלא יזיקנו ומדלא נשמר הוי ליה שוגג קרוב למזיד.
מתני׳ אם יש רשות לניזק. עי׳ ב״ק דף לב ע״ב תוד״ה דלא סגי:
שם מה היער. לעיל ז ע״ב:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

זרק את האבן לחצרו שלו והרג, אם הוא באופן שיש רשות לניזק ליכנס לשםגולה, ואם לאואינו גולה. שנאמר בפרשת ערי מקלט: ״ואשר יבא את רעהו ביער״ (דברים יט, ה), ויש ללמוד: מה היער רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, אף כל מקום שרשות לניזק ולמזיק להכנס לשם חייב ההורג גלות. יצא מכלל זה חצר בעל הבית, שאין רשות שווה לניזק ולמזיק ליכנס לשם, שהרי הניזק אינו רשאי להיכנס לחצר חבירו, ובעל הבית פטור מגלות.
In the case of one who threw the stone into his courtyard and killed a person, if the victim had permission to enter into there, the murderer is exiled, but if not, he is not exiled, as it is stated with regard to the cities of refuge: “And as one who goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5), from which it is derived: Just as with regard to a forest, the victim and the assailant both have equal permission to enter there, so too, with regard to all places that the victim and the assailant have permission to enter there, the killer is liable. This serves to exclude the courtyard of the homeowner, where the victim and the assailant do not both have permission to enter there. Since the victim had no right to enter his courtyard, the unintentional murderer is exempt from exile.
עין משפט נר מצוהרמב״ןריטב״אגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר: מַה חֲטָבַת עֵצִים רְשׁוּת, אַף כָּל רְשׁוּת. יָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ ב״דבֵּית דִּין.:

Abba Shaul says: Another halakha can be derived from that verse: Just as the cutting of wood that is mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are examples of cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. This serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court deputized to flog transgressors. If, in the course of performing the mitzva with which they are charged, they unintentionally murdered the son, the student, or the person being flogged, respectively, they are exempt.
רש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
האב המכה את בנו – להטותו לדרך אחרת.
ושליח ב״ד – המלקה ארבעים לחייב מלקות.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אבא שאול אומר: אפשר ללמוד מפסוק זה לימוד נוסף, מה חטבת עצים שהוזכרה בפסוק הריהי דבר רשות, שהוא רשאי לעשותו או לא לעשותו, אף כל גולה בשגגה הוא דווקא כאשר ההריגה בשוגג היתה מתוך מעשה של רשות, יצא מכלל זה האב המכה את בנו, וכן הרב הרודה (המעניש) את תלמידו, א ו שליח בית דין המכה, שכיון שכל אלה עושים מצוה, אם גרמו בשגגה להרוג את הנפש — אינם חייבים גלות.
Abba Shaul says: Another halakha can be derived from that verse: Just as the cutting of wood that is mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are examples of cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. This serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court deputized to flog transgressors. If, in the course of performing the mitzva with which they are charged, they unintentionally murdered the son, the student, or the person being flogged, respectively, they are exempt.
רש״יחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גמ׳גְּמָרָא: גלרה״רלִרְשׁוּת הָרַבִּים? מֵזִיד הוּא! אֲמַר רַב שְׁמוּאֵל בַּר יִצְחָק: בַּסּוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ. אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי! בַּסּוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ בַּלַּיְלָה. דבַּלַּיְלָה נַמֵי אִיבְּעִי לֵיהּ לְעַיּוֹנֵי!

GEMARA: The mishna teaches: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. The Gemara asks: If he threw the stone into the public domain, why is he exiled? He is an intentional murderer. He knows that there are generally people in the public domain and is aware that he is likely to harm someone with the stone. Rav Shmuel bar Yitzḥak says: The reference in the mishna is not to one who threw a stone for no reason; rather, it is a case where one is demolishing his wall, and one of the stones struck a person. The Gemara counters: That too is intentional, as he should have examined the other side of the wall to determine if there was anyone there. The Gemara answers: It is a case where one is demolishing his wall at night, when passersby are scarce. The Gemara asks: At night too he is required to examine the other side of the wall to determine if there is anyone there, as although it is uncommon, people are apt to walk through a public domain at all hours.
עין משפט נר מצוהרמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והא דאקשינן הכא בגמ׳ לרשות הרבים והרג מזיד הוא – לאו דוקא, אלא שוגג קרוב למזיד הוא, ופטור אליבא דר׳ יוסי בר חנינא [והתם בפרק המניח את הכדא מותבינן לה לר״י בר חנינא]⁠ב הכי והא הכא שוגג קרוב למזיד הוא.⁠ג וכי האי גונא איכא בתלמוד קושי׳ סתמא אליבא דחד כי ההיא דבריש פ׳ האשה שנתארמלהד ולימ׳ רוב נשים בתולות נשאות דפרכי׳ אליבא דמ״ד הולכין בממון אחר הרוב.
א. ב״ק שם.
ב. הוספתי ע״פ הנד׳ וכי״נ.
ג. כוונת רבנו דבב״ק איכא תרי לישנא בדריב״ח חדא סברא דנכנס ברשות פטור מגלות דהוי שוגג קרוב למזיד, והתם אקשי׳ דמ״ש מזורק לרה״ר דשוגג קרוב למזיד וגולה ושנינן כדהכא במפנה באשפה וכו׳, ולישנא בתרא סברי דנכנס ברשות גולה, ולפי״ז קרוב למזיד גולה ואיכא לאוקמא מתניתין כפשטא שזרק לרה״ר, ולפי״ז סוגיין דאוקמא בזורק לאשפה אתי לל״ק דריב״ח דפוטר בנכנס ברשות, וכ״כ התוס׳ בב״ב שם סד״ה מיתיבי דכולה סוגיא דמכות סמיך אהא דפטרינן קרוב למזיד ולא אתיא סוגיין כמאן דמתני דחייב. ודברי הרמב״ם שפסק בפ״ו מהל׳ רוצח הי״א דנכנס ברשות הרי זה גולה והיינו דס״ל כל״ב דאפילו קרוב למזיד גולה לכאורה סותר למה שכ׳ שם בה״ו דבזורק אבן לרה״ר ה״ז קרוב למזיד ואינו גולה ורק בסותר לאשפה בלילה גולה. וזה צ״ע כיון שפסק בב״ק כל״ב א״כ לא הו״ל להעמיד משנה דידן דוקא בסותר לאשפה. וצ״ל דהרמב״ם פליג אתוס׳ וארבנו וסבר דאפילו לל״ב לא הדרינן מסברא דקרוב למזיד אינו גולה וגם להאי לישנא צריך להעמיד המשנה בסותר לאשפה, אלא דהאי לישנא ס״ל דנכנס ברשות לא הוי קרוב למזיד ולכן גולה.
ד. כתובות טז, א, מיהו עיי״ש בתוס׳ ישנים וראשונים דהתם פריך אליבא דכו״ע.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ב גמרא שנינו במשנה שהזורק אבן לרשות הרבים והרג — הרי זה גולה. ותוהים: הזורק לרשות הרבים, הלא מזיד הוא, שהרי יודע הוא שמצויים שם אנשים, והרי זה כמזיד! אמר רב שמואל בר יצחק: כאן לא מדובר בזורק אבן סתם, אלא בסותר (הורס) את כותלו ופגעה אחת האבנים מן הכותל באדם. ומשיבים: גם זה כמזיד הוא, איבעי ליה לעיוני [צריך היה להסתכל] אם ישנו אדם בצד האחר! ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו בלילה, שאין אנשים מצויים. ודוחים: בלילה נמי איבעי ליה לעיוני [גם כן היה צריך להסתכל] תחילה לפני שזרק את האבן, שכיון שרשות הרבים היא, שמא הולכים שם בני אדם!
GEMARA: The mishna teaches: One who threw a stone into the public domain and killed a person is exiled. The Gemara asks: If he threw the stone into the public domain, why is he exiled? He is an intentional murderer. He knows that there are generally people in the public domain and is aware that he is likely to harm someone with the stone. Rav Shmuel bar Yitzḥak says: The reference in the mishna is not to one who threw a stone for no reason; rather, it is a case where one is demolishing his wall, and one of the stones struck a person. The Gemara counters: That too is intentional, as he should have examined the other side of the wall to determine if there was anyone there. The Gemara answers: It is a case where one is demolishing his wall at night, when passersby are scarce. The Gemara asks: At night too he is required to examine the other side of the wall to determine if there is anyone there, as although it is uncommon, people are apt to walk through a public domain at all hours.
עין משפט נר מצוהרמב״ןחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הבַּסּוֹתֵר אֶת כּוֹתְלוֹ לָאַשְׁפָּה. הַאי אַשְׁפָּה, ה״דהֵיכִי דָּמֵי? אִי שְׁכִיחִי בַהּ רַבִּים, ופּוֹשֵׁעַ הוּא! אִי לָא שְׁכִיחִי בַהּ רַבִּים, זאָנוּס הוּא!

The Gemara answers: The reference in the mishna is to a case where one demolishes his wall into a scrap heap, where there is no reasonable expectation to find anyone there, as it is located out of the way. The Gemara asks: What are the circumstances of this scrap heap? If it is frequented by the multitudes because it is utilized as a bathroom, he is negligent; if it is not frequented by the multitudes, although it is a public domain in the sense that it is not private property, he is a victim of circumstances beyond his control, as there was no reason to consider the possibility that someone was there.
עין משפט נר מצוהריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
בסותר את כותלו לאשפה – ואוקימנא דסותר אותה ביום דלא שכיחי בה רבים אלא דאיכא דמיקרי ויתיב ולפ״ז הוה משמע דמהדרינן ממאי דאוקימנ׳ בסותר את כותלו בלילה ולא משמע הכי לישנא דהוה לן למימר אלא לכך י״ל דהשתא אתינן לפרושי דהא דאמרן בסותר את כותלו בלילה לא שסותרה בלילה אלא שסותרה במקום העשוי לתשמיש בלילה.
אי דלא שכיחי ביה רבים אנוס הוא – פירוש: לאו דוקא נקט רבים דהא ודאי אי לא שכיחי בה רבים ושכיחי בה אפילו מיעוט לאו אנוס הוא וכדמוכח ממסקנ׳ דאמרינן ואיכא דמיקרי ויתיבי לשון ואיכא משמע דמיעוטא הוא ואפילו הכי דוקא דמיקרי ויתיבו לא שכיחי אלא ודאי לאו דוקא נקט רבים והכי בעו לומר אי דלא שכיחי בה אינשי אנוס הוא ואגב דנקט מעיקרא דאי שכיחי בה רבים מזיד הוא נקט להך גיסא אי דלא שכיח בה רבים ומיירי דלא שכיחי אפילו מיעוטא. ואפשר נמי לומר דנקט רבים לומר דלא הוה סמוך לרשו׳ רבים בקרן זויות סמוכה לרה״ר כי היכי דלדחוק חד מן הרבים ולא שכיחי התם.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומשיבים: מדובר בסותר את כותלו לתוך אשפה, שבמקרה זה לא היה צריך להביא בחשבון שיש שם אנשים. ותוהים: האי [אותה] אשפה היכי דמי [איך היתה בדיוק]? אי שכיחי [אם מצויים] בה רבים, כגון שהולכים להיפנות בה לצורכיהם — אם כן פושע הוא, אי לא שכיחי [אם לא מצויים] בה רבים, הרי אף שהיא רשות הרבים מבחינת היותה שייכת לרבים, מכל מקום אנוס הוא, שלא היה לו להעלות על דעתו שיש שם אדם!
The Gemara answers: The reference in the mishna is to a case where one demolishes his wall into a scrap heap, where there is no reasonable expectation to find anyone there, as it is located out of the way. The Gemara asks: What are the circumstances of this scrap heap? If it is frequented by the multitudes because it is utilized as a bathroom, he is negligent; if it is not frequented by the multitudes, although it is a public domain in the sense that it is not private property, he is a victim of circumstances beyond his control, as there was no reason to consider the possibility that someone was there.
עין משפט נר מצוהריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) א״ראֲמַר רַב פַּפָּא: חלָא צְרִיכָא, אֵלָּא, לָאַשְׁפָּה הָעֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּלַּיְלָה, וְאֵין עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם. וְאִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב, פּוֹשֵׁעַ לָא הָוֵי, דְּהָא אֵינָהּ עֲשׂוּיָה לִיפָּנוֹת בָּהּ בַּיּוֹם, אוֹנֶס נַמֵי לָא הָוֵי, דְּהָא אִיכָּא דְּמִקְּרֵי וְיָתֵיב.:

Rav Pappa said: It is necessary to state this halakha only in the case of a scrap heap that is utilized for people to defecate there at night but is not utilized for people to defecate there during the day, but it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day. One who demolishes his wall into the scrap heap during the day is neither negligent, as the scrap heap is not utilized for people to defecate there during the day, nor is he a victim of circumstances beyond his control, as it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day, which he should have considered. Therefore, his status is that of an unintentional murderer who is liable to be exiled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ירושלמי: אכגון שהיה כותלו גוההב והיה סותרו לאשפה העשויה להיפנות בה בלילה ואינה עשויה להיפנות בה ביום. ואיכא דמקרי יתיב ומיפני בה. פושע לא הוי דהא אינה עשויה ליפנות בה ביום, אנוס נמי לא הוי דהא איכא דמקרי ויתיב – לפיכך גולה.
א. אבל בכותל בריא דינו כזורק אבן שהוא מזיד גם במפנה לאשפה. ולפירוש ר״ח גם לפי המסקנא נשארנו בסותר כותלו, אבל זורק אבן לעולם חייב. אבל תוספות כתבו שלכן אמרו לא צריכא אלא וכו׳ שאפילו זורק אבן אם אינה עשויה להיפנות בה ביום גולה. אולם בריטב״א לא גרס ׳אלא׳ ולפנינו בגמרא נוסף על פי המהרש״א. ובבבא קמא נוסף בדפוסים אחרונים ׳לא צריכא אלא׳ וליתא בדפוסים ישנים ובכת״י.
בדעת הרמב״ם צריך עיון כי הביא את הדין של סותר לאשפה רק בסותר כותלו ומשמע שפירש מימרת רב פפא בסותר כותלו כר״ח, אלא שבזורק אבן לרשות הרבים כתב הטעם שהוא קרוב למזיד מפני שהיה לו לעיין, וטעם זה נזכר בגמרא לענין סותר כותלו אבל זורק אבן סתם לעולם מזיד הוא לדעת ר״ח. כמו כן לא הזכיר הרמב״ם כותל רעוע אלא כל סותר כותלו לאיזה צורך שיהיה, ואם כן מאי שנא זורק אבן, והרי לא איירי בזורק להנאתו ללא שום צורך. עוד צריך עיון בדעת הרמב״ם שהשמיט ׳דאיכא דמקרי ויתיב׳ וצריך לומר דכל אשפה שעשויה ליפנות בה בלילה איכא דמקרי ויתיב בה ביום ואין זה אוקימתא. וכן מבואר מדברי התוספות שפירשוה כשהזורק אינו יודע דאיכא דמקרי ויתיב אלא כיון שיודע שהיא עשויה ליפנות בלילה הוי ליה לאסוקי אדעתא.
ב. רש״י במועד קטן ז,א פירש גוהה, שוחה ונטוי.
גמ׳ ליפנות בה – בני אדם לנקביהם.
ואיכא דמיקרי ויתיב – ליפנות ביום.
לא צריכא אלא כו׳ – פירוש דמהשתא לא צריך לאוקומא בסותר דהוא הדין בזורק ממש.
באשפה העשויה וכו׳ – והשתא מיירי ביום ובזורק לאשפה ולא בסותר כותלו וא״ת ולינקוט באינה עשויה ליפנות כלל וגם בלילה איכא דמקרי ויתיב וכדקאמר השתא וי״ל דא״כ אנוס הוא דלית ליה לאסוקי אדעתיה הוא דמקרי ויתיב כיון שאינה עשויה ליפנות כלל אבל השתא בעשויה ליפנות בלילה אית ליה לאסוקי גם ביום הוא דמקרי ויתיב.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רב פפא: לא צריכא [נצרכה] אלא למקרה של אשפה העשויה ליפנות שאנשים ניפנים בה בלילה, ואין עשויה ליפנות בה ביום, ואיכא דמקרי ויתיב אולם יש שאדם ניקרה מזדמן ויושב] ועושה שם את צרכיו בכל זאת. פושע לא הוי [איננו] הזורק את האבן — דהא [שהרי] אינה עשויה ליפנות בה ביום, ומצד שני, אונס נמי לא הוי [גם כן אין זה], דהא איכא דמקרי ויתיב [שהרי יש שאדם מזדמן ויושב שם], והיה לו להביא בחשבון שיש אפשרות כגון זו, ולכן דינו כשוגג שגולה.
Rav Pappa said: It is necessary to state this halakha only in the case of a scrap heap that is utilized for people to defecate there at night but is not utilized for people to defecate there during the day, but it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day. One who demolishes his wall into the scrap heap during the day is neither negligent, as the scrap heap is not utilized for people to defecate there during the day, nor is he a victim of circumstances beyond his control, as it happens on occasion that one will sit there and defecate during the day, which he should have considered. Therefore, his status is that of an unintentional murderer who is liable to be exiled.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יתוספותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב אוֹמֵר: וְכוּ׳.: ת״רתָּנוּ רַבָּנַן: {דברים י״ט:ה׳} ״וּמָצָא״, פְּרָט לַמַּמְצִיא אֶת עַצְמוֹ. טמִכָּאן אָמַר רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב: אִם מִשֶּׁיָּצְתָה הָאֶבֶן מִיָּדוֹ, הוֹצִיא הַלָּה אֶת רֹאשׁוֹ וְקִבְּלָהּ, פָּטוּר.

§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt. The Gemara cites a related baraita. The Sages taught that it is written: “And the blade displaces from the wood and finds his neighbor and he dies” (Deuteronomy 19:5), from which it is inferred: “And finds”; this serves to exclude one who presents himself and is thereby killed by the stone. From here Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, the murderer is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ת״ר: ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו, מיכן אמר ר׳ אליעזר בן יעקב: אם משיצאת האבן מידו הוציא הלה את ראשו וקיבלה פטור.
ומצא – משמע שהוא שם ומצאו נשירת נשל הברזל.
פרט לממציא עצמו – אחרי כן הוציא הלה את ראשו מן החלון וקיבל האבן במצחו.
והא דתנן ר׳ אליעזר בן יעקב אומר – לאו פלוגתא היא דהאי מקרא נסבי לה בברייתא דתנו לה רבנן אלא לפי שלרבי אליעזר בן יעקב חידש אותה תלי לה בדידיה וכדתני בברייתא תנו רבנן ומצא פרט לממציא את עצמו מכאן אמר רבי אליעזר בן יעקב ומיהו אפילו כשתמצא לומר דפליגי רבנן בהאי דרשא הלכה כרבי אליעזר בן יעקב שמשנתו קב ונקי ועוד דסוגיין כותיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ג שנינו במשנה שר׳ אליעזר בן יעקב אומר שאם הנפגע הוציא את ראשו לאחר שנזרקה האבן לרשות הרבים — הזורק פטור. ומביאים עוד בענין זה, תנו רבנן [שנו חכמים]: נאמר ״ונשל הברזל מן העץ ומצא את רעהו ומת״ (דברים יט, ה)פרט למי שממציא את עצמו ונהרג. מכאן אמר ר׳ אליעזר בן יעקב: אם משיצתה האבן מידו הוציא הלה הנפגע את ראשו וקבלה, ונהרג — פטור.
§ The mishna teaches that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, he is exempt. The Gemara cites a related baraita. The Sages taught that it is written: “And the blade displaces from the wood and finds his neighbor and he dies” (Deuteronomy 19:5), from which it is inferred: “And finds”; this serves to exclude one who presents himself and is thereby killed by the stone. From here Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: If after the stone left his hand the other person placed his head out into the public domain and received a blow from the stone, the murderer is exempt.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) לְמֵימְרָא דְּ״מָצָא״, מֵעִיקָּרָא מַשְׁמַע. וּרְמִינְהִי: {ויקרא כ״ה:כ״ו} ״וּמָצָא״, פְּרָט לַמָּצוּי, ישֶׁלֹּא יִמְכּוֹר בָּרָחוֹק וְיִגְאוֹל בַּקָּרוֹב, בָּרָעָה וְיִגְאוֹל בַּיָּפָה.

The Gemara asks: Is that to say that the term “and finds” indicates an item that was there initially, prior to the incident in question? And the Gemara raises a contradiction from that which is written with regard to one who seeks to redeem an ancestral field that he sold: “And he acquires the means and finds sufficient funds for his redemption” (Leviticus 25:26). The term “and finds” serves to exclude one who, in order to accrue funds to redeem his field, sells a field that was found in his possession when he originally sold the field. It means that he may not sell land that he owns in a distant place and redeem land that he owns in a proximate place, or sell a low-quality tract of land and redeem with the funds accrued from that sale high-quality land. One may not exploit his right to redeem his land for his own advantage. This baraita indicates that the term “and finds” indicates an item that was not there at the time but presents itself later.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואסיקנה האי ומצא, מידי דהוה מעיקרא משמע – דומיא דיער. והאי דכתיב ומצא כדי גאולתו מידי דלא הוה מעיקרא אלא השתא איזדמן ליה דומיא דהשיגה ידו.
ומצא פרט למצוי – במוכר שדה אחוזתו (ובא לגואלו) כתיב והשיגה ידו ומצא פרט למצוי אם היתה גאולה זו מצויה בידו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו ליפדות.
מצא פרט למצוי – איכא דקשיא ליהא דהכא אסיקנא דמצא פרט למצוי, ובפ׳ אלו הן הנחנקיןב קס״ד למימר כי ימצא איש גונב נפש פרט למצוי ואיפרך התם, אלמא לא דרשי׳ פרט למצוי. ואיכא דבעי למימר שאני כי ימצא מומצא, ולאו מילתא היא, אלא מיהו [משמעתין] ליכא לאקשויי, דהא לא דריש ומצא אלא משום והשיגה ידו דהוא עניינא דקרא, ומיהא היכא דענייניה דקרא לא משתמע למדרש מיניה כלום ליכא ראיה מיניה אי דרשי׳ אי לא, אלא הא קשיא דאמרי׳ בפרק עגלה ערופהג היתה עיר הסמוכה לספר לא היו מודדין, מ״ט דכתיב כי ימצא חלל פרט למצוי, אלמא דרשי׳ הכי. ואיכא למימר הכא כתיב כי ימצא ובעית למדרש פרט למצוי בידו דהיינו דרדקי דבי רב, ולא דרשי׳ כי הך דרשא, דהא כי כתיב כי ימצא, לאו אבידו כתיב אלא אגונב, וכן נמי בכי ימצא איש שוכב עם אשה וגו׳, ליכא למדרש פרט לנמצא עומד ומתייחד עמהן כגון של בית פלוני, דכי כתיב ימצא אשוכב כתיב. וכבר אמרי׳ בשמעתי׳ דלא דרשינן הך דרשא אא״כ הוא מענייניה דקרא, ואי לאו הכי לא, והתם לאו מענייני׳ דקרא הוא ולא מפשטיה, אבל התם כתיב כי ימצא חלל פרט לנמצא חלל כל היום, כגון עיר הסמוכה לספר. ועוד דהתם מענייניה דקרא מפורש הוא דכתיב לא נודע מי הכהו, והרי כאן חזקה שגוים הכוהו ואין מודדין אע״פ שאינו ידוע בודאי, כעין ידוע הוא, וממעט מכי ימצא.
א. עי׳ ריטב״א.
ב. סנהדרין פו, א, ועי׳ תוס׳ שם.
ג. סוטה מה, ב.
ורמינהו ומצא פרט למצוי – פירוש: גבי מוכר שדה אחוזה כתיב והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו וכדדרשינן ומצא השתא שאם הית׳ גאולתו זו מצויה אצלו כשמכרה אין כופין את הלוקח להחזירה לו. והא דאמרינן שלא ימכר ברחוק ויגאל בקרוב ברעה ויגאל ביפה לרבותא נקטינן לה דאפילו להא דאורחא דאינשי למיעבד הכי משום דאית ביה הרוחה לא מיהדר ביה וכל שכן למכור בקרוב או יפה בשביל רחוק או רע ואפילו שוה בשוה.
בפרש״י בד״ה ומצא פרט כו׳ אחוזתו כתיב והשיגה כו׳ עכ״ל כצ״ל:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ושואלים: למימרא [האם לומר] שהביטוי ״ומצא״ מעיקרא משמע [מתחילה משמעו]? כלומר, ש״מצא״ הוא דבר שהיה מצוי עוד קודם המעשה? ורמינהי [משליכים, מראים סתירה]: נאמר במי שמכר משדה אחוזתו וזכותו לפדותה: ״והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו״ (ויקרא כה, כו)פרט למוכר לצורך זה מה שהיה מצוי כבר בידו קודם לכן, בזמן שמכר שדה זה. לומר שלא ימכור קרקע שיש לו במקום רחוק ויגאול בקרוב, או ימכור בקרקע רעה ויגאול ביפה, שהוא אינו רשאי להשתמש בזכות שלו לגאול את השדה. ומפרשה זו משמע ש״מצא״ הוא דבר שנמצא לאחר זמן, ולא שהיה מצוי קודם לכן!
The Gemara asks: Is that to say that the term “and finds” indicates an item that was there initially, prior to the incident in question? And the Gemara raises a contradiction from that which is written with regard to one who seeks to redeem an ancestral field that he sold: “And he acquires the means and finds sufficient funds for his redemption” (Leviticus 25:26). The term “and finds” serves to exclude one who, in order to accrue funds to redeem his field, sells a field that was found in his possession when he originally sold the field. It means that he may not sell land that he owns in a distant place and redeem land that he owns in a proximate place, or sell a low-quality tract of land and redeem with the funds accrued from that sale high-quality land. One may not exploit his right to redeem his land for his own advantage. This baraita indicates that the term “and finds” indicates an item that was not there at the time but presents itself later.
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלרש״ירמב״ןריטב״אמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) אֲמַר רָבָא: הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא וְהָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא: הָתָם מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״, דּוּמְיָא {ויקרא כ״ה:כ״ו} דְּ״וְהִשִּׂיגָה יָדוֹ״: מַה ״הִשִּׂיגָה יָדוֹ״ מֵהָשְׁתָּא, אַף ״מָצָא״ נַמֵי מֵהָשְׁתָּא. הָכָא מֵעִנְיָינֵיהּ דִּקְרָא, ״וּמָצָא״, דּוּמְיָא דְּיַעַר: מַה יַּעַר, מִידִי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא, אַף ״וּמָצָא״ נַמֵי מִידִי דְּאִיתֵיהּ מֵעִיקָּרָא.:

Rava said: This is not difficult, as here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, and there, with regard to the redemption of land, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. There, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. The term “and finds” is similar to the phrase that precedes it: “And he acquires the means.” Just as the meaning of the phrase “he acquires the means” is that he acquires the means from now, as had he possessed the means beforehand he would not have sold his ancestral field at all, so too, the meaning of the term “and finds” is also that he finds sufficient funds from now and no earlier. Here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, as the term “and finds” is similar to a forest: Just as a forest is an entity that is there initially, so too, the term “and finds” also is referring to an entity that is there initially.
ריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
התם מעניינה דקרא והכא מעניינה דקרא – פירוש: דלשון ומצא שפיר משמע בין מעיקרא בין השתא ועניינא דקרא מכריע כי שמעינן ליה בדוכתיה וכדמפרש ואזיל. ובעלמא אשכחן כי האי גוונא גבי כי ימצא דגבי עגלה ערופה דפליגי בהדרשי דדרשינן כי ימצא חלל פרט למצוי שאם היה מקום כותים או עיר הסמוכה לספר אין מודדין ואלו בפרק הנחנקין (סנהדרין פו) גבי כי ימצא איש גונב נפש מאחיו תניא הגונב את בנו ר׳ ישמעאל בנו של ר׳ יוחנן בן ברוקא מחייב וחכמים פוטרין ואמרינן מאי טעמא דרבנן דכתיב כי ימצא פרט למצוי ואקשינן אלא מעתה הא דכתיב כי ימצא איש שוכב עם אשה בעולת בעל ה״נ דכי ימצא פרט למצוי ואלא כגון בית פלוני דשכיחן גבייהו ה״נ דפטירי ופרקינן אנן מונמצא בידו קאמינא הא מן כי ימצא לחוד לא דרשינן פרט למצוי. וי״ל כי הא דהכא דכל חד וחד מעניינא דקרא דודאי כי ימצא לא משמע פרט למצוי אלא דגבי עגלה ערופה מוכחא מילתא דכיון דתלי רחמנא במדידה למיזל בתר קורבא דכל שכן היכא דמוכחא טפי דתלינן ביה וכל דאיכא כותים או מקום סמוך לספר הא איכ׳ למיתלי ולישנא דכי ימצא חלל הכי משמע שימצא בחדוש וכל שהוא מקום כותים או ספר לאו חדוש הוא מה שאין לומר כן באידך דגונ׳ ובעלת בעל וכי מעיינת בה נמי משכחת דפרט האמור בזה ובזה אינו בענין אחד אלא שהלשון אחד ופירושו מתחלף דאלו בההיא דעגלה ערופה בעינן לומר דפרט שבעל עבירה מצוי במקום ההוא ובאידך דגונב ובעולת בעל בעינן לומר שהנגנב והנבעלת שבהן נעשית העבירה מצוי אצל העובר עבירה לומר שהעבירה מצויה לעשות ומש״ה לא הוצרכו להקשות ולתרץ מאחד לחבירו ודשמעתין בעינן לומר שהנהרג או הפדיון ההוא היה מצוי במקום הזה או לאדם זה מקודם לכן והרי אלו ג׳ עניינים חלוקים בלשון אחד ופשיטא מילתא דליכא למפרך מהני דהכא להנהו דהתם כלל ואפילו היו מענין אחד משום דומצא לחוד וכי ימצא לחוד.
גמ׳ התם מעניינא דקרא ומצא הכא מעניינא דקרא ומצא כו׳ כצ״ל:
גמ׳ הכא מענייניה. עי׳ סוטה דף מה ע״א:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר רבא: אין זו קושיה, הכא מענייניה דקרא והתם מענייניה דקרא [כאן מעניינו של הכתוב ושם מעניינו של הכתוב], שכל אחד מהם מובן לפי עניינו והקשרו. ומפרטים: התם מענייניה דקרא [שם מעניינו של הכתוב], שנאמר ״ומצא״ דומיא [בדומה] למה שנאמר ״השיגה ידו״, מה השיגה ידו כוונתו מהשתא [מעכשיו], שהרי אם היתה משגת ידו קודם לא היה מוכר כלל, אף ״מצא״ נמי מהשתא [גם כן פירושו מעכשיו] ולא שהיה מצוי קודם לכן. ואילו הכא מענייניה דקרא [כאן, בענין גלות, מעניינו של הכתוב], ״ומצא״ דומיא [בדומה] ליער, מה יער הריהו מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה], אף ״ומצא״ נמי [גם כן] מידי דאיתיה מעיקרא [דבר שישנו מתחילה].
Rava said: This is not difficult, as here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, and there, with regard to the redemption of land, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. There, the term is interpreted in keeping with the context of the verse. The term “and finds” is similar to the phrase that precedes it: “And he acquires the means.” Just as the meaning of the phrase “he acquires the means” is that he acquires the means from now, as had he possessed the means beforehand he would not have sold his ancestral field at all, so too, the meaning of the term “and finds” is also that he finds sufficient funds from now and no earlier. Here, with regard to exile, the term is interpreted in keeping with the context of the verse, as the term “and finds” is similar to a forest: Just as a forest is an entity that is there initially, so too, the term “and finds” also is referring to an entity that is there initially.
ריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהגליון הש״ס לרע״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) הַזּוֹרֵק אֶת הָאֶבֶן וְכוּ׳.: א״לאֲמַר לֵיהּ הַהוּא מֵרַבָּנַן לְרָבָא: מִמַּאי דְּמֵחֲטָבַת עֵצִים דִּרְשׁוּת? דִּלְמָא מֵחֲטָבַת עֵצִים דְּסוּכָּה וּמֵחֲטָבַת עֵצִים דְּמַעֲרָכָה, ואפ״הוַאֲפִילּוּ הָכֵי אֲמַר רַחֲמָנָא לִיגְלֵי! א״לאֲמַר לֵיהּ: כֵּיוָן דְּאִם מָצָא חָטוּב (אֵינוֹ חוֹטֵב) לָאו מִצְוָה, הָשְׁתָּא נַמֵי לָאו מִצְוָה.

§ The mishna teaches: One who throws a stone, etc. Abba Shaul derives from the verse: “And as when one goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5): Just as the cutting of wood mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are in cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. One of the Sages said to Rava: From where do you know that the derivation is from the cutting of wood for a purpose that is optional? Perhaps the derivation is from the cutting of wood for the purpose of building a sukka or from cutting wood for the arrangement of wood on the altar, both of which are obligatory, since they are mitzvot, and even so the Merciful One states: Let him be exiled. Rava said to him: Since if one found wood already cut he does not cut other wood, as in that case it is not a mitzva to cut, now, when there is no wood cut as well, although he is cutting wood to facilitate fulfillment of a mitzva, the act of cutting the wood itself is not a mitzva.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
הזורק אבן לחצרו והרג אם יש רשות לניזק ליכנס לשם גולה כול׳. אבא שאול אומר: מה חטבת עצים רשות, אף כל רשות, יצא האב המכה בנו והרב הרודה את תלמידו ושליח בית דין. ומקשו עליה וממאי דהאי דכתיב לחטוב עצים דרשות הן, דילמא חטבת עצים דמערכה – או עצים לעשות סוכה דאינון מצוה ואפילו הכי גולה. ודחי רבא: כיון דאי מצא עצים חטובים – למערכה ולסוכה חטבת עצים דהשתא לאו מצוה היאא, אף מעיקרא נמי לאו מצוה היא.ב
א. כפי הנראה לא גרס ר״ח בגמרא ׳אינו חוטב׳ ומהרש״א מחקו בגמרא על פי פירוש רש״י.
ב. בכתי״א נכפל בטעות אף מעיקרא נמי לאו מצוה היא.
השתא נמי – כי לא מצא חטובה אין החטבה מצוה אלא עשיית הסוכה.
לאו מצוה – להכותו.
ה״ג כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה ה״נ לאו מצוה – ופרש״י ז״ל השתא נמי כי לא מצא חטוב אין חטיבה מצוה וא״כ הל״ל כיון דאם מצא חטוב לאו מצוה השתא נמי לאו מצוה, או שיאמר כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב1 לאו מצוה ותו לא, שאין הלשון הזה נופל על הפירוש הזה. אלא ה״ק כיון שאם מצא חטוב אינו צריך לחטוב חטיבה אינה מצוה, ה״נ גביה גלות בדבר שאינו של מצוה2 עסקינן וה״נ מפרשי׳ לקמן גבי חריש.
1. הגהת הגרא״ז: בש״ס הוקף תיבות אינו חוטב והרמב״ן גורס כן ומקשה מזה אפרש״י.
2. הגהת הגרא״ז: עסק מצוה, וכונתו, דלרש״י פי׳ ה״נ היינו אם לא מצא חטוב לאו מצוה. והוא מפרש על הך מעשה שהרג ע״י החטיבה.
אמר המאירי הזורק אבן לרשות הרבים והרג הרי זה גולה ושאלו עליה בגמ׳ והלא קרוב למזיד הוא שהיה לו לעיין ברשות הרבים קודם שיזרוק ונשאו ונתנו בה הרבה והיוצא מדבריהם לענין פסק הוא שאם זרק אבן לרשות הרבים או סתר כותלו לרשות הרבים בין ביום בין בלילה ונפלה אבן והרגה הרי זה קרוב למזיד ואינו נקלט שהיה לו לעיין אם יש שם עוברי דרכים ואח״כ יסתור או יזרוק ומתוך כך יעמוד במקומו וישמור עצמו מגואל הדם כמו שביארנו בכל קרוב למזיד:
סתר כותלו לאשפה או שזרק אבן לשם אם אינה עשויה ליכנס שם שום אדם כלל הרי זה אנוס ואינו גולה ואם עשויה ליכנס שם אדם ליפנות הרי זה קרוב למזיד ואינו גולה גם כן היתה עשויה ליכנס שם אדם ליפנות בלילה אבל לא ביום וזרק זה לתוכה ביום או סתר כותלו לשם ביום הרי זה גולה שמאחר שאינה עשויה ליפנות ביום אין זה קרוב למזיד ומאחר שהיא עשויה ליפנות בלילה אין זה אונס שכל שעשוי ליפנות בלילה דרך קצת בני אדם ליכנס שם ביום במקרה ודרך זרות ר׳ אליעזר בן יעקב אומר אם משיצתה אבן מתחת ידו של זה והוציא הלה את ראשו וקבלה הרי זה פטור שנאמר ומצא את רעהו פרט לממציא את עצמו וכן הלכה:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה ומה שנכנס תחתיה בגמ׳ כך הוא:
יתבאר במקומו שהמוכר שדה אחוזה יש רשות ביד המוכר לגאלה בתוך זמן על פי השנים הנותרות לחשבון מה שמכר ר״ל שאם מכרה לעשר שנים בעשר מנים מנה לכל שנה ועמדה ביד הלוקח שש שנים נותן לו ארבעה מנים על ארבע שנים הנשארות וחוזרת לו מ״מ אם לא היו מעות בידו ובא ללות כדי לגאול אין שומעין לו שנאמר והשיגה ידו אפילו השיגה ידו לקצתה ובא לגאול אותו קצת שמספיק לפדותו אין שומעין לו שאינו גואל לחצאין שנאמר כדי גאלתו לא היה בידו לפדות אבל היו לו שדות אחרות ורוצה למכרן כדי לגאול את זו אין שומעין לו שנאמר ומצא פרט למצוי בידו כגון אלו שהיו מצויים בידו בשעה שמכר אלא שהיה חס שלא למכור ורצה למשכן את זה עד שיזדמנו לו מעות ועכשיו שרואה שאין פרוטה מזדמנת לו רוצה למכור ברחוק ולגאול את זו או ברעה ולגאול את זו שהיא יפה אין שומעין לו עד שיזדמן לו מה שלא היה מצוי לו בשעה שמכר ויראה שאם באו לו אחר כן ורצה למכרם מוכר וגואל:
כיון דאם מצא חטוב אינו חוטב לאו מצוה הכא נמי אינה מצוה אף הלשון זה נאמר בדקדו׳ והכי בעינן לומר דכיון דאם מצא חטוב אין עליו מצוה לחטו׳ ולא עדיף הא מהא אף כשלא מצא חטוב שהוא צריך לחטוב ולאו סגיא בלאו הכי אין החטיבה ההיא חשובה מצוה והכשר מצוה בעלמא הוא ואפילו הידור מצוה אין בזה יותר מבזה ולאפוקי האב מכה את בנו והרב הרודה את תלמידו דמפרש תלמודא ואזיל דהתם לעול׳ איכא מצוה וכן מתפרש אידך דאמרינן לקמן כיון דאם מצא חרוש אינו חורש שאין לנו אפילו הדור מצוה יותר לחרוש מבחרוש.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ד שנינו במשנה בענין הזורק את האבן, שלדעת אבא שאול יש ללמוד מן הפסוק ״ואשר יבוא את רעהו ביער לחטוב עצים״, שכשם שחטיבת העצים היא רשות, אף כל רוצח בשגגה החייב גלות הוא זה העושה מעשה של רשות, ולא של מצוה. אמר ליה ההוא מרבנן [לו אחד החכמים] לרבא: ממאי [ממה, מנין] שמחטבת עצים של רשות אנו למדים? דלמא [שמא] מדובר מחטבת עצים של סוכה שחוטב עצים לצורך סוכתו, ומחטבת עצים של מערכה כלומר, לצורך עריכתם על גבי המזבח, שחטיבת עצים של מצוה היא, ואפילו הכי [כך] אמר רחמנא ליגלי [הכתוב שיגלה]! אמר ליה [לו] רבא: כיון שבמקרים אלו, אם הבא לחטוב עצים מצא עץ חטוב כבר אינו חוטב, ואם כן לאו [אין זו] מצוה, השתא נמי [עכשיו גם כן], אף על פי שהוא עושה זאת לצורך מצוה — לאו [אין זו] מצוה. שאין חטיבת העצים מעשה מצוה לעצמו, אלא רק אמצעי עבור המצוה.
§ The mishna teaches: One who throws a stone, etc. Abba Shaul derives from the verse: “And as when one goes with his neighbor into the forest” (Deuteronomy 19:5): Just as the cutting of wood mentioned in the verse is optional, so too, all those liable to be exiled are in cases where the unintentional murderer was engaged in an activity that is optional. One of the Sages said to Rava: From where do you know that the derivation is from the cutting of wood for a purpose that is optional? Perhaps the derivation is from the cutting of wood for the purpose of building a sukka or from cutting wood for the arrangement of wood on the altar, both of which are obligatory, since they are mitzvot, and even so the Merciful One states: Let him be exiled. Rava said to him: Since if one found wood already cut he does not cut other wood, as in that case it is not a mitzva to cut, now, when there is no wood cut as well, although he is cutting wood to facilitate fulfillment of a mitzva, the act of cutting the wood itself is not a mitzva.
ר׳ חננאלרש״ירמב״ןבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) אֵיתִיבֵיהּ רַבִּינָא לְרָבָא: כיָצָא הָאָב הַמַּכֶּה אֶת בְּנוֹ, וְהָרַב הָרוֹדֶה אֶת תַּלְמִידוֹ, וּשְׁלִיחַ ב״דבֵּית דִּין. לֵימַא, כֵּיוָן דְּאִילּוּ גְמִיר לָאו מִצְוָה, הָשְׁתָּא נַמֵי לָאו מִצְוָה. הָתָם אע״גאַף עַל גַּב דִּגְמִיר מִצְוָה דִּכְתִיב: {משלי כ״ט:י״ז} ״יַסֵּר בִּנְךָ וִינִיחֶךָ וְיִתֵּן מַעֲדַנִּים לְנַפְשֶׁךָ.״

Ravina raised an objection to the opinion of Rava from clause of the mishna that states that the example of the forest serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court. Let us say with regard to a father who strikes his son: Since if the son was learned, it is not a mitzva to strike him, now, in a case where the son is not learned and the father strikes him to facilitate his education too, it is not a mitzva, and therefore he should be exiled. Rava replied: There, even though the son is learned, it is a mitzva to strike him from time to time, as it is written: “Chastise your son, and he will give you rest; and he will give delight to your soul” (Proverbs 29:17).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן עליה: אי הכי הני נמי האב לבנו והרב לתלמידו, כיון דאילו גמירי לאו מצוה – קא עביד בהכאתן, אף כדלא גמירי אינה מצוה. ופרקינן הני אע״ג דגמירי מצוה קא עביד דכתיב יסר בנך ויניחך וגו׳.
אף ע״ג דגמיר מצוה קא עביד כו׳ – וא״ת מ״מ קשה משליח ב״ד דכיון דאילו לקה כבר לאו מצוה קא עביד וכו׳ וי״ל דמ״מ איכא מצוה מתחילה מה שאין כן בחטיבת עצים דסוכה ואם מצאן חטובות לא היה שם חטיבת מצוה מעולם שהרי לא נחטבו לכך וליכא למימר נמי כיון דאילו לא חטא לאו מצוה היא וכו׳ דההיא לאו שליח ב״ד מיקרי ולא דמי לרבו ואביו דלעולם שמו זה על בנו וזה על תלמידו.⁠1
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״בלא איבה״. ד״ה זה מופיע במהדורתנו בדף ז׳:.
הא דתנן יצא אב המכה את בנו – קשה לי טעמא הוא משום דמצוה הוא דעביד הא לאו הכי גלי, והא שוגג קרוב למזיד הוא, כדמקשי׳ בפ׳ המניח [את הכד]⁠א גבי הוסיפו לו אחת יתירה.⁠ב ואיכא למימר שאני התם כיון דלא ה״ל לממחייה [לו טפי] מזיד הוא בהכאה להזיקו, ה״ל לאסוקי אדעתיה ולמרמא אנפשיה דמיית בחדא.⁠ג אבל הכא כיון דברשות הוא מכה אותו, לא ה״ל לאסוקי אדעתיה, דודאי כשמכה אותו ליסרו שוגג הוא במיתתו.⁠ד
ושליח ב״ד [משמע] דלאו משום מצוה פטור, אלא משום שכיון שאמדוהו אנוס הוא.⁠ה ואע״ג דקתני לי׳ בהדי הנך לא דמו להו, תדע דהא אמרי׳ בגמרא התם אע״ג דגמיר מצוה קא עביד, דכתיב ייסר בנך, ולא [מקשי׳ משליח ב״ד דאלו לא עבר לאו מצוה, ונימא דהשתא נמי לאו מצוה,⁠ו א״נ איכא למימר שליח ב״ד כיון]⁠ז שעבר מצוה הוא להכותו, שהרי מצות עשה מפורש הוא בתורה והכהו [אבל התם לא אמרה תורה הכה] ולא חטוב, ואי משום מצות חטיבהח1 אין זו מצוה.⁠ט2 הא דמקשינן אמתני׳ [והא אמ׳ יצא האב המכה את בנו ומפרקי׳ דגמיר כו׳,⁠י משום דלא ס״ד לאוקומ׳ למתני׳ בשהרג שלא מדעת הכאה, כגון שהיה יורד בסולם ונפל עליו והרגו, דא״כ פשיטא מ״ש אב מאחר,⁠כ אלא ודאי במכה, ואמאי] והא אמרת יצא האב המכה. ודמקשי׳ נמי והא אמרת אע״ג דגמיר מצו׳ קא עביד, משום דקרא אמרי׳ יסר בנך ויניחך, דאי מפירוקא דרבא הא הדר ביה.
א. לב, ב.
ב. לכאורה היה רבנו יכול להקשות יותר על מה דאיתא בסמוך בע״ב האב גולה ע״י הבן דמוקי לה במכהו ע״מ ליסרו שלא במקום מצוה. וקשה כיון דכל הכאה דלאו מצוה הוה קרוב למזיד אמאי גולה. ויתר מכן, דלקושית רבנו אפשר לתרץ ריש נפ״מ אם הוא פטור מגזה״כ מכלל גלות, או דא״א להתכפר בגלות כיון שהוא קרוב למזיד, והוא לענין גואל הדם שהרגו דהרבה פוסקים ס״ל דבקרוב למזיד אם הרגו גוה״ד פטור, משא״כ אם פטרו התורה מגלות כדהכא במקום מצוה אין גוה״ד יכול להרגו. מיהו בתי׳ הכל מיושב.
ג. נראה בביאור כוונת תי׳ רבנו, דהתם כיון דאמדוהו לקבל כך וכך, הו״ל לעיוני דהכי אמדוהו שאינו יכול לקבל יותר, וכל מה שמוסיף אפשר שיבא להרגו, אבל בסתם מכה אין זה גדר קרוב למזיד לענין הריגה.
ד. והוי שוגג, ומ״מ פטור מגזיה״כ, דכל דהוי הכאה מצוה אינו בכלל החיוב דמקלט.
ה. הנה בדין שליח ב״ד איכא ג׳ דינים, דאם הכהו מלקות ומת בתוך המנין פטור והיינו מתניתין דהכא, ולפי רש״י נמי מתני׳ דלקמן כב, ב, ואם מת תחת ידו פטור. ובזה איכא ב׳ סברות, וכתבם רבנו, או דפטור כיון שאמדוהו הוי אנוס או משום דהוי מצוה. ובתוס׳ כתבו מטעם מצוה, וזה תלוי אם מלקות הוי כעין כפרה, ואין ע״ז חלות דין מצוה, או דכיון דיש חיוב של והכהו, הוי מצוה. והרמב״ם בפ״ו מרוצח פי׳ כאן דשליח ב״ד המכה הנמנע לבא לפניהם בדין, ובפט״ז מהל׳ סנהדרין הי״ב כתב מת תחת ידו, ומשמע דמפרש דב׳ המשניות הם ב׳ דינים, והתם מצד אנוס קאתינן דכיון דאמדוהו פטור וא״צ לקרא, והכא מפרש בשליח המכה בע״ד שנמנה כיון שהכהו מצד שהוא שליח ב״ד פטור מצד עשית המצוה שאינה דומה לחטיבת רשות. ודין ב׳ שאם הוסיף רצועה א׳ מבואר בב״ק שם דדוקא בטעה הדיין דאז הוי שוגג, אבל אם טעה מעצמו ה״ז קרוב למזיד ופטור, והרמב״ם בהל׳ סנהדרין לא חילק בזה, ואפשר שסמיך ע״מ שכתב לעיל מזה שהדיין מונה והג׳ אומר לחזן הכה וע״ז קאי שהוסיף רצועה אחת. מיהו אפשר דלמסקנא בב״ק שם דריב״ח קאי ארישא ורבנו פסק כוותיה, אפילו בקרוב למזיד כי ה״ג גולה, ובהשגות הראב״ד בהל׳ רוצח שם כתב דשליח ב״ד דהכא בהלקה יותר ממה שאמדוהו ב״ד ומת תחת ידו, וזה תמוה דהא פטור מטעם דהוי קרוב למזיד, ובתוי״ט ועוד כתבו לתקן בדבריו שהוא מלקה מה שאמדוהו, ועי׳ חת״ס או״ח סי׳ קעז ועוד, ואפשר דמיירי דאמדוהו לכ׳ ואין נותנין לו רק משולשים דהיינו י״ח ובזה אינו קרוב למזיד.
ו. בתוס׳ ד״ה אע״ג הקשו כן ע״ש.
ז. הוספתי ע״פ הנד׳ וכי״נ. וכן המרובעים בסמוך.
ח. עי׳ הערת הגרא״ז.
ט. פי׳ דאין גוף ההכאה והחטיבה מצוה.
י. לקמן עמוד ב.
כ. וכ״כ התוס׳ ד״ה והא אמרת.
1. הגהת הגרא״ז: פי׳ מה שיש חובה להביא עצים למערכה וכן להדריך את בנו, וממילא צריך להכות ולחטוב.
2. הגהת הגרא״ז: פי׳ דאין ההכאה והחטיבה מצוה.
אף על גב דגמיר מצוה קאעביד כדכתיב יסר בנך ויניחך – פירוש: ודייק הכי מדקאמר ויניחך ויתן מעדנים לנפשך כלומר אף על פי שאינו צריך עכשיו זה ויניחך לבסוף ויתן מעדנים לנפשך וגם התלמיד בכלל זה הוא נקרא בן כדכתיב בני הנביאים אלו תלמידיהם. וא״ת הניחא האב והרב אלא שליח בית דין הא ודאי כדגמיר אידך ולא חטא יש עונש לשליח בית דין להלקותו ומלקות נמי איכא מדכתיב לא יוסיף וי״ל דמההוא לא פרכינן כלל דהתם מצוה ממש איכא להלקותו כשהוא חייב כדכתיב והפילו השופט והכהו לפניו.
שם יסר בנך ויניחך כו׳ נ״ב פירוש יתן לך מנוחה:
בד״ה אע״ג דגמיר כו׳ ויש לומר דמ״מ איכא מצוה בתחלה משא״כ כו׳ עכ״ל ודקאמר כיון דאילו גמיר כו׳ ולא קאמר נמי הכי דמ״מ איכא מצוה בתחלה יש לומר דהכא בלקייה גופה איכא מצוה בתחלה משא״כ התם דאפשר דהוה גמיר מתחלה ולא הוה מכה אותו ודו״ק:
בא״ד דאילו לא חטא לאו כו׳ לאו שליח ב״ד מקרי ולא דמי לרבו כו׳ עכ״ל כצ״ל וק״ק ומאי קושיא מרבו ואביו באילו גמיר שפיר מקרי רבו ואביו ויש ליישב ודו״ק:
בד״ה בלא איבה כו׳ במשנה תורה והוא לא שונא כו׳ בשביל דבר שנתחדש מיער כו׳ עכ״ל תרתי קראי והוא לא שונא כתיב במשנה תורה חד בפ׳ ואתחנן וחד בפרשת שופטים בהך דפ׳ שופטים כתבו שפיר שנתחדש הך דרשא דמיער בשמעתי׳ וצ״ל דהך דפ׳ ואתחנן נמי איכא דבר שנתחדש דכתיב ביה מבלי דעת יתירא כמ״ש התוס׳ לעיל וק״ל:
בא״ד אבל לא קשה מולא אויב דפ׳ מסעי דאיצטריך ולא אויב לעדים ולדיינים כדאמרי׳ בפ׳ זה בורר כך כו׳ עכ״ל וכצ״ל ודו״ק:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

איתיביה [הקשה לו] רבינא לרבא ממה ששנינו במשנתנו: יצא האב המכה את בנו, והרב הרודה את תלמידו, ושליח בית דין. ולפי אותה סברה שהעלית, לימא [נאמר] בענין האב המכה את בנו: כיון שאילו היה הבן גמיר [לומד] לאו [לא היתה] מצוה להכותו, השתא נמי [עכשיו גם כן], כשמכה אותו לצורך, לאו [אין זו] מצוה, ולכן הוא צריך לגלות! ענה לו רבא: התם אף על גב דגמיר [שם אף על פי שהבן לומד] מצוה היא להכותו מפעם לפעם, דכתיב [שנאמר] ״יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך״ (משלי כט, יז).
Ravina raised an objection to the opinion of Rava from clause of the mishna that states that the example of the forest serves to exclude a father who strikes his son, and a teacher who oppresses his student, and an agent of the court. Let us say with regard to a father who strikes his son: Since if the son was learned, it is not a mitzva to strike him, now, in a case where the son is not learned and the father strikes him to facilitate his education too, it is not a mitzva, and therefore he should be exiled. Rava replied: There, even though the son is learned, it is a mitzva to strike him from time to time, as it is written: “Chastise your son, and he will give you rest; and he will give delight to your soul” (Proverbs 29:17).
עין משפט נר מצוהר׳ חננאלתוספותרמב״ןריטב״אמהרש״ל חכמת שלמהמהרש״א חידושי הלכותחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(15) הֲדַר אֲמַר רָבָא: לָאו מִילְּתָא הִיא דְּאָמְרִי: {דברים י״ט:ה׳} ״וַאֲשֶׁר יָבֹא אֶת רֵעֵהוּ בַיַּעַר״, (מַה יַּעַר) דְּאִי בָעֵי עָיֵיל, וְאִי בָעֵי לָא עָיֵיל, וְאִי סָלְקָא דַּעְתָּךְ מִצְוָה, מִי סַגְיָא דְּלָא עָיֵיל?

Rava then said: That which I said is nothing, as there is a different proof that the verse is not referring to cutting wood in fulfillment of a mitzva. It is written: “And as when one [ve’asher] goes with his neighbor into the forest.” Based on the term asher, which indicates that the entering into the forest may or may not occur, what is the nature of the forest mentioned in the verse? It is a place where if one wants to, he enters the forest, and if one wants to, he does not enter. And if it enters your mind that the verse is referring to one who cuts wood to fulfill a mitzva, would it suffice if he did not enter the forest? He must enter the forest to fulfill the mitzva.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
והדר אמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי – דאפילו חטבת מצוה, היא ומשום דאי מצא חטובין לאו מצוה היא למיחטב השתא נמי לאו מצוה קא עבידא, אלא חטבת רשות היא. מדכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער – ומשמע ואשר, אי בעי עייל אי בעי לא עייל, מכלל דחטבת רשות היא, אבל חטבת מצוה מי סגי ליה דלא עייל.⁠ב
א. פירוש, מכל זה הוא חוזר בו, אלא אינו מיירי אלא בחבטת רשות.
ב. לפירוש ר״ח חוטב עצים למערכה ולסוכה פטור מגלות כיון דלא סגי ליה דלא עייל, והדר ביה רבא ממה דאמר דלאו מצוה היא וחייב בגלות. אבל רש״י פירש לאו מילתא היא אין אני צריך למה שאמרתי כי ראיה טובה מזו היה לי להשיב לו, אבל לא הדר ביה מהא דחוטב עצים למערכה חייב גלות. ובריטב״א הוכיח כדעת רש״י מהא דאמרינן להלן דאב המכה את בנו אפילו בגמיר מצוה קא עביד ועל כרחך שנשארנו עם התירוץ של רבא באב המכה את בנו, ומשום שהוצרכנו לחלק בין אב המכה לחוטב עצים. אולם הרמב״ן דחה ראיה זו באמרו דמשום קרא דיסר בנך קאמר אבל מפירוק הדר ביה. ולדברי ר״ח ורמב״ן החוטב עצים עבור סוכתו אינו גולה. והרמב״ם פסק בשליח בית דין המכה מי שלא ציית דינא שאינו גולה, אף שאילו גמיר לא היה לוקה. ובשיח יצחק הוכיח מכאן שדעתו כדעת ר״ח ורמב״ן שהכאת מצוה אינו גולה אפילו אם יש אופנים שאינה מוכרחת, ואת ההוא אמינא בגמרא פירש בשיח יצחק במלקות שמצוה קא עביד ועל דרך הראשונים. ולפי דבריו צריך לומר שהציור של הכאת שליח בית דין נשתנה לפי ההוה אמינא והמסקנה בגמרא, והנה תוספות כתבו שמשליח בית דין אין להקשות כיון שאם לא היה צריך להכותו לא הוי שליח בית דין כלל, וביאור דבריהם נראה דשאני הכאת אב ורב שהוא בכדי ליישר דרכיו של התלמיד ובזה שיך לומר שאם היה גמיר אין צורך בהכאתו ולכן אין בהכאה זו מצוה, אבל בשליח בית דין כל חיובו הוא העונש על מה שעשה ואין הכאה זו בשביל ליסרו על דרכו הרעה וזהו כוונת התוספות שאם לא חטא אין כאן שליח בית דין כלל, ומטעם זה נראה מדברי הרמב״ם שבהכאה של מלקות פטור השליח אם מת מתוך האומד כי דינו היה ללקות על אף שיתכן שימות מחמת הכאה זו אם לפי האומד לא ימות, ובניגוד לאב המכה את בנו שזו הכאה ליסרו על דרך ישרה שעל הצד של מיתה אין תועלת בהכאה זו. אבל שליח בית דין המכה את המסרב לבוא לבית דין אין עניין בהכאתו בכדי ליסרו אלא לכופו לדין, ובכל זאת פטרו הרמב״ם ועל כרחך סבירא ליה כר״ח ורמב״ן.
לאו מילתא היא דאמרי – ראיה טובה מזו היה לי להשיבו מן המקרא עצמו דלאו בחטבה דמצוה איירי.
לאו מילתא היא דאמרי – פירש רש״י ז״ל: אף על גב דקושטא קאמינא דחטבת עצים דסוכה לא מיקרי מצוה ולא דמי לאב הרודה את בנו מ״מ תשובה נצחת יותר הייתי יוכל להשיב דעל כרחין קרא לא מיירי אלא בחטבת עצים דרשות ויפה כיון ז״ל דודאי טעמא דלעיל טעמא תריצא הוא בין מאי דקאמר דחטיבת עצים דסוכה לא חשיבא מצוה בין מאי דקאמר דגבי האב את בנו ואף על גב דגמיר מצוה קא עביד וכדכתיב ולקמן אקשינן מינה והא אמרת אף על גב דגמיר מצוה קא עבי׳ דאלמא הכין ודאי מילתא דקושטא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הדר [חזר] ואמר רבא: לאו מילתא היא דאמרי [לא דבר של ממש הוא שאמרתי], האופן בו הוכחתי שהפסוק בענין הורג בשגגה אינו עוסק בחטיבת עצים של מצוה. אלא יש להוכיח זאת מן הלשון ״ואשר יבא את רעהו ביער״, שמן הלשון ״אשר״ יש להבין כי מה יער שמדובר עליו בפסוק זה הוא באופן דאי בעי עייל ואי בעי לא עייל [שאם רוצה אדם נכנס ואם רוצה אינו נכנס], ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שמדובר בפסוק על מי שחוטב עצים למצוה, מי סגיא דלא עייל [האם יש אפשרות האם רשאי שלא להיכנס]?
Rava then said: That which I said is nothing, as there is a different proof that the verse is not referring to cutting wood in fulfillment of a mitzva. It is written: “And as when one [ve’asher] goes with his neighbor into the forest.” Based on the term asher, which indicates that the entering into the forest may or may not occur, what is the nature of the forest mentioned in the verse? It is a place where if one wants to, he enters the forest, and if one wants to, he does not enter. And if it enters your mind that the verse is referring to one who cuts wood to fulfill a mitzva, would it suffice if he did not enter the forest? He must enter the forest to fulfill the mitzva.
ר׳ חננאלרש״יריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(16) אֲמַר לֵיהּ רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה לְרָבָא: כָּל הֵיכָא דִּכְתִיב ״אֲשֶׁר״, דְּאִי בָעֵי הוּא? אֵלָּא מֵעַתָּה {במדבר י״ט:כ׳} ״וְאִישׁ אֲשֶׁר יִטְמָא וְלֹא יִתְחַטָּא״, אִי בָעֵי מִיטָּמֵא, אִי בָעֵי לֹא מִיטָּמֵא, מֵת מִצְוָה, דְּלָא סַגִּי דְּלָא מִיטָּמֵא, הָכֵי נַמֵי דְּפָטוּר!

Rav Adda bar Ahava said to Rava: Is it so that wherever the term asher is written in the Torah it is a case where if he wants to he does so, and it is not referring to a mitzva or an obligation? If that is so, that which is written: “And a man who [asher] becomes impure and does not purify himself, and that soul shall be excised…as he has impurified the Sanctuary of God” (Numbers 19:20), can be referring only to a case where if he wants to he becomes impure, and if he wants to, he does not become impure. But in the case of a corpse with no one to bury it [met mitzva], where it would not suffice for him not to become impure in the process of burying it, would you say: So too, he is exempt from the punishment of karet if he enters the Temple in a state of impurity?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
ואקשינן עליה: והכתיב גבי טומאה אשר יטמא, הכי נמי – דטומאה דרשות היא, הא אם נטמא בטומאת מצוה כגון טומאת מת מצוה, הכי נמי דפטור מחיטוי וטבילה.
דאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא – אותו חייב לך הכתוב כרת אם נכנס למקדש בטומאה זו.
ה״נ דפטור – מכרת.
זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
היה חוטב עצים לסוכה או למערכה והרג גולה שאין זו מצוה כדי להפקיע את הגלות שכיון שאם מצא חטוב אינו חוטב אין בחטיבתו מצוה כדי להפקיע מן הגלות:
בן או תלמיד שהרגוהו האב או הרב שביארנו עליו שהוא פטור מגלות לא סוף דבר כשהוא צריך להנהגתו של אביו וללמודו של רבו אלא אפילו למד או השלים עצמו במדותיו כן שכל שהרב מוסיף בלמודו או האב בהנהגתו עוסק במצוה הוא שנאמר יסר בנך ויניחך ויתן מעדנים לנפשך:
טמא שנכנס למקדש במזיד ענוש כרת ובשוגג מביא קרבן עולה ויורד ואפילו טבל עד שיעריב שמשו הא אם העריב שמשו אפילו הוא מחוסר כפרים פטור מן הכרת וקצת מפרשים כתבו כן אף בטבול יום והם מחייבים כרת בשתיהן כמו שכתבנו בסנהדרין פרק נשרפין ואם נטמא בעזרה ושהא כך דינו ואם לא שהא פטור ואם עבד אע״פ שלא שהא כגון שהיה יוצא בקצרה והפך בצנורא שבידו עבודתו פסולה וחייב מיתה בידי שמים ואפילו בטבול יום אבל אם העריב שמשו אלא שהוא מחוסר כפורים עבודתו פסולה ופטור ודבר זה כתבנוהו לשטת קצת מפרשים ויש לחלוק ולומר כן אף במחוסר כפורים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפין:
איזהו טמא שחייב כרת על ביאתו למקדש כל שנטמא באב הטומאה שמן התורה ובטומאת מת שנטמא באותם הטומאות שהנזיר מגלח עליהן כמו שיתבארו במקומן אבל אם נטמא בטומאות מן המת שאין הנזיר מגלח עליהן אע״פ שהן בדין טומאת שבעה אין בהן חיוב כרת בביאת מקדש וכל שיש בו חיוב כרת אפילו נטמא בדבר מצוה כן כגון שנטמא במת מצוה שנאמר עוד טומאתו בו כל שטומאתו בו מ״מ:
וכל היכא דכתיב אשר אי בעי הוא – וא״ת הא דכתיב גבי נשיא אשר יחטא ה״נ נימא דאיבעי חוטא וי״ל דההוא לדרשא אתא אשרי הדור שהנשיא מביא קרבן על חטאתו כדאיתא במסכת הוריות (הוריות י ע״ב).
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אמר ליה [לו] רב אדא בר אהבה לרבא: והאם כל היכא דכתיב [מקום בתורה שנאמר] ״אשר״, מדבר רק במקרה דאי בעי [שאם רוצה] הוא, ולא מחמת מצוה או כורח? אלא מעתה מה שנאמר ״ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא... כי את מקדש ה׳ טמא״ (במדבר יט, כ), מדבר לפי זה דווקא במקרה שאי בעי מיטמא אי בעי לא מיטמא [שאם הוא רוצה הוא נטמא אם הוא רוצה אינו נטמא], שנטמא בדבר הרשות. ואם כן, אם נטמא מפני שטיפל במת מצוה, דלא סגי דלא מיטמא [שאי אפשר שלא ייטמא לו], שהרי כל המוצאו חייב לטפל בקבורתו, הכי נמי [כך גם כן] נאמר שפטור כשהוא נכנס טמא למקדש?
Rav Adda bar Ahava said to Rava: Is it so that wherever the term asher is written in the Torah it is a case where if he wants to he does so, and it is not referring to a mitzva or an obligation? If that is so, that which is written: “And a man who [asher] becomes impure and does not purify himself, and that soul shall be excised…as he has impurified the Sanctuary of God” (Numbers 19:20), can be referring only to a case where if he wants to he becomes impure, and if he wants to, he does not become impure. But in the case of a corpse with no one to bury it [met mitzva], where it would not suffice for him not to become impure in the process of burying it, would you say: So too, he is exempt from the punishment of karet if he enters the Temple in a state of impurity?
ר׳ חננאלרש״יבית הבחירה למאיריריטב״אחדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(17) שָׁאנֵי הָתָם, דַּאֲמַר קְרָא:

Rava replied: There it is different, as the verse states with regard to one impure with impurity imparted by a corpse:
חדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ענה לו רבא: שאני התם [שונה שם] שאמר קרא [הכתוב] באותו ענין
Rava replied: There it is different, as the verse states with regard to one impure with impurity imparted by a corpse:
חדושי בעל שרידי אשפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

מכות ח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים מכות ח., עין משפט נר מצוה מכות ח., ר׳ חננאל מכות ח. – מהדורת הרב ישראל ברוך הלוי סאלאוויציק, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס מכות ח., רש"י מכות ח., תוספות מכות ח., רמב"ן מכות ח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., בית הבחירה למאירי מכות ח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ריטב"א מכות ח., מהרש"ל חכמת שלמה מכות ח., מהרש"א חידושי הלכות מכות ח., גליון הש"ס לרע"א מכות ח., חדושי בעל שרידי אש מכות ח. – חידושי הרב יחיאל יעקב ויינברג – ערוכים ומסודרים עם ביאור גחלי אש מאת תלמידו הרב אברהם אבא וינגורט, ברשותו האדיבה של הרב וינגורט (כל הזכויות שמורות), פירוש הרב שטיינזלץ מכות ח., אסופת מאמרים מכות ח.

Makkot 8a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Makkot 8a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Makkot 8a, R. Chananel Makkot 8a, Collected from HeArukh Makkot 8a, Rashi Makkot 8a, Tosafot Makkot 8a, Ramban Makkot 8a, Meiri Makkot 8a, Ritva Makkot 8a, Maharshal Chokhmat Shelomo Makkot 8a, Maharsha Chidushei Halakhot Makkot 8a, Gilyon HaShas Makkot 8a, Chidushei Baal Seridei Eish Makkot 8a, Steinsaltz Commentary Makkot 8a, Collected Articles Makkot 8a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144