×
Mikraot Gedolot Tutorial
 
(1) דרכי חַד גבך הוּא אֲבָל הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי.
my one path is with you in one of your pieces of land. Since his claim is based on facts that are clear and certain, his claim is successful. However, here, in the dispute over the inheritance, is the son of uncertain descent able to state a claim like this? Although the son of uncertain descent claims that ultimately, whatever the nature of his relationship with the deceased is, he should have the right to inherit, nevertheless, since it is not actually known what that relationship is, his claim in reality is merely a composite of uncertain claims.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםעודהכל
{בבלי יבמות לח ע״א} וספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דהוא אבא דיבם ספק אמ׳1 אנא בר מיתנא אנא ופלגא דנכסי דידי נינהו ובני יבם אמרו2 ליה את אחונא את ומנאתא הוא דאית לך בהדן פלגא דקא מודי להו שקלו ותילתא דקא מודו ליה שקיל פש דנקא3 הוי ממון המוטל בספק וממון המוטל בספק חולקין:
{משנה יבמות ד:ג-ד} מתני׳ שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה4 [בכתובתה ובנכסים5] הנכנסין והיוצאים עמה בית שמאי אומרים יחלקו6 יורשי הבעל עם יורשי האב ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל7 ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב
כנסה [הרי8] היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון:
1. אמ׳: דפוסים: אומר.
2. אמרו: בדפוסים: אמרי.
3. דנקא: בדפוסים: דינקא.
4. יעשה: דפוסים: יעשו.
5. בכתובה ובנכסים: גכג, כ״י פרמה, דפוסים, כברמב״ם פיהמ״ש. כ״י בהמ״ל 695 רק: ״בנכסים״.
6. יחלקו: כברמב״ם פיהמ״ש ובה״ג (דפוס). כ״י פרמה, דפוסים: יחלוקו.
7. עם...הבעל: גט גכג, דפוסים. חסר בכ״י בהמ״ל 695 (כנראה מחמת הדומות).
8. הרי: גט, גכג, כ״י פרמה, דפוסים. וכן אף בכ״י בהמ״ל 695 בגמרא כאן. כ״י בהמ״ל 695 (כאן): ״סתם״.
דרכי חד אית לי גבך – וטענת ברי הוא דידע מאי קתבע מניה.
מי איכא למימר הכי – הא לא ידע מאי קא תבע מניה אי פלגא בנכסי מיתנא אי פלגא מנתא בנכסי יבם ומכח שתי טענות הוא בא עליהם בכל אחת ואחת אומרים לו הבא ראיה.
ליפלגו מחיים ולפירות – פי׳ וכשנפלו לה כשהיא נשואה:
סיפא דמתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלוקו – ומכל מקום אמרי ב״ה דחזקה עדיפא כיון שהוחזקה נחלה באותו השבט:
אלא ש״מ קסברי ב״ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי – וא״ת ומנלן דלמא טעמא משום דספק מוציא מידי ודאי. וי״ל דא״כ לא הוה לן למימר רק יחלוקו דאין לספק להועיל יותר מן הודאי. וא״ת וכי נמי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי אמאי אמרי׳ נוטלות כל כתובתן הוה לן למימר יחלוקו עם יורשי הבעל כדאמרינן לעיל נפל הבית עליו ועל מורישיו דבש״א יחלוקו משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי. וי״ל דלא דמי דלעיל אף אי הוי כגבוי אין זה אלא כשמת הבן אחריו אבל אם מת האב אחריו אין לזה בעל חוב כלום ואינו כגבוי שהרי אינו עומד לגבות מן האב כי האב לא נתחייב לו שום דבר והבן לא נשאר לו שום דבר ולהכי אמרינן יחלוקו אבל הכא שהאשה ודאי מוחזקת בנכסים מכבר אי אמרינן דשטר העומד לגבות כגבוי דמי כי הכל יודעין כי האשה יש לה דין בכתובה מקודם לכך ואי אמרינן שטר העומד לגבות כגבוי דמי היא מוחזקת מכבר ולכך אמרינן דנוטלת כל כתובתה כי היא ודאית בנכסים שהיא מוחזקת מקודם לכן ואין ספק מוציא מידי ודאי וכפ״ה וזה לשונו דלא דמי דלעיל הללו באין לירש והללו באין לירש והוי כולם ספק. אבל הכא שהאשה ודאי שהיא מוחזקת בנכסים מכבר משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי א״כ נוטלות כל כתובתן. ואביי לותביה מהא פ״ה למה ליה לעיל למפרך מההיא דנפל הבית דמתנייא בבבא בתרא בסדר ישועות לותביה מהא דמתנייא בסדר נשים דספק מוציא מידי ודאי מן ההיא דמתו בעליהן לא שותות וכו׳ ונוטלות כתובה. ואינו נראה דהא לא מצי לאותביה מהא לומר דספק מוציא מידי ודאי דא״כ הל״ל יחלוקו כדפ״ה לעיל. אלא נראה דה״פ לותביה מהא מאי טעמא נוטלות כתובה כיון דלא ידע דשטר העומד לגבות כגבוי דמי:
ואביי לותביה מכתובה דמתני׳ דהא ליכא למימר משעבד משום חינא אי לאו אם היו היורשים נקבות:
מת הזקן אבי המיתנא ואבי היבם והרי הספק בא לחלוק בנכסיו עם היבם מצד שהוא טוען שבין תשעה היה ובר מיתנא הוא והיבם טוען שהוא בנו ואין לו בנכסי הזקן כלום הרי זה ספק במקום ודאי ואין לספק כלום:
מת הזקן ובנו היבם ובאים הספק ובני היבם לחלוק בנכסי הזקן ספק אומר בר מיתנא אנא ר״ל בן האח שמת ראשון ופלגא דנכסי דידי ובני יבם אומרין אחינו אתה ועמנו אתה חולק ונמצא שאם בני היבם שנים אין לו אלא שליש הרי זה ממון המוטל בספק ונוטלים בני היבם תחלה חצי הנכסים שאף הספק מודה להם כן וזה נוטל שליש הנכסים שאף הם מודים לו כן והרי נשאר שתות הממון לחלוק נוטל ספק חציו ובני יבם חציו הגע עצמך שהיו הנכסים תשע מאות נוטל ספק תחלה שלש מאות ובני היבם ד׳ מאות וחמשים ונשארו מאה וחמשים שחולקין בהן:
המשנה השנית והכונה בה בענין החלק השני והוא שאמר שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שהיא מוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה בית שמאי אומרים יחלקו יורשי האב עם יורשי הבעל בית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב אמר הר״ם פי׳ אמרו נכסים בחזקתן רוצים כן נכסי צאן ברזל וכתובה היא מנה מאתים עם תוספת שהוסיף הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה הן נכסי מלוג ונכסי צאן ברזל הוא הדבר אשר הביאה לבעלה נדוניא שחייב באחריותו ויהיה עליו בחוב כמו שיתבאר אחר זה ונכסי מלוג אם הוסיפו הוסיפו לה ואם פחתו פחתו לה ומאמר בנכסי צאן ברזל בחזקתן לא באר בחזקת מי אם בחזקת הבעל או בחזקת האשה ופסק ההלכה בנכסי צאן ברזל שהם חולקים לפי דעת בית הלל:
אמר המאירי שומרת יבם שנפלו לה נכסים ר״ל בעודה זקוקה ליבם מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת ונותנת לכתחלה בעודה זקוקה ואינו דומה לנפלו לה בעודה ארוסה שאמרו בית הלל במסכת כתובות פרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות ע״ח.) שלכתחלה לא תמכור שאין היבמה גמורה ליבם שלה כארוסה לארוס שלה ואפילו עשה בה מאמר והוא דין שאם לא מכרה אין ליבם בפירותיהן כלום עד שיכנוס ושאם מתה אין ליבם בהם כלום כמו שנבאר אבל נכסי מלוג שהיו לה ביד הבעל יש אומרים שהיבם חולק עמה בפירות דידו של בעל עדיפא מידה ויד היבם מיהא כידה וחולק עמה על הדרך שיתבאר ומכל מקום עיקר הדברים שאין לו בהם כלום וכן כתבוה גדולי הרבנים בסוגית הגמרא כמו שנבאר וכן כתבוה גם כן גדולי המפרשים וראיה לדבריהם שהרי פירות תחת פירקונה ויבם אינו חייב לפדות עד שיכנוס ויש אומרין אף אם כנס הואיל ואין לה כתובה עליו שכל שאין לה כתובה אין לה תנאי כתובה אלא אם כן הוא כותב לה מתחלה וכל שכן לדעתנו שפסקנו כאביי דידו כידה ויד היבם גריעא ואף לחייה ולפירות כן כמו שנבאר וכן כתבוה גדולי המחברים אלא שאף הם כתבו כן אף בנכסי צאן ברזל שאין ליבם כלום אף בפירותיהן והדברים מתמיהין ולדעתנו נכסי צאן ברזל ליבם הן מכל וכל עד שיחלוץ ונמצא לשיטתנו שבנכסים שנפלו לה בשהיא שומרת יבם אין ליבם בהם פירות וכן אף בשנפלו לה כשהיא תחתיו אין היבם חולק בפירות ובנכסי צאן ברזל הכל ליבם עד שיחלוץ ומכל מקום אע״פ שאין היבם חולק בנכסי מלוג אינה מוכרת לכתחלה ויש פוסקים שהיבם חולק בפירות כמו שכתבנו:
מתה ר״ל כשהיא שומרת יבם מה יעשה בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה ר״ל נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת הבעל שאילו אותן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם פשוט הוא לו לפי שיטתנו שאין היבם יורש בהם כלום אלא שהוא שואלה באותן שנפלו לה ברשות הבעל והרי אתה רואה שלא חילק הנכסים בשאלתו אלא לשני מינין והם כתובה ונכסי מלוג וכבר ידעת ששלשה מיני נכסים של אשה הם הראשון כתובה והוא מנה מאתים ותוספת והשני הנדוניא שהביאה והיא הנקראת נכסי צאן ברזל והשלישי נכסי מלוג ואחר שכן ודאי משנתנו בכל הנכסים הוא בא לחקור את הדין ואם כן נכסי צאן ברזל בכלל כתובה הן במשנה זו שאף הן נקראין כתובה כמו שאמרו (ב״מ ק״ד:) ארבע מאה זוזי לכתובתא דברת וכן בכמה מקומות וכששאל מה יעשה בכתובתה פירושו במנה מאתים ובתוספת ובנכסי צאן ברזל וזו ראיה לדעתי שאף בתשובה נכסי צאן ברזל בדין אחד עם מנה מאתים ותוספת:
ואמרו בית שמאי שיחלוקו יורשי הבעל והוא האב או האחים עם יורשי האב ר״ל עם אביה או עם אחיה ופירשו בגמרא שלא אמרו יחלקו אלא בנכסי מלוג וכמו שאמרו יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב שעשה יורשי האב עיקר אבל בכתובתה ודאי לא פליגי ויש מפרשים דההיא טעמא לא קימא ובכל הנכסים הם אומרים כן:
ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן ואנו גורסין כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב וכן היא גירסת הגאונים ואין גורסין וכתובה באות הוא״ו עד שיהא נכסים בחזקתן מורה על מין אחד של נכסים וכתובה על מין שני ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה על מין שלישי אלא נכסים בחזקתן הוא נאמר על כלל הנכסים כלומר כל אחד ממיני הנכסים אתה דנו לפי מה שהם מוחזקין בו יותר ואחר כך הוא מזכיר את פרטי הנכסים כלומר כיצד הוא הדין ר״ל על אי זה צד אנו דנין את הנכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים כו׳ בחזקת יורשי האב וכשם שכללנו בשאלה לדעתי נכסי צאן ברזל בכתובה כך בתשובה ואין במשנתנו אלא שני דינין ומעתה כתובה ר״ל מנה מאתים ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורשי הבעל מפני שהבעל היה מוחזק בהם לגמרי ואף היבם מוחזק בהם שהרי אינם עומדים לגבות ממנו עד שיחלוץ והיבם יורשם עם שאר נכסיו אפילו גבאתם שאין זו קרויה גוביינא אבל נכסים הנכנסים כו׳ ר״ל נכסי מלוג אף אותם שנפלו לה בחיי הבעל בחזקת יורשי האב מפני שהיא מוחזקת בהם יותר שאם הותירו הותירו לה ואם פחתו פחתו לה וכל שכן לאחר מותו שהיא תופסתם אע״פ שהיבם חולק עמה בפירות לדעת קצת ולמדת במשנתנו דרישא דמתניתין ר״ל לענין מכירה דקאמר מוכרת ונותנת לכתחלה בנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא ר״ל לענין ירושה כשמתה אף כשנפלו לה נכסים בחיי הבעל וזהו דעת אביי דקאמר רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וקסבר אליבא דבית הלל ידו כידה ויד היבם גריעא ואין ליורשי הבעל כלום ואנו פוסקים כמותו מן הטעם שיתבאר בגמרא ומכל מקום יש פוסקים דסיפא דמתניתין נמי דוקא בנפלו לה כשהיא שומרת יבם ורישא לענין מכירה וסיפא לענין ירושה אבל נכסי מלוג שנפלו לה בעודה תחת בעלה אף הם בחזקת יורשי הבעל כדין כתובה ותוספת וכדעת רבא והם מפרשין דרבא דקאמר ידו עדיפא מידה פירושו והוא מוחזק באלו כבשאר נכסים וכן כתבוה גדולי הדור ואף הם מבינים כן מדברי גדולי הפוסקים בפרק הכותב ומכל מקום גדולי הדורות מפרשים גם כן שמשנתנו רישא וסיפא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אבל נכסי מלוג שבחיי הבעל יחלוקו דידו עדיפא מידה הא יד היבם גריעא וחולק מיהא עמהם ותדע שכל שומרת יבם מן האירוסין הן שנפלו לה בחיי הארוס הן שנפלו לה בשעת הזיקה לדברי הכל ליורשי האב ולמדת שבמשנתנו זה שאמרו נכסים בחזקתן לא הוצרך לשאול בחזקת מי שהרי ביאורם בצדם ומכל מקום בתשיעי של בתרא (ב״ב קנ״ח.) הוזכר דין אחר דומה לזה שדיני הנכסים מתחלקים לשלשה דינין נכסים בחזקתן לדין אחד וכתובה לדין אחר ונכסי מלוג לדין אחר וצריך לבאר בהם נכסים בחזקתן על נכסי צאן ברזל וכתובה במנה מאתים ותוספת והוא שגורסין שם וכתובה באות הוא״ו ומתוך כך הוצרכו לשאול שם על נכסים בחזקתן בחזקת מי והענין הוא שאמרו שם נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים אשה מתה ראשונה ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון בית שמאי אומרים יחלוקו ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב ושאלו נכסים בחזקת מי ר׳ אלעזר אומר בחזקת יורשי אשה כלומר הואיל ומבית אביה באו דבתר מעיקרא אזלינן ור׳ יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל הואיל והוא המוחזק ואין הלכה כאחד מהם אלא הואיל והללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו כמו שהוזכר שם ונמצא באותו הדין מנה מאתים ותוספת ליורשי הבעל נכסי מלוג ליורשי האב נכסי צאן ברזל יחלוקו וזו מתקרבת למשנתנו לשיטתנו ואע״פ שנשתנה בה דין נכסי צאן ברזל ממשנתנו התם כדקתני טעמא שמאחר שמתו הבעל והאשה הללו והללו באין לירש ואין אחד מהם מוחזק והוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין אבל כאן שהיבם חי ואין נכסי צאן ברזל שלה ניתנין לגבות בעוד שהיא זקוקה הרי הן בחזקת משפחת הבעל:
ומכל מקום אני תמה לשיטה שניה ושלישית שכתבנו בנכסי מלוג מה נשתנה דין נכסי מלוג שבמשנתנו מדין נכסי מלוג של משנה זו שהרי במשנת בתרא בנפלו לה ברשות הבעל היא שנויה ואעפ״כ הם בחזקת יורשי האב וכשיטתנו והיא היא עיקר הדברים ומכל מקום גדולי הרבנים גורסין אף במשנתנו וכתובה והם מחלקים אותה לשלשה דינין ונכסים בחזקתן הם מפרשין אותה על הדרך שהתבאר בבתרא לחלוקת שניהם וכוללין עמהם נכסי מלוג שנפלו לה בחיי הבעל ולא שאלו כאן בחזקת מי מפני שסמכו על אותה האמורה שם ומנה מאתים ותוספת ליורשי הבעל ונכסים הנכנסין כו׳ ליורשי האב ומפרשין בהם באותן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם וזו ודאי קשה ביותר למה הוציאו נכסי מלוג סתם מדין נפל הבית עליו ועל אשתו שהן ליורשי האב ומכל מקום גדולי המחברים גורסין כן ופסקו בשומרת יבם שחולקין בנכסי צאן ברזל ובנכסי מלוג מיהא פוסקים שהם ליורשי האב והדברים נראין כמוכרחים על הדרך שכתבנו לשיטתנו ובלא קושיא ובלא שום זרות ולגאוני ספרד ראיתי בה דעת שלישית שבנכסי צאן ברזל שהם בעין יש בהם שבח בית אביה הואיל ולבסוף לא מצי לסלוקי בזוזי אע״ג דאם פחתו פחתו לו כי הדדי נינהו ויחלקו אבל בשאר נכסי צאן ברזל הרי הן בחזקת יורשי הבעל:
משנה כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון אמר הר״ם פי׳ אמרו כאשתו לכל דבר שיוכל לגרשה ולהחזירה תמיד כאשתו ואמר כתובתה על נכסי בעלה ענינו שיהיה שטר נכסי בעלה עומדים תחת שעבוד כתובתה ואם אין לה כתובה יכתוב לה כתובה לפי שאי אפשר לה בלא כתובה:
אמר המאירי כנסה ר״ל בביאה הרי היא כאשתו לכל דבר ר״ל שאם בא לגרשה מגרשה בגט וכן שאם רצה להחזירה אחר שגירשה מותר ואין אומרים כבר נתקיימה המצוה ונעשית אשת אח שלא במקום מצוה:
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון כלומר בדבר זה יצאה מדין שאר א״א דעלמא שאין כתובתה על נכסי בעל זה אלא על בעלה הראשון ואם אין נכסי הראשון מספיקים לכתובתה אין שעבודה על זה ומכל מקום אין שום נכסים מראשון פירשו בגמרא שתקנו לה לכתוב לה השני כתובה מנה מן היבם כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה הא כל שיש בנכסי הראשון מקצת כתובה לא תקנו לה כלום משני שהרי אף באותו מקצת הופקע שאינה קלה בעיניו להוציאה ואם היו נכסים הרבה לאחיו אלא שלא היתה לה כתובה עליו כגון מוחלת מעכשו לכשימות או ארוסה ולא כתב לה הוא זוכה בכל הנכסים וכשכונסה כותב לה כתובה מנה על נכסיו כשאר הנשים ועכשו נהגו שאף כשיש שם נכסים מן האח ויש לה כתובה עליו קורעין כתובה ראשונה ויבם כותב לה כתובה אחרת כדי שתהא שעבודה על זה וכותבין בה מנה לעיקר כתובה וכבר כתבנו טופסה בכתובות פרק נכסים:
זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שביארנו לדעת בית הלל ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:
גבך. שהרי לא באתי לדין עם אלו שמכרו לך והפסדתי הדרך. הילכך מצי טעין ארחא אית לי גבך. אבל הכא. כבר בא לדין עם היבם והפסיד החצי שנטל היבם. ור״ש פי׳1 ארחא אית לי גבך, דטענת בריא דידע מאי קא תבע מיניה, אבל הכא לא ידע מאי קא תבע, אי פלגא בנכסי מיתנא אי מנתא בנכסי יבם. והואיל ומכח שתי טענות הוא בא עליהם, בכל אחת ואחת אומרי׳ לו הבא ראיה. מהדרנא. הואיל ויכול להפסיד טענתו אין טענתו טענה. אבל הכא הואיל ומת היבם אינם יכולים להפסיד טענתו ולומר שהם יסתלקו מן הדין וישוב הדין עם היבם, הילכך לא דמי, ואפי׳ לרבנן טענתו טענה והדר דינא. ופסק הרי״ף2 כר׳ אבא דקם ליה כרבנן, דהאי שנויא דחיא בעלמא היא. וכן פסק הר״ם בנחלות פרק ה׳3. ורבינו מאיר כתב דהואיל ולא אפסיקא הלכתא בהדיא לא מפקינן ממונא. ואי תפס ספק לא מפקינן מיניה. ורבינו אפרים4 פסק כר׳ ירמיה, משום דקיימא לן בפרק בית כור5 גבי האחין שחלקו ובא להן אח ממדינת הים דבטלה מחלוקת, אלמא הדר דינא. ולאו ראיה היא, דחלוקה בטעות שאני. סבא. אבי היבם והמת. ודאי. יורש נכסי אביו. ספק. אם הוא בן המת ויירש החצי בתורת בן הבן. הילכך יביא ראיה, ואם לאו הכל יירש הבן שהוא יורש בודאי. הילכך היבם יורש הכל. כתב ר״ש6 ולא דמי לההוא דרב משרשיא דלעיל, דאע״ג דספק אית ליה זכיה בנכסים ממה נפשך אפי׳ הכי לא חשיב ודאי, דלא ידע מכח מי הוא בא עליהן. ...⁠7 דמודו ליה תלתא. דינקא. שתות, והוא חצי השליש הנשאר, והחלק [נוטל], ושניהם החצי הנשאר. אית דמייתי8 ראיה מיהא, למה שכתב ר״ש9 בספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא, שכתב דמאי דקא מודו ליה שקיל והשאר חולקין כי הכא. ותמיהים על הר״ם ועל מה שפירשנו10. והא מילתא לאו ראיה היא ולא דמו אהדדי כלל, דהתם אעפ״י שהם מודים לו השליש אינו נוטל כלום מפני אותה הודאה, שטענתו היא ספק מאיזו ירושה הוא יורש, אם הוא בן המת ויורש נכסי המת בתורת בן שיורש אביו, או הוא בן היבם ויורש נכסי המת בתורת ירושת אביו היבם שירש נכסי המת. הילכך הואיל ואינו עומד על אמתת ירושת נכסים אלו, אעפ״י שממה נפשך יש לו בהן זכות, לא שקיל מאי דמודו ליה. אלא טענתו ספק וחולקין, דהא אינהו לא מודו ליה ההוא תלתא מכח דין אותה ירושה דתבע לכולהו נכסי, אבל הכא הוא טוען החצי מכח ירושת בן הבן, ואינהו מודו ליה שיש לו זכות וירושה בנכסים מכח ירושת בן הבן, אלא שטוענים שבן אביהם הוא ואין לו אלא שליש. והואיל ואלו מודים לאלו שזכותם באלו הנכסים היא מכח ירושת בן הבן, כל חד וחד שקיל מאי דמודי ליה חבריה, דכל חד וחד ודאי הוא, ושארא פלגי. והא מילתא סברא מעליתא היא, שאף ר״ש נצרך לזאת החלוקה כמו שכתבנו לעיל. ואי הוה דמיא הא להא דלעיל, לא כתב בפירושו נראה בעיני. בנכסי ספק. והזקן טוען הספק בן המת היה ואני יורשו, והיבם טוען בני הוא ואני יורשו. בנכסי יבם. והזקן אומ׳ אינך בן היבם ואני יורשו, והספק טוען בן היבם אני ואני יורשו. חולקין. שאין אומרין שהאב מוחזק בנכסי הבן.
1. ד״ה דרכי.
2. יא, ב בדפי הרי״ף.
3. ה״ד.
4. הובא בספר ההשלמה.
5. ב״ב קו, ב.
6. ד״ה הוי.
7. אולי יש להשלים לפי שרידי האותיות והענין: דקא מודו ליה שקל.
8. בעל ההשלמה.
9. לעיל לז, ב ד״ה בנכסי יבם גופיה.
10. לעיל לז, ב ד״ה ספיקא.
רש״י בד״ה מי איכא כו׳ בנכסי יבם ומכח שתי כו׳ כצ״ל:
שומרת יבם דנפלו לה נכסים
דרכי חד גבך [דרך אחת שלי אצלך] הוא, כלומר, שהרי זו טענה ודאית וברורה שהיתה לו שם דרך, אבל הכא [כאן], מי איכא למימר הכי [האם יש מקום לומר כך]? הרי הוא עצמו אינו יודע מהי התביעה שהוא תובע, שהרי אינו יודע בנו של מי הוא, ולכן אין לו טענת ודאי.
my one path is with you in one of your pieces of land. Since his claim is based on facts that are clear and certain, his claim is successful. However, here, in the dispute over the inheritance, is the son of uncertain descent able to state a claim like this? Although the son of uncertain descent claims that ultimately, whatever the nature of his relationship with the deceased is, he should have the right to inherit, nevertheless, since it is not actually known what that relationship is, his claim in reality is merely a composite of uncertain claims.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרמהרש״ל חכמת שלמהרשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץאסופת מאמריםהכל
 
(2) וְרַבִּי יִרְמְיָה אָמַר לָךְ אֲנָא דַּאֲמַרִי אפי׳אֲפִילּוּ לְרַבָּנַן עַד כָּאן לָא קָאָמְרִי רַבָּנַן הָתָם אֶלָּא מִשּׁוּם דא״לדְּאָמַר לֵיהּ אִי שָׁתְקַתְּ שָׁתְקַתְּ וְאִי לָא מַהְדַּרְנָא שְׁטָרָא לְמָרַיְיהוּ וְלָא מָצֵית לְאִשְׁתַּעוֹיֵי דִּינָא בַּהֲדַיְיהוּ אֲבָל הָכָא מִי אִיכָּא לְמֵימַר הָכִי.

And Rabbi Yirmeya could have said to you: I stated my ruling even in accordance with the opinion of the Rabbis, since perhaps the Rabbis state their ruling only there, in the case of the lost path, because the owner of the surrounding land said to the field owner: If you do not press your claim and are silent, then be silent and I will sell you the path at a reasonable price; but if not, then I will return the bills of purchase of the pieces of land to their previous owners and then you will not be able to successfully engage in a legal dispute with them. He is successful with this claim because it is within his power to return the fields and thereby recreate the original circumstances in which the owner of the field would forfeit the path. However, here, are the sons of the yavam able to state a claim like this? The original circumstance, in which the inheritance of the deceased had still not been divided, cannot be recreated. Therefore, a claim based on that circumstance will be unsuccessful.
רי״ףתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ור״י א״ל אנא דאמרי אפי׳ כרבנן ע״כ ל״א רבנן התם אלא משום דא״ל אהדר שטרא למרייהו אבל הכא א״ל מנתא דמיתנא גבייהו הוא:
וכתב ר״ח ז״ל דאע״ג דטעמי׳ דר״י מסתבר מיהו כר״א קיי״ל דאמרי׳ כרבנן דס״ל כוותייהו ואע״ג דר״י מתרץ בטעמי׳ שינוייא היא ואשינויי׳ לאסמכינן ואין נ״ל פסק זה אלא הל׳ כר״י דמסתבר טעמי׳, שפיר ושפיר מתרץ מילתייהו דרבנן אליבי׳ ולא שנוייא הוא תדע דתלמודא נמי לימא קאמר וכל לימא לא קאי למימרא דלא שייכי פלוגתייהו בפלגותא דאדמון ורבנן כלל וטעמייהו לחוד וטעמא דידהו לחוד.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומצד שני, ר׳ ירמיה אמר לך [יכול היה לומר לך]: אנא דאמרי [אני שאומר אני את דברי], יכול להיות שאפילו לשיטת רבנן [חכמים] יכול אני לאומרם. ומדוע: עד כאן לא שמענו כי קאמרי רבנן התם [אמרו חכמים שם] אלא משום שאמר ליה יכול בעל השדות לומר לו] אי שתקת [אם תשתוק] — שתקת [תשתוק], ואי [ואם] לא — מהדרנא שטרא למרייהו [אחזיר את השטרות לבעליהם] ולא מצית [תוכל] לאשתעויי דינא בהדייהו [לדבר בדין איתם], אבל הכא מי איכא למימר הכי [כאן האם יש מקום לומר כך]? שהרי כאן גם אם יחזירו את הדברים למצב הראשון, לפני שהיבם מת, עוד יהיה לספק מקום לתביעה, ולכן יתכן שאף חכמים יודו לו בזה.
And Rabbi Yirmeya could have said to you: I stated my ruling even in accordance with the opinion of the Rabbis, since perhaps the Rabbis state their ruling only there, in the case of the lost path, because the owner of the surrounding land said to the field owner: If you do not press your claim and are silent, then be silent and I will sell you the path at a reasonable price; but if not, then I will return the bills of purchase of the pieces of land to their previous owners and then you will not be able to successfully engage in a legal dispute with them. He is successful with this claim because it is within his power to return the fields and thereby recreate the original circumstances in which the owner of the field would forfeit the path. However, here, are the sons of the yavam able to state a claim like this? The original circumstance, in which the inheritance of the deceased had still not been divided, cannot be recreated. Therefore, a claim based on that circumstance will be unsuccessful.
רי״ףתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(3) אסָפֵק וְיָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי סָבָא סָפֵק אָמַר הַאי גַּבְרָא בַּר מִיתָנָא הוּא וּפַלְגָא דִּידִי הוּא יָבָם אָמַר אַתְּ בְּרַאי דִּידִי אַתְּ וְלֵית לָךְ וְלָא מִידֵּי.

The Gemara brings another case, that of one of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, and the yavam who came to divide up the possessions of the grandfather, i.e., the father of the yavam and the deceased, and each one made a claim to the inheritance. The son of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore half of the possessions are mine because the inheritance should be split between the two sons, i.e., the deceased and the yavam, and since I am the sole heir of the deceased, I should receive his portion. The yavam said to him: You are my son, and therefore you have absolutely no rights to the possessions; rather, I should receive all the inheritance. One half is mine because I am the grandfather’s son, and the other half, which would have gone to my deceased brother, I should receive by virtue of the fact that I consummated the levirate marriage with his widow.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםההשלמהפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבא – אבי המת והיבם.
וכיון דברשותה קיימי ולאו ברשותו ולאא הוצרך לפרש במיתתה מה תהא עליהן דודאי בחזקת יורשי אביה הן. ובנפלו לה בעודה תחת הבעל מסיק ואזיל מה יעשה בכתובתה, היא נדונייתה שהכניסה לו בכתובתה וקיבלן הבעל בשומא ונקראין ניכסי צאן ברזל, והן בחזקתו לזול ולייקר ולכל דבר, ובנכסיםב ולא ניכסי מלוג שנפלו לה ונכנסו לרשות הבעל בעודה תחתיו ויצאו מרשותו כשמת דהיינו יוצאין, בית שמאי אומרים יחלקו יורשי הבעל בנכסי מלוג שנכנסו לרשות הבעל ויצאו, דהואיל דידו כידה הללו באין לירש והללו באין ויחלוקוג, אבל הניכסי צאן ברזל שיהוד מוחזקין ביד הבעל לא אמרי בית שמאי יחלוקו, מדלא קתני יחלוקו יורשי האב עם יורשי הבעל, אלא כולהו דיורשי הבעל. וכל שכן למנה מאתים ותוספת דלא שקלי יורשיה, דיבם תחת הבעל עומד ולא ניתנה כתובה לגבות מחיים דבעל. ובית הילל אומרים נכסים בחזקתן, כתובה שהיא ניכסי צאן ברזל שהיה בחזקת הבעל אוקמה בחזקת יורשיו, נכסי מלוג שהן בחזקת האשה דאין בהן לבעל אלא קנין פירות ולאו כקנין הגוף דמי, תוקי בחזקת יורשי האשה.
ועודה אמרינן בפרק החולץ בשומרת יבם שנפלו לה נכסיםו לותבוה כתובה דמתניתין בכתובה דמתניתין לא פליגיז דמודין בית שמי שהיא בחזקת יורשי הבעל, ופיר׳ש רבינו שלמה משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והא דאמרינן בכתובות בפרק האשה שנפלו לה נכסים (כתובות פא ע״א) דלבית שמי ניתנה כתובה לגבות מחיים משום דשטר העומד לגבות כגבוי דמי, ולאח אמרינן אלא לענין קבורת היבמהט. ומקשי עלה, הא דאמרינן בסיפא (כתובות פא ע״ב) אלא דר׳ אבא קשיא התם משום איבה, אלמא משום איבה לא ניתנה ליגבות אבל היכא דליכא איבה כגון דמתה אמרינן ניתנה כתובה ליגבות. ואומר אני דהא [ד]⁠לא פליגי בית שמי בכתובה דמתניתין דהחולץ, לאו משום דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, דהא לבית שמי שטר העומד ליגבות כגבוי דמי והוי כאלו עומד ליגבות מחיים, אלא משום דמתה והיבם קוברה הרי הוא במקום אחיו לירש כתובה שתיקנו קבורה תחת כתובה. ואמרינן התם דהיבם קוברה בכתובות בפרק האשה (כתובות פא ע״א) אפילו לבית שמי, דכיון דאית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, הוי מיד כשמת הבעל וכשבאת לידי גיבוי כאלו גבתה מחיים דבעל והרי הן בחזקתה, וירית להו היבם מינה ולא מן אחיו ולא מצי אמר אח אני יורש, אבל כל זמן שהבעל בחיים אינו עומד ליגבות, דלא ניתנה כתובה ליגבות מחיים דאית להו מדרש כתובה לכשתינשאי לאחר תיטלי ולא מחיים, ויבם אחר הוא. ובית הילל דלית להו שטר העומד ליגבות כגבוי דמי, לא דרשי מדרש כתובה ואית להו ניתנה כתובה לגבות מחיים וכל הנכסים משועבדים לכתובה מחיים דבעל ומינה דידה [ירית] להו יבם הילכך חייב בקבורה. והא דאמרינן התםי חזרו בית הילל להורות כבית שמי, לא משום מדרש כתובה חזרו, אלא משום היתרתם את הערוה חמורה לא תתירו את הממון הקל חזרו.
א. לא.
ב. צ״ל כעי״ז: ובנכסים הנכנסים ויוצאין והן ניכסי וכו׳.
ג. דלא כרש״י לט רע״א שפירש שידו כידה הוא טעמייהו דב״ה.
ד. שהיו.
ה. כל הדיבור כתבו רבינו שלא ע״ס מסכתין [ומשו״ה הוצרך רבינו לכתוב ׳בפרק החולץ׳] ואח״כ צרפו לכאן. וא״כ ׳ועוד׳ נמשך על שלפניו באותו מקום.
ו. כלומר על משנת שומרת יבם וכו׳. והיינו סוגיין דדף לח ע״ב.
ז. כגירסא שבדק״ס.
ח. לא.
ט. ע״כ מרש״י.
י. במכילתין קיז ע״א. וכ״כ תוס׳ שם ד״ה וחזרו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא בספק א׳ אנא בר מיתנא ופלגא דידי ויבם אמר את ברי ולית ליך ולא מידי הוה יבם ודאי וספק ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי. סבא ויבם שבאו לחלוק בנכסי ספק ספק או סבא וספק בנכסי יבם חולקין:
ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס׳ אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגא נכסי דידי ויבם אמר את בר דידי את ול״ל ולא מידי, הוה יבם ודאי וס״ס ואין ס׳ מוציא מידי ודאי:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ועוד בעיה באותו נושא: ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, אביו של היבם, שהוא סבו של הספק. ספק אמר: האי גברא בר מיתנא [אדם זה, אני, בן של המת] הוא וכיון שאבי היה אחד מבני הסב, הרי אני יורש את חלקו של אבי בנכסים ופלגא דידי [ומחצית הנכסים, כלומר, חלקו של המת, שלי] הוא, ואילו יבם אמר: את, בראי דידי את, ולית לך ולא מידי [אתה, בני שלי אתה ואין לך ולא כלום בנכסים],
The Gemara brings another case, that of one of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, and the yavam who came to divide up the possessions of the grandfather, i.e., the father of the yavam and the deceased, and each one made a claim to the inheritance. The son of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore half of the possessions are mine because the inheritance should be split between the two sons, i.e., the deceased and the yavam, and since I am the sole heir of the deceased, I should receive his portion. The yavam said to him: You are my son, and therefore you have absolutely no rights to the possessions; rather, I should receive all the inheritance. One half is mine because I am the grandfather’s son, and the other half, which would have gone to my deceased brother, I should receive by virtue of the fact that I consummated the levirate marriage with his widow.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםההשלמהפסקי רי״דבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(4) הָוֵי יָבָם וַדַּאי וְסָפֵק סָפֵק וְאֵין סָפֵק מוֹצִיא מִידֵי וַדַּאי.

The Gemara rules on this case: This is a case in which the yavam has a definite claim because he is the grandfather’s son, and the son of uncertain descent has only an uncertain claim, and the halakha is that one with an uncertain claim cannot extract property from one who has a definite claim to it. Therefore, the yavam receives all the inheritance.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוי יבם ודאי – יורש ויודע מכח מי הוא בא ומוחזק בנכסים. ולא דמי לההיא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע״ג דספק אית ליה זכיה בנכסים ממה נפשך אפילו הכי לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא לירש מכח מה הוא בא עליהן.
הוי יבם ודאי וספק ספק – פי׳ בקונטרס ודאי שיודע מאיזה כח הוא בא ומוחזק בנכסים ולא דמי לההוא דרב משרשיא דלעיל דהתם אע״ג דספק אית ליה בנכסים זכיה ממה נפשך אפ״ה לא חשיב ודאי דלא ידע מכח מי הוא בא עליהם משמע מתוך פירושו דקרי ודאי מה שודאי נוטל חלק בנכסים ובפרק מי שמת (ב״ב דף קנח: ושם) גבי הא דתנן נפל הבית עליו ועל אמו אלו ואלו מודים שיחלוקו פירש רבינו שמואל שיחלוקו יורשי האם דהיינו אחי האם מאביה עם יורשי הבן היינו אחי הבן מן האב ראובן ולא רצה לפרש יורשי האם בני האם דהיינו אחי הבן מן האם דהיינו בנימין דא״כ ה״ל בנימין ודאי וראובן ספק ואין ספק מוציא מידי ודאי ואין נראה כלל דאטו מפני שהוא ודאי במקצת הנכסים יהא ודאי בכולן ועוד דאמר התם ומייתי ליה לקמן גבי נפל הבית עליו ועל אביו עליו ועל מורישיו והיתה עליו כתובת אשה וב״ח כו׳ ומסיק דיורשי האב אחי הבן אלמא אע״ג דיש לאב בנים אחרים לא חשבינן להו ודאי וכן בפ״ק דב״ק (דף ט. ושם) גבי אחים שחלקו ובא ב״ח ונטל חלקו של אחד מהן דאמר רב אסי נוטל רביע בקרקע או רביע במעות משום דמספקא ליה אי כיורשים דמו אי כלקוחות ולא אמרי׳ שלא יטול כלום שהרי זה המוחזק הוא ודאי במקצת נכסים וכן זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי גבי שנים אוחזים בטלית (ב״מ דף ב.) אלא הא דקרי הכא יבם ודאי היינו משום שהיבם הוא ודאי יורשו של סבא אבל ספק הוא ספק אם הוא יורשו כלל אבל התם בנפל עליו ועל אמו לא הוי בנימין ודאי יורש בכל חצי האחר דאם מתה רחל קודם יוסף הוי ראובן נמי יורשו וכן בנפל הבית עליו ועל אביו אם מת האב קודם הוי בעל חוב יורש ולא בן האחר.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוי יבם ודאי וספק ספק – פי׳ כי אפי׳ לדברי הספק היבם הוא ודאי בנכסי׳ ליטול פלגא מיהא וכיון שכן אין אומרים שיחלוקו בחצי האחר אלא אמרי׳ שעומדים כל הנחסים ברשותו כי הוא יורש ואין ספק מוציא מידי ודאי דא״ל הבא ראייה שאתה יורש ושקול ודוקא בהא אמרינן אין ספק מוציא מידי ודאי מטעמא דאמרן אבל בדבר שהאחד ודאי שלא מחמת ירושה אין אומר בהם כן וכ״ש אם ודאי של זה מחמת הודאת חבירו שאין אומר כן אלא נוטל מה שהודה וחולקי׳ השאר ביניהם וכדמוכח ממתני׳ דשנים שאחזו בטלית זה אומר כולה שלי וזה אומר חציה שלי שזה נוטל ג׳ חלקים וזה נוטל רביעי ולפי מה שאמרנו שאין הדין כן אלא ביורש אפי׳ יש לשם עדים שהמחצה שלו אין אומר אין ספק מוציא מידי ודאי אלא זה נוטל ג׳ חלקי׳ וזה נוטל רביע וכן לב׳ שטרות דיוצאות על שדה א׳ בשם א׳ ויש תוספת דיקל׳ בשטר הא׳ אין אומרי׳ אין ספק מוציא מידי ודאי כנ״ל והקשו בתוס׳ מהא דאמרי׳ בפ׳ מי שמת נפל הבית עלי׳ ועל אמו יורשי האם אומרי׳ הבן מת ראשון יורשי הבן אומרי׳ אמו מתה ראשון אלו ואלו מודי׳ שהנכסים בחזקת׳ אר״ע מודה אני בזה שהנכסים בחזקתם והא התם דיורשי האם דהיינו שאר בנים שהיו לה ודאי בנכסים ואפילו מתה האם ראשונה ויורשי הבן דהיינו אחין מאביו ספק כי אם מתה האם אחרונה אין להם כלום שאין הבן יורש אמו בקבר ואפ״ה אמר ת״ק יחלוקו לימ׳ דת״ק דהתם לית ליה הא דהכא והא דתניא כר״ע והא היכי אפשר דמאי דאמרי׳ הכא טעמא רבא הוא שאין ספק מוציא מידי ודאי יורש ומי׳ כבר פרש״י ז״ל התם דיורשי האם דהתם אינם בניה אלא שאר אחים ובית אביה שהם ג״כ ספק בנכסי׳ שאם מתה האם בתחלה אין להם כלום והא דסתים לן סתומי ותני יורשי האם דמשמ׳ כלהו יורשים י״ל משום דפשיטא מילתא לכ״ע דליכא לאוקומי בבני׳ ואיידי דקתני יורשי הבן נקט נמי יורשי האם ונכון הוא אבל בתוס׳ אינו נרא׳ להם משו׳ דקתני סתם יורשי האם ולכך פי׳ הם וכן פי׳ הרמב״ן ז״ל דאפי׳ תימא יורשי האם בניה ולא דמי להא דהכא דהתם כל אחד ואחד הוא יודע מאיזה כח הוא תובע וכי הוא הראוי ליירש למי שהוא תובע מכחו כי אלו באים ליירש הבן ואלו באים ליירש האם ואין הספק אלא על הנכסים אם הם של בן או של אם וכיון שכך סבר ת״ק דה״ל ממון המוטל בספק וחולקים וחנן אומר שהנכסי׳ בחזקת׳ של בניה אם מפני שהוחזק׳ נחלה באותו השב׳ כדמוכח התם בגמ׳ וזה נכון יותר.
תוס׳ בד״ה ובה״א הנכסים כו׳ וא״ת ולמ״ד בחזקת יורשי האשה מ״ש מנפל הבית עליו ועל אמו דמודים ב״ה שיחלוקו כו׳ עכ״ל אבל למ״ד דהוו בחזקת יורשי הבעל לא קשיא להו מ״ש מנפל הבית עליו ועל אמו דיחלוקו דבנכסי צאן ברזל כיון דאם פחתו פחתו לו הוי כמוחזק טפי וכן בנכסי מלוג דהוו בחזקת יורשי האשה לא קשיא להו מ״ש מנפל הבית עליו ועל אמו דיחלוקו דכיון דאם פחתו פחתו לה הוו בחזקתה טפי וכה״ג כתבו התוס׳ פ׳ מי שמת בד״ה הואיל והוחזקה כו׳ ע״ש:
הוי [הרי] היבם ודאי, שהרי הוא ודאי בנו של הסב, וספק אין לו אלא טענת ספק, וכלל הוא: אין ספק מוציא מידי ודאי, שטענה מספק איננה יכולה לבטל טענה של ודאי.
The Gemara rules on this case: This is a case in which the yavam has a definite claim because he is the grandfather’s son, and the son of uncertain descent has only an uncertain claim, and the halakha is that one with an uncertain claim cannot extract property from one who has a definite claim to it. Therefore, the yavam receives all the inheritance.
רי״ףרש״יתוספותתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אמהרש״א חידושי הלכותפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(5) בסָפֵק וּבְנֵי יָבָם שֶׁבָּאוּ לַחֲלוֹק בְּנִכְסֵי סָבָא סָפֵק אָמַר הָהוּא גַּבְרָא בַּר מִיתָנָא הוּא וּפַלְגָא דִּידִי הוּא וּבְנֵי יָבָם אָמְרִי אֲחוּנָא אַתְּ וּמְנָתָא אִית לָךְ בַּהֲדַן.

The Gemara raises yet another case, that of one of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, and the sons of the yavam who came to divide up the possessions of the grandfather, and each one made a claim to the inheritance. The son of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore half of the possessions are mine because the inheritance should be split between the two sons, i.e., the deceased and the yavam, and since I am the lone heir of the deceased I should receive his portion. And the sons of the yavam said: You are our brother, and therefore you should receive only a portion together with us.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ס׳ ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא ס׳ אמר אנא בר מיתנא אנא ופלגי דנכסי דידי ובני יבם אמרי׳ אחונא את ומנתא אית לך בהדן דהייני תילתא פלגא דקא מודי ליהו שקילו. תילתא דקמודי לי׳ שקיל פש דנקא שהוא שתות שיש בו שליש ופלגא הוי ממון המוטל בספק חולקין:
ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבאא – וספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא, בכולהו הוי מאן דחזי לירש ודאי ואידך ספק. והוקשה לקצת חכמי הצרפתיםב, הא דתנןג נפל הבית עליו ועל אמו [אמאי]⁠ד יחלוקו, ועוד דאיכא מאן דאמר, התם בחזקת יורשי הבן שהם אחין מן האב, ולא בחזקת יורשי האם שהם שאר בנים שלה, ואדרבה הוו ליה שאר בניםה ודאי וראויין לירש מחצהו, ואלו אחין מן האב ספיקות בירושה זו לגמרי, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ותירץ הרב ר׳ שמואל רומרוגיז ז״ל, מאן יורשי האם, אחין שלה. וזה דוחק גדול, שמשנתנו סתם שנו אותה. אבל הטעם ברור, לפי שהבן המת ודאי כשאר אחיו בנכסי אמו, ואי אפשר לו לירש אותם שלא יורישם לאחין אלו מן האב שהן ודאין עמו, הילכך רואין כאלו הוא חי ודן עמהןח. וזהו טעם כל הדיעות שנאמרו שם, לכשתדקדק בהם. ואין בשמועה זו ספק שלאט ידע מורישו. עוד אני מתמיה במה שאמרו, סבא וספק בנכסי יבם חולקין, שהאב ודאי בירושה שלא במקום בן, ואעפ״כ הספק הזה מספק עליו ירושת ודאי, מאחר שהוא שמא בנו ואין האב ראוי לירש בפניו, ולמה כן, והרי אמרו והוא אינו יורש אותן, והא מילתא פסיקא תנן, שאעפ״י שהיו לו למתי אחין ואלו הספקות באין לירש עמהן האחין נוטלין הכל, ואמאי נימא כיון שאין אחין ראויין לירש בפני הבן ושמא זה בנו הוא יחלוקו. ומה (שפירשנו בטעם דאחין) [שפירש״יכ ז״ל כאן מטעם דחיית]⁠ל הספיקות. אינו מספיק כאן, ולא יהי׳ זה אלא במקום שיש למת בנים ודאיןמ. אבל יש לומר, כיון דספק דשמעתין מן הראוין לירש במשפחה זו הוא, שהרי לפחות בן אחיו של יבם הוא, ואין מעכב עליו ירושתו אלא סבא זה, כשם שהוא מספק עליו ירושתו כך הוא מספק שלו עליו, הילכך חולקין. אבל מה ששנינו הוא לא יורש אותן, מפני שהוחזקו נכסים לבני משפחה, וזה ספקנ רחוק לגמרי.
א. כ״ה בכ״י ב. בנדפס: בנכסי יבם וכ״ה ברשב״א. ובכ״י א: ספק ובני יבם שבאו לחלוק יבם וספק שבאו לחלוק בנכסי סבא.
ב. תוד״ה הוי יבם.
ד. כ״ה בכ״י. וברשב״א: אלו ואלו מודים שיחלוקו.
ה. בכ״י: בניה.
ו. בכ״י א: ממנה.
ז. הוא הרשב״ם המובא בתוד״ה הוי יבם. ועיין בשם הגדולים מערכת גדולים ש אות קכא, שהרשב״ם היה בעיר רומרוג.
ח. ברשב״א ובריטב״א הובאו דברי רבינו אלו. ועיין בריטב״א שכ״כ גם בשם תוס׳.
ט. בכ״י: שידע מורישו. והן הן הדברים, כלומר שאין ספק ליורשים בידיעת המורישים. עיין בריטב״א שהסביר היטב.
י. בנדפס: שאפילו [לא] היה לו מת [אלא] אחים.
כ. בד״ה הוי יבם ודאי.
ל. עפ״י כ״י א.
מ. וכ״כ הריטב״א לעיל לז ב בד״ה ולא יורש אותם שכ״פ מהר״ם ושכ״נ מפי׳ רש״י.
נ. בכ״י: וזה בחזקת רחוק לגמרי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מקרה נוסף: ספק ובני יבם שבאו לחלוק בנכסי סבא. ספק אמר: ההוא גברא בר מיתנא [אדם זה, אני, בן המת] הוא, ופלגא דידי [ומחצית הנכסים שלי] הוא, שהרי אני יורש את נכסי הסב מכח אבי, שהוא בנו. ובני יבם אמרי: אחונא את ומנתא אית לך בהדן [אחינו אתה וחלק יש לך אתנו].
The Gemara raises yet another case, that of one of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, and the sons of the yavam who came to divide up the possessions of the grandfather, and each one made a claim to the inheritance. The son of uncertain descent said: That man, referring to himself, is the son of the deceased, and therefore half of the possessions are mine because the inheritance should be split between the two sons, i.e., the deceased and the yavam, and since I am the lone heir of the deceased I should receive his portion. And the sons of the yavam said: You are our brother, and therefore you should receive only a portion together with us.
עין משפט נר מצוהרי״ףתוספות ישניםפסקי רי״דרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(6) פַּלְגָא דְּקָמוֹדֵי לְהוּ שָׁקְלִי תִּילְתָּא דְּקָא מוֹדוּ לֵיהּ שָׁקֵל פָּשׁ לְהוּ דַּנְקָא הָוֵי מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק וְחוֹלְקִין.

The Gemara rules on this case: The half of the grandfather’s possessions that the son of uncertain descent concedes belongs to them, the sons of the yavam, they take for themselves. By claiming to be the son of the brother who died first, he forfeits any rights to the other brother’s portion. The third of the grandfather’s possessions that the sons of the yavam concede belong to him, the son of uncertain descent, he takes for himself. By claiming he is their brother, they admit that he should at least receive an equal portion to them, which would mean one-third if they are three. This leaves them with one-sixth [danka] of the possessions that is property of uncertain ownership, and so they should divide it up between them.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

פלגא דקא מודה להו שקלי – מששה זהובים נוטלין שלשה.
תילתא דקא מודו ליה – שני זהובים תילתא דכולהו נכסי.
שקיל – דהא אמרו ליה אחונא את ואינהו הוו תרי ואיהו שלישי.
פש דנקא – דקמינצו עליה האי אמר כולה דידי והני אמרי כולה דידן הוא נוטל חצי ובין שניהם חצי.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ומעתה פלגא דקמודי להו [מחצית מנכסי הסב שהוא מודה להם]שקלי [הם לוקחים], שכיון שהוא טוען שהוא יורש מכח בנו האחר של הסב, ולכן אין לו תביעה על מחצית הנכסים של היבם. תילתא דקא מודו ליה [השליש שהם מודים לו] שהרי שני האחרים אומרים שהוא אחד מאחיהם, ולכן על כל פנים מגיע לו שליש — שקל [הוא לוקח], משום שהם מודים לו. פש להו דנקא [נשארה להם איפוא שישית], שלגביה ישנם חילוקי דעות — הוי [הרי זה] ממון המוטל בספק וחולקין.
The Gemara rules on this case: The half of the grandfather’s possessions that the son of uncertain descent concedes belongs to them, the sons of the yavam, they take for themselves. By claiming to be the son of the brother who died first, he forfeits any rights to the other brother’s portion. The third of the grandfather’s possessions that the sons of the yavam concede belong to him, the son of uncertain descent, he takes for himself. By claiming he is their brother, they admit that he should at least receive an equal portion to them, which would mean one-third if they are three. This leaves them with one-sixth [danka] of the possessions that is property of uncertain ownership, and so they should divide it up between them.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(7) גסָבָא וְיָבָם בְּנִכְסֵי סָפֵק אוֹ סָבָא וְסָפֵק בְּנִכְסֵי יָבָם.

The Gemara presents two additional cases. One is a case where a son of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, died, and the grandfather and the yavam come to divide up the possessions of the son of uncertain descent. In the absence of any children, a father inherits from his son. The grandfather claims that the son of uncertain descent was actually the son of the deceased, and since the deceased has already died, the grandfather should be next in line to inherit from him. The yavam claims that the son of uncertain descent was his own son, and therefore he should inherit from him. Or, the second case is one in which the yavam died and the grandfather and the son of uncertain descent come to divide up the possessions of the yavam. The son of uncertain descent claims to be the lone son of the yavam and therefore he should inherit, whereas the grandfather claims that the son of uncertain descent was the son of the deceased and that the yavam died childless, and therefore the grandfather, who is the father of the yavam, should inherit from him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבא ויבם בנכסי ספק – סבא אמר האי בר מיתנא הוא וכיון דאין לו יורש אני קודם דתנן (ב״ב דף קטו.) האב קודם לכל יוצאי ירכו ויבם אמר בני הוא ואני יורשו דהאב קודם.
או סבא וספק בנכסי יבם – שאין ליבם בן אחר סבא אמר את בר מיתנא ואני יורש את בני מקום שאין לו בן וספק אמר בנו אני ואני יורשו.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

סבא ויבם בנכסי ס׳ או סבא וס׳ בנכסי יבם חולקים היבם אומר קרי הוא. ואנא ירתינא לי׳ וסבא אמר בר מיתנא הוא וכיון שאין לו בין שני אני יורש כדתנן האב קודם לכל יוצאי יריכו וכן סבא וס׳ וכו׳ פי׳ סבא אומר קרי הוא ואת קרי׳ דמיתנא דיבם ואנא יריתנא לי׳ כולי׳ וס׳ אמר אנא קרו׳ דיבם ואנא יריתנא לי׳ כולי חולקים. ואע״ג דסבר הוה אבוה של יבם בודאי וה״ס א״י אם הוא בני כיין שבטענותיהון זה שאל הכל וזה שאל הכל חולקין ולא יקרא א׳ מהם מוחזק אלא כשהוא ודאי בירושה וי״ל חלק בנכסים ממ״נ שאין כאן מי שכנגדו דומיא דס׳ ויבם בנכסי סבא ויבם הוי ודאי יורש ושקיל חולקא אף לדברי הס׳ אא״ל הכי אע״ג דהוא יורש ודאי כיון דאל שקיל חולקא לפי דברי הס׳ לא יקרא מוחזק לס״ו בני יבם בנכסי מיתנא אע״ג דשקיל לס׳ חולקא לפי דברי בני היבם יון שאינו ודאי בירושה לא יקרא מוחזק, וה״ה לס׳ ובת בנכסי ראשון שמת ובת אמרה אנא בת שני ול״ל בנכסי ראשון כלום. וס׳ אמר אנא בן ראשון ואין לבת במקום הבן כלום חולקים בשוה ובנכסי המת אין לו טענה לסבא כולם שאסהם׳ בר יתנא הוא הלא יורשו ואם בר יבם הוא היבם יורשו והוא יורש את היבם והלכך אין לו עסק לסבא בעסק מיתנא:
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

בד״ה סבא ויבם כו׳ ירכו ויבם כו׳ הד״א:
בד״ה או סבא כו׳ בן וספק כו׳ הד״א. בד״ה מ״ש רישא דל״פ ומאי שנא סיפא כו׳ כשמתה ולא מוקמי כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה וב״ה כו׳ בחזקת יורשי הבעל כו׳. נ״ב אבל מנכסי מלוג לק״מ דהתם יחלוקו לפי שכבר באו הנכסים ביד האשה ועכשיו שהיא מתה הללו באין לירש והללו באין לירש ויחלקו אבל הכא משום דאוקמינן נכסים בחזקתה לפי שהקרן שלה וחשבינן יורשי הבעל אינם מוחזקים ובאים להוציא אבל מנכסי צאן ברזל קשה שאינן בחזקת האשה ואפ״ה אמרינן שהם בחזקת יורשי האשה שהרי מבית אביה באה א״כ מאי שנא התם ודו״ק:
בא״ד וא״ת ולמ״ד כו׳. נ״ב כל זאת עד ם״ה אינו שייך כאן אלא לשם בפ׳ מי שמת קשה על הגמ׳ ולשם איתא בתוס׳ וק״ל:
ומקרה נוסף: אם באו סבא ויבם לחלוק בנכסי ספק, שמת אותו ספק, והסב טוען שהספק הוא בנו של בנו המת, והוא שיורש אותו מכוחו, והיבם טוען שבנו שלו הוא, והוא שיורש אותו. או שהיו סבא וספק באים שניהם לחלוק בנכסי יבם שלא היו לו בנים, הסב אומר שאין הספק בנו של היבם ומכיון שכך הוא יורשו, שהאב קודם לכל יוצאי ירכו בירושה (בבא בתרא קטו, א), והספק טוען שהוא בנו והוא שיורשו —
The Gemara presents two additional cases. One is a case where a son of uncertain descent, who is either the son of the deceased or the son of the yavam, died, and the grandfather and the yavam come to divide up the possessions of the son of uncertain descent. In the absence of any children, a father inherits from his son. The grandfather claims that the son of uncertain descent was actually the son of the deceased, and since the deceased has already died, the grandfather should be next in line to inherit from him. The yavam claims that the son of uncertain descent was his own son, and therefore he should inherit from him. Or, the second case is one in which the yavam died and the grandfather and the son of uncertain descent come to divide up the possessions of the yavam. The son of uncertain descent claims to be the lone son of the yavam and therefore he should inherit, whereas the grandfather claims that the son of uncertain descent was the son of the deceased and that the yavam died childless, and therefore the grandfather, who is the father of the yavam, should inherit from him.
עין משפט נר מצוהרי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאירימהרש״ל חכמת שלמהפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(8) הָוֵי מָמוֹן הַמּוּטָּל בְּסָפֵק וְחוֹלְקִין.:

The Gemara rules in these cases: This is a case of property of uncertain ownership, and so they should divide up the possessions between them.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

חולקין – דדלמא כולהו דהאי ודלמא כולהו דהאי. ואין לומר האב ודאי מוחזק דאם זה בנו אין כאן לאב כלום.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

הוי [הרי זה] ממון המוטל בספק וחולקין.
The Gemara rules in these cases: This is a case of property of uncertain ownership, and so they should divide up the possessions between them.
רי״ףרש״יתוספות ישניםבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(9) מתני׳מַתְנִיתִין: דשׁוֹמֶרֶת יָבָם שֶׁנָּפְלוּ לָהּ נְכָסִים מוֹדִים ב״שבֵּית שַׁמַּאי וב״הוּבֵית הִלֵּל שֶׁמּוֹכֶרֶת וְנוֹתֶנֶת וְקַיָּים.

MISHNA: With regard to a widow waiting for her yavam to either consummate a levirate marriage or perform ḥalitza with her, i.e., a yevama, to whom property was bequeathed: Beit Shammai and Beit Hillel both agree that she may sell or give away that property ab initio, and that if she did, the transfer is valid. Since she has only a levirate bond with the yavam, she retains total control of the property. This is in contrast to a betrothed woman, concerning whom Beit Hillel rule that she may not sell such property because her betrothed also has rights to it (Ketubot 78a).
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

מתני׳ שומרת יבם – ממתנת ומצפה ליבם. כמו עניה זו לשוא שמרה באף על פי בכתובות (דף סב:).
שנפלו לה נכסים – מאביה וסלקא דעתן שנפלו לה כשהיא שומרת יבם.
שומרת יבם שנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם מודין בית שמי ובית הילל, דפליגיא בנפלו לה בעודה תחת הבעל, שמוכרת ונותנת לכתחילה וקיים, שאין לו ליבם זכות בהן דאין היבם נוטל הראוי לאחיו כבמוחזק לאחיו דבכור קרייה רחמנאב.
א. בסיפא דמתניתין. (וזה דלא כדפי׳ התויו״ט שהמשנה שנויה גם בכתובות ו׳מודים׳ קאי אמאי דפליגו שם לעיל מינה).
ב. עי׳ במכילתין כד ע״א ובכורות נב ע״א. ורש״י (לח סע״ב) פירש ׳דלא מהניא זיקה למיקני נכסי דהשתא׳ ר״ל זיקת היבם. ומפירושו של רבינו נשמע שאם היה נוטל בראוי היה זוכה בהם היבם. ומשמע שסובר ששומרת יבם יש עליה עדיין אישות כל שהוא של המת וכמש״כ האחרונים (עי׳ הג׳ אב״ש אות סא ואתוון דאורייתא כלל ח ועוד) דאל״ה מה שייך כאן ראוי אחרי שכבר אינה ברשות בעלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

{שמעתא דיד הבעל והיבם בנכסי האשה}
מתני׳: שומרת יבם שנפלו לה נכסים, מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים – לא כתב הרי״ף ז״ל מכל פלוגאתא דאמוראי דאיתמרן עלה בגמ׳ ולא מידי. ואנן הא קא חזינן דפליגי עליה אביי ורבא (בבלי יבמות ל״ח:). אביי אמר: רישא דנפלו לה כשהיא שומרת יבם, וסיפא דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר ידו כידה. פירוש: אלימא להו לבית שמאי יד הבעל, שהיא כיד אשתו בחייו, דאפילו לאחר מיתה נמי לא פקעה לה ידו, ומשום הכי יחלוקו. וב״ה סברי פקעה לה יד הבעל במיתתו, והנכסים בחזקתן.
וה״ר שלמה ז״ל פירש: קסברי ב״ה, ידו כידה. ולא נראה לי פירושו, משום דכולהו שנויי לתרוצה לדב״ש מהדרי, מאי שנא דפליגי בסיפא ולא פליגי ברישא, והיכי מהדר על טעמא לב״ש ונסיב טעמא לב״ה. אף על פי שה״ר שלמה ז״ל טרח בפירושו להעמיד דבריו, לא נתישבה דעתי בהם.
מכל מקום, הויא דאביי ורבא קא חזינן הכא. ואף על גב דלתירוצה לבית שמאי שקלינן וטרינן עליה, מ״מ שמעינן מינה מדרבא, דאמר, אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכולי עלמא ידו עדיפא מידה, דאלמא, לא פליגי ב״ש וב״ה בהא דכי נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, מכרה בטל, ואם מתה, הנכסים בחזקת יורשי הבעל, דהא ידו עדיפא מידה. ולדבריו של ה״ר שלמה, חולקין יורשי הבעל עם יורשי האב, כדבעינן למימר קמן.
ואפשר שהיתה דעת הרי״ף ז״ל מכרעת כאביי, מדאמר רב פפא, דיקא מתניתין כוותיה דאביי. ולדידן לא מכרעא מילתא מש״ה למדחייה לדרבא, דהא קי״ל בכל פלוגתא כוותיה לבר מיע״ל קג״ם. ולא בכל דוכתא סמכי׳ על דוקיא דמתני׳ למידחא מקמיה כללא דנקיטי׳, ואדרבה, דוקיא דמתניתין דחינן וסמכינן על כללא דנקטינן.
תדע, דבהא שמעתא אמר רב אשי – מתני׳ נמי דיקא, דקתני, יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב, ולא קתני, יורשי האב עם יורשי הבעל – לסיועי לדאביי, דאמר, בכתובה לא פליגי. והא אוקימתא לאו אוקימתא דסמכא היא, אלא דדחיה למאי דקא סליק אדעתיה דאביי מעיקרא דיש ספק מוציא מידי ודאי, מאי טעמא לא אותביה לרבה מכתובה דמתני׳. ויהבינן לה טעמא משום דהוה סבירא ליה לאביי, אפשר ליה למר לדחויי ליה בשנויא דחיקא, למימרא דבכתובה לא פליגי. ועלה אמר רב אשי, מתני׳ נמי דיקא כי האי שנויא, ואף על גב דדחיקא היא. אבל לבתר דשני ליה רבה1 ואמר, קסברי ב״ש, שטר העומד לגבות כגבוי דמי, הא ודאי בכתובה נמי פליגי.
ואף אביי נמי סברה וקבלה. דהכין שמעינן ליה בפירוש בכתובות (בבלי כתובות פ״א.) בפ׳ האשה: מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה. ב״ש. קא סברי ב״ש, שטר העומד לגבות כגבוי דמי. ומן הדין טעמא קברי לה לשומרת יבם שמתה, יורשי הבעל, שהם יורשי כתובתה לב״ש2. ולב״ה3 קוברין אותה אלו ואלו, שחולקין בכתובתה. ואמר רב אשי עלה: יבם נמי כאחר דמי, ואני קורא בה, לכשתנשאי לאחר תטלי מה שכתוב ליכי. והרי היא כתובתה כאילו נתנה לגבות.
אע״כ אית לך למימר דבכתובתה נמי פליגי, ועל דוקיא דמתני׳ לא סמכי׳. דאיכא למימר, דילמא חד מתרי אנפי נקט, וכיון דתנא, יורשי הבעל עם יורשי האב, ה״ה, יורשי האב עם יורשי הבעל.
וכיוצא בזה כתבנו בבבא בתרא (בבלי ב״ב יח. שמעתא דחרדל ודבורים) בפרק לא יחפור. דאמרי׳ התם (בבלי ב״ב י״ח.): דיקא נמי דקתני, אם היתה רפת בקר קודמת לאוצר מותר. ולא סמכי׳ על ההוא דוקיא, דאידחיא ליה ממסקנא דשמעתא, כמו שכתבנו ופירשנו שם.
ובכתובות נמי (בבלי כתובות פ״ג.), בפרק הכותב, מייתינן לה להדא פלוגתא דאביי ורבא: אביי אמר, נשואה ידו כידה. רבא אמר, ידו עדיפא מידה. למאי נ״מ. לשומרת יבם.
וכיון דקי״ל כרבא, דבתרא הוא, אסתלקו להו כולהו אוקמתא, דעולא ודרבה ודאביי, דאוקמוה למתני׳ כל חד וחד לטעמיה. הלכך, מחוורתא דפסקא, כל היכא דנפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו דבעל, ידו עדיפא מידה וקמי להו כולהו נכסי בחזקת יורשי הבעל. וה״מ, בגופה של קרקע ולאחר מיתה, אבל בחייה ולפירות, נעשו הפירות כמי שנפלה לה כשהיא שומרת יבם ואין ליבם זכות בהם, הואיל ולא זכה בהם הבעל בחייו. שלא מצינו אכילת פירות ליבם לעולם.
ורש״י מפרש, ידו עדיפא מידה בחיי הבעל, ולאחר מיתת הבעל יד היבם כידה. הלכך, כשמתה היא, חולקין יורשי הבעל עם יורשי האב בנכסיה אפילו לב״ה. וראינו לקדמונינו ז״ל שסמכו על הפירוש הזה ודנו עליו ועשו בו מעשה. אף אנו אין בנו כח לזוז מדבריהם.
זהו דין נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל.
ואם נפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם, ל״ש נפלה ליה היבמה כשהיא ארוסה ול״ש נפלה ליה כשהיא נשואה, אם לא עשה בה מאמר מוכרת ונותנת לכתחלה בגוף הנכסים, וכ״ש בפירות, וקיים. ואם עשה בה מאמר, מוכרת לכתחלה בנכסים שנפלו לה מקודם לכן, בין בגוף בין בפירות. אבל בנכסים שנפלו לה מאחר שעשה בה מאמר, מוכרת בפירות לכתחלה, אבל בגוף הנכסים, לכתחלה לא תמכור ואם מכרה ונתנה קיים. לפי שהנכסים בחזקתן, כדברי ב״ה, והויא כמי שנפלו לה נכסים משנתארסה. וכן אם מתה, הנכסים בחזקתן. כתובה, בחזקת יורשי הבעל, והן קוברין אותה. נכסים הנכנסים והיוצאין עמה, בחזקת יורשי אשה.⁠4
וראיתי למפרשים בהלכה זו פי׳ ע״ד אחרת, ולא נתישבה דעתי בדבריהם.
1. בדפ״ר: רבא
2. נראה דצ״ל: לב״ה. וכן הוא במלחמת ה׳
3. נראה דצ״ל: לב״ש. וכן הוא במלחמת ה׳
4. נראה דצ״ל: האשה
[במאור דף יב. ד״ה שומרת יבם. לרי״ף סי׳ מו (יבמות דף לח.)]
כתוב שם: שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים בית שמאי לבית הלל שמוכרת ונותנת וקיים. לא כתב עלה הריא״ף ז״ל מכל פלוגתא דאמוראי דאיתמרן עלה בגמרא ולא מידי וכו׳, עד ואיפשר שהיה דעת הרי״ף ז״ל מכרעת כאביי, מדאמר רב פפא דיקא נמי מתניתין כותיה דאביי,⁠1 ולדידן לא מכרעא מילתא משום הכי למדחיה לדרבא, דהא קיימא לן [קידושין דף נב. וש״נ] בכל פלוגתא כותיה, לבר מיע״ל קג״ם.
אמר אברהם: ולמה יצטרך הרב ז״ל לכתוב כל אותן הדברים שנאמרו עליה בגמרא על זו המשנה כי לא נאמרו כולן אלא לדעת בית שמאי דקשיא להו סיפא לרישא, ואנו כבית הלל סבירא לן. ומאי איצטריך מהכא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, דאביי סבר לבית שמאי ידו דבעל כידה והוא הדין ליבם ומשום הכי יחלוקו, ובית הלל סברי ידו דבעל פחות מידה וגבי יבם ידו כידה שלה, ורבא פליג עליה ואמר דכולי עלמא ידו דבעל עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולקין. הא כבר כתבה הריא״ף ז״ל בכתובות פרק הכותב [סי׳ שכח, דף מא:] וקיימא לן כרבא. ואי הוה סבירא ליה כאביי דהכא לא הוה כתב לפלוגתייהו בכתובות סתם. ואנן הכי נקיטינן כרבא דלכולי עלמא ידו עדיפא מידה וגבי יבם ידו כידה וחולקין2. וכן פסקנו דין ברצלונא על זה הדרך זה כמה ימים.⁠3
[במאור שם:]
כתוב שם: אבל לבתר דשני ליה רבא ואמר קסברי בית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי הא ודאי בכתובה נמי פליגי, ואף אביי נמי סברה וקיבלה דהכי שמעינן ליה בפירוש בכתובות בפרק האשה [דף פא.] מאן שמעת ליה דאית ליה מדרש כתובה בית שמאי וכו׳.
אמר אברהם: זה אי אפשר, דהא ודאי בכתובה לא פליגי כסברא דאביי וכסייעתא דרב אשי דליכא מאן דפליג בהאי סברא. ואע״ג דסבירא להו לבית שמאי שטר העומד לגבות כגבוי דמי וסבירא להו נמי יבם כאחר דמי ולא ממש אחר הוא. הילכך לגבי ירושה יורשי הבעל שקלי ליה דאינהו מחזקי בה, ולגבי קבורה אינהו קברי לה דמינה קא ירתי לה. ואין לנו לילך אחר סברות יוצאות מדרך הגמרא. אבל בודאי פלוגתא דאביי ורבא כיון דבהדיא פליגי אביי ורבא בידו עדיפא מידה, ולענין דינא פליגי אע״ג דדיקא נמי מתניתין כאביי באוקמתא דמתניתין, מיהו לענין דינא לא מידחיא מילתיה דרבא בהכי, דהא אפילו בקשיא נמי לא מידחיא מימרא, וכל שכן דשמעתא ברירא היא דהא שוייה רבנן [ב״ב דף קלט:] כלוקח לענין מכירה שאם מכרה בחייו מכר בטל, ואפילו במעשה ידיה אמרו [כתובות דף נט:] שאינה יכולה היא להקדישם דלא דמו לשאר שעבודים דאמרינן [שם] הקדש מפקיע מידי שעבוד, והכא אלמוה לשעבודיה דלא קדשי מהשתא והוא הדין לנכסיה דלא מציא מקדיש להו מהשתא משום דידו עדיפא מידה וכמו שזוכה בגוף הנכסים.
1. בכ״י ב׳ כתוב כאן: סליק מס׳ יבמות.
2. עיין בהשגת הראב״ד על הרמב״ם הל׳ אישות פכ״ב ה״י ובמ״ע שם.
3. עיין להלן בב״ב פ׳ מי שמת, דף עד. ד״ה מתני׳ נפל הבית
מתני׳ ג. שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו׳. פי׳ ממתנת יבם, כמו ענייה זו לשוא שמרה [בפרק אע״פ].
שנפלו לה נכסים מאביה. (ופריך) [ופירש] בגמ׳ שנפלו לה כשהיא שומרת יבם.
מודים ב״ש וב״ה. כלו׳ אע״ג דפליגי ב״ש וב״ה בארוסה אם נפלו לה משתתארס, ב״ש אומ׳ ת⁠[מכור], וב״ה אומ׳ לא תמכור, הכא [מודים] ב״ה שמוכרת לכתחלה, דלא דמי שומרת יבם [לארוסה], לפי דארוסה קנייה ל⁠[י]⁠ה מכח עצמו עד מתחייב הבא עליה סקילה, הילכך כל כך זכה בה שאין לה למכור לכתחלה, אבל בשומרת יבם שלא עשה [בה שום מעשה] הוא בעצמו אלא מכח אחיו, והבא עליה לא מיחייב אלא מלקות, ש״מ [ודאי דבזכו]⁠תה נפלו, הילכך מוכרת לכתחלה.
מתניתין שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמהם ב״ש אומרים יחלוקו וב״ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובתה בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסים והיוצאים עמהן בחזקת יורשי האב וה״ה לנצ״ב שהן בחזקת יורשי הבעל כדין כתובתה ואע״ג דגבי נפל הבית עליו ועל אשתו נצ״ב יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב שאני הכא כיון דשומרת יבם היא יבם במקום בעל קאי וכשם שהוא מוחזק בכתובה כך הוא מוחזק בנצ״ב והרמב״ם כתב גבי שומרת יבם נמי יחלוקו מסקנא דשמעתתא אליבא דהלכתא שומרת יבם מן הארוסין כל הנכסים בחזקתן ל״ש נפלו לה בחיי ארוס ל״ש נפלו לה כשהיא שומרת יבם ל״ש עבד בה מאמר ול״ש לא עבד בה מאמר ל״ש בחייה ולפירות ול״ש מתה ולגוף הנכסים ואם היתה שומרת יבם מן הנשואין ונפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם מוכרת ונותנת נכסים הנכנסין והיוצאים עמה וקיים ואפלו עשה בה מאמר ואם מתה נכסים בחזקתן כתובה ונצ״ב בחזקת יורשי הבעל. נ״מ בחזקת יורשי האב ואפי׳ עשה בה מאמר ואם היתה שומרת יבם מן הנשואין ונפלו לה נכסים כשהיא תחת בעלה קי״ל כרבא דאמר ידו עדיפא מידה ל״ש עבד בה מאמר ל״ש לא עביד בה מאמר והשתא כשמת הבעל קלישא ליה וידו כידה ויחלוקו הנכסים הנכנסים והיוצאין עמה. אבל לאביי דאמר אליבא דב״ה דידו כידה השתא כשמת הבעל קלישא ליה ידו ונכסים בחזקת יורשי האב. מיהו קי״ל כרבא ויחלוקו ואע״ג דאמר רב פפא דייקא מתני׳ כותיה דאביי הלכתא כותיה דרבא דקי״ל כל היכא דפליגי אביי ורבא הלכה כרבא בר מיע״ל קג״ם הלכך הלכתא כרבא ויחלוקו. וי״מ אליבא דרבא דאמר ידו עדיפא מידה נכסים בחזקת יבם. ורש״י כתב ויחלוקו והא דאמר ואע״ג דקשיא מתה לאביי ה״ה לרבא נמי קשיא אדמפלגי לאחר מיתה לפלגו בחייה ולפירות דאליבא דב״ש יחלוקו. וי״מ דלרבא לא קשיא מתה דבמתה ה״ה יחלוקו לכ״ע הואיל והללו באים ליירש אבל בחייה נכסים בחזקתן אפי׳ לב״ש אפי׳ עבד לה מאמר ולפי הפירוש הזה לא הוה צריך לאוקמי רישא בדלא עבד לה מאמר. וה״ל לאוקומי רישא וסיפא בחד טעמא בדעבד לה מאמר:
מתניתין שומרת יבם שנפלו לה נכסים מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונהנת וקיים, מתה מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה בש״א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב ובה״א נכסים בחזקתן, כתובה בחזקת יורשי הבעל. נכסים הנ״ו עמה בחזקת יורשי האב, כנסה ה״ה כאשתו לכל דבר ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון פי׳ היבמה הממתנת ומצפה ליבם ונפלה לה נכסים בירושה בעודה ש״י ב״ש מודים לב״ה שהאי רשאית למכור נכסים וליתן למי שהיא רוצה ואין היבם יכול לעכבה ששום זכי׳ אין לו ליבם על נ״מ שלה ואם מתה היבמה בעודה ש״י מה יעשו בכתובתה ובנכסים הנו״ה עמה, בלו הן נ״מ שהקרן שלה והבעל אוכל פירות ובכניסתה תחת בעלה נכנסים עמה מי יורש אלו הנכסים בש״א יחלוקו יורשי יבם עם יורשי אשה שזיקתה עבדה לה כס׳ נשואה והלכך יחלוקו אלו עם אלו ובה״א הכנסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל כתובה כל מה שכתוב בה דהיינו מנה ומאתים ותוס׳ כתובה ונמצ״ה הם נכסי נדוניתי׳ שהביאה עמה לבעל והבעל קבלן עליו בשומא שאם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו כל אלה בחזקת יורשי הבעל דהיינו היבם שהוא מוחזק בהן שלא ניתנה כתובה לגבות מחיים, והבעל וא מוחזק בהן ויבם במקום בעל קאי הלכך היבם יורש את הכל, אלב נ״מ שאפילו בחיי הבעל הגוף הוא לאשה עכשיו נמי בחזקת יורשי האשה אנו מעמידים אותן דאמרי׳ בגמ׳ דלא פליגי ב״ש על ב״ה ואמרי יחלוקו אלא בנ״מ וכיון דזיקה הוא כס׳ נשואה הללו באים לירש והללו באים לירש יחלוקו וב״ה סברי אוקמינא אחזקתייהו ובחזקת הא׳ הי׳ עומדים והלכך יורשיה יורשין אותן אבל כל מה שכתוב בשטר כתובה כגון מו״מ ותוס׳ ונצ״ב מודים ב״ש לב״ה שבחזקת יורשי הבעל הן עומדין שהבעל הי׳ מוחזק בחיו שלא ניתנה כתובה ל״מ והשתא דמית בעל היבם במקום בעל קאי והוא יורש הכל ואין ליורשי האשה חלק בהם כלל, ואר״א מתני׳ נמי דיקא דקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב במה שהן מוחזקים דהיינו בנ״מ ואין יורשי האב חולקים עם יורשי הבעל במה שהן מוחזקים דהיינו כל הכתוב בשטר כתובה:
מתניתין. שומרת יבם שנפלו לה נכסים מתה מה יעשו בכתובתה – פי׳ בין בנדוניא בין במנה מאתים ותוספת, שהכל בכלל כתובה בכל מקום. ובנכסים הנכנסין והיוצאין עמה בית שמאי אומרים יחלוקו – מפרש בגמראא דאנכסים הנכנסין והיוצאין עמה קאי, אבל בכתובה לא פליגי, ותנא תנא מה יעשו בכתובתה ושיירה, כלומר מדב״ש, עד שפרשה דינה בדברי ב״ה וה״ה לב״ש.
א. בע״ב.
{שמעתא דיד הבעל והיבם בנכסי האשה}
ועוד, מתני׳, שומרת יבם שנפלו לה נכסים וכו׳, לא כתב הרי״ף ז״ל מכל פלוגאתא דאמוראי וכו׳, ואנן קא חזינן דפליגי עליה אביי ורבא וכו׳, עד מ״מ שמעינן מינה מדרבא, דאמר, אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל דכ״ע ידו עדיפא מידה, דאלמא, לא פליגי בהא ב״ש וב״ה.
אמר הכותב: מכל מה שנתפרש בשמועה הזו בהרבה פנים ובהרבה סברות לראשונים, לא נתחוור אצלנו אלא מה שבעה״מ דוחה.
דודאי כולה שמעתתא דב״ש קשיא ודב״ש מתרצינן. דאילו לב״ה, סיפא כרישא. נכסי מלוג בחזקתה ובחזקת הבאין מכחה הן מוכרת1 ונותנת וקיים, דמפשט פשיטא להו שאין זיקה עושה נשואין כלל. אלא דמספקא להו אם נתנה כתובה לגבות ממש מחיים, וזהו ספקן בצאן ברזל ובכתובתה. ומעמידין הכל על חזקתו הראשונה. והיינו דאתמר בריש שמעתא, מ״ש רישא דלא פליגי ומ״ש סיפא דפליגי. לא קשיא להו אלא פלוגתא, דהא דינא שפיר אתי לב״ה. ואהכי רהטא שמעתין.
אבל דב״ש מתרצי כלהו אמוראי. ולדידהו אמר רבא, כיון דזיקה עושה להם ספק נשואין, כל שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל בחזקתו הן ועליה להביא ראיה, דידו עדיפא מידה. וזו שאמרו בגמרא בפרק הכותב (בבלי כתובות פ״ג.), נפקא מינה לשומרת יבם, לאו לעיקר דינא, אלא לתרוצה למתניתין. דמאן דעביד זיקה ספק2, נכסים בחזקת יבם הם, משום עדיפת ידו מידה. זהו המחוור בעיני בשמועה הזו.
ושוב נתחזקה בידינו הדעת הזו מפני שמצאתי תשובה לרבינו האיי גאון ז״ל: מוקמינן לה משום הדין קושיא, מ״ש רישא דלא פליגי ב״ש ומ״ש סיפא דפליגי ב״ש, לשנויי, ארבעה אוקמתא, וכולהו אליבא דב״ש בלחוד, לשנויי מ״ט פליגי בסיפא ולא פליגי ברישא, וכולה שמעתא. ועוד אמר הגאון: מ״מ, הני פירוקי ואוקמתא כולהו לב״ש, מ״ש ברישא ל״פ ובסיפא פליגי. אבל לבית הלל כל היכא דהיא, כתובה, בחזקת יורשי הבעל, ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה, בחזקת יורשי האב. והכין קא עבידננא וביה נהיגננא, ודזוטר מן הכין לא ידעיננא. אלו דברי הגאון, ודבריו ברורים הם ונתלין באילן גדול.
ושמא הוא דעת רבינו ז״ל, לפיכך3 השמיט הכל וכתב סתם המשניות. ואין דעתו לפסוק כאביי כלל. וכן מצינו לגדולי תלמידיו בחבוריהם. אלא שמצינו לו לשון סתום בפרק הכותב (רי״ף כתובות מ״א:): רבא אמר: נשואה, ידו עדיפא מידה. נפקא מינה לשומרת יבם. ופירש בה שכל נכסים שנפלו לה בחיי בעלה לא נתרוקנה בהם הרשות לעצמה. הא למדנו שדעתו מכרעת כרבא ופסקה4 בהלכותיו.
ואפשר מזה הלשון שהוא מפרש שמועה זו בפי׳ הזה כך: רישא, דנפלו לה כשהיא שומרת יבם ואינה אלא ספק ארוסה. סיפא, דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, וקסבר, ידו כידה. פי׳, וקסבר אביי, דאוקמה למתני׳ הכי, ידו של בעל כידה, ורשות שניהם השוו חכמים בנכסים, בין מחיים בין לאחר מיתה. הלכך, כשם שאם מתה אשה נתרוקנה הרשות לבעל לעולם, כך אם מת הוא נתרוקנה הרשות לעצמה, ואפילו במקום יבם, ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב, כדברי ב״ה. ובית שמאי סברי, מחיים ודאי ידו כידה וזכות שניהם שוה בהם, ונפקא מינה לכותב לאשתו נשואה, דין ודברים אין לי בנכסיך, שלא אמר כלום. ומיהו, לגבי יבם מספקא להו אי ידו כידה או עדיפא מידה, לענין זה שיורש אותם לאחיו. הלכך, יחלוקו. וכ״כ במקצת נוסחאות: וקסבר אביי.
רבא אמר: אי דנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, דכ״ע, ידו עדיפא מידה. כלומר: ודאי, יד שניהם השוו חכמים בנכסים לענין דין ודברים. ועוד יפה כחו של בעל בדבר זה, שאם מתה היא פקעה ידה ונכסיה לבעלה, ואם מת הוא לא פקעה ידו, אלא אף על פי שאין יורשיו יורשין אותה, אם היתה שומרת יבם לא נתרוקנה הרשות לעצמה, אלא יבם נוטל את כולה מחמת אחיו, דעל שמו הוא קם לייבום ולנחלה, בין בנכסי עצמו בין בנכסי אשתו, שאף נכסיה כשלו הם. הנה ידו עדיפא מידה.
וכן רבינו שלמה עצמו הודה בפרק הכותב (כתובות פ״ג.) דלרבא, דאמר, ידו עדיפא מידה, כל שנפלו לה כשהיא תחתיו ומתה הרי יבם כבעל, ואין ליורש בהם כלום. ואפילו לב״ה אמרה. ואם דעת רבינו האלפסי ז״ל כן, מה שכתב משנתינו סתם, מפני ששנינו, שומרת יבם שנפלו לה נכסים, וסתמא כשנפלו כשהיא שומרת יבם משמע. וסמך לו בדין על מה שפי׳ בדברי רבא.
הילכך, מחוורתא דפסקא להך סברא, כל היכא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם, בין שעשה בה מאמר בין שלא עשה בה מאמר, אין לו פירות בחייה ומוכרת לכתחלה וקיים. ואם מתה, אינו יורשה, שלא מצינו מאמר לב״ה קונה כלל אלא לדחות צרה לחברתה. ולא כדברי בעל המאור ז״ל. זהו דין נכסי מלוג. ונכסים שהן צאן ברזל בחזקתן, כלומר, בחזקת יורשי הבעל. וכתובה, שהיא מנה מאתים ותוספת, בחזקת יורשי הבעל. וכבר בפרק מי שמת פירשתיה בספר הזה (רמב״ן מלחמות ה׳ בבא בתרא קנ״ח.).
נפלו לה נכסים כשהיא תחתיו דבעל, לפי זו הסברא שכתבנו ידו עדיפא מידה, וקמו להו כלהו בחזקת יורשי הבעל, בין בגופה של קרקע בין בפירות. הלכך, בצאן ברזל, לוקט ואוכל. דמלוג, כיון שאפילו אחיו מכחה5 הוא אוכל, זה אינו אוכלן, שלא תקנו חכמים ליבם פירות ואף הוא אינו פודה. אלא הרי פירות כגוף הנכסים, לא תמכור, ואם מכרה, בטל. ואם מתה, יורשה. ולכשיכניס, יאכל פירות. ואף על פי שהפירות הללו לא זכה בהם הבעל, וכמי שנפלו עכשיו כשהיא שומרת יבם הוא, כיון שזכה בגופה של קרקע זכה בפירות, שהרי שדה שיש לו בה זכות עשתה פירות.
ולא כדברי בעל המאור ז״ל, שאמר, נעשו הפירות כמו שנפלו כשהיא שומרת יבם ואין ליבם זכות בהם. שהרי הקשינו בגמרא לאביי, אדמיפלגי בגופה ולאחר מיתה, לפלגו בחייה ולפירות, וליתני הכי: נפלו לה כשהיא תחת בעלה, ב״ש אומרים, יחלוקו בפירות, וב״ה אומרים, בחזקת אשה. ואסיקנא בה ותו לא מידי. וא״ת, כמי שנפלו לה כשהיא שומרת יבם הוא, והלא לדברי הכל אין לו בהם שום זכות בעולם, אלא היא מוכרת ונותנת וקיים.
ומיהו, ממאי דגרסי נוסחי דוקאני במסכת כתובות (בבלי כתובות נ״ב.), אין היבמין חייבין לפדותה. וגרסא דתוספתא (תוספתא כתובות ד׳:ד׳) נמי הכי. מההיא שמעי׳ דלא אכיל להו יבם לפירי, כדקא מפרש התם רבינו הגדול ז״ל, דכל דלא מחייב בפרקונה לא תקינו ליה רבנן פירי. אלא הא דאקשינן הכא, לפלגו בחייה ולפירות, ה״ק: ליפלוג ולתני בדידיה, דומיא דרישא. נפלו לה נכסים כשהיא תחתיו דבעל, ב״ש אומרים, יחלוקו. מחצה שלה, מוכרת ונותנת לכתחלה וקיים. מחצה שלו, לא תמכור, כלומר, אלא ילקח בפירות קרקע והוא אוכל פירות לכשיכנוס, ואם מתה, ירשנה, כדפרשינן. וב״ה אומרים, הכל בחזקת אשה. הלכך, לרבא אליבא דב״ה, נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, אין היבם אוכל פירות ולא היא רשאה למכור. דהא ידו כיד הבעל, ובעל6, אף על גב דלא פריק, כגון דאתנו אהדדי, אינה מוכרת ונותנת, דלא גרעי לדידיה פירי מקרנא דנפלו לה, אלא ילקח בהם קרקע והוא יורש, ואף כאן ילקח בפירות אלו קרקע ולכשיכנוס יאכל פירות. ואם מתה, ירשנה. ומדאיתא לתקנת אושא, אי נמי מכרה, הבעל מוציא מיד הלקוחות.
ומסתברא דכל הני מילי בדנפלה מן הנשואין, אבל נפלה מן האירוסין, דכ״ע אית להו דעולא, דאמר, ספק ארוסה היא. תדע, דהא רבה דפליג עליה אמר, הא והא דנפלה כשהיא נשואה, ולא אמר, הא והא ל״ש נשואה ול״ש ארוסה. וכולה שמעתא עלה קיימא. הלכך, כל שנפלה מן האירוסין, מוכרת ונותנת וקיים, ואם מתה, אינו יורשה. וכן בדין. דמניין לו ליורש שלא היה לו למורישו, וזה זכות של אחיו בה הקנו לו מן השמים. ודעתנו פשוטה למעלה בתחלת הדברים, והוא הנכון.
ומה שכתב דהך אוקמתא דאוקימנא הכא, בכתובה לא פליגי, לאו אוקמתא דסמכא היא, דלבתר דשני ליה רבא,⁠7 ואמר, קסברי ב״ש, שטר העומד לגבות כגבוי דמי, הא ודאי בכתובה נמי פליגי, ומן הדין טעמא קברינן לה לשומרת יבם שמתה יורשי הבעל, לב״ה, ולב״ש קוברין אותה אלו ואלו, שחלוקין8 בכתובה, זהו מה שאי אפשר.
שאם תאמר לפי המסקנא, כשמתה יורשי האב חולקין בכתובה ובנכסי צאן ברזל, נמצאו כתובה ונכסי צאן ברזל קנויים לה יותר מנכסי מלוג. שאילו נכסי מלוג, נפלו לה כשהיא תחתיו דבעל, יורשי הבעל יורשין הכל, בין לדברי ב״ש בין לדברי ב״ה, כדרבא. והללו, שהיו ברשות הבעל ושל בעל, יורשי האב חולקין עם יורשיו לב״ש.
ועוד, אם לאחר מיתה חולקין עמהם, מחיים דידה נמי מגבי חצי כתובה ונכסי צאן ברזל ותאכל פירות, שלא יפה כחה בקבר יותר מבית9 אביה. ולרבה, דאמר, כי אית׳ לדידה10 הויא איהי11 ודאי ואינהו ספק, תגבה כל כתובתה לדברי ב״ש ונכסי צאן ברזל שלה, ותאכל פירות. ולא שנינו ברישא דמתני׳ אלא שנפלו לה נכסים, אבל בכתובה ובנכסי צאן ברזל שתטול אותה מיבם ותהא מוכרת ונותנת וקיים ודאי לא. והתם בכתובות (בבלי כתובות פ״א.) נמי הכי משמע, שהרי נחלקו אם היבם יכול למכור, אלמא, פשיטא להו לכ״ע דלא גביא היא דידה.
אלא ודאי בכתובה ובנכסי צ״ב לא נחלקו, ומודים ב״ש וב״ה שלא נתנה כתובה לגבות ממש מחיים. שאשה זו הקנו לו מן השמים וכתובתה עמה. אלא מיהו כי ירית מינה, דידה קא ירית, ולפיכך קוברה, ואינו יכול לומר, אח אני יורש אשתו אין אני קובר. תדע, מדאמרי׳, בכתובה ל״פ, ולא אמרי׳, דילמא בכתובה לא פליגי, כדאיתמר באידך, דילמא כתובה שאני ומשום חינא. ולכך12 הסוגיא שבכתובות מתפרשת.
וכך ראיתי בפר״ח שם, בפרק האשה שנפלו לה, שכתב: ורב אשי, דהוא בתרא, מוקי לה למתני׳ התם ביבמות, מתה מה יעשו בכתובתה, ושבקה. ודאיק לה רב אשי מדקתני וכו׳. וכיון שפירושה תמן, לפיכך לא הוצרכו לשאת ולתת בה. הנה אלו דברי ר״ח ז״ל, ואינן13 צריך לפנים.
1. נראה דצ״ל: ומוכרת
2. נראה דצ״ל: ספק נשואין
3. נראה דצ״ל: ולפיכך
4. בדפ״ר: ופתקה
5. בדפ״ר: מכתה
6. נראה דצ״ל: ובבעל
7. נראה דצ״ל: רבה
8. נראה דצ״ל: שחולקין
9. נראה דצ״ל: מבבית
10. בדפ״ר: לדידיה
11. בדפ״ר: איהו
12. נראה דצ״ל: וכך
13. נראה דצ״ל: ואינו
מתניתין. שומרת יבם כו׳. כך היא גירסת הספרים וכן היא גירסת הגאונים ז״ל ובית הלל אומרים נכסים בחזקתן כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב. ולא גרסינן וכתובה בוא״ו וכלל ופרט קתני, כלומר הנכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאים עמה בחזקת יורשי האב. וכתובה היא כלל לכל הנכסים הכתובים בכתובה דהיינו עיקר ותוספת ונדוניא שהם נכסי צאן ברזל. וטעמא דמלתא לפי שהיו בחזקת הבעל והוא הדין לנכסים הנכנסין והיוצאין עמה דהיינו נכסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכדמפרש רבא בגמרא (יבמות לט.) דידו עדיפא מידה. ומשנתינו כולה רישא וסיפא בשנפלו לה כשהיא שומרת יבם וכפשטא דמתניתין. ואם תאמר מאי שנא מההיא דתנן בפרק מי שמת (בבא בתרא קנא.) נפל הבית עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה ראשונה ויורשי האב אומרים הבעל מת ראשון נכסים בחזקתן. ואמרינן עלה בגמרא בחזקת מי תני בר קפרא הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו. ויש לומר דהתם דמספקא לן מאן מינייהו מיית ברישא הוה ליה ממון המוטל בספק וחולקין, אבל הכא דאתחזוק נכסין בחזקת משפחה דאב, קסברי בית הלל דנכסים בחזקתן. ולהדין גירסא אתי שפיר הא דלא בעו בגמרא נכסים בחזקת מי כדאיבעיא להו התם בפרק מי שמת, דהכא הא מפרשא מתניתין בהדיא בחזקת מי. אבל רש״י ז״ל נראה דגריס וכתובה (עיין רש״י כתובות פ׳: ד״ה ה״א וברשב״א שם וריטב״א כאן) וכולה מתניתין פרטי קתני, ואין בכלל כתובה דמתניתין אלא עיקר כתובה ותוספת דאתחזוק לעולם ביד הבעל. והכי קאמר נכסים כלומר נכסי צאן ברזל בחזקתן ולא פירש בחזקת מי מפני שאינן בחזקת אחד מהן אלא בחזקת שניהם כההיא דפרק מי שמת, ולומר דכיו שהן ראויין להיות בחזקתן ואין אנו יכולין לעמוד על בירור הדבר הואיל והללו באין לירש יחלוקו והוא הדין לכנסי מלוג שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכתובה דהיינו עיקר כתובה ותוספת בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב והוא שנפלו לה כשהיא שומרת יבם. והא דלא בעינן בגמרא בחזקת מי כדבעינן התם, משום דכיון דמתפרש להו התם לא בעי לה הכא. וגירסת הגאונים ז״ל נראית לי עיקר חדא דאי נכסים בחזקתן דקתני היינו נכסי צאן ברזל, מאי טעמא אפקינהו בלשון זה, לימא נכסי צאן ברזל בחזקתן כדמפרש בהו בהדיא שאר נכסים כתובה ונכסים הנכנסים והיוצאים עמה. ועוד דהא ודאי לכאורה משמע דכתובה דרישא היינו כל מאי דאכתיב בכתובה, דאי לא מאי שנא נכסי צאן ברזל דשיירינהו, ומאי שנא בית הלל דאיירו בהו, אלא ודאי הכא דקתני מה יעשה בכתובה היינו כלל לכל מאי דאיכתיב בכתובתה, וכיון שכן אף כתובה דאיירו בית הלל היינו כתובה דאידכר ברישא.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

שומרת. ממתנת ומצפה ליבם שישאנה, כמו ואביו שמר את הדבר1. שנפלו לה. מאביה והיינו נכסי מלוג. ובגמרא מפרשי׳ לה למתני׳. הנכנסין והיוצאין. היינו נכסי מלוג, שהקרן שלה וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאה יוצאין עמה. הכי גרסי׳ להא מתני׳ כאן ובפרק האשה שנפלו לה נכסים2 כתובה, ולא גרסי׳ וכתובה. ובפרק מי שמת3 גרסי׳ וכתובה, כמו שנבאר בגמרא4.
1. בראשית לז, יא.
2. כתובות פ, ב.
3. ב״ב קנח, א, ראה רשב״ם שם.
4. להלן לח, ב ד״ה איכא מאן דדיק.
מתני׳ שומרת יבם שנפנו לה נכסים מודי׳ ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנת וקיים מתה מה יעשה בכתובתה – פי׳ עיק׳ כתובת׳ ותוספ׳ ונכסי צאן ברזל שאף אלו נקראים כתובה בהרבה מקומות בתלמוד מפני שהם כתובי בה וכדאמרי׳ תקנו קבורת׳ תחת כתובת תדע דהא לא לישתמיט הכא דלא ליתני מה יעשה בנכסי צאן ברזל שלה כדקתני באידך אלא ודאי כדאמרן ובנכסי׳ היוצאי עמהם כשאר יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב וא״ת אמאי לא קתני עם יורשי האשה כדקתני בפ׳ מי שמת במתני׳ דנפל הבית עליו ועל אשתו י״ל דהכא אין יודע לגמרי מי הם יורשיה וזהו ספקא אם היבם יורשה או בני משפחתה ולהכי נקטי יורשי האב ובה״א נכסי׳ בחזקתם וכתוב׳ בחזקת׳ יורשי הבעל וכו׳. כך הגרסא במקצת הספרים וכן נראה שגורס רש״י ז״ל במסכת כתובו׳ ולפי׳ ג׳ לתלתא בבי קת׳ נכסי צאן ברזל בחזקת׳ ולא פי׳ בחזקת מי ובב׳ בתרא נחלקו בה גבי נפל הבית עליו ועל אשתו ואסיק בר קפרא שהם בחזקת שניהם ומאי דלא פרישו לה בגמ׳ דהכא משו׳ דסמיכו על פי׳ דפרישו בגמ׳ התם ויגיד עליו רעו בודאי דתנ׳ גופיה לא בריר ליה דין חזקת נכסים דאי לא למאן דפריש התם שהם בחזקת הבעל ליערבינהו וליתנינהו בהדי כתוב׳ ולמאן דסבר שהן בחזקת האשה ליתנינהו עם הנכסים הנכנסים ויוצאי׳ אלא ודאי כדאמרן וכ״פ בתוס׳ שם וכתובה דהיינו עיקר כתוב׳ ותוספ׳ בתזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האב. והקשו על גרסא זו מ״ש מרישא דכייל להו לנכסי צאן ברזל בכלל כתובה כדפירשתי והדר פליג להו וקרי להו נכסים סתם ולאידך קרי כתובה הל״ל בהו בפרט נכסי צאן ברזל כדפריש באידך ותו דבכה״ג הוה לי׳ לפרושי בנ״מ בחזקת מי ולא לסמוך על סוגיי׳ דבבא בתרא דהכי אורח׳ בעלמא וי״ל והיא גרסת הגאונים ז״ל נכסים בחזקת׳ כתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים ויוצאים עמה בחזקת יורשי האב ולפי גרסא זו לא קת׳ אלא תרי דיני וכלל ואח״כ פרט הוא והכי פירושו נכסים אלו יעמדו בחזקת׳ מן הספק כיצד כתוב׳ דהיינו עיקר ותוספת ונכסי צאן ברזל בחזקת יורש׳ הבעל ונכסי מלוג בחזקת יורשי האשה וצ״ע ובגמרא נפרש ב״ה.
א משנה שומרת יבם (אשה שמת בעלה וממתינה לייבום) שנפלו לה נכסים בירושה מקרוביה — מודים בית שמאי ובית הלל שמוכרת אותם או נותנת אותם לכתחילה (אף שחלקו בית הלל בארוסה סתם), מפני שאינה נחשבת כנשואה לו והנכסים לגמרי ברשותה ומה שעשתה — קיים.
MISHNA: With regard to a widow waiting for her yavam to either consummate a levirate marriage or perform ḥalitza with her, i.e., a yevama, to whom property was bequeathed: Beit Shammai and Beit Hillel both agree that she may sell or give away that property ab initio, and that if she did, the transfer is valid. Since she has only a levirate bond with the yavam, she retains total control of the property. This is in contrast to a betrothed woman, concerning whom Beit Hillel rule that she may not sell such property because her betrothed also has rights to it (Ketubot 78a).
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףרש״יראב״ןתוספות ישניםבעל המאורראב״ד כתוב שםר״י מלונילההשלמהפסקי רי״דרמב״ןרמב״ן מלחמות ה'רשב״אבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(10) מֵתָה מָה יַעֲשֶׂה בִּכְתוּבָּתָהּ וּבִנְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ ב״שבֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים יַחְלוֹקוּ יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל עִם יוֹרְשֵׁי הָאָב וב״הוּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים הנְכָסִים בְּחֶזְקָתָן כְּתוּבָּה בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הַבַּעַל נְכָסִים הַנִּכְנָסִים וְיוֹצְאִין עִמָּהּ בְּחֶזְקַת יוֹרְשֵׁי הָאָב.

If she died, what should be done with the money assured to her in her marriage contract by her deceased husband and with her property that enters and leaves the marriage with her, in which a husband only ever has a usufructuary interest? Beit Shammai say: The husband’s heirs, i.e., the yavam, who stands to inherit from the husband when he consummates the levirate marriage, should divide up the property together with her father’s heirs, i.e., the woman’s family. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status. Therefore, money assured to her in her marriage contract remains in the possession of the husband’s heirs. Since it was to be paid from the husband’s own property, the money is retained by his estate and passes to his heirs. And her property that enters and leaves the marriage with her remains in the possession of the father’s heirs. Since those properties belonged to her, upon her death they are inherited by her father or his heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ערך נכס
נכסא(יבמות לח.) ובית הילל אמרו נכסין בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי האב וכמו זה (בבא בתרא קנח.) לענין נפל הבית עליו ועל אשתו פי׳ נכסי צאן ברזל הם ששנו בית הלל בחזקתן סתם ופירשו כתובת מנה מאתים בחזקת יורשי הבעל ונכסי מלוג הנכנסים והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשה ואמרינן (בגמ׳) הא דאמרי ב״ה בנכסי צאן ברזל שהן בחזקתן בחזקת מי נחלקו ר׳ יוחנן וריש לקיש והלכתא כבר קפרא דתני יחנוקו ופי׳ נכסים הנכנסים והיוצאין עמה הם שנפלו לה אחר שנשאת ונקראין נכסי מלוג שיוצאין עמה אם הם בעינייהו:
א. [שאטץ רייכטום.]
ובנכסים הנכנסים ויוצאים עמה – היינו נכסי מלוג שהקרן שלה קיים וכשהיא נכנסת נכנסין עמה וכשהיא יוצאת יוצאין עמה.
ה״ג: ב״ש אומרים יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב – דספק נשואה היא וזכה היבם בחצי ירושתו מספק שהבעל יורש את אשתו וזו שספק נשואה היא אצלו זכי בפלגא אבל בכתובתה מודים ב״ש דבחזקת הבעל היא ולא פלגי בה יורשי האב. וטעמא דכולה מתניתין מפרש בגמ׳.
ובית הלל אומרים הנכסים בחזקתן – בפרק מי שמת (ב״ב קנח. ושם) פליגי בכהאי גוונא ב״ש וב״ה גבי נפל הבית עליו ועל אשתו וקאמר בגמ׳ בחזקת מי פירוש בית הלל דקאמרי נכסים בחזקתן דהיינו נכסי צאן ברזל בחזקת מי ר׳ אלעזר אומר בחזקת יורשי האשה רבי יוחנן אמר בחזקת יורשי הבעל וריש לקיש אמר יחלוקו ופי׳ בקונטרס בפרק האשה שנפלו (כתובות דף פ: ושם) דכי היכי דפליגי התם הכי נמי פליגי אמתניתין דהכא ורבינו תם אומר דלא דמיא הך לדהתם דהכא לא פליגי ב״ש בכתובה אלא בנכסי מלוג כדאמר בגמ׳ דכתובה שיירה מדקתני יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי אב כו׳ אבל התם קתני סתמא יחלוקו משמע דבכתובה נמי פליגי והיינו טעמא דהתם אם הבעל מת תחלה הויא האשה כמו שגבתה כתובתה אבל הכא שהיא זקוקה ליבם אין לאשה כלום בנכסי הבעל עד אחר החליצה דלא ניתנה כתובה לגבות מחיים ואפשר דכולהו אמוראי מודו הכא דנכסי צאן ברזל הוי בחזקת יורשי הבעל והא דלא ערבינהו עם כתובה כדי ליתן טעם לדבר כלומר בחזקת מי שהיו עד עתה דהיינו בחזקת הבעל אבל בכתובה דבר פשוט הוא יותר שהיא בחזקת הבעל מנכסי צאן ברזל שהיא הביאה מבית אביה ושמה אותם לבעל וכן צ״ל למאן דאמר התם בחזקת יורשי הבעל ואם תאמר ולמאן דאמר בחזקת יורשי האשה מ״ש מנפל הבית עליו ועל אמו דמודים בית הלל שיחלוקו ולא מוקמינן להו בחזקת יורשי האם ויש לומר דשמא קסבר ההוא תנא דירושת יורשי הבעל דרבנן א״נ אפילו קסבר דהוי דאורייתא כיון דלאו מכח קורבה קאתין מוקמינן להו בחזקת האשה טפי א״נ משום הכי לא מוקמינן להו התם בחזקת יורשי האם משום דרגילות הוא שהאם היא מתה קודם דקא חשיב בריש יש נוחלין (ב״ב דף קח.) פורענות כשהבן מת תחלה לפיכך לא החזיקום בחזקת האם ואם תאמר ויורשי האשה היכי גבו כתובה הא קי״ל כרב ושמואל דאמרי בפרק כל הנשבעין (שבועות דף מז.) דאין אדם מוריש שבועה לבניו ומיהו לב״ש ניחא דאית להו שטר העומד לגבות כגבוי דמי והוו כמוחזקין בממון דכמה ברייתות דפריך מינייהו לרב ושמואל בשבועות משני התם דאתא כב״ש ולר״א דאמר בחזקת יורשי האשה ניחא דאיהו פליג בהדיא בשבועות (דף מח.) אדרב ושמואל אבל ר׳ יוחנן דאמר בחזקת יורשי הבעל ופי׳ דנכסים בחזקתם הוא טעם לדבר למה לי תיפוק ליה דאין אדם מוריש שבועה לבניו ויש לומר דהיא הנותנת דלפי שהנכסים בחזקת הבעל אינה מורשת שאם היו בחזקת האשה היתה מורשת כמו לבית שמאי דאמרי כגבוי דמי אי נמי אר״י דאיכא לאוקמי במטלטלי ואיתנהו בעינייהו שנוטל בלא שבועה והא דלא משני הכי בשבועות אלא דוחק להעמידה כב״ש משום דהתם בכתובה איירי אבל הכא דאיירי בנכסי צאן ברזל שהביא׳ מבית אביה דרגילין להיות בעינייהו דאין דרך לבעלה למכרן ואיכא למ״ד לקמן (דף סו:) המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ואם מתה מה יעשה בכתובתה. [שהוא מנה] מאתים.
הנכנסין והיוצאין עמה. היינו נכסי מלוג, שהקרן שלה קיים, [וכשהיא] נכנסת נכנסין עמה, וכשהיא יוצאה מבעלה יוצאין עמה. כלו׳ …….שנה מיבם או וא.. ליה מאביה.
ה״ג ב״ש אומ׳ יחלקו יורשי הבעל עם יורשי האב. דהיינו אחיה, וקסברי ב״ש דמספיק׳ לן אי חשבי׳ לה (ד)[כ]⁠נשואה שבעלה יורשה או לא, הילכך הוי ממון המוטל בספק וחולקין יורשי הבעל דהיינו היבם החצי, דשמא כנשואה [דמיא, ואחיה] מאביה [נוטלין] החצי נמי דשמא לאו כנשואה חשבי׳ לה. ומן הדין הות [של האב. אבל] בכתובה לא פליגי ב״ש דבחזקת יורשי הבעל עומדת דר... [והם הקרקעות] שהיו מיוחדין למנה מאתים. וב״ה סברי דלאו כנשואה כלל חשבי׳ לה, [הילכך] מוקמי׳ לנכסי מלוג בחזקת האשה, הילכך ירתי להו כולהו אחיה מאביה, ולי⁠[תא] ליבם שום זכות באותו נכסים כלל. ואותן קרקעות שהיו משועבדים ומיו⁠[חדין] למנה מאתים של כתובה, בחזקת יורשי הבעל, וירתי לה אינהו כולהו. והיינו טעמ׳ דפליגי ב״ש בסופא שמתה ולא פליגי ברישא שהיא בחיים, לפי דרישא דאיתה ל⁠[אשה] הדא, איהי ודאי ויורשי הבעל ספק דאין ספק מוציא מידי ודאי, אבל כשמתה הללו והללו באין ליירש והוי ממון המוטל בספק וחולקין.
נכסים בחזקתן – פי׳ הנכסים הכתובין בכתובה, כלומר הנישומים בה, שהם צאן ברזל, בחזקתן הראשונה הן עומדיןא. כתובה – שהיא שאר הכתובה, מנה מאתים ותוספת, בחזקת יורשי הבעל. ולא פירשו במשנתנו נכסים בחזקתן בחזקת מי. ותנן בפרק מי שמתב כי האי גונא, מי שנפל הבית עליו ועל אשתו ב״ש אומרים יחלוקו וב״ה אומרים נכסים בחזקתן וכתובהג בחזקת יורשי הבעל נכסים הנכנסין והיוצאין עמה בחזקת יורשי אשהד, ופליגי עליה בגמראה בחזקת מי, איכא מאן דאמר בחזקת יורשי הבעל וה״ה הכא, ואיכא מאן דאמר הואיל והללו באין לירש והללו באין לירש יחלוקו, וקיימא לן התם הכי וה״ה להכאו. ואיכא דאמר התם בחזקת יורשי אשה, ולדידיה הוא הדין להכא. ולא סבירא ליה כמאן דאמר הכא בגמריןז, ידו עדיפא מידה, כדבעינן לפרושי בגמרא. ולא סבירא ליה נמי (כמו) [במאי]⁠ח דאמרינן בגמראט בכתובה לא פליגי אלא מודים ב״ש לב״ה [בה]⁠י ולא נחלקו אלא במלוג, שאם כן להנך סברי מצינו נכסי צאן ברזל קנויין לאשה יותר מנכסי מלוג, דאלו נכסי מלוג או כולן לבעל או חולקין, ואלו צאן ברזל בחזקת יורשי אשה, אלא ודאי לית ליה הנך סברות דהכא, אלא לב״ש לעולם חולקין בכל הנכסים, ולב״ה בחזקת אשה הם. כן דרך פי׳ רש״י ז״לכ במשנתנו. ולשון אחר יש לומר, שנכסין בחזקתן שבכאן לדברי הכל בחזקת יורשי הבעל, דלא נתנה כתובה לגבות ממש בחיים, והכי קתני, נכסי צאן ברזל בחזקתן הראשונה עומדין, כשם שאם מתה תחת בעלה [בעלה]⁠ל יורשה כך כשמתה תחת יבם יבם יורשה. וכן פי׳ הרב ר״ת ז״למ, וכן פי׳ בספר הישרנ. ולדברי הכל האי דלא פירשו ב״ה בחזקת מי, בין במשנה זו בין במשנה פרק מי שמת, משום דאתו לאשמועינן טעמא, כלומר ללמד שיש להם חזקה לאחד מהם או לשניהם, ולפיכך דנין בהם דין זה. והאי דלא בעי תלמודא הכא בחזקת מי, משום דפשיטא ליה מילתא, כי היכי דלא בעי לה התם גבי משנת עליו ועל מורישיוס.
א. היינו כשיטת רש״י כתובות פ ב ד״ה וב״ה אומרים, ששלשה דינים נאמרו במשנה, נכסים דהיינו נכסי צ״ב, כתובה ונכסי מלוג, וכן מובא ברשב״א ובריטב״א בשם רש״י, ושלפי פירוש זה גורסים במשנה וכתובה. אבל הם וכן המאירי פירשו כגירסת הגאונים בלא וא״ו ושרק נאמרו שני דינים במשנה, ונכסי צ״ב כלולים בכתובה וכמש״כ רבינו עצמו בתחלת המשנה. ועיין ברשב״א ובריטב״א שהקשו לפירוש זה שהסיפא סותרת לרישא בביאור המלה כתובה.
ג. בכ״י: כתובה.
ד. לפנינו שם: האב.
ה. שם ע״ב.
ו. וכ״פ הרמב״ם פכ״ב אישות ה״י.
ז. לקמן לט א. ועיין שם בהגהות הגר״א.
ח. עפ״י כ״י.
ט. לקמן ע״ב.
י. עפ״י כתב יד א.
כ. עיין לעיל הערה 73.
ל. כ״ה בכ״י ב.
מ. בכ״י א: וכן פירשה ר״ת. ובכ״י ב: וכן פירש הראב״ד. וכנראה הכונה למש״כ הראב״ד בהשגות פכ״ב אישות ה״י.
נ. סי׳ כט (מהדורת שלזינגר וכן שם מא א) והובא בתוס׳ ד״ה ובית הלל, ובכתובות פ ב תוד״ה נכסים. ועיין ביאור הגר״א אה״ע סי׳ קס ס״ק יח.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם מתה שומרת יבם, מה יעשה בכתובתה שמגיעה לה מן המת, וכן בנכסים הנכנסים ויוצאין עמה, אותם נכסים שהביאה כנכסי מלוג מבית אביה, שאינם שייכים לבעל אלא הם יוצאים איתה לכשהיא מתגרשת או מתאלמנת? בית שמאי אומרים: יחלוקו באלה יורשי הבעל, עם יורשי האב. ובית הלל אומרים: הנכסים ישארו כולם בחזקתן. כיצד? כתובה תישאר בחזקת יורשי הבעל, מאחר שאת הכתובה היה הבעל צריך לתת מנכסיו, וכיון שיש ספק למי כסף זה שייך, נשאיר את הכתובה בחזקת יורשיו של הבעל, ונכסים הנכנסים ויוצאין עמה, כיון שחזקתם שהם של בית אביה — יהיו בחזקת יורשי האב.
If she died, what should be done with the money assured to her in her marriage contract by her deceased husband and with her property that enters and leaves the marriage with her, in which a husband only ever has a usufructuary interest? Beit Shammai say: The husband’s heirs, i.e., the yavam, who stands to inherit from the husband when he consummates the levirate marriage, should divide up the property together with her father’s heirs, i.e., the woman’s family. And Beit Hillel say: The property retains its previous ownership status. Therefore, money assured to her in her marriage contract remains in the possession of the husband’s heirs. Since it was to be paid from the husband’s own property, the money is retained by his estate and passes to his heirs. And her property that enters and leaves the marriage with her remains in the possession of the father’s heirs. Since those properties belonged to her, upon her death they are inherited by her father or his heirs.
עין משפט נר מצוהרי״ףהערוך על סדר הש״סרש״יתוספותתוספות ישניםר״י מלונילרמב״ןבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(11) וכְּנָסָהּ הֲרֵי הִיא כְּאִשְׁתּוֹ לְכׇל דָּבָר זוּבִלְבַד שֶׁתְּהֵא כתובה עַל נִכְסֵי בַּעְלָהּ הָרִאשׁוֹן.:

If the yavam consummated the levirate marriage with her, then her legal status is that of his wife in every sense, and therefore the yavam has the same rights to her property as in a regular marriage. And the only exception to this is that her marriage contract will still be payable from the property of her first husband and not from the property of the yavam.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףתוספות ישניםר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

כנסה הרי היא כאשתו לכל דבר. כנסה שבא עליה, כדכת׳ יבמה יבא עליה. (הכל) [לכל] דבר, שאם רוצה לגרשה בגט לחודיה סגי לה, ולא צריכה חליצה כלל, דחשבי׳ לה לגביה כאשה דעלמ׳, ואם אחר שגרשה רוצה להחזירה יכול להחזירה, ולא אמרי׳ מצוה דרמיא עליה עברה ומכאן ואילך לקום עליה באיסור אשת אח, קמ״ל לכל דבר, כיון שהותרה לו הותרה לו לעולם.
ובלבד שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון. כלומ׳ ואין שעבוד כתובתה על נכסי בעלה זה היבם. ויכול למכרן בכל עת שירצה, דאשה תקינו [לו] מן השמים, ואינו צריך [ל]⁠שעבד נכסיו לכתובתה. אבל שעבודה הוי עלן נכסי בעלה הראשון, אע״פ שהן שוין כפלי כפלים, (ש)[ו]⁠הוא זוכה בכל נכסי אחיו, [ו]⁠אינו רשאי למכרן אלא ברשות האשה אע״פ שהן שוין כפלי כפלים, דדילמ׳ אי משתדפי הני גביא מהני, וכי מגרש לה לאלתר (ש)⁠יפרע לה כתובתה, [ו]⁠הוא זוכה בכל הנכסים לגמרי, ואין לאחד מן האחין זכות בהן, כיון שקיים מצות יבמה יבא עליה. (ו)⁠לא היו נכסים כלל למיתני, תקינו רבנן שישתעבדו נכסי היבם לכתובתה, כי היכי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

אם היבם כנסה, את אשת אחיו המת — הרי היא כאשתו לכל דבר ודין היבמה כדין אשה סתם. ובלבד, כלומר, בפרט אחד דינה שונה מאשה אחרת, שתהא כתובתה על נכסי בעלה הראשון, ולא מנכסיו של היבם.
If the yavam consummated the levirate marriage with her, then her legal status is that of his wife in every sense, and therefore the yavam has the same rights to her property as in a regular marriage. And the only exception to this is that her marriage contract will still be payable from the property of her first husband and not from the property of the yavam.
קישוריםעין משפט נר מצוהרי״ףתוספות ישניםר״י מלונילבית הבחירה למאיריפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(12) גמ׳גְּמָרָא: מ״שמַאי שְׁנָא רֵישָׁא דְּלָא פְּלִיגִי ומ״שוּמַאי שְׁנָא סֵיפָא דִּפְלִיגִי.

GEMARA: The Gemara asks: What is different about the first clause, concerning a yevama who is still alive, that Beit Shammai do not disagree with Beit Hillel that the woman has full possession of the property since there is only a levirate bond but no marriage, and what is different about the latter clause that Beit Shammai disagree with Beit Hillel and rule that the yavam does take a share of the property, which would imply that the levirate bond alone is sufficient to afford the yavam rights over her property?
רי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמ׳ מאי שנא רישא דל״פ ומ״ש סיפא דפליגי ב״ש – מאי שנא רישא כשהיא קיימת דלא פליגי ב״ש אלא בכח דילה מחזקינן לנכסי דקאמרי מוכרת ונותנת לכתחלה ומאי שנא סיפא דפליגי כשמתה לא מוקמי נכסי מלוג בחזקת יורשיה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ובפ׳ מי שמת תנן נפל עליו ועל אשתו יורשי הבעל אומרים האשה מתה קודם ואח״כ מת הבעל ויורשי האשה אומרים הבעל מת ראשון ואח״כ מתה האשה בש״א יחלוקו ובה״א נכסים בחזקתן וכתובה בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו״ה עמה בחזקת יורשי האב. ויחלוקו דאמרי ב״ש התם בכולהו נכסי קאמרי אפילו בכחובתה ול״ד ההאי ה״ל משום דהכא איקא יבם שהוא מוחזק בכתובה שהרי הוא יורש כל נכסי אחיו ואין כח באשה לגבות כתובתה מחיים דיבם כמו שאין לה כח לגבות בחיי בעלה הלכך היבם הוי ודאי ויורשי האד׳ ספק ואין ס׳ מוציא מידי ודיא, אבל התם דליכא יבם כיון דקסברי ב״ש שטר העומד לגבות כגבוי דמי אין יורשי הבעל מוחזקים יותר בנכסים יותר מיורשי האשה הלכך יחלוקו והשתא בנפל בהבית עליו ועל אביו אמרי׳ התם דאמרי ב״ש חולקין האשה עם יורשי האב ואע״פ שלא נשתעבדו נכסי האב בעודו בחיים לאשה באהש עליהן מס׳ וחולקת בהן כסי הבעל שנשתעבדו לה בחייו לא כ״ש שהאשה חולקת בהן. ועל מאי דתנן התם נכסים בחזקתן מפלגי בה ג׳ אמוראי בנצ״ב, ר״א אומר בחזקת יורשי האשה ור״י ומר בחזקת יורשי הבעל ור״ל אומר משום ב״ה יחלוקו. פי׳ ר״י סבר כיון דהבעל היא מוחזק בנצ״ב שאם פחתו לו ואם הותירו לו כמו״מ ותוס׳ דמי ובחזקתהן עומדים ומפרש המשנה כך ובה״א נכסים בחזקתן כיצד כתובה בחזקת יורשי הבעל ואל גרים וכתובה אלא כתובה באל ואו וכתובה משמע כל מה שכתוב בה מו״מ ותוס׳ ובין נצ״ב שהביאה לבית בעלה ואין חילוק בין משנה זו לההיא יבמות שבשתיהן הוי סיפא פי׳ דרישא. נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל מה שכתוב בה בחזקת יורשי הבעל ונ״מ בחזקת יורשי האשה ור״א סבר נצ״ב בין שהביאתן מבית אבי׳ והן בעין אע״פ שאם פחתו לו ואם הותירו לו כל היכא דקיימי ברשות האשה ובחזקתה קיימי שהרי פסקינן הל׳ לקמן בפ׳ אלמנה לכ״ג המכנסת שום לבעלה והיא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שהדין עמה וגם אם רוצה הבעל למכור נצ״ב אינו רשאי מכל הני טעמי ס״ל שנצ״ב בחזקת האשה הן כנ״מ וב״ק סבר כיון שהכלים ברשות האשה עומדים שאין הבעל יכול למוכרם או ליתן לה דמיהן וגם הפחות והיתרות הוא של בעל נמצא שברשות שתיהן עומדים ואין דומים לר״מ שהפחת והיתרות הוא לאשה הלכך יחלוקו וב״ק מפרש מתני׳ הכי הנכסים דהיינו נצ״ב הן בחזקתן נכלומר בחזקת שניהן ושניהן חולקים בהם, וכתובה דהיינו מו״מ ותוס׳ בחזקת יורשי הבעל ונ״מ בחזקת יורשי האשה ור״א קורא גם נצ״ב נכסים הנכו״ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני׳ הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו״מ ותו׳ בחזקת יורשי הבעל ונ״מ בחזקת יורשי האשה ור״א קורא גם נצ״ב נכסים הנכו״ה עמה כיון שאינם יכולים לעכבם בדמים בידם ומפרש מתני׳ הכי נכסים בחזקתן כתובה דהיינו מו״מ ותוס׳ בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו״י עמה דהיינו נ״מ ונצ״ב בחזקת יורשי האשה וע״כ לא פליגי ר״א וב״ק אלא התם דליכא יבם אלב הכא דאיכא יבם כ״ע לא פליגי דבחזקת יורשי הבעל הם שהרי אפילו בגמ׳ אמרי׳ לקמן דהל׳ שאם נפלה לה תחתיו וזכה בהן הבעל יד היבם הוי בהן כיד האשה כ״ש בנצ״ב שעמדו ברשות הבעל כל ימיו ואם פחתו לו ואם הותירו לו שהם ברשות היבם לגמרי הלכך במתני׳ ליכא מאן דפליגי דהכי מפרשא נכסים בחזקתן כיצד כתובה דהיינו כל הכתוב בה דהיינו מו״מ ותוס׳ ונצ״ב בחזקת יורשי הבעל ונכסים הנו״י עמה דהיינו נ״מ בלחוד בחזקגת יורשי האשה:
ואמרי׳ בגמ׳ מ״ש רישא דלא פליגי ומ״ש סיפא דפליגי ב״ש כשמתה ולא מוקמי׳ לנ״מ בחזקת יורשי׳. וחלקו עולא ורבה ואביי ורבא לפרש המשנה עולא אמר רישא דנפלה לייבום כשהיא ארוסה וסיפא דנפלה כשהאי נשואה וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ס׳ ארוסה וזיקת נשואה עושה ס׳ נשואה דאלדס״ל זיקת ארוסה עושה ודאי אורסה מודים ב״ש וב״ה שמוכרת ונותנות וקיים והתנן נפלו לה משנתארסה בש״א תמכר ובה״א לא תמכור ומודים אלו ואלו שאם מכרה ונתנה קיים אלא לאו ש״מ זיקת ארוסה עושה ס׳ ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה דאי ס״ד ודאי נשואין עושה בש״א יחלוקו יורשי הבעל עם יורשי האב והתנן נפלו לה משנשאת אלו ואלו מודים שאם מכו״נ הבעל מוציא מיד הלקוחות אלא לאו ש״מ זיקת נשואה עושה ס׳ נשואה
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

רישא. דלא פליג את״ק, ומודו להו דנכסי מלוג שלה הן לת״ק. וכי מתה אמרי דיחלוקו בנכסי מלוג ופליגי אב״ה, דאינהו סברי בחזקת יורשי האב הם. ארוסה. שנתארמלה מן הארוסין. הילכך דב1... שנפלה לה מאביה כשהיא ארוסה, עכשיו שהיא שומרת יבם מוכרת לכתחלה לב״ש, דהא קסברי דארוסה נמי מוכרת לכתחלה, ולב״ה אע״ג דקסברי דארוסה אינה מוכרת לכתחלה, בזקוקה מודו דמוכרת לכתחלה, דקליש זכותא דיבם ביבמתו מזכותא דארוס בארוסתו, כמה דקליש כח מי שיש לו ספק זכות ממי שיש לו ודאי זכות, דשקיל זכותא הודאי, והספק אינו נוטל כלום. הילכך כי איתיה לארוס, זכותיה הוא דלא תמכור לכתחלה, ואם מכרה מכרה קיים, כי נפלה קמיה יבם לית ליה ההוא זכותא, ומוכרת לכתחלה. והאי דאמר ספק ארוסה והוא אין לו זכיה בנכסים כלל ונמצא שזיקת ארוסה אינה כלום, משום דלא מצי למיתני קסבר עולא זיקת ארוסה אינה כלום, דהא חליצה מיהא בעיא. וסופא. דפליגי בה מיירי שנתארמלה מן הנשואין ונפלו לה הנכסים כשהיא תחתיו דבעל, וזכה בעל בנכסים, שאם מכרה אין מכירתה כלום והבעל מוציא מידן. ואותו זכות נפחת לגבי יבם כמו שנפחת כח הודאי מכח הספק. וקסברי ב״ש שנשאר הממון בספק לשניהם, כלומ׳ ליבם וליבמה, שהרי לא היה לה בה זכות, שאם מכרה מכרה בטל. ואם מי שהיה לו כל הזכות נקלש אותו זכות ושב ספק, הואיל ולא היה לה זכות בודאי דהא מכרה בטל, הרי נשארו שניהם בספק, שמה שנקלש זכותו קבלה היא אותו זכות. הילכך חולקין, כדין כל ממון המוטל בספק. וב״ה סברי אע״ג דספק נשואה היא, הואיל ומחמתה דידה הוא דקא זכי בנכסי בעל גופיה ונקלש זכותו ושב ספק, נשאר זכותה ודאי, והויא ליה איהי ודאי ויבם ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי. ור״ש2 פירש כל המשנה לעולא שנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם בין רישא בין סיפא. ופי׳3 דבהא פליגי, דב״ש סברי ממון המוטל בספק חלוקה עדיף, וב״ה סברי נכסים בחזקתן עדיף, דאין ידו כידה, הואיל ולא נפלו לה כשהיא תחת הבעל.
1. חסר כשלש-ארבע תיבות.
2. ד״ה ה״ג אמר עולא וד״ה סיפא.
3. להלן ע״ב ד״ה עושה ספק.
גמרא מ״ש רישא דלא פליגי ומ״ש סיפא דפליגי – פי׳ קושיי׳ על דב״ש מ״ש דברישא דלא פליגי ומודים שהנכסי׳ בחזקת׳ ומ״ש סיפא דפליגי ואומר שחולקים ואפילו למאי דס״ד השתא דב״ש אכולהו נכסים פליגי בסיפא מ״מ קושייא בנכסי מלוג דסיפא לרישא שהיא בנכסי מלוג שנפלו לה נכסי מלוג הם והיינו דלא ק׳ מב״ה לב״ה ובחזקת שלה מוקמי׳ להו וכדפי׳ רש״י ז״ל שלא כאותו פי׳ אחר ואינו מחוור לי ואף על פי שאין הלכה כב״ש כדאי הוא לעורר על דבריהם כדאמרי בכל דוכתא מ״ט דב״ש וזה פשוט.
ב גמרא שואלים: מאי שנא רישא דלא פליגי [במה שונה המקרה שבראש המשנה שלא נחלקו] בית הלל ובית שמאי, שבחייה של השומרת יבם הכל מודים שנכסים שקיבלה בירושה הם בודאי שלה, ויכולה לעשות בהם מה שרוצה, ומאי שנא סיפא דפליגי במה שונה הסוף שהם חלוקים] שבית שמאי אומרים שאם מתה יש חלק ליורשי הבעל בנכסים הללו?
GEMARA: The Gemara asks: What is different about the first clause, concerning a yevama who is still alive, that Beit Shammai do not disagree with Beit Hillel that the woman has full possession of the property since there is only a levirate bond but no marriage, and what is different about the latter clause that Beit Shammai disagree with Beit Hillel and rule that the yavam does take a share of the property, which would imply that the levirate bond alone is sufficient to afford the yavam rights over her property?
רי״ףרש״יתוספות ישניםפסקי רי״דבית הבחירה למאיריר' אברהם מן ההרריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(13) אָמַר עוּלָּא רֵישָׁא דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא אֲרוּסָה וְסֵיפָא דְּנָפְלָה כְּשֶׁהִיא נְשׂוּאָה.

Ulla said: The two clauses concern different cases: The first clause concerns a case where she happened before her yavam for levirate marriage at a time when she was a betrothed woman and only then did she come into the possession of property. Since when she was betrothed her husband did not have any rights to the property, neither does the yavam. And the latter clause concerns a case where she happened before her yavam at a time when she was a married woman. In such a case, were her husband still alive, he would have full rights to the property; therefore, so does the yavam.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

ה״ג: אמר עולא רישא דנפלה כשהיא ארוסה – שנפלה לייבום מאירוסין ונפלו הנכסים לה כשהיא שומרת יבם.
סיפא דנפלה – לפניו לייבום.
כשהיא נשואה – הלכך רישא דלגבי ארוסה ממש קי״ל לב״ש תמכור כדתנן לקמן כ״ש זו שאינה אלא זקוקה בעלמא וב״ה דאמרי בארוסה ודאי לא תמכור לכתחלה אבל אם מכרה ונתנה קיים הכא משום דספק ארוסה היא דאגידא ביה ולאו אשתו ממש היא מודו ב״ה דמוכרת ונותנת לכתחלה.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

גמרא גירסת הספרים אמר עולא רישא שנפלו לה מן האירוסין סיפא שנפלו לה מן הנשואין. וכן נראה גירסת הגאונים, ואינה מחוורת בעיני. דאם כן אמאי לא פליג בהא רבא (יבמות לט.) כדפליג אאביי ולימא בשנפלו לה מן הנשואין כולי עלמא לא פליגי דידו עדיפא מידה. ורבא נמי דאוקמה כולה מנשואין (להלן ע״ב) משמע נמי דכענין נשואין דעולא קאמר, כלומר שנפלו לה נכסים מן הנשואין ליפלוג בה נמי רבא כדפליג אדאביי. ועוד מדאמר רב פפא (יבמות לט.) דיקא מתניתין כותיה דאביי משמע דליכא מאן דאוקי סיפא דנפלו לה כשהיא נשואה, דאי לא אמאי תלי לה בדאבי לימא כעולא ואי נמי לימא דיקא מתניתין כעולא ואביי, אלא ודאי משמע דליכא מאן דאוקמה בשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד. וגירסת רש״י נראית עיקר דגריס (בד״ה ה״ג) רישא דנפלה ליה מן הארוסין וסיפא דנפלה ליה מן הנשואין ולעולם בין ברישא בין בסיפא בדנפלו לה הנכסים כשהיא שומרת יבם וכפשטה דמתניתין.
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וגירסת הגאונים ז״ל ומקצת הספרים אמר עולא רישא דנפלו לה כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה ואיני יכול להלום גירסא זו דלפום האי גירסא כולה מילתא תליא בנפילת הנכסים אימת נפלו לה בין שהיא עכשיו יבמה מן האירוסים או מן הנשואים וא״כ למה הוצרך רבא לפרש דזיקת אחותה עושה ספק ארוסה וזיקת נשואה עושה ספק נשואה ואם נאמר דעולא תרתי קאמר שנפלה לה כשהיא ארוסה בחיי בעלה והיא עדיין יבמה מן האירוסי׳ וסיפא דנפלו בחיי בעלה כשהיא נשואה והיא יבמה מן הנשואי׳ הו״ל לפרושי כי אין זה במשמעות לשונו ועוד דבכולה שמעתין לא משמע דאיכא דמוקי׳ לה לסיפא כשנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל אלא אביי בלחוד הוא דחדית ליה ופריך עלה רבא ולא אשכחן דפליג עליה דעולא כדפי׳ לאביי והנכון כדפרש״י ז״ל וכ״כ בתוס׳.
רישא דנפלו כשהיא ארוסה וסיפא דנפלו לה כשהיא נשואה – פי׳ רישא ביבמ׳ מן האירוסים וסיפא ביבמה מן הנשואי׳ ולענין נפילת הנכסים לא פריש כלום דמוקי׳ לה למתני׳ כפשטא שנפלה לה כשהיא שומרת יבם.
א
גמ׳. אמר עולא.
א) כל הסוגיא מוכחת דזיקה מהווה חלות אישות, בין לפי מ״ד יש זיקה ובין לפי מ״ד אין זיקה, דהגמרא כאן לא נכנסה לההוא דיון כלל. וכן קבענו בשיעורינו למעלהא.
וצע״ק מדוע באמת לא נכנסה הגמרא כאן לההוא דיון האם יש זיקה או אין זיקה.
ונראה דבעלמא יש ב׳ חלויות אישות - חלות אישות לענין איסורים, וחלות אישות לענין ממונות. כי בחלות אישות דעלמא, האשה נאסרה באיסורין, ואף חלו דיני ממונות בין האיש לבין אשתו.
והגמרא דנה כאן בדיני ממונות דבזיקה האם ובאיזה מידה חלין בין היבם לבין זקוקתו. אך אין זה נוגע לדיון דיש זיקה ואין זיקה, דשם פליגי באיסורי אישות דזיקה כמו באיסורי אחות זקוקתו אם חלין הם או לא. ובסוגיין מיירי בדיני ממונות דזיקה דחלין בין היבם לבין זקוקתו, כמו דיני נכסי מלוג וירושת הבעל. שתי השאילות - שאילת איסורין ושאילת ממונות דזיקה - נפרדות הןב.
ב) ועולא קבע דבנפלה כשהיא ארוסה אין ליבם חלות ממון כלל בזקוקתו, דא״א דהזיקה תהיה אלימתא מארוסי המת, דבאירוסין לא חלין זכויות ממון דבעל באשתו ובכן ה״ה בזקוקה מן האירוסין. ומאידך בנפלה כשהיא נשואה חל ספק אישות דנשואה ומשו״ה פסקו ב״ש דיחלוקו.
ונראה דספק נשואה דבזיקת נישואין אינו ספק מחמת חסרון ידיעה וכדמצינו בספק ויבם בנכסי מיתנא, דשם הספק הוי האם כל הממון שייך לזה או לזה. ואילו כאן הספק נולד בעצם האישות דזיקה המהוה תרתי דסתרי משום דזיקה הויא אישות שאינה גמורה, ולכן עצם חלות דינה הוא חפצא דספק - האם לדמות זיקה לאישות רגילה או לקבוע שאינה אישות כלל. וכמו״כ איתא ברש״י (דף לח. ד״ה כשהיא נשואה) וז״ל ואגידא ביה ולאו אשתו ממש היא עכ״ל, ר״ל דזיקה מהוה אישות שאינה גמורה ושיש בה תרתי דסתרי בעצם מהותה, אי דיניה כמו אישות גמורה או לא.
ועולא קבע דבזיקת איסורין לית ליה ליבם זכויות ממון בנכסי זקוקתו דלא עדיפא הוא מהארוס שמת. ברם יעויין לקמן (דף נו.) ביבם שבא על זקוקתו מהאירוסין בביאה גרועה, דפליגי רב ושמואל האם קנה רק לדברים שבפרשה, דהיינו דחלות היבום הויא חלות אירוסין בלבד כמו שהיתה למת, או״ד דקנה לכל דהיינו שתהיה נשואתו ושיאכיל אותה תרומה. אך בשומרת יבם מן הנשואין לכ״ע קונה לכל. ולכאורה הביאור בזה הוא דכל ייבום, אפילו בביאה גרועה, יכולה להוציא מן הכח אל הפועל האישות שהיתה כלולה בזיקה. ובזיקת נישואין כלולה בזיקה מכבר אישות דנישואין מהאישות שהיתה למת, ומשו״ה היבום קנה לעשותה נשואה. ואילו בזיקת ארוסה פליגי אי שוה ממש לזיקת הנשואה דאף בה כלולה אישות של נישואין בכח, או״ד לא כך הוא משום דזיקת ארוסה שונה בעצם חלותה מזיקת נישואין. ולפי״ז רב ושמואל פליגי ביסודו של עולא דקבע דזיקת ארוסה וזיקת נשואה שתי זיקות שונות הן. ומאידך יתכן דכ״ע ס״ל כעולא דבאירוסין ובנשואין שתי זיקות נפרדות הן, אלא דפליגי האם ביאה גרועה יכולה לחדש תוספת אישות על הזיקה, ובכן אף בזיקת אירוסין תקנה לכל או״ד דקונה רק להוציא מן הכח אל הפועל האישות דאירוסין שישנה בזיקה מהמת.
והנה, עולא קבע דזיקת ארוסה עושה ספק ארוסה. ועיין ברש״י (ד״ה זיקת ארוסה) דהיינו דאין ליבם זכות ארוס כלל בזקוקתו. וצ״ע למה אין לו ליבם אפילו ספק זכות ארוס כלל ומ״ש מזיקת נשואין דיש דין ספק נשואה.
ונראה דזכות ארוס דעלמא בנכסי ארוסתו אינה חלה מגופא דהאירוסין עצמן, אלא משום דהאירוסין תחילת הנשואין הן, דמקצת זכויות הנשואין חלין כבר באירוסין. דכ״ז שייך באירוסין דעלמא דהנשואין הן גמר האירוסין. והראייה לזה דלפי הגר״ח זצ״ל נשואין דעלמא אינן צריכין דעת הבעל ואשתו ועדי קיום משום דנשואין גומרים את האירוסין ממילא בלי דעת קנין דעדים. ברם א״א לומר ככה בזיקת אירוסין שהרי הארוס מת, והאירוסין דידיה לא יגמר בנשואין דידיה, ומשו״ה כל זכויות הארוס מתבטלות במיתתו ואינן עוברין ליבם כלל. משא״כ זכות הבעל בנשואתו, שכשמת הבעל היבם קם במקומו, וזקוקתו איפוא ספק נשואה היא ודו״ק.
ג) ב״ש סברו דבזיקת נשואה ספק חל ומשו״ה יחלוקו. ופרש״י (דף לח. בד״ה ה״ג) דפלוגתת ב״ש וב״ה מיירי בדלא נפלו לה נכסים כשהיתה תחת הבעל. דבאופן שנפלו לה הנכסים תחתיו דבעל היבם במקום הבעל ומוחזק הוא כמו הבעל. ואילו בנפלו לה נכסים כשהיא שומרת יבם דמעולם לא היה לבעל זכות וחזקה בנכסים האלה א״א לומר דזכות הבעל בנכסים עוברת ליבם כמו דאמרינן בנפלו לה נכסים תחתיו דבעל ומשו״ה לב״ש יחלוקו. ולב״ה הנכסים בחזקת האשה והיבם המוציאם מחזקתה. ויתכן לעולא דב״ש בעלמא סובר דאזלינן בתר חזקה אלא דכאן בגלל דהספק הוי ספק דתרתי דסתרי, דעצם הזיקה מוטלת בספק מהי והיאך להגדירה, האם זיקה מהוה אישות שיש זכויות ממון ליבם או שאין לו זכויות אזי אין דנים את הספק מדין חזקת ממון, משום דדין חזקת ממון חלה להכריע ספקות דממון דעלמא, דמסופקין בהיכי תמצי מיהו בעל הממון ויש ספק דאי - ידיעת המציאות, אך עצם הענין ניתן להכרעה ולבירור, ומשו״ה מועיל בו דין מוחזק כדי להכריעו. משא״כ כאן בזיקת נישואין דהספק נולד מחמת הסתירה בעצם הזיקה מהי איכותה ודינה, ומשו״ה לא פוסקים ומכריעים ספק זה מדין מוחזק. זוהי שיטת ב״ש. ואילו ב״ה סברי דאפילו בספק כזה דהוי ספיקא דדינא מחמת תרתי דסתרי ג״כ פוסקים ודנים אותו מדין מוחזק. ואולי זוהי כוונת רש״י (דף לח: ד״ה עושה) שכ׳ דלב״ש וז״ל חלוקא עדיפא דאין לה בהם חזקה יותר ממנו דידו כידה ולב״ה חזקה עדיפא דאין ידו כידה עכ״ל, ודוחק.
א״נ י״ל דלב״ש ספק הנשואין עושה את היבם לספק מוחזק, ואף את הזקוקה לספק מוחזקת, ומשו״ה יחלוקו. ואילו לב״ה הזקוקה בוודאי מוחזקת והיבם ספק מוחזק, ומשו״ה היא ויורשיה זוכים בנכסים ולא הוא ולא יורשיו.
ועוד י״ל דלב״ש ספק חל ומשו״ה יחלוקו. ואילו לב״ה אין כאן ספק כלל, ומשו״ה הנכסים בחזקת הזקוקה מכיון דליכא לידת הספק כלל. דלב״ה אין זיקת נשואין ספק נשואין כלל. אך פירוש זה כנגד פרש״י דפי׳ דספק חל אף לב״ה אלא דאזיל בתר חזקה.
ועוד יתכן לבאר את המחלוקת שבין ב״ש וב״ה אליבא דעולא, דב״ש ס״ל שאף שלא נפלו הנכסים לה בעודה תחתיו דבעל מ״מ היבם חשוב כמוחזק, שהרי היה לבעל זכות בפירות, והיבם במקומו, ומשו״ה היבם מוחזק במקום הבעל ויחלוקו כי שניהם מוחזקים - היא בגוף והוא בפירות. וע״ז פליג ב״ה דס״ל דלא חל דין מוחזק בזכויות אלא רק בחפצא דנכסים עצמם, והנכסים הרי נפלו לה רק כשהיא שומרת יבם באופן שבעלה לא היה מוחזק בעצם הנכסים, וא״א לומר איפוא שדין מוחזק שהיה לו לבעל בנכסים עברה ליבם. ואילו לב״ש דין מוחזק חל בזכות הבעל, דאילו היו הנכסים נופלים תחתיו דבעל היה הבעל זוכה בהם, דגם זה מהוה חלות דין מוחזק בשביל היבם דמפני כך הרי הוא מוחזק כמוה ויחלוקו. ויתכן דלב״ה דין היבם חל מדין ירושה מהבעל ולא חל איפוא אלא בממון ממש, ואילו לב״ש הוי דין שהיבם קם במקום הבעל וחל אפילו בזכות בעלמאג.
ברם יעויין בתוס׳ (ד״ה זיקה) דביארו דלב״ה אע״פ דספק נשואה חל מ״מ הנכסים בחזקת משפחת בית אביה דיש להם חזקת נחלה. אך לפי״ז קשה קצת למה הקשה רבה על עולא דלפלגו בחייה ולפירות והרי התם ליתא לחזקת נחלת בית אביה. ושם צ״ל דבפירות לאשה יש דין מוחזק משום דגוף הקרקע קנוי לה, וצ״ע.
א. בדף (יז ב) ד״ה אין זיקה.
ב. יתכן לבאר חילוק זה - דביש זיקה ואין זיקה דנו בשאילה האם אישות דזיקה היא המשך אישות המת או חלות אישות חדשה וכדמבואר ברמב״ן (דף נא), עיין בשיעורים לעיל (דף יז ב), ונוגע לאיסורי קרובות דזקוקתו. ואילו בסוגיין דנים אם יש זכות ממון ליבם בזקוקתו - כלומר האם היא נמצאת בביתו וברשותו כשהיא זקוקתה או לא, ושאילה אחרת היא.
ג. עיין בשיעורים לקמן (דף מ א) רש״י ד״ה אף.
אמר עולא, יש לחלק: רישא [בראש המשנה] מדובר שנפלה לייבום כשהיא ארוסה לבעלה הראשון, והנכסים נפלו לה בירושה כשהיתה שומרת יבם. והואיל ואם היה ארוסה חי לא היה זוכה בנכסיה אלה — כל שכן שלא יזכה בהם היבם. וסיפא בסוף] המשנה מדובר שנפלה לייבום כשהיא נשואה (לאחר שהיתה נשואה), שמכיון שאם היה בעלה חי היו עוברים הנכסים הללו לרשות הבעל, עכשיו שנפלו כשהיא שומרת יבם, חולקים בהם גם יורשי הבעל.
Ulla said: The two clauses concern different cases: The first clause concerns a case where she happened before her yavam for levirate marriage at a time when she was a betrothed woman and only then did she come into the possession of property. Since when she was betrothed her husband did not have any rights to the property, neither does the yavam. And the latter clause concerns a case where she happened before her yavam at a time when she was a married woman. In such a case, were her husband still alive, he would have full rights to the property; therefore, so does the yavam.
רי״ףרש״יתוספות ישניםרשב״אבית הבחירה למאיריריטב״ארשימות שיעורים לגרי״דפירוש הרב שטיינזלץהכל
 
(14) וְקָסָבַר עוּלָּא זִיקַּת אֲרוּסָה עוֹשָׂה סְפֵק אֲרוּסָה

The Gemara explains: And Ulla holds that a levirate bond formed with a betrothed woman affords her a status equivalent to a woman about whom there is an uncertainty whether she is betrothed,
רי״ףתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץעודהכל
[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

[ביאור לכל העמוד כלול בביאור קטע 1]

וקסבר עולא זיקת ארוסה עושה ספק ארוסה – פי׳ לכתחילה והוקש׳ לו לרש״י ז״ל מאי ספק עושה זיקתה בנכסים אלו הא אין זיקא עוש׳ בהם כלום דכשם שמוכרת ונותנת בחיי׳ וקיים כך אם מתה יורשה דבהכי מפרקי׳ מתני׳ דכשם שמוכרת ונותנת וכו׳ ותי׳ רבינו ז״ל דהל״ל זיקת ארוסה אינה עושה כלום אלא משום דלא נטעי לומר דאפילו חליצה לא בעי ונה״ק שעושה ספק ארוסה ואין התי׳ מחוור ויותר היה לו לומר דאיידי דנקט זיקת נשוא ספק נשוא נקט בהא ספק ארוסה והנכון יותר דקושטא דמילתא נקט דזיקת ארוסה או נשואה ספק הם דלא ידעי׳ או ייבם או יחלוץ ואם דינא כארוסה או כנשואה דעלמא או לא ובארוסה שכחה יפה וכח הבעל גרוע והיא חשובה מוחזקת גמורה בנכסים שהרי אם מכרה ונתנה קיים. השתא שהיא ספק פקע זכותו שאין ספק כדאי למחות בידה כלום ולפי׳ מוכרת ונותנת וקיים אבל בנשואה שכחו של בעל גדול אף כשזיקת׳ ספק יש לייבם צד זכות בנכסים והם כנכסי׳ העומדים בספק ולב״ש חולקי׳ ככל ממון המוטל בספק ולב״ה מספקא מוקמי׳ להו בחזק׳ דידה עדיפא מידו כיון שנפלו לה כשהיא תחתיו דבעל וכיון שכן אם מתה הוי בעל לגבי יורשיה כספק יורש לגבי ודאי יורש והה״נ אם מכרה ונתנה בחיה שאינו מוציא מיד הלקוחות לב״ש אלא מחצה ולב״ה אינו מוציא כלום. ומיהו לכתחלה לא תמכור לד״ה כיון שיש בהם ספק נשואי׳ דיבם. וכתב הרמב״ן ז״ל דהא דאמ׳ עולא דזיק׳ ארוסה עושה ספק ארוסה לענין שמוכרת ונותנת לכתחלה קושטא הוא וליכא מאן דפליג עליה בכל שמעתתא ולא מהאי טעמא איפריך כלל וכיון שכן הלכה היא. ולא תימא בנכסי׳ שנפלו לה כשהיא שומרת יבם אלא בנכסים שנפלו לה כשהיא תחתיו דארוסי ומדטעמ׳ דפי׳ ר״י ומאי דפרש״י ז״ל דמימר׳ דעולא כשנפלו לה כשהיא שומרת יבם משום סיפא דנשואה נקטה ולא משום רישא וכן דעת רבותי ועיקר.
ומעירים: וקסבר [וסבור] עולא כי זיקת ארוסה, זיקת ייבום באשה שהיתה רק ארוסה לאח המת של היבם, עושה אותה שתיחשב ספק ארוסה,
The Gemara explains: And Ulla holds that a levirate bond formed with a betrothed woman affords her a status equivalent to a woman about whom there is an uncertainty whether she is betrothed,
רי״ףתוספות ישניםבית הבחירה למאיריריטב״אפירוש הרב שטיינזלץהכל
רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.
List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

יבמות לח. – מהדורת על⁠־התורה (כל הזכויות שמורות)
כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC), קישורים יבמות לח., עין משפט נר מצוה יבמות לח., רי"ף יבמות לח. – מהדורת הרי"ף על פי סדר הבבלי מבוססת על מהדורת מכון המאור בעריכת הצוות שבראשות ד"ר עזרא שבט (בהכנה), באדיבות מכון המאור והרב דניאל ביטון (כל הזכויות שמורות למו"ל). לפרטים על המהדורה לחצו כאן., הערוך על סדר הש"ס יבמות לח., רש"י יבמות לח., ראב"ן יבמות לח. – מהדורת הרב דוד דבליצקי, ברשותו האדיבה (כל הזכויות שמורות), על פי כתב יד וולפנביטל ועדי נוסח נוספים, תוספות יבמות לח., תוספות ישנים יבמות לח., בעל המאור יבמות לח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., ראב"ד כתוב שם יבמות לח. – מהדורת הרב חיים פריימן ז"ל (תשס"ג), ברשותם האדיבה של בני משפחתו (כל הזכויות שמורות), ר"י מלוניל יבמות לח. – מהדורת מכון התלמוד הישראלי השלם ברשותם האדיבה (כל הזכויות שמורות), בעריכת הרב יהושע לייטנר. במהדורה המודפסת נוספו הערות רבות העוסקות בבירור שיטתו הפרשנית וההלכתית של הר"י מלוניל, השוואתו למפרשים אחרים, ציוני מראי מקומות, ובירורי נוסחאות., ההשלמה יבמות לח., פסקי רי"ד יבמות לח., רמב"ן יבמות לח. – מהדורת מכון הרב הרשלר, בעריכת הרב משה הרשלר ובאדיבות משפחתו (כל הזכויות שמורות), ההדיר: הרב שמואל דיקמן. המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רמב"ן מלחמות ה' יבמות לח. – מהדורת הרב אביאל אורנשטיין, ברשותו האדיבה של המהדיר (כל הזכויות שמורות למהדיר). המהדורה הדיגיטלית הוכנה על ידי על⁠־התורה ונועדה ללימוד אישי בלבד; כל הזכויות שמורות, וכל שימוש אחר אסור., רשב"א יבמות לח. – מהדורות על⁠־התורה המבוססות על מהדורות הרב מנחם מנדל גרליץ, הוצאת מכון אורייתא (כל הזכויות שמורות), בית הבחירה למאירי יבמות לח. – ברשותו האדיבה של הרב דב גולדשטיין ות"ת כנגד כולם (tora.co.il, נייד: ‎+972-52-2424305) (כל הזכויות שמורות לרב גולדשטיין, ואין להעתיק מן הטקסט לצרכים מסחריים), ר' אברהם מן ההר יבמות לח. – מהדורת הרב אביגדור אריאלי, ברשותם האדיבה של המהדיר והמו"ל, הרב שמואל וינגרטן והרב אברהם קפלן (כל הזכויות שמורות ואסור לשמור או להדפיס מטקסט זה למעט קטעים בודדים עבור דפי מקורות וכדומה), ריטב"א יבמות לח., מהרש"ל חכמת שלמה יבמות לח., מהרש"א חידושי הלכות יבמות לח., רשימות שיעורים לגרי"ד יבמות לח. – רשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן (CC-BY-NC 4.0), פירוש הרב שטיינזלץ יבמות לח., אסופת מאמרים יבמות לח.

Yevamot 38a – William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0), Kishurim Yevamot 38a, Ein Mishpat Ner Mitzvah Yevamot 38a, Rif by Bavli Yevamot 38a, Collected from HeArukh Yevamot 38a, Rashi Yevamot 38a, Raavan Yevamot 38a, Tosafot Yevamot 38a, Tosefot Yeshanim Yevamot 38a, Baal HaMaor Yevamot 38a, Raavad Katuv Sham Yevamot 38a, Ri MiLunel Yevamot 38a, HaHashlamah Yevamot 38a, Piskei Rid Yevamot 38a, Ramban Yevamot 38a, Ramban Milchamot HaShem Yevamot 38a, Rashba Yevamot 38a, Meiri Yevamot 38a, R. Avraham of Montpellier Yevamot 38a, Ritva Yevamot 38a, Maharshal Chokhmat Shelomo Yevamot 38a, Maharsha Chidushei Halakhot Yevamot 38a, Reshimot Shiurim Yevamot 38a, Steinsaltz Commentary Yevamot 38a, Collected Articles Yevamot 38a

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

×

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

×

Please Login

One must be logged in to use this feature.

If you have an ALHATORAH account, please login.

If you do not yet have an ALHATORAH account, please register.

נא להתחבר לחשבונכם

עבור תכונה זו, צריכים להיות מחוברים לחשבון משתמש.

אם יש לכם חשבון באתר על־התורה, אנא היכנסו לחשבונכם.

אם עדיין אין לכם חשבון באתר על־התורה, אנא הירשמו.

×

Login!כניסה לחשבון

If you already have an account:אם יש ברשותכם חשבון:
Don't have an account? Register here!אין לכם חשבון? הרשמו כאן!
×
שלח תיקון/הערהSend Correction/Comment
×

תפילה לחיילי צה"ל

מִי שֶׁבֵּרַךְ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, הוּא יְבָרֵךְ אֶת חַיָּלֵי צְבָא הַהֲגַנָּה לְיִשְׂרָאֵל וְאַנְשֵׁי כֹּחוֹת הַבִּטָּחוֹן, הָעוֹמְדִים עַל מִשְׁמַר אַרְצֵנוּ וְעָרֵי אֱלֹהֵינוּ, מִגְּבוּל הַלְּבָנוֹן וְעַד מִדְבַּר מִצְרַיִם, וּמִן הַיָּם הַגָּדוֹל עַד לְבוֹא הָעֲרָבָה, בַּיַּבָּשָׁה בָּאֲוִיר וּבַיָּם. יִתֵּן י"י אֶת אוֹיְבֵינוּ הַקָּמִים עָלֵינוּ נִגָּפִים לִפְנֵיהֶם! הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִשְׁמֹר וְיַצִּיל אֶת חַיָלֵינוּ מִכׇּל צָרָה וְצוּקָה, וּמִכׇּל נֶגַע וּמַחֲלָה, וְיִשְׁלַח בְּרָכָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם. יַדְבֵּר שׂוֹנְאֵינוּ תַּחְתֵּיהֶם, וִיעַטְּרֵם בְּכֶתֶר יְשׁוּעָה וּבַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן. וִיקֻיַּם בָּהֶם הַכָּתוּב: "כִּי י"י אֱלֹהֵיכֶם הַהֹלֵךְ עִמָּכֶם, לְהִלָּחֵם לָכֶם עִם אֹיְבֵיכֶם לְהוֹשִׁיעַ אֶתְכֶם". וְנֹאמַר: אָמֵן.

תהלים ג, תהלים כ, תהלים קכא, תהלים קל, תהלים קמד

Prayer for Our Soldiers

May He who blessed our fathers Abraham, Isaac and Jacob, bless the soldiers of the Israel Defense Forces, who keep guard over our country and cities of our God, from the border with Lebanon to the Egyptian desert and from the Mediterranean Sea to the approach to the Arava, be they on land, air, or sea. May Hashem deliver into their hands our enemies who arise against us! May the Holy One, blessed be He, watch over them and save them from all sorrow and peril, from danger and ill, and may He send blessing and success in all their endeavors. May He deliver into their hands those who hate us, and May He crown them with salvation and victory. And may it be fulfilled through them the verse, "For Hashem, your God, who goes with you, to fight your enemies for you and to save you", and let us say: Amen.

Tehillim 3, Tehillim 20, Tehillim 121, Tehillim 130, Tehillim 144